אופנת פ'אות א'יפור ר'יח בושם י'ופי וקוסמטיקה ז'נות ופריצות [פאריז] · "אני יודע, אבל לא אגיד לך"
סיפורה של שירה:
שירה באה מבית ירושלמי שהקפידו בו על קלה כבחמורה...
שירה התחתנה עם "חוצניק" ועברה להתגורר בחו"ל ושם החליטה שהיא יכולה להתלבש כרצונה. הייתה לה תאווה מיוחדת להיראות הכי טוב שאפשר. היא למדה קורס איפור מקצועי והתאפרה בהתאם: תכשיטים ככל העולה על רוחה, בגדים יוקרתיים ומלתחה יקרה במיוחד, מטפחות רועשות וגבוהות "כמה קומות" כלשונה.
אביה אמר לה: "מה את חושבת, כך יהיו לך ילדים צדיקים??!"
וכן רב גדול אמר לה שאם תוריד את כל ההגבהות מהמטפחת ותלך במטפחת צנועה, היא תתברך בבן.
אך הכל ללא הועיל.
יום אחד בעלה קם בבוקר והנה... הוא לא רואה בעין אחת.
ההתרוצצויות בין הרופאים לא הועילו במאום. לאחר כשנה, הוא קם בבוקר ולחרדתו גילה שהוא לא רואה גם בעין השניה. הוא לא יכל להבחין אפילו בין יום ללילה!!!
שירה החליטה ללמוד שמירת הלשון, לומר תהילים, לעשות צדקה וביקור חולים ועוד כהנה וכהנה מעשי צדקה וחסד. "אך", אומרת שירה, "ה' ביקש משהו אחר, הוא רצה משהו נוסף מבת ישראל".
בתוך תקופה קצרה היו לה עוד כמה מקרים קשים ומצערים, היא החליטה להתחזק בעוד כמה תחומים ולאחר שנחת עליה עוד אסון היא פנתה לבעלה ושאלה אותו: "תגיד לי אתה, אולי אתה יודע מה אני צריכה לתקן?"
והוא עונה לה: "אני יודע, אבל לא אגיד לך. את תתפללי ותצעקי אל ה' שהוא יגיד לך"
היא אכן התחילה לצעוק כל היום וביקשה והתחננה "הוריני ה' דרכך". וזה לא לקח הרבה זמן, כפי שמסבירה שירה, "אם מישהו רוצה לתקן בפרט ברוחניות, אז ה' שומע לו".
ה' הזמין לידיה קלטת, המדברת על לבושה של בת ישראל ואלו מכשולים היא גורמת בלבוש שלא על פי ההלכה. ואז היא אומרת: "אני יודעת כבר! ה' אני מודה לך שהערת אותי בזמן ולא מדי מאוחר, מי יודע מה עוד כבר היה מחכה לי אם לא הייתי מתעוררת בזמן!?"
שירה ניגשה לארון הבגדים, היו לה בגדים יוקרתיים מאוד: חצאיות שכל אחת מהן שוה 300 דולר! וחולצות יוקרתיות כמיטב המסורת האמריקאית... גזרה את כל הבגדים כדי לא להכשיל את האחרות ו... השליכה לפח!! לא נשאר לה בגד ללבוש.
היא פנתה לחברה שהייתה לה חנות בגדים וקנתה מלתחה חדשה: חצאיות קפלים, חולצות מכופתרות עם צווארונים, זרקה את כל האיפור היקר שהיה לה, כי ידעה שלא תשתלט על תאוותה לכך.
היא מספרת שבהחלט לא היה לה קל ואפילו קשה מאוד. החברות מסביב חשבו שהיא קצת "השתגעה" אך היא שיננה לעצמה כל הזמן: "כתוב שלפני ביאת המשיח, הצדיקים ויראי ה' ייחשבו כמשוגעים, אז אני מסכימה, העיקר שאהיה קרובה לה'".
היא מוסיפה: "באותם רגעים שזרקתי את כל הדברים לפח, הרגשתי אור גדול ואהבה להקב"ה וחשתי שרק ה' יכול לתת כזו אהבה, ואת זה אני לא אשכח כל ימי חיי!!"
יומיים בלבד עברו, בעלה נכנס לביתו בהתלהבות וצועק: "שירה, שירה, אני רואה אותך!! אני רואה אותך!! אני לא מאמין"... - וזה היה לאחר 5 שנים של עיוורון מוחלט!!!
הוא ניגש לשתי הקטנות שנולדו לאחר התעוורותו ושאל לשמותיהן, שכן כלל לא הכיר אותן.
מדהים.
'רק להסתכל על התקרה יכולתי'...
מכתב מרגש שהתקבל במערכת:
"אני כבת 32 כיום. בגיל 26, חליתי בדלקת ריאות רגילה שהסתבכה לדלקת ריאות מדממת. אושפזתי בבית החולים עקב חום גבוה של 42 מעלות ודופק מהיר 180
הרופאים סברו שתוך מספר מועט של ימים ניתן יהיה לרפאני ולשלחני לבית, אך רבות מחשבות בלב איש...
כעבור 5 ימים שהאנטיביוטיקה לא הועילה והחום רק המשיך לעלות והדופק כבר עבר את ה-220!!! (רק שתבינו, דופק של אדם רגיל נע בין 70 ל-80) ולחץ הדם ירד... איבדתי את ההכרה! בכוחותיי האחרונים זעקתי לרופא ונפלתי.
הרופאים עשו מאמצים גדולים כדי לעוררני ולהוריד את חומי על ידי טיפולים שונים ומכאיבים.
כשהתעוררתי, החל חשבון הנפש שלי: 'מדוע זה קרה לי?'
לא נסיתי לתרץ את המעשים שלי, חיפשתי משהו שלילי שיכול היה לפגוע בי בצורה כזו.
ואז ביצבצה לה מחשבה בראשי אולי ה"מכה הזו" נחתה עלי בגלל שלא כיסיתי את הראש כראוי? וכשהרהרתי בזה, נכנס רופא כבן 70 עם רופאים ויועצים מבית חולים אחרים בירושלים וטען שהוא בטוח ב-100 אחוז איזו מחלה חטפתי (וזה לא דלקת ריאות) הרופאים שללו את דבריו והוא התווכח עימהם, ושוב חשבתי לעצמי שזה לא היה קורה לי, לו הייתי שמה כיסוי ראש כראוי.
וכך במשך הימים הרופא ההוא טען כך ואחרים טענו אחרת... וכך הייתי במשך 10 ימים מחוברת להמון מכשירים, הדופק הגיע כבר ל-240!!! חום גבוה מאוד ומונשמת. כשהריאות המשיכו לדמם נתנו לי 4 מנות דם פלסמה. הפלסמה מקרישה את הדם וכך הסתבכתי קשות...
לא יכולתי לדבר כי היה יוצא לי דם. השתעלתי ללא הפסקה, ואסור היה לי לזוז. רק להסתכל על התקרה יכולתי... ובמצב הזה, נותר לי רק לשוחח עם בורא עולם, בלב רק עם הנשמה עכשיו שנותרתי לבד, שוכבת במיטה ללא תזוזה, חסרת אונים נשאר לי את אבא שבשמים שאוהב אותי... ואז התחלתי לזעוק זעקה פנימית: "אבא שלי שבשמים ובכל העולם, תשמור עלי, אם לא בשבילי אז בשביל בנותיי שתלכנה בדרך הנכונה שנכוין אותן נכון ובשביל בן זוגי לעודד אותו ללכת לשעורי תורה".
ושוב הרהרתי על כיסוי הראש, על החולצה הצרה ועל החצאית הקצרה על הגרביים וכו'.
ושוב נכנס אותו רופא שהיה כמו מלאך טוב, ראיתי בפניו שהוא שליח טוב שרוצה בטובתי.
ואז עמדה במוחי החלטה - 'אם אני יוצאת מכאן... בלי נדר אני אשים כיסוי ראש כראוי!!
אני אשתנה בצניעות!!'
ואז... באותו רגע ממש שכך החלטתי, הרופא כמו אריה, נתן הוראות לאחים והאחיות שהיו שם להכניס נוזל לתוך הווריד ולדלל את הדם. החום החל מיד לרדת וכן הדופק המהיר וכו'...
אין לזה הבנה מצד הרפואה אבל תוך שבועיים יצאתי מטיפול נמרץ למחלקה רגילה, ואחר כך יצאתי מבית החולים לגמרי!! תוך התמודדויות חדשות שהמחלה הציבה לי.
אסור היה לי להסתובב ללא גרביים אלסטיות, כדי למנוע מהקרישים לרדת למטה.
שמתי את ה"קסדה" (מטפחת ראש) שהגנה עלי, ואת "המדים" של צבא ה', חולצה רחבה, חצאית ארוכה ורחבה ללא שסע.
שמתי לב שהמחלה פגעה בי במקומות שלא הלכתי צנוע.
כיום אני בטוחה ב-100 אחוז!!! אילו הייתי מתנהגת מכף רגל ועד ראש בצניעות, הייתה לי הגנה מושלמת מלכתחילה על כל הגוף!!!
כיום אני בתהליכי תשובה מתוך התמודדות על המון ניסיונות, ואני מודה לה' על כל פעולה פיזית שנעשית לבד ללא עזרת אחרים! דרך המחלה הזו הגעתי להמון מסקנות חשובות שמה שהיה חשוב לי בזמנו הלך והתמעט, ומה שלא היה חשוב הלך והתעצם.
לסיכום! אם הצלחתי לאחר 6 שנים של הרהורים לכתוב מכתב זה, לשנות חשיבה שלילית, ושאני אמשיך להשתדל יום יום לנצח את עצת היצר הרע... אז השגתי את מטרתי!"
מה קורה עם ההורים? מי שומר עליהם?
בת ישראל יקרה, נחזור לתחילת דברינו. כפי שראית עד עכשיו הסבל שעוברת אותה אחת שהולכת בחוסר צניעות פוגע בה בעולם הבא, והיא נענשת שם על הכל! במלוא חומרת הדין!
אך האם ידעת שזה פוגע גם בהוריה שנפטרו?
האם ידעת שמוציאים את ההורים שלה מגן עדן ומכניסים אותם לגיהנום רק בשל מעשיה הרעים של בתם?
כך כותב 'הגאון מוילנא': שאפילו האבא צדיק יסוד עולם, אם יש לו בן או בת רשעים, הם מוציאים אותו מגן עדן ומכניסים אותו לגיהנום כדי שיראה את הייסורים הנוראים של הבן והבת שלו!!! - לא תעזור לו כל התורה שלו ולא כל המעשים טובים שעשה... בעל כרחו יכניסו אותו לגיהנום!!!
פעם אחת הרבי מבעלז הוצרך לצאת לביתו באמצע תפילת יום כיפור. בדרכו חזרה מיהר הרבי יחד עם הגבאי שלו לתפילת 'יזכור'. (זה תפילה שאומרים האשכנזים ובה הם מזכירים את הנשמות של המתים לעילוי נשמתם.)
היו נשים בשכונה שהתחילו לרוץ לבית כנסת כדי להספיק להזכיר את קרוביהן בתפילת 'יזכור'.
הן לא ראו שהרבי מבעלז בכבודו ובעצמו נמצא ברחוב.
הרבי מבעלז לא שם לב איך שאחת הנשים עברה במהירות לידו... הוא הוריד מיד את העיניים וראה בטעות את הרגל שלה... הוא עצר מיד וצעק: "אוי אוי... בורא עולם!"
הגבאי נבהל: "כבוד הרב מה קרה? קרה משהו?"
אמר לו הרב: "ממתי בת ישראל הולכת עם גרביים שקופות??!!", והמשיך ואמר, "הן רצות בכדי להזכיר את הנשמות של הקרובים שלהם... אבל חבל שאינן יודעות, שברגע שככה הן הולכות עם הגרביים השקופות שלהן... באותו רגע ממש, לא רק שתפילת ה'יזכור' לא תועיל לנשמתם של קרוביהן אלא מוציאים אותם מגן עדן ושמים אותם בגיהנום!!! בגללן!!!".