בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ה
ב"ה יום ד' מטות תרנ"ג לפ"ק בענדין. אל כבוד איש לא ידעתי אכנהו אך מכותלי מכתבו ניכר כי מופלג בתורה הוא ה"ה כבוד התורני המופלג החריף ושנון מו"ה אפרים בלויגרונד נ"י בק"ק באבוב במדינת גאליציען:
מכתב כ"ת הגיעני במועדו ואני בעו"ה כעת חלוש מאוד וזמני לעיון וכתיבה מעט וכמעט לא יספיק לשיעורין כסדרן אשר לי ולא נפניתי לעיין במכתב כ"ת בלתי היום והנה. ע"ד הלכה למעשה אשר שאל אין רצוני להשיב זולת אם אהי' נשאל בזה מפי ב"ד:
ומה שבא במכתבו לפלפולא ספק אי גם קודם חזרה אי מעות קניין או רק מחזרה ואיליך נעקר הקניין ואת"ל דקודם חזרה אינו נעקר עדיין מסופק אם עכ"פ נעקר אחרי חזרה א"ד אינו נעקר רק אחרי קבלת מי שפרע. הנה מסברא העקירה רק אחרי החזרה דכל כמה שאין החכמים נצרכים לעקור ד"ת פשיטא דאין עוקרים וא"כ כיון שדי במה שתיקנו שיכולים לחזור נ' דלא עקרו את הדאוריתא קודם החזרה וכן משמע בירושלמי שביעית פ"ח ה"א על המשנה כלל גדול אמרו בשביעית כו' וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ואוכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חישב עליו לעצים הרי הן כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנס ובירושלמי שם שאם לקחן מחבירו ונתן מעות ואח"כ משך וחישב עליו הלוקח בשעת נתינת המעות לאוכלין ובשעת משיכה נמלך לחשב עליו לעצים תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל ע"ש דאמר תפלוגתא דר"י ור"ל על דעתי' דר"י דו אמר המעו' קונות ד"ת (כצ"ל) דמי אוכלין נתן לו על דעתי' דר"ל דו אמר אין המעות קונות ד"ת דמי עצים נתן לו ומשמע דלר"י הוי המעות קניין גמור אם אין חוזרין ויש לדחות דכוונת הירושלמי דכיון דמה"ת חל הקניין לא מהני הפקעת החכמים להתיר האיסור מה"ת [ויל"ע עוד בזה שם ובאתי רק להעיר] ואולם בחידושי מהרי"ט קידושין על הרי"ף פ"ק בהך דבתך ופרתך בפרוטה מדמי לי' לקני את וחמור יעוי"ש ומשמע דס"ל דאין המעות מתחילין להיות קניין כלל וכמובן וע' בית שמואל אה"ע סי' ל"א ס"ק י"ז:
ומה שתמה דאיך שייך קניין אם יכולים לחזור. אינו קושי' דדמי למעכשיו ולאחר ל' למ"ד בריש האומר דהוא תנאה דיכולים לחזור ואעפ"כ אם אינם חוזרים אגמ"ל דחל הקניין מיד וה"נ דכוותה וז"פ:
ויש להביא דמיון בזה ממה שמבואר בטוא"ח סי' תרל"ח נויי סוכה אסורין באכילה ואם התנה עליהן שאמר איני בודל מהן כל בין השמשות מותרין שאז לא חל עליהם שום איסור כו' ודווקא שמתנה בזה הלשון אבל אומר אני מתנה עליהן לאוכלן כשיפלו אינו כלום אבל אם אמר אני מתנה עליהן לאוכלן אימתי שארצה מהני שגם ביה"ש בכלל. ובב"י ומ"ש אבל אם אמר אני מתנה עליהן לאוכלן אימתי שארצה מהני שגם ביה"ש בכלל טעמו מבואר משום דבשעת ביאת היום שהיתה קדושה צריכה לחול עלייהו לא הוציא כחו וזכותו מהם שגם הוא בכלל כ"ז שארצה אטול מהם הוא הילכך לא חלה קדושה עלייהו ולא הוקצו ורשאי להסתפק מהם וכן משמע נמי מדברי בה"ג שכ' רבינו בסמוך כו' אבל הר"ן כ' בפ' המביא כדי יין דהא דמהני תנאה בנוייהן דווקא באומר איני בודל שלא בטלו לגבי סוכה מעולם אבל באומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דפעם אחת בטלי לגבי סוכה הויין להו כסוכה ולא מהני בהו תנאה עכ"ל הב"י הרי דנחלקו ז"ל בזה אי חשיב הקצאה באומר לכשארצה אטול דהטור כו' ס"ל דלא הוי הקצאה משום דלא הוציא כחו וזכותו מהם שהרי בידו לרצות והר"ן ס"ל דכיון דתלי לי' ברצון הוי שפיר הקצאה דנהי דהרצון בידו מ"מ חשיב שפיר חלות הקצאה אאם לא ירצה [וכיון דחלה הקצאה תו הו"ל כסוכה ולא מהני בי' תנאה ואסור אף כשרוצה] וע"כ גם כאן כזה י"ל דתלוי בהנ"ל דלמ"ד התם דלא הוי חלות הקצאה כלל כיון שבידו לרצות ה"נ לא הוי חלות קניין כיון שבידו לחזור ומשא"כ לסברת הר"ן הוי גם כאן חלות קניין שפיר אף דיכול לחזור מ"מ חשיב חלות שפיר אאופן שלא יחזור ואף דהחזרה בידו ודו"ק היטיב ואין הנושאים דומים בדומים ממש אבל הוא דוגמא קרובה ואולם מהך דמעכשיו ולאחר ל' הא מתבאר להדיא דשייך חלות גם בכה"ג אף דבידו לחזור ומצינו עוד כזה גם בפועל דקנוי לפעולה ואף דיכול לחזור בו בחצי היום ויש מחלוקת ראשונים בזה אי גופו קנוי וכמו שהארכתי בזה בחידושי אבל לכ"ע חשיב מיהת קנוי עכ"פ וע' ש"ך חו"מ סי' של"ג ס"ק י"ד דגם בקניין יכול לחזור עש"ה וע' כתובות (דס"ד ע"א) דמורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ט' מעין בשבוע מעה וחצי לכל יום ואין מוסיפין בשבת משום דמיחזי כשכר שבת ובתוס' שם (דף ב') ד"ה מיחזי כשכר שבת כ' וז"ל וא"ת והא שכר שבת ע"י הבלעה מותר כדאמרי' בפ' הזהב אם הי' שכיר שבת שכיר חודש כו' נותנין לו שכר שבת וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה עכ"ל ואינו מובן דהא גם פועל יכול לחזור בו ועל כרחך החילוק דבהך דכתובות אין שם דבר שיעשה החיבור דמוסיפין רק כ"ז שמורד ואם מתפייס ופוסק מלמרוד אין מוסיפין ומשא"כ בשכירות פועל מה שהשכיר עצמו לחודש זה עושה החיבור דקנוי לכל החודש יחד אלא שיכול לחזור וכ"ז שאינו חוזר יש קניין לכל החודש יחד וזה מחבר כל החודש יחד שהשבת מובלע בו וע' מזה בארוכה בשו"ת שבות יעקב ח"א חאו"ח סי' ו' ועכ"פ מבואר דשייך קניין גם ביכול לחזור והוא פשוט:
ומ"ש דהניחו חכמים את הקניין דאוריתא לעניין מ"ש. כ"ה בב"י סי' ר"ד לשיטת הרמב"ם וכן מוכח לכאורה מל' הגמ' דאין עניין מ"ש היות חיוב גרידא לקבל מ"ש רק שיש קניין לעניין מ"ש וכמבואר בב"מ (דף ע"ה ע"א) האי סיטומתא קניא כו' לקבולי מ"ש ומוכח דלעניין מ"ש בעי' ג"כ קניין היינו דיש קניין בחפץ לעניין מ"ש וכן בב"מ (דף מ"ט ע"ב) ל' הגמ' הוא מטלטלי דקני למ"ש ויעיין ש"ע חו"מ סי' ר"ט סעיף ו' יעויש"ה בסמ"ע וש"ך וקצוה"ח ואחרונים מחלוקת הפוסקים אי שייך מ"ש בדבר שאין בו קניין דאוריתא כלל יעויש"ה ולדיעה הסוברת דשייך מוכח דאין חיוב מ"ש מפאת השארת הקניין דאוריתא לעניין מ"ש דפשוט דכל תקנות חכמים בעניין מ"ש בעניין אחד הם וכיון דשם הוא חיוב גרידא לא מפאת השארת קניין כן גם היכא דאיכא קניין דאוריתא הוא רק חיוב גרידא לא מפאת השארת הקניין וז"פ:
ומה שחקר דאי נימא דאינו קניין גם קודם קבלת מ"ש א"כ מדוע באומר תא שקול זוזך ונאנסו עדיין הם ברשות המוכר ודן לחלק בין זה לנידון שאלתו דשם שייך מי יימר דמקבל מ"ש. הנה אני אומר יותר מזה דתא שקול זוזך אינו חזרה עדיין כלל דכל שלא קיבל הלוקח המעות עדיין בפועל תלינן דאילו הי' הלוקח רוצה לקבל המעות לא הי' המוכר מניחו ואף שאומר בפיו שרוצה לחזור ואמר תא שקול זוזך עכ"ז מפאת הדיבור אינו נעשה חשוד לעבור בפועל ותלינן שאילו הי' בא הדבר לידי פועל המעשה לא הי' חוזר כיון שאסור לחזור [ויעוין תוס' כתובות (דע"ב ע"א) ד"ה אי דידע ניפרוש וכתבתי במ"א ג"כ לדון דאפי' אם אין אומרת משחקת הייתי ג"כ י"ל דאין נעשה חשודה ע"י שנתנה לאכול שאילו הי' בא לאכול בפועל המעשה היתה חוזרת בה והי' מתעורר אז הרצון הישראלי העצמותי הטוב ולא היתה מנחתו לאכול ויעוין ב"ק (דף ק"ח ע"ב) עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מאי יעויש"ה והוא ג"כ ספק הנ"ל די"ל דאע"ג דעמד עכ"ז הי' חוזר בו ולא הי' נשבע ובחידושי בסוגי' דאשלד"ע יש לי בזה חידושי דברים ואכ"מ ויעוין עוד סנהדרין (דס"א ע"א) ר' מאיר סבר דיבורא מילתא הוא ור' יהודה סבר דיבורא לאו מילחא הוא ויעוין שם ע"ב בגמ' וע' תוס' חולין (דל"ט ע"א) ד"ה ר"ל ואין להאריך]:
ומ"ש דמה שהניחו חכמים הקניין למ"ש הוי כאילו הי' תנאי מפורש כן במקח אחרי שחז"ל תיקנו כן. כן הוא בכמה דוכתי דמה שהאדם עושה ע"ד חכמים הוא עושה כמו כל דמקדש כו' ובשלטי הגבורים גיטין סביבות המרדכי (פ' המגרש) דה"נ כל המגרש אדעתא דרבנן מגרש ובתוס' גיטין (דף ט' ע"א) ד"ה ואינו דהכל תקנת חכמים מה שחוזר בנכסים וגם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים וכהנה מקומות רבות עוד והם מקובצים אצלי במ"א ואכ"מ ואולם כאן א"צ לזה דדין החכמים לבד הוא כך דכ"ז שאין מקבל המ"ש המקח קיים ואם מקבל מתבטל למפרע:
ומה שנסתפק אי מ"ש צריך רצון החוזר. משטחיות ל' הגמ' לא משמע כלל דליבעי רצונו רק דמילט לייטי' לי' ומה לנו לרצונו ורק לדיעה המובאה בחו"מ (סי' ר"ד סעי' ד') דאומרים לו המקום יפרע ממך א"כ צריך שיהי' שם ואם אין רוצה לבוא לב"ד א"א לקללו אולם גם לדיעה זאת נ' דמדברת רק בהווה דכשנתבע לדין לקיים מקחו ואומר שאינו רוצה אז הב"ד מקללין אותו ואומרים לו המקום יפרע ממך אבל גם בהלך מב"ד שפיר יכולין לקללו ולומר המקום יפרע מפלוני דעיקר מחלוקת הדיעות בש"ע שם הוא רק אם הקללה היא כללית לכל מי שאינו עומד בדיבורו וממילא גם הוא בכלל א"ד הקללה פרטית לו וא"כ גם לדיעה דהקללה היא פרטית עכ"פ די כשאומרים מפלוני וא"צ להיות בפניו ולדיעה הסוברת שם דמקללין אותו ברבים ונ' הטעם כדי שיתבייש מלחזור י"ל לכאורה דבעי' בפניו דאז מתבייש יותר ומהך דמודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו מפני הבושה וכמבואר בתוס' גיטין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה ליחוש אין ראי' לכאן דליבעי בפניו דשם הבושה מפני אותו שנדר לו ולכן בעי' בפניו דבפניו יותר קשה לו להעיז משלא בפניו וכהך דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה וע' כתובות (דף כ"ג ע"א) דשלא בפניו מעיזה לחד מ"ד ועכ"פ יותר קשה ההעזה בפניו משלא בפניו ומשא"כ כאן י"ל דמה שיודע שיקללוהו ברבים ויתפרסם בזיונו די וע' כתובות (דף מ"ט ע"ב) כי הוי אתו לקמי' דר' חסדא (מי שאינו רוצה לזון בניו קטנים) אמר להו כפו לי' אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני' וההוא גברא לא בעי בני' וברש"י שם דהש"ץ מכריז כן ואין מבואר שם אם הכוונה שיכריז בפניו ויעוין עוד בכתובות (דף ס"ג ע"ב) דמכריזין אמורדת בבתי כנסיות כו' ושולחים לה פעמים קודם הכרזה ואחר הכרזה ומשמע דאין ההכרזה בפני' רק שמודיעין לה את ההכרזה:
ומה שהביא קושי' בשם הח"ס דאם המוכר קידש בחפץ אין לך חזרה גדולה מזו. אין זה ברור אם זה מיקרי חזרה דנהי דהחזרה מוכרחת מהקידושין עכ"ז עצם הקידושין אינה חזרה וכ"ה סברת השלטי גבורים המובא בש"ך סי' ר"ד דכשטוען מכרת לי חפץ פלוני בכסף והנתבע כופר צריך לישבע היסת יעוי"ש ואע"ג דיכול לחזור ועכצ"ל דהכפיר' אינה חזרה ולא אמרי' אין לך חזרה גדולה מזו אע"ג דאנו רואין מן הכפירה דסוף סוף אינו רוצה שיתקיים המקח דמ"מ עצם הכפירה אינה חזרה ויעוין יבמות (דף ק"ח ע"א) פלוגתה בקטנה שלא מיאנה ועמדה ונישאת אי אמרי' נישואי' הן הן מיאוני' ויעוין רשב"א קידושין ריש האומר ד"ה ובא אחר וקידשה בתוך ל' ובר"ן שם ויעוין פסחים (דף פ"ח ע"א) לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא ע"י עבדי ושפחתו העברים ולא ע"י אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות מאי שנא אשה אמר רבא אשה וכל דדמי לה ומסיק התם דהך אלא מדעתן דרישא היינו לאפוקי אי מחו ואמרי לא אבל בסתמא נפקו בדידי' והך דכיון ששחטו כו' שאני דכיון ששחטו אין לך מיחוי גדול מזה וא"כ ה"ה גם כאן ראוי לומר לכאורה דכיון דקידש כו' אין לך חזרה גדולה מזו וע"ע גמ' ב"ב פ' חזקת (דף ל"א ע"א) דמכירת השדה לאחר נחשבת מחאה ע"ש דאמר אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו וע"ע ב"מ (דף ט"ז ע"א) זבנה אורתה ויהבה במתנה לאחר לאו לאוקמי' קמי לוקח קא בעי וע"ע גיטין (דף ל"ד ע"א) פלוגתא באומר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא לסוף תלתין יומין אתא ופסקי' מברא ואמר להו חזו דאתאי כו' אי הוי זה גילוי דעת בביטול הגט דאף דחזינן ממילא מזה שאינו רוצה שתהי' מגורשת מ"מ ס"ל לרבא שם דאין זה ביטול הגט דרק לקיומי תנאי' קבעי והתנאי הא לא איקיים עש"ה ויש לחלק בין הנושאים ובאתי רק להעיר:
ומה שהביא ספק בשם שו"ת הרדב"ז אם מת המוכר אם אסור ליורשים לחזור וחייבים לקבל מי שפרע. לענ"ד יש לדון ג"כ צד סברא להיפוך דהיורשים אין יכולים לחזור כלל וזה אי נימא דהוי מקח קודם קבלת מי שפרע דיש לי לדון טעם בדבר לא מפאת דהשאירו חכמים את הקניין דאוריתא למי שפרע רק יש לדון בזה סברא אחרת לגמרי וזה דבאמת כיון דניחא לי' לאיניש למיקם בהימנותי' ואסור לחזור לכן י"ל דהוי מפאת זה בכל קניין מעות כאילו פירשו שהמעות יקנו דקני וכמבואר בש"ע סי' קצ"ח סעי' ה' בהג"ה יעוי"ש בש"ך והאחרונים הסכימו שם לד' הרמ"א והב"י יעוש"ה ודוגמת זה במל"מ פ"א מה' מכיר' בשם המהריב"ל דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש מפאת החזקת כשרות וקנה בכסף לבד יעויש"ה ובמרדכי רפ"ק דפסחים דמהני ביטול בלב משום דאנן סהדי דמפקיר בלב שלם כי היכי דלא ליעבד איסורא והוי כמפרש ולא חשיב דברים שבלב וע"ע סברא כזו בתוס' ב"מ (דף ל' ע"ב) ד"ה אפקרה ותוס' שבת (דף י"ח ע"ב) ד"ה דמפקרא ויעוין תוס' בכורות (דף י"ח ע"ב) דמה שעושה בלב שלם ומפאת מצוה הוי כקניין וקונה בלא מעשה קניין יעויש"ה וכ"ה בכמה דוכתי אין מקום האסף פה וא"כ ה"נ כיון דניחא לי' למיקם בהימנותי' ואסור לחזור לכן זה עצמו חשיב קניין ורק דאם חוזר בו אח"כ ומקבל מ"ש אזי לסברת תוס' שבועות (די"ז ע"ב) ד"ה אי בת"ח דאדם נעשה חשוד למפרע וכן מבואר עוד בכ"ד והארכתי בזה בחידושי וא"כ תו הא בטלה למפרע האומדנא דניחא לי' כו' ושהקנה מפאת איסור החזרה וא"כ תו אגמ"ל דאינו קניין כלל ולכן יכול לחזור וע"כ שפיר הוא קניין קודם חזרה ועכ"ז אם חוזר נעקר שפיר הקניין למפרע ודו"ק היטיב ולפי"ז היכא דמת ולא חזר דמבואר בב"מ (דף ט"ז ע"א) דאע"ג דמית ניחא לי' דליקום בהימנותא וכיון שלא חזר א"כ הרי חזקת כשרותו קיים וה"ל קניין משעה ראשונה ולכן שפיר מחויבים היורשים לקיים המקח ואין יכולים לחזור כלל ודו"ק היטיב מאוד ובאתי רק להעיר:
ומה שנסתפק היכא דאיתרמי דליכא תקנת הלוקח אם יכול המוכר לחזור א"ד לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין. יעוין בש"ע סי' קצ"ח סעי' ה' בהג"ה לעניין אם היו המטלטלין במקום דליכא חשש דליקה ויעוי"ש בסמ"ע ואחרונים לעניין נתן רק מקצת מעות דטרח ומציל עבור שאר המעות אי אמרי' לא פלוג יעויש"ה:
ומה שהעיר מהך דע"ז (דס"ג ע"א) והא מחסרא משיכה דהא שם לא הי' חזרה. הנה לתוס' שם ד"ה כגון דבעי' מבורר הפסול בשעת הביאה י"ל דכיון דבידו לחזור לא מיקרי מבורר פסולו משעת ביאה ועוד דכיון דמה"ת מעות קונות ותמיד נקנה בביאה לבד א"כ אין לנו ראי' מקרא אכהאי גוונא דלא נודע פסולו בשעת ביאה דליהוי פסול דבפסולי קדשים יש חומר מחמת הידיעה והפסול מתעצם יותר בהיותו נודע וכמבואר בזבחים (דף ק"ד ע"א) דנמצא טריפה בבני מעים מרצה מפאת שלא נודע הפסול ויעוין פמ"ג ליו"ד במשבצות סי' ק"י סק"ח דמדבריו שם בשם המנחת יעקב והפנים מאירות מוכח דפסולי קדשים עושים דיחוי רק בנודע הפסול יעויש"ה וא"כ כאן דלא נודע פסולו בשעת ביאה כיון דהי' ספק לנו שמא יחזור כיון דבידו לחזור וע' ש"ס שבועות (דף י"ט ע"ב) וכריתות (דף י"ח ע"ב) וירושלמי ערלה (פ"ב ה"א) אי ידיעת ספק שמה ידיעה ושם הוא עניין אחר של ספק יעוי"ש] א"כ מנ"ל דהוי פסול כלל בכה"ג ומה גם כאן דהזנות חטא ויש לתלות דיחזור ויתחרט ויעשה תשובה וע' ע"ז (דף ט"ו ע"ב) דבעי למימר דתלינן גם לקולא שיעשה תשובה ולא ימכור לעכו"ם יעויש"ה דאמר וכ"ת כותי לא עביד תשובה ישראל עביד תשובה כו' יעויש"ה וכשיתחרט על המעשה הרי יחזור ממילא גם מנתינת האתנן וא"כ הוי לגמרי נודע הפסול רק בשעת נתינה דמתחלה הי' לנו לתלות שיחזור ולא יחול הפסול מעולם כלל וא"כ כיון דיש לידיעה מבוא גדול בעצם הפסול בפסולי קדשים וכנ"ל א"כ כיון דבאתנן דקרא הא נודע הפסול בשעת ביאה והחטא א"כ מנ"ל דגם בכה"ג היכא דלא נודע בשעת ביאה דהוא פסול כלל וכלל ודו"ק היטיב ולפמ"ש לעיל דמה דחל קניין קודם חזרה הוא רק מפאת דניחא לי' כו' ואסור לחזור והוי קניין מפאת החזקת כשרות דוודאי לא יעשה איסור וכנ"ל א"כ בפשיטות לק"מ מאתנן כיון דהוא מקח הנעשה באיסור ומותר לחזור וא"כ ממילא גם קודם חזרה אינו קניין כלל וז"פ:
ויעוין עוד במחנה אפרים ה' מכיר' וקניין מעות סי' י"ב דבנתן לה ואח"כ בא עלי' ואמר מעכשיו ואיתי' בשעת ביאה אז אע"ג דקנאתו מיד עכ"ז כיון דהי' בידם לחזור ואילו לא נעשית הביאה הי' הקניין מתבטל למפרע לכן חשובה הנתינה רק בשעת הביאה וחשיב אתנן וא"כ ה"נ להיפוך היכא דבידו לחזור אחר ביאה חשובה הנתינה רק בשעת המשיכה לא בשעת ביאה ולא חשיב אתנן זונה כיון דאין הנתינה עם ביאת הזנות יחד:
ועוד נ' דבידו לחזור הרי הוא כבידו לנתקה דהוא מחלוקת הבבלי והירושלמי דבבבלי ב"מ (דף ז' ע"א) ס"ל דהוי נתינה ורק משום כריתות מיפסיל בגט ואילו בירושלמי גיטין (פ"א ה"א) סבירא לי' דלא הוי נתינה ומיפסיל משום דלא הוי ונתן בידה יעויש"ה וא"כ י"ל דגם ש"ס דע"ז הנ"ל סובר כסברת הירושלמי הנ"ל דכזה מצינו בכמה דוכתי וא"כ שפיר לא חשיב אתנן דאתנן הרי הוא ל' נתינה ובידו לנתקה הא לא הוי נתינה ואמנם מוכח קצת מל' הירושלמי שם דגם הירושלמי לא ממעט לי' מתיבת ונתן רק מתיבת בידה דבעי' כולו בידה יעויש"ה וא"כ באתנן דכתיב רק נתינה גרידא שפיר הוי נתינה גם בכה"ג:
ויעוין עוד פסחים (דף ל"א ע"א) דכיון דמצי לסלוקי' בזוזי כו' אישתכח דהשתא הוא דקא קני וא"כ ה"נ כיון דבידו לחזור אישתכח דהשתא הוא דקא קנתה ולא הוי אתנן ובפי' הרא"ש נדרים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה להורישה בשם הר"י דמפאת בידו לזכות חשיב שלו וברשותו ויכול להקדיש אף בדבר שלא הי' שלו עד עתה וא"כ כ"ש כאן דהי' שלו עד עתה דמהני מה שבידו לחזור לשלא יצא מרשותו ועוד דעכ"פ היא וודאי דאינה יכולה להקדישו דהא הקדש בעי שלו וברשותו וכאן אפי' אי חשיב קניין כ"ז שאין חזרה עכ"ז ברשותה וודאי הא לא חשיב כיון דבידו לחזור [דרק באין בידו לחזור חשיב ברשותה גם קודם משיכה משום דה"ל נפקד עלי' ואין דעתו לגוזלה כמבואר בב"ב (דף פ"ח ע"א) ובכ"ד] וא"כ הא אינה יכולה להקדישו וע"כ י"ל דכל היכא דאין בידה להקדישו ה"נ לא חל פסול אתנן דהוא מתנגד אל ההקדש כי ידיעת ההפיכיים אחת הוא וכל שאינו שלה לעניין חלות ההקדש ה"נ אינו שלה לעניין חלות התנגדות ההקדש ודו"ק [ור' יוחנן דס"ל בבכורות (דף נ"ו ע"א) דחל פסול אתנן אעובר לטעמי' אזיל דס"ל בתמורה (דף י' ע"א) דקדושה חלה אעוברין משא"כ לבר פדא דתמורה שם דאין קדושה חלה אעוברין י"ל דס"ל באמת דה"נ אין פסול אתנן חל אעובר]:
עוד יש לדון דכיון דמצינו בכמה דוכתי דמה שבידו לסלק הפסול והאיסור נחשב קולא ע' זבחים (דף ל"ד ע"ב) כל שבידו לא הוי דיחוי דכיון דבידו לסלק הפסול הוא פסול קל ואין בכחו להדחות [ועוד שם (דף ק"ח ע"א) דטומאה שיש לה טהרה במקוה קילה משאין לה כו'] ובתוס' סוכה (דף ל"א ע"ב) דכל שיש לו היתיר ע"י ביטול לא אמרי' כתותי כו' וכן הוא בס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב התשובה פרק ה' דחטא שיש לו תקנה אזי גוף החטא הוא קל יותר יעויש"ה [וכתבתי במ"א דהיינו טעמא דאין מלקות בלהנל"ע אפי' לא קיים העשה והיינו משום דכיון דקיום העשה מתקן הלאו א"כ גוף החטא הרי הוא קיל טפי מפאת זה כיון דיש לו תקנה ולכן אין בו מלקות דלא דמי לחסימה דהוא חטא חמור טפי דאין לו תקנה ובביטל העשה דאיכא מלקות היינו משום דהביטול הוא עביר' מחדש בשעת הביטול דאין לה תקנה עוד ועלי' היא שלוקה והיינו נמי טעמא דבני נח כל אזהרתן זו מיתתן והיינו משום דלא מהני תשובה בב"נ כמבואר בראשונים ולכן כל חטא שלהם חמור טפי דאין לו תקנה ולכן הוא במיתה והארכתי בזה טובא במ"א ואכ"מ] ועכ"פ כיון דבידו לבטל הדבר הוא קולא א"כ כיון דאתנן דתורה נגמר מיד בשעת ביאה וא"א לבטלו עוד א"כ מנ"ל דגם היכא דאפשר לבטלו ע"י חזרה הוא פסול דהא אז בהכרח ערכו קל מערך אתנן שא"א לבטלו דבידו לבטל הרי הוא קולא וא"כ דילמא בערך הקל ההוא לא עשאתו תורה פסול כלל ואין לו כח לפסול כלל ודו"ק היטיב מאוד:
ועוד נ' דעניין אתנן דנין על איכות הדבר דכיון דנתנו בעד הביאה הוא מגונה ומתועב וחל עליו פסול לגבוה מכח זה וע"כ כל שבידו לחזור נמצא שאין הנתינה עבור הביאה כיון דהי' בידו לחזור והניח לעצמו כח החזרה ומה שנתן לה אח"כ ולא חזר הרי זה מתנה גרידא כיון דלא הי' מוכרח לזה מכח הביאה שהרי הי' בידו לחזור גם אחר הביאה ורק רצון גרידא הוא אח"כ מה שלא חזר נמצא דאינו שלה מכח הביאה לבד רק גם מכח דבר אחר היינו מכח מה שלא חזר גם אחר הביאה וע"כ אינו מתועב ואין בו פסול אתנן וע' כתובות (דף ל"א ע"א) דזורק דלא מצי לאהדורי פוטר גם התחלת הזריקה מממון משום דהאי שעתא אתחלא לה מלאכה ע"ש ברש"י ומשא"כ מעביר דמצי לאהדורי לא אמרי' מהאי שעתא אתחלא כו' ואין פוטר הרי דמפאת מצי לאהדורי נחשב שנעשה הכל רק בסוף [ויל"ע בזה בשבת (דף ק"ב ע"א) דגם במעביר מהני זדון דמתחלה לפוטרו מחטאת אע"ג דשגג בסוף ואמאי הרי כל החיוב על הגמר כיון דמצי לאהדורי ובגמר הרי הי' שוגג וכמו דבמזיד כל חיוב הכרת הוא רק בגמר כיון דמקמי הכי אין פוטר מממון ויש ליישב וע"ש בשבת בירושלמי] וע"כ ה"נ י"ל דכיון דבידו לחזור לכן כל חלות הפסול רק בשעת הנתינה ואז א"א לחול כיון דאתנן דקרא הוא בשעת ביאה ואין לנו ראי' לשיחול הפסול גם בשלא בשעת ביאה:
ומ"ש כ"ת דכיון דתיקנו חכמים דיכולים לחזור תו לא סמכא דעתיהו ותו גם מה"ת לא הוי קניין מפאת העדר סמיכות דעת. נכון הוא וכן מבואר ברש"י עירובין (דף פ"א ע"א) אהך דנותן מעה לחנווני כדי שיזכה לו עירוב דלא זכו לו מעותיו יעוי"ש ברש"י דכ' לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב החנווני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנוי' לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכא דעתי' דהאי ולא הוי דעתי' לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו וע"ע כזה בב"מ (דף ט"ז ע"א) דבלא סמכא דעתי' לא הוי קניין ואפי' לקניין מי שפרע בעי' סמיכות דעת וכמבואר בב"מ (דף ס"ג ע"ב) וכן בקידושין (דף מ"ח ע"א) אמרי' דמפאת דלא סמכא דעתה דשמא ימחול לא הוו קידושין:
והנה בעייני בעניין זה עלה ברעיוני לספק בעניין קניין משיכה דתיקנו חכמים אם הוא מפאת הפקר ב"ד א"ד עניינו רק שהחכמים התקינו שינהיגו ישראל ביניהם זה לקניין ויקבלוהו ביניהם דאחרי היותו נהוג ביניהם הנה הוא קניין ממילא מפאת המנהג כמו סטומתא דלא גרע מה שהנהיגו לקניין מפאת שהחכמים ציוו להנהיג כן ממה שהנהיגו לקניין מדעתא דנפשיהו וכעין דברי הר"ן ריש נדרים אהך דכינוין לשון שבדו להם חכמים וכעין זה בב"ב (ד"ס ע"ב) דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין וק' הא מפורש בתורה להיתיר ואין חכמים יכולין לאסור ותוס' שם ד"ה דין הקשו רק אפרו ורבו דהוי מצוה וכבר העירו בזה ואמרתי כבר דכוונת הגמ' שם לציווי שיקבלו זה על עצמם בעצמם שלא לאכול כו' דהוא מתורת נדר וקבלת פרישות דהאדם בעצמו יכול לפרוש גם מדבר המותר בתורה בפירוש וזהו שאמר דין הוא שנגזור על עצמינו וע"כ הקשו התוס' רק מפרי' ורבי' דאין ראוי לבטל מצוה וכזה י"ל גם תקנת קניין משיכה [ולפי"ז לדעת האומר דקניין מצד מנהג הוא מה"ת א"כ מעתה יהי' כל קניין משיכה מה"ת] ויש להביא ראי' דקניין משיכה אינו מטעם הפקר ב"ד מקידושין (דף כ"ב ע"ב) דעבד כנעני נקנה במשיכה וכתבו האחרונים דהוא קניין דרבנן וככל קניין משיכה במטלטלין וזה נ' מוכרח לכאורה דהא לא מייתי הש"ס מקור ע"ז מן התורה וא"כ אי משיכה מטעם הפקר ב"ד איך מועיל שם הא הפקר ב"ד כל דין הפקר לו כהפקר מדעת וכירושלמי פאה פ"ה דהפקר ב"ד פוטר ממעשר וא"כ לשמואל דס"ל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ שיחרור א"כ אחרי שהפקירוהו חכמים מרשות בעלים איך יכולים לזכותו לזה להשתעבד בו בתורת עבד כנעני הרי כבר הוא בן חורין ואין עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד כמבואר בירושלמי הובא בתוס' גיטין (דף מ' ע"ב) ד"ה הקדש וכן יש להעיר בב"מ (דף צ"ט ע"א) המשאיל קרדום של הקדש מעל כו' מפאת דנקנה במשיכה דהוא רק קניין דרבנן ע' שו"ת מחנה אפרים ה' מכירה סי' ב' וא"כ כיון דהפקר ב"ד נלמד רק ממה אבות מנחילין את בניהם כו' כמבואר בגיטין (דף ל"ו ע"ב) א"כ הקדש דליתי' בירושה דהא לאו דידי' הוא שיורישו לבניו מנא לן לומר בי' הפקר ב"ד (ודוגמא לזה בב"ב (דף קמ"ט ע"א) מתנת שכ"מ כירושה שויוהו רבנן מידי דאיתי' בירושה איתי' במתנת שכ"מ מידי דליתי' כו' וע' זבחים (דף ו' ע"א) דאמר דמקופיא מכפרא גם על היורשין ואין לו עניין לכאן ובעלמא מצינו ג"כ זכות ירושה בקדושה היינו בנזירות דהבן מגלח על נזירות אביו ע' נזיר (דף ל' ע"ב) איבעי' אי מטעם ירושה היא וע"ע גיטין (דף מ' ע"א) איסורא לברי' לא מורית ואין להאריך כי אין לו עניין לכאן וע' יבמות (דף ע"ט ע"ב) חלק מזבח מי יתיר ע"ש דמשמע ג"כ דאין כח לחכמים להפקיר נכסי הקדש ובאתי רק להעיר]:
והנה בעניין כפיית קיום המקח ע"י ערכאות. לא הבנתי מקום הספק דאי נימא דאם אין בא לב"ד לא לייטי' לי' שלא בפניו דמ"ש צריך להיות בפניו א"כ אם אין רוצה לבוא לב"ד פשיטא דכופין ע"י קיום המקח בערכאות בתורת כפי' עכ"פ לקיים חיוב מ"ש וציווי הב"ד לבוא לקבל הלטותא דוודאי בכל מאי דאפשר כייפינן ונודע דכל שאין רוצה לקיים ציווי ב"ד מחויב נידוי כמבואר בב"ק (דף קי"ב ע"ב) ובמועד קטן (דף ט"ז ע"א) וכמפורסם בכל הפוסקים וא"כ עתה דא"א לכוף ע"י שמתא מפאת נימוסי המדינה מ"מ לכופו ע"י דיניהם בעניין הממון וודאי דכופין דהא שמתא חמור מנגדא כמבואר בפסחים (דף נ"ב ע"א) ובכתובות (דף כ"ח ע"א) ע"ש בתוס' ונגדא נ' דחמור מעונש ממון דעונש גוף חמור מעונש ממון ע' סנהדרין (דף ל"ד ע"ב) ממונו בג' גופו לכ"ש (ויש לדחות דאולי נגעים דסנהדרין שם הוא דבר גדול יותר מנגדא וגם עונשו ממון לאו כולם שוין דהוא לפי ערך וסכום הממון וערך עשרו של אדם וכמובן וכוונת הגמ' שם דהא אפי' דין ממון קל דש"פ בעי ג' וא"כ כ"ש נגעים דגופו וע' ב"ק (דף קי"ב ע"ב) שם דשליח ב"ד מהימן יותר לשמתא מלפתיחא דהוא ממון זוזא דספרא עש"ה וע' כתובות (דף ל"ב ע"א) ב' לישני אי מלקות חמור או ממון חמור ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל ב' (דף ז' ע"ב) וי"ל דזהו פלוגתת ר"י ור"ל בדין מעות קונות דהרי"ף בהזהב כ' דטעמא דר"י דמעות קונות משום דק"ו אם גופו קונה בכסף ממונו לכ"ש וא"כ י"ל דר"ל סבר דממון חמור וליתא לק"ו הנ"ל וי"ל ג"כ דזהו פלוגתא דר"י ור"ל בדין חייבי מלקיות שוגגין אי פוטר מתשלומין דעניין פטור מלקות מממון י"ל בו ב' הבנות א' דגזה"כ הוא דחיוב מלקות אשר במעשה פוטר מחיוב ממון שבה וזה שייך גם בשוגג דנהי דאין נלקה אז בפועל עכ"ז עצם הלאו הוא חיוב מלקות ועשה מעשה דחיובה מלקות אלא דהוא שגג ולא פשע לכן אין לוקה אבל עצם המעשה חיוב מלקות כרוך בעקבה וכמובן ב' מפאת דמלקות הוא עונש חמור מממון וע"כ עונש החמור הוא כולל בקרבו עונש הקל ממנו כעין הך דסנהדרין (דף ע"א ע"ב) קלה בחמורה מישך שייכא וע"כ בהענשו עונש החמור נחשב כאילו נענש גם עונש הקל ואין להענישו עוד עונש הקל (וע' ריטב"א ריש מכות ד"ה מעידנו כו' דכ' דמעידין בא"א שזינתה והוזמו דנהרגין ואין משלמין כתובה לא חשיב קיום הזמה לחצאין דכיון דהוא מטעם קלב"מ ע"כ קלב"מ נחשב כאילו נעשה בו גם דין הקל דדין החמור עומד במקום שניהם וכולה הזמה היא מש"ה עש"ה] וזה לא שייך רק בהיותו ענוש מלקות בפועל ולא בשוגג וכמובן וע"כ ר"י לטעמי' דמלקות חמור מממון ושייך טעם ב' הנ"ל לכן פוטר חייבי מלקיות שוגגין מתשלומין ומשא"כ ר"ל לטעמי' דממון חמור ממלקות וא"כ לא שייך טעם ב' הנ"ל וע"כ דגזה"כ בעלמא הוא דחיוב מלקות פוטר מממון וע"כ גם בשוגג פוטר ודו"ק היטיב וי"ל כסגנון הנ"ל עוד באופן אחר בפשיטות טפי דאי חמור עונש המלקות הוא דפוטר מקל ממנו דאמרי' קם לי' בדרבה מיני' ודיו בעונש החמור ע"כ בשוגג דאין נענש עונש חמור שפיר מחייבי' לי' ממון ומשא"כ אי חיוב המלקות פוטר מגזה"כ לא מפאת דמיסתיי' במה שנענש בחמורה א"כ חיוב המלקות הא יש גם בשוגג בעצם המעשה וכנ"ל וע"כ ר"י לטעמי' ור"ל לטעמי' וכמובן אולם בכתובות סוגי' דקלב"מ מוכח דבקראי פליגי ויש ליישב גם זה ואין להאריך] וע' כתובות (דף פ"ו ע"א) מחלוקת רש"י ותוס' אי כופין לקיים מצוה דרבנן ולתוס' שם דכופין נ' דה"ה לקיים מי שפרע וע' כתובות (דף ע"ז ע"א) דבעי למימר כפי' במילי ומסיק דבדברים לא הוי כפי' רק בשוטי [וע' ערכין (דף כ"ז ע"א)] וא"כ אי עונש גוף חמור מממון כ"ש שיש לכוף ע"י הפסד ממון. אמנם לאו כל עונשי גוף ועונשי ממון שוין וכנ"ל וכל הדברים הנ"ל רק לפלפולא דלהלכה פשוט דכופין אותו בכל מה שנוכל אם אין רוצה לקיים מצות ב"ד וע' בחו"מ סי' ב':
ומ"ש כ"ת דבפ"ר דלא ניחא לי' דשרי לדעת הערוך יש ב' סברות א' דחשיב משאצ". מפאת דלא ניחא לי' דמפאת העדר הניחותא חשיב אינו מתכוון. הנה אין לי פנאי עתה לעיין ומסברא לכאורה לא שייכא ניחותא בעניין צריכה לגופה דיוכל להיות דיש בו צורך בעצם אע"ג דאיהו לא ניחא לי' בי' אמנם בתוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל כתבו דאפי' באיסורי הנאה חשיב צריכה לגופה אם אין יודע מן האיסור וסבור שיכול ליתן לכלבו ע"ש וא"כ באיסור הנאה הרי אין שם צורך בעצם רק לפי מחשבתו ומוכח דאין תלוי בעצמיות הצורך רק בדעתו ויש לדחות וק"ל אמנם יש להביא ראי' ברורה בעזה"י לסברא הב' הנ"ל דהעדר ניחותא חשיב אינו מתכוון והוא מרש"י ע"ז (דף ס' ע"א) דאהא דאמר שם דעכו"ם דדרי כובא מליא אסור דילמא נגע חסירא שרי דלא נגע פירש"י וז"ל כובא חסירא שרי דאין קירקוש בכלי פתוח ואע"ג דכי דרי לי' א"א בלא קירקוש מעט כיון דלא ניחא לי' בקרקושי' דילמא מישתפיך ה"ל כחו שלא בכוונה ומותר עכ"ל הרי לפנינו דלא ניחא לי' חשיב אינו מתכוון ונידון דשם ממש כהך דערוך דשם נמי הוי פ"ר דא"א בלא קרקוש מעט ועכ"ז כיון דלא ניחא לי' חשיב אינו מתכוון וא"כ ה"ה לעניין מלאכת שבת דכוותה ובהך דע"ז הא לא שייך כלל טעמא דמשאצל"ג וזו ראי' ברורה בס"ד.
ומ"ש במכתבו אולם אם נאמר דמותר מטעם משאצל"ג א"כ נשאר קושי' הנ"ל כו'. דבריו אין מובנים דאי כוונת הגמ' בהך דאי איכא אחר ליעביד אחר מטעם דלגבי אחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' א"כ בלא"ה על כרחך היתיר פ"ר דלא ניחא לי' מטעם אינו מתכוון לא מטעם משאצל"ג דמשאצל"ג פטרי' רק בשבת משא"כ בקציצת בהרת מה שייך שם עניין צריכה לגופה ומכאן באמת ראי' ברורה ג"כ דטעם הערוך מפאת דשא"מ מדהביא ראי' מהך דאי איכא אחר ליעביד אחר ופי' מפאת דאצל האחר הוא פ"ר דלא ניחא לי' וא"כ שם בקציצת בהרת הא לא שייך פטור משאצל"ג רק אינו מתכוון:
ומה שהקשה עוד במכתבו על סברתנו באתוון דאורייתא כלל כ"ד בעניין דשא"מ דפטור דשא"מ מפאת דמעשה שלא בכוונה אין מתייחס לאדם כלל והוי כנעשה מאיליו. והקשה מבכורות (דכ"ה ול"ד) דאם אין מתכוין לגיזה רק לתיקון וכן באינו מתכוון להטלת מום רק לרפואה שרי. אינו קושי' דכל כה"ג דנין על איכות יצירת המעשה דהוא הגזיזה ואם אינו מתכוון לגיזה רק לתיקון הוי כנגזז מאיליו ומתייחס לו אך התיקון במופשט מן הגיזה ונחשב שהאדם תיקן את הבהמה אבל לא שגזזה וכן בהטלת מום מתייחס שריפא האדם את הבהמה אבל לא שהטיל בה מום וז"פ:
ובעניין אי כל זמן שלא קיבל מי שפרע המקח קיים א"ד המקח בטל מקמי הכי ומ"ש חיוב גרידא הוא הנה יש להביא עוד ראי' מבוארת מתוס' בכורות (דף י"ג ע"ב) ד"ה הכי קאמר דאהא דאמר התם דלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהן ע"א ונתן מעות ולא משך יחזיר אם קיבל עליו העכו"ם לדון בדיני ישראל כתבו וז"ל וא"ת הא איכא מי שפרע י"ל כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל ומי שפרע אין זה דין עכ"ל ומבואר להדיא דהמקח בטל מקמי הכי ומי שפרע הוא חיוב דרבנן גרידא ולא שייך בעניין המקח ולכן אין זה דין וכמובן ומתבאר משם ג"כ דגם קודם חזרה אין מעות קניין דאל"כ הרי כבר קנה הע"ז ואסור לו לחזור דהחזרה עצמה היא הנאה מעכו"ם ואפי' אי נימא דע"י החזרה מתבטל הקניין למפרע מ"מ כל כמה דלא הדר בי' הרי הע"ז שלו וא"כ שפיר החזרה הנאה מע"ז וכהך דב"י ביו"ד סי' רכ"ח דהנודר הנאה מבני העיר אסור לישאל לחכם שבאותה העיר מפאת דהשאלה גופא הנאה ואע"ג דאחר השאלה אגמ"ל דהי' מותר לו ליהנות ויש לחלק דשם אחרי השאלה ג"כ ההנאה הנאה ורק דאגמ"ל דהית' היתיר וע"כ כ"ז שאין שואל שפיר אסורה ומשא"כ כאן דאחרי החזרה אגמ"ל דלא הית' שם הנאה מעכו"ם כלל כיון דמתבטל המקח למפרע ודמי עצמו הוא דשקל וע' אתוון דאוריתא כלל ע"ו:
וע"ע ש"ס ב"מ (דף ע"ד ע"ב) האי גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתו לקמי' דר"פ א"ל אי פסקת עמו כשער הגבוה שקול כדהשתא ואי לא שקיל כי מעיקרא אמרו לי' רבנן לר"פ ואי לא פסק שקיל כמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קני אמר להו אנא נמי לקבולי' עלי' מי שפרע קאמינא כו' ותיפוק לי' דשליח שווי' וברש"י ותיפוק לי' דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שווי' של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר הי' לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהי' עליו לתקן לא נעשה שלוחו עכ"ל ובשיטה מקובצת שם ותיפוק לי' דשליח שווי'. מבין ריסי עיני רש"י משמע דהכי נמי הוי פריך אפי' אי מעות קונות דלא קני דא"ל לתקוני שדרתיך כו' ויש לפרש דלעולם אי קנו קני ולא יכול למיהדר בי' שום אחד מהם כיון שלח פירש בפירוש ושאני הכא דלאיפטורי ממי שפרע די בכל דהו כו' עכ"ל ומשמע ג"כ דהמקח נעקר גם קודם קבלת מי שפרע דאי תימא דכ"ז שאין מקבל מ"ש קניין המעות קיים א"כ אמאי די בכל דהו הרי גם כאן יש קניין מעות כמו אילו הי' מעות קונות דכ"ז שאין מקבל המ"ש הרי קניין המעות קיים וע"י קבלת המ"ש הוא שנעקר הקניין וא"כ עכ"פ הרי צריך לקבל מ"ש ואם אין מקבל הרי יש קניין המעות דאלים ולא מהני טעם כל דהו הנ"ל למיהדר וע"כ דגם מקמי קבלת מ"ש ליכא קניין המעות עוד וחיוב קבלת מ"ש הוא חיוב בפ"ע דרבנן והוא חיוב קלוש ושפיר מהני טעם כל דהו לאיפטורי וז"פ:
וע"ע ירושלמי קידושין פ"ב ה"ה בקידושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ע"ש במראה הפנים בשם הרשב"א דהכוונה אהיכא דחזר בו לוקח דא"צ לקבל מי שפרע ע"ש ומבואר דס"ל להירושלמי דמלוה הוא ספק אי חשיב כמעות וע"כ בקידושין אזלי' לחומרא מספק ובקרקעות לא קנה דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע והיינו ג"כ דמספק א"א לחייב מי שפרע [ויעוין ב"ח חו"מ סי' ר"ד אות ט'] וע"כ מזה ראי' ג"כ דהמקח נעקר גם קודם קבלת מ"ש דאל"כ מדוע אין חייב לקבל מספק הרי הלוקח החוזר בא להוציא המעות ואיך יוכל להוציא מספק הא כ"ז שאין מקבל מי שפרע הוי ספק בגוף המקח ודילמא מלוה קונה והמקח קיים כ"ז שאין מקבל מ"ש ואיך יוכל להוציא המעות מספק וע"כ דהמקח נעקר גם קודם קבלת מ"ש וקבלת מ"ש חיוב גרידא הוא בפ"ע וע"כ מספק שפיר א"א לחייב וכמובן:
דברי הדוש"ת מוקירו בלי מכירו יוסף ענגיל:
ע' עוד ס' קהלת יעקב לאה"ע להג' מליסא ז"ל סי' כ"ח סעי' י"ג מש"ש דקניין דרבנן מהני למילי דאוריתא מטעם יאוש דכיון דרבנן זיכו חפץ של ראובן לשמעון ממילא יש יאוש לראובן כו' וממילא בנתן מעות ולא משך וקידש המוכר בהמעות שכ' רש"י בב"מ (דף מ"ח) דלר' יוחנן הוי קידושי תורה אף דהלוקח יכול לחזור בו מ"מ כיון דמדאוריתא הם שלו וחכז"ל עדיין לא הפקיעו אותה שהלוקח עדיין לא חזר בו מקודשת מדאוריתא כו' והא דמבואר ברמב"ם פ"ט מתרומות כהן שמכר פרה לישראל ולקח הדמים והלוקח לא משך דאסור להאכילה תרומה דמדאוריתא מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך נ' דהטעם בכהן שמכר פרה לישראל כיון דמדאוריתא הפרה של הישראל הלוקח והלוקח עדיין לא נתייאש מהפרה שהמוכר עדיין לא חזר מהמקח וא"כ עדיין לא הפקיעו חכמים את המקח ובוודאי אסור להאכילה תרומה כיון שאין דעתו לחזור והלוקח בוודאי לא יעבור במי שפרע וישראל שמכר פרה לכהן אסור מחשש שמא יחזרו בהן וחכז"ל ביטלו הקניין למפרע כשחזרו בהן ונמצא שאכלה פרתו של ישראל תרומה עכ"ל ז"ל והנה ממ"ש בישראל שמכר כו' דהאיסור מחשש שמא יחזרו כו' משמע סברתו בזה לכאורה דקודם חזרה הוי המעות קניין גמור גם מדבריהם דאל"כ הא בפשיטות אסור להאכילה תרומה כיון דהיא של זר עדיין מדרבנן וא"כ ה"ל מדרבנן האכלת תרומה לבהמת זר ואית בי' איסור דרבנן מיהת דדוחק לומר דכיון דהיא קניין כספו של כהן מה"ת גם מדרבנן אין איסור בהאכלתה תרומה ומבואר בירושלמי תרומות דבהמת כהן ויש לישראל בה שותפות אפי' אחד ממאה אסור להאכילה תרומה וכ"ש זו דהיא כולה של זר מדרבנן עכ"פ לא גרע מלזר בה אחד ממאה ואם דיש לחלק מ"מ בפשיטות נ' דאית בי' איסור ורבנן כה"ג אם מאכילין תרומה לבהמה שהיא של זר מדרבנן ואולם אם סברתו דקודם חזרה הוי המעות קניין גס מדבריהם א"כ מה זה שכ' בכהן שמכר כו' דכיון דמדאוריתא הפרה של הישראל הלוקח והלוקח עדיין לא נתייאש כו' ומה זה שכ' דמדאוריתא כו' הרי גם מדרבנן היא של הישראל כיון דעדיין לא חזרו וגם ל"ל להך דהלוקח עדיין לא נתייאש כו' דסברא דייאוש הא אצטריכא רק בעניין שיבטל הדרבנן את הקניין דאוריתא גם מה"ת מטעם ייאוש אבל כאן הא אין כאן הדרבנן עדיין כלל כיון דעדיין לא חזרו ואולם אם שאין לשונו ז"ל מדוקדק כ"כ מ"מ מרהיטת לשונו ז"ל משמע כנ"ל דקודם חזרה לא הפקיעו החכמים את הקניין כלל והוא קניין גם מדרבנן ולכן בכהן שמכר מדינא אינה אוכלת כיון דעדיין לא חזרו והיא של ישראל ובישראל שמכר דהי' לה לאכול כיון דעדיין לא חזרו והיא של כהן מ"מ אינה אוכלת מחשש שמא יחזרו בהן:
ואולם גוף מ"ש ז"ל בישראל שמכר כו' דטעם האיסור מחשש חזרה ג"כ צ"ע לענ"ד דמדוע נחוש לחזרה והישראל שהפרה עדיין אצלו ומאכילה בתרומה על עצמו וודאי דאין לו לחוש שמא יחזור ואדרבה מותר להאכילה תרומה על סמך שלא יחזור ואף דבקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אסור לישן היום מחשש שמא ישן למחר שם אין השינה למחר מצד עצמו איסור כלל רק מצד התנאי ובתנאי לא מיזדהר איניש ומשא"כ כאן דאסור לחזור מדוע יש לו לחוש על עצמו לימנע מלהאכיל מחשש שמא יהי' עבריין ויחזור וגם במגרש אשה בתנאי דשוא"ת מבואר בראשונים דמותרת לינשא ואין חוששין שמא תעבור אח"כ [וע"ש בראשונים בזה וע' ר"ן כתובות פ' המדיר ד"ק ע"ב מדפי הרי"ף דלא קיי"ל כבריתא דירושלמי בהמדיר שם במקדש ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים דאוסרה להנשא בלא גט מחשש שמא תשאל אח"כ על נדרה כו' דוודאי לא תקלקל עצמה ע"ש ואפי' לבריתא דירושלמי הנ"ל מ"מ ה"מ התם דאין גוף השאלה בעצמותה איסור ורק מסתבב על ידה איסור דחלו קידושי ראשון למפרע ממילא כו' וה"ל ג"כ כתנאי דלא מיזדהר איניש ומשא"כ כאן החזרה גופה איסור] ופשוט דאין לו לחוש על עצמו שמא יחזור ויש מקום לחוש רק שמא יחזור בו הכהן הלוקח דחזרת שכנגדו אין בידו ולכן אסור הוא להאכיל מחשש שמא יחזור שכנגדו ואולם גם זה ק' מדוע יש לו לחוש גם לזה ולא יעמיד את שכנגדו בחזקת כשרות שלא יחזור ולהה"מ פ"א מאישות דבדרבנן ליכא חזקת כשרות ניחא ואולם י"ל דאסור כאן לשכנגדו לחזור מה"ת אחרי שהאכיל זה תרומה מפאת לפני עור שלא יכשיל את זה באיסור הנאה של כילוי מתרומה ואולם אי בדרבנן אין לסמוך אחזקת כשרות ומיד כשהאכיל זה האכיל באיסור י"ל דליכא לפ"ע על הב' דהוא רק חוזר מהמקח ומה שהאכיל זה לא איכפת לי' כיון דבאיסור האכיל ואולם לפי מה שצידדתי במ"א דבאכילת זר תרומה וכן בהאכלת תרומה לבהמת זר אית בי' משום עשה דשימור דהאכילה הא הוא איבוד לתרומה ורק באכילת כהן וכן בהמת כהן הרי לכך ניתנה התרומה שיתאכל הראוי לאדם מכהן והראוי לבהמה כגון כרשינין מבהמת כהן ומשא"כ בזר ובהמת זר דלא ניתנה התרומה לאכילתם שפיר ה"ל איבוד וא"כ בזה י"ל דשפיר יהי' אסור מה"ת לשכנגדו לחזור לא מפאת הכשלתו את זה שהאכיל כו' רק מפאת עצמו דהוא גופי' חשוב מאבד תרומה בחזרתו כיון דע"י החזרה מתבטל המקח למפרע ונמצאת התרומה למפרע אבודה ע"י שנאכלה מבהמת זר ונמצא איפוא שבחזרתו הוא מאבד תרומה בידים ודו"ק היטיב מאוד וא"כ כיון דהשכנגדו יעבור מפאת עצמו שוב לא שייך לומר דלא איכפת לי' מפאת שהאכיל זה באיסור דזה שייך רק לעניין איסור הכשלתו את זה דלא נחשב מכשול כיון שהאכיל באיסור והוא את עצמו הוא שהכשיל בהאכלתו דלא הי' לו להאכיל ולא שכנגדו הוא מכשילו ומשא"כ אם יש איסור על שכנגדו מפאת עצמו דחשוב מאבד תרומה בחזרתו ואין איסורו מפני הכשלתו את זה א"כ הא שפיר אסור לו לחזור וכיון דאיסור החזרה הוא דאוריתא מפאת מאבד כו' ומשום עשה דשימור א"כ על דאוריתא הרי יש חזקת כשרות לכ"ע ולא הי' לנו לחוש שמא יחזור ויל"ע בזה בקידושין (דף מ"ה ע"ב) אינה אוכלת שמא יבא אבי' וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע וע"ע בקידושין שם דאמר ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתי' עד דאמר לה תיהוי לקריבה אדאכלי ושתו אתא קריבי' באיגרא וקידשה אמר אביי כתיב שארית ישראל לא יעשו עולה כו' (ולא חיישי' שמא נתרצה האב דלא הדר בי' מדיבורי') וא"כ ה"נ לכאורה אין לחוש גם על שכנגדו שיחזור מהאי טעמא דשארית ישראל כו' ע' רש"י ב"מ (דמ"ח ע"ב) ד"ה בעושה מעשה עמך ואולם לרבא בקידוש שם משמע דחיישי' לחזרה אף דאיכא משום שארית ישראל זולת בדטרח לא חיישי' לחזרה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ע"ש [ומצאתי בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תתרט"ו דכ' וז"ל ועוד שהרי יש עדים וידוע לרבים שנתרצית להתקדש לראובן א"כ תו ליכא למיחש שמא נתרצית להתקדש לשליח דאפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב כל כה"ג לא חייש כדאמר בהאיש מקדש הוא אמר לקריבאי כו' אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה כו' ה"נ כיון דנתרצית תחלה לראובן תו לא חיישי' דילמא הדרא בה ונתרצית להתקדש לשליח כו' ואפי' לרבא דפליג אדאביי התם ואמר טעמא אחרינא דלהכי לא חיישי' שמא נתרצה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דלא טרח חיישי' שמא נתרצה ה"מ התם משום דמוכחא מילתא שנתרצה לקרובו דהא מעיקרא הוי מתקוטט עם אשתו ואמר לקרובי ואעפ"י שלבסוף נתרצה ואמר תיהוי לקריבך משום דוחק אמר כן כדאמר תלמודא כפתוהו ואי לאו משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הי' נראה לרבא שהי' עושה איסורא דהוי מערים ומקדשה בהיתיר לקרובו דכאשר עשתה לו אשתו כן יעשה לה אבל הכא בדין זה אפי' רבא מודה דלא חיישי' שמא נתרצית לשליח דשארית ישראל לא יעשו עולה כו' עכ"ל ז"ל ומבואר דבהך דקידושין הוי טעמא דרבא רק משום דס"ל דאין בזה משום שארית ישראל כו' אבל היכא דאית בי' משום שארית ישראל גם רבא מודה דמחזקי' שלא חזר מטעמא דשארית ישראל וגו' וע"ע תוס' קידושין (דנ"ב ע"א) ד"ה והילכתא. מעשה בא לפני ר"ת באחד שקידש בת עשיר אחד ואמר בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך ואמר ר"ת דמקודשת ולא מיבעיא אם שידך באחת מהם בשם ואח"כ קידשה סתם אלא אפי' לא שידך בשם אלא שנתרצו בפה ואמר פלונית אתן לך יש לנו לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' עכ"ל התוס' ואולם י"ל דשאני הך דקידושין (דף מ"ה) ודתוס' ושו"ת מהר"ם ב"ב הנ"ל דהוי מידי דעבר ומשא"כ כאן דהחשש על העתיד שמא יחזור ע"כ י"ל דאפי' אם תהי' חזרת שכנגדו כאן איסור תורה מ"מ יש לחוש לחזרה דעל העתיד י"ל דליכא חזקת כשרות אף דמחזקי' הכי על העבר וכהך דשמא מת לא חיישי' ושמא ימות חיישי' וכזה בתוס' קידושין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש ובתוס' גיטין (דף י"ז ע"ב) ד"ה זנות דיותר יש לחוש לשמא תזנה מלשמא זינתה ובע"ז ריש אין מעמידין ע"ש (דף כ"ג ע"א) רבינא אמר הא לכתחלה הא דיעבד וברש"י מתני' לכתחלה קתני דאין מעמידין משום דילמא רבע לה ובריתא דקתני אין חוששין משום רובע ומשום נרבע דיעבד דמשום לשעבר קבעית למיסרה דילמא כבר ארבעה ולכבר ארבעה לא חיישינן עכ"ל וע' ב"מ (דף ע"ה ע"ב) כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול והיינו מחשש שמא יכפור הלוה ולא סמכינן אחזקת כשרות שלא יכפור ואולם רש"י ז"ל כ' שם שעולה על רוחו של לוה לכפור ומשמע דלא חיישי' באמת שיכפור בפועל רק שמא יעלה על מחשבתו לכפור ורק על זה הוא דליכא חזקת כשרות כי אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואף דיהי' שליט בעצמו לבלי לעשות כמחשבתו זאת מ"מ שלא יעלה על מחשבתו כלל ע"ז ליכא חזקת כשרות באדם בינוני וע"כ יש כאן משום לפני עור על המחשבה שמכשילו במחשבה רעה [וע"ע ירושלמי פסחים פ"ח ה"א דדייק דעבד הנמנה על פסחו של רבו אפי' שיחררו רבו אח"כ מ"מ עדיין חשוב מנוייו ואוכל מן הפסח דאל"כ לא הי' לעבד לימנות על פסחו של רבו כלל מחשש שמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה עש"ה ומבואר ג"כ דחיישי' שמא ימלך וישחררו ואף דהי' לנו לומר דוודאי לא יעשה כן משום זה עצמו שלא יפסול את הפסח וגם הא משחרר עבדו עובר בעשה ועכ"ז חיישי' שמא ימלך כו'] ויש לדון עוד ממקומות רבות ואכ"מ כ"כ כי לענ"ד פשוט ברמב"ם פ"ט מתרומות הנ"ל ה"י דכ' יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילו תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בה' מקח וממכר ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל ונ' שטחיות הכוונה בפשיטות דהמעות הוא רק קניין תורה אבל מדרבנן הוא עדיין של מוכר וע"כ בין ברישא ובין בסיפא אסור ברישא מפני היותה קניין זר מה"ת ובסיפא מפני היותה קניין זר מדרבנן ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק הלכה כר"ל דתרומה בזה"ז דרבנן כמבואר ספ"א מה' תרומות וא"כ לישתרי ברישא ממ"נ דמה"ת הא אינו תרומה ומדרבנן הרי היא קניין כהן דז"א חדא דלא אמרי' ממ"נ כזה וכמו שהארכתי בלקח טוב כלל י"ג ממקומות רבות ועוד דכיון דאפי' לזר רק חלק אחד ממאה אינה אוכלת וכנ"ל ע"כ ה"נ כיון דהיא מה"ת קניין זר חשוב זה כשותפות זר עכ"פ גם מדרבנן ואין לה לאכול גם מדרבנן ודו"ק היטיב וע' פנ"י בקידושין ריש האומר דמשמע שם מדבריו דעבד של שותפין אפי' שניהם כהנים אין לו לאכול תרומה משום דלא הוי כספו המיוחד לו ע"ש וזה תמוה מדוכתי טובי מאוד והארכתי במ"א ואולם עם כל זה ה"מ בשניהם כהנים אז חשוב ג"כ מיוחד כיון דלא פתיך בי' זרות [וע' חולין (דף קל"ה ע"א) דתני' בהמת שותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר מ"ט דר' אלעאי א"ק צאנך ולא של שותפות (דרוש הכי צאנך המיוחד לך. רש"י) ורבנן למעוטי שותפות עכו"ם וברש"י אבל דישראל מיוחד לך קרינא בי' הואיל ושניהם בני חיוב וכל ישראל קרוים בל' יחיד עכ"ל וא"כ גם כאן מיקרי מיוחד מפאת זה הואיל דשניהם מאכילין ואף דרש"י הוסיף דכל ישראל קרוין בל' יחיד מ"מ גם כאן י"ל דכל הכהונה נקראת כן ואתי וכהן כי יקנה נפש קניין כספו לומר רק דבעי' שיהי' מיוחד לכהן ולמעוטי אם יש לזר חלק בו כמו שם דצאנך הנאמר לכלל ישראל ממעט שיהי' מיוחד לישראל ולא יהי' לעכו"ם חלק בו] ומשא"כ אם הוא של זר הן מה"ת והן מדרבנן שפיר י"ל דלא חשיב תו מיוחד עכ"פ ואין לה לאכול כלל ויש להאריך בזה מאוד ועכ"פ זה נ' שטחיות כוונת הרמב"ם ז"ל דברישא אינה אוכלת מפאת קניין הזר מה"ת ובסיפא מפאת קניינו מדרבנן וא"כ הא יש ראי' מכאן להיפוך דאין מעות קניין מדבריהם גם קודם חזרה דאל"כ הא הי' לה לאכול בסיפא כיון דהכהן נתן הדמים ועדיין לא חזרו ובאתי רק להעיר:
וכבוד ידידי הרב מה"ו צבי לופטיג נ"י מפה העירני על דברי הרשב"א קידושין (דכ"ט ע"א) בהא דאמר שם משכו (הדיוט חפץ של הקדש מיד הגיזבר) במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש כו' פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא מנה אמאי ה"נ נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (ויהא הגיזבר יכול לחזור) אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וברשב"א שם כ' וז"ל ומהא דאמרי' אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי משמע דהוא הדין והוא הטעם לגיזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו דכיון שהמעות קונות דבר תורה והדיוט שבא לחזור בו מקבל עליו מי שפרע הקדש אינו חוזר בו והרמב"ם שכ' בה' מכירה פ"ט דחוזר אם הוזלו הפירות שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כו' וגם הראב"ד הודה לו כו' ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקיבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר כיון דאית בי' מי שפרע לגבי הדיוט כה"ג ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות עכ"ל ואמר ידידי הנ"ל דאי נימא דאין מעות מתחילים להיות קניין כלל בהדיוט לא דהם קניין וע"י החזרה נעקר הקניין רק דאינם מתחילין להיות קניין כלל וא"כ גם בגיזבר שנתן מעות הוא כן מטעם לא יהא כח הדיוט כו' ואי דעכ"פ הא יש מי שפרע בהדיוט ז"א דאם אין המעות קניין א"כ עניין המי שפרע בהדיוט מפאת דהא עכ"פ הי' נתינת מעות מלוקח למוכר ויצאו מרשות הלוקח לרשות המוכר וע"כ דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל וצריך לקבל מי שפרע ומשא"כ בדברים גרידא הא גם בהדיוט ליכא מי שפרע וע"כ בגיזבר שנתן מעות הקדש דאם אין המעות קניין א"כ הא גם יציאה מרשות לרשות אין כאן כלל דהקדש כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' והוא ברשות הקדש עדיין וא"כ הא אין כאן נתינה כלל וה"ל דברים גרידא ובדברים גרידא הא ליכא מי שפרע בהדיוט וע"כ שפיר ג"כ הגיזבר חוזר בו והתינח בגיזבר שנתן מעות הקדש כו' ומשא"כ הדיוט הקונה מן ההקדש במעות ופדאו במנה דמעות הדיוט הא יוצאות מרשותו לרשות ההקדש ויש כאן נתינה שפיר כבכל נתינת מעות ואיכא מי שפרע ולכן שפיר אין הגיזבר יכול לחזור ואין לומר דגם בגיזבר הנותן מעות סוף סוף הא מצד גוף דין ההקדש הרי כסף קונה בהקדש ורק דאתה אומר דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכיון דאילו אירע בהדיוט נידון כזה הי' יכול לחזור גם הגיזבר יוכל לחזור וא"כ כאן אילי אירע בהדיוט נידון כזה שהי' נותן מעות ולא משך החפץ והוזל החפץ והי' הלוקח רוצה לחזור הרי הי' צריך לקבל מי שפרע וא"כ הא כל שיש מי שפרע בהדיוט תו הא לא שייך לא יהא כח כו' ז"א דמה שהי' צריך לקבל בהדיוט מי שפרע היינו משום דשם הוא נתינה כיון דיוצא מרשות לרשות ומשא"כ אילו הי' בהדיוט באופן כזה שלא היתה הנתינה מוציאה מרשות הנותן ולא היתה נחשבת נתינה כלל הרי הי' יכול לחזור ולא הי' צריך לקבל מי שפרע וע"כ אם נאמר בהקדש דאין יכול לחזור שפיר הי' זה כח הדיוט חמור מהקדש ואף דאותה מעשה בעצמה הי' בה בהדיוט מי שפרע מ"מ על איכותה דנין וכיון דבאיכות שהיא בהקדש דאין יוצא מרשות ההקדש ואין שם נתינה כלל הרי לא הי' בהדיוט מי שפרע לכן שפיר גם הגיזבר יכול לחזור והביא ידידי הנ"ל דוגמא לסברא זאת מתוס' קידושין (דף ל"ו ע"ב) ד"ה כל דכ' וז"ל ויש ליתן טעם דלפיכך בטלו תרומה ומעשר (בחוץ לארץ) לפי שעכשיו בח"ל אין הקרקעות שלנו שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך א"כ אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר וא"ת בא"י נמי משועבדות הן למלך ואפ"ה מפרישין תרומה ומעשר וי"ל דאין קניין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר עכ"ל ואינו מובן ג"כ לכאורה דהא כל עיקר תרומה ומעשר דח"ל דרבנן הוא רק גזירה אטו א"י וא"כ אכתי הא שייכא הגזיר' כיון דבא"י כה"ג חייב בתרומה כו' אף דהקרקעות משועבדות למלך וע"כ צ"ל סברת התוס' ג"כ דאזלי' רק בתר איכות הדבר דמה דא"י חייב כו' היינו משום דשם אין קניין כו' ומשא"כ בח"ל דיש קניין כו' אילו הי' בא"י באיכות כזה דהי' קנוי להעכו"ם הא הי' פטור גם בא"י וע"כ שפיר אין לחייב בזה אטו א"י וזה דוגמא לסברא הנ"ל וכמובן וכ"ז יונח רק אי אין המעות מתחילים להיות קניין כלל ומשא"כ אם המעות קניין באמת ורק דע"י החזרה נעקר א"כ הא צדקה טענת הרשב"א דקניין הא שייך גם בהקדש דכיון דהוא קניין א"כ גם גיזבר הנותן מעות להדיוט בחפץ נקנה המעות לההדיוט והחפץ להקדש אלא דבהדיוט הי' יכול לחזור ולעקור הקניין והי' צריך לקבל מי שפרע וא"כ תו כל כה"ג הא לא שייך לא יהא כח כו' וליכא בהקדש כח חזרה כלל דרק אם אינו קניין בהדיוט והמי שפרע רק עבור שהי' דברים עם נתינת מעות לכן תו בהקדש הא אינו נתינה כלל כיון דאינו יוצא מרשות כו' וע"כ גם מי שפרע ליכא ומשא"כ אם הוא קניין בהדיוט א"כ הקניין הא איתי' גם בהקדש וא"כ כיון דבחזרה ועקירת הקניין יש מי שפרע בהדיוט תו הא לא שייך לא יהא כח כו', ואין בהקדש כח חזרה כלל וע"כ מחלוקת הרשב"א והרמב"ם הנ"ל תלוי' בספק הנ"ל אם המעות קניין קודם חזרה וע"י החזרה נעקר או אין מתחיל להיות קניין כלל. ע"כ דברי ידידי הנ"ל. ומה שהביא דוגמא לסברתו הנ"ל בהקדש כו' מתוס' קידושין (דף ל"ו ע"ב) דאף דגזרי' ח"ל אטו א"י ובא"י הא יש חיוב אף דמשועבדות כו' מ"מ כיון דהוא שם רק מפאת דאין קניין ואילו הי' שם כמו שהוא בח"ל דיש קניין גם שם לא הי' חיוב לכן אין לחייב בח"ל. הנה יש עוד דוגמת זה בש"ס חגיגה (דף ו' ע"א) לעניין קטן חיגר שיכול להתפשט דליכא חיוב חינוך בראי' דאף דכל עיקר החינוך כדי שיעשה כן בגדלותו שיהי' מחויב אז וזה ג"כ בגדלותו כבר יהי' נפשט ויהי' מחויב מ"מ אמרי' דסוף סוף א"א לחייב בדרבנן יותר מבדאורייתא וכיון דבגדול כה"ג כמו שזה עתה היינו חיגר הרי פטור לכן גם זה פטור עש"ה וע' ס' שו"ת הרי"ם חאו"ח סי' ג' מה שדן דאפי' אי קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מ"מ במלאכת שבת ראוי שלא יהי' חיוב הפרשה כיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק אינו איסור כלל וקטן אין לו מחשבה כמבואר פ"ק דחולין והוי כמתעסק ורק באוכל נבילות שאני דגם מתעסק הוא איסור שכן נהנה ע"ש שכ' שם בזה וז"ל וגם אין לדחות דכיון דהא דאין לו מחשבה הוא רק משום שהוא קטן וא"כ נכלל בכלל קטן אוכל נבילות כיון שאם הי' גדול הי' מעשה במחשבה ז"א דאין שום טעם לזה כיון דהוי בלא מחשבה יהי' מאיזה צד שיהי' אין כאן מעשה איסור כלל דלא אסרה תורה מעשה כזה גם בגדול עכ"ל. ואולם לפי המבואר בקצת ראשונים דהך דב"ד מצווין כו' וכן איסור ההאכלה בידים הכל רק עבור שלא יתרגל הקטן בכך ולא יעשה כן גם כשיגדיל א"כ הי' אפשר לדון ג"כ דכיון דבגדלות הא יהא לו מחשבה ויהי' איסור אם יעשה כן לכן יש להפרישו שפיר עתה כדי שלא יעשה כן כשיגדיל דאז יהי' איסור ואולם מש"ס חגיגה הנ"ל יש ראי' דל"א כן רק אמרי' דכיון דבאופן שהוא עתה גם גדול פטור כו' וא"כ ה"נ כיון דבאופן כזה בלי מחשבה גם בגדול אין איסור שפיר אין לנו להפרישו עבור הגדלות ומצאתי בשו"ת חכם צבי סי' קט"ז דדן ג"כ כזה מהך דחגיגה ע"ש לעניין קטן שנפלה לו יבמה אם מותר להשיאו אשה אחרת אם יש לחוש למ"ש רמ"א דגם בנפלה לו יבמה אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו משום חדר"ג ע"ש בח"צ שכ' בזה וז"ל עוד יש בנ"ד מקום להקל ואפי' לדעת רמ"א ז"ל שהרי הוא ז"ל מתיר בנשתטית או שאר אונסין ונידון דידן אין לך אונס גדול מזה שהרי א"א לו לחלוץ (מפני קטנותו) ואע"ג דאיכא למימר דעד כאן לא קאמר רמ"א ז"ל אלא בגדול שמחויב לישא אשה כו' אבל בקטן דלאו בר חיובא הוא כו' וא"כ תאמר שאפי' במקום אונס אסור כו' הא לאו מילתא היא דכיון דגדול כה"ג לאו איסורא אית בי' קטן נמי שרי וכההיא דאמרי' בחגיגה (דף ו' ע"א) קטן חיגר לדברי ב"ש כו' לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט כו' ופשיט אביי כל היכא דגדול מחויב מדאוריתא קטן נמי, מחנכינן לי' מדרבנן כל היכא דגדול לא מיחייב מדאוריתא קטן נמי לא מחנכינן לי' מדרבנן ש"מ דאף דהויא סברא לחיובי קטן כו' אעפ"כ כיון דגדול כה"ג פטור כו' ואע"ג דהתם בחגיגה הנושאים שוים בגדול ובקטן ובנ"ד אונם כה"ג (מחמת קטנות) לא שייך בגדול מ"מ שם אונס חד הוא וכיון דאונס בגדול פטור ה"ה בקטן עכ"ל ז"ל:
ואולם יש לי להעיר בזה מתוס' חולין (דף ע"א ע"ב) ד"ה למאי דיש שם ג"כ נידון דומה לזה ממש בסברא ואין הדבר פשוט שם רק יש שם פלוגתא בזה ע"ש לעניין נכנס לבית המנוגע דהדין הוא דאם כליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאים מיד ואם לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהא בכדי אכילת פרס וכתבו שם התוס' ד"ה למאי דעניין הדבר דבגדים שאדם לבוש בטילים אגבי' וא"א שתבוא להם הטומאה רק על ידו ובאמצעיתו וע"כ כיון שהטומאה באה רק באמצעות האדם לכן באה רק באיחור אחר השהי' כא"פ ומשא"כ אם אין לבוש בהם באה להם הטומאה מפאת עצמם הואיל ובאו לבית המנוגע דמטמא בביאה ולכן טמאים מיד וכתבו שם התוס' אחר זה בזה וז"ל ולפירוש זה דטומאת בגדים שהאדם לבוש מחמת האדם הם באים אם כולו בפנים וידו מבחוץ וטבעת באצבע טמאה הטבעת ואם הוא מבחוץ וידו בפנים וטבעת באצבע הטבעת טהורה דבטלה אגבי' והוא טהור דרובו לחוץ וקשה דבתורת כהנים ובמס' נגעים פי"ג דתנא כו' הי' עומד בחוץ ופשט ידו בפנים וטבעותיו בידו ר' יהודה מטמא מיד וחכ"א בכא"פ ושמא התם מדרבנן הוא ולא מדאוריתא ומחמיר ר' יהודה לטמא מיד משום דאין הטומאה באה להם מכח האדם עכ"ל התוס' והנה עניין הטומאה דרבנן הזאת מובן דהוא משום גזיר' אטו נכנס כולו לפנים וטבעת באצבעו דהטבעת טמא דמשום זה טימאו גם באדם עומד בחוץ וידו וטבעתו בפנים (דאם נטהר הטבעת כאן יבואו לטהר הטבעת גם באדם בפנים כו' דהעולם לא יבינו לחלק בין אם האדם בפנים כו' ולא ידעו זה דהטומאה באה רק מכח האדם ויש חילוק בין אם האדם בפנים כו' רק ידמו וישוו דין הטבעת בזה ובזה כיון דבשניהם הטבעת בפנים ואם נטהר באדם בחוץ וטבעת בפנים יבואו לטהר גם באדם בפנים וטבעת בפנים כיון דהטבעת בשניהם בפנים בשוה] וז"פ והנה לפי"ז הא לא הי' ראוי לטמא הטבעת באדם בחוץ וטבעת בפנים רק בכא"פ כיון דהוא רק גזיר' אטו אדם בפנים כו' והרי גם באדם בפנים כו' אין הטבעת טמא רק בכא"פ ועכ"ז ס"ל לר' יהודה דבאדם בחוץ כו' הטבעת טמא מיד והטעם כיון דהאדם טהור א"כ סוף סוף עתה הרי אין טומאת הטבעת באה מכח האדם דהא האדם טהור וא"כ ר. בדאוריתא היכא דאין הטומאה באה מכח האדם הרי הטבעת טמא מיד ולכן גם בדרבנן יש להיות הדין כן ואף דהוא רק גזיר' אטו אדם בפנים כו' ושם גופי' הא הטבעת טמא רק בכא"פ מ"מ לא אזלי' בתר גוף מה שאנו גוזרין עבורו רק בתר האיכות וכיון דמה שהטבעת טמא שם רק בכא"פ הוא רק משום דהטומאה שם בא לו רק מכח האדם ואילו הי' בא לו מכח עצמו הא הי' ג"כ טמא מיד וע"כ באדם בחוץ כו' דבא לו מכח עצמו שפיר יש לו ליטמא מיד ג"כ וחכמים ס"ל דאזלי' רק בתר גוף הדבר שאנו גוזרין עבורו דהיינו אדם בפנים כו' דהטבעת טמא שם רק בכא"פ וע"כ גם בהדרבנן טמא רק בכא"פ ואף דבהדרבנן הוא באיכות כזה דדכוותי' בדאוריתא הי' טמא מיד דו"ק היטיב כי סברת פלוגתת ר' יהודה ורבנן הזאת הוא דוגמא ממש לכל הנ"ל וע"ע ש"ס זבחים (דף י"ט ע"א) בעי ר' זירא תפילין מהו שיחוצו (בבגדי כהונה) אליבא דמ"ד לילה לאו זמן תפילין לא תיבעי לך כיון דלילה חייצי יום נמי חייצי כי תיבעי לך למ"ד לילה זמן תפילין מאי מצוה דגופי' חייץ או לא חייץ כו' וברש"י אליבא דמ"ד לילה לאו זמן תפילין לא תיבעי לך דוודאי חייצי דכיון דבעבודות לילה חייבין דהא לאו מצוה נינהו דניהוי כגופי' משום חביבותא דמצוה דיום נמי חייצין דאל"כ מצינו עבודות לילה חמור מעבודות יום והן קלים מהן עכ"ל ומבואר דהי' זה נחשב חומר בעבודות לילה על עבודות יום במה שהתפילין חוצצות בעבודות לילה ואין חוצצות בעבודות יום ואף דהוא רק מפאת דלילה לאו זמן תפילין ואינם גוף ומשא"כ ביום הוא זמן תפילין והם גוף ואילו הי' ביום כבאותו האיכות אשר הוא בלילה שלא הי' גוף הרי היו חוצצות גם ביום מ"מ נחשב זה חומר דאזלי' בתר גופי הדברים דהתפילין פוסלות בלילה ואין פוסלות ביום וחשוב זה חומר ואין ראוי שיהי' חומר בעבודת לילה כו' כיון דעבודת לילה קילא מעבודת יום וא"כ כי היכא דבהך דזבחים חשוב זה חומר כו' א"כ לכאורה גם בהך דקידושין דכוותי' הי' ליחשב זה שאין שם חומר בהדיוט אהקדש כיון דהדיוט החוזר ג"כ צריך לקבל מי שפרע ואף דהוא מפאת איכות שאינו בהקדש ואילו הי' איכותו כמו בהקדש דאין הנתינה מוציאה מרשות הנותן לא הי' צריך לקבל מי שפרע מ"מ לא בתר האיכות אזלי' רק בתר גופי הדברים וגופי הדברים הרי דומים ואין כאן חומר ודו"ק היטיב ויש לדון בזה עוד ממקומות רבות דומות וסותרות ואין להאריך כאן בזה [וגוף דברי ידידי הנ"ל איכא לעיוני בם מגוף הך דקידושין משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים משום לא יהא כח הדיוט חמור כו' ואמאי נחשב זה חומר הא בהקדש ליכא משיכה כלל מסברא הנ"ל עצמה כיון דכל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' ולא יצא מרשות ההקדש כלל וע' תוס' בכורות (דף י"ג ע"ב) ד"ה דבר דכתבו כן דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתי' בבי גזא דרחמנא איתי' כו' וע' ירושלמי קידושין שם דלא אמר באמת בהך דמשכו במאתים כו' טעמא דלא יהא כח הדיוט חמור כו' רק טעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וע' ס' נועם ירושלמי כתובות פי"א ה"ו דכ' דזה באמת טעם הירושלמי דלא אמר טעמא דלא יהא כח הדיוט חמור כו' דס"ל דאינו חומר כלל כיון דבהקדש ליכא משיכה דכל היכא דאיתי' כו' ע"ש ועכ"פ הבבלי דאמר טעמא דלא יהא כח הדיוט חמור כו' ע"כ צ"ל סברת הבבלי דכיון דעכ"פ גוף המעשה דומה דהא עשה מעשה המשיכה ואף דאין לה בהקדש אותו האיכות דהא לא יצא מרשות גבוה מ"מ כיון דגוף המעשה דומה אזלי' בתר גוף המעשה ולא בתר האיכות ואילו הי' קונה בהדיוט ולא בהקדש הי' זה נחשב חומר כו' וא"כ ה"ז דלא כסברת ידידי הנ"ל דאזלי' בתר האיכות וכמובן ויש עוד לדון בזה ואין להאריך יותר]:
הנ"ל.