אור ברסלב

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן ד

סימן ג

שנית להנ"ל.

א

מ"ש כ"ת קושי' בשם האחרונים לסברת הרשב"א דהא דחל גיד אאמ"ה היינו משום דבמעי אמו לא חשיב חלות איסור אמ"ה הואיל דיש לו היתר בשחיטת אמו וא"כ לב"נ דליכא היתר בשחיטת אמו וכמו שנסתפק הפמ"ג ביו"ד סי' י"ג א"כ תו איך חל גיד בב"נ אאמה"ח [והיינו לבני יעקב דנאסר להם גיד או לכל ב"נ דקודם מ"ת אי נימא דאיסור גיד נאמר לכל בני נח דקודם מ"ת וכתוס' חולין (דף צ' ע"א) ד"ה קדשים שנסתפקו בזה] באמת גוף ספיקו של הפמ"ג הנ"ל אינו מובן לי דכ' דלא דמי בן פקועה למפרכסת דב"פ הא שה מעליא הוא ורהיט ואזיל וכו' [ובפתיחה כוללת חלק חמישי אות ד' תופס ג"כ סברא זאת דב"פ אסור לב"נ יעו"ש] דמה בכך דשה מעליא הוא ורהיט ואזיל וכו' סוף סוף ה מיתר לישראל ושייך מי איכא מידי דלישראל שרי כו' ונ' כוונתו דרק במפרכסת י"ל טעם ההיתר לישראל משום דאחר שחיטה לא נחשב תו כחי רק כמת וע"כ גם לב"נ לא חשיב תו אמ"ה כיון דגם בישראל היתר השחיטה הוא מפאת סילוק החיות דאין נחשב חי עוד ולא הוי אמ"ה ונהי דזה עצמו גזה"כ הוא מה דנחשב מת ע"י השחיטה עכ"ז מעתה דנחשב מת לגבי ישראל לכן גם לב"נ חשיב מת ולא הוי אבמ"ה ומשא"כ בן פקועה דלישראל גופי' וודאי דנחשב חי גמיר דהא רהיט וכו' ופודין בו אלא דגזה"כ שמותר אעפ"י שנחשב חי ע"כ לב"נ דליכא הגזה"כ שפיר אסור משום אמ"ה ואולם דבר זה דמפרכסת נחשב לישראל כמת אינו ברור יעוין תוס' חולין (ד"ב ע"ב) ד"ה ובמוקדשין (ודפ"ד ע"א) ד"ה בעינן וב"ק (דף ע"ו ע"א) ד"ה שחיטה ובכורות (דף ל"ב ע"א) ד"ה הא:

ובגוף עניין השחיטה באמת יש להסתפק אם היתר שחיטת הסימנים הוא מפאת סילוק החיות שבזה מסתלק חיות הבע"ח או גזה"כ בעלמא הוא ומהא דבעי' שחיטת רוב הוושט אף שסילוק החיות הוא גם בנקב משהו לדיעות הסוברים דנקובת הוושט הוא נבילה מחיים מוכח לכאורה דאין שחיטה מפאת סילוק החיות ויעוין חולין (דף כ' ע"ב) וכי מתה עומד ומולק כו' ומה קושי' דילמא גזה"כ הוא וע"כ הכוונה דמסתברא דמליקה כשחיטה שעניינה סילוק החיות וע"כ ההכרח שתחי' והמליקה תסלק החיות ולא כן במתה אין שייכות מליקה וי"ל דזה ענין הפלוגתא אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינו אלא בסוף דמ"ד דישנה מוע"ס היינו משום דאי רק בסוף א"כ הא מכי ניקב הוושט פורתא ה"ל נבילה וא"כ שוב בגמר השחיטה וכי מתה עומד ושוחט וע"כ דגם ההתחלה שחיטה [ומן הגמר י"ל דאין קושי' כיון דעם השחיטה ובאמצעותה הוא דאסתליק לי' חיות הבע"ח ויש להביא דוגמות לזה ואין להאריך] ומ"ד דאינה לשחיטה אלא בסוף ס"ל באמת דשחיטה אינה מפאת סילוק החיות כלל רק גזה"כ הוא וע"כ שפיר שייך שחיטה בסוף אע"ג דאינה מסלקת החיות דכבר החיות מסולק מתחלת השחיטה:

ויעוין עוד חולין (דף כ"ט ע"א) בפלוגתא דמחצה כרוב דאמר ת"ש הרי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתה כשרה ואי אמרת מחצה כרוב טריפה הויא אמר רבא שאני לעניין טריפה דבעי' רוב הנראה לעינים א"ל אביי ולאו כל דכן הוא ומה טריפה דבמשהו מיטרפא (יש מקומות דנטרף במשהו) היכא דבעי' רובא בעי' רוב הנראה לעינים שחיטה דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא לכ"ש כו' ומאי קושי' הרי טריפות בטבע תלי' מילתא וא"כ נהי דלעניין מידי דדינא אמרינן דמעשה מחצה חשיב כמעשה רוב ויש לו דין של מעשה הרוב עכ"ז לעניין טריפות דהוא דבר של טבע הא יכול להיות שהטבע כן הוא שאין מסתלק ונקלש חיות הבהמה ע"י מחצה רק ע"י רוב [וכזה יש לדון ג"כ לעניין מ"ש הפוסקים סברא דרובו ככולו לעניין טריפות בכ"ד ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ] וע"כ דגם שחיטה הוא מפאת סילוק החיות ושפיר פריך דמה טריפות דיש טריפיות שבמשהו מקלישים החיות ונטרפת ועכ"ז היכא דבעי' רובא אז מקליש החיות רק רוב הנראה לעינים א"כ שחיטה דבעי תמיד רוב לסלק החיות א"כ כ"ש דאין מסלק החיות רק רוב הנראה לעינים ודו"ק ואולם רבא דמשני שאני לעניין טריפה כו' י"ל דזה טעמו באמת דס"ל בשחיטה הוא מידי דדינא וגזה"כ ולאו מפאת סילוק החיות וע"כ נהי דלמידי דדינא מחצה כרוב עכ"ז לגבי טריפות לא אמרינן כן ודו"ק:

ולפי"ז יובן פלוגתא דאביי ורבא זבחים (דל"א) יעויש"ה דרבא ס"ל אינה לשחיטה אלא בסוף ואביי ס"ל דישנה לשחיטה מוע"ס ולפי הנ"ל לטעמייהו אזלי לפי מחלקותם בחולין הנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:

והנה תי' הרשב"א הנ"ל י"ל ג"כ דתלוי בהנ"ל דסברת הרשב"א דכיון דיש לו היתר בשחיטת אם לא חשיב חלות איסור אמה"ח קשה דהא בהמה נמי יש לה היתר בשחיטה ומאי שנא עובר מאם והחילוק פשוט דבבהמה לא שייך לומר דלא הוי חלות איסור אמה"ח הואיל ויש לה היתר בשחיטה דהא אחר השחיטה תו לא יהי' אמ"ה כיון דהשחיטה מסלקת החיות וע"כ כ"ז שהוא חי שפיר חשיב אמה"ח ושפיר חייל איסור אמ"ה ומשא"כ בבן פקועה דגם אחר שחיטת אמו עדיין יהי' חי ואעפ"כ יותר לכן שפיר אין בו חלות איסור אמ"ה כיון דיש לו היתר גם בהיותו חי וכמובן ואולם התינח אי מפרכסת לאו כחי' ומשא"כ אי גם מפרכסת חשיב חי ממש והיתר שחיטה לאו מפאת סילוק החיות רק גזה"כ בעלמא א"כ שוב גם בבהמה כן ואין לחלק בין בהמה לעובר וי"ל עפי"ז בטעם פלוגתא דר"י ור"ל חולין (דף כ"ט ע"ב) דר"י ס"ל דישנה לשחיטה מוע"ס ור"ל ס"ל דאינה אלא בסוף וי"ל דלטעמייהו אזלי דר"י לטעמי' דס"ל בחולין (דף ק"ג ע"א) דבהמה בחיי' לאברים עומדת וא"כ ק' איך חל גיד אאמ"ה וצ"ל כתי' הרשב"א וא"כ שחיטה מטעם סילוק החיות וא"כ ע"כ דישנה לשחיטה מוע"ס וכנ"ל ור"ל לטעמי' דס"ל שם דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת לכן שפיר ס"ל ג"כ דאינה לשחיטה אלא בסוף:

ועפיד"ז יש להבין ג"כ פלוגתא דר"מ ור"ש בחולין (דף קכ"ח ע"א) דס"ל לר"ש דאינה לשחיטה אלא בסוף ור"מ ס"ל דישנה מוע"ס ולהנ"ל ניחא דבאמת הא ק' איך חל גיד אאמ"ה אי בהמה בחיי' לאברים עומדת [ויעוין חולין (דף ק"ב ע"ב) דראב"ש ס"ל דלאברים עומדת ומצינו בכ"ד דברא בשיטתי' דאבוהי' קאי ובסנהדרין (דף ע"ב ע"א) דראב"ש ס"ל כאבוה וכ"ה בכמה דוכתי] וצ"ל כאחד מב' תרוצים א' דשאני גיד דא"א להיות בעניין אחר וכתוס' חולין (דף צ"א). ב' תי' הרשב"א הנ"ל והנה תי' התוס' הנ"ל י"ל דתלוי בפלוגתא דתנאי בעלמא אי דנין אפשר משא"א דלמ"ד דדנין מה בכך דגיד א"א שיחול בעניין אחר סוף סוף הרי אנו רואין בזה חלות איסור על איסור וא"כ שפיר יש ללמוד מכאן גם אלעלמא דאחע"א כיון דדנין אפשר משא"א וכמובן וע"כ ר"ש לטעמי' דס"ל דאין דנין אפשר משא"א וכמבואר בתמורה (דף ט"ז ע"ב) יעוי"ש דפריך בפשיטות אליבא דר"ש וכי דנין אפשר משא"א ומוכח דקים לי' לגמ' אליבא דר"ש דאין דנין אפשר משא"א וא"כ א"צ לתי' הרשב"א ושפיר מצי סבר דאין טעם היתר שחיטה מפאת סילוק החיות וע"כ שפיר ס"ל דאינה לשחיטה אלא בסוף משא"כ ר"מ י"ל דס"ל דדנין אפשר משא"א וא"כ ההכרח לתרץ כתי' הרשב"א ושוב ההכרח דהיתיר שחיטה מפאת סילוק החיות וכנ"ל וע"כ ההכרח לסבור דישנה לשחיטה מוע"ס וכנ"ל [ועפיד"ז יובן ג"כ פלוגתא דב"ש וב"ה יבמות פ"ק דב"ש ס"ל דאאחע"א וב"ה ס"ל דאחע"א ולהנ"ל לטעמייהו אזלי דב"ש ס"ל ביבמות בהבא על יבמתו דאין דנין אפשר משא"א משא"כ ב"ה דס"ל שם בהבע"י דדנין אפשר משא"א א"כ הרי יש לימוד מחלות גיד אאמ"ה דאיסור חל על איסור]:

והנה אי יהיבנא דבן פקועה אסור לב"נ ובפשיטות הוא כן למ"ד דלא אמרינן מי איכא מידי עכ"ז נלענ"ד בגוף קושית האחרונים הנ"ל דאיך הי' חל איסור גיד על ישראל דקודם מתן תורה הא אאחע"א וזה די"ל דלא שייך כאן אאחע"א דדין אאחע"א הא שייך רק היכא שאותו שעליו האיסור המאוחר הוא יש עליו כבר האיסור הקדום ומשא"כ בישראל דקודם מ"ת שנאמר להם איסור גיד והוא ממצות הישראליות לא ממצוות ב"נ [אם נאמר דלא נאמר איסור גיד רק לבני יעקב ולא לכל בני נח דקודם מ"ת] א"כ נראה דרק עניין ומהות הישראליות אשר הי' בישראל דקודם מ"ת הוא שנצטוה באיסור גיד משא"כ עניין ומהות ב"נ שלהם הרי אין עליו איסור גיד כלל שהרי לא נאסר גיד לבני נח ואילו איסור אמ"ה הרי הוא להיפוך דרק עניין הבן נח שלהם הוא דאסור באיסור אבר מן החי לא עניין הישראלי שבהם דרק מסיני ואילך הוא דיש גם על ישראל איסור אמ"ה מפאת שחזר ונשנה לישראל ומשא"כ קודם מ"ת דלא נאמר איסור אבר מן החי לישראל עדיין רק לנח א"כ הא רק עניין הבן נח שלהם היינו המהות שלהם שנתייחסו בו עדיין אחרי נח הוא דהי' מצווה באיסור אבר מן החי ומשא"כ עניין ומהות הישראלי שבהם הרי לא הי' עליו איסור זה וכמו שלא הי' נוהג איסור אבר מן החי בישראל אחרי מתן תורה אילו לא חזר ונשנה זולת מטעמא דמי איכא מידי והרי קיימינן השתא בסברא דלא אמרינן מי איכא מידי ומה גם באיסור אמה"ח דנידון דידן דהוא בן פקועה דלפי העניין הישראלי הרי יש לבן פקועה היתר בשחיטת אמו ולא חשוב חלות איסור אבר מן החי כלל וכסברת הרשב"א הנ"ל ורק לפי עניין הבן נח הוא דיש חלות איסור אבר מן החי וא"כ לגבי העניין הישראלי הא אין בבן פקועה חלות איסור אבר מן החי כלל ולעניין גיד הוא להיפוך דרק עניין ומהות הישראלי הוא דיש עליו איסור גיד ומשא"כ עניין הבן נח וכנ"ל וא"כ ה"ז ב' מצווין דלגבי עניין הבן נח שלהם חייל איסור אבר מן החי ולא איסור גיד ולגבי עניין הישראלי חייל איסור גיד ולא איסור אבר מן החי וע"כ לא שייך כאן דין אין איסור חל על איסור כלל ויעוין שבת (דף ה' ע"א) איבעי' אי ב' כוחות באדם אחד כב' גופין דמי וכהנה עוד בכ"ד אין מקום האסף פה ושפיר ניתן להאמר דב' איכיות שונות בגוף אחד כב' גופין דמי ול"ש בזה דין אאחע"א כלל ודו"ק היטיב מאוד:

ועפיד"ז יש להבין גוף פלוגתא דר' יהודה ורבנן בחולין (ד' ק') דר"י ס"ל דגיד הנשה ליעקב נאמר ורבנן ס"ל דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ונודע דרבנן דר"י היינו ר"מ ויש לומר בטעם פלוגתתם דבאמת גוף עניין ז' מצות דבני נח י"ל דלמ"ד ביבמות (דף ס"א ע"א) דעכו"ם אין קרואים אדם אזי באמת אין ראוי כלל עניין מצוות לעכו"ם וגם ז' מצוות לא שייך בהו דכיון דאין קרואים אדם הנה הם כבע"ח דלא שייך בהו עניין מצוה ויעוין ס' נתיבות עולם למהר"ל מפראג ז"ל נתיב השתיקה פרק א' דפטור חרש ממצוות הוא מפאת שאין חשוב אדם יעויש"ה וחרש הרי גם מז' מצוות דבן נח פטור ואולם באמת הא מבואר בע"ז (דף ב' ע"ב) ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימין ז' מצוות בני נח עמד והתירן להם ויעוין שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג דאבר מן החי לא מיחשיב משום הכי איסור מוסיף לב"נ משום דעמד והתירן יעויש"ה ומוכח דב"נ דאחר מ"ת נחשבים באמת אין מצווים במצוות ב"נ וליכא בהו כלל חיוב מצוות באמת והאי עמד והתירן פשוט דהי' בסיני וכן מוכח בסיפרי פ' וזאת הברכה עה"כ ד' מסיני בא וזרח משעיר וגו' וז"ל אף אותן ז' מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא היו יכולין לעמוד בהם עד שפירקום ונתנום לישראל לכך נאמר ויאמר ד' מסיני בא יעויש"ה כל המאמר ויעוין מדרש תנחומא שם עה"כ הנ"ל וז"ל מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל העכו"ם ולא קיבלוה כו' וכתיב עמד וימודד ארץ וגו' (סיפא דקרא ראה ויתר גוים) כיון שראה הקב"ה שלא רצו לקבל התורה התירן והקפיצם לגיהנם עכ"ל וע"ע כזה בתנחומא שמיני עה"כ זאת החי' אשר תאכלו ע"ש] וא"כ גם דרש הגמ' שהתיר להם ז' מצות ב"נ קאי ג"כ על שעת מ"ת וזה פשוט וא"כ תו לא קשה מידי שהרי מבואר בתוס' נדה (דף ע' ע"ב) ד"ה ואין דאפי' למאן דאמר דעכו"ם אין קרוים אדם עכ"ז עכו"ם דקודם מתן תורה היו קרואים אדם יעויש"ה וא"כ בני נח דקודם מתן תורה שפיר הי' שייך בהם חיוב מצוות ובני נח דאחר מתן תורה דנסתלק מהם שם אדם הא נפטרו ממצוות באמת וכנ"ל:

ואולם גוף דברי התוס' נדה הנ"ל הרי צריך להבין באמת מדוע יש חילוק בין בני נח דקודם מתן תורה לאח"כ ונראה פשוט דקודם שניתנה תורה ונבררה האומה הישראלית הי' עניין הישראליות מתפשט גם בבני נח והי' גם בהם עניין הישראליות ומפאת זה היו קרוים אדם ורק משניתנה תורה ונבררה אומה הישראלית אז הוא שנתברר ענין הישראליות מב"נ ונסתלק מב"נ שם אדם וז"פ למבין ולפי"ז נמצא דגם קודם מתן תורה רק עניין הישראליות אשר הי' בב"נ הוא הוא שהי' מצווה בז' מצות דב"נ ומשא"כ עניין הב"נ שלהם לא הי' עליו באמת גם אז עניין מצוות כלל שהרי ב"נ אין קרוים אדם [ומפאת זה אין בם חיוב מצוות וכנ"ל] וא"כ כיון דב"נ אין קרוים אדם א"כ מה שב"נ דקודם מ"ת היו קרוים אדם היינו על כרחך מפאת דקודם מ"ת הי' בם ישראליות והוא שהי' קרוי אדם ומחויב במצוות וכנ"ל אלא דמפאת דעניין הישראליות שהי' בב"נ הי' מעט שהרי לא היו ישראלים רק בני נח אלא שהי' בם עניין ישראליות מה טרם הובררו ישראל מהם וע"כ כיון שעניין הישראליות הי' מועט לכן לא היו מצווין רק בז' מצוות ולא יותר כי למיעוט עניין הישראליות שבם לא הי' שייך בו רק ז' מצוות ולא יותר ולא כן בהברר אומה הישראלית בסיני והיו ישראלים גמורים הוא דניתן להם כל התרי"ג מצוות כי אל הישראלי בשלימות שייכים כל המצוות וכמובן ועפיד"ז תתיישב קושי' חמורה אשר שמעתי להקשות על המבואר במדרש ובסיפרי וזאת הברכה שם שכשהחזיר הקב"ה את התורה על העכו"ם השיבו בני עשו תורה זו מה כתיב בה לא תרצח ואביהם של אלו רוצח הי' וכן בני ישמעאל השיבו על לא תגנוב אביהם של אלו גנב הי' יעוי"ש וק' דמה זה השיבו שאינם רוצים לקבל לא תרצח כו' הא רציחה היא מז' מצוות ב"נ ובלא"ה מצווין בזה והיא קושי' חמורה ואולם לפי הנ"ל לק"מ דבאמת הרי הי' במ"ת בירור ישראל מעכו"ם ונברר עניין הישראליות מהם אלא דהחזיר הקב"ה את התורה עליהם ליתן גם להם תורה כפי היותם בני נח באמת כדי שלא יהי' להם פתחון פה לעתיד לומר כלום נתתה לנו ולא קיבלנוה וכמבואר במדרש שם יעויש"ה וע' ריש ע"ז וא"כ כיון שנתינה זאת שוב הית' אליהם כפי בחינת היותם בני נח באמת ואין בם ישראליות שוב במהות זה הרי הם פטורין גם מן הז' מצוות באמת ולא שייך להם עניין מצוות כלל וה"ז נחשב נתינה חדשה של כל המצוות גם לב"נ וע"כ שפיר השיבו תורה זו מה כתי' בה לא תרצח דעניין הב"נ הא לא הי' מצווה גם על רציחה מעולם דרק עניין הישראלי שבהם הוא שהי' מצווה בז' מצוות דב"נ וכנ"ל ודו"ק היטיב כי הוא כפתור ופרח בס"ד. (והא דדרשי' ראה ויתר גוים ראה שאין מקיימין ז' מצוות ב"נ עמד והתירן להם אין לדקדק דאין זה מתאים עם דברינו דההיתר הי' מפאת דנסתלק מהם שם ועניין אדם ע"י הברר הישראליות מהם וגם הא לא הוצרך להיתר כלל לפי דברינו כיון דגם מתחלה רק עניין הישראליות שבם הוא שהי' המצווה ובהסתלק עניין הישראליות ונשאר עניין הב"נ לבד הוא הרי לא הי' מצווה מעולם דאין זה דקדוק דכ"ז הרי הוא רק טעם ופנימיות הדברים אבל לאדם ונח הרי נאמרו ז' המצוות סתם שאסור להם אלו ואלו הדברים ולא נאמר להם מפאת מה נצטוו בכך אם מפאת ישראליות שבם או מטעם אחר וא"כ לפי גוף הדיבור דנאמרו להם הציוויין שפיר הוצרך להיתר וגם הם הרי אין להם לידע עניין זה שנסתלק הישראליות מהם והי' ההיתר באמת רק הודעת המציאות שנסתלק מהם הישראליות ושניתרו ממילא מפאת זה ומה שאמרו דההיתר הי' מפאת שראה שאין מקיימין ז' מצוות היינו דאילו היו מקיימין המצוות שניתנו להם באמת אזי אף שזכו ישראל במ"ת להתברר עניין הישראליות מב"נ להיות אומה הישראלית שלימה לעצמה מ"מ אחרי שהב"נ קיימו מה שנצטוו בשעה שהיו מצווין לא הי' ראוי שיפסידו קיום המצוות ושכרן בהברר הישראליות מהם והי' ניתן גם להם אז איזה עניין מעלה שיוקראו ויהי' בם עניין אדם עדיין לשיהיו עדיין מצווין במצוות שלהם ויהי' להם עדיין קיום המצוות ושכרו ואך מפאת שלא קיימום לא זכו לזה ונשארו פטורין ממילא בהברר הישראליות מהם ויש להתאים דברי הגמ' עם כוונתנו הנ"ל עוד בכמה גווני ואין להאריך בזה:

ולפי"ז הנה שוב סר תירוצינו הנ"ל אהא דאאחע"א משום דהוי ב' מצווין דז"א שהרי גם איסור אמ"ה רק עניין הישראלי הוא המצווה באמת ולא עניין הב"נ אלא דישראליות שבב"נ דהוא מיעוט מצווה באמה"ח לבד וישראליות שבבני יעקב דהוא מרובה מצווה גם באיסור גיד דו"ק היטיב מאוד ועכ"פ רק מהות אחד גם בבני יעקב היינו מהות הישראליות הוא המצווה בב' האיסורים וא"כ שוב שפיר שייך הא דאאחע"א וכמובן ואולם באמת דברינו אלה הרי יתכנו רק למ"ד ביבמות דעכו"ם אין קרוים אדם ואין מטמאים באהל משום שנאמר אדם כי ימות באהל וקאי רק אישראל דקרוים אדם ומשא"כ למ"ד דגם עכו"ם מטמאין באהל וקרוים אדם יעוי"ש ביבמות בתוס' וא"כ הא שוב י"ל דעניין הב"נ בעצם הי' מצווה במצוות הב"נ דשפיר שייך בהו עניין מצוות כיון שקרוים אדם וא"כ שוב הו"ל ב' מצווים ושפיר שייך תירוצינו הנ"ל וכמובן ולפי"ז נ' לפי המבואר בסיפרא שמיני פרשה ג' בריתא ז' וז"ל חי' זו חית הים הנפש להביא את הסירונית יכול תהי' מטמאה באהל כדברי ר' חנינא ת"ל זאת ובפי' הראב"ד נפש להביא את הסירוני פי' בלע"ז קורין אותה שירינ"א והיא מחצי' ולמעלה כצורת אשה מנגנת כאדם יכול תהי' מטמאה באהל כדברי בן חכינאי ושמא מפני שהוא נקרא כמו בן אדם שבים הילכך קרינא בי' לכל נפש אדם ת"ל זאת פי' בפרשת חקת כתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל בא למעט את הסירוני ואעפ"י שנקרא אדם עכ"ל. ומבואר בזה להדיא דסתם סיפרא מצריך מיעוט דתיבת זאת למעט חי' שבים הדומה לאדם וחשובה מש"ה אדם שלא תטמא באהל ואע"ג דחי' זאת אפי' תחשב אדם עכ"ז הרי אינה ישראל רק מין אדם סתם וע"כ דס"ל לסתם סיפרא דכל מין אדם קרוי אדם וישנו בכלל טומאת אהל דקרא דאדם כי ימות באהל ולאו דווקא ישראל [וכעין זה הוא ג"כ בכלאים פרק ה' משנה ה' ואדני השדה חי' ר' יוסי אומר מטמאות באהל כאדם ובר"ש שהיא חי' הגדילה משדה וצורתה כצורת אדם יעויש"ה] וא"כ כיון דסתם סיפרא ר' יהודה א"כ ר' יהודה לטעמי' שפיר ס"ל דגיה"נ נאמר עוד ליעקב ומשא"כ ר"מ לטעמי' דס"ל דעכו"ם אין קרוים אדם יעוין תוס' יבמות שם (דף ס"א ע"א) ד"ה ואין א"כ שוב גם איסור אמ"ה דב"נ דקודם מ"ת רק עניין הישראליות שבהם הוא שהי' מצווה בו וכנ"ל ושוב ה"ל מצווה אחד ואאחע"א וע"כ ר"מ לטעמי' שפיר הוכרח לסבור דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ולא ניתן איסור גיד כלל קודם מ"ת ודו"ק היטיב:

עי"ל בפלוגתא דר' יהודה ורבנן הנ"ל דהם ר"מ אי נאמר גיד ליעקב או בסיני ג"כ עפ"י קושית האחרונים הנ"ל דאיך נאמר איסור גיד ליעקב הא הדק"ל דאאחע"א והנה לדיעות הסוברים דהאבות יצאו מכלל ב"נ גם להקל לק"מ דהי' בן פקועה מותר גם לאבות בשחיטת אם וכמובן והנה בס' המהרי"ט אלגאזי פ"ק דבכורות הבאתיו במכתבי הקדום לכ"ת הביא קושית תוס' כתב יד דאיך האכיל אברהם למלאכים חלב הא חלב אמ"ה והותר רק לישראל ומשא"כ לבני נח דקודם מ"ת הי' אסור ויש כאן משום לפ"ע והרי קיים אברהם תורה עד שלא ניתנה וא"כ ע"כ צ"ל מהכרח קושי' הנ"ל דיצאו האבות מכלל ב"נ גם להקל והי' חלב מותר לאבות וממילא גם לב"נ דזמן ההוא הי' מותר מטעמא דמי איכא מידי דלאבות שרי ולעכו"ם אסור וכמו דאמרי' השתא מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ודו"ק ואולם התינח רק לר' יהודה דס"ל בנדה (דף ט' ע"א) דאיברי' מתפרקין כו' והוי חלב אמ"ה ומשא"כ לר"מ דס"ל שם דדם נעכר ונעשה חלב כו' א"כ אין חלב אמ"ה רק דם מן החי וכמבואר כ"ז בבכורות (דף ו' ע"ב) ועל דם מן החי קיי"ל דאין ב"נ מוזהר וכמבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) וברמב"ם ה' מלכים פ"ט ה"י וא"כ שפיר מצי סבר דלא יצאו האבות מכלל ב"נ וע"כ שפיר הוכרח לסבור דלא נאמר גיד ליעקב רק בסיני דלא הי' אפשר להאמר ליעקב מטעמא דאאחע"א וכמובן:

ועפיד"ז יומתק ג"כ מ"ש במ"א בעניין הפלוגתא דירושלמי מ"ק פ"ג ה"ה והובא בתוס' מ"ק (דף כ' ע"א) ד"ה מה דס"ל דאין למידין מקודם מ"ת ומש"ה אין למידין ז' ימי אבילות מויעש לאביו אבל שבעת ימים ואילו בפדר"א פרק י"ז יליף ר' יוסי ז' ימי אבילות ממקרא הנ"ל יעויש"ה ומבואר דפליגי אי למידין מקודם מ"ת וכתבתי במ"א דגם ר' אליעזר ס"ל דלמידין מקודם מ"ת מדיליף במנחות (דף פ"ב) וביבמות (דף מ"ו) פסח דורות דאין בא אלא מן החולין מפסח מצרים ובבבא בתרא (דף ק' ע"א) יליף ר"א דהלך בה לאורכה ולרוחבה קנה מאברהם דכתי' בי' קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה ובנדרים (דף ס"ד ע"ב) יליף ר"א דפותחין בנולד מקרא דכי מתו כל האנשים דכתיב ג"כ קודם מ"ת ודנתי בחידושי שם להסביר דהאי פלוגתא אי למידין מקודם מ"ת תליא בפלוגתא העתיקה אי יצאו האבות מכלל ב"נ דאי יצאו שפיר יש ללמוד מאבות ואילך ואי לא יצאו מכלל ב"נ עד סיני שפיר אין ללמוד דבר מלפני סיני דאין ללמוד דין ישראל מדין ב"נ וז"פ ולפי"ז י"ל לפי דרכנו פה דר"א לטעמי' דאמר בב"ב (דף י' ע"ב) כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתגדל כו' ופריך והתנן האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני כו' ה"ז צדיק גמור ומשני כאן בישראל וכאן בעכו"ם ומוכח דר"א לית לי' סברא דמא"מ כו' מדאסר נתינת צדקה בעכו"ם כדי לחיות אע"ג דשרי בישראל וכבר העיר בזה בח"א למהרש"א שם וא"כ כיון דלא אמרינן מא"מ א"כ בן פקועה אסור לב"נ וא"כ תיקשי דאיך נאמר איסור גיד ליעקב נימא אאחע"א וע"כ צ"ל דהאבות יצאו מכלל ב"נ ושפיר הי' ב"פ מותר גם ליעקב ושפיר חל איסור גיד וכמובן:

עי"ל בסגנון הנ"ל בשינוי קצת בפלוגתא דר' יהודה ור"מ הנ"ל וזה דהא קשה איך חל גיד אאמ"ה וי"ל דאיסור אמ"ה דבהמה בחיי' קיל דאפשר לבטל האיסור ע"י מחשבה ע' חולין (דף ק"ב ע"ב) דס"ל לרבא דאם חישב לאכלה מתה ואכלה חי' פטור והוי דוגמת הך דזבחים (דף ק"ו) וחולין (דף ק"א) דטומאת גברא קיל לענין אאחע"א משום דיש לו טהרה במקוה ואולם יוקשה ע"ז מאיסור גיד דיעקב אם נאמר דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ דהא ב"נ אין להם מחשבה כמבואר בירושלמי יבמות פי"ג ה"ב והבאתיו במכתבי הקדום לכ"ת וא"כ אין מחשבתם מועלת לסלק מבהמה בחיי' שם אבר כיון דבעצם הוא אבר כיון דעומדת לאברים [וי"ל דלא שייך כאן הך דב"נ אין להם מחשבה כיון דבהמה חשובה אבר רק מפאת שעומדת לאברים וא"כ זה שחישב לאכלה מתה הרי סוף סוף מעתה אינה עומדת לאברים שהרי הוא הבעלים שלה והרי אין דעתו לאוכלה אבר אבר רק מתה וא"כ סוף סוף הא אינה עומדת לאברים ואולם עכ"ז הדברים ניתנו להאמר דכיון דלפי דרך שאר בנ"א עומדת לאברים וחשובה אבר לכן לא מהני מחשבה לאפוקה מתורת אבר רק בישראל דיש להם מחשבה] וצ"ל דהאבות יצאו מכלל ב"נ ומהני מחשבתם וע"כ ר"י לטעמי' דהאבות יצאו מכלל ב"נ וכנ"ל ומהני מחשבתם לכן ס"ל דגיד נאמר ליעקב ור"מ לטעמי' שפיר ס"ל דנאמר רק בסיני ועפיד"ז תובן ג"כ פלוגתא דאביי ורבא זבחים (דף ל' ע"א) הנ"ל דרבא ס"ל דאינה לשחיטה אלא בסוף ואביי ס"ל דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ולהנ"ל לטעמייהו אזלי דבחולין שם (דף ק"ב ע"ב) פליג אביי ארבא וס"ל דאין מחשבה הנ"ל שחישב לאכלה מתה מועלת לפטור עש"ה וא"כ אביי לטעמי' מוכרח לתרץ כתי' הרשב"א ושוב ההכרח דשחיטה מפאת סילוק החיות וכנ"ל ושוב ההכרח דישנה לשחיטה מוע"ס וכנ"ל ורבא לטעמי' דמהני מחשבה הנ"ל וא"צ לתי' הרשב"א רק יתרץ דאמ"ה קיל הואיל ובידו לבטל האיסור ע"י מחשבה ומש"ה חל גיד אאמ"ה וא"כ שפיר מצי סבר דאין היתיר שחיטה מפאת סילוק החיות וע"כ שפיר אינה לשחיטה מוע"ס אלא לבסוף:

עי"ל בהבנת פלוגתא דר' יהודה ור"מ הנ"ל עפ"י קושית האחרונים הנ"ל וזה דהא ק' היאך חל גיד אאמ"ה וצ"ל או כתי' הרשב"א דכיון דיש לו היתר בשחיטת אם לא חשיב חלות איסור אמ"ה או כתי' התוס' דא"א בענין אחר ושאר התירוצים אשר נאמרו בזה והנה לתי' הרשב"א ע"כ לא נאמר גיד ליעקב דליעקב הא הדק"ל דאאחע"א וכקושית האחרונים הנ"ל ומשא"כ לתי' התוס' שפיר הי' יכול לרית נאמר גיד ליעקב והנה תי' הרשב"א כבר כתבתי דצריך להבין דמה בכך דיש לעובר היתר בשחיטת אמו הא גם בהמה יש לה היתר בשחיטה ויש לחלק דבבהמה הרי השחיטה חסרון מעשה בגוף הבהמה משא"כ שחיטת בהמה שמתרת העובר שאין השחיטה מעשה בגוף העובר לא חשיב חסרון ודוגמת זה בש"ס זבחים (דף פ"ג ע"ב) הנך לא מחוסרי מעשה בגופייהו הני מחוסרי מעשה בגופייהו יעויש"ה וכזה ברש"י יומא (דף ס"ב ע"ב) ד"ה אין מחוסר כו' ע"ש שכ' לעניין שעיר החיצון אין כאן חסרון מעשה בגופו כו' ובתוס' שם (דף ס"ד ע"א) ד"ה התם וז"ל וי"ל כיון שאינו מחוסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה כו' ובתוס' פסחים (דף ס"ט ע"ב) ד"ה האי מיחזא חזי ע"ש שכתבו וי"ל דשאני התה דמחוסר מעשה בגופו וחשבינן לי' שלא לאוכליו וכהנה רבות מאוד דמחלקינן בכגון זה בין מחוסר מעשה בגופו לשלא בגופו ואולם באמת מצינו בכמה דוכתי דגם עובר נחשב גוף אחד עם האם יעוין יבמות (דף פ"ז ע"א) אבל מעוברת דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא ומבואר דעובר נחשב גוף אחד עם האשה וכ"ה בערכין (דף ז' ע"א) פשיטא גופה היא כו' ע"ש וכ"ה עוד בכמה דוכתי אמנם ד"ז דעובר נחשב גוף אחד עם הבהמה נ' דהיא פלוגתת ר"מ ורבנן (דהם ר' יהודה דרבנן דר"מ היינו ר' יהודה וכנודע) בחולין (דף ע"ב) במשנה בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכ"א מגע טרפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את האבר אמר להם ר"מ לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה דבר שגופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה כו' ומוכח דלר"מ אין העובר גוף אחד עם הבהמה (דא"ל דשאני אבר העובר שיצא לחוץ וכהך דערכין שם דכיון דעקר גופא אחרינא הוא דז"א דאם העובר לא עקר פשוט דגם האבר נגרר אחרי העובר) ורבנן דר"מ דפליגי עלי' ס"ל דנחשב גוף אחד עם הבהמה וכ"ה סברת המלוא הרועים ז"ל בערך עובר ירך אמו דר"מ ורבנן דחולין הנ"ל זהו פלוגתתם אם עובר ירך אמו או לא עש"ה ואם כי לא נזכר בדברי ר"מ וחכמים עניין עובר ירך אמו עכ"ז הא דעובר נחשב גוף אחד עם הבהמה פשוט דתלוי בפלוגתא אי עובר ירך אמו וכמובן וכ"ה להדי' בש"ס נזיר (דף נ"א ע"א) דאי עובר ירך אמו גופה היא וכ"ה בתוס' ב"מ (דף ע"ט ע"ב) ד"ה השתא וברש"י גיטין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה מ"ט וד"ה קסבר וכ"ה עוד בדוכתי טובי ובחידושי הארכתי הרבה בזה בסוגיא דחולין שם ואכ"מ ולפי"ז ר"י לטעמי' דעובר נחשב גוף אחד עם הבהמה וא"א לתרץ כתי' הרשב"א וע"כ יתרץ כתי' התוס' הנ"ל וע"כ שפיר מצי סבר דגיד נאמר ליעקב משא"כ רבנן דר"י דהם ר"מ לטעמי' דאין עובר נחשב גוף אחד עם הבהמה שפיר ס"ל כתי' הרשב"א הנ"ל וע"כ ממילא ההכרח דלא נאמר גיד ליעקב רק בסיני וכנ"ל [ועפיד"ז יובן בפשיטות פלוגתת רבי וראב"ש בחולין (דף ק"ב ע"ב) דרבי ס"ל בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וראב"ש ס"ל דלאברים עומדת ולהנ"ל רבי לטעמי' דהא יש הוכחה דלאו לאברים וכו' דאל"כ איך חל גיד אאמ"ה אלא די"ל כתי' הרשב"א ואלא דתירוצו יתכן רק אי עובר לאו ירך אמו וכנ"ל וע"כ רבי לטעמי' דס"ל בגיטין (דף כ"ג ע"ב) דעובר ירך אמו וכחצי גופה יעויש"ה לכן שפיר הוכרח לסבור דלאו לאברים כו' וראב"ש י"ל דס"ל דעובר לאו ירך אמו לכן שפיר ס"ל דלאברים עומדת]:

ועפיד"ז יובן בפשיטות ג"כ פלוגתת ר' יוחנן ור"ל חולין (דף ק"ג ע"א) דס"ל לר"י דבהמה בחיי' לאיברים עומדת ור"ל פליג ולפי"ז י"ל דהא אי לאיברים עומדת ק' האיך חל גיד אאמ"ה וצ"ל כתי' הרשב"א אלא דתירוצו יתכן רק אי עובר ואם ב' גופים וכנ"ל והנה בחולין (דף ע"ד ע"ב) איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני (נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני) ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני ר"ל אמר אין מונין כו' איתיבי' ר"ל לר"י הבשר מגע נבילה דברי ר"מ וחכ"א מגע טריפה שחוטה (היא משנה שם ע"ב המובאה לעיל) בשלמא לדידי דאמינא חד גופא היא היינו דאיתכשר בדמא דאמי' אלא לדידך במאי איתכשר כו' איתיבי' ר"י לר"ל עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו מש"ה הוכשר אין לא הוכשר לא אלא לדידך דאמרת חד גופא היא הא איתכשר בדמא דאמי' כו' ומבואר להדיא דלר"י העובר והבהמה ב' גופים ולר"ל אחד וע"כ מובן ממילא ר"י לטעמי' ור"ל לטעמי' ודו"ק ונכון בס"ד ואולם י"ל דגם לר"י נחשבים גוף אחד ורק שם (דף ע"ד ע"ב) שאני דאיירי אחר שחיטת הבהמה דאז העובר תו לאו ירך דידה דכבר פסקו גידוליו ויניקתו ממנה וכמבואר ברא"ש יומא פרק יוה"כ סי' י"ג ובתוס' נדה (דף מ"ד ע"א) ד"ה איהו מיית ברישא יעויש"ה מיהו הא בלא"ה ס"ל לר"י דעובר לאו ירך אמו בתמורה (דף כ"ה ע"א) ויבמות (דף ע"ח ע"א) ואולם מרש"י חולין שם מוכח דגם לר"ל חשיבי בעלמא ב' גופים ורק לעניין טומאה שאני דמקבל טומאה והכשר ע"י האם מטעם שומר וע' חולין (דף קי"ח ע"ב) ויש לדבר עוד הרבה בזה ואין להאריך

עוד נ' ביישוב קושיא הנ"ל דאיך חל גיד אאמ"ה לב"נ ונראה דכיון דבישראל אין בעובר במעי אמו חלות איסור אמ"ה רק בב"נ א"כ ע"כ דאין כאן פגם ותיעוב אמ"ה בעצם דא"כ הי' להיות החלות גם לישראל וע"כ דרק מהות הב"נ הוא שמחייב זה אבל אינו בעצם החפץ ומשא"כ גיד דהוא אסור גם לישראל שפיר התיעוב בעצם החפץ וע"כ שפיר חל גיד אאמ"ה וכנודע דאיסור חפצא חל אגברא:

וזה ימים אמרתי בכוונת תוס' סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ד"ה ליכא מידעם דלישראל שרי (ולעכו"ם אסור) וז"ל בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרי' הכי דעכו"ם ששבת חייב ולישראל מצוה אע"ג דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ"מ יש עליו מצות שביתת שבת עכ"ל ואינו מובן כלל לכאורה דנהי דסברת התוס' דבדבר שהוא להיפוך מצוה לישראל לא שייכא סברא דמי איכא מידי כו' מ"מ מה מועיל מצות השביתה דשבת לעניין שני בשבת ואכתי בשני בשבת השביתה לעכו"ם אסורה ולישראל רשות ושייך שפיר מי איכא מידי ומה מועיל מה שהוא מחויב לשבות בשבת לסלק סברא דמא"מ לעניין שני בשבת והוא משולל ההבנה לגמרי לכאורה ואמרתי זה ימים הסברת הדבר דהנה מצוות דב"נ יתכן שיהיו בשתי פנים א' שעצם הדבר הנאסר מתועב ובלתי נרצה ב' דאין עצם הדבר מתועב ובלתי נרצה רק שמהות הב"נ הוא שמחייב האיסור ודו"ק והנה אילו היינו יודעים שהמצוה הוא בפן הב' הנ"ל לא הי' שייך כלל סברא דמא"מ כו' דמהות הישראלי הוא מהות אחר לגמרי ממהות הב"נ ואין לנו לדון מהות הישראלי ממהות הב"נ אפי' להחמיר דשפיר יתכן במהות הב"נ שיחייב לו המנע עשיית דבר והישראלי שאין לו מהות זה רק מהות אחר לגמרי לא יחויב לו זה וכמובן וא"כ מדאמרי' סברא דמא"מ על כרחך דמבינים בפשיטות דכל שאסר אותו המקום ית' אפי' לב"נ הוא בסתמא מפאת היות עשיית הדבר ההוא מתועבת ובלתי נרצית בעצמותה לפניו ית' לא שמהות האדם הוא שמחייב האיסור רק דסתמיות עניין איסור הוא פאת התיעוב בעצם וא"כ כיון דהדבר בעצם מתועב ובלתי נרצה ממילא גם ישראל כ"ש דאין להם לעשות מה שמתועב ובלתי נרצה בעצמותו יזה טעם סברא דמי א"מ כו' ודו"ק היטיב מאוד ולפי"ז עכ"פ באיסור שביתה דב"נ הרי אין לך לומר דשביתה דיום שבת חלילה מתועבת בעצמותה שהרי אדרבה בישראל השבית' מצוה ולישראל וודאי הרי נאמרו הדברים כפי מה שהם ראוים ומחויבים בעצמותם ובוודאי לא באה מצוה לישראל על דבר שהוא בעצמותו להיפוך מתועב חלילה וא"כ מדנאמר לישראל מצוה לשבות בשבת על כרחך דבעצם השביתה בשבת נרצה ורק מהות הב"נ הוא שמחייב לו בשבת עשיית המלאכה וא"כ כיון שלגבי הב"נ הא אין חילוק בין יום שבת לו' ימי החול שהרי מצוה אחת נאמרה לו יום ולילה לא ישבותו ומפאת זה מחויב לעשות מלאכה בכל יום כדי שלא לשבות יום ולילה שלם ואין חילוק בחיוב הזה אצלו בין יום שבת לימי חול וא"כ פשוט דאותו העניין אשר למצותו בשבת הוא ג"כ עניין מצותו בחול וז"פ וא"כ כיון דבשבת רק מהות הב"נ בהכרח היא שמחייבת המלאכה דבעצם הרי הוא להיפוך מדבישראל מצוה לשבות וכנ"ל וא"כ גם בחול חיוב מלאכה דב"נ הוא רק שמהותו מחייב לו כן וא"כ ממילא תו ל"ש כלל בחיוב מלאכה דב"נ עניין מא"מ דממהות הב"נ הא אין לנו לדון כלל על מהות הישראלי אפי' להחמיר וכנ"ל ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים ונכונים מאוד כפתור ופרח בס"ד:

ועד"ז ג"כ איסור אמ"ה דעובר דב"נ אחרי שאין חלות האיסור בישראל ע"כ דאין שם תיעוב בעצם רק דמהות הב"נ הוא שמחייב אותו ומשא"כ גיד דאסור גם לישראל וסתמיות איסור הרי הוא מפאת תיעוב בעצם כנ"ל וא"כ הרי איסור הגיד הוא איסור חפצא ומשא"כ איסור האמ"ה דב"נ רק איסור גברא וא"כ הא חפצא חל אגברא ושפיר חל איסור הגיד אאיסור אמ"ה וכנ"ל:

ודברי התוס' סנהדרין הנ"ל י"ל עוד סברא בהבנתם וזה דמה שכתבו התוס' דכיון דבישראל מצוה לשבות לא שייך מי איכא מידי הרי ג"כ צריך טעם ונ' הטעם פשוט דעניין מי איכא מידי הרי כ' רש"י סנהדרין שם דהוא משום דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל וע"כ רק בדבר שהוא אסור לעכו"ם ואילו הישראל הוא חפשי בדבר זה רצה עושה רצה אינו עושה הוא דחשיב קולא ומשא"כ בדבר שהוא להיפוך מצוה לישראל וכעניין שביתה בשבת שלעכו"ם היא אסורה ולהבדיל לישראל היא להיפוך מחויבת א"כ הרי כמו שיש חומר בעכו"ם בעניין האיסור במה שיש בו איסור לעכו"ם ולא לישראל ככה הרי יש בו חומר בישראל בעניין החיוב במה שיש בו חיוב לישראל ולא לעכו"ם וע"כ שוב נשאר בערך השיקול והשיווי ואין כאן קולא כלל בישראל מבעכו"ם וליתא לסברא דמא"מ [וע' שו"ת מהר"ם בר ברוך סי' קכ"ב דהקשה אמתני' דנדרים (דף ט"ז ע"א) זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כו' והקשה דמדוע לא תני נמי חומר בשבועות כו' דאסור לישאל על השבועה וכדכתי' נשבע להרע ולא ימיר ובכתובות (דף ע"ז ע"ב) מי איתשל אשבועתי' כו' ואילו אנדר שרי לאיתשולי ותי' דכיון דבנדר אדרבה מצוה לאיתשולי א"כ ה"ל נמי חומר בנדרים אשבועות ומש"ה לא תני לי' כי היכי דלא חשיב בהדי שדה עניין ומחצה (ב"ב דף קי"ד ע"ב) דהלכתא כר' יוסף בזוזי (שם דף ל"ב ע"ב) משום דבהא מילתא גופי' הילכתא כרבה בארעא עכ"ל ולולא דבריו ז"ל י"ל כנ"ל דבעצם לא חשיב כלל קולא וחומרא מה שבזה הדבר מצוה ובזה הוא איסור דכיון דמחולקים מקצה אל הקצה לכן נשארו שניהם ממילא בערך השיקול והשיווי וכזה גם בהך דמא"מ דהטעם דכשיצאו ישראל כו' להתקדש יצאו ולא להקל ולכן הוי קולא רק אם הוא איסור לב"נ ורשות לישראל ומשא"כ אם הוא מצוה לישראל לא חשיב תו קולא מה שאסור לעכו"ם ולא להם דישראל הא חמירי מינייהו נמי בקצה הב' במה שהוא מצוה להם ולא לעכו"ם ולכן אין כאן קולא עוד ואף דג"כ אין חומרא אין בזה קושי' דהא לא בכל הדברים הוצרך להיות חומרא בישראל מבעכו"ם והרי הוא ככל שאר דברים שהם מותרים לעכו"ם וגם לישראל ואין בם חומרא ורק קולא א"א שיהי' בשום דבר דא"כ יומצא דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ יצאו להקל בדבר זה וזה א"א שיצאו להקל בשום דבר אבל לעניין חומרא רק איסורין ומצוות שניתנו לישראל ואינם בעכו"ם ידעה תורה שראוי להיות חומרא באלו הדברים אבל כל מה שלא נאמר בו איסור והוא מותר לעכו"ם וגם לישראל הרי אין בי חומרא וא"כ אין תימה אם גם כאן אין חומרא וז"פ]:

ולפי"ז בשבת וחול כיון דיום השבת נבחר ונתעלה מימי החול בעניין המלאכה דכל עניין השבת עיקרו במצות השביתה ממלאכה כי ע"ש זה נקרא שבת ע"ש השביתה ממלאכה הרי דזה עיקר עניינו וע"כ אילו הי' בחול ההיפוך חיוב לעשות מלאכה שוב הרי אין יום השבת חמור ונעלה מימי החול כלל בעניין המלאכה דכמו שהשבת נעלה מהם בעניין איסור המלאכה כך הרי ימי החול נעלים ממנו בעניין חיוב המלאכה ונשארים שניהם בערך השיקול ואילו השבת הרי צריך להיות חמור ונעלה מימי החול בעניין המלאכה כיון דנבחר מימי החול לעילוי וכל עילייו הוא בעניין השביתה ממלאכה דהוא עיקר עניין השבת וא"כ הרי צריך להיות חמור ונעלה בעניין זה על החול וא"כ הרי עילוי השבת על החול מחייב שתהי' המלאכה בחול רשות לא חיוב דאל"כ לא יהי' עילוי לשבת וא"כ הרי גם הרשות דחול תו גם הוא עצמו ממצות שביתת שבת דמצות שביתת יום השבת לעילייו ולייקרו בזה על החול הרי הוא עצמו מחייב ג"כ שתהי' המלאכה בחול רשות דאל"כ לא יהי' עילוי בשביתת השבת וא"כ אכתי הרי אין קולא כלל בישראל מעכו"ם דביום השבת גופי' אין קולא דיש בו אדרבה מצוה לשבות והרשות דחול ג"כ אינו קולא דהוא מוכרח ומחויב ג"כ ממצות שביתת השבת המחייבת כך שתהי' המלאכה בחול רשות ודו"ק היטיב מאוד:

עוי"ל בהבנת תוס' סנהדרין הנ"ל ואעתיק מה שכתוב אצלי בגליון הש"ס שלי ביבמות (דף מ"ו ע"א) אהא דאמר שם וחכ"א לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכתבתי ע"ז בגליון שם וז"ל ע' ע"ז (דף נ"ז ע"א) וחכם א' שאלני מדוע כל חד מינייהו אין פועל כלל ומ"ש מדאמרי' בעלמא דב' דברים המתירין מעלין זה בלא זה ע' לקמן (דף ק"ד ע"ב) והשבתי דב' דברים המתירין דמעלין כו' היינו רק כששניהם עושין פעולה אחת ואז כל אחד פועל מקצת פעולה משא"כ מילה וטבילה דגר לכל אחד פעולה אחרת כי הגירות יש בו ב' דברים הסרת עניין הכותיות וקבלת עניין הישראליות ע' סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא הרי דיש מיצוע לב' הדברים האלו ופשוט מסברא ג"כ דלא כל מי שאינו עכו"ם הוא ישראל ממילא ובהכרח ואדם הנברא עפ"י ספר יציר' אינו לא עכו"ם ולא ישראל וא"כ הרי צריך בגירות ב' פעולות הסרת הכותיות והעשותו ישראל וזהו שפועלים המילה והטבילה כי הסרת הערלה מסרת תיעוב הכותיות והטבילה נותנת קדושה כנודע בספרי החכמה ולכן מקדשתו להיות ישראל ולכן המילה קודמת לטבילה דבתחלה צריך שיסתלק פחיתות הכותיות ואח"כ יוכל לקבל מעלה הישראלית ובזה מיושבת קושית התוס' לקמן (דף מ"ז ע"ב) דהקשו אהך דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה דעולה לו טבילת אמו ואמאי הרי תמצא טבילתו קודמת למילתו ולפי הנ"ל י"ל דעובר כיון דחשיב דשלב"ל הוי לי' כל התהוותו רק בהולדו והכי אמרי' בעלמא ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים הרי דהלידה הוא התהוות וע"כ כיון שקדמה לה הטבילה ובתחלת התהוותו מיד הוא מתהווה ישראל די בטבילה לבד לכ"ע דאין שם צורך הסרת הכותיות ורק בעכו"ם שהי' הווה כבר בכותיות יצריך לסלק הכותיות הוא דצריך מילה וטבילה וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד כי עמוק הוא ושוב מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקי"ז שכ' דמילה וטבילה דגר המילה מוציאתו מטומאת עכו"ם והטבילה מכניסתו לכלל ישראל וכל זמן שמל ולא טבל יצא מכלל עכו"ם ומצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול עכ"ל ז"ל ואמרתי שישו בני מעי שישו. ע"כ לשוני בגליון הש"ס שלי שם והארכתי עוד בזה בחידושי:

והתבאר דבין ישראל לעכו"ם יש מיצוע אינו עכו"ם ואינו ישראל ואינו עכו"ם עדיין אינו ישראל וכנ"ל ולפי"ז נ' דאחרי דיום השבת הוא אות על הישראליות וכמ"ש אות היא ביני וביניכם והוא אות במקום תפילין דהם ג"כ אות על הישראליות וא"כ לכאורה הרי אין כאן אות על הישראליות דהשביתה הרי יש בה הוראה רק בשלילה על שאינם עכו"ם דאילו העכו"ם הרי יש לו חיוב מלאכה אבל אין כאן הוראה בחיוב עדיין על עניין הישראליות שהרי יוכל להיות דמהות האדם לא יתכן לו רק אחד מב' אלו הדברים מלאכה או שביתה ואין לו שייכות רק לאחד מב' אלו וכל שאין לו מלאכה שוב מוכרח לו השביתה ואין שם מיצוע כלל בין המלאכה והשביתה דאין לנו מבוא בדברים כאלה ויוכל להיות שכך הוא עניין המלאכה והשביתה שאין שם מיצוע וידע ית' עניין האדם דמחייב ומתייחס רק לאחד מב' אלו בהכרח או למלאכה או לשביתה וע"כ אם אין שם מהות העכו"ם המחייב המלאכה שוב יש לו להתחייב ממילא בשביתה וא"כ הרי השביתה רק הוראה בשלילה שאין לו מהות עכו"ם אבל אין שם הוראה בחיוב על מהות ישראל עדיין ואילו האות הרי צריך על מהות הישראליות בחיוב כי אינו עכו"ם הרי אינו ישראל עדיין דבין הכותיות והישראליות הרי יש מיצוע וכנ"ל וא"כ הרי צריך האות על היותו ישראל לא על היותו אינו עכו"ם לבד וע"כ הוכרחה תורה איפוא להתיר לישראל השביתה בחול שיהי' בחול מותר לו מה שירצה שלא לעשות מלאכה וגם שלא לשבות לשנדע מזה דגם המלאכה והשביתה יש להם מיצוע ולא כל הנפטר ממלאכה יש לו להתחייב בשביתה שהרי ישראל בחול פטורין ממלאכה ועכ"ז אין מחויבין בשביתה וא"כ תו מה שהם בשבת מחויבין בשביתה היא הוראה שפיר על עניין הישראליות בחיוב דמה שאינם מחויבין במלאכה זהו הוראה על שלילות מהות העכו"ם דמהות העכו"ם הרי מחויב במלאכה ועדיין הי' ראוי רק שיהיו פטורין ממלאכה אבל אין כאן דבר המחייב השביתה עדיין וע"כ תו מה שהם מחויבים בשביתה הוא מורה שפיר על היות להם מהות בחיוב המחייב שביתה והוא המהות הישראליות המחייבת שביתת השבת דו"ק מאוד כי הדברים עמוקים עד לחדא בס"ד וא"כ מצות השבת עצמו להיותו אות על הישראליות הוא עצמו הרי מחייב ג"כ שתהי' המלאכה בחול רשות ולכן תו גם מפאת הרשות דחול אין כאן קושי' דמא"מ עוד וכמ"ש באופן הקדום:

ועד"ז י"ל עוד דשביתת השבת אינו הוראה על הישראליות בחיוב רק על העדר הכותיות בשלילה ואי דא"כ הי' די שיופטרו ממלאכה ולא הוצרך שיתחייבו בשביתה ז"א דאילו היו פטורים לבד ממלאכה ולא מחויבין בשביתה והי' הדבר להם רשות תו הרי הי' זה קולא נגד העכו"ם ובערך קל מן העכו"ם הרי אינם וא"כ הרי הוכרח להתחייב השביתה ועדיין אין כאן הוראה איפוא רק שאינם עכו"ם אבל אין כאן הוראה עדיין על ישראליות וע"כ הרי הוכרחה המלאכה בחול להיות באמת רשות בישראל להראות בזה כי אפשר באמת להיות קולא בזה בישראל מן העכו"ם בעניין המלאכה ואז תו הרי השביתה בשבת מורה שפיר על מהות הישראליות בחיוב דאל"כ הי' ראוי שיהי' גם בשבת רשות היינו פטור ממלאכה ולא חיוב שביתה עדיין ותו הרי גם הרשות דחול אינו קולא כלל באמת כיון דהוא מוכרח להיות עבור הוראת הישראליות דשבת וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד:

והנה בעניין השבת עצמו במ"ש התוס' דהואיל ולישראל מצוה לשבות לא שייך מי איכא מידי נ' עוד והוא הנראה עיקר אצלי וזה דהא אילו הי' העכו"ם מחויב במלאכה באיזה יום והישראל הי' מותר במלאכה ביום אחר לא באותו שהעכו"ם אסור בו במלאכה הא לא היתה שייכא שאלת מי איכא מידי כו' כיון דהוא יום אחר ויוכל להיות דיום זה מחייב המלאכה ויום האחר אינו מחייבו וע"כ גם בשבת עצמו אף דהוא אותו היום מ"מ ממה שאנו רואין דבאה לישראל מצוה לשבות ביום ההוא מה שאין המצוה אצלו בחול א"כ הרי אנו רואין דיש אל יום זה התעלות בישראל והוא נעלה וגבוה מימי החול ולכן כפי עניין היום ההוא בהתעלותו הוא מחייב השביתה משא"כ בימי החול שהם נמוכים ממנו וא"כ אחרי דהתעלות של יום השבת הרי הוא רק אצל ישראל וודאי ומשא"כ לב"נ הרי אין אל יום ההוא התעלות כלל ומהות יום השביעי שלו הוא שוה אצלו למהותי שאר הימים ואין אל יום השביעי שלו שום מעלה עליהם ואינו נעלה וגבוה מהם כלל (וזהו מה שאמרו במדרש דעכו"ם ששמר את השבת חייב מפאת דנחשב כנכנס בין המלך והמטרונא והיינו דאם הוא שומר שבת מפאת ההתעלות אשר ליום ההוא א"כ הרי הוא אומר כי התעלות היום ישנו גם אצלו ולכן הוא פוחת בזה מעלת והתעלות היום באומרו כי יש ההתעלות גם אצל העכו"ם ולכן הוא מתחייב מפאת בזיון השבת דו"ק היטיב כי הדברים עמוקים] וא"כ כיון שאין התעלות היום אצל העכו"ם שוב נמצא שאין כאן מלאכת העכו"ם ושביתת הישראל ביום אחד בעינו כלל כי הרי העכו"ם מחויב במלאכה ביום סתמיי ואילו הישראל מחויב בשביתה ביום אחר לגמרי נעלה וגבוה ממנו ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים עד לחדא בס"ד:

ועד"ז י"ל ג"כ בטעם מ"ש התוס' דגם מפאת שני בשבת אין קושי' הואיל ויש מצות שביתת שבת וי"ל ג"כ דגם ימי החול הרי הם נעלים בישראל מבעכו"ם ממילא מפאת היות להם חיבור אל השבת אשר הוא נעלה וגבוה בישראל [וע' בעה"מ ספ"ק דשבת בהך דאין מפליגין בספינה ואין צרין על עיירות של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת דהוא משום דהם מקום סכנה וכל ג' ימים קודם לשבת קמי שבתא מיקריין ונראה כמתנה לדחות את השבת כו' ע"ש והיינו דג' ימים דקמי שבתא יש בהם כבר עניין השבת הבא במה מפאת החיבור וע"כ כבר יש בם עניין חיובו לעניין שצריך לימנע בם מדבר הגורם חילולו משום פ"נ וא"כ כי היכי דג' דקמי שבתא יש בם עניין השבת הבא במה ומקבלים עניין השבת הבא במה מהמאוחר אל הקודם כך ג' דבתר שבתא הרי יש בם ג"כ עניין השבת העבר במה ומקבלים עניינו מהקודם אל המאוחר ומה"ט מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך עד רביעי בשבת מפאת דחדא ותרי ותלתא בתר שבתא ע' פסחים (דף ק"ו ע"א) ומצינו כזה במעשר בהמה דמקדש לפניו ולאחריו וכך ג"כ השבת יש מעלה גם אל ימי החול דקמי' ודבתרי' וע' חגיגה (דף י"ח ע"א) את חג המצות תשמור לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר א"צ ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חוש"מ שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין כו' ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף תאמר בחוש"מ שיש בו קרבן מוסף כו' והיינו דמעלת יש קדושה לפניו ולאחריו לבד אין מספקת לאסור במלאכה רק בצירוף מעלת הקרבן מוסף אבל עכ"פ עניין הקדושה לפניהן ולאחריהן דששת ימי בראשית הרי היא ג"כ מעלה תמיד אלא שאין ערך מעלה זאת מחייב עדיין באיסור מלאכה] וא"כ איפוא הרי גם ימי החול נעלים בעצמותם בישראל מבעכו"ם וא"כ תו הא לא שייך גם בם מי איכא מידי כלל כיון שאין ישראל מותרים בשביתה באותו הזמן אשר העכו"ם מחויב במלאכה כי הזמן תמיד זמן אחר הוא בישראל מפאת היותו נעלה מפאת החיבור אל השבת דו"ק מאוד ועוד דכיון דיום השבת הוא נעלה וגבוה בישראל שכפי עיליו מחייב השביתה א"כ ימי החול נמי דישראל שיש להם מעלה מפאת היותם מחוברים לו לכן נהי דאין מעלת החיבור ההיא עוד גדולה כ"כ לאסור המלאכה מדלא אסרה תורה מלאכה בחול מ"מ הא יוכל להיות דמעלת החיבור מועלת עכ"פ לעניין שלא תהא המלאכה מחויבת עכ"פ דוגמת מה שכ' הר"ן חולין פ' גיה"נ דזרוע בשלה חשיב חידוש במה שציותה תורה לבטל דאף דמותר מה"ת לבטל איסור ואין הביטול מרוחק לעניין שיהי' אסור מ"מ הוא מרוחק לעניין זה לשלא יהי' מחויב עכ"פ וא"כ כזה גם כאן הא לא שייך תו סברא דמי איכא מידי כלל דנהי דלא אהני מעלת החיבור לאסור המלאכה ואין מעלת החיבור מרחקת המלאכה לאוסרו מ"מ הא יוכל להיות דלעניין זה היא מרחיקתו עכ"פ לשלא יהי' מחויב ולא שייכא תו סברא דמי איכא מידי כלל דו"ק מאוד כי גם זה נכון מאוד בס"ד:

והנני שב לעניינו ואומר דנ' עוד להסביר פלוגתא דר"י ור"מ אי גיה"נ נאמר ליעקב או בסיני עפ"י קושית האחרונים הנ"ל דאיך חל גיד אאמה"ח לב"נ הא הדק"ל דאאחע"א וי"ל בפשיטות לפי המבואר ביבמות (דף ל"ב ול"ג) דלקוברו כו' מיהת חייל, א"כ חזינן דאיסורא בעלמא מיהת חייל ורק לעניין חטאת, ומלקות הוא דלא חייל יעויש"ה (דף ל"ג ע"ב) ואיסורא בעלמא מיהת דחייל פשוט דיש עליו איזה עונש בידי שמים אשר לא ידענו עניינו אלא דהוא עונש קיל מעונש העצמיי אשר לאיסור זה בחלותו אדבר שאין בו איסור קדום וע"כ נ' דרק בישראל דמצינו חילוקי עונשין ד' מיתות ב"ד וכרת ומיתה בידש"מ כו' ע"כ יתכן ג"כ דאיסור החל על איסור קדום שאין בו כח לחול בתוקפו רק ערך קל ממנו מפאת שכבר קדמו איסור אחר לכן עונשו קיל ביותר והוא בערך בלתי ידוע לנו ומשא"כ לב"נ דליכא לגבייהו חילוקי עונשין כלל ורק כל עבירות שלהם הן הקלות והן החמורות עונשן אחד שוה סייף ומתחייב סייף אאמ"ה הקל דבישראל במלקות כמו אע"ז החמור דבישראל בסקילה וא"כ גם איסור החל כאן שפיר ג"כ עונשו בב"נ סייף וא"כ תו לא שייך בב"נ כלל הא דאאחע"א וכמובן ואולם זה יתכן רק אי נימא דאיסור גיה"נ הנאמר ליעקב הי' עדיין בתורת ב"נ והי' לו דין ב"נ דכל עונשן סייף ויעוין ח"א מהרש"א נדרים דאהא דאמר שם (דף ל"א ע"ב) גדולה מילה שכל זכיות שעשה מרע"ה לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר ויפגשהו ד' ויבקש המיתו ובמהרש"א שם בשם הפענח רזי וא"ת וכי חייב מיתה משום שנתרשל והרי אין בה רק עשה לאב וי"ל דעם סביביו נשערה מאוד א"נ דעדיין ב"נ ואזהרתו זו מיתתו עכ"ל וא"כ פשוט דה"ה גיד אם נאמר בתורת ב"נ עדיין הי' עונשו עונש איסור ב"נ סייף ואולם אם נאמר דלהחמיר עכ"פ יצאו האבות מכלל ב"נ ונאמר איסור גיד בתורת ישראליות [כי במ"א בחידושי הארכתי לבאר דיש בזה ג' סברות א' דלא יצאו האבות כלל מכלל ב"נ וקיום תורה עד שלא ניתנה הוא רק ממדת חסידות ומצות שנאמרו להם בייחוד מילה וגיה"נ ופסח דמצרים כו' כולם נאמרו בתורת ב"נ עדיין ובסיני הוא דנתחדשו שנית אלו המצוות בתורת ישראליות ב' דלהחמיר יצאו מכלל ב"נ היינו דכבר הי' להם עניין ישראליות אשר מחמתו קיימו תורה עד שלא ניתנה ומצות מילה וגיה"נ כבר נאמרו גם להם בתורת ישראליות והיו מצוות ישראליות אלא דעכ"ז להקל עדיין לא יצאו מכלל ב"נ והיו חייבים גם מצוות דב"נ בתורת ב"נ עדיין ג' דיצאו לגמרי מכלל ב"נ אפי' להקל והיו ישראלים גמורים אלא דהיו ישראלים שלא ניתנו להם כל מצוותי' של תורה עדיין וקיימים מעצמם והי' להם עונש ביד"ש על הביטול כמבואר בפר"ד ומצוות ב"נ קיימו ג"כ בתורת קיום תורה עד שלא ניתנה או מטעם מא"מ כו' יעוין בפר"ד והארכתי בזה מאוד במ"א ואכ"מ] וא"כ אם איסור גיד כבר נאמר ליעקב בתורת ישראליות לא הי' לו דין ב"נ דכל עונשן מיתה ושוב הדק"ל דאאחע"א ולפי"ז י"ל עפ"י המבואר בספרא תזריע פ' נגעים בתחלתו נגעים שהיו בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד כו' טהורים ובפי' הראב"ד וז"ל וקשיא לי דמ"ט לא חשיב נגע שנולד בו קודם הדיבור (מ"ת) ועמד בו לאחר הדיבור דהוא טהור כדאיתא בסמוך (בספרא שם) ואיכא למימר דהוי בכלל עכו"ם עד שלא נתגייר ואח"כ נתגייר שהרי ישראל קודם מ"ת בני נח היו ובשעת מ"ת נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה בטבילה ובהזאה כו' עכ"ל ומוכח דלא יצאו מכלל ב"נ כלל וכלל קודם מ"ת אפי' להחמיר דאל"כ איך נפיק מעכו"ם ונתגייר הרי ישראל גם קודם מ"ת כבר היו ישראלים במקצת ולא דמי לעכו"ם ונתגייר וכמובן ואולם בנגעים פ"ז משנה א' חשיב באמת לתרוייהו בהרת שהי' בו קודם מ"ת ועמד בו לאחר מ"ת ושהי' בעכו"ם ונתגייר יעויש"ה וא"כ לפי דרכו של הראב"ד ז"ל הנ"ל ע"כ דהמשנה סוברת להיפוך דכבר גם קודם מ"ת הי' בהם ישראליות עכ"פ להחמיר וכסברא הב' הנ"ל ולא נפיק מעכו"ם ונתגייר וכמובן ונודע דסתם סיפרא ר' יהודא וסתם מתני' ר' מאיר וע"כ ר"י לטעמי' דלא יצאו כלל מכלל ב"נ ושפיר גם גיד עונשו מיתה כדין ב"נ ולא שייך כלל אין איסור חל על איסור ולכן שפיר ס"ל דגיד נאמר ליעקב ור"מ לטעמי' שפיר ס"ל דגיד נאמר בסיני ודו"ק כי נכון הוא מאוד בס"ד. [וגוף הדבר הנ"ל מדוע ב"נ כל עונשן סייף על כל מצוותיהם בשוה נ' הטעם עפ"י הירושלמי סנהדרין פ' ד' מיתות ה"א ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד היינו דהרוגי מלכות כל עונשן סייף וכ"ה ברמב"ם כמובא במראה הפנים שם והנה כל חטא הן קל הן חמור הנה הוא מרידה חלילה במלכות, שמים כמובן וראוי שיהי' עונשו סייף מצד מורד במלכות ואך דנודע דהוא ית' מתואר במלך ומתואר באב היינו דישראל הם בנים למקום ית' ונקרא נגדם אב ומשא"כ עכו"ם קרואים עבדים ונקרא נגדם מלך [ומבואר בספרי הדרוש דזה טעם דלא מהני תשובה בעכו"ם דתשובה הוא פיוס לו ית' והוא ית' מוחל על החטא וע"כ נגד ישראל דנקרא כביכול אב ואב שמחל על כבודו כבודו מחול לכן מהני תשובה ומשא"כ נגד העכו"ם דנקרא מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול לכן לא מהני תשובה וכן מבואר ד"ז במקומות רבות מאוד בספרי הדרוש דנגד ישראל נקרא כביכול אב ונגד העכו"ם מלך]. וע"כ לעומת ישראל אינו דן אותם דין מרידה במלכות כי חטא הבן נגד האב אין עניינו מרידה במלכות רק שחוטא נגד אביו וגם יש חסיון על הבן ואין המלך דן את בנו למורד במלכות כי חס על בנו וע"כ אין בישראל דין מפאת מרידה במלכות ואך הרי עכ"פ החטא הוא פגם ותיעוב וצריך שיתנקה הפגם לשיהי' האדם ראוי לקבל שפעו ית' בזה ובבא וע"כ לעניין נקיון הפגם בזה שוב יש חילוקים בין חטא לחטא דחטא חמור דהפגם גדול יותר צריך עונש חמור יותר לנקיון וכפרה וחטא קל מסתלק ומתכפר ע"י מירוק עונש קל ובזה הוא ששיערה תורה בחטאים דאלו צריכים סקילה לכפרתן ואלו שריפה כו' וכדומה כל העונשין וכ"ז הוא ג"כ רק מפאת חסיון על ישראל דהם בניו וחס עליהם שיתנקה הפגם שבם וישארו נקיים ולכן שיערה תורה כל חטא וחטא מה העונש הראוי לו לנקיון ולכפרה וניתנו כפי זה חילוקי העונשין ומשא"כ העכו"ם דאינם בנים רק עבדים אין עליהם חסיון זה ואין חוששין בפגם שלהם כלל אם יהיו פגומים ולכן אין העונש בם מפאת ניקוי החטא כלל ואך לעומת זה שוב הרי יש העונש מן הטעם הא' מפאת מרידה במלכות ובזה הרי שוב אין רק עונש א' סייף לבד ואין חילוק בין חטא קל לחטא חמור דכל חטא הוא מרידה במלכותו ית' וכנ"ל ולכן העכו"ם שפיר כל עונשן סייף]:

ובחידושי במ"א כתבתי דספק זה אי ניתנה מצות מילה וגיד הנשה כו' כבר לאבות בתורת ישראליות היינו שהי' התחלת התורה כבר מאברהם אלא דלא ניתנו אז כל מצוות התורה רק מצות מילה ממנה לבד וליעקב ניתן עוד גיה"נ ובמצרים פסח או כל מצוות אלו ניתנו רק בתורת בני נח והתחלת התורה הישראלית הי' רק בסיני וכתבתי דזה תלוי בפלוגתא דב"ר פרשה כ"ח אלף דור עלו במחשבה להבראות וכמה נימוחו מהם ר' הונא בשם ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי ט' מאות וע"ד דורות מה טעם דבר צוה לאלף דור זו התורה ר"ל בשם רשבנ"א ט' מאות ושמונים מה טעם דבר צוה לאלף דור זו המילה יעויש"ה וכתבתי דתרווייהו ס"ל דתיבת דבר מתפרש אתורה יעוי"ש ברש"י הטעם אלא דלמר התחלת התורה מסיני ולמר התחלתו מאברהם וכנ"ל וע"כ ס"ל דאותן אלף כלו לפני אברהם דאותן הדורות לא היו ראוין אל התורה יעוין חגיגה (דף י"ד ע"א ריש העמוד) ולפי דרכנו פה י"ל פרפרת בזה דהנה עלה ברעיוני בעיוני בזה כעת דפלוגתא דבהמה בחיי' אי לאיברים עומדת תלוי אי צער בע"ח דאורייתא וזה דבאמת הא אינה עומדת לאיברים מפאת האיסור אמ"ה וצ"ל דכיון דהאיסור רק מפאת אמ"ה לכן אין איסור אמ"ה עצמו מונע חלות איסור אמ"ה אבהמה בחיי' ודכוותה מצינו בכמה מקומות ויעוין שו"ת מהר"ם מינץ סי' ה' בשם הפאר הלכה דקדשים טמאים מטמאים טומאת אוכלין אע"ג דבעי כביצה והני מיכתת שיעורייהו כיון דאסורין בהנאה וטעונים שריפה דעכ"ז כיון דהאיסור וחיוב השריפה רק מפאת הטומאה לכן אינו מגרע את הטומאה עצמה לעניין שלא תטמא מפאת שתוחשב פחות מכביצה יעויש"ה וסברא זאת מוכרחת ממנחות (דף ק"ב ע"א) דפריך פיגול ונותר לר"ש דעומד לשרוף כשרוף אמאי מטמאין טומאת אוכלין ומדוע לא פריך מקדשים טמאין וע"כ דטמאים שאני דכיון דחיוב השריפה רק מפאת הטומאה ע"כ לא אמרינן בי' עומד לשרוף כשרוף לגרע את הטומאה עצמה שלא תטמא אחרים וא"כ ה"ה לעניין כתותי כו' ולפי"ז נ' דלמ"ד דצער בע"ח דאורייתא א"כ מלבד איסור אמ"ה ג"כ אסור לחתוך אבר מבהמה בחיי' ולאוכלו וכמבואר בב"ב (דף כ' ע"א) דאפי' בהמה טמאה דאסורה באכילה לאדם ועומדת לאכילת כלבים עכ"ז אסור לחתוך ממנה אבר להשליך לכלבים משום צער בע"ח יעוש"ה דאמר פסיק שדי לה איכא צער בע"ח וא"כ ה"ה בבהמה מותרת לאדם אפי' הי' אמ"ה מותר עכ"ז הי' צריך להמיתה תחילה ולאוכלה אח"כ או רק אילו נפל אבר מאיליו ממנה הי' מותר לאכול האבר אבל לחתוך ולאכול ממנה אבר אבר הי' אסור משום צער בע"ח וא"כ כיון דמפאת איסור אחר שאינו איסור אמ"ה אין בהמה עומדת לאיברים שוב שפיר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת יעוין דוגמת זה בשו"ת מהר"מ מינץ שם לעניין כתותי כו' ג"כ יעויש"ה ולפי"ז י"ל דבנו של ריה"ג דמדרש הנ"ל בשיטתי' דאבוה קאי דריה"ג ס"ל בב"מ (דף ל"ב ול"ג) דצער בע"ח לאו דאורייתא וא"כ בהמה בחיי' לאיברים עומדת ותיקשי איך חל גיד אאמ"ה וצ"ל כתי' הרשב"א ותיקשי מגיד דיעקב [היינו אם ס"ל כר' יהודה דגיד נאמר ליעקב או לפמ"ש בפיה"מ להרמב"ם בחולין (ד"ק) שם במשנה דלכ"ע נאמר גיה"נ ליעקב ופלוגתתם רק אם אנו מקיימין המצוה מפאת מה שנאמר ליעקב או מפאת שנשנה בסיני יעויש"ה] וצ"ל דגיד שנאמר ליעקב לא נאמר עדיין בתורת ישראליות רק בתורת ב"נ ועונשו סייף אפי' אם הוא איסור קל ולא שייך בי' אאחע"א וכנ"ל וע"כ שפיר הוכרח לסבור דהתורה הישראלית התחלתה רק מסיני וכמובן [ואין להקשות עלי' דל"ל להקדמה דצער בע"ח לאו דאורייתא הא אפי' למ"ד דאורייתא לכאורה הלימוד רק מפריקה וטעינה יעויש"ה בב"מ וא"כ כה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם וא"כ ב"נ לכ"ע אין מוזהר אצער בע"ח וא"כ לכ"ע תיקשי מגיד דיעקב דז"א דמבואר בס' חסידים סי' תרס"ו דלמ"ד דצער בע"ח דאורייתא גם ב"נ מוזהר אצער בע"ח יעויש"ה לימודים ע"ז ולמ"ד דצער בע"ח דרבנן פשוט דב"נ אינו מוזהר דמא"מ כו' והדרבנן לא שייך בב"נ וז"פ]:

ועפיד"ז י"ל ג"כ דריה"ג לטעמי' דס"ל בחולין (דף ע"ד ע"א) דבע"ח רק מפאת האיסור לא חשיב אוכל וע"כ בן פקועה שמותר חשיב אוכל יעויש"ה א"כ לפי"ז אין לדרוש מקרא דאכול תאכל דנאמר לאדם איסור אמה"ח דעניין הדרש כשהוא אוכל אז תאכלנו ולא בע"ח דאין חשיב אוכל דהא חשיב אוכל שפיר והאיסור הוא שמפקיע ממנו שם אוכל וא"כ מנ"ל ללמוד את האיסור עצמו וכמ"ש במכתבי הקדום לכ"ת וא"כ לריה"ג ע"כ לימוד איסור אמה"ח ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו הנאמר לנח וא"כ שוב אמה"ח דב"נ איסור הנאה וכסברת ר' אבוה כיון דנלמד מל' לאו דלא תאכלו ולא נלמד מכלל עשה וכמ"ש במכתבי הקדום וא"כ תיקשי דמנ"ל לאסור אמ"ה עתה לב"נ דילמא הא דחזר ונשנה הוא משום היתר הנאה וכמ"ש כ"ת במכתבו בשם האור חדש וע"כ הוכרח לסבור דצער בע"ח לאו דאורייתא וא"כ ממילא בהמה בחיי' לאיברים עומדת ואז יש לימוד בלא"ה דאמ"ה מותר בהנאה מהא דהתירה תורה בהמה בחיי' במלאכה וכקושית הגרע"א ז"ל שהבאתי במכתבי הקדום ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ:

עוי"ל פרפרת בזה דהנה איסור אמ"ה דב"נ יש לו ב' לימודים א' מאכול תאכל הנאמר לאדם כמבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) ב' מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו הנאמר לנח כמבואר שם (דף נ"ט ע"א) ושאלני ע"ז כ"ת במכתבו ופשוט דהוא פלוגתא אם אמ"ה נאמר לאדם או רק לנח דמ"ד הא' הנ"ל ס"ל דז' מצות נאמרו לאדם ואחד מהם אמ"ה וכמבואר בסנהדרין שם וע"כ הוכרח לדרוש אמ"ה מאכול תאכל ומ"ד הב' ס"ל דלא נאסר אמ"ה לאדם רק לנח וע"כ מייתי קרא דנח ומ"ד הנ"ל ס"ל באמת דנאמרו רק ו' מצות לאדם וכן הוא בפירוש דעת הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"א דשש מצות נאמרו לאדם ונח הוסיף אמ"ה יעויש"ה בכ"מ ודבריו צ"ע דפשוט דהוא פלוגתא ובמדרש משלי פרשה ל"א עה"כ רבות בנות עשו חיל וז"ל אדה"ר נצטוה על שש מצות נח על אמ"ה ואברהם על המילה כו' עכ"ל ומפורש כלשון הרמב"ם וכן הוא ג"כ סברת ר' לוי בב"ר פרשה ט"ז דאדה"ר נצטוה רק על ו' מצות וס"ל כמדרש משלי ומ"ד הב' דסנהדרין הנ"ל דעל אמ"ה נח הוא שנצטוה וכן מפורש ג"כ במדרש שוחר טוב תהלים מזמור א' עה"כ כי אם בתורת ד' חפצו יעויש"ה כל המזמור דמפורש שם דאדה"ר נצטוה על ו' מצות ובני נח נצטוו על ז' מצות עש"ה וכ"ה עוד בכמה דוכתי בדברי חכמים ופליגא אהך דסנהדרין (דנ"ו) דאדה"ר נצטוה על ז' מצות וז"פ ולפי"ז י"ל דפלוגתא דבהמה בחיי' אי לאיברים עומדת ג"כ תלוי בהנ"ל דכבר כתבתי דק' דמ"ט דמ"ד דלאיברים עומדת הא אינה עומדת לאיברים מפאת האיסור אמ"ה וצ"ל דכיון דקודם האמר האיסור הי' אמ"ה מותר והיתה גם בהמה בחיי' נחשבת אבר ומכלל אבר לכן בהאמר האיסור על אבר הוי גם בהמה בחיי' בכלל דכוונת האיסור אבר שהי' כבר כמ"ש במכתבי הקדום אלא דק' ע"ז דהא קודם האמר האיסור אמ"ה לישראל כבר הי' אמ"ה אסור גם בתחלה בהיותם ב"נ בתורת ב"נ וצ"ל דכיון דקודם האמר האיסור עכ"פ לב"נ הי' אמ"ה מותר א"כ הא קאי האיסור אמ"ה דב"נ גם אבהמה בחיי' ומצות אמ"ה שנאמרה לב"נ נוהגת עדיין עתה דכשיצאו מכלל ב"נ לא יצאו להקל ואולם התינח אי נאסר אמ"ה רק לנח ומשא"כ אי נאסר מיד לאדם ואליו הרי באה המצוה מיד ביום יצירתו א"כ לא שייך לומר דכיון דקודם האמר האיסור הי' אמ"ה מותר לכן הית' גם הבהמה נחשבת אבר מן החי דז"א יעוין במנחות (דף ה' ע"א) דאיסור הניתר בו ביום אזי כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום לאו איסורא הוא ונחשב מתחלת היום מיד כאילו הי' היתיר יעויש"ה וא"כ ה"נ להיפוך כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום לאו היתירא הוא וכיון דביום יצירתו נאסר ה"ל כאילו הי' אסור מעולם באמ"ה ולא היתה בהמה עומדת לאיברים מעולם ולכן שפיר בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת [וי"ל עפיד"ז דפלוגתא דבהמה בחיי' אי לאיברים עומדת הוא בסברא הנ"ל אי אין מחוסר זמן לבו ביום ור"ל דס"ל בחולין (דף ק"ג) דלאו לאיברים עומדת לטעמי' אזיל דהוא הוא בעל הסברא הנ"ל דאין מחוסר זמן לבו ביום במנחות שם יעויש"ה ויש לי להאריך בזה מאוד ופה באתי רק להעיר] ולפי"ז ריה"ג דס"ל דבע"ח בעצם חשיב אוכל ורק מפאת האיסור הוא דלא חשיב אוכל וא"א לו לדרוש קרא דאכול תאכל אאיסור אמ"ה וכנ"ל וע"כ ס"ל כמ"ד דרק נח הוא שנצטוה אאבר מן החי ושוב בהמה בחיי' לאיברים עומדת ותיקשי איך חל גיד אאבר מן החי וצ"ל כתי' הרשב"א ותיקשי מגיד דיעקב וצריך לומר דלא יצאו מכלל בני נח וע"כ כיון דאיסורא מיהו איכא ג"כ עונשו סייף וכנ"ל וע"כ ריה"ג לטעמי' שפיר הוכרח לסבור דמצוות דקודם מ"ת לא נאמרו בתורת ישראליות והי' התחלת התורה הישראלית רק מסיני וברי' בשיטתי' הוא דקאי וכנ"ל:

והנה מ"ש דשפיר חל גיד בב"נ כיון דאיסור מיהת חייל והרי כל איסורים שלהם בסייף ואולם לכאורה הא בורכא דאכתי לעניין מה הוא חלות האיסור הא בלא"ה אסור משום אמ"ה ואטו בתרי קטלי קטלת לי' וכש"ס סנהדרין (דף נ"ד ע"א) ולעניין התראה בהתרו בו אגיד לא אאבר נמי ליכא נפקותא דב"נ א"צ התראה כמבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) וי"ל דנ"מ כשנודע דשגג באבר והזיד בגיד וזה לדעת הרמב"ם פ"י ממלכים ה"א דב"נ פטור על השוגג ומשא"כ לרש"י מכות (דף ט' ע"א) דב"נ נהרג על השוגג סרה הנפקותא הנ"ל ובחידושי הבאתי ראי' להרמב"ם הנ"ל מסיפרא ויקרא דיבורא דחובה פרשתא א' דממעט עכו"ם מחיוב חטאת יעוי"ש וחטאת הרי בא על השוגג ואי איתא דעכו"ם בשוגג נמי מחויב מיתה מאי ה"א שיתחייב חטאת הרי המיתה כפרתו ואטו שוגג יוחמר ממזיד דבשוגג יתחייב מיתה וגם חטאת ויעוין עוד ספרא אחרי מות פרשתא ח' בריתא ה' ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכם ולא לאחרים ופי' הראב"ד דאתא למעוטי עכו"ם מחיוב חטאות ואשמות יעוי"ש וגם מזה ראי' לרמב"ם הנ"ל כנ"ל ואכ"מ ונ' עוד דאע"ג דליכא נפקותא דאטו בתרי קטלי קטלית לי' עכ"ז הרי הוא חלות גמור כיון שמתחייב עונש הגמור וע"כ ניהו דא"א להמיתו בפועל על הגיד בפ"ע עכ"ז כיון דגיד עכ"פ חייל שוב יש נפקותא שיהי' איסור גיד לאחר שחיטת ומיתת הבהמה דאזל לי' איסור אמ"ה דרק כשאינו חל מחיים הוא דכתבו התוס' חולין (דף צ' ע"א) דאינו חל גם אח"כ משום דדומי' דיעקב בעי' משא"כ כאן דחל שפיר מחיים אלא דאטו בתרי קטלי כו' א"כ שפיר אסור לאחר מיתה וז"פ:

ובעיוני בזה עלה בדעתי ביישוב גוף הקושי' דאיך חל גיד אאמ"ה וזה דכבר כתבתי דמ"ד דבהמה בחיי' לאיברים עומדת הא קשה דאינה עומדת לאיברים מפאת איסור אמ"ה אלא דכיון דקודם שנאמר איסור אמ"ה הית' עומדת לאיברים והי' אז גם בהמה בחיי' נחשבת אבר לכן בהאמר האיסור קאי גם אבהמה בחיי' ולפי"ז אחרי שנאמר האיסור הא שוב עכ"פ בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ועכ"ז אסורה ולפי"ז י"ל דשפיר חייל גיד אאמ"ה עפ"י ש"ס בכורות (דף נ"ג ע"ב) אמתני' דמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ויליף לי' שם מדכתיב יהי' קודש ולא שכבר קדוש ופריך טעמא דכתב רחמנא יהי' קודש הא לא"ה ה"א חיילא קדושת מעשר עילוי' השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילא כו' מאי היא דתנן כו' מהו דתימא התם דכל בהמה לאו לעולה קיימא אבל הכא דכל בהמה למעשר קיימא אע"ג דאקדשה לא פקע איסורא דמעשר מינה כו' ומבואר דכיון דעומדת למעשר ולא להקדש האחר לכן ה"א דחל קדושת מעשר אהקדש האחר לולי קרא וא"כ ה"נ לעניין אחע"א י"ל כן דאיסור העומד לכך חל על שאין עומד לכך וכמו דאמרי' הכי בחלות קדושה אקדושה וא"כ אמ"ה דבהמה בחיי' דעתה באמת אינה עומדת לאיברים ואילו לגיד הרי עומדת ע"כ שפיר חייל גיד אאמה"ח. ואולם זה טעות דמש"ס בכורות הנ"ל יש ללמוד רק דאיסור שהדבר עומד לכך שיחול עליו איסור זה חל על איסור שקדמו שלא הי' הדבר עומד שיחול עליו אותו האיסור ומשא"כ כאן נהי דבהמה אינה עומדת לאיברים עכ"ז האיסור דאמ"ה אשר ישנו על הבהמה הרי לזה שפיר עומדת כיון דסוף סוף הרי אסורה מיצירתה באיסור אבר מן החי ואין לך עומד לכך יותר מזה ומה בכך דאינה עומדת לאכילת איברים סוף סוף הרי אסורה באיסור אמ"ה מעולם וכמובן:

ובעניין הקושיא דאיך חל גיד אב"נ הא אאחע"א י"ל עוד דלב"נ אחע"א דאאחע"א נלמד מקראי בחולין (דף קי"ג ע"ב) ואינו נוהג בעכו"ם אולם קצת אחרונים כתבו דאאחע"א הוא סברא חיצונה והוא כעניין שבע לי' טומאה דש"ס מנחות (דף כ"ד ע"א) וא"כ נוהג גם בב"נ ובחידושי במ"א כתבתי דבאיסורי מאכלות יש סברא מיוחדת לומר אאחע"א לפי המבואר בכמה דוכתי דאכילת איסור לאו שמה אכילה יעוין רמב"ם ה' תרומות פ"י הי"א ובכ"מ שם דכיון דנזיר אסור ביין לאו שתי' היא וע' ביצה (דף י"ב ע"ב) ותוס' כתובות (דף ז' ע"א) ד"ה מתוך דמלאכה לצורך אכילת איסור לא מיקרי מלאכת אוכל נפש ומוכח דאיסור לא מיקרי אוכל נפש ויעוין פיה"מ להרמב"ם ז"ל סוכה פ"ג אמתני' דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול דכ' דאיסור לא מיקרי פרי יעויש"ה וע' תוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי בסה"ד ובחידושי הבאתי עוד מקומות רבות בזה וא"כ כיון דאכילת איסור לאו אכילה הוא א"כ כל אכילת איסור דעוברין על הלאו דלא תאבל הוא רק מפאת דאי ישתרי שוב יהי' אכילה ולכן אסור ועכ"פ עתה שאסור שוב אינו אכילה וא"כ לעניין איסור הב' דכבר אינו אוכל מכח האיסור הקדום לכן איסור הב' שפיר אינו חל כלל והוספתי בחידושי לחדש דסברא זו שייכא בכל דין אאחע"א ואפי' בשאר עשיות שאינם אכילה ואכ"מ ולפי"ז שוב שפיר שייך דין אאחע"א אפי' בב"נ אולם בגיד י"ל דלא שייך זה למ"ד אין בגידין בנ"ט ובלא"ה עץ הוא ואינו אוכל אלא דהתורה אסרתו א"כ שוב מה שהאיסור הקדום מפקיע ממנו שם אוכל ג"כ לא מעלה ולא מוריד וי"ל דזה טעמא דאביי דס"ל בחולין (דף צ"ב ע"ב) דאין בגידין בנותן טעם וזה עפ"י גמ' גיטין (דף פ"ד ע"א) ת"ר הרי זה גיטך ע"מ שתעלי לרקיע כו' כזה גט כו' איבעי' להו ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר מהו אמר אביי היא היא ורבא אמר אפשר דאכלה ולקיא ונראה דפליגי בהנ"ל אי מניעת איסור חשיב כמניעה עצמיית וכאילו גם בטבע עשיית הדבר בלתי אפשרי כמו ע"מ שתעלי לרקיע כו' א"ד מניעת איסור הוא דבר מבחוץ ואין נחשב כאילו העשי' בעצם בלתי אפשרות ולפי"ז אביי לטעמי' דמניעת איסור חשיב כמניעה עצמיית אוכל אסור לפי"ז כאילו בעצם אינו אוכל וכמו דאיירי בגיטין שם באכילת בשר חזיר וא"כ שוב מסברא אאחע"א וכדברינו הנ"ל וא"כ ראוי לומר אאחע"א גם בבן נח וכנ"ל וא"כ תיקשי איך חל גיד אאמ"ה דא"ל כתי' הרשב"א דהא קשה מגיד דב"נ וע"כ הוכרח אביי לסבור דאין בגידין בנותן טעם וא"כ גיד בלא"ה אינו אוכל ואעפ"כ אסור ושוב לא שייכא סברא דאאחע"א הנ"ל בגיד וכנ"ל ושייך בי' רק דין אאחע"א דגזירת הכתוב וזה אינו נוהג בב"נ ומתיישב קושית האחרונים על הרשב"א [ואולם י"ל דסברתנו הנ"ל דכיון דאיסור מפקיע שם אוכל לכן אאחע"א לא שייכא בלא"ה בב"נ דמה שאיסור נחשב מניעה עצמיית ומפקיע שם אוכל כאילו בטבע לא הי' הדבר אוכל שייך רק בישראל דטבעם טוב ורוצה לקיים רצון ד' ע' רש"י סנהדרין (דף ע"ו ע"ב) ד"ה רוה ולכן דין התורה נחשב אצלם טבע ומה שהתורה אוסרת נחשב כאילו הי' הדבר ההוא מנוע בטבע ובעצם וע' ראב"ע יתרו על דיבור לא תחמוד שכ' ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי כו' יעויש"ה לשונו הטהור ומשא"כ בעכו"ם שאין טבעם טבע של קדושה לכן האיסור הוא אצלו שפיר דבר מבחוץ ואין מפקיע שם אוכל ודו"ק ויש להאריך הרבה בזה ובאתי רק להעיר]:

ב

מה שהקשה כ"ת על דברינו במכתב הקדום דעכ"פ הא יש לאו דלא תאכלו באמ"ה דב"נ וא"כ שפיר ראוי שיאסר אמ"ה לב"נ בהנאה דלאו דלא תאכלו הא כולל גם הנאה. יעיין כ"ת בספרא שמיני פרק ה' בתחלתו לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלו הא כיצד בהנאה מותרים באכילה אסורים הא מה אני מקיים לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל עכ"ל ומבואר דהיכא דיש ב' כתובים באיסור האכילה האחד משמעות גם הנאה והב' משמעותו אכילה לבד אזי קרא דמשמעותו אכילה לבד מפיק מאידך קרא והוי גילוי גם אאידך קרא דאין הכוונה אהנאה רק אאכילה לבד ויעוי"ש בפי' הראב"ד שנתקשה בזה ויעוין רש"י עה"ת שם ובמפרשי רש"י ועכ"פ לפי סברת הספרא א"כ גם דברינו במכתב הקדום נכונים דכיון דקרא דאכול תאכל משמעותו אכילה לבד לכן הוא גילוי גם אקרא דלא תאכלו דקאי רק אאכילה ואולם יש לחלק בין ב' כתובים הנאמרים למצווה אחד לכאן דאכול תאכל נאמר לאדם ולא תאכלו לנח וי"ל דלאדם נאסר רק אכילה ולנח נאסר גם הנאה ולא הוי חד גילוי אאידך ואולם כיון דאכילה כבר נאסרה לאדם א"כ אילו היתה הכוונה להוסיף לנח הנאה הל"ל לא יהנה דוגמת ש"ס ב"ק (דף מ"א ע"א) דכיון דשור הנסקל בלא"ה אסור באכילה מפאת נבלה א"כ להנחה הל"ל לא יהנה עש"ה וה"נ דכוותה]:

ג

מ"ש כ"ת דה"ל לגמ' לומר נפקותא בין חזקי' לר"א לעניין אי גיד אסור לב"נ בהנאה לשיטת דגיד אסור לב"נ. לא ידעתי מי הוא הסובר כן דמשניתנה התורה ודאי דאין גיד אסור לב"נ ורק לב"נ דמקודם מ"ת נסתפקו התוס' חולין (דף צ' ע"א) דהי' גיד אסור ולאו דוקא לבני יעקב יעוי"ש אבל עתה ודאי גיד מאיסורי ב"נ ולא לישתמיט מי לחשוב ח' מצות ב"נ ואקודם מ"ת לא הי' אפשר לגמ' לומר נפקותא דפלוגתתם הוא לעניין אי ב"נ דקודם מ"ת היו אסורים בהנאת גיד דמאי דהוי הוי ולא שייך לומר דפליגי בזה יעוין כזה ביומא (דף ה' ע"ב) כיצד הלבישן מאי דהוי הוי ובכתובות (דף ג' ע"א) קודם תקנת עזרא מאי דהוי הוי וכהנה רבות וירושלמי יומא ריש פ' יוה"כ דהמשנה דשם נשנית קודם תקנת עזרא דהתקין טבילה לבעלי קריין דאחר תקנת עזרא לא הוצרך לשנות איסור תשמיש ביוה"כ דבלאה"נ כיון דנשנה איסור רחיצה א"כ הא ממילא גם התשמיש אסור כיון דלא יוכלו לטבול אחר התשמיש ויהיו מנועים מתפלה עש"ה לא פליג אהך דכתובות דפריך קודם תקנת עזרא מאי דהוי הוי דשאני הך דירושלמי דקאי אמשנה ובמשניות יש שהם קדומות מאוד וכמו שהארכתי בזה בחידושי ממקומות רבות מאוד ואכ"מ]:

ד

דברי הר"ש משאנץ בסיפרא צו פרשה יו"ד שהביא כ"ת תמוהין בלא"ה ואין להם הבנה כלל דמה זה שכ' דגיד נמי הותר מכללו הא גיד אינו מאיסור ב"נ כלל ואי ס"ל דלב"נ דקודם מ"ת הי' אסור וכמו שנסתפקו התוס' עכ"ז הרי אין ללמוד מזה רק דגם חלב הי' אסור לב"נ רק קודם מ"ת לע"ז הרי לא קאי מיעוט דבני ישראל הכתוב בתורה אצל חלב שהמיעוט הרי בא לומר רק דעתה אין חלב נוהג בב"נ וגם ק' דמבואר להדיא בפסחים (דף כ"ג ע"ב) דחלב הותר מכללו אצל חי' משא"כ גיד ושמש"ה אין ללמוד גיד מחלב יעוי"ש וא"כ ה"נ אין לומר גיד יוכיח דהותר מכללו ונוהג בב"נ דמה לגיד שלא הותר מכללו אצל חי' תאמר בחלב כו' ופשוט דגיד לא נחשב הותר מכללו לגבי חלב אפי' למ"ד דגיה"נ אינו נוהג בטמאה דהא חלב נמי אינו נוהג בטמאים וכמבואר במשנה חולין (דף קי"ז ע"א) וא"כ חלב עכ"פ הרי הותר יותר במה שהותר גם אצל חי' ודברי הר"ש צלע"ג כעת:

ה

מ"ש כ"ת בשם אחרונים דאחשבי' שייך רק בדבר שכבר אסור. אמת שכ"כ הברוך טעם דסברא דאחשבי' דר"ש דס"ל כ"ש למלקות וכ' הריטב"א מכות משום דאחשבי' לחומר איסורו ובזה פי' הב"ט דכיון דאסור משום ח"ש עכ"פ ועכ"ז אוכלו על כרחך דחשיב בעיניו טובא ואחשבי' כזה מהני ללקות ויעויש"ה ואולם סברת האחרונים הח"צ והחוות דעת לר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת מטעם אחשבי' היא סברא אחרת והיא אחשבי' סתמיי לא אחשבי' לחומר איסורו רק האחשבי' עושה האיסור הראשון דהא לולי סברא דאחשבי' הי' ח"ש מותר גם לר' יוחנן [ובחידושי בסוגיא דח"ש כתבתי דהא דר"ל פליג אר' יוחנן היינו רק דאחשבי' הסתמיי הוא דלית לי' לר"ל ומשא"כ אחשבי' לחומר איסורו דעדיף אית לי' גם לר"ל וע"כ גם לר"ל דח"ש עכ"פ מדרבנן אסור א"כ יש עתה בח"ש סברא דאחשבי' לחומר איסורו דכיון דאסור מדרבנן ועכ"ז אוכלו כו' וע"כ אחרי איסור הדרבנן שפיר גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת מפאת אחשבי' לחומר איסורו ודנתי בזה בפלפול ואכ"מ]:

ומ"ש עוד דאין לדון מב"נ אישראל דמי לא נאמרו שיעורין לב"נ לא בעי' בב"נ אכילה כלל רק שיבוא האיסור לתוך פיו או לתוך מעיו. אינו מובן הא גם בב"נ כתיב אכול תאכל וכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והוזכר ל' אכילה וע"כ דגם הכ"ש נחשב אכילה לא דלא בעי אכילה:

ומ"ש עוד דיש לתלות להיפוך דין ב"נ בישראל לסברת הרא"ם דלר' יוחנן סתם אכילה בכ"ש וההלכה מגלה רק דאיירי קרא בכזית כו'. כן כתבתי כבר בקונטרס ע' פנים לתורה אות כ"ה והדברים עתיקין:

ו

מ"ש דהפי' בהך דגיטין לא חזרה שליחות אצל הבעל הוא משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע. אין הפי' כך לדיעות הסוברים דגם בשליחות דעלמא בעינן חזרה שליחות כו' יעוין טוח"מ סי' קפ"ה ומחנה אפרים סי' ד' משלוחין ויעוין היטב רש"י ותוס' גיטין סוף פרק ב' ופרק האומר ויראה שפירשו כדברי במכתבי הקדום:

ז

ומה שהקשה מהראשונים גיטין פ' האומר דכתבו דמה שקיבל השליח הכח לקבל הגט הוא דבר שלם בפ"ע ולא הוי חצי דבר. התוס' שם חולקים ע"ז וחשבו לי' חצי דבר וגם לראשונים הנ"ל אין לו עניין לדברינו במכתב הקדום כלל דהתם הרי קיבל השליח את השליחות דכמו שהאשה נתנה לו כח השליחות לקבל הגט כן הוא קיבל ברצונו כח זה ורצה להעשות שליח ולקבל הגט וע"כ שפיר נגמר עניין השליחות והוא דבר בפ"ע ומשא"כ בדבר עביר' לפי דברינו במכתב הקדום הא לא קיבל השליח כלל לעשות המעשה דרצונו האמתי שלא לעשות המעשה אף שאומר לעשות יעיין היטב במכתבי הקדום ויבן:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה