אור ברסלב

בן פורת חלק ב· רבי יוסף ענגיל

סימן ג

סימן ב

ב"ה יום ב' דברים תרס"ז לפ"ק קראקא. כבוד הרב החריף ובקי חרוץ ושנון הנגיד הנכבד מו"ה

זאב טירקיל נ"י בק"ק בוטשאטש.

מכתב כבודו הגיעני במועדו כו' והנני להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כפי אשר תעלה מצודתי בעזה"י:

א) שאל כבודו מי שמכר יין לחבירו ועל כי לא הי' להלוקח כלי לשום בו היין השאילו המוכר כלי שלו לזה על איזה ימים ונשבר הכלי באונס אצל הלוקח אם חייב הלוקח שואל הכלי באונסיו כשאר כל שואל או דילמא כיון דגם המשאיל נהנה מהשאלה במה שמכר לו יינו דלולי השאילו הכלי לא הי' לוקח היין אצלו וע"כ אין כל הנאה של השואל ולא קמיחייב באונסין דחיוב שואל באונסין הוא רק מטעמא דכל הנאה שלו וכאן אין כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה, ע"כ שאלת כבודו, והנה נידון שאלתו הנ"ל לכאורה דומה למלוה על המשכון ונתן הלוה רשות למלוה להשתמש במשכון דאפ"ה אין המלוה חייב באונסי המשכון כדין שואל מטעמא דאין כל הנאה שלו דגם הלוה נהנה בהלואה יעוין בחו"מ סי' ע"ב בש"ך סק"ל וסקל"א ובנתיבות שם וה"נ הרי גם המשאיל נהנה במכירת היין ואולם מכירת היין לאו הנאה פסוקה היא ויש חילוק בין אם הוא זבינא חריפא או מציעא או זבינא דרמי על אפי' דבחריפא הוא הנאת לוקח לבד ולא הנאת מוכר ובמציעא הוא הנאת שניהם וברמי על אפי' הוא הנאת מוכר ולא הנאת לוקח וכ"ז בלוקח בשויו אבל בלוקח ביותר מדמיו תמיד הוא הנאת מוכר ובפחות תמיד הוא הנאת לוקח כמבואר כ"ז בש"ס נדרים (דף ל"א ע"א וע"ב) וא"כ הי' ראוי שיהי' חילוק כאן בין אם מכירת היין הוא זבינא חריפא כו' ובין אם לוקחו בשויו כו' וכמובן ואולם באמת נראה דאין תלוי בכאן כלל בזה דכאן אחרי שמשך הלוקח ונגמר הקנין תו הא לא איכפת לי' למוכר אם יושפך היין ויוחזר לו הכלי ולא יפסיד עוד דבר בזה ונמצא שהכלי שאצל הלוקח כל הזמן בשאלה כל ההנאה אז של השואל ולא של המשאיל כלל וע"כ שפיר יש לו להתחייב באונסין ולא דמי כלל להך דמלוה על המשכון דגם אחר ההלואה אם יבקש הלוה המשכון חזרה יצטרך לשלם המעות ונמצא נהנה כל משך זמן השאלה שהמשכון שאול אצל המלוה במה שא"צ לשלם המעות וע"כ אין כל הנאה של השואל ומשא"כ כאן דאילו יוחזר לו הכלי מיד אחר שנגמר הקניין תו לא איכפת לי' ואין לו צורך כלל עוד אחר גמר הקנין במה שהכלי בשאלה אצל הלוקח לכן מה שהכלי בשאלה אצל הלוקח אחר גמר הקנין כל ההנאה אז של הלוקח ושפיר יש לו להתחייב באונסין וכזה בנתיבות שם סי' ע"ב בביאורים סקי"ז לענין שאלת ספר דאף דגם המשאיל נהנה בשעת ההשאלה דמצוה קעביד במה שמשאיל ספר ומרויח פרוטה דר' יוסף עכ"ז כיון דהנאתו רק בשעת ההשאלה ואח"כ אין נהנה עוד והוי כל ההנאה אח"כ של השואל כל משך זמן היות הספר אצלו וע"כ יש לו לשואל להתחייב באונסין יעויש"ה. ועוד כ' עפ"י המבואר בש"ס ב"מ צ"ד ב' ואיב"א לא תימא כל הנאה שלו אלא רוב הנאה שלו [ודוגמת זה בש"ס ברכות (מ"א ב') ארץ זית שמן כו' ארץ שכל שיעורי' כזיתים כל שיעורי' ס"ד כו' אלא ארץ שרוב שיעורי' כזיתים וקצ"ע מגמ' יבמות (כ"ז א') והא כולן קאמר כיון דרובה גבי' קרי לי' כולן ע"ש ולא אמר לא תימא כולן אלא אימא רובן וכדאמר בהך דברכות וב"מ ורק פרושי קמפרש דכולן דאמר הכוונה רובן וברשימותי על הש"ס הארכתי בזה ואכ"מ] וע"ש בב"מ תוד"ה דקיימא באגם דגם לשאר שינויי דש"ס ב"מ שם מ"מ הדין דין אמת דגם כשאין כל הנאה של השואל רק רוב הנאה ג"כ חייב באונסין דהא גם בשאלת בהמה והיא בביתו וזן אותה ושומרה ג"כ חייב באונסין אף דהבעלים מרויחין מזונות וטורח שימור ע"ש [ובכל שאר שאלה נמי באמת הא יש גם למשאיל הנאת החזקת טובה של השואל דחשוב הנאה לגבי איסורי הנאה כמבואר בתוס' פסחים כ"ב ב' ד"ה ואבר וגם יש לו הנאת שם טוב כמבואר בש"ס כתובות ע"ב א' דנודרת שלא תשאיל נפה וכברה כו' תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו וא"כ כי היכא דיש לו צער מהמנע ההשאלה משם הרע ה"ה להיפוך ג"כ נהנה מההשאלה מהיות לו שם טוב וגם עבור המנע השאלת כלים נגעים באין כמבואר ביומא (י"א ב') וא"כ הא נהנה בההשאלה שניצול מעונש נגעים וגם הא יש גם למשאיל ריוח בפשיטות במה שמקיים מצות גמילות חסדים בהשאלת חפציו לחבירו כמבואר ברש"י סוכה מ"ט ב' ד"ה ובממונו ע"ש ברש"י דהשאלת כלים ובהמה בכלל גמ"ח נינהו וכך הוא מסברא הפשוטה וא"כ צע"ק בהך דש"ס ב"מ הנ"ל דאמר שם דבהשאלת כלים דאין בהם מזונות וטורח שימור וכן בהשאלת בהמה היכא דקיימא באגם ולא בעיא מזוני ובנטר מתא שאין הוא טורח בשמירתה הוי כל הנאה ממש של השואל ואמאי הא יש גם למשאיל הנאות הנ"ל ויש ליישב ואכ"מ ועכ"פ יש לתמוה על השו"ת הר"ן סי' י"ט דכ' דמשאיל ספר אין השואל חייב באונסין דאין כל הנאה של השואל דגם המשאיל נהנה במה שמקיים מצוה בהשאלת ספר ומרויח פרוטה דר' יוסף ע"ש והוא תימא דכל משאיל נמי מקיים מצות גמילות חסדים ואם שבהשאלת ספר יש קיום מצוה יותר דמקיים נמי קרא דוצדקתו עומדת לעד כמבואר בכתובות נ' א' [ואם דבש"ס שם הוזכר רק כותב תנ"ך ומשאילן לאחרים מ"מ פשוט דגם בשאר ספרים וגם באין כותב רק בכל אופן שיש לו ספרים ומשאילן לאחרים קמקיים קרא דוצדקתו וגו' ע"ש בכתובות ברש"י ולדעת הרא"ש ריש ה' ס"ת כל מצות כתיבת ס"ת עתה עיקרה רק בשאר ספרים] מ"מ מה בכך דהשאלת ספר הוא מצוה יותר סוף סוף כל משאיל נמי מצוה דאורייתא קעביד דגמילות חסדים מצוה דאורייתא היא כדדרשי' בב"מ ל' ב' את הדרך זו גמילות חסדים ובסוטה י"ד א' נדרש קרא דאחרי ד' אלקיכם תלכו אמילי דגמילות חסדים שיהי' האדם גומל חסדים כמו שהוא ית' גומל חסדים ע"ש דחשיב כלהו מילי דגמילות חסדים הלבשת ערומים וקבורת מתים דקרו להו התם גמילות חסדים ע"ש דאמר תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחלתה כו' דכתיב ויעש ד' אלקי' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה כו' דכתיב ויקבור אותו בגיא וכן בב"מ ל' ב' שם קרי לקבורת מתים גמ"ח וכן תנחומי אבלים דחשיב בסוטה שם קרינן לי' בכתובות ח' ב' גמילות חסדים ע"ש וע' ס' יריאים סי' ג' ד' וא"כ גם השאלת חפצים דהוא בכלל גמילות חסדים וכרש"י סוכה מ"ט ב' הנ"ל והוא פשוט מסברא דהוא קיום מצות גמ"ח א"כ גם הוא קיום מצוה דאורייתא וא"כ ג"כ ראוי שיופטר המשאיל בשעת ההשאלה מפרוטה דר' יוסף כמו בהשאלת ספר ול' הר"ן שם בתשובה וז"ל אלא שאני רואה בכאן טעם אחר לפטור שמעון לפי שראובן כשהשאיל ספרו מצוה עבד וכדאמרי' בפרק אלו מציאות (כ"ט ב' ת"ר השואל ס"ת מחבירו ה"ז לא ישאילנו לאחר כו) מאי ארי' ס"ת אפי' כל מילי נמי ואסיקנא ס"ת איצטריכא לי' מהו דתימא ניחא לי' לאיניש דליתעביד מצוה בממוני' קמ"ל וכיון דמצוה קא עביד נמצא שאין כל הנאה של שואל שאף המשאיל נהנה משום פרוטה דר' יוסף כו' עכ"ל והנה הביא הר"ן ראי' על היות השאלת ספר מצוה מהך דב"מ כ"ט ב' דאמר מהו דתימא ניחא לי' לאיניש דליתעביד מצוה כו' וזה תימא דכל שאר משאיל כל חפץ וודאי נמי מצוה קעביד וכנ"ל ואך לענין שיהי' ניחא למשאיל שישאילנו השואל לאחר זה ליתא בשאר חפץ שאין השואל משתמש בו בעסק מצוה ואין חפץ שישאיל השואל לאחר בלי דעתו רק בספר דהשואל מהשואל יעסוק בה עסק מצוה בלמדו בה זה ה"א דניחא לי' ביותר שיעשה עסק מצוה בממונו כל הזמן אף בלי ידיעתו והיינו דקאמר מ"ד ניחא לי' לאיניש דליתעביד מצוה כו' וקמ"ל דגם זה לא ניחא לי' בלי ידיעתו אבל גוף ההשאלה וודאי היא מצוה בין בספר ובין בכל שאר חפצים מפאת גמילות חסדים מיהת ואין צורך בזה לראי' מהך דב"מ כ"ט ב' וא"כ אחרי דגוף ההשאלה גם בשאר חפצים מצוה א"כ הא יש לו להפטר גם בהם מפרוטה דר' יוסף וא"כ לפי סברת הר"ן דזה פוטר השואל מאונסין א"כ הרי ביטלת כל דין שואל שחייבתו תורה באונסין וע"ש בחו"מ סי' ע"ב בקצוה"ח ס"ק ל"ד דהקשה על הר"ן הנ"ל דבהלואה נמי האיכא מצוה ואפ"ה אמר בקידושין (מ"ז ב') דלאונסין כ"ע לא פליגי דמלוה ברשות לוה קיימא דלא גרע משאלה כו' ומאי ראי' משאלה הא בהלואה כיון דהמלוה מצוה קעביד ומרויח פרוטה דר' יוסף אין כל הנאה של הלוה ושפיר יש לו ללוה ליפטר דהא בשאלה גופה כה"ג פטור השואל וכר"ן הנ"ל יעויש"ה בקצוה"ח ח והוא תימא רבתי דמדוע הוקשה לו רק מהלואה ולא הוקשה לו מכל שואל והרי אין שום טעם לחלק בין הלואה לשאלה דאותה מצוה שמקיים המלוה מעות לחבירו היינו מצות גמ"ח אותה מצוה עצמה מקיים המשאיל חפץ לחבירו ורש"י סוכה מ"ט ב' הנ"ל בחד כללא כייל להו אהא דאמר הש"ס דגמ"ח הוא בגופו ובממונו וע"ז כ' רש"י ד"ה ובממונו וז"ל מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה עכ"ל וא"כ אותה המצוה שישנה בהלואת מעות ישנה ג"כ בהשאלת כלים ובהמה וא"כ אדקשיא לי' מהלואה ומש"ס קידושין הנ"ל עדיפא מינה תיקשי לי' מכל שואל ומכל עיקר דין שואל דחייב באונסין והרי אין כל הנאה של השואל דהמשאיל מצוה קעביד בההשאלה וזו תימה רבתי, ועלה ברעיוני די"ל דהשאלת ספר היא דפוטרת מפרוטה דר' יוסף ולא השאלת שאר חפץ דבאמת ראוי לומר דקיום מצוה אין לו לפטור כלל מפרוטה דר' יוסף דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה ילפי' לי' בברכות (י"א א) מקרא דבשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וקרא הנ"ל בק"ש כתיב וא"כ הא אין ראי' לפטור רק ממצוה שאינה נוהגת אלא בישראל לבד דומי' דק"ש ומשא"כ מצות צדקה דנהגא גם בבני כח ע' סנהדרין נ"ז ב' בניו לדין ביתו לצדקה [קאי אקרא דכי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט] יעוי"ש בחידושי הרמ"ה דפי' הך לצדקה דהכוונה אצדקה ממש דב"נ מצוה לתת צדקה וכן הוא גם ברוקח סי' שס"ו דב"נ מצווה על צדקה עש"ה וא"כ הא אין ראי' מק"ש לפטור גם מצדקה דהא צדקה עדיפא דנוהגת גם בב"נ וכהך דחולין (צ' א') דגיד חמור ממוקדשין הואיל ואיסורו נוהג בב"נ ומשומר אבידה דפטור מפרוטה דר' יוסף אין קושי' די"ל דחיוב השבת אבידה נוהג ג"כ בב"נ מתורת דינים דיש לו להחזיר לחבירו ממונו וע"כ תו הוי לי' במשקל השוה עם צדקה ושפיר פטור מינה כי היכא דמצוה הנוהגת בישראל לחוד פוטרת מק"ש הנוהגת בישראל לחוד ומשא"כ מצוה הנוהגת בישראל לחוד שתפטור מצדקה הנוהגת גם בבני נח אין לנו וע"כ רק השאלת ספר דקריי' קרא צדקה וכהך דכתובות (נ' א') וצדקתו עומדת לעד זה הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים לכן פוטר שפיר ג"כ מצדקה דדמי לי' ואף דלא שייך צדקה זו דהשאלת ספרי קודש בבני נח דאין מצווים בלימוד ספרי קודש ואדרבה אסור להם העסק בתורה מ"מ סוף סוף כיון דקריי' קרא צדקה ועצם מצות צדקה הא נהיגא גם בבני נח שפיר יש לה כח מצוה הנוהגת בב"נ ופוטרת שפיר גם מצדקה לעניים אף דנוהגת בבני נח ומשא"כ השאלת חפץ אחר דאינו מצות צדקה רק מצות גמילות חסדים לית לן ראי' שתנהוג בבני נח דבהאי קרא כי ידעתיו וגו' צדקה כתי' וכנ"ל וע"כ שפיר אין פוטר מפרוטה דר' יוסף הואיל ונוהגת גם בבני נח וכנ"ל ומיושב בזה קושית תוס' שבועות מ"ד ב' ד"ה ור' יוסף דהקשו אהך דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה כו' מטעמא דמלל"נ ואמאי הא נהנה דמרויח פרוטה דר' יוסף ולהנ"ל ניחא דתקיעה וטבילה דנהיגי רק בישראל לא פטרי כלל מפרוטה דר' יוסף וכנ"ל ואולם עדיין עומד נגד זה סוגי' ערוכה דב"מ פ"ב א' דמבואר שם דמלוה פטור מפרוטה דר' יוסף מפאת מצות ההלואה כשומר אבידה ע"ש ברש"י ד"ה והכא בשומר אבידה כו' והרי מלוה מצות גמ"ח הוא דעבד ואפ"ה פטור מפרוטה דר' יוסף וי"ל גם בזה דהלואה שאני דגמ"ח דהלואה יש ג"כ ראי' דתנהוג גם בבני נח ממה שהוזהרו בני נח אלקיחת רבית מהלואה ע' תוס' ב"מ ע' ב' ד"ה תשיך דדנו לומר כן דב"נ מוזהרין אריבית עש"ה וכל ענין איסור רבית דאסרה תורה לישראל הוא רק מפאת שההלואה מצוה ומבוקשת דראוי לו לגמול חסד עם חבירו וחי אחיך עמך וילוה לו בחנם ולא שיקח ריבית עבור ההלואה ומשא"כ אם אין מצוה כלל בהלואה ובידו שלא להלוות כלל מדוע יהי' אסור בנטילת רבית הרי הלוה מדעתו נותן ואין זה גזל ע' ב"מ ס"א א' ורק דראוי לו לגמול חסד ולהלוות בחנם לא ליקח שכר על ההלואה ומשא"כ אם אין מצוה על גמילות חסד זה והוא רשות בידו שלא להלוות כלל א"כ הי' לו להיות רשאי ג"כ לקחת רבית שאין רצונו להלוות באופן אחר והרי בידו שלא להלוות כלל וע"כ ממה שהוזהרו בני נח על הרבית עש"ה בתוס' ב"מ ע' ב' יש ללמוד דב"נ מצוה על גמילות חסדים דהלואה ומשא"כ על שאר גמילות חסדים אין לנו ראי' וע"כ שפיר רק משאיל ספר דהוא צדקה ונוהגת בבני נח וכן מלוה מעות דנהיג מצותו ג"כ בב"נ הוא דפטורי מפרוטה דר' יוסף ומשא"כ שאר משאיל שפיר לא מיפטר ונתישבו דברי הר"ן והקצוה"ח הנ"ל ודו"ק היטב ואולם כ"ז רק על דרך גברא רבא אמר מילתא כו' אולם בפשיטות הדברים תמוהין וביותר דברי הקצוה"ח דקשיא לי' מהלואה ולא מכל שואל ואם הי' לו על הלואה ראי' דפוטרת מפרוטה דר' יוסף מהך דמלוה על המשכון יעוי"ש בדבריו הרי זאת הראי' עצמה מהלואה ישנה גם על כל שאלה דאין הלואה מצוה טפי משאלה בפשיטות דהלואה היא רק מצות גמ"ח ושאלה היא ג"כ מצות גמ"ח כמוה וכרש"י סוכה הנ"ל דמחית להו בחדא מחתא וא"כ אדקשיא לי' להקצוה"ח מהך סוגי' דקידושין דאמר דבמלוה כ"ע לא פליגי כו' עדיפא מיני' תיקשי לי' מכל שואל דביטלת כל דין שואל וכנ"ל ובאתי רק להעיר והנני חוזר לעניננו דעכ"פ מבואר דגם ברוב הנאה של השואל חייב באונסין [וע"ש בקצוה"ח סי' ע"ב ס"ק ל"ד הנ"ל דכל שיש גם למשאיל הנאה אפי' פמש"פ תו אין כל הנאה של השואל ופטור מאונסין וכ"כ עוד בקצוה"ח סי' ש"מ סק"ה דבנתן השואל לבעלים אפילו פמש"פ תו אין כל הנאה שלו ופטור מאונסין עש"ה ולענ"ד אינו נראה כלל ואדרבה אפי' נתן לו פרוטה ויותר כל ששיווי השאלה הוא יותר ממה שנתן למשאיל ה"ל רוב הנאה של השואל וחייב באונסין כמפורש בש"ס ב"מ הנ"ל דגם ברוב הנאה דשואל חייב והוא מוכרח משאלת בהמה שהוא זכה ושומרה ועכ"ז חייב וכנ"ל וע' במחנה אפרים ה' שאלה ופקדון סי' ג' דהקשה מזה באמת אגוף שו"ת הר"ן הנ"ל דמשאיל ספר פטור השואל מאונסין משום דגם המשאיל מרויח פרוטה דר' יוסף ע"ש שהקשה ע"ז דכיון דשיווי השאלה הוא יותר מזה ה"ל רוב הנאה דשואל וחייב ומה שהעיר הקצוה"ח סי' ע"ב סקל"ד שם דשואל ספר ללמוד ראוי שיופטר משום דאין לו הנאה דמלל"נ וה"ל כשאלה לראות בה ע"ש העיר בזה ג"כ במחנה אפרים שם יעויש"ה ועכ"פ זה ברור דגם ברוב הנאה דשואל חייב באונסין כמפורש בש"ס ב"מ הנ"ל ושאר שינויי נמי דשם לא פליגי בגוף הדין אהך שינויא וכתוס' שם הנ"ל וכמוכרח מהך דשואל בהמה וזנה כו' דחייב באונסין וכנ"ל וע' במחנה אפרים שם וע"כ נראה דגם בנידון שאלת כבודו אחרי דהנאת השואל בהשאלה היא הנאה עצמיית שמשתמש בהכלי שמחזיק בו יינו ואילו הנאת המשאיל מההשאלה היא רק גרמיית שע"י שהשאילו לקח ממנו ונהנה במכיר' וגרמה ההשאלה להנאת המכיר' ע"כ זה מיחשיב ג"כ רוב הנאה דשואל דכך לי רוב האיכות כמו רוב הכמות ואחרי דהנאת השואל עצמיית והנאת המשאיל רק גרמיית וגרם הנאה הא לא חשוב הנאה כ"כ כהנאה עצמיית דהא גרם הנאה מותר באיסורי הנאה ולא חשיב הנאה לגבייהו כמבואר בריטב"א סוכה [והוא מיוחס בטעות להרשב"א] ל"א ב' ד"ה והאמר רבא אהך דלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא וז"ל ואע"ג דמיתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשוב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעיין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה בגוף המים ואעפ"י שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם (יבמות ק"ג ב') בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם הלצה חליצתה כשיר' דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה (דניתרת לשוק) לא חשיבא הנאה באיסור עכ"ל ושיטת הרמב"ן בחידושיו ע"ז ריש פ' השוכר את הפועל הובא בח"ס יו"ד סי' ק"ל דהנאת מכירה באיה"נ נמי מותרת מה"ת דכיון דאין דמיהן והמעות גזל בידו ואף דהלוקח לא הי' מניח לגזול לעצמו וע"י מכירת החפץ היא שבאה לו גזילת הדמים מ"מ כיון שאין הדמים דמי החפץ ממש ה"ל רק גרם שהחפץ גרם להשגת הדמים ושרי מה"ת עש"ה בח"ס מש"ש בזה וא"כ לענינינו ג"כ דלא קיבל דמים כלל בעד השאלת החפץ דהמחיר שנתן לו הלוקח בעד היין הי' נותן לו גם אם הי' לו כלי ואין המחיר בעד השאלת הכלי ורק עבור שלא הי' לו כלי ורצה שיקנה עשה לו טובה והשאיל לו הכלי וא"כ ודאי דהשאלת הכלי היא רק גרם להנאת הדמים שקיבל בעד היין ואינם בעד ההשאלה עצמה וע"כ אחרי שהנאת השואל בהכלי היא הנאה עצמיית שמשתמש בו ואילו הנאת המשאיל מהשאלת הכלי רק גרמיית שגרמה לו הנאת דמי המכירה והנאה עצמיית הרי יותר נחשבת הנאה מהנאה גרמיית דלגבי איסורי הנאה לא חשיבא הנאה כלל וע"כ גם כאן נחשב רוב הנאה של השואל כיון דהוא נהנה הנאה עצמיית משאלת הכלי ואילו המשאיל נהנה ממנה רק הנאה גרמיית דאינה הנאה כ"כ כהנאה עצמיית והויא לה באיכות הנאה זוטרא מהנאה עצמיית וע"כ גם בזה חשוב רוב הנאה של השואל דכך לי רוב איכותי כמו רוב כמותי ושפיר יש לו לשואל להתחייב באונסין ודו"ק היטב מאוד [ומהך איבעי' דב"מ צ"ו א' שאלה לראות בה מהו ממונא בעי' והאיכא או דילמא ממונא דאית לי' הנאה מיני' בעי' וליכא פי' דבעינן שיהנה מגוף חפץ השאלה משא"כ לראות היינו שיהי' נראה עשיר ויקיפו לו באמנה ואשראי ע"ש ברש"י אינו נהנה מגוף החפץ והחפץ רק גורם לו הנאה וכן מבואר בר"ן נדרים ל"ג א' אדבעי שם ג"כ כזה במודר מחבירו הנאה המביאה לידי מאכל ע"ש דאמר בעי ר' פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה כו' מאי ובר"ן דטבעת ליראות בה היינו כדי שיראה אדם חשוב ויתנו לו מנה יפה גרמא בעלמא הוא דהויא ומש"ה בעי דתישתרי ע"ש הרי דהנאת ליראות חשובא גרם הנאה וא"כ איבעי' דב"מ הנ"ל הוא אי גרם הנאה חשיבא הנאה לחייב השואל וא"כ לא מיבעי אי לא חשיבא הנאה לחייב השואל ע"ש בב"מ דהוא איבעי' דלא איפשיטא א"כ כל שאין למשאיל רק גרם הנאה ואילו להשואל יש הנאה עצמיית הא ה"ל כל הנאה של השואל דעל הנאה שהתורה מחייבתו עלי' דנין וכיון דאין התורה מחייבתו רק על גוף הנאה לא על גרם ואילו להמשאיל אין מגוף הנאה כלום רק גרם לבד א"כ ההנאה שעלי' הוא מתחייב הרי כולה שלו ואין למשאיל הימנה כלום ושפיר יש לו להתחייב ודו"ק היטב מאוד ואך אפי' נאמר דשואל מתחייב גם על גרם מ"מ אחרי דעל הנאה עצמיית חייבתו תורה ודאי ואילו בגרם מספקינן מיהת בגמ' ובעינן למיפטרי' א"כ עכ"פ מהא נמי האיכא למישמע דהנאת גרם קלישא מהנאה עצמיית וא"כ כל שלשואל הנאה עצמיית ולמשאיל רק הנאת גרם עכ"פ הא קליש הנאת משאיל מהנאת שואל וה"ל רוב הנאה של השואל מפאת האיכות ושפיר ג"כ יש לו להתחייב כיון דגם ברוב הנאה דשואל הוא מתחייב וכנ"ל והנה מה שדימו המחנה אפרים והקצוה"ח הנ"ל שאלה לקיום מצוה להך דשאלה לראות בה הי' אפשר לחלק בין הנושאים ואך לר"ן נדרים הנ"ל דשאלה לראות חשיבא גרם הנאה וא"כ קיום מצוה נמי דמלל"נ הא יש לו הנאת קבלת שכר מצוה בעוה"ז ועוה"ב ואך דחשיבא רק גרם הנאה וכריטב"א סוכה הנ"ל וא"כ הרי הנושאים שוים ממש דתרוייהו גרמי הנאה נינהו וצדקו דברי המחנה אפרים והקצוה"ח בדמיונם הנ"ל דהוא אותו הנושא בעינו] והנה מה שכתבנו דגם ברוב הנאה של השואל הוא מתחייב אין להקשות ע"ז מהך דב"מ פ"א א' שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך כו' כולן נעשו שומרי שכר זה לזה וברש"י השאילני ואשאיל לך אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו עכ"ל ומשמע לכאורה דבעי' דוקא כל הנאה של השואל דאי ברוב סגי א"כ אמאי קמיסתם לה סתומי והרי היכא דשאילתו שוה יותר משאילת חבירו שפיר יש לו להתחייב כיון דרוב הנאה שלו ול' רש"י נמי הכי משמע דכ' שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו ואי איתא הול"ל אין זה שואל להתחייב באונסין דהא שניהן נהנין בשוה ועל כרחך כוונתו דאף אם שאילתו שוה יותר מ"מ אינו שואל כו' כיון שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאיל לו ואולם באמת אין כאן קושיא דבמתנה בפירוש ואומר השאילני ואשאיל לך זהו שכירות שאומר שישאילו בשכר שישאיל לו ואין לו תורת שאלה כלל וע"כ הוא רק שוכר [דדינו כשומר שכר ומש"ה קרי' לי' שומר שכר וע' ב"מ פ' ב'] אבל אינו שואל כלל ול' רש"י נמי יש לפרש כן דאין זה שואל דסתם שואל היינו השואל רק עבור הנאת עצמו אלא שממילא בא גם למשאיל הנאה כריוח שיווי מזונות וטורח שמיר' בבהמה וכנ"ל ומשא"כ זה שמזכיר בפירוש שישאילו עבור שישאיל לו גם הוא אין לו תורת שואל רק תורת שוכר ששוכר הכלי בשכר שישאיל לו גם הוא וע' קצוה"ח סי' ש"ה סק"ג עש"ה [וע' ש"ע או"ח סי' רמ"ו סעיף א' בהג"ה ומותר להשאיל לו (כליו לעכו"ם ע"ש) בערב שבת אע"ג שמתנה שהעכו"ם יחזיר וישאיל לו ולא אמרי' בכי האי גוונא דהוי כשכירות ע"ש ומשמע לכאורה דהשאילני ואשאילך לא חשיב שכירות והא דנעשין שומרי שכר זל"ז היינו דהוא שואל שיש לו דין ש"ש שאין חייב באונסין הואיל ואין כל הנאה שלו אבל לעולם תורת שאלה יש לו ואולם אין זה דקדוק דהך דשבת שאני דכיון דלא השכירו בהדיא בדמים לא מיחזי כשכר שבת ותדע דאמר שם בב"מ ג"כ דשמור לי ואשמור לך שומר שכר ושם הכוונה אשומר שכר ממש דהא בשמור לי כו' לא שייכא שאלה כלל ואף דלענין שבת הרי מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואשמור לך פירות שבתחומי כמבואר בשבת (קנ"א א') ולא מיתסר משום שכר שבת ועל כרחך כנ"ל דלענין איסור שבת לא חשוב כה"ג שכר שבת]:

וע"ע במרדכי ב"מ פ' השוכר רמז שס"ז דכ' דהשולח בנו בשליחות ונתפש חייב האב לפדותו מדין שואל דחייב באונסין דאם בשאלת ממונו חייב כ"ש בשאלת גופו ע"ש וק' ג"כ דבשולח בנו כו' הרי הבן נהנה במה שמקיים מצות כיבוד ומיפטר מפרוטה דר' יוסף וא"כ הרי אין כל הנאה של השואל דגם הבן המשאיל גופו לאביו נהנה וא"כ אמאי יש על האב חיוב שואל ודברי הנתיבות סי' ע"ב סקי"ז הנ"ל במשאיל ספר כו' דכיון דהמשאיל נהנה רק בשעת ההשאלה דבתר הכי הא חייב בפרוטה דר' יוסף ואילו השואל נהנה כ"ז היות הספר אצלו לכן מתחייב השואל שפיר על זמן דאח"כ הא סברא זאת לא שייכא כאן דכאן הרי כ"ז השאלה היינו כל זמן הליכת הבן בשליחות אביו שגופו שאול בזה לאביו הרי הבן מקיים מצות כיבוד בכל הליכתו ומיפטר בכל זמן הליכתו מפרוטה דר' יוסף וא"כ אמאי יש על אביו השואל חיוב שואל הא אין כל הנאה שלו דגם המשאיל נהנה וצ"ל דס"ל למרדכי הנ"ל להילכתא כרבה דשומר אבידה שומר חנם ולא חשיב לי' פרוטה דר' יוסף ואולם לפמ"ש הקצוה"ח סי' ע"ב סקל"ד הנ"ל דגם רבה מודה דהנאת הרוחת פרוטה דר' יוסף היא הנאה מיהת ואף דלא חשיב לי' למיחשיב שכר מפאת דלא שכיח מ"מ היא הנאה מיהת בערך מה עש"ה וכך הסברא נותנת א"כ הא הדק"ל וצ"ל דטעם המרדכי הנ"ל ג"כ דכיון דפרוטה דר' יוסף לא שכיח והיא הנאה זוטרתא דלא חשיבא שכר להעשות ש"ש עלי' א"כ הנאת אביו השואל גדולה טפי וקמיתחייב אביו שפיר מפאת היות רוב הנאה של השואל ואולם י"ל דטעם המרדכי כסברא השני' שכתב הנתיבות סי' ע"ב סקי"ז שם בהך דמשאיל ספר כו' דלא איכפת לן במה שגם המשאיל נהנה במה שמקיים מצוה ומרויח פרוטה דר' יוסף כיון דאין הנאה זאת באה לו מן השואל וממעשה עצמו הוא נהנה במה שמקיים מצוה ע"ש וה"נ דכוותה וכמובן ואולם כד דייקת הנה גם סברת הנתיבות הנ"ל מטיא לדברינו מעלה דלכאורה נה בכך דהמשאיל ממעשה עצמו הוא שנהנה ממה שמקיים המצוה סוף סוף הרי הנאה זאת באה לו בגרם השואל שלולי שאל אצלו הספר לא הי' לו הנאה זאת ואכתי אין כל הנאה של השואל דגם המשאיל נהנה בגרמתו ועל כרחך לומר דכיון דהמשאיל מהנה את השואל בידים במה שמשאיל לו הספר ואינו השואל אין מהנה אותו רק בגרם לכן הנאת השואל חשיבא טפי וה"ל רוב הנאה של השואל וע"כ הוא מתחייב וא"כ הרי זה כדברינו ג"כ דכל שהנאת השואל עצמיית והנאת המשאיל רק גרמיית שפיר קמיתחייב השואל ודו"ק היטב מאוד:

והנה יש לי להביא ראי' ברורה לזה דיש לחייב את השואל בנידון שאלת כבודו והוא מש"ס ב"מ צ"ו א' בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי וברש"י שואל הוי, קס"ד להתחייב באונסין בבהמות נכסי מלוג שלה שהוא עושה בהן מלאכתו עכ"ל ע"ש והרי סתם הנושא אשה היינו לפי הנכסים וכענין הנהוג שיש נדן לב' צדדי הזוג ומשתדכים לפי ערך הנכסים וכמו שאמרו כמה אתה נותן לבנך כו' וא"כ הרי לולא היו לה הנכסי מלוג שהיא מכנסת לו לא הי' נושאה וע' רש"י כתובות ע"ח ב' ד"ה ידועין מקרקעי שכ' דאפילו ירושה העומדת ליפול לה לאחר זמן אמרי' דעל מנת אותן הנכסים הוא שנשאה עש"ה וכ"ש נכסים שהיא מכנסת לו בשעת נישואין דאית לן למימר דע"מ הנכסים הוא שנשאה ולולא הם לא הי' נושאה] ועכ"פ הא משכחת גם אופן נישואין כזה שנשאה רק עבור שהכניסה לו הנכסי מלוג ולולא זה לא הי' נושאה ופשיטא דאילו הייתי אומר דבעל בנכסי אשתו שואל הוי בכל אופן הייתי אומר כן וכדאמר סתמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי ומשמע דכל בעל בנכסי אשתו הוא שואל להתחייב באונסין ואפי' בכה"ג וא"כ בכה"ג אמאי יתחייב באונסין הרי גם האשה נהנית משאלת הנכסים במה שנשאה וה"ז דומה בדומה ממש לנידון שאלת כבודו דהשאילו הכלי ולולא השאילו לא הי' הנאת מקח היין וכך כאן השאילתו הנכסים ולולא השאילתו לא הי' לה הנאת מקח גופה היינו הנשואין ועל כרחך דשואל חייב באונסין גם בכה"ג ודו"ק כי זו ראי' שאין עלי' תשובה:

וע"ע ריש פ' השואל צ"ד א' במשנה השואל את הפרה ושאל בעלי' עמה או שכר בעלי' עמה כו' פטור שנא' אם בעליו עמו לא ישלם ובש"ס שם צ"ה ב' א"ר המנונא לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה כו' וא"כ לר' המנונא כוונת המשנה השואל את הפרה ושאל בעלי' עמה לחרוש בה או שכר בעלי' עמה לחרוש בה כו' וקפטר לי' תנא רק מטעם שאילה בבעלים הא לולא טעמא דשאילה בבעלים הי' מתחייב בשואל פרה ושוכר בעלי' עמה לחרוש בה ואמאי הרי גם המשאיל נהנה בשאילת הפרה שעי"כ שכר גם אותו לחרוש בה ומקבל שכר על החרישה והוא דומה ממש ג"כ לנידון שאלת כבודו וכמובן וא"כ יש ראי' גם מזה דשואל מיתחייב גם בכה"ג ואם כי י"ל דהמשנה איירי היכא דבלא"ה הי' שוכרו למלאכה אחרת או לחרוש בפרות אחרות שיש פו ורק שצריך גם לפרה זאת ואיידי דשאלה ממנו שכרו לחרוש בזו דייקא דהוא מאומן ומלומד יותר לחרוש עם פרתו ועבור גוונא כי האי הוא דאיצטריך תנא למיפטרי' מטעם שאילה בבעלים מ"מ האמת יורה דרכו דסתמיות ל' השואל את הפרה ושכר בעלי' עמה לחרוש בה [דכך הוא כוונת הלשון לר' המנונא] היינו דהשואל נצרך לפרה לחרוש ונצרך לאדם שיהי' חורש בה ושאל הפרה מזה ואותו שכר לחרוש בה ואילו לא היתה השאלה גם השכירות לא הי' ואילו הי' הדין דהשואל פטור כה"ג מפאת שאין כל הנאה שלו הו"ל לתנא עכ"פ לפרושי ולמימר שאל פרה ושכר בעלי' עמה אפי' הי' שוכרו בלא זה אעפ"כ פטור שנא' אם בעליו עמו וגו' ומשא"כ סתמיות ל' שאל את הפרה ושכר בעלי' עמה לחרוש בה כולל עכ"פ נידון ההווה הנ"ל דצריך לב' אלו הדברים ואם לא ישאיל הפרה גם השכירות ממילא לא תהי' ואעפ"כ מטעם שאילה בבעלים הוא דפטר לי' תנא הא לא"ה הי' מתחייב שפיר ואעפ"י שגם המשאיל נהנה במה ששוכרו:

ועוד יש טעם לחייב את השואל בנידון שאלת כבודו לפמ"ש תוס' כתובות (נ"ו ב') דכל חיובא דשומרין היינו שירדה תורה לסוף דעתם שהם עצמם מתחייבים עצמם בכך כל אחד כפי חיובו ע"ש וע"כ נראה דגם שואל זה וודאי התחייב עצמו בחיוב שואל דצד הסברא לפוטרו שכ' כבודו הא לא פשיטא וודאי ובכל דבר שאינו פשוט לא אמרי' סתם אינשי דינא גמירי כמבואר ברשב"ם ב"ב (ה' א') ד"ה בחזקת שלא נתן ואי איתא דלא רצה להתחייב עצמו בחיוב שואל הו"ל לפרושי דבשלמא המשאיל לא הי' לו לפרש דאחרי שנתן לו כליו בתורת שאלה ככל שאר משאיל לא הוצרך לפרש דבר ומשא"כ הוא שלקח הכלי בתורת שאלה ככל שאר שואל אי איתא דלא רצה לחייב עצמו בחיוב שואל באונסין הו"ל לפרושי ולומר ששואל הכלי בתנאי שלא להתחייב באונסין ואחרי ששאלו סתם ככל שואל ודאי הי' כוונתו ג"כ להתחייב באונסין ככל שואל וע"כ שפיר הוא חייב ככל חיוב שואל דהוא רק הואיל ומתחייב עצמו בכך וכתוס' כתובות הנ"ל ואפי' לא נאמר כתוס' כתובות הנ"ל רק דחיוב השואל שחייבה תורה הוא חיוב עצמי שחייבתו בעצם מפאת היות כל הנאה שלו ולא עבור שהוא עצמו חייב עצמו בכך מ"מ עתה שכבר חייבה תורה לשואל באונסין וכל שואל הוא חייב בזה וכל העושה על דעת התורה והמנהג הוא עושה כדמצינו בכמה דוכתי וע"כ אילו לא הי' רוצה זה להיות חייב בחיוב שואל הו"ל לפרושי ואחרי ששאל הכלי ככל שאר שואל ולא פירש דבר הי' דעתו מסתמא להתחייב באונסין ככל שואל וע"כ אפי' לא הי' עליו מעיקר הדין רק חיוב שומר שכר הואיל ואין כל הנאה שלו מ"מ כיון דהוא עצמו הי' דעתו להתחייב עצמו בחיוב שואל דשאלתו הסתמית הו"ל כאילו פירש שמתחייב עצמו בחיוב שואל ע"כ שפיר חייב כדין שואל דמתנה שומר חנם להיות כשואל וה"ה בשומר שכר כמבואר בחו"מ סי' ש"ה סעי' ד' וגם סברא זו ברורה לחייב את השואל באונסין בנידון שאלת כבודו:

ב) שאל עוד ממני לחוות דעתי במי שאסר עליו דבר אחד בנדר כגון שאמר חתיכת בשר זו עלי אי שייך בי' דינא דאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת לשיטת הראב"ד או מדרבנן לשאר פוסקים וכל הדינים שנאמרו בהך דאין מבטלין כו' בשאר איסורים אי שייכי גם באיסור נדר או לא ע"כ שאלת כבודו, והנה לא כ' שום טעם וסברא אשר הביאתו להסתפק שיהי' איסור נדר חלוק לענין אין מבטלין כו' משאר איסורים ובלי טעם וודאי אין לחלק בזה בין איסור נדר לשאר איסורים ואולם באמת יש לדון בזה לפמ"ש הפרי תואר בסי' צ"ט (סק"ח) דהך דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא הלמ"מ ע"ש וא"כ יש להסתפק דאולי נאמרה ההלכה רק לגבי איסורי תורה שהם עצמיים אבל לא לגבי איסור נדר דהוא איסור הבדוי מלב וקיל טפי משאר איסורין דהם איסורי תורה עצמיים וע' תוס' תמורה ו' א' דלא נהיג כללא דכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ באיסור שבועה הואיל והוא בדוי מלב ובס' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט' דליתא לכללא דאשלד"ע באיסור נדר ושבועה הואיל והוא בדוי מלב ע"ש שדיקדק כן מהך דכתובות (ע' ב') ופרנס לאו שליחותי' קעביד עש"ה ואולם אין ראי' מזה עדיין דליהוי איסור נדר קיל בעצם משאר איסורין דלענין כ"מ דא"ר ל"ת כו' שאני דסברא דכ"מ כו' דכיון דהתורה היא הנותנת חלות הדבר עש"ה בכולה סוגי' דתמורה דהוזכרו רק דברים תוריים שהתורה נותנת בהם החלות וע"כ אין התורה נותנת חלות נגד רצון עצמה ומשא"כ בשבועה דאינו נגד רצון התורה בעצם שהרי אין התורה אוסרת כלל הדבר ההוא והוא שבדה האיסור בשבועתו ועל כן אף שהוא אין לו לחלל דיבורו בכל זאת מדוע לא תתן התורה חלות לדבר ההוא מפני איסורו של זה והרי אין הדבר ההוא מתועב בעיני התורה עצמה וכן לענין אשלד"ע איכא טעמא במילתא דהך דאשלד"ע הוא רק מפאת דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מני שומעין וע"כ אחרי שאין התורה אוסרת בעצמותה הדבר הזה רק הוא שבדה האיסור מלבו והתורה אומרת רק שאין לו להחל דברו אבל התורה מצד עצמה אין אוסרת הדבר וע"כ אין זה דברי הרב ולא שייך טעמא דדברי הרב ודברי התלמוד כו' ודו"ק ואכתי אין ראי' מזה שיהי' איסור נדר קיל בעצם משאר איסורין כי היכא דנסתפק דאף דאסרה ההלכה ביטול שאר איסורין מ"מ לא אסרה ביטול איסור נדר ואולם בש"ס חולין ק"כ ב' אמר דאין ללמוד יוצא מהקדש דליתסר ממאי דאסרה תורה יוצא בחלב וחמץ ונבילה ושרצים דמה להנך שכן איסור הבא מאיליו ומשא"כ הקדש דבא ע"י דיבורו שהקדיש ע"ש בפירש"י ד"ה שכן איסור הבא מאיליו הרי דאיסור שאינו מאיליו ובא רק ע"י דיבור פה האדם קיל מאיסור הבא מאיליו וא"כ גם נדר דאינו בא מאיליו קיל משאר איסורין ויש להסתפק שפיר דלא באה עליו הילכתא דאין מבטלין כו' רק אאיסור הבא מאיליו [וכהך דחולין ג"כ בשבועות כ"ג ב' דלא אמרי' כולל אלא באיסור הבא מאיליו אבל לא באיסור שבועה הבא ע"י עצמו ואולם שם נראה טעם אחר בזה ג"כ לא מפני קלות איסור השבועה ואך דכיון דשבועה באה ע"י עצמו ואפשר לו לישבע על זה ולא על זה לכן אף שאוסר ב' דברים בדיבור שבועה אחד הרי זה רק שכלל ב' איסורים בדיבור אחד אבל בעצם הם ב' איסורים שונים ששחוטות אסורות לו הואיל ואסר על עצמו שחוטות ונבילות אסורות לו הואיל ואסר על עצמו נבילות וע"כ לא שייך גריר' לומר דמגו דחל האיסור אשחוטות כו' דהא הם ב' איסורים שונים והאיסור שעל השחוטות אינו האיסור שבא לחול על הנבילות כלל רק שהוא כללם בדיבור אחד ודו"ק היטב ומיושב בזה קושית התוס' שם כ"ד א' ד"ה באיסור מה שהקשו שם ע"ז מהך דיש אוכל אכילה אחת כו' ומהך דגיה"כ של עולה דאמרי' כולל במוקדשין אף דהוא איסור הבא ע"י עצמו ולהנ"ל לק"מ דבמוקדשין הרי אפי' הי' מקדיש כל הבהמה מלבד החלב וכן אילו הי' מקדיש כל הבהמה לעולה מלבד הגיה"כ הרי ג"כ הי' חל ההקדש גם אחלב ואגיד מטעמא דפשטה קדושה בכולה כמבואר בקידושין (ז' א') וע"כ שפיר הויין להו איסור אחד ושפיר אמרי' מגו כו' ודו"ק היטב מאוד. ובחידושינו בסוגי' דכולל הארכנו בזה מאוד ודננו עוד בזה בפנים שונים ועכ"פ אין ראי' מהך דשבועות על קלות איסור נדר ושבועה בעצם ואולם גם ביבמות נ"ד א' אמרי' מה לאחות אב ואחות אם שכן איסור הבא מאיליו ע"ש וכזה הוא עוד בכ"ד דאיסור הבא מאיליו חמור מאיסור הבא ע"י מעשהו ודיבורו] ואולם אם נאמר דהך דאין מבטלין כו' ליתי' בנדר ושבועה הואיל ואינו איסור הבא מאיליו א"כ גם בהקדש לא הי' לו לנהוג דגם הקדש אינו איסור הבא מאיליו רק ע"י דיבורו וכהך דחולין ק"כ ב' וש"ס שבועות כ"ד ב' שם וא"כ הא יש ראי' נגד זה מהך דזרוע בשלה דחולין (צ"ח ב') דאמרי' זהו היתר הבא מכלל איסור היינו מה שהותר לבטל איסור דבעלמא אסור מה"ת לשיטת הראב"ד והרי דגם בזרוע בשלה דהוא קדשים ג"כ נהיג דינא דאין מבטלין אף דהוא איסור הבא ע"י דיבורו, ואולם לפמ"ש הר"ן נדרים (י"ב א') דאחר זריקה פקע איסור נדרו דאי מפאת נדרו והקדישו הי' ראוי שיהי' אסור לכל ואך דאחר זריקה פקע איסור נדרו ואיסור הבשר לטמאים והחזה והשוק לזרים בשלמים כו' הוא איסור תורה חדש יעוי"ש א"כ ה"נ איסור הזרוע לזר דלאחר זריקה והקטרה הוא איסור תורה כשאר איסורין ואינו מפאת נדרו ודיבורו ואכתי אין ראי' מזה לנדרים ושבועות דהאיסור מפאת דיבורו וכמובן ועוד יש חילוק בין מוקדשין לאיסורי נדרים ושבועות אפי' מוקדשין דקודם זריקה וקדשי בד"ה דאהקדש הא יש לאו בפ"ע לאו דמעילה והוא איסור תורה שאחרי שהקדיש האדם את החפץ התורה אוסרתו בעצמותה וההקדש שלו הי' רק סיבה שתאסור התורה אבל אחרי שהקדיש הרי התורה אוסרת בעצמותה ומשא"כ בנדר כו' דאין התורה אוסרת בעצמותה גם אחר הנדר ואומרת רק שלא יחל דברו דהוא אין לו לחלל הדיבור שלו וכל האיסור עדיין רק מפאת דיבורו ואיננו איסור תורה עצמיי וע"כ קיל טפי גם מהקדש ואכתי אפשר להיות שפיר דאף דנאמרה הילכתא דאין מבטלין גם לגבי הקדש עכ"ז לא נאמרה לענין נדרים כ"ו, והנה כזה יש לדון ג"כ מתרומה דהיא ג"כ איסור שע"י דיבורו שמפריש וקורא עלי' שם תרומה וע"ש בחולין ק"כ ב' דיליף הקדש מתרומה לענין איסור יוצא והיינו משום דגם תרומה אינו איסור הבא מאיליו רק ע"י דיבורו כמו הקדש יעויש"ה בחולין כולה סוגי' וא"כ הא גם בתרומה מצינו איסורא דאין מבטלין כו' במשנה תרומות פרק ה' משנה ט' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וע"ש בר"ש דמכאן הוא כל מקור דהך דינא דאין מבטלין איסור לכתחלה ודאמרי' בריש ביצה ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הכוונה אמשנה הנ"ל [ודברי האבני מלואים בתשובותיו דהאיסור בתרומה מטעם אחר מפאת עשה דשימור דאסור לחללה ולהפקיע קדושתה ע' מה שדנתי עליו באתוון דאורייתא כלל (ט"ו) ובקונטרס אחרון לשם ועכ"פ הבנת הראשונים אינה כן ודגם הך דתרומה הוא מטעמא דאין מבטלין כו'] וא"כ הא יש לדון גם מתרומה דהיא איסור שע"י דיבורו ונהיג בה דינא דאין מבטלין כו' דינהוג שפיר גם בנדרים כו' אף דהם איסור שע"י דיבורו ואולם לפמ"ש לחלק בין הקדש כו' דיש איסור תורה בפ"ע לא מפאת חילול דיבורו וא"כ גם בתרומה דאסרה תורה בעצמה ואמרה וכל זר לא יאכל קודש וכן לטמאים ג"כ אין ללמוד ממנה לנדרים כו' דהאיסור רק מפאת חילול דיבורו וכנ"ל:

והנה מהך דתרומה הי' אפשר לחלק עוד באופן אחר ולומר דתרומה אינו כ"כ איסור שע"י דיבורו כנדר כיון דתרומה גם לפני הפרשה היא אסורה באיסור טבל ולא חידש בדיבורו איסור רק החליף איסור טבל באיסור תרומה וע"כ אין זה איסור שע"י דיבורו ולא דמי לנדרים כו' דהי' הדבר מותר לפני הנדר וכל האיסור רק ע"י דיבורו ותדע דתרומה לא חשבי' לה דבר הנדור לענין מתפיס בתרומה ע' נדרים (י"ב א' וי"ג ב') והיינו משום דגם לפני דיבור פיו שקרא עלי' שם תרומה הית' אסורה ורק החליף איסור באיסור ע"כ חשיבא דבר האסור ולא דבר הנדור יעויש"ה בנדרים י"ב א' בפי' הרא"ש וע' אריכות בזה באתוון דאורייתא כלל (ב)] ואין לומר דא"כ בש"ס חולין ק"כ ב' שם דבעי למילף איסור יוצא בהקדש מתרומה ודחי מה לתרומה שכן חייבין עלי' מיתה וחומש ואיך בעי למילף כלל הא הקדש ה"ל טפי איסור הבא ע"י דיבורו מתרומה דתרומה גם לפני הפרשה וקריאת שם היתה אסורה מפאת טבל ומשא"כ הקדש דלפני דיבור הקדישו הי' מותר והאיסור רק ע"י דיבורו דז"א דוודאי על הלימוד מתרומה גופה הוי מצי למיפרך כן וזה מוכרח וודאי בלא"ה דהא תרומה חשיבא דבר האסור לענין התפסה בנדרים ולא מהני בי' התפסה ואילו הקדש חשוב דבר הנדור ומהני בי' התפסה ועיקר התפסת נדרים הוא בהקדש וא"כ דבר הנדור הרי וודאי הוא טפי איסור הבא ע"י דיבורו דמתייחס לנדר ודיבור האדם מדבר האסור דנחשב האיסור מאיליו ושלא בא ע"י דיבור האדם וא"כ וודאי דהוי מצי למיפרך כן מה לתרומה שכן קרובה לאיסור מאיליו תאמר בהקדש דהאיסור לגמרי רק ע"י דיבור פיו ורק דאילו הי' פריך כן הוי מצי למימר ע"ז ביכורים יוכיחו עש"ה בחולין דמייתי קרא לאסור יוצא בביכורים ותרומה יליף מביכורים בהיקישא דאמר מר ותרומת ידך אלו ביכורים עש"ה וא"כ ביכורים דאינן טובלין ולא היו אסורים לפני ההפרשה כמבואר במשנה ביכורים (פרק ב' משנה ג') דביכורים אין אוסרין את הגורן פי' דאינן טובלין עש"ה וא"כ הא ביכורים הוא ג"כ איסור שע"י דיבור פה לגמרי כהקדש כיון דלפני הפרישו וקראו שם ביכורים היו מותרין וא"כ אילו הוי פריך כנ"ל הוי מצי למימר ביכורים יוכיחו כו' וחזר הדין כו' עש"ה וע"כ עדיפא לי' למיפרך מה לתרומה שכן חייבין עלי' מיתה וחומש דפירכא זו ישנה על מה הצד אתרומה וביכורים גם יחד דמה להנך שכן חייבין עליהן מיתה וחומש יעויש"ה [ואולם עדיין יקשה קצת למאי דמסיק שם דילפי' להקדש במה הצד מתרומה וחד מהנך היינו חלב וחמץ ונבילה כו' או מביכורים וחד מהנך ואיך יליף לי' מתרומה וחד מהנך הא יש פירכא על המה הצד דמה לתרומה וחד מהנך שכן אין איסורם ע"י דיבור פה לגמרי דתרומה נמי נהי דקדשה ע"י דיבור פיו מ"מ גם לפני קראו שם תרומה הרי היתה אסורה משום טבל ומשא"כ בהקדש דאיסורו לגמרי ע"י דיבור פיו ויש ליישב גם זה ואין להאריך]:

ואין לומר דאחרי דביכורים ותרומה עכ"פ איתקשי להדדי כנ"ל וא"כ הא אין היקש למחצה ואכתי ראוי דאיסור אין מבטלין כו' דהוא בתרומה מה"ת לשיטת הראב"ד דהך דאין מבטלין כו' הוא מה"ת וכל עיקר הך דאין מבטלין כו' מקורו מתרומה וא"כ הוא בתרומה מה"ת וא"כ ניליף ביכורים מתרומה בהיקישא דמה תרומה אסור לבטלה אף ביכורים אסור לבטלן ותו הא יש לנו ללמוד גם איסור ביטול נדרים כו' מביכורים דאינו טובל ונתחדש האיסור לגמרי רק ע"י דיבור פיו כנדר וכנ"ל וא"כ אכתי הא מצינן למילף איסור ביטול נדרים כו' מביכורים דדמיין להו וכמובן דז"א דלסברת הפרי תואר הנ"ל דאיסור ביטול דהוא מה"ת לראב"ד היינו דהוא הלמ"מ וכנ"ל וא"כ איסור ביטול הנוהג בתרומה היינו דנאמרה הלמ"מ גם בתרומה דאסור לבטלה וא"כ למ"ד במכות (י"א א') דלהלכותיו לא איתקוש היינו דלא קאי היקישא אדבר שהוא במלמד רק מהלמ"מ עש"ה דהוא שם פלוגתא דתנאי וא"כ עכ"פ למ"ד הנ"ל דליתי' להיקש אהלכה א"כ גם כאן אין ללמוד ביכורים מהיקישא לתרומה לענין איסור ביטול דהוא בתרומה רק מהלמ"מ וא"כ גם ביכורים יוכל להיות דמותר לבטלן ואכתי אין לנו ראי' לאיסור ביטול בנדרים כו' וכמובן:

ואם כנים הדברים דליכא איסור ביטול בנדרים וכותייהו שבא האיסור רק ע"י דיבור פה האדם ומקמי הכי היתר הי' ותרומה שאני דגם לפני הפרישו וקראו שם הית' אסורה באכילה משום טבל עכ"פ הנה מצינו טעם להך דבכורות כ"ז א' וז"ל הגמ' שם, אמר שמואל תרומת ח"ל בטילה ברוב רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו ר' הונא ברי' דר' יהושיע כי איתרמי לי' חמרא דתרומה הוי רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה ושקיל חד מיכן ואיליך רמי חדא ושקיל חדא ואמר שמואל תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"ל הגמ' והכה מצינו טעם להך דרבה ור' הונא ברי' דר' יהושיע היו מבטלים תרומת ח"ל לכתחילה ברוב ולא אשגחו אאיסורא דאין מבטלין כו' והיינו דתרומת ח"ל כיון דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו סתם הפרשה הרגילה הרי אינה כן רק מפרישין בתחלה וע' טוש"ע או"ח סי' תנ"ז וא"כ לפני ההפרשה ג"כ הרי הי' מותר לאוכלה דהא אי בעי אוכל והולך ויפריש בסוף וכל האיסור רק ע"י ההפרשה דמשהפריש וקרא עלי' שם תרומה מקבלת דין תרומה ליאסר לזרים ולטמאים וע' ביצה ט' א' וא"כ כיון דכל האיסור רק ע"י ההפרשה וקריאת שם וקודם לכן מותר הי' תו שפיר הא שרי לבטל איסור כזה הבא רק ע"י דיבור פה האדם ומקמי הכי הי' היתר וכנ"ל ויובן בזה קישור דברי הש"ס בכורות הנ"ל דאמר תחלה רבה מבטלה ברוב כו' היינו דהי' מבטלה לכתחילה וכן ר' הונא ברי' דר' יהושיע כי מתרמי לי' חמרא דתרומה הוי רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה כו' והיינו ג"כ שהי' מבטלה ברוב לכתחלה ואי דתיקשי איך עבדו רבנן הכי הא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה לזה אמר ואמר שמואל תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש" היינו דתרומת ח"ל כיון דמותר לאכול לפני ההפרשה א"כ כל האיסור רק ע"י דיבור פיו ואיסור כזה שפיר שרי לבטל והיינו טעמא דרבנן דהוו מבטלו לכתחלה בידים ודו"ק:

ולפי"ז הנה הי' לנו ראי' לכאורה דגם איסור נדר אסור לבטל לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' שכ"ג סק"י להלכה דאסור לבטל לכתחלה חלת ח"ל לאכילת זר מיהת עש"ה וא"כ כי היכא דאסור לבטל חלת ח"ל לאכילת זר אף דהאיסור רק ע"י דיבור פיו ומקמי הכי היתר הי' דדינא דאוכל והולך ואח"כ מפריש הוא מוסכם לכ"ע וא"כ ה"ה איסור נדר אסור לבטל אף דהאיסור רק ע"י דיבורו ומקמי הכי היתר הי' ואולם הרי כבר כתבנו דבלא"ה יש חילוק בזה בין תרומה לנדר דאיסור אכילת זר בתרומה אחרי שהורם הוא איסור עצמיי של תורה שהתורה אוסרת זה בעצם ודכוותה מדרבנן בחלת ח"ל דרבנן ומשא"כ בנדר כל האיסור רק מפאת דיבורו שלא לחלל דיבורו ואינו איסור תורה עצמיי [ומגוף הך דתרומות (פ"ה מ"ט) דאסור לבטל תרומה דכתבנו דאין ללמוד מתרומה לנדר דשאני תרומה דלא חשיבא כ"כ איסור שע"י דיבורו הואיל וגם מקמי הכי היתה אסורה משום טבל יש לדון ג"כ דהא משכחת תרומה דאינה אסורה באכילה לפני ההרמה משום טבל והיינו במפריש בשבולים דבדיעבד תרומתו תרומה ואינה אסורה לפני האכילה משום טבל ומתני' דתרומות הנ"ל סתמא קתני סאה תרומה שנפלה כו' ואם מזיד אסור וא"כ בכל תרומה הדין כן ואפי' בתרומה שהפרישה בשבולים וא"כ מהך דתרומות גופי' לכאורה הי' אפשר לדקדק כנ"ל דגם איסור נדר אסור לבטל זולת אם נחלק דשאני תרומה דהאיסור לזר ולטמאים אחרי שהרים הוא איסור תורה עצמיי לא מפאת חילול דיבורו וכנ"ל ומהך דנדרים דמתפיס בתרומה חשוב מתפיס בדבר האסור הואיל ומקמי הכי היתה אסורה משום טבל לא קשיא דהא משכחת תרומה שאינה אסורה משום טבל מקמי הכי דהיינו במפריש בשבולים וא"כ ה"ל מתפיס בדבר הנדור ובדבר האסור וראוי שיותסר כהך דנדרים י"ד ב' בה ובמה שכתוב בה כו' יעויש"ה כולה סוגי' ובפי' הר"ן בשם הראב"ד יעויש"ה דהא לא קשיא דאומר ה"ז כתרומה כוונתו וודאי רק אתרומה הרגילה ותרומה הרגילה הוא דבר האסור דתרומה בשבלים אין מצוי כלל כיון דהוא איסור להפריש שלא מן הגמור ואין ענין לכאן הך דנדרים כ"ג א' לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין כו' דאמרי' שם דגם מה שהמיעוט מסתפקין ממנו הוי בכלל לשונו ע"ש דכאן גרע ממיעוט והוא דבר שאינו מצוי כלל כיון דהוא איסור וכנ"ל וע' נדרים י"ח ב' במשנה שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה כו' וכך כאן סתם בן אדם אין מכיר תרומת שבלים כיון דאסור להפריש בשבלים ובוודאי הי' כוונתו רק על תרומה הרגילה לבני אדם שדרך בני אדם להפרישה וכמובן וגם י"ל דהך כחלת אהרן וכתרומתו מותר דמשנה נדרים י"ג ב' הכוונה שהיתה תרומה מונחת לפניו ואמר זה כזה ואיירי בהית' תרומה מן הגמור מונחת לפניו כו' ואף דקתני וכתרומתו סתם מ"מ הואיל ותני כחלת אהרן וחלה לא משכחת שלא מן הגמור דמפריש חלתו קמח אינה חלה לכן גם תרומתו דתני הכוונה דומי' דחלה הקדומה היינו תרומה מן הגמור. ויש ליישב עוד הך דנדרים בכמה גווני ואולם מהך דתרומות לכאורה הא יש לדקדק שפיר כנ"ל ואולם י"ל דענין חלות תרומה גם שלא מן הגמור היינו משום דהתרומה קובעת ונעשית טבל דהא ר' אליעזר ס"ל דקובעת לגמרי גם את השירים ופירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן אסור לאכול מהן עראי עד שיעשר יעוין ביצה ל"ה א' וב' ואפי' לר' יהושיע שם דקיי"ל כוותי' דאין תרומה קובעת היינו דאין קובעת את השירים אבל בה בעצמה י"ל דלכ"ע קובעת ולעולם לא שייך חלות התרומה רק על טבל ואך דבהפרישו תרומה בשבלים שם וחלות התרומה קובע וחושב את עצמו כאילו הי' גמור ונעשה טבל וע"י כך יכול להעשות תרומה וחלה התרומה וה"ז כהך דגטו וידו באין כאחד דו"ק היטב מאד וע"כ כיון דעם ההרמה נעשית התרומה טבל ואיסור הטבל בעצמותו הרי הוא איסור תורה עצמיי לא שהוא בדיבורו ודיבורו שקרא שם תרומה הי' רק סבה וגרם לעשותו חשוב וקבוע וע"י שהוא חשוב וקבוע התורה מצד עצמה עושאתו טבל וע"כ חשוב גם זה איסור שלא ע"י דיבור פיו אף דבאין כאחת כמו כל שאר תרומה שגם לפני הרמתה הית' טבל ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים ויש לי להאריך בזה מאוד אלא שאכ"מ כ"כ] :

ואולם כל עיקר דברינו די"ל דאיסור נדר הואיל ואינו איסור הבא מאיליו רק ע"י דיבור פיו קיל מפאת זה משאר איסורין ולא נאמרה בו הילכתא דאין מבטלין כו' והבאנו מהך דחולין (ק"כ ב') דאמר דאין ללמוד איסור יוצא בהקדש מנבילה וחלב כו' דמה להנך שכן איסור הבא מאיליו צריך אני להזכיר דיש סתירה לזה מש"ס נדה מ"ו ב' דמוכח דמופלא הסמוך לאיש הנודר מדבר מוזהר הגדול עליו מלמיספי לי' בידים יעויש"ה וכן מבואר בר"ן נדרים ל"ז א' ד"ה בקטן דהמדיר את הקטן אסור למיספי לי' הנאה בידים עש"ה ואמאי הא הך דלהזהיר את הגדולים על הקטנים כתי' רק בטומאה ודם ושרצים יעוין יבמות (קי"ד א') והם כולם איסורים הבאים מאיליהם ואיך ילפי' איסור נדר מינייהו ועל כרחך דלא מחלקי' כלל בין איסור הבא מאיליו לאיסור נדר הבא ע"י דיבור האדם וילפי' שפיר גם איסור נדר מאיסור הבא מאיליו וא"כ גם לענין אין מבטלין כו' י"ל דאין לחלק ביניהם וכיון דנהיג דינא דאין מבטלין כו' בכל שאר איסורי תורה הבאים מאיליהם ה"ה דנהיג ג"כ באיסור נדר ויש להאריך גם בזה הרבה ובאתי רק להעיר:

והנה בס' שו"ת הרי"מ בחידושין לחולין סוגי' דזרוע בשלה (צ"ח ב') ד"ה מכלל איסור כו' דן אסברא דהא דאין מבטלין כו' הוא מה"ת וז"ל ואינו מובן מנא לן איסור זה מה"ת כו' ואפשר דהוי כמו עושה סחורה בנבילות ושאר איסורי אכילה דאסור מה"ת להרבה פוסקים ובנפל לתוכו הוי כנזדמנו דמותר משא"כ לערב דעכשיו איסור הניכר ועושה בו סחורה להרויח דלנכרי למכור ג"כ מותר באיסור ואעפ"כ אסור לכתחלה וכ"ש בהנ"ל עכ"ל ז"ל והנה סברתו ז"ל דאיסור אין מבטלין כו' הוא מטעם עושה סחורה במאכלות אסורות וא"כ אי נימא דגם באיסור נדר אסור לעשות סחורה כגון האומר בשר זה עלי באכילה אסור גם למוכרו משום עשיית סחורה או באוסר חתיכת בשר שלו על כל ישראל באכילה אסור גם למוכרו לעכו"ם משום עשיית סחורה במאכלות אסורות אם כן ראוי שינהוג גם דינא דאין מבטלין כו' בנדר כיון דגם הוא איסורו משום עשיית סחורה והרי אסור עשיית סחורה גם בנדר ואולם הא גופי' גם כן איכא לספוקי בי' דאין מבואר איסור סחורה באיסורי נדרים ושבועות וכל מקור איסור סחורה רק מקרא דיהיו דכתי' בשרצים ע' פסחים כ"ג א' וא"כ י"ל ג"כ דלא ילפי' מיני' לנדרים כו' דאינו איסור הבא מאיליו כשרצים וכל הדברים שהוזכרו במשנה שביעית פ"ז מ"ג דאין עושין בהן סחורה הם כולם איסורים הבאים מאיליהם יעוי"ש [דגם תרומה דהוזכר שם כבר כתבתי דהוא ג"כ איסור הבא מאיליו הואיל ומקמי הפרשתו ג"כ הי' אסור משום טבל וגם עכ"פ עדיף טפי מנדר ודמי טפי לשרצים דהוא איסור תורה עצמיי כמוהו משא"כ נדר דהאיסור רק מפאת חילול הדיבור וכנ"ל], ובש"ס ב"מ צ"ב א' דנזיר שהוא פועל בכרם ואמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו אפי' אי משלו הוא אוכל ואמר התם טעמא משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תיקרב ע"ש ומשמע דמשום סחורה ליכא איסור, אין לדון מזה דליתא לאיסור סחורה באיסורים שע"י דיבור פה כנזיר דשאני נזיר דגזה"כ הוא דמותר בסחורה כמבואר בסיפרי נשא עה"כ מיין ושכר יזיר וז"ל יזיר שומע אני מסחורתו כו' ת"ל כו' לא ישתה בשתי' הוא אסור אבל מותר הוא בסחורתו כו' עכ"ל הסיפרי ואולם גם מדברי הסיפרי לכאורה מדאמר יזיר שומע אני כו' משמע דלולא תיבת יזיר לא הי' ה"א שיאסר בסחורה אף לדיעות דאיסור סחורה במאכלות אסורות מה"ת וצ"ל דנזיר שאני דהוא איסור שע"י דיבור פיו לא ילפי' לי' משרצים ואין נוהג בו איסור סחורה וא"כ גם בנדר אין ראוי שינהוג איסור סחורה וגם יש לדון דכיון דנזיר מותר בסחורה כדיליף לי' בסיפרי מקרא א"כ גם בנדר ממילא ראוי שיהי' מותר סחורה מהיקישא דאיתקש נדרים לנזירות כמבואר בנדרים (ג' א') [ודברי הסיפרי י"ל עוד כוונתם דלא בא ללמוד מקרא דנזיר מותר בסחורה רק הכוונה דתיבת יזיר הי' ה"א שיהי' פרוש לגמרי ואפי' מסחורה עש"ה בסיפרי אתי קרא דלא ישתה לגלויי גם אתיבת יזיר דהכוונה בו רק אשתי' ונשאר סחורה בלי מקרא האוסרו לא שיש מקרא להתירו רק שאין מקרא לאוסרו וממילא הוא מותר כיון שאין מקרא לאוסרו ואולם גם לפי' זה הרי תיקשי ג"כ דניהו דליכא קרא מ"מ ליתסר בפשיטות כי היכא דסחורה בשאר מאכלות אסורות אסור מה"ת לדיעות הסוברים כן ועל כרחך צ"ל דנזיר שאני דהוא איסור שע"י דיבורו וכנ"ל וא"כ ה"ה בנדרים כנ"ל ובאתי רק להעיר]

וגוף דברי השו"ת הרי"ם הנ"ל צ"ע לענ"ד דמדוע יחשב מבטל איסור עושה סחורה בידים ולא יוחשב נזדמנו הרי מי שנאסר לו אוכל במקרה באכילה שלא ע"י מעשהו הרי הוא נזדמנו ממש ומותר כו למוכרו וה"נ לישתרי לבטלו ואולם בנדר דלא נאסר הדבר מאיליו רק הוא אסרו בידים ע"י דיבורו א"כ אם יבא לבטלו הו"ל שפיר סחורה ולא דמי כנזדמנו וא"כ יש מקום לכאורה לומר דאדרבה נדר חמור משאר איסורין לענין ביטול דבשאר איסורין הוי נזדמנו ולית בי' משום סחורה במאכלות אסורות ומשא"כ בנדר דהוא עצמו עשה האיסור ולא הוי כזדוננו יש בו איסור משום סחורה במאכלות אסורות מה שאינו בשאר איסורין ואם נאמר דהא דאין מבטלין כו' הוא דרבנן ואיסור סחורה במאכלות אסורות הוא מה"ת וכדיעות הסוברים כן א"כ יומצא דאיסור ביטול בנדר הוא מה"ת ובשאר איסורין הוא רק דרבנן וזה היפוך ממה שרצה כבודו במכתבו בלי טעם דנדר יהי' קיל משאר איסורין לענין ביטול כו'] וע' ש"ך יו"ד סי' קי"ז סק"ח כמה דיעות דאף דבנזדמן לו נבילה מותר למוכרה מ"מ לנחור התיישים לצורך העורות בדיעה למכור הבשר אסור דכיון דנוחר בידים אינו נזדמנו ואסור משום סחורה ע"כ וא"כ ה"ה בנדר דהוא עצמו עשה האיסור והוי כמנבל בידים ואולם יש לחלק דשם בשעת הנחיר' נחר מיד בדיעה למכור הבשר ולסחור בו אף דלא הי' עיקר כוונתו לכך רק לצורך העורות ומה"ט מתיר שם הט"ז באמת עש"ה מ"מ לדיעה האוסרת נמי מ"מ הא ידע ובדיעה זאת עבד בשעת נחיר' שימכור הבשר ומשא"כ בנודר מדבר שלא בדיעה לבטלו ובוודאי אין בדעתו בשעת הנדר לבטלו ולהתירו דא"כ למה נודר ואוסר והפוכי מטרתא כמה לי וא"כ אחרי שבשעת הנדר לא הי' דעתו על כך אזי אם אח"כ נמלך ומתחרט על הנדר ובא אח"כ לבטלו י"ל דחשוב ג"כ כנזדמנו אף דהוא עצמו עשה האיסור כיון דבשעת עשותו האיסור לא הי' דעתו לכך וכמובן ובאתי רק להעיר:

והנה בט"ז או"ח סי' תרכ"ו סק"ה על הדין המבואר שם דאם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה אלא ע"י האילן צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהי' ניכרים ויהי' הסכך רבה עליהם ומבטלן ובט"ז וז"ל צריך שישפיל כו' משמע אפי' לכתחלה יכול לעשות כן וכן אי' בגמ' וק' הא קיי"ל בכל דוכתי אין מבטלין איסור לכתחלה ובלבוש תי' דהטעם בעלמא בזה דגזרי' שמא יבא להתיר כל האיסור אבל הכא במצוה לא שייך זה כיון דלמצוה קא מכוון לא יעשה המצוה בעביר' עכ"ל ונ' דס"ל להלבוש דהך דאין מבטלין כו' הוא דרבנן ושאסרוהו חכמים משום גזיר' דאי שרית לי' לבטל אתי למיכל לאיסורא בעיני' גם בלי ביטול [וע' דוגמא בביצה י"ח א' דפריך אהך דמדלין בדלי טמא והוא טהור דניגזור דילמא אתי לאטבולי בעיני' וכן אהך דנדה מערמת וטובלת בבגדי' ניגזור דילמא אתי לאטבליבהו בעינייהו וע"ש] והנה לטעם הנ"ל לכאורה אין לחלק בין נדרים לשאר איסורין דמה שדננו לעיל קולא דאיסור נדר מפאת שאינו איסור מאיליו רק ע"י דיבור פיו זה שייך רק לגבי דאורייתא ומשא"כ לענין גזירת חכמים אין סברא לחלק בזה דסוף סוף אם יאכל הרי יעבור על לאו דאורייתא לא יחל דברו ויש לחכמים לגזור שלא יבא לעבירת לאו זה כי היכא דגזרו אטו שאר לאו וכמובן ואולם יש לדון מטעם אחר לחלק גם בענין הגזיר' בין נדר לשאר איסורין וזה די"ל דאהא לא חיישי' דאי שרית לי' לבטל יבא לאכול גוף האיסור בזדון בלי ביטול ורק החשש דמתוך שתתירו לבטל ישהנו עד שיזדמנו לו היתירים שיוכל לערבו בתוכם לשלא יהי' ניכר ויובטל ואדהכי והכי יבא לידי תקלה וישכח ויאכלנו בעינו וכענין גזירת גידולי תרומה בשבת (י"ז ב') דאי שרית לי' הגידולין ישהנו עד זמן זריעה כדי לזרעו בשביל הגידולין ואתי בי' לידי תקלה בנתיים יעוי"ש ובש"ס ביצה שם (י"ח א') גזיר' שמא ישהה ע"ש ג"כ כזה וע' כזה בט"ז יו"ד סי' פ"ו סקי"ד עש"ה וכהנה רבות מאוד ולפי"ז י"ל דבנדר אין לגזור שמא ישכח האיסור ויאכלנו דכיון דהוא עצמו חידש האיסור אין לחוש שישכח דוגמת הך דפסחים (י"א א) הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו' וברש"י ביצה מ' א' ד"ה אי את תלית ע"ש שכ' מידי דעביד איניש בידים לא מנשי כו' עש"ה וכך כאן נדר דהוא עצמו אסרו בידים הנה מידי דעביד איניש בידים לא מנשי ואין לחוש עליו ישכח איסורו של עצמו שהוא עצמו חידש האיסור ויאכלנו:

וע"ע בריטב"א שעל הרי"ף נדרים פרק ד' על המשנה המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד כו' ואוכל עמו על השלחן כו' דכ' וז"ל ויאכל עמו על השלחן פי' ולא גזרינן שמא יתן לו כדאסרי' בזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה משום האי חששא דשאני נדרים דחמירי ומיזהר זהיר עכ"ל וא"כ גם לענינינו י"ל דנדרים דחמירי להו לאינשי טפי יותר הוא שם על לב ואין לחוש בהם לשמא ישכח כי היכא דגזרי' הכי בשאר איסורין ואם דמצינו גזירות טובא גם בנדרים בש"ס נדרים שם כ"ט א' גזירה שמא ישהא בעמידה כו' ושם מ"א ב' גזרי' רחוק משום קרוב ושם מ"ג א' גזיר' לשאול משום להשאיל ושם מ"ו א' וכופין את הנודר למכור את חלקו והטעם דילמא אתי לידי תקלה ע"ש מ"מ אין לדמות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש תוס' ריש כל הבשר והראשונים במקומות רבות מאוד ואחרי דנגד שאר איסורין יש לנו לחלק ואין לדון מגזירת שאר איסורין דגזרו גם בנדר דיש לחלק כנ"ל ושנבדוק מהנך גזירות דמצינו בנדר גופי' אולי אותם הגזירות קרובות יותר וידעו חכמים דאיכא למיחש בהו טפי ושראוי לגוזרם גם בנדר ומשא"כ גזירת איסור הביטול דילמא אתי למיכל בעיני' דלא מצאנוהו בנדר רק בשאר איסורין שפיר י"ל דאין לנו לדון נדר משאר איסורין דנדר שאני דכיון דהוא עצמו חידש האיסור לא ישכח או דכיון דחמור עלי' טפי וכריטב"א הנ"ל לא ישכח ויוכל להיות שפיר דליתי' לגזירת ביטול בנדר אף דגזרוהו בשאר איסורין [וע' תוס' פסחים ב' א' ד"ה אור מש"ש ונזיר כמי איסורי' שרי לאחריני וצריך טעם מדוע הוקשה להם מנזיר ולא מנדר ולהנ"ל י"ל דמנדר לא קשיא אמאי לא חייבו בביעור מחשש דילמא אתי למיכל מיני' דעל מזיד אין לחוש רק על שוגג ושכחה וע"כ בנדר כיון דהוא עצמו חידש האיסור אין לחוש שישכח וכנ"ל ולא דמי לחמץ ורק מנזיר שפיר הקשו לסברת המהרי"ט בתשובה דהנזיר באומרו הריני נזיר מקבל ע"ע רק קדושת הנזירות והתורה היא שאומרת ומחדשת שמין קדוש זה אסור ביין ותגלחת כו' והוי איסור היין איסור תורה ולא איסור שחידש הוא דהוא עצמו לא אסר כלל היין כו' רק השים על עצמו איכות הקדושה והתורה היא שאוסרתו ביין כו' אחרי אשר נתקדש ע"י דיבורו וכנודע דבריו וע"כ בנזיר דלא חידש הוא איסור היין כלל שפיר יש לחוש עליו שישכח ושפיר הקשו ואולם בלא"ה דברי התוס' פסחים הנ"ל תמוהים דנזיר הא אינו איסור הנאה ומדוע יחייבו לבער הרי יכול למכרו וכדומה וע"ש במהרש"א דכ' דכוונת קושית התוס' באמת אנדר יעוי"ש ועכ"פ לפי דרכנו למדנו תי' על קושית התוס' דשאני נדר דהוא עצמו חידש האיסור אין לחוש עליו שישכח וכנ"ל] ובאתי רק להעיר:

והנה התוס' בפסחים ל' א' ד"ה לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן כתבו וז"ל תימא לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשוב משהו כו' מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו איסורא דרבנן אין מבטלין דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור כו, עכ"ל והנה מדברי התוס' הנ"ל יש ללמוד גם כן טעם להך דינא דאין מבטלין כו' וזה די"ל דכל עיקר הך דינא דאין מבטלין כו' הוא מטעם הנ"ל דאל"כ מה הועילה תורה בדברי' שאסרה האיסורים הלא הכל יבטלו אותם ולא תתקיים כוונת התורה וע"כ לחיזוק קיום כוונת התורה אסרו חכמים לבטל איסור וכמובן ואם יהי' הטעם כן הנה י"ל ג"כ דבנדר לא שייך זה דמה להם לחכמים לאסור שם את הביטול עבור שתתקיים ולא תובטל כוונת הנודר ומה לנו לקיום כוונתו יובטל ויובטל ואדרבה הרי אין קיומו נרצה כלל דמלבד איסור נודר הנה גם המקיימו כאילו מקריב קרבן בבמה בחוץ ואנו רוצים שיתבטל הנדר בדרך היתר ע"י שאלה דמה"ט מצוה לאיתשולי כמבואר בנדרים (נ"ט א') וא"כ ה"ה דלא איכפת לן אם לא יתקיים איסור נדרו שאסר עליו חתיכה זו ותתבטל כוונתו ע"י שיבטל את החתיכה ברוב ויאכלנה בדרך היתר וכמובן:

והנה בספרנו בית האוצר אוה אל"ף כלל (צ"א) דננו לומר דגם לראב"ד ודעמי' דהך דאין מבטלין כו' הוא מה"ת י"ל דהטעם הוא כנ"ל דגוף איסור התורה מורה גם על איסור הביטול דאל"כ מה הועילה תורה באסרה הלא הכל יבטלו וכי היכא דכתבו תוס' דשיעור ששים שאמרו חכמים מורה ממילא איסור ההוספה דאל"כ מה הועילו בדבריהם הרי הכל יוסיפו כך באיסורי תורה עצמם מורה גוף האיסור גם על איסור הביטול דאל"כ מה הועילה תורה בדברי' הרי הכל יבטלו ועל כרחך דכמו שאסרה תורה גוף הדבר הי' ג"כ כוונתה לאסור הביטול עש"ה בבית האוצר ולפי"ז י"ל דסברא הנ"ל שייכא גם בנדר דכי היכא דאמרי' כן בכוונת התורה דגוף האיסור מורה וכולל ממילא גם איסור הביטול דאל"כ מה הועילה תורה באסרה כך גם בנדר י"ל דאיסור הנדר שאוסר על עצמו מורה ממילא גם איסור הביטול דאל"כ מה הועיל באסרו הרי ביכולתו לבטל מיד ולאכול דבר ע"י ביטול [ומפאת שאלה אין לומר דמה הועיל בנדרו הרי בידו לאיתשולי שוכי דז"א דשאלה הרי צריך חרטה עכ"פ וכיון דעתה נודר ורוצה בהנדר הרי כפי ענינו עתה שאין מתחרט ואדרבה נודר הרי אין בידו לאיתשולי ושפיר הועיל בנדרו ומשא"כ אם יוכל לבטל הרי לא הועיל בנדרו כלום דבידו לבטל מיד] וע"כ איסור הנדר עצמו מורה וכולל ממילא גם איסור הביטול והוי כאילו נדר בהדיא גם על הביטול כן י"ל לכאורה, ואולם באמת גם זה אינו דרק בדאורייתא שייך לומר דגוף האיסור מורה דכוונת התורה הית' שלא נבטלנו וע"כ ה"ל הביטול ג"כ איסור מה"ת אחרי דמובן לנו היות כוונת התורה להמנע ממנו ועכ"ז מלקות ליכא כיון דלא נאמר לאו בהדיא על הביטול ולכן הוא רק איסור תורה ואין בו מלקות וה"ז כדבר הנלמד מריבויא וכדומה דאין בו מלקות אף דיודעין דכוונת התורה לאסור הדבר ההוא ועכ"ז אין בו מלקות כיון שאין שם לאו' על הדבר ולא דמי לחסימה וכך לענין איסור הביטול מה שמובן לנו ממילא כוונת התורה ממה שאמרה לא תאכלו כל נבילה לדמיון שכוונתה ורצונה שלא נבטל הנבילה מ"מ אין כאן עדיין לאו שלא לבטל הנבילה ואך דמובן לנו מלאו דאכילת נבילה היות כוונת התורה כך וה"ל כאילו הי' כתוב עם הלאו דאכילה רבוי שלא לבטל דהי' הביטול אסור מה"ת ולא הי' בו לאו וכך מה שמובן מסברא מן הלאו היות כוונת התורה גם שלא לבטל הו"ל ג"כ רק איסור גרידא מה"ת שיש עוד בלאו דנבילה שלא לבטלו אבל אין הביטול אסור בלאו אחרי שלא נאמר לא תבטל וכמובן ומשא"כ בנדר מאיזה טעם נאסר לו הביטול ממ"נ אם הי' כוונתו עליו ונאמר שהוא ג"כ בכלל הנדר מאיליו א"כ הא ראוי שיהי' גם לאו גמור דלא יחל דברו בביטול ודלילקי עלי' משום לא יחל וזה וודאי אינו ואם אין שם לאו דלא יחל וגו' בביטול וא"כ הרי אנו אומרין דלא אסר את הביטול א"כ מהיכי תיתי יהי' כאן איסור וא"א שיהי' בנדר איסור מכח דיבורו ולא מלקות דממ"נ אם הוא בכלל הנדר מילקא נמי לילקי עלי' כמו על גוף הנדר ואם לאו הרי גם איסור אין ראוי שיהי' ודו"ק היטב מאד [וע' נדה מ"ו ב' מה נפשך כו' עש"ה] ועוד דבנדר הרי לבטא בשפתים כתי' ובעי' דיבור וא"כ מה בכך דמובן מגוף איסורו שאמר אכילת בשר זה עלי דהי' כוונתו לאסור גם ביטולו סוף סוף הרי אין שם דיבור לאסור הביטול וע"י הכוונה לבד הרי לא נאסר ולומר דמה שגוף הדיבור שאמר אכילת בשר זה עלי מורה היות כוונתו גם על איסור הביטול הו"ל הדיבור מש"ה יד לענין איסור הביטול זה לא ניתן להאמר כלל דענין יד הוא רק כאשר יש שם מקצת דיבור אמרי' דהמקצת הוא יד לכולו ומשא"כ כאן דלא הי' שם זכר מן הביטול בדיבורו ע"כ מה שיודעין אנו מדיבור הנדר שהי' כוונתו גם לאסור הביטול הו"ל רק כמי שמעשיו מוכיחין עליו שרוצה לאסור איזה דבר במחשבתו דאין זה אוסר כלום כ"ז שאין שם דיבור של נדר וכך כאן אין לו לביטול להאסר כיון שלא הי' שם דיבור ע"ז כלל וכלל ואף שמחשבתו ניכרת מתוך דיבורו שהי' דעתו לכך וכמובן ואין ענין לכאן הך דמכלל לאו אתה שומע הן דמצאנוהו גם בנדרים בש"ס נדרים פ"ק דשם ענין אתה שומע כו' היינו דמשמעות הלשון הוא כך וה"ל כאילו פירש את ההן ומשא"כ כאן דאינו משמעות הלשון רק מובן השכל אין זה דיבור של נדר כלל וכלל על הביטול וכמובן] וא"כ אדרבה אם נאמר טעמא דהך דאין מבטלין כו' מפאת דגוף האיסור מורה גם איסור הביטול ראוי ג"כ שלא ינהוג הך דאין מבטלין בנדר כו' כיון דבנדר לא שייך האי טעמא וכנ"ל:

והנה יש לדון עוד מטעם אחר דלא לנהוג בנדר הך דאין מבטלין כין כו' וזה דנדר כיון דהאיסור רק מפאת חילול דיבורו א"א שיהי' איסור רק מה שאסר על עצמו אבל מה שלא אסר למה תאסור התורה והרי הדבר מצד עצמו מותר לגמרי ורק שהוא אסרו עליו ואמרה תורה שאין לו לחלל דיבורו א"כ אין לך רק מה שאסרו עליו אבל א"א שיהי' שם איסור מה שאינו בכלל איסורו וע"כ באמרו אכילת בשר זה עלי כיון שאין בכלל דיבורו שלא לבטל הבשר ברוב א"א שיהי' זה איסור כיון שהוא לא אסר זה על עצמו ודו"ק היטב מאוד. ואולם יש ג"כ צד סברא להיפוך ולומר דאחרי שאסר על עצמו האכילה הרי שבה האכילה איסור כשאר איסורין ועל איסור הרי התורה אומרת [לדעת הראב"ד או החכמים אומרים לדעת שאר ראשונים] שאסור לבטלו וע"כ גם איסור זה אסור לבטלו ממילא אף שהוא לא אסר כלל את הביטול וסברת ב' צדדי הספק הנ"ל הנה מצינו בו מחלוקת דומה בדומה ממש בר"ן שבועות פרק ג' וז"ל ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבנן דבשבועות בעינן שיעורא אבל בחצי שיעור פטור ויש מי שאומרים דאפי' איסורא נמי ליכא ומי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחילה לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר האיסורין שבתורה דקיי"ל כר' יוחנן דאמר בפ' בתרא דיומא דח"ש אסור מה"ת ואפי' ר"ל דפליג עלי' מודה דאסור מדרבנן כו' דה"מ איסורא דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא כו' אבל הרמב"ם ז"ל כ' בהלכות שבועות מי שנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית פטור והרי הוא כאוכל ח"ש מנבילות וטריפות כו' וכדבריו נראה לי כו' מדאמרי' בפ' יוה"כ חצי שיעור ר' יוחנן אמר אסור מה"ת ור"ל אמר מותר ר' יוחנן אמר אסור דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל אלמא ח"ש אפי' באיסור תורה לא מיתסר אלא משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאיצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא וודאי ההיא ריבויא לא כתי' אלא גבי חלב ואפ"ה ילפי' מיני' לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסרי' רחמנא אלא משום דחזיא לאיצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כשאר איסורין עכ"ל והנה פה ממש ב' צדדי הספק שזכרנו דסברא דחזיא לאיצטרופי לבד הא אין מספקת לאסור הח"ש דא"כ קרא דכל חלב ל"ל ועל כרחך דאין הסברא ברורה ומקרא דכל חלב לחודי' נמי א"א ללמוד שאר איסורין שאינן בכרת כמותו ואך דכיון דיש קצת סברא דחזי' לאיצטרופי אהני הסברא לומר דמאי דאסר רחמנא ח"ש בחלב הוא מטעמא דחזי' לאיצטרופי וא"כ ממילא כל דחזי לאיצטרופי לאיסור אסור [וכמו שנראה שכך הית' הבנת הר"ן ז"ל מסיום דבריו כאן בענין הך. דכל חלב וכמובן] וא"כ איפוא קרא דכל חלב הוא לימוד דגילתה תורה במקרא זה דכל דחזי לאיצטרופי לאיסור אסור ומגזה"כ הוא שלמדנו דבר זה דהראויות לצירוף איסור אוסר כיון דהסברא לבדה אינה מספקת וכמובן ודו"ק היטב מאוד ונחלקו בזה איפוא ב' הדיעות דדיעה האוסרת ס"ל דאף דהוא לא אסר ע"ע רק הכזית מ"מ אחרי שאסר הכזית ושב הכזית איסור הרי התורה אומרת דראויות לצירוף איסור אוסר וא"כ הרי התורה אוסרת ממילא הח"ש מפאת היותו ראוי לצירוף כזית שהוא איסור מעתה ושפיר הח"ש אסור אף שהוא לא כיון אליו דאחרי שאסר הכזית ממילא הרי התורה אוסרת החצי זית ודיעה המתרת ס"ל דסוף סוף כיון דכל עיקר איסור השבועה רק איסור מחמת עצמו והאיסור רק שלא לחלל דיבורו א"א שיהי' איסור רק מה שהוא אסר בעצמו אבל מה שאינו בכלל איסורו א"א שתאסור התורה שהרי התורה מצד עצמה אין אוסרת כלל ואך מפאת שהוא אסר על עצמו התורה מחייבתו לקיים דיבורו וע"כ א"א עכ"פ שיהי' יותר איסור רק מה שאסר על עצמו ודו"ק היטב מאוד. והנה כי כן הוא ג"כ לענין ביטול דהוא אסר על עצמו רק האכילה לא הביטול ואך הרי גזירת התורה הוא דכל שאכילתו אסורה ביטולו אסור וע"כ לדיעה האוסרת הח"ש בכאן וסוברת דכיון דאסר הכזית ושב הכזית איסור ממילא הרי התורה אוסרת הח"ש מפאת ראויות הצירוף לכזית דהוא איסור א"כ גם לענין איסור ביטול אחרי שאסר האכילה ושבה האכילה איסור תו הרי התורה אומרת דהאסור באכילה אסור לבטלו וע"כ שפיר יש להיות דין ביטול איסור בנדר ושבועה ומשא"כ לדיעה המתרת הח"ש וסוברת דסוף סוף כיון דכל האיסור בשבועה רק מחמת עצמו ושצריך לקיים דיבורו א"א שיהי' יותר איסור רק מה שאסר על עצמו והוא בכלל דיבורו וא"א שיהי' הח"ש אסור אחרי שהוא לא אסרו על עצמו א"כ ה"כ א"א שיהי' הביטול אסור אחרי שהוא לא אסרו על עצמו שהוא לא אסר על עצמו רק האכילה לא הביטול וא"א שיהי' יותר איסור כאן רק מה שהוא אסר על עצמו ודו"ק היטב כי הענין עמוק והוא דומה בדומה ממש למחלוקת הראשונים הנ"ל בדין הח"ש ויש לכאורה להביא ראי' לדיעה המתרת מהך דנדרים נ"ב א' דהנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה והנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין ואף דבעלמא ילפי' מגיעולי מדין דטעם כעיקר וכל שגופו אסור טעמו אסור בכל זאת בנדר א"א שיהי' איסור רק מה שאסר על עצמו ואחרי דאסר ע"ע רק בשר ויין וטעם בשר ויין לא מיקריין בשר ויין לכן א"א שיהיו אסורים עליו וכן שם ב' דנודר מן הענבים מותר ביין והנודר מן הזיתים מותר בשמן דאף דבעלמא ילפי' מחלב ונבילה כו' דיוצא מן האיסור אסור וראוי לומר גם כאן דאחרי שאסר ע"ע ענבים וזיתים ונעשו איסור הרי היוצא מהם יוצא מן האיסור והתורה אוסרתו בכל זאת לא אמרי' כן רק דבנדר א"א שיהי' אסור רק מה שאסר ע"ע ואחרי דאסר ע"ע רק ענבים וזיתים ואילו יין לא מיקרי ענבה ושמן לא מיקרי זית ואינם בכלל דיבורו א"א שיהיו אסורים [זולת באומר אלו או שאני אוכל ושאני טועם דהויין אז בכלל לשונו מיתורא או ממשמעות גוף הלשון יעויש"ה בר"ן] ואולם י"ל גם בהך דנדרים דהטעם דלא מצינן למילף נדרים מגיעולי מדין או מחלב ונבילה כו' דמה להנך שכן איסורי תורה תאמר בנדר שהוא איסור הבדוי מלב וגם אם נאמר כן הרי ג"כ יש לחלק ממילא מפאת זה גם לענין איסור ביטול בין נדר לשאר איסורין וכמו שדננו בזה למעלה ואולם אלימוד מגיעולי מדין לכאורה הא אין לדחות כנ"ל דמה להנך שכן איסורי תורה דמאן לימא לן שלא הי' בכלל חיוב ההגעלה ג"כ הגעלת כלים שהי' בהם בליעת דברים שאסרום על עצמם בנדר וכהך דתוס' פסחים (מ"ד ב') ד"ה אלא דהית' הגעלה לכלי יין לנזירים ומיני' ילפי' מכ"ע לנזיר עש"ה וא"כ ה"נ הא אפשר שהי' הגעלה לכלים הבלועים מאיסורי נדרים וליכא למיפרך עכ"פ דמה להנך שכן איסורי תורה דהא גופא מנא לן דילמא הית' הגעלה גם עבור איסורי נדר ועל כרחך לומר דטעם השריותא בהך דנדרים משום דבנדר א"א שיהי' איסור יותר ממה שאסר ע"ע וכמו שכתבנו תחלה וע"ע בפתחי תשובה יו"ד סי' רל"ה סק"א מה שהביא שם בשם ס' שער המלך ה' איסורי ביאה דנסתפק במי שאסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא כיון דביאה גמורה הרי היא עליו בלאו דבל יחל הרי אשה זו עליו מחייבי לאוין ממילא ובחייבי לאוין הא גילתה תורה דהעראה כגמר ביאה או דילמא בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ואין העראה בכלל ל' תשמיש בל' בני אדם וע"כ אין לאסור ההעראה אחרי שאינה בכלל איסורו ע"כ תוכן הספק שלו שם בשינוי לשון קצת וע"ש שכ' שהשעה"מ העלה בסוף דגם ההעראה אסורה כשאר חייבי לאוין [וגוף ס' שעה"מ אינו אתי עמי במחיצתי כי אין כל ספרי עדיין פה עמדי] ולענינינו הנה הוא אותו ספק הנ"ל ממש שאנו בו לענין איסור ח"ש ואיסור ביטול וכמובן ודו"ק היטב מאוד (ומ"ש השעה"מ דהעראה אינה בכלל ל' תשמיש בל' בני אדם ע' כזה בשו"ת הלכות קטנות (בלקט הקמ"ח בנזירות למהר"ם חאגיז ז"ל סי' כ"ט) דהעראה אינה בכלל ל' ביאה" בל' בני אדם עש"ה מש"ש בזה ובגוף ספק השעה"מ הנ"ל יש לדון ג"כ דקראי דילפי' איסור העראה מינייהו ריש הבע"י הא איירי בחייבי לאוין שהם איסורי תורה ומנ"ל למילף מינייהו איסור נדר הבדוי מלב] ובאתי רק להעיר:

עוד יש לי לדון מטעם אחר דלא לנהוג הך דאין מבטלין כו' מה"ת בנדר וזה דאחרי שנתערב הדבר ונתבטל הא שרי באמת אפי' בעירבו בידים [זולת מדרבנן מטעם קנס למבטל ולמי שנתבטל בשבילו] וא"כ אחרי דשרי באמת אחר התערובת א"כ עכ"פ הרי לא הי' דעת הנודר לאוסרו על עצמו בתערובות ברוב [או באינו מינו בס'] דהא שרי באמת וכיון דלא הי' דעתו לאוסרו בתערובות תו הרי הוא מותר בעצם דכל שלא הי' דעת הנודר עליו אינו בכלל הנדר ושרי וכהך דנדרים מ"ב ב' לענין מדיר את חבירו מהנאתו דאמרי' דכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ושרי חבירו במה שהפקיר קודם לכן אפי' לר' יוסי דכל כמה דלא אתי לרשות זוכה לא נפיק מרשותי' דמפקיר ונמצא שהוא נהנה ממנו ועכ"ז שרי מפאת דאין דעתו על מה שהפקיר ואף דהדירו מהנאתו מ"מ כיון דאין דעתו על הנאה זאת מדבר שהפקיר כבר הנאה זאת מותרת לו ואינה בכלל הנדר [וכזה עוד שם ל"ט א' דלא אדרי' מן חיותי' ע"ש ג"כ דמאי דאמדינן דלא הי' דעתו עליו אינו בכלל הנדר ושרי וכזה בנדרים בכמה דוכתי דאזלינן בתר כוונת הנודר וכל מה שאינו בכלל כוונתו הוא היתר ממילא וא"כ ה"נ דכוותי' אחרי דבתערובת הוא מותר באמת הרי לא הי' דעתו לאסרו בתערובת וכיון דלא הי' דעתו על כך תו הרי הוא מותר בעצם גם שלא מפאת הביטול כיון דלא הי' דעתו עליו ואינו בכלל הנדר והוי כאילו פירש ואמר אכילת בשר זה עלי בעינו ולא בתערובת רוב דאז לא היינו צריכין בתערובת לבא לביטול דהא לא אסרו כלל בתערובת וכך גם אף שלא פירש מ"מ כיון דאמרי' ביטול ושרי באמת הרי לא הי' דעתו עליו לאסרו בתערובת ותו הרי ממילא הוא מותר גם שלא מפאת ביטול [דאין לומר דכך הית' כוונתו דכשיתערב יהי' מותר מטעם ביטול ולא מפאת שאין דעתו עליו דו"ק היטב מאוד דזה וודאי אינו דאחרי דכל כוונתו רק להרחיק ולהפריש עצמו מאכילת הדבר ההוא וא"כ אחרי דבתערובת הוא מותר לו ואין מרוחק ומופרש איפוא ממנו אחרי שנתערב א"כ לאיזה טעם ירצה שיהי' אסור בעצם וישתרי רק מטעם ביטול ומה לו בהאיסור בעצם אחרי דבפועל אינו פרוש ממנו דהא מותר בו מפאת הביטול מיהת וא"כ וודאי לא הי' דעתו עליו כלל לאוסרו בתערובת וכמובן ודו"ק היטב כי הענין עמוק וא"כ אחרי דאחרי שנתערב ואמרי' ביטול הנה הוא מותר בעצם מפאת דלא הי' דעתו עלי' בנדרי' א"כ תו הרי אין התורה אוסרת כלל לערבו דהא התורה אוסרת רק לבטל איסור אבל הרי אין אוסרת להתיר איסור וכאן הרי לא ישאר בביטול דאחרי דאמרי' ביטול. הרי הוא ניתר בעצם מפאת דאין דעתו עלי' ונשאר בהיתר בעצם לא בהיתר הביטול לבד והיתר בעצם הא שרי להתיר איסור דרק אין מבטלין איסור לכתחלה אמרו אבל לא אין מתירין איסור לכתחלה וא"כ הרי ראוי שיהי' מותר לערב גם בידים ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים מאוד:

תוכן העניינים

בן פורת חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה