בן פורת חלק ב· רבי יוסף ענגיל
סימן ח
ב"ה יום א' וארא בעת"ר לפ"ק קראקא. כבוד ש"ב הרב הגדול החריף ובקי מו"ה
חיים ענגיל נ"י ראב"ד דק"ק ראדימישלא.
אחד"ש כת"ה. דבר העגונה אשר בגליל ראדאמישלא אשר כ' כ"ת ציור השאלה בזה"ל הנה איש אחד שמו שמעון גראבשריפט סמוך ראדאמישלא נסע לאמעריקא ושהה שמה איזה שנים אצל בני משפחתו [בזה השמיט כבודו לכתוב שנסע לאמעריקא לעיר נעוויארק כאשר אמר לי בע"פ בהיותו פה] ופתאום נלקח לבית האסורים וישב שמה ב' שנים ואח"כ יצא משם והתחיל לעסוק במלאכה ופתאום יצא קול באמעריקא [כבר כתבתי כי אין זה מדוקדק רק הי' לו לכתוב בנעוויארק"] כי נהרג איש אחד וחקרו בני משפחתו אחריו ולא יכלו למצוא אותו והלכו להפאליצייא והגידו שילכו להמארג [היינו כפי מה שאמר לי כבודו בע"פ הוא מקום שמובילין לשם נהרגים וכדומה מתים המוטלים על הבעהערדע] אשר הוא מחוץ לעיר ושמה בטח יהי' נמצא והלכו שמה ותיכף כשבאו לחדר הראשון וכשהסירו המכסה מהמת הראשון מצאו את שאר בשרם שמעון הלז והכירו אותו היטיב בפניו וגם בשערות שלו אשר היו אדומים, ושאלו את השומר בשם מה נעשה עם האיש הלז ומתי הובא שמה, והשיב להם כי זה ד' ימים מעת הובא שמה ורק הגיד כי תיכף ביום הא' שנמצא מת בתוך העיר תיכף הביאו אותו להמארג ע"כ תורף הגב"ע מפי העדים ע"י ב"ד של ג':
והנה כ' כבודו אח"ז חוות דעתו בזה וז"ל והנה תורף הספק שמא עכו"ם מסל"ת אינו נאמן להחמיר וא"כ הוא בכלל ספק ג' ימים דרבו המתירין בש"ע אה"ע סי' י"ז, ובפרט בנידון דידן דלא הוי מסל"ת היינו שהי' ע"י שאלת יהודים ובפרט דאולי יש לצדד מכח הסימן דשערות אף דשערות עשוים להשתנות וממילא לא הוי רק סימן גרוע מ"מ כבר העיר בשו"ת עבודת הגרשוני דסימן אמצעי וטביעת עין מועיל אף לאחר ג' ימים וראי' מדלא קתני (ביבמות ק"כ א') הך בבא דאין מעידין לאחר ג' ימים בהדי בבא הקדומה דאעפ"י שיש סימנים, וא"כ יש לחדש דלמ"ד סימנים דאוריתא מיירי מתני' בסימן גרוע (כדאמר בגמ' שם דאם סימנים דאוריתא על כרחך מיירי מתני' דאעפ"י שיש סימנין בגופו בארוך וגוץ דהוו סימן גרוע ומש"ה לא מהני) ואפ"ה נשמע דבטב"ע וסימן מותר אף לאחר ג' ימים א"כ ממילא אף סימן גרוע וטב"ע מהני, ובאמת כדומה לזה הרגיש בשו"ת נוב"י קמא ותניינא בכמה מקומות, וא"כ יש כמה וכמה ספיקות א' שמא סימנים דאורייתא וממילא בצירוף טב"ע מהני אף אחר ג"י, ושמא עכו"ם מסל"ת לא מהימן להחמיר, ושמא הכא אף מסל"ת לא הוי כיון שהי' ע"י שאלת יהודים, ואף דהוי ס"ס נגד חזקת א"א לא מיבעי' לשיטת הרשב"א דס"ס משום רובא פשיטא דמהני דרובא וחזקה רובא עדיף ובפרט דנודע ממחלוקת הט"ז והש"ך ונקה"כ ביו"ד סי' ק"י דג' ספיקות מהני אף נגד חזקת איסור אשת איש ובפרט שכבר נאבד זכרו זמן רב [בע"פ אמר לי כבודו כי עברו כבר ששה שנים מעת המעשה הזאת] בכה"ג מבואר בשו"ת מהרי"ט וח"ס בכמה מקומות דמדלא בא לביתו ולא כ' שום מכתב לזוגתו ולא נסע מאתה מחמת שנאה פשיטא דלא הי' עובר המצוה דושמחת, וע' שו"ת רבינו חיים כהן להגאון מלבוב ז"ל שהביא ראי' מש"ס כתובות דכ"ב בחומרת ברי כי ופירש"י אילו הי' קיים הי' בא אך לפי' הר"ן שם אינו ראי' ובפרט דעיקר קוטב ההיתיר יסובב לפי המבואר במהרי"ט בשניות סי' ל"א דבאומרים בבירור שמכירים אותו בפניו מהימני ואף דבהגהות שי למורא בסי' י"ז דחה דכוונת המהרי"ט הוא רק בס' ג' ימים מ"מ עכ"פ ידוע שיטת מה"ר בכור שור הובא בתשובות גאוני בתראי וכן בשו"ת בית אפרים חאה"ע דאם אנשים אשר הכירו אותו מחיים רואים אותו אחר מיתה ומכירים אותו בפניו בכה"ג מהני אף בוודאי אחר ג"י וכן בשו"ת מהרש"ם העמיד יסוד ע"ז ע"ש, ע"כ בצירוף כל הני סברות דלעיל עכ"פ יש לסמוך אשיטת הר"ת דבטב"ע ממש ופרצוף פניו שלם בלי שינוי מותר אף בוודאי לאחר ג' ימים ע"כ יורנו נא רבינו חוות דעתו להלכה ולמעשה, אלו דברי כת"ה נ"י בזה:
והנה אבא תחלה על דברי כ"ת נ"י כסדרן:
והנה כ' תחלה דאף דאין מעידין אלא עד ג' ימים כמבואר במשנה יבמות ק"כ א' שם מ"מ כאן הא אין ידוע כשראוהו אם הי' תוך ג' למיתתו או אחר ג' כי אין ידוע מתי מת ובספק ג"י כבר רבו המתירין בסי' י"ז ואך הרי השומר אמר כי כבר זה ד' ימים מעת הובא מת שמה וע"ז כ' כבודו דלענין לחוש לדברי השומר האלה י"ל דעכו"ם מסל"ת אינו נאמן להחמיר וגם י"ל דלא חשוב מסל"ת כיון דאמר ע"י שאלת יהודים:
והנה לענין אי עכו"ם מסל"ת נאמן להחמיר בעלמא פשוט דלא מהימן דאין מקור לנאמנות עכו"ם מסל"ת רק להקל בעדות אשה משום עיגונא בפ' בתרא דיבמות אבל שיהי' נאמן להחמיר אין לנו דאשר פיהם דבר שוא כתי' ע' ש"ס נדה מ"ה א' ואיב"ע אשר פיהם דבר שוא כו' וכן ברי"ף גיטין פ' כל הגט דקנ"ז ע"ב מדפי הרי"ף אבל מילתא דשייך בה לא מהימן דכתיב אשר פיהם דבר שוא וגו' [ואפ' במסל"ת איתי' להך דאשר פיהם דבר שוא ע' מרדכי ב"ק פ' שור שנגח את הפרה רמז נ"ה מש"ש ואם אין יודעין כמה החוב הי' שוה כו' אז ישבע ראובן הנמסר כמה החוב הי' שוה ויטול אע"ג דלא עבדינן תקנת נגזל במסור לישבע וליטול מ"מ אעדות כל דהו מגבינן ותדע דאי לא תימא הכי איך יכולין העדים לידע לעולם כמה הפסיד אלא ששמעו מפי העכו"ם אשר פיהם דבר שוא כו' עכ"ל ואי איתא הא משכחת ששמעו מפי העכו"ם שהסיח לפי תומו וע"כ דבמסל"ת נמי איתי' להך דאשר פיהם כו' ובעדות אשה הוא דהקילו לתת לו נאמנות במסל"ת] וע"ע הך דאשר פיהם כו' בתוס' פסחים צ"א א' ד"ה לא שנו בשם הירושלמי ע"ש, ואפי' בעבדים אמרו בב"מ פ"ו ב' לית המנותא בעבדי וע"כ לא האמין אברהם לאליעזר שאמר לו שאין אורחים בחוץ ע"ש וכ"ש דלית הימנותא בעכו"ם וע' חולין קל"ג ב' עכו"ם נמי אמרי הימוני הימני' אין אמונה בעכו"ם פי' שאין ישראל רגילין לתת אמון בו לעשותו שומר על מעות שלא יוגנבו ע"ש ועכ"פ ל' אין אמונה בעכו"ם משמע דאין בם אמונה כלל ודבריהם שקר וכהך דלית הימנותא בעבדי דש"ס ב"מ הנ"ל דהכוונה דדבריהם שקר וכנ"ל, ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"כ דדברי עכו"ם בשל אחרים כמאן דליתנהו ולא מעלין ולא מורידין ומסל"ת נמי להקל הוא דנאמן באיסור דרבנן כמש"ש סי' צ"ח סק"ב ובש"ע או"ח סי' תקי"ג סעי' ו' לענין עכו"ם המביא בצים ביו"ט ראשון ומסל"ת שנולדו מאתמול כו' ובמג"א שם סקי"ב וכן במג"א שם סי' תק"ה סק"ג אבל להחמיר אין לו נאמנות לא באיסור תורה כמבואר בש"ע יו"ד סי' ט"ז סעי' י"א ובש"ך שם וכן בש"ך שם סי' שי"ו סק"ב ולא באיסור דרבנן כמבואר בש"ך שם סי' שי"ג סק"ד [וע"ש בט"ז דכ' דכשאין ישראל לפנינו להכחישו נאמן ולא מיסתבר ונ' עיקר כדברי הש"ך דרק מפאת האומדנא וההוכחה הוא דאסור אבל לא מפאת נאמנות העכו"ם עש"ה] ואפי' להקל באיסור דרבנן דנאמן ג"כ לאו בכל הדברים נאמן וע' ש"ע יו"ד סי' קכ"ב סעי' י"א בהג"ה דלא מהימנינן לי' לכתחלה לענין כלי סעודה שבידו ואומר במסל"ת דחדשים הם ואע"ג דסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן וליכא אלא איסור דרבנן ע"ש בש"ך סק"י וע' ש"ע שם סי' ט"ו סעי' ג' אין סומכין על העכו"ם בגדיים קטנים כו' ע"ש בש"ך ובאחרונים בארוכה, וע' ש"ך שם סי' ס"ט סקמ"ב לענין עכו"ם האומר במסל"ת שהדיח הבשר עש"ה וע"ש סי' קל"ז בש"ך סקי"ט וע"ע מג"א או"ח סי' תקט"ו סקי"ג וע' שו"ת הרא"ש כלל י"ח סי' ט' וששאלת אם עכו"ם מסל"ת על כובא שנתיישנה י"ב חודש מה דינו, לא מצינו עכו"ם מסל"ת נאמן באיסור והיתיר אלא בעדות אשה שמת בעלה שהקילו בה משום עיגונא וסמכו על זה דאשה דייקא ומינסבא עכ"ל הרי דאין נאמן גם להקל בסתם יינם דרבנן, [ולענין אבילות דיש דיעות דנאמן וע' ט"ז יו"ד סי' שצ"ז סק"א עש"ה הנה גם לדיעות דנאמן עיקר הטעם דהואיל ונאמן בעדות אשה להשיאה וממילא צריכה גם להתאבל וע"כ תו אין לחלק בין אבילות אשה לשאר אבילות כמבואר ברא"ש מועד קטן פרק ג' סי' ל"ב] ולענין חולי שיש בו סכנה דנאמן העכו"ם לומר צריך ואפי' להכחיש ישראל ע' ש"ע או"ח סי' תרי"ח סעי' א' ובמג"א סק"א [ושם סי' שכ"ח סעי' יו"ד דסתם עכו"ם האומר צריך לא מחזקינן לי' לבקי אבל לא משום דלא מהימן] הוא ג"כ רק משום דספק נפשות להקל ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב ופ"נ דוחה אפי' בצד אחד מאלף, [וע' ש"ע או"ח סי' ש"א סעיף כ"ו נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה והוא מירושלמי שבת ואין מבואר אם גם ברופא עכו"ם כן] אבל שיהי' לעכו"ם נאמנות להוציא מידי ספק כמו בנידון דידן דאזיל כבודו בסברא דספק ג' ימים שרי וא"כ אין כאן טעם להחמיר רק אם נאמר דדברי העכו"ם מוציאים מידי ספק וזה וודאי אין לנו דגם עם דברי העכו"ם אכתי שפיר ספק הוא ואין להחמיר משום דבריו ובמקור הדין שהביא הרא"ש מועד קטן פרק ג' סי' ל"ב שם תוספתא דמאי עכו"ם שהי' מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן כו' לא אמר כלום דברי רשב"ג רבי אומר נאמן העכו"ם להחמיר אבל לא להקל וכ' הרא"ש שם דראוי לומר הלכה כרבי מחבירו עש"ה, הנה תוספתא הנ"ל הוא לפנינו בירושלמי דמאי פרק ו' הלכה ח' תני עכו"ם שהי' צווח ואומר בואו וטלו לכם ממני פירות ערלה הן כו' אינו נאמן אם אמר מעכו"ם פלוני הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי וחכ"א דברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין ר' יודן בעי הי' צווח לפי תומו (מהו) עכ"ל הירושלמי הרי דבירושלמי הוא פלוגתת רבי וחכמים וא"כ ראוי לפסוק כחכמים דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ור' יודן דבעי הי' צווח לפי תומו אפלוגתתם קאי אם נאמן להחמיר וקא בעי לרבנן דאינו נאמן אם הי' צווח לפי תומו היינו מסל"ת מהו שיהא נאמן להחמיר וא"כ אחרי דהוא איבעי' דלא איפשיטא ע"ש בירושלמי א"כ הרי דינו להקל בדרבנן וא"כ הרי מבואר להדיא ד"ז בירושלמי דאין עכו"ם מסל"ת נאמן להחמיר בדרבנן וגוף מ"ש הרא"ש שם בפשיטות דהך דהלכה כרבי מחבירו הוא אפי' נגד אביו רשב"ג הוא חידוש גדול ג"כ דלא העיר כלל מדברי הרי"ף גיטין פ' הנזקין דקס"ט ע"א מדפי הרי"ף וצריך לחשב עמהן באחרונה דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך כו' חזינן לגאון דקא פסק הילכתא כרשב"ג וקאמר לא אמרי' הלכה כרבי אלא לגבי חבירו אבל לגבי אביו לא עכ"ל הרי"ף והרא"ש עצמו כ' בהנזקין שם כדברי הרי"ף הנ"ל ולא השיג עליהם כלל וע"ש בקרבן נתנאל וגם עליו צ"ע שלא העיר כלל מרא"ש מועד קטן הנ"ל, והנני חוזר לענין דפשיטא דאין לעכו"ם מסל"ת נאמנות להחמיר, והך דש"ס גיטין י"ט ב' ר' פפא כי הוי אתי לקמי' שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבי בי' ממשעבדי שם כיון דיש שטר כשר ורק שאין אטו יודעין לקרותו מפאת שאין אנו יודעין את הלשון ההוא וא"צ עדות על עיקר המעשה רק גילוי מילתא בעלמא מה כתוב בשטר וע"כ ע"י שנתנו לקרות לב' כותים זה שלא בפני זה וכיוונו דבריהם א"כ גוף הדבר מוכיח דכך כתוב בשטר וע"כ קראו שניהם בשוה מפאת שקראו מה שכתוב בשטר ומשא"כ אילו בדו מלב לא הי' אפשר שיבדו שניהם דבריהם בשוה וע"כ כל כי האי ה"ל גילוי מילתא בעלמא והוכחת גוף הענין ושפיר מהני אבל לא מפאת נאמנות העכו"ם וכמ"ש כזה הש"ך ביו"ד שם סי' שי"ג סק"ד, ובנקודות הכסף סי' מ"ח בשם שו"ת מהר"ם מלובלין עש"ה, וע' תוס' גיטין ט' ב' ד"ה קורין לפניהם וחותמים דכתבו דלא הוי עד מפי עד שאין צריכין להעיד על עיקר המעשה אלא שאומר שכך כתוב בשטר עכ"ל והוא כנ"ל דלא שייך עד מפי עד דא"צ בזה תורת עדות רק הוכחה וגילוי מילתא בעלמא וכנ"ל, וע' ש"ע יו"ד סי' קס"ה ברמ"א והיכא שעשו מטבע חדשה ולא ידענו אם הוסיפו אם פיחתו חומש סמכינן אאומנים עכו"ם דבקיאין בכך במסיחין לפי תומן ובש"ך ששואלים לשנים זה שלא בפני זה במסיחין לפ"ת כדעבדינן בשטרי דפרסאי כו' ע"ש שם הוא ג"כ גילוי מילתא בעלמא דבר של משקל ומילתא דעביד לאיגלויי אצל כל בקי וע"כ הוא ג"כ הוכחת גוף הדבר אבל לא תורת נאמנות וכמובן, וע"כ הא וודאי דעכו"ם מסל"ת מצד עצמו אין לו נאמנות להחמיר ורק זאת יש לצדד דכיון דבעדות אשה נתנו לו חכמים נאמנות להקל ע"כ להחמיר ג"כ נאמן, דא"א לחלק ובענין שיש לו נאמנות להקל ראוי שיהא לו נאמנות בענין ההוא גם להחמיר, ואולם גם זה אינו דכיון דרק משום עיגונא הקילו ע"כ כל שאינו להקל ואין בו תקנת העיגון נשאר בסברא החיצונה דאינו נאמן ולהקל אמרו ולהחמיר לא אמרו ואין תימה בזה וע' דוגמתו בעירובין ס"ד א' אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר ושם מ"ח ב' אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר ועוד שם ס' א' כותל שריצפה בסולמות אפי' ביתר מעשר תורת מחיצה עליו וברש"י ואין מבטלין המחיצה למהוי כנפרץ הכותל יותר מעשר דאמר לקמן מערבין אחד ואין מערבין שנים אלא רצו אחד מערבין ולקולא והוי כפתח רצו שנים מערבין דלחומרא לא אמרינן דליבטלי' למחיצה דכל בעירובין להקל עכ"ל ושם נ"ח ב' במשנה שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל וכן בלשון המשנה נדה נ"ח ב' מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל [וע' עוד דוגמא בש"ע יו"ד סי' ל"ה סעי' ה' ברמ"א דסדקין מצטרפין להכשיר אבל לא להטריף ובש"ך שם סקל"ג חידוש יותר דאפי' בריאה אחת מצטרפין להכשיר אבל לא להטריף ולא אמרינן ממ"נ כו' ע"ש], ועוד שהרי הדבר ממקומו הוא מוכרע שהרי במרדכי יבמות פרק בתרא רמז צ"ב בענין עכו"ם מסל"ת שהשליכוהו מת למים שאין להם סוף ועכו"ם אחר מסל"ת שחי השליכוהו למים כ' שם המרדכי וז"ל נ"ל לאוסרה כו' ונפלאתי מאוד על דברי רבינו דוד שהתירו כו' ואעפ"י שבא עכו"ם אחר והכחיש את הראשון קודם שהתירוה לינשא אין בדברי עכו"ם כלום לאסור ואעפ"י שאינו נאמן גם להתיר כו' בהא מיהא בעדות אשה האמינוהו במסל"ת וע"כ אין לומר כאן כדאיתא בפרק בתרא דיבמות עד אומר מת והתירוה לינשא כו' דדייקינן מינה דווקא התירוה אז לא תצא מהתירה הראשון הא קודם שהתירוה לא דאין עכו"ם נאמנים לא לאיסור ולא להיתר (פי' דכיון דבעצם אין לו נאמנות כלל לא לאיסור ולא להיתר וחכמים הוא שהקילו לתת לו נאמנות להיתר משום עיגונא וע"כ זה שאין אומר להקל קם לי' אדוכתי' דאין לו נאמנות כלום) ורבינו תם כ' דאוקמינן לה אחזקת א"א וכ"כ בתשובת רבינו גרשום ב' עכו"ם מסל"ת שפלוני נהרג וב' מסיחים לא נהרג האשה אין לה תקנה כו' עכ"ל המרדכי הרי דע"כ לא נחלקו הראשונים בזה רק אם יש הכחשת ב' מסל"ת באשה אחת דסברת האוסר דא"א לחלק דאם אתה מאמין לעכו"ם האומר להיתר האמין ג"כ להאומר לאיסור והרי הם מוכחשים ותרוייהו כמאן דליתניהו דמי ונשארה האשה בחזקת איסורה וסברת המתיר דכיון דמדינא אין לעכו"ם נאמנות של כלום וחכמים הוא דהקילו משום עיגונא ע"כ האומר לאיסור כמאן דליתא דמי ומחלקינן שפיר באשה אחת בעינה להאמין להאומר להיתר ולא להאומר לאיסור, והרי זה כלל ידוע בפוסקים דכל למעוטי בפלוגתא טפי עדיף וע"כ גם כאן יש לנו לומר דע"כ לא פליגי אלא בב' מסל"ת שהכחישו זה את זה מפאת דא"א לחלק ואם אתה מאמין לזה האמין גם לזה אבל בעדות אחת של עכו"ם מסל"ת לאסור לבד שאין אנו צריכים באותו ענין להאמין לעכו"ם מסל"ת להיתר לשנאמר דא"א לחלק בהא יש לנו לומר דכ"ע מודים דאין בדברי העכו"ם כלום ולכ"ע אין נאמן לאסור:
ולכאורה הי' אפשר להביא ראי' דאמרינן סברא דא"א לחלק אף כשאין שם הכחשה בעדות אחת בעינה ורק דהואיל והאמינו חכמים לעכו"ם מסל"ת בעדות אשה להקל יש להאמינו גם באמרו להחמיר לבד [אף שאין הכחשת מסל"ת נגדו להקל] דכיון דנתנו לו חכמים נאמנות בענין זה להקל אחשבוהו לכשר בענין זה ויש לו להיות נאמן גם להחמיר לבד וזה מאותו הדין עצמו המובא במרדכי כאן דעד אומר מת ועד אומר לא מת כ"ז שלא התירוה לינשא קם לי' חד בהדי חד וכמאן דליתניהו דמי וקמה האשה בחזקת א"א וזה דלכאורה הרי יש לעיין לפי מה דמסופק הש"ס ביבמות צ"ג ב' וקט"ו א' וקט"ז ב' דטעם נאמנות ע"א משום מילתא דעבידא לאיגלויי ושיטת הרמב"ם דזה עיקר טעם נאמנות ע"א בעדות אשה וא"כ התינח זה שאומר שמת הו"ל שפיר מילתא דעבידא לאיגלויי דאי משקר ובאמת לא מת הרי הדבר קרוב שיבא לביתו וע"כ מתיירא לומר מת דקרוב לוודאי שיתוודע שקרותו ומשא"כ זה שאומר לא מת הא לא עביד לאיגלויי ואפי' משקר והוא מת באמת זה הא לא עביד לאיגלויי וא"כ מדוע אמרינן דקם חד לבהדי חד הא מדינא אין ע"א נאמן אלא דזה שאומר מת אינו ע"א סתמא רק יש שם אומדנא המוכחת שאומר אמת מפאת דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ומשא"כ זה שאומר לא מת דאין בו האומדנא א"כ לא שייך כלל סברא דא"א לחלק להאמין לזה ולא לזה שהרי בזה יש האומדנא ובזה אין האומדנא ואין כאן חילוק כלל דאנו מתירים מכח האומדנא והרי אין אומדנא אחרת מכחישתה וזו קושיא גדולה לכאורה, ועל כרחך צ"ל דכיון דלפי האמת ע"א נאמן בעדות אשה להתירה אף היכא דלא שייך עביד לאיגלויי כמו שהארכתי כבר בזה במ"א דהא אפי' במצאו כתוב בשטר איש פלוני מת משיאין כו' ומשיאין עפ"י בת קול וע"י עד המעיד משום עכו"ם מסל"ת ועוד טובי גווני יש דלא עביד לאיגלויי ואפ"ה מהימן ע' שו"ת מהר"י ווייל סי' פ"ח שעמד בזה ודבריו שם אינם מובנים והעיקר דאחרי שנתנו חכמים נאמנות לע"א תו לא פלוג והאמינוהו בכל ענין ואפי' היכא דלא עביד לאיגלויי כלל וכי היכי דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד כו' היינו שהרחיבו את הנאמנות ביותר משום עיגונא ה"נ לא פלוג להאמין לע"א גם בלא עביד לאיגלויי וכמו שהארכתי בזה במ"א מאוד וא"כ כיון דלפי האמת ע"א נאמן גם בלא עביד לאיגלויי תו אמרינן מפאת זה עצמו דראוי להיות נאמן גם לאסור אפי' בלא עביד לאיגלויי דכיון דאחשבו חכמים להכשיר עדות ע"א בעדות אשה גם בלא עביד לאיגלויי אין לחלק וראוי להיות נאמן בענין זה גם באמרו לאסור וע"כ גם בעד אומר להיתיר ועד אומר לאסור אף דלא שייכה כאן הסברא דאין לחלק בעדות אחת בעינה כיון דבאותה העדות בעינה יש עדיפות להאומר להיתיר מלהאומר לאיסור מפאת דהאומר להיתיר עביד לאיגלויי כו' כנ"ל ולא שייך א"א לחלק באותה עדות כו' דשפיר אפשר ואפשר כיון דעדותו של זה עדיף משל זה מ"מ נהי דליכא טעמא דא"א לחלק באותה העדות בעינה מ"מ הא איכא טעמא דא"א לחלק מע"א דעלמא דכי היכי דע"א דעלמא נאמן להתיר גם בלא עביד כו' ה"נ זה העד האומר לאיסור ג"כ יש לו להיות נאמן אף דלא עביד כו' ועד כשר הוא וכיון דכשר שפיר בכחו להכחיש את העד שאומר מת כיון דסוף סוף גם מטעמא דעביד לאיגלויי הא לא הוי כב' עדים ומשום עיגונא הוא דהקילו להאמינו בצירוף טעמא דעביד לאיגלויי אבל מ"מ הרי אינו רק ע"א וע"כ כיון דע"א מכחישו וגם המכחיש עד נאמן וכשר לכן תרוייהו לאו כלום נינהו וקמה לה האשה שפיר בחזקת איסורה ודו"ק היטב מאוד, וא"כ לפי"ז הא ראוי גם לענין מסל"ת לומר כן דכיון דעכו"ם מסל"ת נאמן בעלמא בעדות אשה להתיר ה"נ דנאמן לאסור לבד אף דאיני מוכחש באותה העדות בעינה ממסל"ת אחר ודו"ק היטיב מאוד:
ואולם באמת גם זו אינה ראי' די"ל בפשיטות דהא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דאסורה לינשא אף דזה האומר מת עביד לאיגלויי והאומר לא מת לא עביד כו' היינו מטעמא דכיון דגוף עדות העדים בלי העביד לאיגלויי הא הו"ל עדות מוכחשת ולאו כלום נינהו וא"כ הא לא נשאר רק ענין העביד לאיגלויי לחוד שאינו מוכחש וא"כ י"ל דסברא דעביד לאיגלויי לחוד אינה מספקת להתיר דהא דהאמינו לע"א בעביד לאיגלויי הוא רק מכח עצם ענין העדות ג"כ ודל סברא דעביד כו' הרי הוא עכ"פ ע"א וע"כ בצירוף העביד האמינוהו ומשא"כ אם עצם ענין העדות מוכחש ולא נשאר רק העביד לבד אין העביד מספיק להתיר ולא דמי לשנים אומרים לוה ואחד אומר לא לוה דלא אמרינן דאוקי האי דאומר לא לוה נגד האחד האומר לוה ונשאר רק הב' האומר לוה דהו"ל ג"כ רק ע"א ויחייב רק שבועה ולא תשלומין דז"א דשם בב' עדים יש להם תורת עדות והאמינתם תורה מגזה"כ וע"כ זה האומר לא לוה לגבי תרי לאו כלום הוא ומשא"כ ע"א בלי עביד כו' נגד ע"א דעביד כו' דכל נאמנות ע"א הוא רק בתורת הוכחה ולא בתורת עדות כמבואר בחוות דעת סי' צ"ח דע"א אין לו תורת עדות וכל שהאמינו לע"א רק תורת הוכחה עליו ולא תורת עדות ע"ש וא"כ הרי כאן רק הוכחה אחת נגד ב' הוכחות וע"כ שפיר י"ל דאוקי הוכחה בהדי הוכחה ונשארת רק הוכחה אחת דעביד כו' לחוד והיא עצמה ג"כ אינה מספקת להתיר דלא מצינו דהתירו חכמים מפאת עביד לחוד זולת בצירוף עצם ענין העדות היינו ע"א דעביד לאיגלויי אבל לא מפאת עביד לחוד וז"פ:
והנה מה שהבאתי ממרדכי יבמות מחלוקת הראשונים בב' מסל"ת המכחישות זו את זו בעדות אשה, הנה יש כזה ג"כ בב"י אהע"ז סי' י"ז וז"ל כ' הר"ן בתשובה כו' שנשאל על מיימון מאלק"י שהי' בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא עכו"ם ואמר מסל"ת כי הוא הי' מכיר מיימון מאלק"י והכירו על שפת הים כו' ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה עד שראהו ואמר כמו ששה שבתות, עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ליבשה ואמר שדבר זה שאל לצופה המגדל ואמר לו כמו ששה ימים והשיב שכיון שלא העיד דחזי' בשעתי' אין להתיר אשה זו כו' ועוד שאפי' נקל לומר דתלינן לקולא ואמרי' דילמא בשעתא חזיי' עדיין אין להתיר אשה זו שהרי עכו"ם זה אומר שצופה המגדל הגיד לו כמו ששה ימים עברו שפלטתו המים ומה שנסתפקתם לומר שאולי אין לחוש לדברי הצופה הזה דעכו"ם אינו בן עדות כלל ואפי' במסל"ת אין בזה מקום לספק כלל דלא מיבעי' הכא דאין עכו"ם זה מכחישו לצופה המגדל אלא אפי' הי' מכחישו ואומר שלאלתר פלטוהו המים אכתי לא תינשא דה"ל כאותה ששנינו אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תינשא עכ"ל כו' והרד"ך בתשובה בית ח' כ' דמסל"ת נאמן להקל ולא להחמיר עכ"ל הב"י, והנה דגם הר"ן והרד"ך פליגי בהא מילתא וגם הר"ן המחמיר בזה מפאת דברי צופה המגדל כו' הוא ג"כ רק בנידון דידי' דכל ההיתיר הי' רק ע"י עדות עכו"ם מסל"ת ע"כ סברתו ג"כ דא"א לחלק באותה עדות בעינה ואחרי שבאת להתיר האשה רק ע"י דברי העכו"ם החומר להיתיר יש לך לחוש ג"כ לדברי העכו"ם האחר הצופה כו' דלדידי' אין כאן עדות להיתיר ומשא"כ בנידוננו דאין אנו צריכין בשריותא דאשה זו לעדות עכו"ם מסל"ת אזי לכ"ע אין לחוש לדברי השומר האומר דהי' אחר ג"י דלהחמיר לחוד וודאי אית לן למימר דעכו"ם אינו בן עדות כלל ואפי' במסל"ת [וכל' הר"ן בתשובה] כל שאין אנו צריכין לעדותו להקל [והארכתי להעתיק כל ל' תשובת הר"ן המובא בב"י לפי שיש לטעות לכאורה דנידון דידי' שאמר הצופה שעברו ששה ימים דומה לנידוננו שאמר השומר שהוא ד' ימים כו' וזה אינו באמת דשאני התם דההיתיר ג"כ רק עפ"י עכו"ם וכנ"ל, וע' ברמ"א אהע"ז סי' ז' סעי' ב' לענין עדות שבוי' בב' מסל"ת המכחישין זא"ז דפסק שם כסברת הרד"ך דעכו"ם מסל"ת נאמן להקל ולא להחמיר ובסי' י"ז סעי' ל"ז בעדות אשה פסק הרמ"א להחמיר בזה ע"ש בחלקת מחוקק הטעם דבשבוי' הקילו משא"כ באשת איש ועכ"פ כל הנ"ל רק בב' מסל"ת המכחישין זא"ז ומשא"כ מסל"ת להחמיר לבד כשאין אנו צריכין לעדות העכו"ם להקל וודאי דאין בדברי העכו"ם כלום אפי' באשת איש והרי בשבוי' גם בהכחשה אין האומר להחמיר נאמן [ומה גם לפי מה שיבואר להלן אי"ה דהעיקר דהך דאין מעידין אלא עד ג"י הוא רק דרבנן והרי אנו קיימין עתה בהכרח בסברא זאת דהא קיימינן בסברא דספק ג' ימים שרי וזה על כרחך רק מפאת דהא דאין מעידין אלא עד ג"י הוא רק דרבנן והו"ל ספיקא דרבנן דאילו הי' דאוריתא הא א"א להתיר בספק דסד"א לחומרא ומה גם בחזקת א"א ועל כרחך דקיימינן בסברא דהך דאין מעידין כו' הוא רק דרבנן וא"כ הא דומה ג"כ לשבוי' דרבנן ואולם בשבוי' דהקילו יש עוד טעם מפחת דמנוולה נפשה לגבי שבאי כמבואר בקידושין (י"ב ב')], ובגוף מחלוקת הראשונים הנ"ל בב' מסל"ת המכחישין זא"ז הנה ראיתי עוד בשו"ת הרשב"א המיוחסות סי' קכ"ח שנשאל בזה ג"כ על עכו"ם מסל"ת המעיד בעדות אשה שמת בעלה והתירוה לינשא ואח"כ אמרו ב' עכו"ם מסיחין לפי תומן לא מת מה דינו ע"ש שכ' תחלה דמבטלין דברי האחד מפני השנים כמו שאמרו בפסולי עדות הלך אחר רוב דיעות כו' ואח"כ כ' שם בזה וז"ל אלא שיש לדון בדבר לפי שיש לומר שאין אומרים כן בישמעאלים וכותים כו' ואינם דומים לשאר פסולי עדות לפי ששאר פסולים כנשים כו' אפי' במתכוונים להעיד ולהתיר הרי אלו נאמנים מפני שאין אנו חושדין אותם שמשקרים אלא שבשאר עדיות אין נאמנים מפני גזה"כ שפסלם וכדאמרי' אטו משה ואהרן משום דלא מהימני הוא והילכך כשאחד מעיד תחלה שמת ושנים כיוצא בו מעידין אח"כ שלא מת אנו סומכין על דברי השנים ומניחין האחד כדרך שאנו עושין בעדות הכשרים שאין דבריו של אחד במקום שנים כלום אבל בכותי לאו מחמת פסול עדות בלבד אנו פוסלין אותו אלא אפי' מחמת שאנו מחזיקין אותם לשקרנים ומעידים דבר שאינו כדכתי' אשר פיהם דבר שוא ומפני כך אמרו שאין הכותי נאמן אלא במסל"ת אבל במתכוון להעיד אינו נאמן כלל והילכך כשהכותי הראשון מעיד לפי תומו תחלה שמת הרי הוא נאמן והתרנוה על פיו לינשא כדרך שבי"ד מתירין לינשא על פי שנים והרי המסיח הי' כשנים והילכך כששנים אחרונים אומרים אפי' לפי תומן בהיפוך ממה שאמר הראשון אין משגיחים בהם כלל שאין מבטלין עדות בשיחה לבד כו' עכ"ל וכוונתו דשאר פסולים רק מגזה"כ הם שפסולים וע"כ כיון שהכשירום חכמים בעדות אשה הרי שם עדות להם וע"כ משום דא"א לחלק כו' האומרים לאסור הם עדים כמו האומר להתיר וה"ל האומר להיתיר חד לגבי תרי ומשא"כ בעכו"ם דבתורת עדות הא לא האמינוהו אפי' בעדות אשה משום דמשקר דאשר פיהם דבר שוא ורק בשביל שלא העיד רק אמר דרך שיחה הוא דמאמינין לו וא"כ אחרי דסוף סוף האומר להיתיר כיון שמתירין על פיו על כרחך שיהי' כחו כב' עדים דהא אין דשב"ע פחות משנים וא"כ הרי הוא ב' עדים להיתיר וא"כ אחרים האומרים להיפוך במסל"ת הרי זה שאתה בא לבטל עדות ע"י שיחה לבד דהא בתורת עדות אין נאמן רק אדרבה לפי שאינו מעיד רק שח כו' וא"כ ה"ז ביטול עדות מפני שיחה וא"א לשיחה בעלמא שתבטל עדות והרי סברת רבינו הרשב"א ז"ל זו קילורין לעינים וודאי אלא שעכ"ז לא סמך ע"ז שם להלכה, ועכ"פ במסל"ת להחמיר לבד ואין אנו צריכין כלל לעדות העכו"ם להקל פשיטא דאין לאסור אשה מפני שיחתו של עכו"ם זה:
והנה מ"ש כבודו עוד דלא הוי כאן מסל"ת הואיל והי' ע"י שאלת יהודים ואח"כ כ' כבודו כן בל' שמא וספק דשמא לא הוי מסל"ת כיון דהי' ע"י שאלת יהודים, והנה אין כאן מקום ספק כלל רק הוא פשוט וודאי דאין כאן מסל"ת כלל כיון דהיו דברי העכו"ם תשובת שאלה ואף דמשמעות דברי הגמ' יבמות קכ"א ב' דבעי' רק שלא יהא מתכוון לא להתיר ולא להעיד וכל שאינו מתכוון לא להתיר ולא להעיד מיחשיב מסל"ת וכאן נמי לא נתכוון להיתיר ואיסור וגם לא נתכוון להעיד כלל רק השיב דברים בעלמא על מה ששאלוהו מ"מ הא מהך סוגי' דיבמות קכ"ב ב' והא אי' חבירינו קאמרי לה משמע להדיא דכל שמשיב על שאלה אף שאינו מתכוון לא להתיר ולא להעיד לא מיחשיב מסל"ת דשם נמי לא הי' תשובתה לא להתיר ולא להעיד רק שהשיבה על שאלתם אי' חבירינו ואף דהתוס' כתבו שם דהוצאת המקל והתרמיל שהוציאה להם מקלו ותרמילו הית' יכולה לעשות כן לעדות מ"מ גוף תשובתה שמת הי' תשובה בעלמא על שאלתם אי' הוא וגם הרי אין קושית הש"ס מפאת דהוצאתה מקלו כו' משמע דמתכוונת לעדות רק מפאת דאי' חבירינו קאמרי לה והרי דכל שבאו דברי העכו"ם לתשובה על שאלה לא מיקרי מסיח כפי תומו וכן הוא בנימוקי יוסף שם דכל שהתחלת דבריו לתשובה על שאלה אף שאומר אח"כ דברים לפי תומו מ"מ לא מיחשיב תו מסל"ת, וכן כל הני עובדי דמייתי בש"ס יבמות פרק הנ"ל לדוגמות מסל"ת אינם בתשובה על שאלה, וכן בש"ס כתובות כ"ו א' מעשה באדם אחד שהי' מסל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק כו' אינו בתשובה על שאלה וכן שם כ"ז מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהי' מסל"ת ואמר אני ואמי נשבינו לבין העכו"ם כו' אינו בתשובה על שאלה וכן בב"ק קי"ד ב' ואשה וקטן מסיחין לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה וע"ש ברש"י דאם היו בעלים מרדפין אחר הנחיל קודם דיבור הקטן לא הוי מסל"ת והיינו משום דהוי סיחתו כתשובה על שאלה דרדיפת הבעלים הוי כשאלה אנה הוא הנחיל והקטן משיבו אני ראיתיו יוצא מכאן, וכ"ה ג"כ ברש"י בכורות ל"ה א' אהא דתנן שם מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אא"כ הי' בו מום נטל פיגם וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו כו' זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר ובגמ' שלא לדעת לאתויי מסיח לפי לפי תומו וברש"י מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה שלא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום כו' עכ"ל ומבואר דכל שהוא תשובה על שאלה לא מיקרי מסל"ת [והך דגיטין (י"ט ב') ומקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסל"ת זה אין נחשב שאלה רק שנותן לו השטר לקרות וע' ש"ע חו"מ סי' ס"ח סעי' ב' עש"ה וגם א"א שם בענין אחר רק לתת לו לקרות וע"כ הוצרך הש"ס לומר ל' מסל"ת ולאפוקי שלא נודיענו לענין מה אנו נותנין לו לקרות ומשא"כ בל' מסל"ת דחכמים בעלמא דשייך מסל"ת ממש שפיר אין בכללו מה שהוא ע"י שאלה כלל וכלל ודו"ק] ובירושלמי יבמות פ' בתרא שם ה"ה על המשנה ובעכו"ם אם מתכוון אין עדותו עדות איזו הוא מתכוון ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה ר' שמעון בן לקיש אמר כל ששואלין אותו והוא משיב וע' מרדכי יבמות פ' בתרא שם רמז (פ"ז) דהביא ירושלמי הנ"ל וכ' דר' יוחנן מחמיר טפי מר"ל עש"ה וא"כ לכ"ע כל ששואלין אותו והוא משיב לא הוי מסל"ת וע' שו"ת הרשב"א המיוחסות, שם סי' קכ"ח דכ' ג"כ וז"ל עוד אתה צריך לדעת שאין נאמן אלא במסיח לפי תומו לגמרי אבל במתכוין כלל לא כו' ולא עוד אלא אפי' שאלוהו היכן פלוני או אתה יודע מה נעשה בפלוני [והוא כנידון דידך דשאלו להשומר מה נעשה עם האיש הלז כו' וכיוצא בזה והשיב מת אינו נאמן כו' ובירושלמי נמי אמרי' אמר רשב"ל כל ששואל אותו ומשיב זהו מתכוין כו' עכ"ל, והך דיו"ד סי' צ"ח דקרו לי' הפוסקים מסל"ת אף דנותנין לו לטעום ושואלין אותו על טעמו ומ"מ קרו לי' מסל"ת דאין יודע שסומכין עליו אין לדמות ל' הפוסקים לכ' חכמים ובל' חכמים לא קרוי מסל"ת רק כשאין הדברים תשובה על שאלה ול' הפוסקים שם דקרו לי' מסל"ת הוא לאו דווקא וע"ש סי' צ"ח בט"ז סק"ב בסוף דבריו דכ' קצת מזה ע"ש, ומ"ש הש"ך ביו"ד סי' ס"ט סקמ"ב דהא דמומר לעכו"ם נאמן לעדות אשה במסל"ת אף דיודע דאיסור והיתיר תלוי בזה מ"מ משכחת לי' מסל"ת כגון שלא שאלוהו ע"ש, לפי דברינו במחכת"ה אין כשונו מדוקדק דכ' דמשכחת לי' בכה"ג דבלאה"נ הא לא משכחת לי' אלא בכה"ג דכל ששאלוהו הא לא הוי מסל"ת בעדות אשה וכנ"ל וכן באה"ע בכולי' סי' י"ז מפורש דע"י שאלה לא הוי מסל"ת והוא פשוט:
ומה שכ' כ"ת דסי' דשערותיו אדומות הוי סי' גרוע מפאת דשערות עשוים להשתנות. הנה לא פירש כ"ת אנה ראה זה דשערות עשוים להשתנות ובש"ס יבמות ק"כ א' הוזכר רק דשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה ובש"ס בכורות כ"ח א' הוזכר דדוקין שבעין משתנים לאחר מיתה אבל לא הוזכר דשערות עשוים להשתנות לאחר מיתה ואדרבה לכאורה מפורש ברש"י ערכין ז' ב' דשערות אינם עשוים להשתנות לאחר מיתה יעוי"ש על המשנה האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה ושור הנסקל) אסורה בהנאה ובגמ' מפרש טעמא זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה וברש"י דשער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כו' והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה עכ"ל ומפורש דשער אין עשוי להשתנות, ואם די"ל כוונת רש"י דאין בהשער ענין השתנות המיתה כיון דגם בחיים לא הי' חיות בשערות שאדם מגלחם ואין מרגיש שום צער ומה שמרגיש צער בתלשו אותם היינו מפאת שמנתקם מגומתם ובהגומא יש חיות אבל בגוף השער אין חיות דאילו הי' חיות הי' ראוי שירגיש צער פירוק חיבור בגלחו אותם כמו שמרגיש צער פירוק חיבור בחתכו מבשרו וזהו שכ' רש"י דשער לאו בר מיתה הוא דאין עשוי להשתנות ר"ל דכיון דרק המיתה אוסרת ובהשער אין שם שינוי המיתה שהרי גם בחיים הי' השער מת ולא הי' בו חיות ולא נשתנה השער מחיות למיתה, מ"מ שטחיות ל' רש"י דכ' סתמא דאין עשוי להשתנות משמע דאין עשוי להשתנות כלל ע"י המיתה וי"ל עוד דאין ראי' מרש"י הנ"ל דאפי' ישתנה גוון השער ע"י המיתה מ"מ הרי אין משתנה עם המיתה מיד רק דאחר המיתה בזמן מה משתנה וע"כ שפיר אין נאסר כיון דרק המיתה אוסרת ושער לאו בר מיתה הוא ר"ל שלא פעל בו ענין המיתה שלא נשתנה דבר עם המיתה ואח"כ הוא דמשתנה והרי כבר הי' המיתה ועברה ובשעה שהי' דבר האוסר היינו המיתה הרי אז לא פעלה המיתה שום שינוי בשער וע"כ לא נחשב שהי' ענין המיתה בשער וע"כ לא חל על השער איסור אז ואח"כ תו לא מיתסר דרק המיתה היא האוסרת ודו"ק]:
והנה מצינו במקום אחד ענין שינוי גוון השער ע"י מיתה והוא בתוס' ב"ב קנ"ד א' אדאמר שם מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה ועירערו לומר קטן הי' כו' ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה כו' ובתוס' ד"ה ועוד סימנין עשויין להשתנות כו' וא"ת למאי דס"ד שהלקוחות היו בודקין אותו אם הי' גדול או לאו (ע"ש בסוגי') היאך יכול להיות שאם נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה ופיר"ת שבחייו היו השערות לבנות והוו שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה ונראות כסימנים ואין נראה דלא אשכחן בשום מקום השערות שהם סימן חילוק בין לבנות לשחורות ואור"י דשמא בחייו לא היו גומות ומחמת מיתה יש שם גומות כדאמרי' בנדה גומות אעפ"י שאין שערות כו' עכ"ל והנה דכתבו התוס' דיתכן שישתנה השער מלובן לשחרות אחר מיתה, ואולם גם בתוס' הנ"ל הוזכר הדבר רק בשערות דסימנים לא בשערות הראש וגם רק שינוי מלובן לשחרות אבל לא שינוי לאודם ובענייננו הרי נצרך לומר שהי' שינוי לאודם היינו דזה המת הוא אדם אחר ואי דשערותיו אדומות כבעלה של זו שמא בחייו לא היו אדומות באמת רק לאחר מיתה הוא דנשתנו לאודם וא"כ שינוי לאודם אכתי הא לא מצינו, ואף דבש"ס סוכה (ל"ג ב') ובכ"ד דשחור אדום הוא אלא שלקה וא"כ נימא נמי דשינוי דב"ב הנ"ל לשחרות ע"י המיתה ג"כ נשתנה תחלה לאודם ואח"כ לקה והושחר ז"א דרק באדום בטבעו הוא דאמרי' דע"י לקותא מישחיר אבל שהלקותא דמיתה ישנה לאודם זה לא מצינו, וגם אין לדון שינוי דמיתה מהך דשחור אדום הוא אלא שלקה דאולי שינוי המיתה הוא ענין אחר, וגם למסקנת התוס' אין כוונת הגמ' דסימנים עשוים להשתנות על שינוי השער כלל והכוונה רק על שינוי הגומא דע"י המיתה נעשו גומות בבשר, ואולם הך דב"ב הוא ג"כ במס' שמחות פרק ד' בבא י"ב ושם נאמר בזה"ל מעשה בתינוק אחד שכתב נכסיו לאחרים והניח את משפחתו והיו בני משפחתו מעוררין ואומרים יבדק ובאו ושאלו לחכמים ואמרו אל יבדק מאחר שנסתם הגולל אין מזיזין את המת ממקומו דבר אחר כיון שמת שערו נשתנה עכ"ל המס' שמחות שם ואולם גם במס' שמחות הנ"ל אין הכוונה לשינוי משחור ללבן לתוס' ב"ב הנ"ל דאין חילוק בסימנים איזה מראה יש להם ובכל ענין הוו סימן ואך כ' הכוונה דנשתנה בשיעור דיכול להיות דבחייו הי' בם שיעור המבואר בש"ס נדה (נ"ב ב') לסי' גדלות ואחר מיתה נשתנה והוקטן ואין בו כשיעור ואף שימצא פחות מכשיעור לאחר מיתה אין ראי' לשהי' קטן בחייו כערעור בני המשפחה, וע' ש"ס ב"ב שם דאמר בתר הכי דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי והבני משפחה הוא שביקשו הבדיקה [וכל' המס' שמחות הנ"ל] וכתבו תוס' שם וז"ל והשתא ניחא הא דקאמר להו סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה שאפילו לא תמצאו לו סימנים איכא למימר שנשרו לאחר מיתה עכ"ל וי"ל כן ביותר עפ"י ש"ס יבמות (י"ג א') דאפי' למ"ד דאין חוששין שמא נשרו משום צער לידה חיישינן וא"כ ה"נ י"ל דמשום צער מיתה אפשר דנשרו ואפי' לא יומצאו לאחר מיתה מ"מ אפשר דהיו בחיים ואח"כ נשרו ואין ראי' לומר שקטן הי' בחיים וע' רש"י בכורות כ"ח א' שם דכ' ג"כ אדאמר דדוקין שבעין משתנים לאחר מיתה וז"ל מפני צער מיתה משתנה העין עכ"ל וה"נ מפני צער מיתה י"ל דנשרו וכהך דיבמות דמשום צער לידה חיישי' וגם י"ל דכיון דהמת רמה שולטת בו לכן שערותיו נושרות מפאת זה כדאשכחן כזה בירושלמי מעשרות פרק א' הלכה ב' מאימתי הפירות חייבים במעשרות כו' והאגסים והקרוסטומלין כו' משיקריחו כו' (הפירות האלו דרכן כשהן קטנים מכוסות שערות דקות כו' וכשמתחילין להתבשל נקרחים ונושרים ונראה בהם קרחות קרחות לבנות וכשכגמר בישולם נופלות כל השערות, פני משה) ובירושלמי ר' חיננא בר פפא אמר משיעשו קרחות קרחות לבנות כו' אתא עובדא קומי ר' חנינא ובעי למיעבד כר' חיננא כו' חזר ואמר וכי מחמת האוכל הן מקריחות לא מחמת התולעת שיש בהן (דגורם שיקריחו השערות, פני משה) עכ"ל הירושלמי הרי דמחמת התולעת שבפרי נושרים שערות הפרי וכך במת י"ל דכיון דרמה ותולעה שולטת בו דמרקיב ומתליע לכן שערותיו נושרים מפאת זה, ואולם ל' המס' שמחות הנ"ל דאמר כיון שמת שערו נשתנה לכאורה אין משמעותו שמשתנה לנשור וליפול דהול"ל כיון שמת שערו נושר ול' שערו נשתנה אין משמעות הכוונה אנשיר' ויותר נ' כמו שפירשתי תחלה שמשתנה בכמותו מגודל לקוטן ואף דבהך דיבמות ק"כ א' דשומא עשוי' להשתנות כו' פירש"י דעשוי' להשתנות ממראה ע"ש מ"מ אין ראי' מזה ממקום למקום והך דמס' שמחות שפיר יוכל להיות הכוונה על השינוי בכמות, ועכ"פ הי' לו לכבודו לפרש דבריו מניין לו דשערות עשוים להשתנות:
והנה אפי' נאמר דלשון מס' שמחות הנ"ל כיון שמת שערו נשתנה הכוונה על שינוי הגוון ושיש לדון ממנו גם על גוון שערות הראש דיכול להשתנות הגוון מ"מ עדין אין ראי' שלא יהיו שערות אדומות סימן אמצעי להתיר בא"א לסברא דסימנים דאורייתא די"ל דהאי שערו משתנה הכוונה על מיעוט דלפעמים מועטים משתנה וע"כ אין להוציא מיד הלקוחות מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל להתיר באשה שפיר מהני ואף דלתוס' ב"מ כ' ב' ד"ה איסורא משמע דא"א יש לו דין ממון לענין זה מ"מ לתי' הב' שם אין הכרח לזה ע"ש] ואולם אם נאמר דלשון המס' שמחות כיון שמת שערו משתנה יש בכללו גם שערות הראש לענין הגוון דגם הם משתנים א"כ ממילא הרי הוא כענין שומא דנאמר ג"כ לשון זה ביבמות ק"כ א' דאי שומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה אין מעידין עלי' וא"כ ה"נ אי שערו משתנה אין מעידין על השער, ואולם גם הך דיבמות דאין מעידין על השומא מפאת דעשוי' להשתנות י"ל ג"כ דהוא רק מיעוט והוא ג"כ רק חשש דרבנן ומה"ת שפיר מעידין וא"כ הא אין לדון מן הלשון דשם דאמר דכיון דעשוי' להשתנות אין מעידין לשאין מעידין על שערות הראש מפאת דנאמר בו ג"כ דשער משתנה רק לענין דרבנן דמדרבנן אין מעידין על שערות הראש אבל אין ראי' על דאוריתא, ויש נפקותא בזה לעניננו דהוי רק ספק ג' ימים דסברת הרשב"א דמחמיר בספק ג' ימים הרי הוא רק משום דחשיב לי' ספיקא דאוריתא וא"כ כאן דיצאנו מידי חשש דאורייתא מיהת דבענין הדאורייתא הו"ל ס"ס ספק שמא תוך ג' ואת"ל לאחר ג' שמא סימנים דאוריתא ומועיל סימן השערות [דחשש משתנה הוא רק דרבנן] וא"כ הו"ל ס"ס בדאוריתא וס' אחד בדרבנן ושרי שפיר גם לסברת הרשב"א דמחמיר בספק ג' ימים, ודבר זה דהך דשומא עשוי' להשתנות דיבמות ק"כ א' דהוא רק חשש דרבנן כך נראה לכאורה שם דאמר דכ"ע סימנים דאוריתא ובשומא מצוי' בבן גילו קמיפלגי כו' ואיכא דאירי בשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי כו' וע"כ יגיד עליו ריעו דהך דשומא מצוי' בבן גילו נראה פשוט לכאורה דהוא רק חשש דרבנן דבן גילו פי' רש"י שם שנולד בפרק אחד ובמזל אחד וא"כ זה וודאי חשש רחוק הוא לחוש שהוא אדם אחר שנולד באותה שעה ממש שנולד זה ע' שבת קנ"ו א' דמזל שעה גורם דאפילו נולד באותו שעה ג"כ אין הכרח שיולד בשומא דהא אמרינן רק דשומא מצוי' בבן גילו היינו דלפעמים פועל המזל ענין זה שהנולד בו נולד בשומא והוא רק מצוי אבל אינו מוכרח ואידך מ"ד הא ס"ל דאפילו מצוי לא הוי וא"כ הא עכ"פ הוא רק חשש רחוק מאוד וודאי לחוש שהוא אדם אחר שנולד באותו פרק ובאותו שעה ופעל בו המזל פעולת השומא דייקא שיולד בשומא כמו זה וע"כ פשוט דהוא רק חשש דרבנן דחשו גם למיעוט משום חומר א"א כמו במים שאין להם סוף ופירש"י הנ"ל דפי' בן גילו היינו שנולד באותו פרק ובאותו מזל כן הוא ג"כ בר"ן נדרים ליט ב' אהא דאמר שם כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים מצערו כו' ובבן גילו כו' ובר"ן ובבן גילו שנולד המבקר במזל של חולה עכ"ל וכן פי' הרא"ש שם ואולם בפירש"י שם כ' ובבן גילו, בחור כמותו או זקן לזקן עכ"ל ואולם פי' הר"ן והרא"ש יותר נראה דהך דיבמות משמע נמי הכי דשומא מצוי' באותו שנולד במזלו ואין הכוונה דשומא מצוי' בבחור כמותו או בזקן כמותו ונודע דפירש"י דנדרים אינו מרש"י ורש"י גופי' הא פי' ביבמות שם הכוונה שנולד במזלו, וע"ע ש"ס זבחים קט"ז ב' דאיפרא הורמיז כו' שדרה קורבנא לרבא שלחה לי' אסקוהו ניהלי' לשם שמים אמר להו כו' זילו ודברו תרי עולמי גילאי כו' ואסקוהו ניהלי' כו' וברש"י ד"ה זילו כו' לכו וקחו ב' נכרים בחורים בני גיל אחד שכן נוי לדבר עכ"ל ונ' לכאורה משמעות רש"י הנ"ל כרש"י נדרים הנ"ל אבל אינו מוכרח וי"ל הכוונה גם שם במה שכ' בני גיל אחד דהכוונה בני מזל אחד היינו שנולדו שניהם במזל אחד בשעה אחת שכן נוי לדבר שיהיו המקריבים בני מזל אחד ועכ"פ בתיבת גילאי דש"ס גופי' דזבחים הנ"ל וודאי י"ל הכוונה כן היינו שהם בני מזל אחד [ונזכרתי עוד ראי' ברורה דתיבת "גילו" פירושו "מזלו" מש"ס מגילה י"א א' אחשורוש אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש שנא' אנת הוא רישא כו' בן גילו של ראש הוא הרג הוא ביקש להרוג הוא החריב הוא ביקש להחריב כו' וברש"י בן גילו, בן מזלו שניהן דעת אחת הי' להן עכ"ל ושם הפי' ההוא מוכרח דהא קרי לי' בן גילו מפאת דהית' לו דיעה שוה לדעתו וכדאמר בן גילו כו' הוא הרג הוא ביקש להרוג הוא החריב הוא ביקש להחריב כו' ודבר זה שיווי הדעת שיהי' להם דיעה אחת ענינו מפאת היותו בר מזלו כמבואר בש"ס ב"ב י"ב א' א"ר אבדימי כו' מיום שחרב ביהמ"ק ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים כו' אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא משמי' דגברא רבה אחרינא כוותי' אמר רבא ומאי קושי' ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו כו' הרי דמה שיש לשניהם דיעה וסברא אחת הוא ענין היותם בני חד מזלא וא"כ גם הך דמגילה דאמר דהי' בן גילו במה שהי' לו הדיעה שלו הכוונה ג"כ שהי' בן מזלו וזו ראי' ברורה בס"ד דמאמר "בן גילו" פירושו "בן מזלו"], והך דיבמות מיהת הא וודאי הכוונה כן דזה וודאי אינו נ' שיהי' השומא מצוי' בבחור כבבחור או בזקן כבזקן רק הכוונה דמצוי' במי שנולד באותו מזל וא"כ וודאי חשש רחוק הוא לחוש שהוא איש אחר שנולד באותו מזל דווקא ונולד בשומא כמו זה ונ' פשוט לכאורה דהוא רק חשש דרבנן וע"כ יגיד עליו ריעו דגם הך דשומא עשוי' להשתנות הוא ג"כ רק חשש דרבנן :
ויל"ע בזה עוד במדרש איכה על הכתוב על אלה אני בוכי' דאמר שם מעשה בשני בני צדוק הכהן שנשבו אחד זכר ואחד נקבה ע"ש שנמכרו בסוף לחנוני עכו"ם ויהיב להו בחד ביתא והיתה הנקבה בוכה, אמר לה הזכר למה את בכית, אמרה לי' ולא אבכה דברתי' דכהנא רבה אזלא לאיתנסבא לעבדא, אמר לה ברתי' דמאן את, אמרה לי' ברתי' דצדוק כהנא, אמר לה והיכן אתון שריין, אמרה לי' בשוקא עילאה, ואמר לה ומה סימן הוי בדרתכון, אמרה לי' סימן פלן, אמר לה הוי לך אחי או אחות, אמרה לי' הי' לי חד אח והוי לי' חד שומא בכתפי' וכד הוי אתי מבי ספרא אנא גלייא לי' ומנשקא לי', אמר לה אין חמיתי' חכמת יתי', אמרה לי' אין גלי גרמי' וחכים דין לדין והוו מגפפין דין לדין ומנשקין דין לדין עד דנפקא נשמתהון כו' עכ"ל המדרש, ונ' פשוט דהך דאמרה לי' אין חמיתי' חכמת יתי' הכוונה אם תראי אותה השומא האם תכירי אותה (ע"ש במתנות כהונה דפי' הך אנא גלייא לי' ומנשקא לי' שהיתה מגלה השומא ומנשקת לו עלי' ע"ש וע"כ הך דאין חמיתי' ג"כ ראוי לפרשו על השומא ששאל אותה לכשתראי השומא אם תכירה) וע"ז אמרה לי' אין גלי גרמי' פי' שגילה עצמו ע"י השומא היינו שהראה לה השומא והכירה אותה וע"י כך חכים דין לדין והכירו זה את זה והוו מגפפין כו' דאין לומר הפי' דאין חמיתי' דהכוונה על האח ששאל אותה אם תראי את האח האם תכירי אותו שהרי הי' מדבר עמה וראתה אותו ולא שייך שאלה אם תכירהו בראותה אותו וג"כ הך דגלי גרמי' יוקשה פירושו להנ"ל וע"כ נ' כמו שפירשתי דהכוונה על השומא ששאל אותה אם תכיר את השומא בראותה אותה ול' הכרה סתם הרי הכוונה אטביע וא"כ משמע דגוף השומא מצד עצמה אין בה היכר בתורת סימן ואילו לא הכירתו בטב"ע לא הי' השומא ראי' שהוא הוא אחיה ואף שהי' בחיים ודלא כהך שינויא דיבמות דפליגי רק מפאת דשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה הא בחיים וודאי הוי סימן וצ"ל כוונת המדרש ג"כ דלא נחשב להם לסי' והיכיר מפאת דשומא מצוי' בבן גילו וע"כ הוצרך הכרת הטב"ע, ואם נאמר כן הנה יהי' ראי' מכאן דהך דשומא מצוי' אינו חשש דרבנן משום חומר א"א לבד דהא בעלמא נמי לא נחשב להיכר לבני אדם מפאת אותו החשש וכמעשה דמדרש הנ"ל ועל כרחך דחשש גמור הוא ולא נחשב סימן כלל מפני אותו החשש וא"כ אזדא לה ראי' הנ"ל דהך דשומא עשוי' להשתנות הוא רק חשש דרבנן מפאת דיגיד עליו ריעו דהך דשומא מצוי' כו' דזה אינו דהך דשומא מצוי' ג"כ הרי הוא חשש גמור ומסלק ענין הסימן לגמרי וכמוכח ממדרש הנ"ל, ואולם י"ל דשפיר הי' נחשב להם השומא לסימן מיהת ומה ששאל אותה אם תכיר את השומא בטב"ע היינו דעדיפא מיני' קנקט ושאל על הכרה טובה יותר היינו הכרת טב"ע דעדיף מסימן כש"ס חולין צ"ו א' וע"ז השיבה אין היינו דגם בטב"ע תכיר אותה וע"כ אין לדון סתירת דברינו ממדרש הנ"ל:
וגוף מ"ש כבודו דשערות אדומות אף דהוו סימן גרוע מ"מ אם נאמר דסימנים דאורייתא מהני גם סי' גרוע בצירוף טב"ע דאחר ג' ימים וזה שהרי הנוב"י כ' בכ"ד דסי' אמצעי בצירוף טב"ע דאחר ג"י מהני ודייק כן מדתנן ביבמות ק"כ א' במשנה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' אין מעידין אלא עד ג"י כו' וע"כ דייק מדלא תני הך בבא דאין מעידין אלא עד ג"י עם בבא דרישא והכי הו"ל למיתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אין מעידין אלא עד ג"י אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו משמע דאי יש סימנים בגופו כו' מהני באמת גם הכרת הטב"ע דאחר ג"י בצירוף הסימנים והביא דין זה מראי' הנ"ל גם בשם שו"ת עבודת הגרשוני בקמא שם סי' ל"א ע"ש וע"ז כ' כבודו דלפי הדיוק הנ"ל א"כ אם נאמר דסימנים דאוריתא דאמרי' בש"ס שם דאי סימנים דאוריתא כוונת המשנה אעפ"י שיש סימנים בגופו אארוך וגוץ דהוי סי' גרוע ומש"ה לא מהני וא"כ הרי יש לנו ג"כ לדייק הדיוק הנ"ל עצמו דמדלא תני הך דאעפ"י שיש סימנים כו' דהכוונה אסי' גרוע בתר אין מעידין אלא עד ג"י על כרחך דאי יש אפי' סי' גרוע מהני גם ההכרה דאחר ג"י בצירוף סי' הגרוע עכת"ד כבודו, והנה הנוב"י עצמו בסי' ל"א שם כ' לדחות דיוק זה דידי' לשיטת הרשב"א ביבמות שם דמחמיר בספק ג' ימים ודיוקו מדתני אין מעידין אלא עד ג' ימים דמשמע דבעי' וודאי עד ג' ולא בספק שהוא אחר ג' דאל"כ הו"ל למיתני אין מעידין לאחר ג"י דאז הוי משמע איפכא דרק בוודאי אחר ג' הוא דאין מעידין וא"כ לרשב"א הנ"ל הרי אין לדקדק מדלא תני הך דאעפ"י שיש סימנים כו' בתר אין מעידין אלא עד ג"י רק דביש סימנים כו' אפי' ביותר מוודאי עד ג' והיינו דגם בספק ג"י ג"כ מהני אבל אין להוכיח אוודאי אחר ג' וקיימתי דחי' זאת של הנוב"י מסברא דנפשאי ואך לעניננו אין נ"מ בזה כיון דכאן הוא ג"כ רק ספק ג"י וא"כ עכ"פ אכתי שפיר יש להועיל ההכרה בצירוף סי' הגרוע לפי דיוק הנ"ל, אך באמת גוף דיוק העבודת הגרשוני והנוב"י הנ"ל לענ"ד ליתא כלל דלא הי' אפשר לתנא למיתני הכי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אין מעידין אלא עד ג"י אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו דאי הוי תני הכי הייתי מפרש אין מעידין בטב"ע אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בשאר הגוף לא מהני טב"ע דבגוף לא שייך טביעת עין דכל הגופים שוים ושייך טב"ע רק בפרצוף [וכל' התוס' ביבמות ק"כ א' שם ד"ה אין מעידין דכתבו אבל ע"י טב"ע ניכר היטיב ע"י סימני הגוף היינו דע"י סימנים יוכל להיות גם טב"ע ודוגמתו בתוס' גיטין כ"ז ב' ד"ה סימנין דע"י סימן מכירים העדים בטביעת עין] אבל טב"ע בעצם ליכא בגוף רק בפרצוף וכ"כ בביאורי הגר"א אהע"ז סי' י"ז ס"ק פ"ח דטב"ע ע בגוף לא שייך ורק ע"י סימנים יוכל להיות לו גם טב"ע עש"ה ואף דשייך טב"ע בכלים כמבואר ריש אלו מציאות אהך דכלים חדשים שלא שבעתן העין וכן בגט בגיטין כ"ז ב' שם ובכרכשא וגבא דבישרא וקיבורא דתכלתא בחולין צ"ה ב' מ"מ כל אלה הם דבר של מתכונת [פארם בל"א] בהחיתוך והכמות ושייך על ידם טב"ע אבל בגוף בעצם ליכא טב"ע דכל הגופין שוין ושייך רק גוף ארוך וגוף כחוש ועב דהם מילי דסימנים גרועים ושייך ג"כ סימנים אמצעיים וע"י הסימנים אפשר להיות טב"ע אבל לא טב"ע בעצם וע' סנהדרין ל"ח א' ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה שלא יראה האדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי הוא כו' הרי דעיקר ההכרה הוא רק בשינוי הפרצוף דבזה יש טב"ע אבל בגוף בעצם ליכא טב"ע ואף דבירושלמי שם בסנהדרין פרק ד' הלכה ח' אי' ומפני מה שינה פרצופותיהן שלא יהא אדם קופץ והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו תני בשם ר"מ ג' דברים שינה הקב"ה בבני אדם מראה פנים ודעת וקול כו' א"ר יצחק אפי' תינתא (תאנה) או חיטתא (חטה) לא דמיא לחברתה עכ"ל הירושלמי מ"מ שינוי תאנה וחטה מחברתה הוא וודאי שינוי קטן ודק ביותר וניכר רק אחרי ההסתכלות והראי' הדק היטיב לדקי הראות וההרגש ולא שייך בזה ענין הכרה סתמית של בני אדם דהכרת טב"ע סתמית של בני אדם הוא רק בפרצופים ובמראה פנים וכל' הבבלי והירושלמי הנ"ל]. אין מעידין אלא עד ג"י אעפ"י שיש סימנין בגופו כו' היינו דזה ענין אחר סימני גופו דמזה לא דיבר ברישא רק מהכרה סתמית דהוא טב"ע דמזה מיעט שאר הגוף דלא מהני רק בפרצוף כו' אבל סימני הגוף שפיר מהני וע"ז תני דסימני הגוף דמהני מ"מ אין מעידין עליהם אלא עד ג"י [ול' אעפ"י דמשמעותו לפי"ז לא מיבעי' עדות טב"ע דפרצוף כו' דאין מעידין אלא עד ג"י אלא אפי' סימנין ג"כ אין מעידין אלא עד ג"י וא"כ המשמעות דסימנים עדיפי מטב"ע ואילו באמת אינו כן דטב"ע עדיף מסימנים וכש"ס חולין הנ"ל, הא לאו קושיא היא דנהי דטב"ע עדיף מסימנים מ"מ לענין אחר ג' ימים סימנים עדיפי דשינוי דג' ימים דתפח ומשתנה ואין ניכר הפרצוף כ"כ בזה יש גריעות יותר לענין הכרה סתמית דטב"ע דכיון דמשתנה אין ניכר עוד בהכרת הטב"ע ומשא"כ הסימן נראה שפיר גם אחר ג"י וע"כ אשמעי' דגם סימנים לא מהני אחר ג"י], כך הייתי מפרש המשנה אילו הי' נשנה בל' הנ"ל שביקשו העבודת הגרשוני והנוב"י וא"כ הרי הייתי טועה לפרש דלאחר ג"י הוא דלא מהני סימנים בגופו כו' ומשא"כ תוך ג' שפיר מהני ואילו התנא הא רצה לומר באמת דסימנים כו' לא מהני ואין מעידין עליהם כלל וא"כ שפיר הרי הוכרח למיתני כך אין מעידין אלא על פרצוף כו' אעפ"י שיש סימנים כו' לומר דאין מעידין כלל רק על פרצוף כו' אבל לא אסימנים כו' ובתר הכי הוא דהי' אפשר לו לשנות אין מעידין אלא עד ג"י לומר דעל מה שמעידין היינו הכרת הפרצוף כו' ג"כ אין מעידין רק עד ג"י:
הנה כי כן אמרתי בסקירה הראשונה על ראיית העבודת הגרשוני והנוב"י הנ"ל דלאו ראי' היא כלל וראיתי אח"כ בנוב"י שם סי' ל"א שהביא השגה זאת בקצרה בשם ס' כנסת יחזקאל דהשיג דאי הוי קתני בבא דאין מעידין אלא עד ג"י קודם הך דאעפ"י שיש סימנים כו' ה"א דאחר ג"י אין מעידין על סימנים אבל תוך ג"י מעידין ע"כ לשונו שהביא שם בשם הס' כנסת יחזקאל ואין הספר ההוא בידי, והנוב"י השיב שם גם על השגה זאת וכ' דאכתי הו"ל לתנא למיתני בבא דאין מעידין אלא עד ג"י ברישא והכי הו"ל למיתני אין מעידין אלא עד ג"י אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ואז לא הי' עוד מקום לטעות דסימנים מהני תוך ג"י וגם הי' שפיר משמעות בבא דאעפ"י שיש סימנים כו' גם אלפני פניו דאין מעידין אלא עד ג"י היינו דאחר ג"י אפי' עם סימנים ג"כ אין מעידין ומשא"כ עתה שאיחר בבא זו דאין מעידין אלא עד ג"י באחרונה א"כ וודאי לא קאי רבותא דאעפ"י שיש סימנים אבבא זו ולמה זה סידר רבינו הקדוש כן אלא וודאי שהאמת כן הוא שאם יש סימנים לצרף לטב"ע גם אחר ג"י שפיר מעידין עכ"ד הנוב"י הנ"ל שם בזה ע"ש, ואני אומר פה קדוש יאמר דבר זה והרי אין שייכות כלל למיתני בראש המשנה ולהתחיל אין מעידין אלא עד ג"י שהרי התנא בכל המשניות הקדומות עד המשנה הנ"ל ביבמות שם לא דיבר עדיין כלל מעניני הכרה רק מעדות אשה סתמא שמעידין שמת הבעל וא"כ אילו הי' מתחיל כאן אין מעידין אלא עד ג"י הרי הי' משמעות ל' זה דאין מעידין עדות אשה שמת בעלה רק עד ג"י אבל לאחר ג"י ממיתת הבעל אין מעידין עליו שמת וזה דבר שאין לו שחר ואיך הי' אפשר לתנא לשנות לשון כזה דהוא מוזר ומרפס איגרי ובהכרח הי' לו לדבר תחלה מענין עדות הכרה שלא ראה העד מיתתו רק ראה אותו אחרי מיתתו והכירו שהוא הוא ומעיד על ההכרה והוכרח לו איפוא לומר דאין מעידין על הכרה רק על פרצוף פנים כו' ואח"כ הוא שהי' יכול לשנות במשנה אין מעידין אלא עד ג"י דנבין דקאי אעדות הכרה שהוזכר במשנה ולא אעדות מיתה סתמא דעדות הכרה שאמרו אין מעידין אלא ג"י דאח"כ הגוף משתנה וליכא הכרה אבל שיתחיל בל' זה אין מעידין אלא עד ג"י אשר עד הנה בכל המשניות דיבר רק מעדות מיתה סתמא ויאמר ע"ז אין מעידין אלא עד ג"י דהמשמעות דאין מעידין עדות מיתה רק עד ג"י זה לשון שאין לו שחר ואיך אפשר לתנא למיתני לשון שמשמעותו שקר וטעות כזה [וע' תוס' פסחים ג' א' דמשום דרך כבוד אין לשנות הדבר ממה שהוא וכ"ש דלית לי' לתנא למיתני ל' שמשמעותו משונה מן האמת לגמרי בשביל איזה רבותא], ואולי סברת הנוב"י דהשתא נמי אחרי דהפסיק התנא בין בבא דרישא אין מעידין אלא על פרצוף כו' דמדבר מהכרה לבבא דסיפא אין מעידין אלא עד ג"י בבבא האמצעית אין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' וע"כ גם עתה אין בבא דאין מעידין אלא עד ג"י מוסבת אבבא דהכרה דרישא דהא איפסקא לה בבבא דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו והיא גם עתה בבא מופסקת וענין בפ"ע דאמר אין מעידין אלא עד ג"י ומשמעותו ג"כ דאין מעידין שום עדות אלא עד ג"י וכולל ג"כ במשמעות כל עדות מיתה דאין מעידין אלא עד ג"י ועל כרחך לנו לומר דסמך התנא דמאילינו נדע דאומרו אין מעידין אלא עד ג"י הכוונה אעדות הכרה דאחר ג"י אין הכרה ואין הכוונה אעדות מיתה כיון דעדות מיתה אין טעם לחלק בין אם מעיד תוך ג' לאם מעיד לאחר ג' למיתתו וע"כ נדע מעצמנו דקאי אעדות הכרה וא"כ אחרי דבלא"ה תנא אסברא סמיך דנבין כוונתו אעדות הכרה מסברא א"כ תו הי' יכול ג"כ להתחיל בבבא זו אין מעידין אלא עד ג"י ונבין ג"כ מאילינו מסברא דהכוונה אעדות הכרה דמזכיר בתר הכי ולא אעדות מיתה סתם דאין טעם בו לחלק בין תוך ג' לאחר ג':
והנה אם הית' סברת הנוב"י כן הנה איפוא אין ראייתו ראי' רק לפי הגירסא שלפנינו במשנה שם דנשנה בבא דאין מעידין אלא עד ג"י בסיפא ובהפסק בבא דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' ומשא"כ לגי' הרי"ף ביבמות שם דגורס באמת בבא דאין מעידין אלא עד ג"י מיד בתר בבא דרישא ע"ש גי' הרי"ף אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ואין מעידין אלא עד ג"י כו' וכ"ה הגירסא במשנה שבירושלמי יבמות שם ע"ש וא"כ לגירסא זו הנה אזדא לה ראיית הנוב"י דהתנא הא נשמר באמת ושנה ל' שאין בו משמעות עדות מיתה סתמא רק עדות הכרה ואחרי בבא דרישא דאין מעידין עדות הכרה רק על פרצוף כו' שנה מיד דעדות הכרה זו אין מעידין אלא עד ג"י וא"כ תו אין ראיית הנוב"י ראי' כלל וכנ"ל דלא הי' יכול לשנות ברישא אין מעידין אלא עד ג"י דא"כ הי' המשמעות דאין מעידין עדות מיתה אלא עד ג"י וזה הרי אין לו שחר וכנ"ל, – וא"כ לפי"ז דיוק של כבודו דדייק ג"כ דיוק העבודת הגרשוני והנוב"י הנ"ל לענין סי' גרוע אי סימנים דאוריתא הנה יתכן ג"כ רק לפי גי' שלפנינו דנשנית בבא דג"י בסיפא ולא לפי גי' הרי"ף והירושלמי דנשנית מיד אחרי בבא דרישא דלפי גירסא זו אזדא לה ראיית העבודת הגרשוני והנוב"י וגם דברי כבודו, ולפי"ז הנה עדיין הי' מקום לדברי כבודו להיותם מועילים להיתיר בנידון דידן וזה דהרי באמת שיטת הר"ת דבכל פרצופו שלם מעידין אפי' אחר ג"י ומבואר במרדכי ביבמות פרק בתרא שם רמז פ"ג דטעמו של הר"ת דהך בבא דאין מעידין אלא עד ג"י קאי אלעיל מיני' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם היינו דעדות זו של פרצוף פנים עם החוטם אין מעידין אלא עד ג"י הא בכל פרצופו שלם מעידין גם אחר ג"י ע"ש וא"כ שיטת הר"ת הנ"ל נ' דהוא ג"כ לפי גי' הרי"ף והירושלמי הנ"ל דגרסי בבא דג"י מיד בתר בבא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' דאהא אמר דעדות זו דפרצוף פנים כו' אין מעידין אלא עד ג"י עש"ה במרדכי דמשמע להדיא כן דדברי הר"ת נאמרו רק כפי גי' הנ"ל [והכי מוכח גם בתוס' יבמות ק"כ א' שם ד"ה אין מעידין דהובאו שם דברי הר"ת דכך הית' גירסתם דהיא גי' הרי"ף ועל פי' הוא דנאמרו דברי הר"ת ותדע דל' התוס' שם ואין מעידין אלא עד ג"י והוא הל' שהוזכר במשנה שברי"ף הנ"ל ואילו במשנה שלפנינו נאמר אין מעידין אלא עד ג"י בלי הוספת וא"ו בתיבת אין וא"כ מבואר דהי' לתוס' גי' הרי"ף ובה הרי נאמר בבא דואין מעידין אלא עד ג"י מיד אחר בבא דרישא], וע"כ כ' דבזה הוא דנחלקו הר"ת והחולקים עליו דדברי הר"ת נאמרו לפי גי' הרי"ף הנ"ל דנשנה בבא דג"י אחרי בבא דפרצוף כו' וע"כ קאי רק אפרצוף כו' עם החוטם הא בפרצוף שלם מעידין גם אחר ג"י ואילו החולקים על הר"ת אית להו גירסא שלפנינו דנשנה הך דאין מעידין אלא עד ג"י בסיפא בהפסק בבא דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' והוא ענין בפ"ע ולא קאי ארישא וע"כ ס"ל דסתמא קתני ואין מעידין כלל אפי' בהכרת כל פרצופו אלא עד ג"י, ולפי"ז הנה לענין נידון שלפנינו איתתא זו ממ"נ שריא דאם הגירסא כגי' הרי"ף תו הא נכונה שיטת הר"ת דבפרצוף שלם מעידין אפי' אחר ג"י וכאן הא הי' פרצוף שלם ואי הגירסא כגי' שלפנינו תו הא נכון דיוק העבודת הגרשוני כו' וגם דיוק כבודו דבצירוף סי' גרוע מעידין אפי' אחר ג"י לסברא דסימנים דאוריתא וא"כ מלבד הספק דג"י שיש כאן דרבו המתירין בזה לבד הא נוסף הספק דשמא סימנים דאוריתא ומותרת גם בוודאי לאחר ג"י וא"כ שפיר לכ"ע יש להתירה ודו"ק:
ואולם באמת אמינא זה רק לחדודי אבל לקושטא דמילתא לא נראה בעיני דיוק העבודת הגרשוני והנוב"י אשר הוא ג"כ דיוק כבודו כלל וכלל וכנ"ל דלא הי' אפשר לתנא כלל וכלל להתחיל בל' זה אין מעידין אלא עד ג"י טרם דיבר מענין הכרה דהי' המשמעות דאין מעידין עדות מיתה אלא עד ג"י וזה דבר שאין לו שחר ורק אחר שדיבר במשנה מעדות הכרה דפרצוף כו' הוא ששנה שפיר אף בהפסק בבא האמצעית אין מעידין אלא עד ג"י כלומר אין מעידין עדות הכרה שהוזכר כבר אלא עד ג"י אבל שיתחיל בל' זה אין מעידין אלא עד ג"י ויהי' הכוונה אעדות הכרה שלא נדבר ממנו תחלה עדיין כלל ויסמוך על מה שידבר אח"כ מעדות הכרה זה אין לו שחר וסגנון כלל וא"א לשנות לישנא קייטא כזה ואין לדיוק העבודת הגרשוני והנוב"י הנ"ל התחלה כלל וכלל ואך עכ"ז בגוף הדין שכתבו דאם יש סימן בגוף בצירוף ההכרה דאחר ג"י מהני הנה דבר השם בפיהם אמת שכן מבואר במאירי יבמות שם על המשנה הנ"ל בלי הדיוק שלהם אבל דברי כבודו שכ' כן על סימן גרוע דהוא נשען רק על הדיוק שלהם הנ"ל אין להם התחלה אחרי שהדיוק הנ"ל ג"כ אין לו התחלה, [ושוב ראיתי דהדיוק הנ"ל שכ' כבודו לפי ראיית העבודת הגרשוני והנוב"י לדייק דגם סי' גרוע בצירוף טב"ע דאחר ג"י מהני אי נימא דסימנים דאוריתא דאז כוונת המשנה אארוך וגוץ הנה גם דיוק זה כתבו הנוב"י עצמו במהדורא תניינא חאה"ע סי' מ"ז וסי' מ"ט והנלענ"ד בפשיטות גמור כתבתי]:
ושוב מ"ש כבודו בזה"ל וא"כ יש כמה וכמה ספיקות א' דשמא סימנים דאוריתא וממילא בצירוף טב"ע מהני אף אחר ג"י ושמא עכו"ם מסל"ת אף להחמיר לא מהימן ושמא הכא אף מסל"ת לא הוי כיון שהי' ע"י שאלת יהודים ואף דהוי ס"ס נגד חזקת א"א מ"מ לשיטת כמה פוסקים גם ס"ס נגד חזקת א"א מהני לא מיבעי' לשיטת הרשב"א דס"ס משום רובא פשיטא דמהני דרובא וחזקה רובא עדיף ובפרט דנודע ממחלוקת הט"ז והש"ך ונקה"כ ביו"ד סי' ק"י דג' ספיקות מהני אף נגד חזקת א"א, ע"כ דבריו והנה כ' דבריו במחילה מכבודו שלא בדקדוק דאיזה ג' ספיקות יש לו כאן והרי לא חשב רק ב' ספיקות ספק ג"י וספק שמא גם אחר ג"י מהני טב"ע בצירוף סימן הגרוע דשערות לפי סברתו, ואך נגד ספק ג"י הי' אפשר לומר דכיון דהעכו"ם אמר דהוא יום ד' משהובא א"כ אין כאן ספק זה וע"ז כ' די"ל דעכו"ם מסל"ת לא נאמן להחמיר וגם י"ל דלא חשיב מסל"ת הואיל והי' ע"י שאלת יהודים ונשאר הספק דג"י שפיר בספיקו וא"כ עכ"פ סוף סוף הרי אין כאן רק זה הספק דג"י עם עוד ספק דטב"ע בצירוף סימן גרוע מהני גם אחר ג"י, וכן מ"ש דלשיטת הרשב"א מהני ס"ס נגד חזקת א"א ובפרט דנודע ממחלוקת הט"ז והש"ך ונקה"כ כו', גם זה שלא בדקדוק דמחלוקת הט"ז והש"ך שם הוא לשיטת הרשב"א עצמו דלט"ז גם לרשב"א לא מהני ס"ס נגד חזקת א"א יעויש"ה ואך האחרונים כבר דנו בזה טובא דיועילו גם ב' ספיקות נגד חזקה וא"א לי להאריך כאן בזה כלל כי תקצר הידיעה מהכיל והסברא הפשוטה באמת הוא כן דאי ס"ס מטעם רוב ראוי שיועיל גם במקום חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ויעוין ירושלמי יבמות פ' אלמנה לכ"ג הלכה ג' דמה דקורא בבבלי שם ס"ז א' רובא ומיעוטא היינו ביש עובר במקום זכרים דקרי לי' רובא ומיעוטא דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות הו"ל זכרים מיעוטא והוי העובר חשש מיעוט שמא ימצא זכר יעויש"ה בגמ' וברש"י קרי לי' בירושלמי שם ב' ספיקות ויעוי"ש יותר דקרי לי' ספק דבריהם להקל יעויש"ה בפני משה והיינו כסברא דסד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וכשיש ס"ס הו"ל מכח הספק הב' ספיקא דרבנן דלקולא וכמו שהאריכו האחרונים וסברא זו כמעט מפורשת בירושלמי הנ"ל דקורא לס"ס ספק דבריהם להקל יעויש"ה ועכ"פ מאי דקרי בבבלי רובא קרי לי' בירושלמי ב' ספיקות היינו ס"ס ומשמע דס"ס ורובא ענינם אחד, וכן כזה עוד בירושלמי יבמות פרק בתרא הלכה א' אהך דהי' לה חמות אינה חוששת יצתה מליאה חוששת ר' יהושיע אומר אינה חוששת דקרי לי' בבבלי שם רובא ומיעוטא היינו חשש המיעוט דשמא הולידה החמות זכר דהוי מיעוט מפאת כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך כו', ובירושלמי שם יצתה מליאה חוששת שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקבה מדברי תורה להחמיר ר' יהושיע אומר אינה חוששת שהן שני ספיקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק אינו בן קיימא שתי ספיקות מדברי תורה להקל [ול' הירושלמי כאן] משונה מלשונו דפ' אלמנה לכ"ג הנ"ל דשם קרי כב' ספיקות הנ"ל "ספק דבריהם להקל" וכאן ל' הירושלמי שתי ספיקות מדברי תורה להקל"] ועכ"פ קורא הירושלמי גם כאן שתי ספיקות היינו ס"ס למאי דקרי בבבלי רובא [ואולם ל' שתי ספיקות דירושלמי דיבמות הנ"ל עדיין אינו ל' ס"ס גמור דבירושלמי נדה פרק א' הלכה א' קורא לס"ס בלשון אחר יעוי"ש דאמר טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן וקמפרש שם טעמא טומטום ואנדרוגינוס ספק ומעל"ע ספק ואין ספק לספק כו' יעויש"ה והוא ל' אחר דאין ספק לספק ול' זה הוא לכאורה כסברא שהארכתי בה בחידושי דעניין ס"ס לשיטת הראשונים דסד"א מה"ת לחומרא מילפותא מהך דממזר וודאי ולא ממזר ספק דמדאיצטריך קרא להתיר ספק שמעי' דבעלמא הספק אסור וא"כ צ"ל דמסברא הספק מותר וע"כ כיון דלא איצטריך קרא לשריותא דספק בממזר ע"כ אתי לומר דבעלמא איפכא הוא דספיקא אסור וכנודע הכלל דכל שהסברא כמו הכתוב אתי למימר דבעלמא איפכא הוא ואם הסברא להיפוך אזי אדרבה ילפי' מיני' לעלמא דגם בעלמא כן הוא יעוין תוס' יבמות (ה' ב') ד"ה טעמא ובכמה דוכתי וא"כ כיון דספק מסברא להקל ואך מילפותא מהך דממזר וודאי כו' דמדאיצטריך קרא כו' ש"מ דבעלמא כה"ג איפכא הוא והספק אסור וא"כ מהך ילפותא דממזר וודאי ולא ממזר ספק הרי אין לנו לימוד רק לאסור ספיקו של וודאי אבל אין לימוד לאסור ספיקו של ספק ונשאר בסברא החיצונה דאזלי' בספק לקולא וזהו ל' הירושלמי ואין ספק לספק היינו דספיקו של ספק שרי דאין לימוד רק לאסור ספיקו של וודאי אבל ספיקו של ספק שרי ויל"ע בזה עוד בירושלמי במקומות רבות וחכ"מ, וע' שע' או"ח סי' שכ"ט סעי' ב' וסעי' ג' דלענין פקוח נפש אמרי' כל דפריש מרובא פריש (אם נעקרו כולם) ואין מפקחין ברוב עכו"ם ואילו בס"ס אפילו יש כמה ספיקות שלא לפקח מ"מ מפקחין ומשמע דרוב עדיף מס"ס ואף דהוא שם רובא דאיתא קמן מ"מ כבר דנו האחרונים דס"ס הוא ג"כ רובא דאיתא קמן שהרי הספיקות לפנינו ואכ"מ להאריך בזה כלל):
ושוב כ' כבודו דכיון דנאבד זכרו זמן רב בכה"ג מבואר בתשובת מהרי"ט וחת"ס דמדלא בא לביתו ולא כתב שום מכתב לזוגתו ולא נסע מאתה מחמת שנאה פשיטא דלא הי' עובר אמצוה דושמחת ע"כ דברי כבודו, והנה בגוף האומדנא הזאת דמדנאבד זכרו זמן רב יש לדון שמת אדבר להלן אי"ה ואך מה שכ' כ"ת דלא הי' עובר אמצוה דושמחת לא ידעתי לשמחה מה זו עושה ואין חיוב שמחה לשמח את אשתו רק בשנה הראשונה מנשואין דכתי' ושמח את אשתו והוא מצוה הנוהגת אף בח"ל ואף בזה"ז ע' יריאים סי' קצ"ט אבל לאחר שנה הראשונה אין שם חיוב שמחה רק ברגל כמבואר בפסחים ק"ט א' ע"ש, וכן בכתובות ס"ד ב' במשנה במשרה את אשתו ע"י שליש דנותן לה מנעלים ממועד למועד ובגמ' שם ס"ה ב' דתנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחא קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגווייהו, וחיוב שמחה זו הוא אם הבעל בביתו במועד חייב לשמחה אבל אם הוא במקום אחר שיהי' עליו חיוב לבא לביתו כדי לשמח את אשתו ביו"ט זו מנין לו ובסוכה כ"ז ב' שהי' ר"א חומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל דכתי' ושמחת אתה וביתך והיינו ג"כ שאם הוא בביתו אין לו לצאת לבטל משמחת החג עם אשתו ע"ש אבל אם הוא חוץ לביתו לפני יו"ט שיהא חייב לבא לבית ליו"ט בשביל זה, זה לא מצינו לכאורה ולא עדיף מעשה דפסח שיש בה כרת ואפ"ה אם הוא בדרך רחוקה לפני הזמן אין עליו חיוב לבא לירושלים כדי שיהי' שם בזמנו ויוכל לעשות הפסח ע' פסחים צ"ג א' למה נאמר בדרך רחוקה כו' יעוי"ש דמשמע להדיא כן דאל"כ הא איצטריך קרא להכי שאינו חייב לבא, וע' שם בתוס' ד"ה אלא דאין ה"א כלל שיהא חייב כרת על מה שהרחיק עצמו לפני הזמן ולא איצטריך קרא להכי לפטרו מכרת ע"ז וכן מבואר בצל"ח ריש פסחים לפי זכרוני דאין עליו חיוב אם הוא בדרך רחוקה לפני הזמן לבא לירושלים כדי שיהי' שם בזמנו ואינו כעת לפני' וע' סוכה כ"ה ב' דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח כו', וע' פסחים ע' ב' יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו כו' וברש"י וישב לו בדרום, רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה כו' ומבואר דאם הוא בריחוק אין עליו חיוב וא"צ לעלות להביא עצמו לידי חיוב ואך אם עלה וישנו בירושלים אז הוא דמתחייב בפסח, ואולם בירושלמי סוטה פרק ב' הלכה א' משמע לכאורה דחיוב שמחת אשתו ביו"ט הוי החיוב עוד לפני יו"ט שצריך לראות שיוכל לשמחה כשיבא היו"ט יעוי"ש דאמר בעלה מהו שיפריש עלי' (מנחת סוטה) חוץ מדעתה כו' א"ר אבין מכיון דכתי' ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב מלשמוח עמה מפריש עלי' חוץ מדעתה (דכיון דכ"ז שלא הביא המנחה ונבדקה אסורה לו ויהי' מעוכב מלשמוח עמה ברגל לקיים חיוב ושמחת אתה וביתך לכן מפריש עלי' מנחתה חוץ מדעתה אפי' קודם הרגל, פני משה) ומשמע דיש עליו חיוב דושמחת וגו' בכל השנה לראות שיוכל לשמוח עמה כשיבא הרגל וע"כ מביא מנחתה גם בכל השנה חוץ מדעתה דאילו בכל השנה אין החיוב ובהגיע היו"ט הוא שחל החיוב מדוע יוכל להביא המנחה בכל השנה מפאת ושמחת וגו' הא אין עליו עתה עדיין חיוב ההוא כלל ודו"ק ויל"ע עדיין בזה עוד בכמה דוכתי וכבר הארכתי בזה בספרי לקח טוב בכלל ו' ממקומות רבות אי יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה, ועכ"פ לא הי' לו לכבודו לכתוב בפשיטות אומדנא זאת דלא הי' עובר אמצוה דושמחת כאילו הי' הדבר פשוט שאם הוא בריחוק מקום חייב לנסוע לביתו כדי לשמח את אשתו ביו"ט שיבא, וגם לא ידעתי למה הוצרך כבודו להמתין עד יו"ט לחייב את הבעל שיבא רק מכח היו"ט לשמח את אשתו ביו"ט והרי החיוב עליו תמיד שיהי' בביתו משום עונת אשתו ואסור לו לצאת שלא ברשות אשתו לכל היותר רק ששה חדשים בספנים כמבואר בכתובות ס"א ב' ובוודאי שלא נתנה האשה ההיא רשות לבעלה להיות נפרד ממנה שנים רבות [ואפי' ברשות אשתו ג"כ אין דרך ארץ שיהי' נפרד ממנה יותר מחדש כמבואר שם ס"ב א' ברש"י ד"ה אורחא דמילתא יעוי"ש כולה סוגיא וכ"ש שנים רבות], ואולי מצוה דושמחת שכ' כבודו כוונתו ג"כ על עונה דמיקריא שמחה בש"ס פסחים ע"ב ב' והא איכא שמחת עונה כו' אבל לא הי' לו לכתוב לשון כזה רק לכתוב בפשיטות שלא הי' מבטל חיוב עונה, וכ"ז לפי דברי כבודו אבל באמת כיון דד"ז רק אומדנא שמאמדין בדעתנו דהואיל ואבד זכרו כו' הדבר מוכיח שמת א"כ אין לנו בזה רק אומד הדעת לפי ידיעתנו מהות אנשים כאלה ופשיטא דאין לדון באיש המוני מסוג כזה דמדלא בא לביתו לקיים חיוב תורה שלו נגד אשתו מצות עונה או מצות שמחת החג ושמחת אתה וביתך נדון מכח זה שמת דאיש כזה אינו יודע כלל מחיוב ההוא ואפי' יודע לא איכפת לי' וע' ב"ק מ' א' או דילמא כיון דלחברי' הוא דבעי למיתבי' כו' ולא לגבוה ולא חמיר עלי' והגם שמצינו באמת אומדנא כזו שהיו מאמדין שמת מדלא בא לביתו לקיים חיוב עונה והוא בכתובות ס"ב ב' יהודה ברי' דר' חייא חתני' דר' ינאי הוי אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוי אתי לביתי' וכי הוי אתי הוי קא חזי' קמי' עמודא דנורא יומא חד משכתי' שמעתתא כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר כפו מטתו שאלמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו כו' הרי שדן שמת מדלא בא לביתו לקיים חיוב העונה מע"ש לע"ש הנה אם אמרו כן ביהודה ברי' דר' חייא שהי' בא לפניו עמודא דנורא לא נאמר כן באיש המוני כזה, ואיש המוני כזה הלוואי שיקיים החיובים שבינו לבין המקום אבל שנאמוד שמת מדלא בא לביתו לקיים מצות עונה ומצות ושמחת זה דבר בטל ואין זו אומדנא של כלום:
ושוב כ' כבודו בשם תשובת ר' חיים כהן ראפאפארט מלבוב ז"ל שהביא ראי' מש"ס כתובות דכ"ב באומרת ברי לי ופירש"י אילו הי' קיים הי' בא ע"כ דברי כבודו, והנה אין בידי תשובת רח"כ ראפאפארט אך מדברי רש"י הנ"ל פשיטא דאין התחלת ראי' לזה דש"ס כתובות שם אמר הכי אקושיא היא גופא באשם תלוי קיימא ומשני באומרת ברי לי ול' רש"י שם באומרת ברי לי, אין לבי נוקפי שברי לי אילו הי' קיים הי' בא עכ"ל וא"כ אין מדברי רש"י אלה ראי' כלל שתהי' אומדנא זו דאילו הי' קיים הי' בא אומדנא והוכחה באמת שמת רק שהאשה מאמדת כזאת וכך הוא בעיני' ולפי דעתה וע"כ אין מספקת עליו היותו קיים וכיון דהיא אינה מספקת [אף דלפי האמת אין זו אומדנא כלל לברר הספק מ"מ כיון דהיא אינה מספקת הרי אין לבה נוקפה וכיון דליכא נקיפת הלב אין חיוב אשם תלוי וע"כ הוא תי' שפיר אקושית הש"ס דבאשם תלוי קיימא דכיון דליכא נקיפת הלב ליכא חיוב אשם תלוי דאשם תלוי בא רק על נקיפת הלב ע' ש"ס כריתות כ"ג ב' מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש ע"ש כולה סוגי' וכ"ה בירושלמי יבמות פרק האשה שהלך הלכה ג' שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה ר' יונה מדמי לה לחלבין אילו שנים אומרים פלוני אכל חלב ושנים אומרים לא אכל שמא אינו מביא אשם תלוי מספק והכא יתן גט מספק א"ל ר' יוסי לא תדמינה לחלבין שכן אפי' אמר לבי נוקדיני מביא אשם תלוי עכ"ל הירושלמי והיינו דר' יונה מדמי לי' לחלבים דכי היכא דבב' אומרים פלוני אכל חלב כו' אע"ג דגברא בחזקת פטורא קאי מ"מ מביא אשם תלוי מספק וה"נ אע"ג דאיכא חזקת פנוי' יתן גט מספק וע"ז השיב לו ר' יוסי דמאשם תלוי אין ראי' דאף דמדינא הי' ראוי למיזל בתר חזקת פטור ולהיותו פטור מ"מ מביא אשם תלוי על נקיפת הלב שכן אפי' אמר לבי נוקדני כו' [וע"כ יש חיוב אשם תלוי גם היכא דיש ס"ס לפטור כמבואר בתוס' כריתות י"ז ב' ד"ה מדסיפא ואף דס"ס מהני בכה"ת מ"מ חייב אשם תלוי בשביל נקיפת הלב וכירושלמי הנ"ל לענין חזקה דאף דמהני בעלמא מ"א לא מהני לפטור מאשם תלוי כיון דאשם תלוי בא על נקיפת הלב ובזה מיושבת בפשיטות סברת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא דהקשו עליו מחיוב אשם תלוי על הספק ולהנ"ל אין קושי' דאף דספיקא שריא מ"מ אשם תלוי בא על נקיפת הלב כמו ס"ס דשריא וודאי ואעפ"כ מביא עליו אשם תלוי ואף דאילו הי' בא לשאול אם מותר לו לאכול חתיכה המסופקת היינו מורין לו דמותר היינו דאם בא לאכול לכתחלה בידיעה הרי אין לבו נוקפו ושרי שפיר כיון דספיקא שריא אבל אם אכל בהעלם ידיעה ולא ידע דהוא ספק חלב כיון דאם האמת שהיא חלב ואם יתוודע לו כן הרי יש עליו עונש ויוצרך כפרה וסליחה דהוי חטא שוגג אף דספיקא שריא וכה"ג ברוב דאף דשרי מ"מ אם האמת שחטא נענש על עון שוגג וצריך כפרה וסליחה כמבואר בתוס' ביצה כ"ה ב' ד"ה אורח וע"כ לבו נוקפו מכח זה ומביא אשם תלוי שפיר על נקיפת הלב] וע"כ כי היכא דמדינא הי' ראוי להיות פטור מחזקה או ס"ס ואעפ"כ מביא אשם תלוי על נקיפת הלב הרי דענין קרבן זה שהוא בא על נקיפת הלב לכן כך להיפוך אפי' בספק גרידא דליכא חזקה כו' להיתיר מ"מ אם הוא אין לבו נוקפו פטור מאשם תלוי וכחיובו כך פטורו, וגם אין סברא לומר דקרבן זה בא על ב' ענינים על נקיפת הלב ועל עצם הספק וכיון דמצינו דבא על נקיפת הלב אפי' כשאין עצם ספק כגון בחזקה לפטור דחזקה מהני לברר הספק בכה"ת ועכ"ז חייב אשם תלוי מפאת הנקיפת כו' א"כ ענין קרבן זה רק שבא על הנקיפת כו' וע"כ כל שאין נקיפת הלב אפי' בספק גרידא פטור שפיר, וע' רש"י יבמות פ"ח דאי' שם ג"כ כהך דכתובות היא גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי וברש"י ברי לי כגון ע"י סימנים ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו עכ"ל הרי דדברי רש"י שם ברור מללו דאף דלא מהני הסימנים לברר הספק מדינא מ"מ כיון דהיא סומכת עליהם ואין לבה נוקפה אין חיוב אשם תלוי דאשם תלוי אין בא אלא על מי שלבו נוקפו וכך הם ג"כ דבריו בש"ס כתובות הנ"ל וא"כ הרי אין ראי' כלל מכאן דתהי' אומדנא זו אילו הי' קיים כו' איזה הוכחה כלל לפי האמת שמת ויוכל להיות דאינה הוכחה של כלום לפי האמת ועכ"ז האשה הזאת כך היא סברתה וכך הדבר בלבה שאילו הי' קיים הי' בא וע"כ כיון דסוף סוף אין לבה נוקף מפאת זה ליכא חיוב אשם תלוי: