אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] · "אפילו מדריכת הכלות אמרה"
להלן מעשה מזעזע שארע לפני כ-15 שנים:
"מיכל ואני הננו ידידות ותיקות, עוד לפני שנישאה היה בינינו קשר הדוק בגלל היותי הבת של מורתה. לאחר שנישאה עברה מיכל לגור באזור מרוחק, אבל הקשר בינינו לא נותק. בכל פעם שהייתה מזדמנת לעיר הגדולה, אם לסידורים, אם לקניות, היינו נפגשות לשיחת רעות, ומתעניינות זו בשלומה של זו באופן כנה ואמיתי.
באחת מפגישותינו שמתי לב שמשהו השתנה במיכל. היא לא הייתה אותה בחורה צנועה שהכרתי. במקום שמלת הפליסה הארוכה המכובדת והאצילית, עטפה אותה חצאית בעלת גיזרה ישרה שמתהדקת לגוף בכל פסיעה. את חולצת הצווארון הצנועה והסולידית, החליפה בחולצת טריקו צמודה באופן נורא. במקום שתי צמות חינניות שעיצבו את פניה, ניצבה פאה טבעית מסודרת ומעוצבת בהתאם לאופנה. ולאופנה, כידוע, יש כללים משלה לחן וליופי.
היה לי קשה, כאב לי לראות אותה כך, נסחפת אחר מה שמושך ומה שמבליט, הרי אני מכירה אותה מאז ומתמיד כבת ישראל צנועה מאוד בפנימיותה.
הכאב פרץ החוצה, ויום אחד אזרתי עוז והתחלתי לשוחח אתה על לבושה. סך הכל לשוחח, לא לצעוק, לא להעיר בצורה פוגעת, אלא לגרום לה להבין בצורה הברורה ביותר שכך, פשוט, אי אפשר. אמרתי לה שלא מספיק שהמרפק והברך מכוסים, אלא עיקר הכיסוי דורש גם הסתרת שאר הגוף ואי הבלטתו.
מיכל הקשיבה לי בנימוס, אבל דחתה את דבריי: "מה יש? גם יתר הנשים במקום שאני גרה לבושות כך, אני בטוחה שהדבר מותר. הנה עובדה היא שבעליהן, שהם אברכים יקרים, השוקדים על לימוד התורה ומדקדקים בכל הלכה, אינם מעירים להן".
היא דיברה בלהט, לא נתנה לי להפסיק אותה.
"במיוחד, שמדריכת הכלות שלי, שהיא אשתו של תלמיד חכם מופלג, אמרה לי באחד השיעורים: "דעי לך מיכל, שבגדים רחבים וחצאיות כפלים מתאימים לילדות קטנות, אבל אשה נשואה צריכה להראות את עצמה יותר! ומצווה גדולה תהיה לך אם תתכבדי בבגדים מדוייקים, לפי שדבר זה יש בו משום מצווה, בפרט בשנה הראשונה לנישואייך".
היה זה מעין קלף ניצחון. הנה אפילו מדריכת הכלות אמרה...
אבל משחק בקלפים הוא דבר שמתמוטט מהר. דבריה שנאמרו בתמימות גרמו לי לתחושת רחמים וכעס. וכך מצאתי את עצמי מרימה את שתי ידיי, סופקת אותן באנחת שבר, כשטון הדיבור היוצא מפי מתקרב יותר לצעקה: "לא יתכן! לא יתכן! כיצד תשיג בת ישראל שלום בית על ידי בגדים צרים וצמודים שמכשילים את הרבים? הרי חן אשה על בעלה היא מתנתו של הקב"ה, ואיך יתכן שהקב"ה יעניק מתנה זו לאשה שמתלבשת בניגוד להלכה, בניגוד לדעת תורה...???"
מיכל הסמיקה והשיבה בשפה רפה: "אינני חושבת שמלבושי הם בניגוד להלכה. אפילו ראש הכולל של בעלי לא העיר לו על כך, כשהתארחנו אצלם כזוג צעיר בכמה וכמה סעודות שבת". הוספנו לשוחח כרגיל. השיחה התגלגלה לנושאים אחרים. נפרדנו בחיוך לבבי בתקווה להיפגש שוב. ואני חשבתי לעצמי, 'האם השפיעו הדברים על מיכל היקרה לי'.
כעבור שנה וחצי מאז קבלתי תשובה.
באותו הזמן, כשבועיים לאחר ששוחחנו, הייתה מיכל לבדה בביתה מכינה בחריצות האופיינית לה ארוחת צהריים. בשמחת יצירה, מתוך זמר על השפתיים, הניחה את הסיר על הגז.
ואז לפתע... קרה הדבר הנורא מכל.
התלבתה שלהבת אש גדולה מהכיריים ונתפסה במיכל עצמה. ותוך שניות ספורות ממש נכוותה כולה... מכף רגלה ועד קדקודה!!! - רק כעבור כמה דקות הבחינו השכנים מהבניין הסמוך באש הפורצת מהמטבח - האש שרפה באכזריות את כל בגדיה, אכלה את עורה ובשרה של מיכל, והגיעה עד לעצמותיה!!! ה' ירחם.
עבר זמן רב עד שפרצו את הדלת וכיבו את כל גופה הבוער...
פשוט אי אפשר לתאר את הזוועה שהייתה שם. לומר שהוא היה מזעזע, זה כלום לעומת מה שהתרחש שם... צרחות הכאב של מיכל השתתקו כשהתעלפה מעצמת הכאבים. ה' ישמור ויציל! וכך, כשהיא מחוסרת הכרה, הועברה מיכל לבית החולים דחוף למחלקת טיפול נמרץ!!!
מיכל שכבה שם במשך חודשים רבים. הרופאים הותיקים פחדו לגעת ולטפל בה. בוצעו בה עשרות ניתוחים, ובמשך כל החודשים האלו, הייתה מיכל מפרפרת בין חיים למוות!!!
משמרות תהילים אורגנו מיד. גם אני השתתפתי בהקמתן ברגע שנודעה לי השמועה המרה. סגולות ותפילות, תחינות ובקשות. בכל מקום אפשרי הזכרתי אותה לרפואה, ובתפילותיי שפכתי עבורה דמעות כמים.
עברה שנה, עברו חודשים נוספים, ושמעתי שמצבה של מיכל השתפר מעט.
הרמתי אליה טלפון.
קולה של מיכל נשמע מקוטע וצרוד.
היא סיפרה שבעזרת ה' יצאה מכלל סכנה, אך עדיין עליה לנסוע מידי יום לטיפולים בבית החולים, כל עור בשרה היה אדום, מקומט ומנופח והיא נראית מפחידה.
ימים מספר לאחר השיחה הראשונה שלי עם מיכל, צלצל הטלפון בביתי.
ניגשתי להרים את השפופרת. על הקו הייתה מיכל.
בקולה נשמעה התרגשות, קצת היסוס וסערת נפש גדולה מאוד. היא הייתה עסוקה בחשבון נפש נוקב עם עצמה, על מה ולמה באה לה הרעה הזאת. מיכל ביקשה ממני לפרסם את סיפורה ולספר לכל אחת ואחת את אשר אירע לה. היא שבה והדגישה בלהט את הפיסקה האחרונה, ואולי הראשונה שבסיפור, שכל זה בא עליה מפני שלבשה בגדים צרים וצמודים.
"בטוחה אני", אמרה מיכל "שהקב"ה שילם לי מידה תחת מידה".
"אני אשר הבערתי אש של יצר הרע באחרים - בסוף בערה בי האש, אש שהיא אחד מ-60 של גיהנום.
אני אשר לבשתי בגדים צמודים - לובשת עכשיו יום יום חליפת לחץ צמודה על הגוף במשך שעות רבות ומתייסרת מאוד בלבישתה.
תחת הטענה הטיפשית והאווילית שטענתי שבגדים רחבים מתאימים רק לילדות ולא לי - גורמת לי היום להתכסות בכיסויים רבים ורחבים ביותר כדי להסתיר את הכוויות שבגופי המעוות והחרוך". מיכל ניסחה בפני את פרטי מוסר ההשכל אחד לאחד.
פתאום חשבתי לעצמי, שמיכל כבר עלתה לדרגה גבוהה הרבה יותר ממני, ושעלי לשים לב גם לעצמי, מה אני צריכה ללמוד מהמעשה הנורא הזה.
"אני מבקשת ממך", מתחננת מיכל, "שתספרי מה שקרה לי, כדי שההתעוררות שתבוא בעקבות כך, תהיה לי לזכות ולהחלמה מהירה וקלה".
לא יכולתי להשיב למיכל מילה. המילים נתקעו בגרוני. כאבתי את עידודן ואת דחיפתן של מורותיה וחברותיה, לבאר שחת. אותן מורות וחברות שהרסו וקלקלו את הצניעות היפה כל כך. אמרתי "שלום" והורדתי את השפופרת.
חשבתי לעצמי: 'מה יותר איום, להישרף כאן בעולם הזה ולכפר על הכל. או, חס ושלום, להישרף שם למעלה בחום חזק של פי 60 (שזה רק במדור ראשון, ובמשך כמה שנים!!! ה' יצילנו!) - זכות מיוחדת הייתה למיכל לכפר על הכל כאן, ולהיעצר מהתדרדרות בעוד מועד.
היום היא פונה בזעקה אל הנשים והבנות, אל אחיותינו היקרות:
"אנא! הקשבנה לזעקה עכשיו! אין זו חוכמה להתעורר אחרי שמקבלים את המכה.
עלינו לדעת מה הקב"ה רוצה מאיתנו, וחשוב לגלות זאת כשהכל עוד הולך למישרין.
אנא בנות ישראל יקרות! התחזקנה כמה שיותר מהר בעוד מועד, כי מי יודע אם אחר כך יהיה לכן עוד את האפשרות הזאת. רק הצניעות תשמור עליכן ותביא לכן את היופי ואת האושר האמיתיים!"
מחריד!