בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ז · ג
מ"ש כ"ת עוד ליישב קושיתו משום דודאי הארס נתבטל במים והוי כמים דהיתירא נינהו עכ"ל וגם פה אין כוונתו מפורשת יען לא פי' איסור הארס מהו ואין מובן ג"כ עניין העשותו היתיר ולפמ"ש למעלה דאין איסור בארס רק משום חב"ע א"כ א"א שיעשה היתיר רק ע"י העשותו קודש כמו המים וזה ודאי א"א ע"י הביטול דקודש א"א בלתי שיהי' של גבוה וע"י ביטול א"א שיעשה של גבוה דממונא לא בטיל וא"א שיעשה ע"י ביטול שם בעלים ואע"ג דהארס הוא הפקר עכ"ז גם חפצי הפקר משמע דהוו בעניין זה כדבר שיש לו בעלים ע' ביצה (דף ל"ח ע"ב) וחפץ של הפקר שנתערב ברוב חפצים של אדם אין החפץ הפקר נעשה שלו מטעם ביטול ונהי דהקדש בטל מה"ת ולא אמרי' דממונא ל"ב היינו רק לאפוקי מידי הקדש אבל לא לעיולי יעוין שב שמעתתא שמעתתא ו' פ"ד ואולם בר"ש שביעית פ"ה מ"ג כ' וז"ל והדר מסיק בירושלמי עשה בארץ ג' שנים אחר שביעית נותן לעניים רובע שהרי שנה של שביעית לעניים ויש כאן ד' שנים א' דעניים ג' לבעה"ב כו' ואע"ג דאמרי' בסוף הנודר מן הירק גידולי היתיר מעלין את האיסור אפקועי ממונא שאני עכ"ל ומשמע מל' זה דהא דממונא ל"ב היינו רק כשיש אל הממון בעלים אחרים וצריך הביטול להפקיע הממון מבעליו ומשא"כ בממון הפקר אמרי' ביטול גם בממון ויש לדחות דקושטא דמילתא נקט דאיירי שם בהפקעת ממון אבל באמת גם ממון הפקר אין בטל ואולם יותר מזה נ' לכאורה מראב"ד בהשגות פ"ב מביכורים דאפי' ממון שיש לו בעלים שנתערב ברוב של אחר כל דלא איכפת לבעל המיעוט בהביטול הוא בטל להעשות של בעל הרוב ע"ש ברמב"ם ה"י הנוטע אילן בתוך שדהו והבריכו לתוך שדה חבירו כו' אינו מביא ביכורים כו' נתן לו חבירו רשות להבריך בתוך שלו אפי' לשעה ה"ז מביא כו' ובהי"ג הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע. שלשה יש לו קרקע ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע ובהשגות אהך דשלשה כו' אמר אברהם לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהם קרקע ואם פירש בלא קרקע אינו מביא ואינו דומה לשנים סתם לפי שהשנים ספק אם קנה קרקע כו' ואם דימה אותו למבריך ברשות לשעה טעה שהרי אף השנים יש לו להעמידם שם כל ימי היותם ואם לאו מפני הספק (שמא קנה קרקע) לא הי' מביא ולמבריך ברשות אינו דומה כלל שהמבריך עיקרו ברשות עצמו ויניקת ההברכה מעוטה היא וכיון שהיא ברשות אינה אוסרת עכ"ל ואינו מובן לכאורה דמה מועיל מה שהיא מעוטה ואי מטעם ביטול א"כ גם במבריך שלא ברשות נימא ביטול וא"ל דממונא לא בטל ומשא"כ במבריך ברשות הוי שלו דא"כ אפי' כל היניקה מקרקע חבירו ברשות ולאו דווקא ביניקת הברכה מעוטה יוחשב שלו ויביא וצ"ל דגם הברכה ברשות אין היניקה שלי דהרשות אינו הקנאה והוא רק כמאכיל לאורח על שלחנו דמרשהו לאכול את שלו ואינו מקנהו לאורח בזה כמבואר בר"ן נדרים (דף ל"ד ע"ב) ואך כאשר היניקה משל אחר רק מעוטה והיא ברשות שפיר נעשה שלו מטעם ביטול דממונא לא בטל לא שייך עוד בזה דאחרי שנתן לו חבירו רשות על היניקה תו הא לא איכפת לי' לחברי' אם תהי' היניקה גם שלו ולכן תו נעשה שלו מטעם ביטול ואף שחבירו לא הקנהו לו מ"מ הביטול עושאהו שלו ומשא"כ בכל היניקה משל חבירו ברשות דאין לו במה להתבטל והרשות עצמו הא אינו הקנאה לכן שפיר אינו שלו ולא מהני הרשות מידי ודו"ק [ולפי"ז יומצא חידוש דין דאף דמאכיל לאורח על שלחנו אינו של האורח דשל בעה"ב הוא אוכל ואם קידש האורח אשה בפרוסה הניתנה לו אינה מקודשת כמבואר בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק"נ ע"ש מ"מ אם נתערב להאורח פרוסה הניתנת לו מבעה"ב בב' פרוסות שלו שאינם ש"פ ואך שלשתם יחד שוין פרוטה וקידש אשה בשלשתן מקודשת דגם פרוסת הבעה"ב נעשית שלו מטעם ביטול אף שלא הקנהו לו דמ"מ הא לא איכפת לי' בהביטול דבלא"ה נתנה לו לאכלו וע"כ תו אמרי' שפיר ביטול להעשות שלו וכנ"ל]:
ואולם יש לי עוד דרך אחרת בראב"ד הנ"ל והוא נ' יותר ואכ"מ כ"כ דלענייננו נ' דאפי' יהי' דין ביטול בממון של הפקר להעשות שלו מ"מ לענייננו א"א שיעשה קודש ע"י הביטול לדיעות האומרים דהיתיר אינו בטל באיסור להעשות איסור וה"נ אין חולין בטילים בקדשים להעשות קודש ומה גם לפמ"ש בחידושי במ"א להסביר הא דהיתיר באיסור אין בטל ואיסור בהיתיר בטל דהוא משום דביטול יש לו כח רק לסלק שם אבל לא לתת שם דהיתיר לא חשיב שם נוסף על עצם הדבר דכל דבר בעצמותו היתיר כ"ז שלא אסרתו תורה ומשא"כ איסור הוא שם נוסף שהדבר אסור מפאת שאסרתו תורה וע"כ שהתערב איסור בהיתיר צריך הביטול רק לסלק מן האיסור שם איסור שעליו שיוחשב כאילו לא אסרתו תורה ואז מאיליו הוא היתיר ממילא ומשא"כ היתיר המתערב באיסור דצריך הביטול לתת לו שם איסור לשיאסר ולזה אין לביטול כח לתת שם והארכתי בזה בראיות ואכ"מ וא"כ ה"נ א"א לביטול לתת אל החולין שם קודש ומה גם דאפי' יעשה קודש ע"י הביטול עכ"ז הרי הוא רק קדושה מאילי' ע"י הביטול אבל הרי אין הכלי מקדשהו והוי רק כשאר הקדש שלא נתקדש בכלי דכלי א"א שיקדש רק במעשה אדם ולקצת מ"ד בעי' גם דעתו ואין כלי שרת מקדשין שלא מדעת ולמ"ד דמקדשין שלח מדעת מעשה אדם מיהת בעי' וכמבואר במנחות (דף ז' ע"א) מכי מהדר לי' מנח לי' אדופנא דמנא ומניד לי' ונפל ממילא דנעשה כמי שהחזירו הקוף ואין הכלי מקדש לפי שנפל מאיליו יעויש"ה [וקצ"ע מזבחים (דף ס' ע"א) ודילמא משום דקסבר שפיכה מכח אדם בעי' ע"ש דמשמע דהש"ס מסופק בזה אי בעי' מעשה אדם בהעלאה על המזבח או על הרצפה לר' יהודה דכולה עזרה מקדשא והוי כמזבח ואכ"מ לדבר בזה] מיהו יש לדון בזה דאי נימא דמהני הביטול שיעשה הארס קודש כשאר המים ויקבל קדושת שאר המים י"ל ג"כ דכיון דשאר המים קדושים קדושת כלי ע"כ גם הארס מקבל ע"י הביטול ערך קדושה זאת ונהי דהוא לא נתקדש בכלי במעשה אדם עכ"ז ערך הקדושה של קדושת כלי י"ל דמקבל ע"י הביטול משאר המים ושפיר ראוי גם הוא לניסוך ודו"ק ואולם נ' פשוט דלא מהני ביטול בזה להעשות הארס קודש אלא דיש לדון דאפי' הוא חולין עכ"ז י"ל דהאיסור העלאה שבו היינו מה שאסור להעלות חולין על המזבח איסור זה בטל ברוב המים דאין בהם איסור העלאה דהו"ל ככל ביטול איסור בהיתיר ושפיר הוא חולין עדיין אלא דאיסור העלאת חולין אלו בטל ודו"ק מיהו יש לפקפק בזה דכיון דיש לחולין אלו ב' איכיות היינו איכות היתיר במה שהוא חולין ולא קדשים ואיכות איסור במה שאסור להעלותו על המזבח א"כ י"ל דאין ביטול לחצאין וכיון דאין ההיתיר שבו בטל להעשות קודש ה"ה איסור הכרוך בהיתיר זה היינו איסור העלאתו ע"ג המזבח מפאת היותו חולין ג"כ לא בטל וכבר האריכו האחרונים בזה בכ"ד בעניין אי שייך ביטול לחצאין ויעוין ר"ן ע"ז פ' השוכר על המשנה ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן ד"ה וגרסי' בגמ' יעייש"ה מה שחולק על הראב"ד בעניין ביטול לחצאין ויעיין בקונטרס ע' פנים לתורה שלי אות כ"ג שהארכתי שם ג"כ בזה ואולם בתוס' מנחות (דף פ' ע"ב) ד"ה וכי דכ' וז"ל והא דשרינן גבי ספק מצורע להביא אשמו ולוגו לכתחלה מטעם דחולין ממילא הויין התם בטל לי' בהדי אידך שמן עכ"ל ומבואר דגם בחולין המעורבים ברוב קדשים בטל איסור הכנסת חב"ע מינייהו ואין להאריך יותר:
ומ"ש כ"ת עוד דבירושלמי מבואר הטעם דפסול יין ומים מגולין למזבח משום דלא הוי ממשקה ישראל והבאתי ירושלמי זה בספרי אתוון דאוריתא כלל כ"ז] והקשה כ"ת דהא שפיר מותר לישראל מטעם ביטול וכ' די"ל דהירושלמי ס"ל דדבר של סכנה אינו מתבטל כדעת הט"ז ביו"ד סי' קט"ז ומעתה יש להעיר מזה להפוסקים להיפוך עכ"ל ולא הבנתי דבגילוי ודאי לא שייך ביטול דכך טבע הארס דאפי' מתערב ברוב הכל סכנה ולמה הוצרך לירושלמי זה והיא משנה שלימה בתרומות פ"ח מ"ה פלוגתא דר' יוסי ורבנן יעויש"ה ואפי' לר' יוסי נמי אינו בטל ברוב כשאר ביטול רק יש לו שיעור אחר כל שאינו ניכר במים יעויש"ה במפרשים ויעוי"ש במ"ו אפי' הם ככר אחד גדול ואחד קטן ובגמ' ע"ז (דף ל' ע"ב) חבית שנתגלה וכו' יעוי"ש דהארס שוקע לפעמים עד סוף החבית יעויש"ה ומחלוקת הפוסקים אי מילי דסכנה בטילים בס' היינו רק בשאר מילי דסכנה אבל ארס הנחש וודאי דלא אמרי' בי' דין ביטול דכך טבעו והכל סכנה וז"פ: