אור ברסלב

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן יא

סימן י

ב"ה אור ליום ד' וירא תר"ם לפ"ק בענדין. כבוד הבחור החשוב והנעלה מופלג בתורה חריף ושנון זית רענן בנש"ק מו"ה חיים נחום שי' האלבערשטאם בק"ק קשאנוב.

מכתבו הגיעני כו' והנה כל פלפולו נוסד על הירושלמי תרומות פ"ו ה"א ועל פלפולו של המהרי"ט אלגזי ז"ל בירושלמי ההוא והנה מהראוי לבאר גוף דברי הירושלמי פירוש קרוב לשטחיותן של דברים וממילא לא נצרך לפלפולים וזה החלי בעזה"י בביאור דברי הירושלמי:

והנה ציון הירושלמי הוא על המשנה תרומות שם אם רצה הכהן למחול אינו מוחל [היינו דאוכל תרומה שוגג מתחייב קרן וחומש ולא מהני מחילת הכהן] וע"ז אמר הירושלמי בשלא הפריש. הפריש ואח"כ מחל תפלוגתא דרבי וראב"ש דתני ונתן לכהן את הקודש מתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ראב"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש זו היא גירסת השנות אליהו בירושלמי זה ופשוט שכן צריך להיות ומ"ש הפני משה בירושלמי שם דפלוגתא דרבי וראב"ש הוא באוכל תרומה מופרשת ועדיין לא ניתנה לכהן אם חייבין עלי' חומש לא ראה פירוש הראב"ד על הסיפרא אמור פרק ו' בריתא ז' דהביא פי' זה וכ' עליו דהמפרש כן טועה (וגם גוף דברי הסיפרא במחכ"ת לא ראה דמבריתא ט' שם דאמר יכול יהיו חייבים על תרומה שבטבל כו' מוכח להדיא דיש חיוב חומש על תרומה מופרשת ולא תלי לה הת"כ בפלוגתא כלל וכמ"ש הראב"ד שם ראי' זאת] ואך הפי' הפשוט ואהפרשת תשלומי תרומה פליגי דהתשלומין נעשים תרומה וחייבים גם עליהם חומש ובהא פליגי אם ההפרשה מקדשת התשלומין או הנתינה וכן הוא הבנת הר"ש בתרומות פ"ו ח"א בפלוגתא זאת והוא פשוט ואולם בביאור וברי הירושלמי לא דיבר בשנות אליהו מאומה ונראה הפי' פשוט דאמר דהא דתנן במשנה דלא מהני מחילה היינו דוקא בשלא הפריש אז אין המחילה מועלת לשלא יוצרך להפריש אבל אם הפריש ואח"כ מחל אז תלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש דלרבי דמתנתו מקדשתו ולא ההפרשה אזי גם אחר ההפרשה אין מועיל מחילה משא"כ לראב"ש דהפרשתו מקדשתו מועיל מחילה אחר ההפרשה והטעם דבתשלומי אכילת תרומה בשוגג יש ב' עניינים א' דין הממון דצריך לשלם השיווי ככל גזל ב' תשלומי הקדושה דצריך להשלים הקדושה אשר נתחללה באכילת זר ולכן אמרה תורה שישלם חולין מתוקנים הראוים להעשות קודש וגזרה שיחול על התשלומין קדושת תרומה ובתתו אותם לכהן הרי הושלמו ב' הדברים תשלום הממון ותשלום הקדושה שהרי חזר עתה אל הקדושה מה שנתחלל ונפסד תחלה וע"כ אם הפריש ואח"כ מחל אזי לרבי דאין ההפרשה מקדשת הרי אין עדיין אל הקדושה שום תשלומין ונמצא דצריך עדיין לתת לכהן כדי שיחול עליו קדושת תרומה כיון דרק הנתינה היא המקדשת ומשא"כ לראב"ש דההפרשה מקדשת נמצא דע"י ההפרשה שנתקדש המופרש הרי כבר יש תשלומין אל הקדושה שהרי כבר יש אותה קדושת תרומה במציאות שנתחללה ונפסדה תחלה ולא נשאר איפוא רק הדין ממון לבד וע"כ על הדין ממון שיש לכהן עליו שפיר מועיל מחילה כבשאר גזל וכמובן ויהי' הדין לראב"ש בהפריש ואח"כ מחל דהמופרש הוא שלו אלא דאין יכול לאכלו אחרי שהוא זר והמופרש הרי הוא תרומה אבל יכול למוכרו לכהן בדמים וכמובן ומשא"כ לרבי מחויב לתתו לכהן בחנם ואין לומר דלרבי נמי כיון דמחל ואין כאן דין ממון עוד רק צריך לתתו כדי שתחול עליו קדושה ויהי' תשלומין אל הקדושה א"כ עכ"פ ראוי שיהי' רשאי לקחת ממון מכהן ויתננה לו בדמים דיחול עלי' קדושה שפיר על ידי הנתינה ועכ"ז גוף הממון לא יהי' נפסד דכיון דאין כאן דין ממון עוד א"כ הרי אין מחויב יותר דז"א דכיון דלרבי רק הנתינה מקדשת וכדדרשינן מונתן לכהן את הקודש דהנתינה מקדשתו אם כן אין מקדשת רק נתינה בחנם אבל אם לוקח בעדה דמים אין זה נתינה רק מקח וממכר ואין מקדש כלל וכזה בש"ם ב"מ (דף י"א ע"ב) מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא הרי דדרך מקח לא חשיב נתינה ועוד דכיון דהנתינה מקדשת א"כ הרי אין הנתינה תשלומין גרידא של דין ממון דתשלום חוב וגזל גרידא של דין ממון הרי אין בכחו להשים קדושה על חפץ התשלומין ועל כרחך רק דהוא ממתנות כהונה והרי הוא כעניין דבר הקרב לגבוה דמתקדש ע"י הקריבה לגבוה וכמובן ואם כן כיון דהוא ממתנות כהונה הרי אסור לכהן לתת דמים בעדו דה"ל מסייע בבית הגרנות וגם אסור לו לקבל הדמים מכהן וכמבואר בש"ס תמורה (דף ח' ע"ב) דגם על המקבל הסיוע מן הכהן יש איסור עש"ה בסוגי' וברש"י ובתוד"ה לשון רש"י יעויש"ה [ואיסור המקבל לכאורה נראה דהוא משום לפני עור דמכשיל את הכהן באיסור סיוע ואם איסור סיוע הוא רק דרבנן יהי' ראי' מכאן דשייך לפני עור בדרבנן עיין תוס' ע"ז (דף כ"ב ע"א) ד"ה תיפוק לי' שדנו בזה ואולם אין ברור אם איסור סיוע רק דרבנן ומש"ס בכורות (דף כ"ו ע"ב) אין להכריע דאף דמייתי שם קרא דתורה ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו עכ"ז זו בהכרח רק אסמכתא דאל"כ הי' ראוי להיות במיתה ממש ע"ש תוד"ה וכי תימא וא"כ שפיר יש לומר דהוא רק איסור דרבנן והוא דרבנן חמור כעין איסור מיתה של תורה וכעין תוס' בכורות (דף נ"ד ע"א) ד"ה ושני שכתבו אהך דהאוכלה במיתה דפרה פי"ח דלאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ע"ש ואולם בקדשים הבזיון איסור מה"ת ע' תוס' בכורות (דף ל"א ע"א) ד"ה חוץ דמכירה באיטליז דבכור כו' הוא איסור מה"ת והאיסור שם משום בזיון קדשים ואולם בתוס' זבחים (דף ע"ה ע"ב) ד"ה התפיס נסתפקו בזה ע"ש וי"ל דהספק רק אם זה חשיב בזיון מן התורה אבל גוף בזיון קדשים י"ל דגם לתוס' זבחים הוא מה"ת וי"ל דנלמד מקרא דומקדשי תיראו דילפי' מיני' כל קדשים דקדישי טפי ממקדש דהוי רק קדושת בד"ה וע' יראים סי' שכ"ד דנ' דסובר דגם מורא בהכ"נ הוא מה"ת מקרא דומקדשי תיראו ואולם שם הטעם משום דנקרא מקדש מעט עש"ה אולם בל' חכמים גם קדשים קרוים מקדש כהך דאין עדל"ת שבמקדש הנאמר על פסח דאכילתו בכולי' ירושלים ועל כרחך הכוונה ל"ת שבקדשים וקרי לי' מקדש ואין עניין לכאן דעת הרמב"ם בפיה"מ לר"ה ריש פרק ד' דכולי' ירושלים קרוי מקדש ואין להאריך בזה דזה נ' מכמה דוכתי דבזיון קדשים הוא איסור תורה ואם כן י"ל דילפי' תרומה מקדשים דוגמת שריפת תרומה טמאה דילפי' לי' מקדשים ולחד שינויא דתוס' שבת (דף כ"ה ע"א) ד"ה כך הוא מה"ת ר מדאיקרי קודש וא"כ גם כאן הוא מה"ת וא"כ הסיוע בבית הגרנות דהוא בזיון לתרומה עי' בכורות (דף כ"ו ע"ב) שם ואם עושין כן חיללו אם כן יש לומר דהוא איסור תורה ועיין עירובין (דף ק"ג ע"א) דקרי גם לספר תורה מקדש עיין שם דקרי לי' שבות דמקדש במדינה וקדושת תרומה יש לה דמיון לקדושת ס"ת ע' שבת (דף י"ד ע"א) שבתחילה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קודש והא קודש כו' וע' שבת (דף קט"ז ע"ב) דיליף עניין איסור בזיון קדשים דשם מקרא דכל פעל ד' למענהו וע"ש דדוחין שבת עבורו ואולי ממקרא זה יש ללמוד כל בזיון קדשים וגם לתרומה ושאר דברים המקודשין וגם לא נפקא נתינת תרומה מכלל ביזוי מצוה דהוא מה"ת מקרא דושפך כו' ע' שבת (דף כ"ב ע"א). והנה מ"ש דאיסור מקבל הסיוע הוא משום הכשלת הכהן נתיישבתי די"ל דלא משום הכשלת כהן לבד הוא דאית בי' רק הוא איסור עצמיי ג"כ לפמ"ש דהסיוע הוא בזיון קדשים וא"כ י"ל דגם המקבל הסיוע עובר ג"כ איסור עצמיי של בזיון קדשים דאף דהמבזה הוא רק הכהן שנותן שכר והנאה עבור המתנה מ"מ המקבל הרי גם הוא גורם אל הבזיון וע"כ גם הגרם נ' דהוא איסור עצמיי וכעניין הבאת קדשים לבית הפסול דהוי ג"כ רק גרם ואסיר ובבזיון גרע טפי דהגרם עצמו הוא ג"כ בזיון אל הקודש וכמובן וגם יש לדמותו להטלת מום בקדשים דאסרה בו תורה גם גרם כמבואר במנחות (דף נ"ו ע"ב) ואולם בבכורות (דף כ"ו ע"ב) שם חשיב גם סיוע לוים ועניים במעשר ראשון ומעשר עני וכן חשיב שם סיוע בבית המטבחיים לקבל זרוע ולחיים כו' וכל הני הרי אינם קודש רק כשאר חולין וא"כ מוכח דאין הטעם משום בזיון קדשים רק משום ביזוי קדושת כהונה ולוי' [ואולם במעשר עני עדיין אינו מובן כלל עניין איסור הבזיון] והנה קרא דולא תחללו את קדשי בני ישראל דמייתי התם מוכח לכאורה איפכא דהאיסור משום בזיון הקדשים לא בזיון הכהונה כו' ונזכרת דבירושלמי נדרים פי"א ה"ג מסופק בזה אם איסור נתינת דמים לישראל שיתן התרומה לבן בנו הוא רק מפני מראית העין או האיסור משום חילול קדשים עש"ה וגם נזכרתי דבשו"ת מהר"מ בר ברוך סי' ע"ח כ' דהמקבל הסיוע מכהן כו' הוי המקבל עצמו מחלל ברית הלוי עש"ה ואכ"מ להאריך בזה]:

ועוד נראה פשוט דלראב"ש יכול להחזיק את המופרש בידו עד שימצא כהן שירצה לקנותו ולתת לו דמים בעדו ומשא"כ לרבי אפי' אי נימא דרשאי לקחת דמים מ"מ אם לא ירצה הכהן לתת לו דמים הרי מחויב לתת לו בחנם עבור תשלום קדושת התרומה והיכא דקיימי כהנים עובר לאלתר בבל תאחר דומי' דצדקה עי' ר"ה (דף ו' ע"א) ואי לאו עובר עכ"פ בג' רגלים וע' תוס' שם (ד' ד' ע"א) ד"ה ומעשרות:

והנה יש לעיין בזה בהא דאמר בירושלמי דהפריש ואח"כ מחל תלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש דלרבי צריך לתתו לכהן בחנם ולראב"ש יכול למוכרו בדמים אם זה רק לעניין הקרן אבל החומש לכ"ע צריך לתת בחנם ונ' פשוט דהחומש וודאי צריך לתתו בחנם דעל החומש הא לא מהני מחילת הכהן כלל כיון דהחומש נותן לכל כהן שירצה כמבואר בתרומות שם פ"ו מ"ב א"כ הא אין לו בעלים מיוחדים שיוכלו למחול ואין לומר דכיון דאי בעי יהיב לי' לאותו כהן ע"כ מהני מחילתו ג"כ ונחשב כאילו נתן לו והחזירו דז"א ע' פאה פ"ה מ"ב אר"א וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ואפי' רבנן דפליגי עלי' דר"א שם היינו משום דסברי לה כר' יוסי דס"ל בבכורות דכל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה ע"ש בר"ש והיינו רק כשיש חליפין ביד כהן דאז החשיבו נתינת החילוף כאילו נתן את הבכור בעצמו וחזר ולקחו ממנו וכן בגיטין (דף ל' ע"א) עשו כו' היינו גם כן רק משום דיש ביד כהן מעות הלואה חילוף התרומה והחשיבו נתינת המעות כאילו נתן את התרומה עצמה ואולם בב"מ (דף י"ב ע"ב) דאמר ג"כ עשו כו' לא שייך זה וע"ש בגיטין ברש"י ד"ה עשו דכ' דכלהו מפני תקנה כו' ע"ש ועכ"פ כאן דליכא שום תקנת דבר בזה בוודאי דלא מהני מחילת כהן כ"ז שלא בא לידו (ורק במכירי כהונה י"ל דיכול למחול דבמכירי כו' מיד שהופרש כמאן דאתי לידי' דמי כמבואר בגיטין שם וכן בחולין (דף קל"ג ע"א) ואע"ג דלא אתי לידי' במכירי כו' ועי' ב"מ (דף מ"ט ע"א) ישראל שאמר כו' ע"ש בראשונים ואולי במכירי נמי רק היכא דאיכא מצות נתינה לחוד חשיב כמטי לידם משא"כ החומש דהוא משום כפרה אולי אינו מתכפר כ"ז שאינו נותנו בפועל אולם כיון דבעצם הנתינה כבר נחשב כמאן דאתי ליד המכירי רק דאמרת דעדיין לא נתכפר א"כ לעניין הכפרה הרי שוב מהני מחילת הכהן וכמבואר בר"ש בתרומות פ"ו מ"א שם אהך דאם רצה הכהן למחול אינו מוחל דאין הטעם משום דהוי מידי דכפרה דגם בזה מהני מחילה ע"ש שהביא ראי' מחומש דגזל דיכול למחול ויש לדון בראי' זו ואין להאריך בזה יען אין הדבר נוגע לביאור הירושלמי דהא הירושלמי לא איירי במכירי ולא דיבר מזה רק איירי סתם ממחילת הכהן שהיתה התרומה שלו וא"כ בזה וודאי דאין כוונת הירושלמי על החומש כיון דרשאי ליתן החומש לכל כהן שירצה וא"כ מאי שייטי' דכהן שהיתה התרומה שלו לכאן ולא הכהן ההוא ולא שום אחד משאר הכהנים יכולין למחול וכהך דהיאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו וז"פ]:

והנה אמר בירושלמי אחר זה וז"ל מחל ואח"כ אכל תפלוגתא דר' יוחנן ור"ש בן לקיש דאיתפלגון גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט וריש לקיש אמר משלם לעצמו א"ר יונה כך הי' משיב ר"ש בן לקיש לר' יוחנן על דעתך דתימר משלם לשבט והא תנינן גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם ג' ר' יסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילו א"ל ר' זעירא לר' איסי תרתין מילין אתון אמרין בשם ר' יוחנן ולית אתון אמרין מהן א"ר יוחנן יצא ידי גזילו ולית אתון אמרין מהו כדון ונתן לכהן את הקודש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו אתון אמרין בשם ר' יוחנן במקום שחיטתה שם תהא שריפתה ולית אתון אמרין מינהון מהו כדון ר' לעזר בשם ר' הושעיא על פרשה ישרוף מה את שמע מינה ר' ירמי' בשם ר' אימי מקום פרישתה מחיים שם תהא שריפתה ר' יוחנן כרבי ר"ש בן לקיש כר"א ב"ר שמעון א"ר בון בר חייא ואין יסבור ר"ש בן לקיש כרבי ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן אוף רבי מודה דהיא מתני' הפריש פדיון פטר חמור ומת רא"א חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ"א אין חייבין באחריותו אלא כפדיון מע"ש מודי רבי לעזר בפטרי חמורות שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישו קדשו עכ"ל הירושלמי אשר הוא לפנינו:

והנה מחלוקת ר' יוחנן ור"ל בגזל תרומה כו' הנה היא מבוארת דפלוגתתם הוא בגזל תרומה משל אבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי האם דמעתה אין עוד דין ממון על האוכל דהרי דין הממון היינו חוב הממון שהי' לאבי אמו עליו הרי הוא עתה יורשו ויש לו החוב אצל עצמו וא"צ לשלם לשום אדם רק לעצמו ורק דהרי יש כאן החיוב השני מצד תשלום קדושת התרומה וע"כ ס"ל לר' יוחנן דמפאת חיוב זה לבד חייב להפריש חולין מתוקנים ולתתם לאחד מן הכהנים בחנם וזהו שאמר ישלם לשבט ור"ל ס"ל דדי שיפריש ויחול עליהם קדושת תרומה וישלם לעצמו כיון שהוא היורש של החוב והדין ממון וע"כ הם שלו וימכרם לכהן בדמים וזהו כל פלוגתתם דר"י ס"ל דאף שאין כאן דין ממון, מ"מ יש חיוב נתינה מפאת תשלום הקדושה לבד ור"ל ס"ל דכיון שאין כאן דין ממון אזי מפאת תשלום הקדושה די שיפריש לעצמו וע"ז השיב ר"ל לר' יוחנן ממתני' דתרומות שם פ"ו מ"ב גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן שאין בהקדש תשלומי כפל וע"ז פריך ר"ל וישלם ג' והנה כל הפירושים אשר נאמרו בזה במפרשים במחכת"ה מבוארים הביטול ואינם לא לבד מוקשים רק שלא יכולתי להלום דבריהם כלל וכלל והדבר מבואר דיש כאן ט"ס וצ"ל "וישלם ב'" והכוונה דבגונב תרומת הקדש ואכלה נמי הרי יש חיוב תשלום קדושת התרומה דאף שאין כאן דין ממון לשבט שהרי אין התרומה של השבט רק של הקדש מ"מ כיון דיש בה קדושת התרומה הרי יש חיוב תשלום הקדושה וא"כ לר' יוחנן הרי מפאת חיוב זה עצמו יש חיוב נתינה לכהן בחנם וכנ"ל וא"כ הרי יש כאן חיוב ב' קרנים קרן אחד לכהן וקרן אחד להקדש ובשלמא לר"ל די שיפריש קרן אחד ויתננו להקדש והוא נעשה תרומה ככל תשלומי תרומה ויוצא בזה כמו בגזל תרומה משל אבי אמו כהן ואכלה ואח"כ ירשו דמעתה הדין ממון הוא אצל עצמו דס"ל לר"ל דדי כשמפריש ומחזיקו לעצמו אף שהוא זר כן גם כאן דהדין ממון אצל הקדש די שיפריש ויתננו להקדש ומשא"כ לר' יוחנן דיש חיוב נתינה לכהן מפאת תשלום הקדושה אף שאין שם דין ממון א"כ גם בהקדש הרי אינו יוצא בתשלום להקדש לבד שהרי מפאת חלות קדושת תרומה צריך נתינה לכהן ולא להקדש כמו דלא יצא אדם ידי מצות נתינת תרומה אם יתננה להקדש וכמובן בפשיטות וע"ז אמר ר' יסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילו והכוונה דלר' יוחנן הא דתנן במתני' רק חיוב תשלום קרן אחד הכוונה באמת שישלם רק לכהן לבד עם תוספת חומש ועוד יתן לגבוה חומש של מעילה וזהו שני חומשים וקרן היינו קרן לשבט וב' חומשים אחד לשבט ואחד לגבוה ואי דא"כ איך יצא ידי תשלום גזל ההקדש כיון שלא שילם להקדש את הקרן שגזל וע"ז א"ר יוחנן דגזה"כ הוא כאן דבשלמו את הקרן לכהן יצא ידי תשלום גזל ההקדש וזהו שאמר התורה אמרה יצא ידי גזילו ולא פירש ר' יוחנן את דבריו היכן אמרה תורה כן וזהו שאמר ר' זעירא כו' תרתין מילין אתון אמרין בשם ר' יוחנן שהם גזירות הכתוב ולית אתון אמרין מהן כלומר מהיכן הם נלמדים [והוא כהך דכתובות (דף ל"ה ע"א) ר"ל אמר פטור בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אמר אביי אתי' רשע רשע ושם (דף ל"ב ע"ב) בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין היכן ריבתה תורה כו'] א"ר יוחנן יצא ידי גזילו ולית אתון אמרין מהו כדון כלומר מהיכן נלמד זה וע"ז השיב ונתן לכהן את הקודש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו כלומר דדריש לקרא דאם אכל תרומת הקדש אז בנתינתו לכהן יצא גם ידי תשלום ההקדש וזהו ונתן לכהן את הקודש כלומר מה שצריך ליתן להקדש יתנו לכהן ויוצא בזה וזהו שאמר הירושלמי מכיון שנתנו לו ר"ל לכהן יצא ידי גזילו ר"ל גזל ההקדש. אתון אמרין בשם ר' יוחנן במקום שחיטתה של פרה אדומה שם תהא שריפתה ולית אתון אמרין כו' והשיב ר"א דנלמד מעל פרשה ישרוף וכדדריש מקום פרישתה כו' ואח"ז אמר הירושלמי "רבי יוחנן כרבי ר"ש בן לקיש כראב"ש כלומר דר"י ור"ל בפלוגתא דרבי וראב"ש קמיפלגי דר"י ס"ל כרבי דמתנתו מקדשתו וע"כ אין די בהפרשה שיפריש לעצמו שהרי אין ההפרשה פועלת כלום וצריך לתת לכהן עבור חלות קדושת התרומה שיהי' תשלומין אל הקדושה ור"ל ס"ל כראב"ש דהפרשתו מקדשתו ולכן די בהפרשה וכמובן וע"ז השיב ר' בון כו' דגם ר"ל יוכל לסבור כרבי רק דסבור דהא דס"ל לרבי דמתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו היינו רק, בדבר שיש בו חיוב נתינה מפאת הדין ממון אז גם הקדושה אין באה ע"י הפרשה רק ע"י הנתינה דכיון דיש חיוב נתינה בעצם שוב אין מקדש רק הנתינה ומשא"כ כאן דמפאת דין ממון אין חיוב נתינה לכהן שהרי הוא יורש את הדין ממון ע"כ כיון דאין כאן חיוב נתינה בעצם גם רבי מודה דהפרשה מקדשת ומייתי ראי' לחילוק זה מפדיון פטר חמור וכמובן מאיליו:

והנה הא דאמר הירושלמי ר"י כרבי ור"ל כראב"ש יש לומר דלטעמייהו אזלי על פי המבואר בפי' הראב"ד על הסיפרא אמור שם פרק ו' בריתא ז' דהיינו טעמא דראב"ש דס"ל דהפרשתו מקדשתו דהיינו משום דדריש ונתן לכהן את הקודש הקודש שהי' כבר עוד לפני הנתינה ועל כרחך דהפרשתו מקדשתו וקדוש עוד משעת ההפרשה ורבי לית לי' לפרש שהי' כבר רק ס"ל דונתן לכהן את הקודש היינו דעם הנתינה נעשה קודש ע"ש והוא מעין הפלוגתא דש"ס גיטין (דף מ"ב ע"א) אי מפרשי' עבדי שהי' כבר ופלוגתא כזאת עוד בכמה דוכתי והארכתי במ"א [ואם דבגיטין שם המהות הקדום של הדבר אינו עוד עתה ומשא"כ כאן דרק הותחל כבר והיא עודנה גם עתה מ"מ אין חילוק בזה דמאן דס"ל בהך דהתם ודכוותי' לפרש שהי' כבר גם כאן ראוי לומר הכוונה שהי' כבר וכאן הוא עוד מיתפרש שפיר טפי כיון דמהות הקדום לא נסתלק עדיין רק ישנו גם עתה ורבי נ' דלא ס"ל כלל לפרש שהי' כבר רק סובר דהכוונה תמיד על ההווה וגם כאן הכוונה דבהווה נעשה קודש] ולפי"ז י"ל דר"י ור"ל בזה לטעמייהו אזלי על פי המבואר בש"ס זבחים (דף קי"ג ע"א) דר' יוחנן ס"ל דלא ירד מבול לא"י ור"ל ס"ל דירד וקאמר עלה שם (ע"ב) איתיבי' ר"י לר"ל מכל אשר בחרבה מתו בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא"י היינו דהוי חרבה אלא לדידך מאי חרבה ומשני חרבה שהיתה מעיקרא (טרם ירד המבול) עכ"ל הגמרא. ומבואר דר"י ור"ל פליגי בזה אי מפרשי' שהי' כבר או לא דר"י ס"ל דלא מפרשי' שהי' כבר ור"ל ס"ל דמפרשינן וע"כ ר"י לטעמי' שפיר ס"ל דהנתינה מקדשת דלא סבירא לי' לפרש קרא על העבר כלל רק הכוונה דבשעת הנתינה נעשה קודש וכרבי ור"ל לטעמי' דמפרשי' שהי' כבר ה"נ מפרשי' הקודש שהי' כבר וע"כ דההפרשה מקדשת וכראב"ש:

ויש להבין עפיד"ז התייחסות ב' המאמרים בירושלמי הנ"ל תרתין מילין אתון אמרין בשם ר' יוחנן כו' חד הך דיצא ידי גזילו וחד הך דבמקום שחיטתה שם תהא שריפתה דכמו זר נחשב לכאורה מה שנחשבו יחד ב' דברים רחוקים זה מזה כאלה ואם די"ל בפשיטות דלא שמע ר' זעירא בשם ר' יוחנן דבר בלתי הודעת המקור מלבד ב' דברים הנ"ל עכ"ז אם מקום אתנו לקשר ב' הדברים אלה יחד ולומר שמתייחסים זה לזה בדקדוק הרשות בידינו והנה לפי מה שהקדמנו הנה הדברים תלוים זה בזה בדרך קרוב מאוד וזה דהנה בש"ס זבחים (דף קי"ב ע"א) במשנה איתא פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה כו' פטור (משום העלאת חוץ] שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו ובגמ' שם (דף קי"ג ע"א) מאי חוץ מגתה אר"ל חוץ ממקום הבדוק לה (שאינו בדוק מקבר התהום) אמר לו ר' יוחנן והלא כל א"י בדוקה היא אלא אמר ר' יוחנן כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים ולוקמה כגון ששחטה חוץ לחומה ושלא כנגד הפתח דא"ר אדא בר אהבה שחט שלא כנגד הפתח פסולה שנאמר ושחט והזה מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח וכי תימא דלא מקיש והאיתמר שרפה שלא כנגד הפתח ר' יוחנן אמר פסולה ושרף והזה (מה הזאתה כנגד הפתח אף שריפתה כו' וכי היכא דמקיש שריפה להזאה אית לן לאקושי נמי שחיטה להזאה וע"ש ברש"י ותוס') ור' אושעיא אמר כשירה על פרשה ישרוף מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה (מקום שנפשה יוצאת בגמר פירכוסה וליציאת נפשה הרי לא קבע הכתוב מקום ה"ה דשריפתה לא קבע לו מקום נגד הפתח. רש"י) אמרי לא מיבעיא קאמר לא מיבעי' חוץ לחומה דרחוקי רחקה אלא אפי' לפנים מן החומה דקרובי קרבה ואימא תתכשר קמ"ל אמר מר א"ל ר"י והלא כל א"י בדוקה היא במאי קמיפלגי מר סבר (ר"ל) ירד מבול לא"י ומ"ס (ר"י) לא ירד מבול לא"י (הלכך כולה בדוקה כל חשש קבר התהום הוא רק מפני מתי מבול שנשתקעו בקרקע) כו' עכ"ל הגמ' והנה הך דרשא דזבחים אליבא דר' אושעיא מקום שפורשת כו' הנה היא בירושלמי הנ"ל אליבא דר' יוחנן ובמובן היפיכיי דבבבלי כוונת הדרש לומר דאין קביעות מקום לשריפה ואילו בירושלמי הכוונה דכשם דפרישתה למיתה היינו השחיטה קבע לה מקום נגד הפתח ה"ה השריפה קבע לה מקום והנה לירושלמי הנ"ל נמי ע"כ דלית לי' אליבא דר' יוחנן דרשא דבבלי הנ"ל דושרף והזה מה הזאה כנגד הפתח כו' דאי איתא תרי קראי ל"ל וא"כ לירושלמי כל הלימוד דבעי' שריפה נגד הפתח הוא רק מקרא דעל פרשה ישרוף ומעתה י"ל דהא במתניתין דזבחים תנן שרפה חוץ מגתה וק' דמאי חוץ מגתה ויש בזה ג' פנים בבבלי זבחים הנ"ל. א' חוץ ממקום הבדוק לה. ב' דהכוונה לפנים מן החומה. ג' דהכוונה שלא כנגד הפתח והנה יש לומר דהירושלמי לא מיסתבר לי' פירושא דלפנים מן החומה וי"ל טעם הירושלמי בזה דלפנים מן החומה אע"ג דפסול לשריפת פרה שהרי קבע הכתוב מקום לפרה חוץ לחומה מ"מ ס"ל דאין ה"א שיהי' בו חיוב משום העלאת חוץ ולא צריך לזה קרא דואל פתח אהל מועד כו' דלפנים מן החומה הרי אינו חוץ ואדרבה מיקרב קר כסברת ה"א דבבלי הנ"ל דתיתכשר לגמרי משום זה וא"כ נהי דהאמת דפסול משום דקבע הכתוב מקום לפרה חוץ לחומה מ"מ ס"ל לירושלמי עכ"פ דאין ה"א שיהי' חיוב משום העלאת חוץ לפנים מן החומה דאף דהוא מקום פסול לפרה מ"מ חוץ לא הוי דהא לפנים מן החומה קדושתו ומעלתו גדולה ופנימית יותר וע"כ אין לו להחשב חוץ דאדרבה הרי הוא פנימי ועליון יותר וכל שהוא פנימי ועליון יותר הרי נכלל בו מהות וערך הנמוך ממנו ואך הנמוך הוא שאין לו מהות וערך הגבוה ממנו אבל הגבוה הנה נכלל בו גם מהות וערך הנמוך ממנו וא"כ אינו חוץ לגבי הנמוך] ואך גזה"כ הוא כך בפרה שיהי' מעשי' בריחוק ובנמיכת המקום יותר יפסל הכתוב את הפנים והגבוה יותר וא"כ עכ"פ ה"ל הפנים רק מקום הפסול לה אבל אינו חוץ והוי זה כזורק דמים החיצונים על המזבח הפנימיי דאף דפסול מ"מ אין בו משום זריקת חוץ וע' זבחים (דף כ"ו ע"ב) כולי' סוגי' וכן בשוחט ק"ק בדרום המזבח בעזרה אף דקבע להם הכתוב מקום בצפון מ"מ בשחט בדרום נמי לא מיחייב משום שוחט בחוץ והיינו משום דגם הדרום אינו חוץ רק בפנים בעזרה אלא דפסלו הכתוב לשחיטת ק"ק וה"ל רק שוחט במקום הפסול לו אבל לא שוחט בחוץ וה"נ דכוותי' ה"ל רק שחיטה ושריפה במקום הפסול להם מגזה"כ אבל לא שחיטה ושריפה בחוץ [ונהי דבזבחים (דק"ז ע"ב) מצריך קרא לפטור שוחט עולה בדרום משום שחיטה בחוץ ע"ש מ"מ הדרום נמי הא קדושתי' מיהת נמוך מן הצפון וע"כ ה"א דיהי' בו חיוב משום חוץ ומשא"כ לפנים מן החומה לגבי חוץ לחומה וגם השתא דאיכא קרא אשוחט ק"ק בדרום א"כ הא יש ללמוד משם גם לשוחט ושורף פרה לפנים מן החומה מק"ו דמה דרום דקדושתו פחותה מצפון מ"מ כיון דהוא בעזרה ג"כ נחשב רק מקום פסול לזה אבל לא חוץ וא"כ כ"ש בשוחט ושורף פרה לפנים מן החומה דמדריגת המקום נעלה יותר מחוץ לחומה לכ"ש דהוא רק מקום הפסול אבל אין בו חיוב מתורת חוץ ועכ"פ הנה זה ניתן להאמר דהירושלמי פליג בזה אבבלי ולא מיסתבר לי' לפרש כוונת חוץ מגתה אלפנים מן החומה אחרי דבבבלי עצמו נמצאת סברא זאת בה"א דתיתכשר לגמרי משום דקרובי קרבה וע"כ שפיר ניתן להאמר דהירושלמי ס"ל סברא זאת גם לפי האמת עכ"פ לעניין זה דאין ה"א לחייב עכ"פ בלפנים מן החומה משום חוץ כי היכא דניבעי ע"ז קרא דואל פתח אהל מועד כו'] ונהי דבבבלי מוקי ר' יוחנן גופי' להך דחוץ לגתה בלפנים מן החומה מ"מ שפיר י"ל דהירושלמי פליג בזה אבבבלי אליבא דר' יוחנן דמצינו כזה בדוכתי טובי וכ"ש כאן דבלא"ה יש כאן פלוגתא מפורשת בין הירושלמי והבבלי אליבא דר' יוחנן וכנ"ל וא"כ אין נשאר בפירוש המשנה רק ב' פנים היינו או דהכוונה חוץ ממקום הבדוק לה או שלא כנגד הפתח וע"כ ר"י לטעמי' דס"ל כרבי דמתנתו מקדשתו דלא מפרש הקודש שהי' כבר והיינו משום דלא ס"ל לפרש שהי' כבר גם במהות אשר ישנו גם עתה וכ"ש דלית לן לפרש הכוונה על העבר במה שאינו עתה כלל וא"כ ממילא קרא דמכל אשר בחרבה מתו ע"כ הכוונה אחרבה דהשתא בשעת מיתה והיינו על כרחך משום דלא ירד מבול לא"י ומתו שם בחרבה וא"כ כולה א"י בדוקה היא וא"א לפרש כוונת המשנה חוץ ממקום הבדוק לה וע"כ הכוונה שלא כנגד הפתח וא"כ ע"כ דשריפה שלא כנגד הפתח פסולה וא"כ הנך תרתי מימרי הך דיצא ידי גזילו דהוכרח לזה משום דס"ל כרבי הנ"ל והך דבמקום שחיטתה שם תהא שריפתה והיינו דבעי' שריפה נגד הפתח תרוייהו מחדא טעמא הוא דאמרינהו משום דלית לי' לפרש שהי' כבר ושפיר חשב רק אלו הב' מימרות יחד:

והנה גוף פלוגתא דרבי וראב"ש הנ"ל דראב"ש מפר שהי' כבר י"ל דראב"ש בשיטתי' דאבוה קאי דממימרא דר"ש הוא דדיקדק רפרם בגיטין (דף מ"ב ע"א) שם דס"ל עבדי שהי' כבר עש"ה וא"כ ראב"ש בשיטתי' דאבוה קאי וכדאמרי הכי בכמה דוכתי וע' בפי' הר"ש משאנ"ץ שם על הסיפרא דגרס בסיפרא גופי' ר"ש תחת ראב"ש ע"ש וא"כ ר"ש לטעמי' אזיל וכנ"ל ואולם הך דגיטין הוא בל' בני אדם ואין לדקדק כ"כ ל' תורה על' בני אדם אמנם בחידושי הסברתי ג"כ הך דברכות (דף מ"ח ע"ב) ר' יצחק אומר א"צ הרי הוא אומר וברך את לחמך ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו (ולמד מזה חיוב ברכת הנהנין לפניו ע"ש) והערותי בזה בחידושי מן הסיפרי עקב עה"כ מראשית השנה ועד אחרית השנה וז"ל וכי יש פירות בשדה מתחלת השנה עד סוף השנה אלא ברשותי הוא ליתן בהם ברכה בבית כשם שאני נותן בשדה כו' ומניין אף באכילה ת"ל ואכלת ושבעת וגו' ומניין אף כשיהי' בתוך מיעיו ת"ל והסרותי מחלה מקרבך עכ"ל וכוונת הלימוד בהכרח דדריש וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך דהלחם והמים יתברכו במעיים ויהי' עכולם נאות ונקל אל הגוף באופן שלא יסבבו שום מחלה וא"כ זהו היפוך דר' יצחק הנ"ל דאמר ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו והיינו משום דאחרי שירד למעיים לא מיקרי תו לחם וכתבתי בחידושי דפליגי בזה אי מפרשי' שהי' כבר או לא דבאמת הרי י"ל דקאי אאחרי האכילה והכוונה לחם שהי' כבר לפני האכילה אותו יברך בתוך המעיים וע"כ בזה הוא דפליגי דר' יצחק לית לי' לפרש שהי' כבר ועל כרחך דקאי אלפני האכילה ושפיר דריש לי' אברכה לפני' והסיפרא אית לי' לפרש שהי' כבר ולכן שפיר מיתפרש לי' קרא אאחרי ירדו למעיים וה"ק דלחם שהי' כבר לחם לפני האכילה אברכנו בתוך המעיים ודו"ק וא"כ לפי המבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) דסתם סיפרי ר"ש א"כ הרי מצינו לר"ש גם בלישנא דקרא לפרש שהי' כבר וא"כ שפיר ר"ש לטעמי' אזיל וכנ"ל:

והנה נזכרתי עוד הך דתמורה (ד' כ"ב ע"ב) במשנה המפריש חטאת והרי היא בעלת מום מוכרו ומביא בדמי' אחרת ר' אליעזר ברבי שמעון אומר אם קרבה שני' עד שלא נשחט תמות שכבר כיפרו הבעלים וברש"י אם קרבה שני' עד שלא נשחטה הראשונה בבית לוקח לאכילת חולין תמות אעפ"י שהיא חולין דחטאת שכיפרו הבעלים הוא עכ"ל ומתבאר בזה דלרבנן אין זו בכלל לשון הלמ"מ דחטאת שנתכפרו בעלי' באחרת מתה דזו הרי היא חולין בשעת הכפרה באחרת וראב"ש פליג וס"ל דגם זו בכלל וי"ל ג"כ דבסברא הנ"ל הוא דפליגי אי מפרשי' שהי' כבר דראב"ש ס"ל לפרש כן ולכן ה"נ כוונת ההלמ"מ חטאת שהיתה כבר ואעפ"י שעתה בשעת הכפרה באחרת אינה חטאת עוד שכבר נפל בה מום ונפדית מ"מ מתה ורבנן לית להו לפרש שהי' כבר ולכן בעי' שתהי' חטאת בשעת הכפרה באחרת ולפי"ז גם לפי הגירסא שלפנינו בסיפרא ראב"ש הנה ראב"ש ג"כ לטעמי' דגופי' הוא דאזיל וכנ"ל:

עוד יש לומר בהסברת פלוגתא דר"י ור"ל דירושלמי הנ"ל במאי דס"ל לר"י דנתינה מקדשת ולר"ל דהפרשה מקדשת וזה עפ"י המבואר בתרומות פ"ו מ"ה אין משלמין (תשלומי אכילת תרומה בשוגג) מן הלקט כו' ולא ממע"ש והקדש שנפדו שאין הקדש פודה הקדש דברי ר"מ וחכמים מתירין באלו (במע"ש והקדש שנפדו) עכ"ל המשנה ואין מובן כלל הך דאין הקדש פודה את ההקדש והכוונה דא"א שיחול קדושת תרומה על הקדש שנפדה הניתן לתשלומי תרומה (דנחשבת פדיון קדושת התרומה הקדומה הנאכלת) הואיל והי' פעם הקדש קודם שנפדה והוא פליאה דמה בכך שהי' פעם הקדש אטו עבור זה לא יוכל לחול עלי' עתה דכבר נפדה קדושת תרומה והרי הפודה הקדש לפני מירוח יש חיוב תרומה כשמתמרח אח"כ כמבואר במשנה פאה (פ"ד מ"ה) וחלה (פ"ג מ"ד) והרי דגם קדושת תרומה גופא היא חלה גם על דבר שהי' פעם הקדש ומדוע לא תחול עלי' קדושת תשלומי תרומה והנה הדברים עצמם מכריחים לומר מדקרי לי' ר"מ הקדש וכדאמר שאין הקדש פודה את הקדש דהכוונה דאף שנפדה עכ"ז אין הקדושה מסתלקת לגמרי והוא כהך דיבמות (דף ס"ט ע"א) דאמרי' דכל דלא הויא זרה מעיקרא לא מיקריא זרה והטעם דכל שהי' לה פעם מעלת כהונה אינה מסתלקת לגמרי וע"כ אין לה שם זרה גם עתה אחרי שנפסלה וע"כ נראה דנהי דחלה קדושת תרומה גם על הקדש שנפדה מ"מ הקדושה קלישא טפי מקדושת תרומה ההווה על דבר שלא הי' הקדש מעולם דכיון דאין קדושה חלה על קדושה כמבואר בבכורות (דף נ"ג ע"ב) ע"כ ג"כ דבר שיש בו שיור קדושה אחרת במה הנה אין הקדושה החדשה יכולה לחול בכל ערכה רק במהות חולין שבדבר שאין בו קדושה אבל במהות הקדושה אשר בו א"א לקדושה החדשה לחול וא"כ יומצא דהקדש שנפדה המופרש לתשלומי תרומה הנה קדושת תרומה אשר תחול עליו לא תהי' הקדושה באותו הערך אשר הית' קדושת תרומה הנאכלת רק חותה ומועטת ממנה במה וכמובן וע"כ אין זה תשלומין כלל כיין דכתיב ונתן לכהן את הקודש ודרשי' קודש שאכל ע"ש בתרומות פרק הנ"ל משנה ו' הרי דצריך שיודמה הקודש של התשלומין לקודש הנאכל עש"ה בתרומות וע"כ צריך שיהי' לתשלומין אותה הקדושה עצמה אשר לנאכל ולא תהי' פחותה ממנה אף בצד מה ודו"ק היטיב כי הדברים מכריחין לומר כן בסברת ר"מ:

ולפיד"ז הנה יש לנו הכרח איפוא לומר דהנתינה מקדשת בתשלומין ולא ההפרשה וזה דהרי ידוע דקדושה שיכולה להיות נפקעת ע"י שאלה היא קדושה קלישא וקילא טפי מקדושה שאין לה הפקעה ע"י שאלה וכדמוכח ביבמות (דף ה' ע"א) ובפסחים (דף מ"ד ע"ב) ע"ש בתוס' ד"ה והה"ד ובזבחים (דף פ' ע"א) ועוד בכמה דוכתי דפרכי' פירכא דישנו בשאלה וע' שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' אלף תס"א דבדבר שיש לו היתיר בשאלה יש כח ביד חכמים לעקור גם בקו"ע ע"ש] וא"כ ה"נ כיון דתרומה המופרשת הרי יועיל בה שאלה וכנראה לכאורה בפשיטות דגם על תשלומי תרומה מהני שאלה דכל דבר הקדוש ע"י פיו מהני בי' שאלה כמבואר ברשב"ם ב"ב (דף ק"כ ע"ב) ד"ה שיש שאלה בהקדש ואילו על התרומה שאכל כבר דכבר באתה ליד כהן הא לא הי' מועיל בה שאלה וא"כ יומצא דקדושת התרומה המופרשת תהי' קדושה קלה מקדושת התרומה שאכל וא"כ שוב הא אין הקדושה חלה כלל ע"י ההפרשה כיון דגזה"כ הוא דבעי' שתודמה קדושת התשלומין לקדושת התרומה שאכל ולא תהי' קלה ממנה וכנ"ל וא"כ שוב א"א להפרשה לקדש כלל ורק בנתינה שפיר מתקדשת דכיון דניתנה גם היא הא גם בה לא מהני תו שאלה ודומה שפיר לתרומה שאכל ואולם הא דלא מהני שאלה בתרומה שבאה ליד כהן ומקורו מש"ס נדרים (דף נ"ט ע"א) הנה הרא"ש פי' שם בשם היריאים דרק הכהן לא מצי לאיתשולי על תרומה שבאה לידו אבל הבעלים שפיר יכולין לישאל וא"כ בטלה סברתנו הנ"ל ואולם יתר הראשונים פירשו שם דלגמרי לא מהני שאלה בתרומה שבאתה ליד כהן והנה נודע מה שהקשו ז"ל דא"כ איך מועיל שאלה בהקדש הא הוי תמיד כתרומה שבאתה ליד כהן כיון דהקדש כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' ע' ש"ך חו"מ סי' (רנ"ה) והנה בחולין (דף קל"ט ע"א) פליגי ר' יוחנן ור"ל באומר הרי עלי מנה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו דר' יוחנן אמר חייב באחריותן ור"ל אמר כל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' וא"כ מבואר דלר' יוחנן כל זמן שלא נתן ההקדש אל הגיזבר בפועל לא חשיב איתי' ביד גבוה מדחייב לשלם בנגנב או נאבד וא"כ אין קושי' מתרומה שבאתה ממש ליד כהן וכמובן ומשא"כ ר"ל דס"ל דחשיב ממש איתי' ביד גבוה ודמי שפיר לתרומה שבאתה ליד כהן וא"כ תיקשי דמדוע מועיל שאלה בהקדש וע"כ דס"ל לר"ל דגם בתרומה שבאתה ליד כהן מועיל שאלה [וכמו שהוא דעת היריאים כן גם לפי האמת] וא"כ ר"ל לטעמי' בטלה סברא הנ"ל דא"א להפרשה שתקדש משום דתהי' קדושת התשלומין פחותה מקדושת התרומה הנאכלת דעל הנאכלת לא הי' מועיל שאלה דהא גם הנאכלת הי' מועיל בה שאלה אע"ג דבאתה כבר ליד כהן וע"כ שפיר הפרשה מקדשת ומשא"כ ר' יוחנן לטעמי' שפיר סבר דנתינה מקדשת ולא הפרשה:

והנה בסיפרא אמור שם הגירסא שם ר' מאיר תחת רבי ע"ש ולפי דרכנו הנה ר' מאיר לטעמי' אזיל דס"ל בתרומות דהקדש שנפדה אין ראוי לתשלומי תרומה וכנ"ל והסברנו הטעם דקדושת התשלומין תהי' קלישה מקדושת הנאכלת משום דהתשלומין הי' פעם הקדש ועדיין בם שיור קדושה מה המונעת חלות קדושה החדשה בכל ערכה וכנ"ל ולכן א"א שיהיו תשלומין כלל וע"כ ה"נ ס"ל דא"א להפרשה לקדש כיון דתהי' הקדושה קלה מקדושת הנאכלת מפאת אפשריות השאלה וכנ"ל וראב"ש יסבור כרבנן דר"מ דתרומות הנ"ל דמתירין לשלם מהקדש שנפדה וא"כ אינם מצריכים שתודמה ממש מדריגת קדושת התשלומין למדריגת הנאכלת ורק כל שחלה קדושת תרומה על התשלומין שפיר חשיבא תשלומין וא"כ ה"נ שפיר ההפרשה מקדשת ואע"ג דקילא קדושתה משל נאכלת מפאת אפשריות השאלה:

ולפמ"ש הש"ך שם בטעם החילוק בין הקדש שבא ליד גיזבר בא ליד גיזבר דבלא בא אע"ג דאיתי' בי גזא דרחמנא מ"מ כיון דהוא רק קדושת פה אתי דיבור דשאלה ומבטל דיבור ומשא"כ בבא ליד גיזבר דהי' מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש א"כ י"ל ג"כ דר"י ור"ל הנ"ל לטעמייהו דר"ל לטעמי' דס"ל בקידושין (דף נ"ט ע"א) דלא אתי דיבור ומבטל דיבור הרי דס"ל דכל שחל הדיבור לעניין מה כמו התם דחל הדיבור לשתהי' מקודשת על ידו אחר שלשים או לעניין קבלת כח שליחות לקדשה שחל הדיבור לעניין זה במה שקיבל השליח הכח לקבל קידושין חשיב הדיבור כמעשה וע"כ אין בכח דיבור אחר לבטלו וא"כ ה"נ כאן דחל ההקדש ע"י דיבור פיו הנה אין בכח דיבור דשאלה לבטלו כמו שאין לו כח לבטל מעשה וא"כ שוב נסתלק חילוק הנ"ל וא"כ ע"כ לומר דגם בבא ליד כהן וגיזבר מהני שאלה דאל"כ לא הי' ראוי שיועיל שאלה בהקדש גם בלא בא ליד גיזבר וכמובן ומשא"כ ר"י לטעמי' דס"ל בקידושין שם דאתי דיבור ומבטל דיבור ולא אתי דיבור ומבטל מעשה א"כ יתכן שפיר החילוק הנ"ל ושפיר לא מהני שאלה בבא ליד כהן וא"כ לטעמייהו אזלי ככל הנ"ל:

והנה עפד"ז יש לי לומר בהסברת פלוגתא דרבי וראב"ש דרבי ס"ל דמתנתו מקדשתו כו' וי"ל לפמ"ש דטעמא דמתנתו מקדשתו דהפרשה א"א שתקדש משום דעל ההפרשה יועיל שאלה ותהי' קדושת המופרשת קלה מקדושת הנאכלת דכבר באה ליד כהן וליתא בשאלה, וע"כ לא מהני כלל והנה הא דתרומה הבאה ליד כהן לא מהני שאלה כבר נתחבטו בטעמו ולענ"ד הטעם פשוט למאי דקיי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל ממוני' הוא א"כ אי נימא דיועיל שאלה גם אחרי נתינת התרומה א"כ גם אחרי הנתינה אכתי תוחשב ממון הנותן מפאת הואיל אי בעי מיתשיל וא"כ נמצא דלא הי' שם נתינה כלל כיון דיש לנותן עדיין זכות בה וה"ל כשותף ולא הוי נתינה שלימה וע"כ מדחייבה תורה נתינה דנין מזה דאין מועיל שאלה אחרי הנתינה דאל"כ אין זה נתינה כלל דגם הנותן עדיין בעלים של התרומה והא דאמרי' בב"מ (דף ז' ע"א) דיכול לנתקה ולהביאה אצלו חשיב נתינה שפיר ורק כריתות הוא דלא הוי ע"ש אין לו עניין לכאן דשם כיון דלא הוי בעלים מפאת היכולת לנתקו כו' לכן שפיר אין מגרע שם נתינה ומשא"כ כאן דקיי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל חשיב ממוני' א"כ ממילא אין כאן נתינה כיון שהוא עדיין גם של הנותן [ומובן מאיליו דכוונתי בזה שלא כדברי האחרונים דהואיל ואי בעי מיתשיל חשיב ממון רק לעניין חמץ] ולפי"ז נראה לפי המבואר בפסחים (דף מ"ח ע"א) תני' רבי אומר הלכה כר"א כו' ומבואר ברי"ף שם דטעמא דר"א לפי האמת משום הואיל אי בעי מיתשיל והכי חיי"ל ע"ש א"כ רבי לטעמי' שפיר סבר דנתינה מקדשת ומשא"כ ראב"ש י"ל דס"ל כר' יהושע דפסחים שם דלא אמרי הואיל אי בעי מיתשיל ממוני' הוא וא"כ מהני שאלה גם אתרומה שבאה ליד כהן וא"כ שוב שפיר גם ההפרשה מקדשת:

ודע דעפ"י דרכנו זה יש לי לומר עוד בטעמא דר"מ דס"ל דהקדש שנפדה אין ראוי לתשלומי תרומה וזה עפ"י הירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ד) דאמר זאת אומרת שטבל קרוי קודש מדקרינן בי' ביערתי הקודש מן הבית וביארתי עניין קדושת הטבל באיזהו מקומן בחידושי דקדושת תרומה מתפשטת בטבל בכולו וכשמפריש תרומה אז הקדושה נעתקת מכל הטבל וחלה על התרומה המופרשת וע"כ כ"ז שלא הפריש חשיב כולו קודש והבאתי ראיות לזה המוכיחים כן ואכ"מ להאריך בזה כי יצטרך דיבור ארוך בפ"ע ולפי"ז הנה לפי הקדמתנו הנ"ל דא"א למעלה שתסתלק לגמרי מדבר וכהך דזרה מעיקרא דש"ס יבמות הנ"ל דכיון שהי' בה פעם עניין כהונה א"א שיסתלק לגמרי אפי' אחרי שנפסלה ולכן גם עתה אינה קרוי' זרה וא"כ לפי"ז כל חולין מתוקנים יש בהם עדיין עניין קדושת תרומה במה כיון דהי' בם קדושה זאת בעודם בטבלם וע"כ גם אחרי שהופרשה התרומה מהם עכ"ז לא פקע לגמרי וא"כ מה שגילתה תורה דפירות חולין מתוקנים הניתנים לתשלומי תרומה חלה עליהם קדושת תרומה הרי י"ל דהעניין רק דכיון דיש בפירות עניין תרומה במה לכן עניין התרומה ההוא מתגדל ונעשה תרומה גמורה ויהי' הטעם מה שיהי' מ"מ כיון דיש בפירות של תשלומין עניין תרומה במה א"כ הרי לא מצינו רק דפירות שיש בם עניין תרומה במה ויש להם שייכות ומבוא בעניין התרומה הם נעשים תרומה גמורה וא"כ הרי אין לדון מזה דיהי' אפשר לחול על פירות קדושת תרומה מחדש לגמרי ואף אם אין בם עניין תרומה כלל וכלל וא"כ אם יומצא לפי"ז פירות שאין בם עניין תרומה כלל וכלל שוב שפיר לא יהיו ראוים לתשלומי תרומה דמניין לנו לומר דיחול גם על פירות כאלו קדושת תרומה ע"י תתו אותם לתשלומין דמן הקרא שגילה חלות קדושת תרומה על פירות התשלומין הרי אין ראי' רק שחלה קדושה זאת על דבר שיש בו עניין תרומה במה וא"כ הרי אין לנו לדון מזה שקדושה זאת תחול גם מחדש לגמרי אף על דבר שאין בו עניין תרומה כלל וכלל וכמובן בפשיטות מסברא ולפי"ז נ' דחולין מתוקנים שהקדישם ופדאם שפיר אין ראוים לתשלומי תרומה וזה עפ"י המבואר בירושלמי מע"ש (פ"ג ה"ב) דשלמים שקנה בכסף מעשר פקע מינייהו קדושת מעשר והטעם נ' דמשום דקדושת שלמים אלימא מקדושת מעשר לכן ע"י חלות קדושה הגדולה טפי פקע קדושת מעשר הקטנה וא"כ כ"ש במקדיש חולין מתוקנים שיש בם רק רושם ושיור קדושת תרומה במה א"כ וודאי דע"י ההקדש פקע מינייהו קדושה ההיא לגמרי וא"כ הרי אין בם עוד עניין תרומה כלל וכלל וע"כ שפיר אין ראוים לתשלומי תרומה ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים ונכונים מאוד בס"ד:

וזה נ' ג"כ הטעם במשנה תרומות שם דאין משלמין מן הלקט ושכחה ופאה והפקר ובר"ש שם כ' בירושלמי מפרש משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשר ושמא מחמת כך אינו בכלל דבר הראוי להיות קודש עכ"ל ובפי' הרא"ש שם ולא דמי לחולין מתוקנים דהני היו ראוים להיות קודש קודם שניתקנו אבל לקט שכחה ופאה מעולם לא נראו להיות קודש כו' עכ"ל ועדיין אינו מובן כלל לכאורה דמה בכך דהיו פעם ראוים סוף סוף עתה הרי כבר נתקנו וגזה"כ גרידא הוא דבתתו פירות לתשלומין נעשים תרומה וא"כ מדוע לא תחול קדושה ההיא גם על פירות מלקט כו' וכנראה שהוקשה הדבר על הר"ש ז"ל וכדכ' ושמא מחמת כך כו' הרי שלא היתה הסברא מובנת לו בביאור ואולם לפי דרכנו הדברים מובנים לנכון בס"ד דרק חולין מתוקנים שהיו פעם טבל והי' בהם אז עניין תרומה ע"כ עדיין יש בהם עניין זה במה דא"א אל מעלה שתסתלק לגמרי וכנ"ל וע"כ שפיר ראוים לחלות קדושת תרומה כיון דבם עדיין עניין תרומה במה וכנ"ל ומשא"כ פירות של לקט כו' שלא הוטבלו מעולם וא"כ הרי לא הי' ואין בם עניין תרומה כלל וכלל ע"כ שפיר אין ראוים להעשות תרומה [והנה לא אכחד דיש סתירה לכאורה על כלל דברינו אלה מש"ס כריתות (דף ה' ע"ב) דס"ל לר"מ שם דגם מי שאינו זר מעיקרא חשיב זר לעניין סיכת שמן המשחה במלכים וכהנים ולעניין בת כהן שנישאת לאחד מן הפסולין אי מיתתה בחנק יעוי"ש ואולם בלא"ה ההכרח לחלק בדברים דוודאי לא פליג ר"מ אהך דיבמות (דף ס"ט ע"א) דלא אישתמיט שום אדם לומר דאשה נפסלת לכהונה ע"י ביאת מחזיר גרושתו וע"כ דגוף הסברא אית לי' גם לר"מ וא"כ שפיר יתכן לומר גם כאן דיש בהקדש שנפדה קדושת קדש במה וכן טבל שנתקן יש בו עניין תרומה במה וככל הנ"ל]:

עוד מלים בפי בעזה"י בהסברת פלוגתא דר"י ור"ל לטעמייהו וזה לפמ"ש דיש הכרח דהנתינה מקדשת ולא הפרשה כיון דעל הפרשה מהני שאלה ותוקלש הקדושה מן התרומה הנאכלת מפאת אפשריות השאלה ולכן א"א להפרשה לקדש כלל דקדושת התשלומין צריך שתודמה לגמרי לקדושת הנאכלת וכנ"ל ואולם לכאורה יש ראי' נגד זה דא"צ שתודמה קדושת התשלומין לגמרי לקדושת הנאכלת וזה עפ"י דעת המהר"י ווייל המובאה בט"ז יו"ד (סי' שכ"ד ס"ק ט"ו) דהמפריש חלה מעיסה שנתבשלה יש לו להפריש אחד ממאה ואחד דע"י הפרשה אגמ"ל דהיתה חלה גם בטבלה וע"כ בשיעור זה הרי לא אסרה את העיסה בשעת הבישול דתרומה בטילה באחד ומאה ומשא"כ אם יפריש יותר עיין שם היטיב ומבואר דעת המהרי"ו ז"ל דחלה המופרשת אגמ"ל דהיתה חלה גם בעודה בטבלה ואני הבאתי ראי' לסברא זאת מן המשנה חלה פ"ד מ"ג דמבואר שם דב' קבים וקב דבר שניטלה חלתו באמצע מצרפן לחלה אע"ג דאין הקב ההוא טבול לחלה מ"מ כיון דהי' כבר טבול לחלה קודם שניתקן מצרף ומבואר שם בר"ש בשם הירושלמי דאם הי' קב חלה עצמה באמצע אינו מצרף ואינו מובן כלל דהרי הקב חלה עצמו ג"כ הי' פעם טבול לחלה טרם שהופרש לחלה וע"כ לומר דחלה עצמה אחרי שהופרשה אגמ"ל דלא היתה טבל מעולם רק היתה חלה מעולם גם בעודה בטבלה וע"כ שפיר אינו מצרף ב' הקבין לעשותם טבל לחלה ורק דבר שניטלה חלתו הוא דמצרפן להטבל משום דהי' גם הוא פעם טבל קודם שניתקן והסברא בזה דחלה וכן תרומה המופרשין אגמ"ל דהיו חלה ותרומה מעולם הוא פשוט עפ"י המבואר בכמה דוכתי דגם טבל התרומה מעורבת בו ודעת רש"י ביבמות (דף פ"ו ע"א) דזהו כל איסורו של טבל דתרומה המעורבת בו אוסרתו וכן מבואר בנדה (דף ז' ע"א) ובסנהדרין (דף פ"ג ע"א) דטבל פתיכא בי' תרומה ועיין אתוון דאורייתא (כלל ב') דהבאתי עוד מקומות דמבואר כן ולכן ההפרשה איננה איפוא התחדשות התרומה והוא רק בירור דזה המופרש הוא הוא שהי' התרומה מעולם והשאר נתברר לחולין ולפי"ז הנה כל קדושת תשלומי תרומה שנותן או מפריש חולין מתוקנים והם נעשים תרומה הרי אינה קדושה גדולה כל כך כקדושת התרומה הנאכלת וזה דהרי התרומה הנאכלת היתה תרומה מעולם ולא הי' לה שעת הכושר ומה שאין כן חולין של התשלומין הרי לפני הנתינה או ההפרשה הוא חולין וא"כ כי היכא דמבואר בכולי' תלמודא דאיסור שהי' לו שעת הכושר קיל טפי מאיסור שלא הי' לו שעת הכושר א"כ מובן מאיליו דה"נ קדושה שהיתה חולין תחלה היא קדושה קלישא וקילא טפי מקדושה מעודה וא"כ הרי תמיד קדושת התשלומין קלישא משל נאכלת [ואין לומר דגם הנאכלת הי' לה שעת הכושר לפני המירוח דז"א דאחרי שנתמרח פנים חדשות באו לכאן וכאילו אז הוא שנתחדש מציאותה דמפאת זה הוא דחשיב טבל ברי' אע"ג דבעי' איסור מתחלת ברייתו ובספרי אתוון דאורייתא (כלל כ"ה) כתבתי בזה עוד טעם דכיון דגם קודם מירוח אם קרא עלי' שם תרומה הוי תרומה לכן גם אז יש לו שם טבל עיי"ש וא"כ ה"ה לעניין תרומה ישנה לתרומה גם אז ובמחובר דלא מהני קריאת שם אפי' בדיעבד מ"מ מחובר שנעשה תלוש וודאי דחשיב פנים חדשות דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ובוודאי דנחשב פנים חדשות מה שנעשה מקרקע מטלטלין וכמ"ש שם באתוון דאורייתא עש"ה ואיך שיהי' עכ"פ כמו דטבל חשיב איסור מתחלת ברייתו ה"נ לפי דרכנו אגמ"ל דהתרומה היתה תרומה מתחלת ברייתה וא"כ שפיר הרי לא הי' לה שעת הכושר]:

והנה גוף הסברא הנ"ל דתרומה המופרשת אגמ"ל דהיתה תרומה מעולם מובן מאיליו דשייך רק לסברא דיש ברירה דאז יתכן לומר דכיון דהיתה מעורבת תרומה גם בטבל אלא שלא נתבררה לכן כיון שהוא מפריש ומברר עתה א"כ יש ברירה ואגמ"ל דהיא היתה התרומה מעולם ומשא"כ למ"ד אין ברירה א"כ הרי אין הפרשתו עתה מהני אלמפרע כלל ואכתי לשעבר הוא רק טבל כשאר הטבל וע' בט"ז יו"ד סי' שכ"ד שם שכ' כן להדיא בשם המהרי"ו הנ"ל דסברא זאת תלוי' בברירה עש"ה וא"כ למ"ד אין ברירה גם תרומה הנאכלת הי' שעת הכושר אל קדושתה בעודה בטבלה דלא היתה אז תרומה עדיין:

ולפי"ז ר"י לטעמי' דס"ל דאחין שחלקו לקוחות הן ואין בריר' א"כ תרומה הנאכלת ג"כ הי' לה שעת הכושר וא"כ שוב שפיר יכול לסבור דבעי' שתודמה קדושת התשלומין אל הנאכלת מקרא דונתן לכהן את הקודש קודש שאכל וכמ"ש כבר ולכן שפיר אין הפרשה מקדשת כיון דתהי' הקדושה קלישא מפאת אפשריות השאלה ומשא"כ ר"ל לטעמי' דס"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי' וא"כ ע"כ דיש בריר' דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד כו' וא"כ שוב תרומה הנאכלת לא הי' לה שעת הכושר ושוב כל קדושת תשלומין בהכרח אינה דומה לגמרי לקדושת הנאכלת רק קלה ממנה וא"כ א"א לנו לפרש ונתן לכהן את הקודש קודש שאכל דהכוונה שתודמה הקדושה לגמרי ולכן שוב אם ניתוסף עוד קולא מפאת אפשריות השאלה ג"כ לית לן בה ולכן שפיר אפשר להפרשה שתקדש:

והנה עפיד"ז יש לי לומר ג"כ בהסברת פלוגתא דרבי וראב"ש דרבי ס"ל דנתינה מקדשת וראב"ש ס"ל דהפרשה מקדשת וזהו אחרי אשר אציע דיש לי לומר סברא היפיכיית בזה דיש הכרח לומר דהפרשה מקדשת ולא נתינה משום דאם תקדש הנתינה תהי' הקדושה קלישא טפי מקדושת הנאכלת וע"כ א"א לה שתקדש דבעי' שתודמה כו' וכנ"ל והסברא בזה הוא עפ"י דעת היריאים דגם בתרומה שבאה ליד כהן מהני שאלה וכבר כתבתי דלפי"ז יש בכל תרומה גם לישראלים הנותנים עדיין זכות ממון ובעלים למאי דקיי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממוני' הוא ואולם זה הרי אין מגרע בקדושת התרומה דבר דכל תרומה הרי קדושתה ע"י ההפרשה ונעשית אז קודש גמור וא"כ נהי דיש לבעלים זכות ממון בה גם אחרי הנתינה מ"מ גם חלק זה שלו הרי הוא קודש בקדושת תרומה ואין הקדושה נגרעת דבר עי"ז ואולם בתשלומי תרומה אי נימא דרק הנתינה היא המקדשת לא ההפרשה א"כ זה הזכות ממון אשר לבעלים עדיין מפאת הואיל כו' א"כ זה הזכות הרי לא ניתן כלל כיון דעדיין הוא שלו וכמ"ש כבר וא"כ כיון דרק הנתינה היא המקדשת א"כ הרי זה החלק שלו אשר לא ניתן הרי לא נתקדש כלל והרי הוא חולין וא"כ נמצא מהות חולין מעורב בכל קדושת תרומה דתשלומין וא"כ פשוט דקלישא קדושתה מקדושת הנאכלת דהית' קדושה גמורה משא"כ זו דמעורב בה חולין ודבר זה מצינו בכמה דוכתי דעירוב מקליש הדבר ע' פסחים (דף מ"ג ע"ב) ומנחות (דף נ"ח ע"א) עירובו מניין וע' ברכות (דף ל"ו ע"ב) וצריכא דאי אשמעי' כל שהוא ה"א משום דאיתי' בעיני' אבל ע"י תערובות לא וע' ר"ן פ"ק דסוכה על המשנה דעושה סוכתו תחת האילן דכ' וז"ל נ"ל דהיינו טעמא משום דכל דבר שעומד בעצמו ואינו מעורב חשוב יותר כו' עכ"ל ז"ל עש"ה וכ"כ הר"ן בע"ז דטעמא דזוז"ג דשרי הוא מטעם ביטול ואע"ג דהוא חד בחד מ"מ העירוב עצמו מקליש הדבר ומבטלו וכמו שהסביר בשו"ת האבני מלואים ז"ל וכן במום בקרבנות מצינו דאין האיסור ע"י תערובות ע' יומא (דף ס"ד ע"א) וכזה מצינו במקומות רבים מאוד תלאה העט מהזכירם ולענייננו היא סברא פשוטה וודאי דקודש המעורב בו חולין בכולו הוא קדושה קלישא טפי מקדושה שאין בה תערובת חולין ולפי"ז הנה יש הכרח לומר דגם בתשלומין אין הנתינה מקדשת כלל רק ההפרשה וע"כ אף שיש אל הבעלים חלק עדיין מפאת הואיל כו' מ"מ גם זה החלק קודש דאף דלא ניתן מ"מ הרי הופרש וכמו בתרומה עצמה וכנ"ל:

ואולם הרי כבר כתבנו דיש ראי' דא"צ שתודמה קדושת התשלומין לקדושת הנאכלת לגמרי כיון דקדושת הנאכלת בלא"ה גדולה טפי דלא הי' לה שעת הכושר ומשא"כ קדושת התשלומין וכמו שמצינו בכולי' תלמודא דאיסור שהי' לו שעת הכושר קיל טפי מאיסור שלא הי' לו שעת הכושר וא"כ ה"נ להיפוך בקדושה וכמובן:

ואולם דבר זה דיש חילוק בין הי' לו שעת הכושר ללא הי' אף דמפורסם הוא בכולי' תלמודא אומר אני שאין דבר זה מוסכם ובמחלוקת הוא שנוי וזה שבש"ס זבחים (דף פ"ג ע"א) איתא במשנה המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אוי כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראוי' לאישים אם עלתה לא תרד אף כל כו' ע"ש בגמ' וברש"י דדיוקא דידי' מתיבת מוקדה דבעי שיהי' ראוי ליקידת אש המזבח] ר' גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראוי' למזבח כו' אין בין דברי ר"ג לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים שר"ג אומר לא ירדו ור' יהושע אומר ירדו (דדם ונסכים אין נשרפין ואין ראוין למוקדה רק למזבח ופלוגתייהו דר' יהושע ור"ג הוא דר"י דייק תיבת מוקדה ור"ג דייק תיבת מזבח עש"ה בגמ' ובפירש"י) והנה בגמ' שם ר"ג אומר כל הראוי למזבח כו' ור' יהושע נמי הכתיב מזבח ההיא מיבעי' לי' מ"ט קאמר רחמנא כל הראוי למוקדה מקדש מזבח (פי' דמזבח דקרא ללמדך הטעם הוא שבא דמה שלא ירד משום קדושת מזבח הוא. רש"י) ואידך מזבח אחרינא כתי' ואידך חד להיכא דהית' לה שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר (פי' דצריכי תרי קראי חד דמזבח מקדש פסולין שהי' להם שעת הכושר כגון לן ויוצא כו' וחד דמקדש פסולין שלא הי' להן שעת הכושר כגון נשחט במחשבת חוץ לזמנו כו'. רש"י) ואידך כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא היתה לו שעת הכושר ולא שנא לא היתה לו שעת הכושר עכ"ל הגמ' ומבואר דר"ג לית לי' כלל לחלק בין הי' לו שעת הכושר ללא הי' ופסול שהי' לו כו' פסולו עצום כל כך לדידי' כפסול שלא הי' לו כו' דאל"כ הי' ראוי שיוצרך מקרא בפ"ע לפסול שלא הי' לו כו' וכמובן והנה ר"ש ס"ל שם במשנה וגמ' ג"כ כר' גמליאל בנסכים הבאים בפ"ע דלא ירדו ורק בנסכים הבאים עם הזבח הוא דפליג משום דלא דמיין לעולה שהיא באה בגלל עצמה עיין שם היטיב ואם כן הא גם על ר"ש תיקשי דמנא לי' לרבויי נסכים כלל ואפי' הבאים בפני עצמם הא אינם בכלל מוקדה ועל כרחך ג"כ דמתיבת מזבח הוא דרבינהו וכר"ג וא"כ גם הוא בהכרח סובר כר"ג דאין חילוק בין פסול שהי' לו שעת הכושר לשלא הי' לו כו' דאל"כ הא איצטריך קרא לרבויי פסולין שלא הי' להם כו' וכנ"ל ולפי"ז הנה לר"ש דאין חילוק בין פסול שהי' לו כו' ואין פסולו קלוש ע"י שהי' לו כו' רק פסולו עצום בערך כפסול שלא הי' לו כו' וא"כ ה"נ קדושה שהית' לה שעת הכושר שפיר ג"כ עצומה כל כך כמו קדושה שלא הית' לה כו' וא"כ י"ל דראב"ש בשיטתי' דאבוה קאי בזה וא"כ שוב שפיר יש לנו לומר דאין הנתינה מקדשת רק הפרשה כיון דאם תקדש הנתינה יהי' קדושתה קלישה משל נאכלת מפאת תערובת חלק החולין וכנ"ל וכתי' ונתן לכהן את הקודש קודש שאכל דבעי' שיודמה קדושת התשלומין לשל נאכלת ואי דא"א לנו לפרש כן כיון דבלא"ה קדושת התשלומין בהכרח קלישה טפי מפאת שהי' לה שעת הכושר ז"א דהא לדידי' אין חילוק בזה והויית שעת הכושר אין מקליש את הקדושה דבר ומשא"כ רבי ס"ל כהלכה דקיי"ל שם כר' יהושע וכמבואר שם ברמב"ם בהלכותיו ע"ש וע"כ שפיר ס"ל דנתינה מקדשת ודו"ק כי זה כפתור ופרח דרך הפלפול בעזה"י [ודברינו אלה הוא דלא כדברינו להלן בתשובה דגם ראב"ש מודה דנתינה מקדשת רק דס"ל דהפרשה ג"כ מקדשת דהדיוק שלנו להלן בזה אינו מוכרח די"ל דהא דאמר ראב"ש אף הפרשתו מקדשתו פירושו פשוט דלא לבד משעת הנתינה מתקדשת רק גם אם הפריש תחלה הוא עוד קודש משעת הפרשה וכ"ש דמתקדשת עם הנתינה דהיא תמיד גם הפרשה שהרי הוא מופרש מאיליו בתתו אותו לכהן ומאי דדחקתי עצמי בזה להלן הוא לפי הגירסא בירושלמי מחל ואח"כ אכל אבל לפי מאי דמסיקנא להלן דנוסחא זאת מוטעית וצ"ל אכל ואח"כ מחל א"כ הרי אין צורך עוד לדיוק זה וכמובן מדברינו בזה להלן]:

ודע דעפ"י דרכנו זה יש לי להבין דברי הירושלמי תרומות שם פ"ו ה"א דמייתי בריתא דתשלומי תרומה אין טבול יום פוסל בה וקאמר עלה ואוף ר"ש ור' יוסי מודי בה פי' דאע"ג דבמס' טבול יום פ"ג מ"ד איתא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום ר' יוסי ור"ש פוסלין עכ"ל המשנה וע"ז אמר הירושלמי דאפי' ר"ש ור' יוסי דמחמרי התם מ"מ בתשלומי תרומה מודים דאין טבול יום פוסל בה והנה הדברים האלה תמוהים בתרתי חדא דמה טעם גוף הדבר דאין טבול יום פוסל תשלומי תרומה הרי הם נעשים תרומה מה"ת והרי טבול יום פוסל את התרומה מה"ת כמבואר בשבת (דף י"ד ע"ב) ובכולי' תלמודא וא"כ מדוע לא יפסול גם תשלומי תרומה ועוד ק' דמה זה שאמר הירושלמי דאף ר"ש ור' יוסי דמחמרי בדימוע מ"מ מודים כאן ומה עניין דימוע לתשלומי תרומה והם נושאים שונים לגמרי ואפשר לפסול בחדא ולהכשיר באידך וע"ש בר"ש ב במשנה ובפי' הפני משה מ"ש בזה ואולם לפי דרכנו מעלה י"ל דבאמת הרי חזינן דטבול יום טומאתו מעוטה משאר שני לטומאה דכל שני טומאתו גמורה אלא דהוא טומאת שני ומשא"כ בטבול יום אמר בכמה דוכתי דקלישה טומאתי' עי' פסחים (דף צ' ע"ב) וזבחים (דף י"ז ע"א) וכן הוא במקומות רבות מאוד [וע' חגיגה (דף י"ח ע"ב) דאדם שהוא שני אסור באכילת מעשר לרבנן דר"מ ואילו טבול יום מותר באכילת מעשר לכ"ע וכן כל שני מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום וכן לעניין קודש אף דשני מטמא את הקודש ועושאו שלישי לעשות רביעי מ"מ טביל יום רק פוסל את הקודש ולא מטמא דכיון דטבל קליש טומאה פסול משוי טמא לא משוי ע' מעילה (דף ח' ע"ב) וע' תוס' נדה (דף ז' ע"א) ד"ה והאי דאף דשני פוסל חולין הטבולין לחלה למ"ד כחלה דמו מ"מ טבול יום לא פסיל להו ע"ש וכן מתבאר עוד מדוכתי טובי מאוד דטומאת טבול יום קלישא מטומאת שני] וע"כ י"ל דבאמת לא הי' ראוי לטבול יום לפסול תרומה דלא מצינו בלמטה משני שיפסול תרומה אלא דמה שהחמירה בו תורה שיפסול תרומה הוא רק מפאת דכיון דקודם שטבל הי' טמא גמור או אב או ראשון [דשני לא משכחת באדם וכלים מה"ת דאין מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה] ולכן גם עתה אחרי הטבילה אף דקלישא עתה טומאתי' גם משני מ"מ הרי טומאתו באה מטומאה ראשונה ואילו שאר שני לפני העשותו שני הי' טהור ולכן זה טעם חומרתה של טומאת טבול יום לעניין תרומה ומפאת זה הוא שהחמירה בו תורה לגבי תרומה להיותו שב במדריגת שני לפסול את התרומה ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז נראה לפי המבואר בזבחים (דף מ"ד ע"א) דאילו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר ותרומה (היינו דאדם הטמא שרץ האוכל מע"ש הוא בלאו וכשאוכל תרומה הוא במיתה) הייתי אומר מדקלות על החמורות במיתה חמורות נמי על הקלות במיתה לכך נאמרו חמורות ע"ש בפירש"י דפי' דהייתי אומר דכי היכא דטמא שרץ על אכילת תרומה הוא במיתה ה"ה דטמא מת דחמורה טומאתו משרץ על אכילת מעשר הוא ג"כ במיתה דמה לי טומאה קלה וקדושה חמורה מה לי טומאה חמורה וקדושה קלה עכ"פ בשניהם הערך שוה דמה שנגרע בקדושה הרי ניתוסף בטומאה וע"כ הוצרך לכתוב גם חמורות היינו טומאת מת להודיענו דגם טמא מת אינו במעשר רק בלאו עש"ה ולפי"ז י"ל גם לענייננו דכיון דכל עיקר חומרת טבול יום הוא במה שבא מטומאה ולולי זה לא הי' ראוי לפסול תרומה א"כ השתא נמי דפוסל תרומה הרי התרומה קדושתה היא מעודה דאחרי ההפרשה אגמ"ל דהית' תרומה מעולם וכנ"ל בארוכה ומשא"כ בתשלומי תרומה נהי דנעשים תרומה מ"מ הרי לפני זה היו חולין וא"כ הרי הקדושה באה מחולין וא"כ החומרא אשר בטומאת טבול יום במה שבאה מטומאה הרי לעומתו יש גרעון זה עצמו בקדושה במה שבאה מחולין וא"כ שוב נסתלקה חומרא זאת ושוב שב שפיר להיות פחות משני ושפיר אינו פוסל תשלומי תרומה ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז הנה לכאורה אין לו לטבול יום לפסול דימוע ג"כ וזה דהרי תרומה שנדמעה באמת הי' ראוי לה להבטל ועניין הדבר שאינה בטילה למדנו ממאי דאסמכו לה רבנן אקרא דאת מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו מקדשו כמבואר בסיפרי ומובא בתוס' וראשונים במקומות רבות ולכן כיון שהתרומה הנדמעת יש לה כח זה שהיא מקדשת החולין לכן זהו עצמו הטעם שאינה בטילה בהם להפקע קדושתה שהרי אדרבה גם הם מתקדשים ונעשים תרומה ודו"ק היטיב בזה דאין דימוע דתרומה כשאר דברים שאינם בטילים שאינם אוסרים בעצם את ההיתיר רק שאנו אומרים שלא נתבטל האיסור דבדימוע לא כן הוא דאילו לא הי' מקדש בעצם את ההיתיר הי' ראוי לו להתבטל באמת בו ורק ענין המנע הביטול הוא רק מה שחידשו חכמים ואסמכוהו אקרא שהתרומה מקדשת גם את ההיתיר בעצמותו וכהוראת דרש דאסמכתא הנ"ל מה שאתה מרים ממנו מקדשו ומפאת זה הוא דלא בטל ועי' תוס' נדה (דף מ"ז ע"א) ד"ה אתי דכתבו להדיא דבדימוע גם החולין נעשים תרומה ומש"ה פטורים מחלה עש"ה ובחידושי הארכתי בזה מאוד בראיות רבות דזה כל עיקר עניין דימוע מה שמקדש את החולין ומפאת זה הוא דאינו מתבטל ולולא זה הי' לו להתבטל באמת ולפי"ז הנה שפיר אין ראוי לטבול יום לפסול דימוע מאותו טעם עצמו שאינו פוסל תשלומי תרומה וזה דבאמת הרי הי' ראוי לתרומה המעורבת שתתבטל אלא דכיון דמקדשת החולין לכן ממילא אינה מתבטלת וא"כ כיון דקדושת החולין של התערובת הרי היא קדושה הבאה מחולין דלפני התערב בם התרומה הרי הי' חולין וא"כ שוב הרי אין טבול יום פוסל קדושה כזאת דמש"ה אין פוסל ג"כ תשלומי תרומה וכנ"ל וא"כ נהי דהתרומה המעורבת היא קדושה מעודה מ"מ כיון דהחולין א"א להם להפסל בטבול יום מפאת שאינם קדושה מעודה א"כ נהי דהתרומה נפסלת א"כ הרי הפסול שלו ג"כ יובטל בהם דלכל שאין הם נעשים בעצם כתרומה שוב הרי התרומה בטילה בהם וכנ"ל וא"כ שפיר קאמר הירושלמי ואף ר"ש ור' יוסי מודים בה דשפיר ה"א דכיון דחזינן לר"ש ור' יוסי דפוסלים בדימוע אף שאין קדושת החולין קדושה מעודה ושוב גם התרומה בטילה וכנ"ל וא"כ לדידהו בהכרח דסבירא להו דטבול יום פוסל גם קדושת תרומה שאינה קדושה מעודה וא"כ שוב שפיר ראוי שיפסול בתשלומי תרומה ג"כ וא"כ שפיר השמיענו הירושלמי רבותא דאף ר"ש ור"י מודים בה ודו"ק היטיב כי הוא כפתור ופרח בס"ד והטעם שמודים באמת י"ל בפשיטות דאחמור רבנן בזה גבי דימוע יותר מבתשלומי תרומה כיון דבדימוע עכ"פ הרי יש שם בתערובת קדושה מעודה ומשא"כ בתשלומי תרומה דאין שם קדושה מעודה כלל וכלל ולכן לא אחמירו רבנן וז"פ:

והנה לפמ"ש למעלה דכל תשלומי תרומה לפי דעת רבי דנתינה מקדשת [והכי קיי"ל דהלכה כרבי מחבירו] יש בהקדושה תערובת חולין מפאת חלק הבעלים דהואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ממוני' הוא וא"כ זה החלק שהוא שלו עדיין הרי לא ניתן ולא נתקדש וא"כ מעורב עניין חולין בכל קדושת התרומה א"כ י"ל בפשיטות דזהו הטעם דאין טבול יום פוסל תשלומי תרומה דאין ללמדה מתרומה דשאני תרומה דקדושתה גמורה משא"כ זו דמעורב בה עניין חולין וכנ"ל ויש להטעים עוד יותר דבר די"ל דבאמת הי' ראוי לטבול יום להחשב ראשון דכיון דלתרומה בעי' הערב שמש ולפני זה אינו טהור עי' יבמות (דף ע"ד ע"ב) א"כ הי' ראוי שתהי' טומאתו הראשונה עדיין בו וע"כ הא דטבול יום נחשב רק שני י"ל דקלות טומאתו הוא מפאת שנתערב בה טהרה דכיון דמתחלה הי' טמא לגמרי ואחרי הטבילה נטהר למעשר א"כ הרי נתערב עניין טהרה בהטומאה ולכן התערובות הזה מקליש את הטומאה גם לעניין תרומה ולכן אינה עוד ראשון רק בערך שני לתרומה וא"כ כיון דחזינן לפי"ז דהעירוב מקליש ומוריד את הטומאה מערכה א"כ בתשלומי תרומה דניתוסף עוד עירוב עניין חולין בהקדושה א"כ ה"ל כאילו הי' עוד תוספת של תערובת טהרה בטומאה דב' אלו הדברים שקולין יחד וכש"ס זבחים (דף מ"ד ע"א) הנ"ל דהתמעטות הקדושה דינה כהתמעטות הטומאה ולכן שפיר אין פוסל תשלומי תרומה דכיון דחזינן דהעירוב מקליש ומוריד את הטומאה א"כ כאן דניתוסף עוד עירוב שני א"כ הרי ירד עי"ז גם ממדריגת טבול יום בעלמא והוא כאן עוד פחות ממנו וא"כ על פחות ממדריגתו בעלמא הרי ליכא קרא שיפסול ולכן שפיר אינו פוסל ודו"ק היטיב] ולפי"ז הנה גם בדימוע שפיר לא הי' ראוי שיפסול מאותו הטעם עצמו שאין פוסל בתשלומי תרומה דגם שם הא יש עירוב חולין כיון שנתערבה התרומה בחולין וא"כ מדפסלי ר"ש ורבי יוסי בדימוע שפיר ה"א דפסלי גם בתשלומי תרומה ולכן שפיר השמיענו הירושלמי שאינו כן וטעם החילוק פשוט ג"כ דשם עכ"פ התרומה הית' מבוררת לפני התערובת וגם אין שם רק עירוב שכניי מפאת שאין התרומה ניכרת ומשא"כ כאן דהתרומה לא הית' מבוררת בשום פעם ועניין החולין מעורב בגוף הקדושה בכולה וכמובן ודו"ק היטיב כי גם זה נכון מאוד בס"ד:

והנה כבר נמשכתי מעט חוץ מכוונת גוף ביאור הירושלמי אשר הוא מטרת כוונתנו והנני שב עתה לזה ואומר דמ"ש למעלה בהך דירושלמי ונתן לכהן את הקודש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו דכוונת הירושלמי לדרוש קרא באוכל תרומת הקדש דיתן לכהן את אשר הי' ראוי לו להיות נותן להקדש הנה פי' זה עדיין אין נוח לי דמנ"ל לירושלמי זה דאי משום דאפקי' קרא בלשון קודש הרי אין זה שינוי מן הלשון הראוי כלל כיון דגם תרומה גופה קרוי' קודש וכדכתיב וכל זר לא יאכל קודש ועי' כתובות (דף כ"ה ע"א) לא במידי דאיקרי קודש כו' וע"כ נלפע"ד עוד פי' אחר בזה והוא העיקר וזה דהנה מדס"ל לר' יוחנן דיש חיוב נתינה לכהן גם כשאין דין ממון כלל דהיינו באוכל תרומת אבי אמו כהן ויורשו דאין דין ממון כאן כלל שהרי הוא עצמו יורש את הדין ממון וא"כ ע"כ דס"ל לר' יוחנן דקרא דונתן לכהן את הקודש אין הכוונה בתורת תשלומין רק מתנת כהונה גרידא הוא ככל מתנות כהונה וזיכה רחמנא את הכהנים במתנה זאת דאם ישראל אוכל תרומה שוגג צריך לתת לכהן חולין מתוקנים כמוה שיעשו תרומה וע"כ גם כשאין דין ממון כלל יש חיוב זה דאין לו שום עניין עם הדין ממון כלל [ואולי טעמי' דר' יוחנן מדכתי' ונתן ולא כתיב ושילם לכהן את הקודש אלמא דלאו בתורת תשלומין הוא רק חיוב נתינה גרידא ככל מתנות כהונה] וא"כ ממילא בישראל האוכל תרומת כהן בשוגג דיש כאן תוספת חיוב תשלומין ג"כ שחייב לשלם מה שגזל לכהן ככל דין ממון א"כ איפוא איך יוצא ידי חיוב הגזל בנתנו לאותו כהן חולין מתוקנים והם נעשים תרומה הרי נתינה זאת מתנה גרידא היא מחיוב התורה שחייבה לתת מתנה זאת ותדע שהרי הוא מחויב לתת וניתנית גם כשאין דין ממון כלל וא"כ כאן שיש גם חיוב ודין ממון מפאת הגזל איך נפטר ודי חיוב זה ואטו אם יגזול אדם לחבירו מנה וילך ויתן לו מנה במתנה האם יופטר ע"י המתנה הזאת מלשלם לו עוד מנה שגזל אתמהה וגם כאן הרי הוא דומה בדומה ממש שהרי התורה חייבה כאן רק לתת לכהן מתנה חולין המתוקנים מדישנו לחיוב זה גם כשאין דין ממון כלל ואז על כרחך מתנה גרידא היא וא"ל דהם ב' חיובים דכשאין דין ממון הוא חיוב בפ"ע בתורת מתנה וכשיש דין ממון הוא חיוב בתורת תשלום הגזל ג"כ דז"א דהרי אין לנו שני מקראות בחיוב זה רק מקרא אחד ונתן לכהן את הקודש וא"כ על כרחך דחיוב מקרא זה זה עניינו שיתן לכהן מתנה חולין מתוקנים ולכן נוהג גם כשאין דין ממון כלל וא"כ שוב אם יש גם גזל איך נפטר מידי חיוב הגזל וזהו עצמו דברי הירושלמי דכשהקשה לו דליתני ב' היינו דבגוזל תרומת הקדש יתתייב ב' קרנים א' קרן לכהן חולין מתוקנים שיעשו תרומה ב' קרן להקדש משום גזילה ההקדש השיב ע"ז התורה אמרה יצא ידי גזילו היינו דגזה"כ הוא דבנתינת החולין מתוקנים לכהן נפטר גם מידי גזל ההקדש וע"ז פריך היכן אמרה תורה והשיב ע"ז דמגוף המקרא הכתוב בתשלומי תרומה בעצמו יש ללמוד זה שהרי נאמר ונתן לכהן את הקודש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו והכוונה דהא רק נתינה אחת אמרה תורה ולא ב' נתינות וכהך דיומא (דף מ"ז ע"א) נעייל והדר נעייל הבאה אחת אמרה תורה ולא שתי הבאות ובמנחות (דף צ"ד ע"א) ליניף וליהדר וליניף תנופה אמר רחמנא ולא תנופות וכהנה רבות וא"כ גם כאן כיון דכתיב רק ונתן וא"צ ליתן ב' פעמים א"כ בזה עצמו הרי גילתה תורה דמתנה זאת שנותן לכהן חולין המתוקנים פוטרתו מידי הגזל ג"כ דאל"כ איך יצא ידי גזילו באוכל תרומת כהן בשוגג ע"י נתינה זאת והרי נתינה זאת מתנה היא ולא תשלום הגזל וכנ"ל ועל כרחך דגזה"כ הוא בקרא דונתן לכהן את הקודש דמכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו דאל"כ הי' לו לתת עוד קרן משום גזל ונתינה אחת אמרה תורה ולא ב' נתינות וא"כ כיון שיש כאן גזה"כ דמתנת חולין המתוקנים שנותן לכהן פוטרת גם מידי גזל הנעשה באכילת התרומה בשוגג וא"כ מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל גבוה וכי היכא דפוטרת מגזל הדיוט אם גזל באכילתה את ההדיוט ה"נ אם היתה התרומה של גבוה וגזל באכילתה את הגבוה נפטר ג"כ ידי הגזל ע"י מתנה זאת שנותן חולין מתוקנים לכהן ושפיר אין כאן רק קרן אחד לכהן ולא ב' קרנות ודו"ק היטיב כי זה הפי' ברור בעזה"י בדברי הירושלמי דאמר ונתן לכהן את הקודש מכיון שנתנו לו יצא ידי גזילו וכל מפרשי הירושלמי במחכת"ה החטיאו את המטרה בזה ללכת נתיבות רחוקות הלאה כי הפי' ברור ופשוט כדברינו:

והנה הא דאמר הירושלמי מחל ואח"כ אכל תפלוגתא דר"י ורשב"ל הוא ג"כ דבר מתמי' דמה שייך מחילה לפני האכילה והפני משה שם פי' הכוונה שמחל לו הכהן מקודם מה שיאכל ע"ש והוא מאורע מתמי' שיאמר כהן לישראל אם תשכח ותאכל תרומתי אני מוחל לך מעתה הדמים ועוד קשה דזו מחלוקת הראשונים ז"ל אי מהני מחילה בדשלב"ל ולא אישתמיט שום אחד מהם להביא ירושלמי הנ"ל דמפורש בו לפי פי' זה דמהני מחילה בדשלב"ל ועוד ק' ביותר דל"ל לירושלמי למינקט גוונא רחיקא הנ"ל ומדוע לא אמר בפשיטות דאם אכל ואח"כ מחל הוי תפלוגתא דר"י ורשב"ל דלר"י לא מהני המחילה וצריך לתת ולרשב"ל צריך רק להפריש לעצמו ונידון זה דומה בדומה ממש למחלוקת ר"י ור"ל בגזל תרומה משל אבי אמו ומת דשם ג"כ חל החיוב בשעת אכילה שאכל עוד לפני המיתה ונפקע הדין ממון אח"כ ע"י המיתה שיורש הדין ממון ע"י כך וה"נ בשעת אכילה תל החיוב ונפקע אח"כ ע"י המחילה וא"ל דגם פלוגתא דגזל תרומה מאבי אמו ומת איירי כשאכל התרומה אחר מיתה דזה וודאי אינו דא"כ הרי ירש כבר את התרומה עצמה ונעשית שלו ומה לי במה שגזלה מקודם הרי עתה תרומת עצמו הוא שאכל ואי בהא פליגי א"כ ל"ל למינקט כהאי גוונא דגזל ומדוע לא פליגי סתם בישראל שאכל תרומת עצמו דמשכחת בכמה גווני כגון שלקח תרומה מכהן או נתנה לו במתנה וכן בע"ח ישראל שגבה תרומה מכהן בחובו ואשה ישראלית שגבתה תרומה מכהן בכתובתה וכן ישראל שירש תרומה מאבי אמו כהן בלא עבירת גזל ואם כן וודאי דלא ה"ל למינקט גזל תרומה משל אבי אמו כהן רק הל"ל סתמא ישראל שאכל תרומת עצמו ועכ"פ לא ה"ל למינקט גזל כיון דהגזל כאן לא מעלה ולא מוריד אתרי שאכלה אתר מיתה שכבר ירשה וא"כ מה לו למינקט גזל דיש כאן גזל וירושה והרי הי' די דינקוט ירושה לבד שאם ירש תרומה משל אבי אמו כהן ואכלה יחלקו אי משלם לשבט או לעצמו וא"כ פשוט וודאי דבכל כה"ג על כרחך דלא פליגי כלל והטעם צ"ל דכל שבשעת אכילה כבר היתה שלו גם ר"י מודה דמשלם לעצמו הואיל ואין שם התחלת דין ממון כלל וכלל ורק בגזל משל אבי אמו ואכל דנתחייב כבר בנתינה בשעת אכילה ואח"כ מת אבי אמו דירש אח"כ את הדין ממון בזה הוא דפליגי אם נפקע חיוב הנתינה ע"י הירושה או לא [וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ם פ"י מהל' תרומות הכ"ב דהך גזל תרומה משל אבי אמו כהן איירי באכלה ואח"כ מת ע"ש] וא"כ דוגמת זה נמי הא ה"ל למינקט אכל ואח"כ מחל וכנ"ל ועוד תיקשי מיד בהתחלת דברי הירושלמי דאמר כשלא הפריש הפריש ואח"כ מחל תפלוגתא דרבי וראב"ש ומבואר דאם מחל קודם הפרשה אין כאן פלוגתא בין רבי לראב"ש ואמאי הרי גם במחל קודם יש פלוגתא זאת דלרבי דנתינתו מקדשתו צריך לתת ולראב"ש כיון דמהני המחילה לעניין הדין ממון א"כ מפאת הקדושה הרי א"צ רק הפרשה לבד כיון דהפרשה מקדשת:

ולחומר הנושא הי' אפשר לומר דלהכי לא נקט פלוגתייהו במחל קודם הפרשה דיש לומר דבאמת הרי אסור לכהן למחול דכיון דהנתינה איננה תשלום חוב בעלמא כבשאר חוב רק היא מתנת כהונה א"כ כשמוחל ה"ל מוחל מתנות כהונה וזה אסור משום מסייע בבית הגרנות וכמו בבכור דאם ישראל נותנו לכהן אסור לכהן לומר הרי הוא לך וכש"ס תמורה (דף ח' ע"ב) הנ"ל והטעם דזה נראה כמוחל לו מתנת כהונה זאת של הבכור הזה עתה כדי שיתן לו שאר מתנות כהונה עש"ה וא"כ ה"נ דכוותה ואך בהפריש ואח"כ מתל א"כ לראב"ש דהפרשה מקדשת והנתינה עתה רק בתורת דין ממון ותשלום חוב בעלמא א"כ שפיר רשאי למחול דוודאי מותר לכהן למחול חוב אשר לו אצל ישראל ורק מתנת כהונה הוא דאסור לו למחול דבמתנת כהונה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכמובן ואמנם זה רק אחר ההפרשה ומשא"כ קודם ההפרשה י"ל דגם לראב"ש אסור למחול וזה דמדלא תני בבריתא ראב"ש אומר הפרשתו מקדשתו רק אמר ראב"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו ומשמע דגם ראב"ש מודה דנתינה מקדשת רק דס"ל דגם הפרשה מקדשת [וא"ל דסוף סוף ל"ל למימר תיבת אף ומאי נ"מ בזה הרי כיון דהפרשה מקדשת א"כ כל נתינה הרי יש בה הפרשה ג"כ שהרי בשעה שהוא נותן את תולין המתוקנים לכהן הרי ממילא הם מופרשין דז"א די"ל דנ"מ לאם שילם לכהן בחולין מתוקנים ולא כיוון כלל שיתקדשו בקדושת תרומה דמה שההפרשה מקדשת פשוט דהוא רק מצד כוונתו שמכוון שמפריש פירות אלו לשיתקדשו בקדושת תרומה לתשלום תרומה שאכל ככל הפרשות תרומות ומעשרות דצריכי כוונת חלות קדושת התרומה ומעשרות ומשא"כ עניין נתינה מקדשת נ' להיפוך דא"צ כוונתו כלל רק דכך גזרה תורה דאם יתן לכהן לתשלומין חולין מתוקנים אזי זאת הנתינה מקדשתם ונעשים תרומה ולא דמי להפרשה דהפרשה כל קדושתה הוא רק מפאת המפריש שמפריש ומכוון לקדשם ככל הפרשות וכנ"ל ומשא"כ הנתינה אין הקדושה ממה שהוא מקדשם רק דמצוה זאת המתקיימת בנתינת החולין מתוקנים יש לה כת קידוש לקדש אותם בקדושת תרומה וא"כ נ"מ גם לראב"ש במה שהנתינה מקדשת לעניין שאם נתן החולין בלי כוונת התקדשותם עכ"ז מתקדשים מפאת הנתינה] ואם כן כיון דגם לראב"ש הנתינה מקדשת א"כ ע"כ גם לדידי' הנתינה היא מפאת מתנות כהונה ולא בתורת תשלום תוב בעלמא דמאין יהי' לתשלום חוב כח קדושה לקדש את חפץ התשלומין וע"כ דמתנות כהונה הוא ולכן שפיר יש לו כת קידוש דהוא מצוה ומעין קריבה לגבוה וכנ"ל ואם כן קודם ההפרשה גם לראב"ש אסור למחול דכיון דכ"ז שלא הפריש הנתינה מצוה בתורת מתנות כהונה אם כן שוב הרי אסור לו למחול וא"כ י"ל דלא בעי הירושלמי לנקוטי גוונא דאיסור וע"כ לא נקט מחילה קודם הפרשה למיתליי' בפלוגתא דרבי וראב"ש כיון דאסור למחול אז לכ"ע בין לרבי ובין לראב"ש ולכן נקט רק הפריש ואח"כ מחל דכיון דלראב"ש ההפרשה מקדשת וכבר גבתה הקדושה את שלה א"כ מעתה הנתינה רק בתורת תשלומין בעלמא ואינה ממתנות כהונה עוד וע"כ שפיר מותר לו למחול וע"כ דברי הירושלמי דאמר הפריש ואח"כ מתל תפלוגתא דרבי וראב"ש הם כאילו אמר הפריש לראב"ש מותר לו למחול ומהני ולרבי לא מהני דרק הנתינה מקדשת וממילא דהוא איסור ג"כ ורק עכ"פ כיון דלראב"ש הוא היתיר שפיר נקט לי' ומשא"כ המחילה קודם ההפרשה לא מני למינקט דהיא הרי היא איסור לכ"ע בין לרבי ובין לראב"ש דלראב"ש נמי כ"ז שלא הפריש נהי דיש לו ב' קדושות ע"י הפרשה וע"י הנתינה מ"מ כיון דהנתינה נמי מקדשת א"כ חיוב הנתינה כ"ז שלא הפריש הרי אינה תשלומין רק מצוה עצמותית ומתנת כהונה ואסור למחול עלי' וע"כ שפיר לא נקט האי גוונא כיון דהוא איסור אליבא דכ"ע ודו"ק היטיב:

ולפי"ז יתיישב ג"כ הא דנקט מחל ואח"כ אכל ולא נקט אכל ואח"כ מחל דלפי הנ"ל ניחא דלאחר אכילה הרי אסור למחול דנראה כמסייע בבית הגרנות דמוחל מתנת כהונה זאת המגיעה לו אצל הישראל בשביל שיתן לו שארי מתנות כהונה ורק קודם האכילה שאומר לישראל אם תשכח ותאכל תרומה שלי בשוגג אני מוחל לך התשלומין זה איננו זכות לישראל כלל שיתן דבר עבור זה דלא שכיח לגמרי שישכח ויאכל תרומתו בשוגג ולא יתן אדם עבור זה כלום ורק אם יארע מהני מחילתו אבל וודאי דלא יתן עבור זה כלום וע"כ ממילא לית בה משום מסייע כו' ולכן הוכרח למינקט מחל ואח"כ אכל ולא מצי למינקט אכל ואח"כ מחל דלא בעי למינקט גוונא דאיסור וכנ"ל. ועי"ל יותר דלא לבד דלא רצה הירושלמי לנקוטי גוונא דאיסור [וכהך דיבמות (דף י' ע"א) ומנחות (דף נ"ב ע"ב) דאי לא קתני ועי' ביצה (דף י"ז ע"ב) ויבמות (דף קי"א ע"א) דלא בעי תנא לנקוטי תקנתא דאיסורא ע"ש וע' רש"י חולין (דף קמ"א ע"ב) ד"ה ומשני בקטן דכ' וה"ה דהוי מצי לשנויי כגון דעבר ונטלן תחת האם כו' אלא ניחא לי' לשנויי בדרך היתיר ולא בדרך איסור ע"ש וכהנה רבות מאוד] רק דלא הי' יכול הירושלמי לנקוט כלל גוונא הנ"ל דהרי הירושלמי בא להורות אל הישראל שאם מחל לו הכהן מה עליו לעשות אם הוא מחויב לתת עדיין או לא וא"כ אל הישראל הרי א"א לנו להורות לו שיעשה איסור וא"כ הרי גם בעבר הכהן ומחל באיסור שלא הי' מותר לו למחול מ"מ הרי מבואר בש"ס תמורה הנ"ל דאם הישראל נותן בכור לכהן ואומר לו הכהן הילך בכור זה אסור לישראל לקבלו דגם לישראל אסור לקבל הסיוע בבית הגרנות וכנ"ל וא"כ גם כאן הרי אסור לו לישראל לקבל מחילת הכהן וא"כ הרי אכתי לגבי הישראל הדין כאלו לא מחל לו הכהן עדיין שהרי אסור לו לקבל המחילה וא"כ לא הי' אפשר לירושלמי לנקוטי כלל גוונא הנ"ל ואולם לכאורה הא בורכא דרק בהך דבכור דממ"נ אם עדיין לא בא ליד כהן הרי אין מחילתו מועלת דאין כהן יכול למחול מתנות כהונה שלא באו לידו עדיין דמי יימר דיותנו לו ואיננו בעליו עדיין לשיועיל מחילתו וכנ"ל מהך דפאה (פ"ה) וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו ועוד דאם לא תוחשב המחילה כאלו בא לידו א"כ הרי עדיין לא נתקיים מצות נתינה ובמה נפטר הישראל הרי הבכור מאליו קודש ועליו רק מצות נתינה וזה הרי עדיין לא קיים וא"כ ע"כ דאיירי רק בשקיבלו ומחזירו או לכל היותר דתוחשב המחילה כאלו קיבלו והחזירו כי היכי דליהוי קיום מצות נתינה וא"כ אחרי שכבר קיבלו הכהן הרי ההחזרה מתנה חדשה היא וא"כ הרי ביד הישראל שלא לקבל המתנה דבמתנה לכ"ע נתינה בע"כ לאו שמה נתינה וביד המקבל שלא לקבלה כמבואר בש"ס ב"מ (דף י"א ע"ב) ומה גט דאיתי' בע"כ כו' מתנה דמדעתי' לא כ"ש ע"ש דמבואר דלא שייכא מתנה על כרחו של המקבל וכן כתבו התוס' בגיטין (דף ע"ה ע"א) ד"ה מכלל ע"ש שכתבו וא"ת גבי גט פשיטא דלא הוי נתינה ומה צריך ללמוד מתקנתו של הלל וכי אם יתן מתנה לחבירו יקבלנה, על כרחו עכ"ל והוא פשוט וא"כ כיון דביד המקבל שלא לקבל לכן שפיר ביכולתינו לאסור לו הקבלה ולומר לו שלא יקבל ומשא"כ כאן דהוא מחילת חוב ובמחילת חוב לכאורה דאם המלוה ימחול החוב אף שלא ירצה הלוה לקבל המחילה מ"מ סוף סוף נפטר כיון דאין כאן נתינה חדשה שצריך לקבלה רק שהי' למלוה חיוב עליו ואם מוחל החיוב הרי ממילא נפקע החיוב ונסתלק ונפטר וא"כ הרי א"א כאן לישראל שלא לקבל המחילה כלל דאם גם ישלם לכהן גם אחר המחילה מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' אחרי דנפטר עפ"י דין וכמו במשיב לאחר יאוש היכא דמהני דחשיב מתנה בעלמא לא השבה כמבואר בב"מ (דף כ"ו ע"ב) וא"כ שפיר יש לנו להורות לישראל מה יש לו לעשות אם עבר הכהן ומחל קודם ההפרשה אחרי דמהני מחילתו בהכרח מצד הדין ממון וכאמור וא"כ לרבי צריך לתת עדיין כיון דרק הנתינה מקדשת וצריך לתת מצד הקדושה דבזה לא שייך מחילה ולראב"ש א"צ רק להפריש ויש ליישב גם זה ולומר דכיון דלראב"ש נמי הנתינה מקדשת אלא דלדידי' גם ההפרשה מקדשת ולעניין הקדושה הרי לא מהני המחילה א"כ כיון דביד הישראל עדיין לקדש חולין מתוקנים ע"י נתינה ואז הרי לא יהנה מן המחילה רק יתן ואפשר לו ג"כ לקדשם ע"י הפרשה ע"כ אכתי מחויב שפיר גם לראב"ש שיקדשם ע"י נתינה כדי שלא יהנה מן המחילה כיון דיש לו עצה שלא ליהנות ממנה ולכן שוב אם נהנה ממנה ה"ל מקבל סיוע בבית הגרנות ועי"ל דגם במחילה יש ביד המחויב שלא לקבל ולרצות המחילה ואם אין רוצה במחילה אז אינו נפטר כלל וזה דהרי לחייב את חבירו נתינה בע"כ ל"ש נתינה עש"ה בתוס' גיטין (דף ע"ה ע"א) ובראשונים וא"כ ה"נ כיון דמצינו דאין ראוי לקבל מחנה מפאת ושונא מתנות יחי' ע' מגילה (דף כ"ח ע"א) לא ניחא לכו דאחי' ושונא מתנות יחי' ולעניין זה פשוט דגם חוב הנמחל ג"כ בכלל זה שהרי נהנה מממון חבירו הנשאר אצלו וחשיב מקבל משל חבירו וא"כ כיון דאם תועיל המחילה ויופטר הרי זה חיוב ורעה לו וכדכתי' ושונא מתנות יחי' דאפי' ילך ויתן למלוה את אשר הוא מחויב עכ"ז כיון דאחרי שנפטר מתנה בעלמא הוא דיהב לי' וכנ"ל א"כ הרי שוב יהי' ביד המלוה שלא לקבל דלא שייך מתנה על כרחו וכנ"ל ואם גם יקבל מתנה חדשה היא אבל עתה ע"י המחילה הרי נשאר ונחלט אצלו ממון חבירו בהכרח וע"כ זה שפיר חיוב ורעה לו ולכן בידו שפיר שלא לרצותה ואינו נפטר כלל ושוב בידו לפורעם למלוה על כרחו של מלוה דגבי פרעון חוב נתינה בע"כ לכ"ע שמה נתינה וכמבואר בתוס' גיטין (דף ע"ה ע"א) שם (ומה שמבואר בס' בניין אריאל עה"ת פרשת לך עה"כ למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך דרק בנותן מתנה לת"ח מפאת חשיבות תורתו הוא דנאמר ושונא מתנות יחי' אבל לא במתנה דעלמא כ' כן שמה בדרוש ואין משיבין על הדרוש כי לא הביא שם שום ראי' לזה ונ' להיפוך מכמה דוכתי ואכ"מ וע' עוד ס' שו"ת משפטים ישרים סי' קכ"ז שכ' וז"ל שאלה ראובן הלוה משמעון וכשהגיע סוף שנת השמיטה אמר מעצמו לפני עדים הנני קובע זמן ללוה שלא אתבענו עד סוף חודש מי מהני או לא. תשובה. נ' דלא מהני כיון דהלוה אינו מרוצה בזמן שקבע לו דאל"ה לא הי' צריך תיקון פרוסבול כלל ע"כ דבריו וקיימתים מסברא דנפשאי וא"כ אי לא מהני הרחבת זמן הפרעון על כרחו של לוה כ"ש דלא מהני מחילת המלוה לגמרי על כרחו ונזכרתי דבמחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' י"א כ' דמחילה בע"כ אי מהני תלוי אי מחילה חשיב סילוק או הקנאה ע"ש ולענד"נ כמ"ש דאפי' אי מחילה הוא סילוק מ"מ אינו יכול לכופו ע"ז להחליט אצלו מעותיו על כרחו דשונא מתנות יחי' וכנ"ל ומש"ש עוד דאפי' מחילה היא הקנאה ג"כ י"ל דכיון דהוא הקנאה דממילא מהני גם על כרחו כהך דקידושין (דף כ"ג ע"א) כסף קבלת רבו גרמה לו ע"ש וצ"ע דבקידושין שם הטעם כיון דקבלת רבו גרמה והרב הרי ברשותו לחוב לו דהרב הא רשאי לשחררו על כרחו ומשא"כ כאן הרי אין ברשותו לחוב לחבירו ולענ"ד פשוט כנ"ל דלא מהני מחילה על כרחו והי' לי עוד להביא ראיות לזה אלא שאכ"מ להאריך בזה] וא"כ שוב כיון דביד הישראל שלא לרצות במחילת הכהן ולא יופטר אז א"כ שוב אסור לו לרצות דהוי מקבל סיוע בבית הגרנות וא"כ שפיר לא הי' אפשר כלל לירושלמי לנקוטי האי גוונא שהרי אנו באין להורות לישראל מה יעשה אחרי מחילת הכהן קודם ההפרשה והרי לכ"ע אסור לו לקבל מחילת הכהן ועדיין צריך לעשות את אשר הוא מחויב לעשות כאילו לא מחל וא"ל דאכתי ה"ל לירושלמי לנקוטי גוונא דמחל ועבר גם הישראל ונתרצה במחילת כהן וקיבלה דאינו יכול לחזור בו עוד אחר כד"ד מקבלת המחילה כמובן ואם יחזור מתנה בעלמא הוא שיתן והדין ממון כבר מחול הוא וה"ל לירושלמי לומר בכה"ג דתלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש דלרבי יש לו לתת ולראב"ש די בהפרשה לבד דז"א די"ל בפשיטות דלא רצה הירושלמי להאריך וניחא לי' טפי למינקט מילתא פסיקתא דהפריש ואח"כ מחל דתלוי בפלוגתא כו' מדנינקט מחל קודם הפרשה דאז הי' צריך להאריך ולפרש ד אם כבר נתרצה במחילת הכהן הוא דתלוי בפלוגתא דרבי וראב"ש ומשא"כ אם בא לשאול מתחלה כיצד יעשה אז לכ"ע מורין לו שלא יקבל מחילת הכהן רק יתן וכנ"ל]:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה