בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ג
ב"ה יום ד' בשלח תרנ"ג לפ"ק בענדין. אל כבוד האברך ה"ה הרב החריף ובקי חסיד וירא ד' בנן של קדושים גפן אדרת המפורסם לשם ולתפארת כש"מ מו"ה יעקב יוסף הכהן שליט"א בק"ק רדאמסק.
אחד"ש כ"ת. מכתבו היקר הגיעני בערב ואני טרוד מאוד טורד רב ובדוחק גדול יכולתי להפנות על שעה חדא לקחת עטי בידי להשיב את אשר תעלה מצודתי וזה החלי בעזה"י:
א
מה שנסתפק כ"ת דאי נימא דאין כוונת ר' אבוה בפסחים כ"א בתורת לימוד מנבילה מדאיצטריך בנבילה קרא להתיר רק כוונתו דלא תאכל משמעותו בעצם גם הנאה ומש"ה איצטריך בנבילה קרא להתיר. וא"כ ממילא גם בב"נ הוא כן וא"כ ראוי שאמ"ה יאסר בב"נ בהנאה כיון דליכא גבי' גזה"כ דהיתר הנאה בהא דאיתקש לדם דהיקש זה בישראל כתי' דכה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם. כמדומה שכבר נדבר מזה באחרונים ואין הזמן מסכים עמדי כעת לעיין כלל והנה לרש"י בפסחים שם (דף כ"ב ע"א) דכל שאין איסור האכילה מפורש רק נלמד מכלל בריחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום אזי אין הנאה בכלל גם לר' אבוה ומש"ה איצטריך מקרא בפ"ע לחשנב"ע א"כ גם בב"נ דאיסור אמ"ה נלמד גבי' מכלל אכול תאכל ולא אמ"ה כמבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) א"כ ג"כ אינו כולל הנאה ועוד נ' דהאי תאכל אין משמעותו הנאה משום דסמיך לתיבת אכול והאי אכול פירושו בהכרח אכילה ממש וכמבואר במתנות כהונה בב"ר פרשה ט"ז על הלימוד הנ"ל אכול תאכל ולא אמ"ה יעוי"ש שפי' משהוא אוכל אז תאכלנו כו' וכוונתו דבע"ח בעצם לא חשיב אוכל גם זולת האיסור דאילו מפאת האיסור הרי במקרא זה הוא שנתחדש האיסור וא"כ מנ"ל למידרש כן וז"פ ויעוין חולין (דף ע"ה ע"א) דמוכח דבן פקועה לרבנן לא חשיב אוכל מפאת שהוא חי ואע"ג דמותר וכן מוכח בתוס' ב"ק (דף ע"ז ע"א) ד"ה פרה דבע"ח בעצם לא חשיב אוכל ואולם ברא"ש בכורות פ"ג סי' ה' ובהה"מ פ"ג מה' יו"ט ה"ג מוכח דבע"ח חשיב אוכל ורק מפאת האיסור הוא דלא חשיב אוכל ובחידושי הארכתי ואכ"מ ועכ"פ כוונת הב"ר הא וודאי אינו מפאת האיסור רק דבעצם לא חשיב אוכל וכנ"ל והטעם צ"ל דכ"ז שהוא חי וראוי למלאכה וחרישה אינו עומד עדיין לאכילה רק למלאכה וע' ר"ן ריש ביצה דכיון דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי כו' ויעוין חולין (דף ח' ע"א) סכין של ע"ז מותר לשחוט בה כו' יעוי"ש ברש"י ועוד שם (דף י"ד ע"א) עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה כו' וצ"ל דהב"ר ס"ל דאין עומדת לאכילה בחיי' ומש"ה לא מיקרי אוכל כנ"ל וא"כ עכ"פ האי אוכל אין פירושו הנאה שהרי להנאה עומד גם מחיים במלאכה וחרישה וע"כ פירושו אכילה ממש דלאכילה ממש אינו עומד מחיים רק לאחר מיתה וא"כ מיסתבר דגם תיבת תאכל דבתרי' פירושו אכילה ממש:
ויעוין עוד ספרא פ' צו פרשה י' ברייתא א' בנ"י מוזהרין על החלב ואין העכו"ם מוזהרין על החלב שיכול והלא דין הוא ומה אמ"ה שאין חייבים עליו כרת איסורו נוהג בב"נ כישראל חלב שחייבין עליו כרת אינו דין כו' ת"ל בני ישראל כו' וק' הא איכא למיפרך מה לאמ"ה שכן אסור בהנאה תאמר בחלב דאפי' ינהוג בב"נ עכ"ז הא א"א שיאסר בהנאה שהרי אנו באין ללמוד רק דאיסור חלב שנאמר לישראל ינהוג גם בב"נ ואיסור חלב דישראל הרי הוא רק איסור אכילה [דדוחק לפרש כוונת הספרא דק"ו זה הוא גילוי דחלב הוא ממצות ב"נ ושנאמר איסור חלב כבר לב"נ בכלל מצות ב"נ] וע"כ צ"ל דאמ"ה אינו איה"נ גם בב"נ ואולם אק"ו דספרא הנ"ל יש פירכא בלא"ה דבאמ"ה גם גידים ועצמות מצטרפין וגם הוא איסור שמקודם מ"ת ודוגמת זה הוא במכילתא משפטים עה"כ לא תבשל גדי בחלב אמו והובא בילקוט שם רמז שנ"ט פירכא מה לגיה"נ שאיסורו מקודם מ"ת וכ"ה בחולין (דף ק' ע"ב) אלא שלא נאמר שם לשון קודם מ"ת רק שנוהג בב"נ כישראל ויעוין יבמות (דף ה' ע"ב) פירכא דשכן ישנו לפני הדיבור וכן בחגיגה (דף ו' ע"א) חשיב לפני הדיבור למעלה ותוס' קידושין (דף ל"ח ע"א) בשם הירושלמי להיפוך נודע ויעוין קידושין (דף מ' ע"ב) גדול לימוד שקדם לחלה מ' שנה כו' ואכ"מ להאריך בזה וגם יל"ע בספרא הנ"ל דק"ו הוא מי"ג מדות שהתורה נדרשת דניתנו לישראל ומנ"ל לדון בב"נ מק"ו ויעוין ב"ר פרשה מ"ו וכי ניתנו גזירות שוות לאברהם כו' ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ:
ב
מ"ש כ"ת דאי אמ"ה איה"נ בב"נ יש להסתפק דינהוג בב"נ בכ"ש גם לר"ל דח"ש מותר מה"ת משום דמודה ר"ל באיה"נ. הנה ז"פ וודאי דאם הוא איה"נ נוהג גם בכ"ש דהן הן דברי הירושלמי תרומות. ומ"ש דלרמב"ם דלא נאמרו שיעורין לב"נ אין כאן ספק. הנה עיקר הספק הרי הוא רק לר"ל וכמ"ש בעצמו דלר"י ע"כ דאמ"ה אינו איה"נ בב"נ כיון דמותר בהנאה לישראל ומי איכא מידי כו' ורק לר"ל דלית לי' מא"מ וס"ל דח"ש מותר מה"ת בישראל הוא הספק וע"כ נלע"ד דבאמת פלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש עצמו ניתן להאמר דבזה עצמו פליגי אי נאמרו שיעורין לב"נ או לא דבאמת ראוי לומר דח"ש אסור משום דאחשבי' לאכילה וכמ"ש האחרונים אלא דבטלה דעתו וע"כ אי לא נאמרו שיעורין לב"נ א"כ הרי בב"נ גם כ"ש הוי אכילה וע"כ תו לא אמרי' גם בישראל בטלה דעתו כיון דמצינו היות כ"ש חשוב אכילה באיזה מקום בדין הב"נ והוא דוגמת הך דב"ב (דף קנ"ו ע"ב) ושבת (דף קמ"ד ע"ב) דמקיים קוצים בכרם קידש לר"א ולא אמרי' בטלה דעתו מפאת שכן בערביא מקיימין קוצים כו' וע"כ תו גם במקום אחר ל"א בטלה דעתו וסברא זאת יש לה עוד דוכתין סגיאין ואכ"מ וע"כ טעמא דר"י משום דלא נאמרו שיעורין לב"נ וכנ"ל ור"ל ס"ל דנאמרו שיעורין גם לב"נ ולכן שפיר בטלה דעתו:
ג
יש להעיר דאכילה גם בב"נ רק בכזית דהא גם אכילת בע"ח צריך כזית דאל"כ משכחת פיגול במחשבת פחות מכזית בחישב שיאכלוהו כלבים וכמבואר בזבחים (דף ל"א ע"א) דחישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פיגול וזו לא שמענו מעולם וכן מוכח להדיא מל' הרמב"ם ה' פסולי המוקדשין פי"ד ה"י דגם מחשבת אכילת כלבים בעי כזית ויעוין עוד מדרש שמואל פרשה י"ח וישסף שמואל את אגג א"ר אבא בר כהנא התחיל מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכילן לנעמיות הה"ד יאכל בדי עורו יאכל בדין בכור מות כו' עכ"ל ונ' ג"כ דנפיק לי' שהאכיל זיתים זיתים מדכתי' יאכל בדי עורו ואין אכילה פחותה מכזית אפי' בבע"ח וכנ"ל וחלקים גדולים מזיתים לא אמרי' דוודאי חתך בשרו לחלקים היותר קטנים כדי לבזותו ורק דפחות מזיתים ג"כ א"א לומר כיון דכתי' יאכל ואין אכילה פחותה מכזית וכנ"ל וע"כ הוכרחו לומר דחתך מבשרו זיתים זיתים דווקא ודו"ק וא"ל דאכתי הא אפשר שחתכו לחלקים קטנים מזיתים אלא שנתן לכל אחת מן הנעמיות חלקים יחד שיהי' כזית בין כולם ושפיר כתי' יאכל בדי וגו' די"ל דאין הדרך שיאכלו החלקים הניתנין לפניהם כולם יחד רק בזאח"ז וצירוף כא"פ הוא הלמ"מ ואינו סברא וליתי' באכילת בע"ח ולא חשיב אכילה וע"כ ההכרח שחתך לזיתים דווקא ונתן לכל אחת כזית לאכול ודו"ק. וזה לח כביר ראיתי במדרש עשרת הדברות במעשה דר"מ המובא שם שבלילה שלישית בא ארי ושאג אצלו והכהו בשיניו ועקר צלע מחוליתה ואכל ממנו כזית למחר הגידו הדברים לראש ישיבה אמר להם הביאוהו אלי הואיל שאכל ממנו כזית כו' עכ"ל ומוכח ג"כ דגם בבע"ח לא חשיב אכילה בפחות מכזית ויש לדחות יעוש"ה:
ד
עוד אני חוזר על הראשונות לעניין אי אמ"ה איה"נ בב"נ. הנה גם אי נימא דסברת ר' אבוה דמשמעות לא יאכל הוא הנאה עכ"ז הלא אין זה סברא חיצונית מדאמר עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וע"כ דהוא ג"כ רק לימוד מנבילה רק דהלימוד מנבילה מגלה דכך הוא המשמעות מדחזינן דהוצרך הכתוב להתיר וא"כ לפי מאי דמוכח מירושלמי סוטה פ"ז ה"ב דאין למידין קודם מ"ת מלאחר מ"ת אפי' לא ביאור הלשון בעלמא יעוי"ש בירושלמי דאמר כ"מ שנאמר עניי' כו' הרי הוא בלה"ק כו' התיב ר' חגי והכתי' ויען לבן ובתואל כו' אין תאמר בלה"ק והכתי' ויקרא לו לבן יגר שהדותא ואין תימר קודם למ"ת כו' ובק"ע אין תאמר קודם למ"ת כתיב האי קרא ואין למידין מוענו הלוים ואמרו דאין למידין דבר דקודם מ"ת מלאחר מ"ת עכ"ל. הרי דלא ילפי' ביאור ל' עניי' דקודם מ"ת מעניי' דלאחר מ"ת וא"כ ה"נ ביאור לשון אכילה דכולל גם הנאה דנלמד רק מנבילה מדהוצרך הכתוב כו' כנ"ל א"כ אין ללמוד ממנו אאכול תאכל דכתי' בב"נ דאין למידין קודם מ"ת מלאחר מ"ת ואולם ר' יהודה דלא יליף מנבילה רק מאותו א"כ כיון דקרא דלכלב תשליכון אותו בפ' משפטים כתי' וא"כ לפי מאי דס"ל נמי לר' יהודה במכילתא ריש משפטים והובא בילקוט שם רמז ש"ט וז"ל ר' יהודה אומר ואלה המשפטים במרה נאמרו שנא' שם שם לו חוק ומשפט עכ"ל. וא"כ לפי המבואר בגור ארי' עה"ת במדבר פרשה ט"ז פסוק ל"ב דמצוות שנאמרו במרה נאמרו עדיין בתורת ב"נ יעוי"ש דדייק כן מדאמרי' י' מצוות נצטוו במרה ז' שנצטוו עליהן ב"נ הוסיפו עליהן שבת ודינין כו' ומדאמר הוסיפו מוכח דהם ג"כ בתורת ב"נ כז' מצוות דב"נ ואני הבאתי ראי' לראייתו מהך דכתובות (דף נ"ד ע"ב) במשנה אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתים כו' אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף ובגמ' רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע לר' אייבו א"ר ינאי דא"ר אייבו אר"י תנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ למוכרת ולמוחלת כו' ע"ש ומבואר דל' הוספה משמעותו דהוא באותו עניין ודומה לדבר שניתוסף עליו וע"ע ירושלמי פאה פ"ז ה"ה כתי' ובשנה החמישית תאכלו את פריו (להוסיף לכם תבואתו) ריה"ג אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים (לומר דנטע רבעי הוא ממון בעלים כר' יהודה ע"ש) וכ"ה בסיפרא קדושים פרשה ג' בריתא ט' [ומצאתי בשו"ת ח"צ סי' ק"י שכ' וז"ל ומה ששאלת עוד במי שכתב על כתובת אשתו מעבר לדף הנני מוסיף לאשתי עוד ת"ק זהובים על דמעבר לדף כו' תשובה נ"ל דקנתה אף שלא כתב בלשון חיוב דלשון תוספת פירושו שיהא חוב זה כמו חוב הכתובה וכי היכא דחוב הכתובה הוא בלשון חיוב ובשיעבוד כל נכסיו ה"נ האי תוספת כו' והיינו דאמרי' בריש אעפ"י רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף כו' ובעלמא נמי אמרי' ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו שמע מיני' דכל עיקר לשון תוספת כך הוא להשוות החדש לישן עכ"ל] וא"כ לפי"ז הרי נאמר גם כתוב דלכלב תשליכון אותו במרה בתורת ב"נ עדיין ובסיני נתחדשו המצוות שנאמרו תחלה בתורת ב"נ ונאמר שנית לקיים המצוות הקדומות ההם יעוין פיה"מ להרמב"ם סוף פרק גיה"נ וע"כ י"ל דשפיר ילפי' מיני' גם אקודם מ"ת ואדין ב"נ דאכילה כולל גם הנאה ורק מדבר הנאמר לישראל אחרי מ"ת הוא דלא ילפי' מיני' אקודם מ"ת וכמובן ואולם הך דמכילתא ואלה המשפטים במרה נאמרו נ' דקאי רק אדינים דפ' משפטים לא אשאר מצוות דהוזכרו שם ורק משפטים ודינים שהוזכרו שם הוא דנאמרו במרה בכלל הדינים שנאמרו במרה:
ה
והנה מ"ש כ"ת להסתפק לר"ל דח"ש מותר מה"ת אי אמ"ה אסור בב"נ בכ"ש. הנה גם לר"י יש לספק כן דטעמא דר"י דח"ש אסור מה"ת משום דחזי' לאיצטרופי וזה ליתא בב"נ דצירוף כא"פ הלל"מ ולא נאמר לב"נ ויעוין רש"י חולין (דף ק"ג ע"ב) וש"ס זבחים (דף ע' ע"א) וכריתות (דף י"ב ע"ב) והדברים עתיקין ומ"ש כ"ת דבב"נ ח"ש אסור משום אחשבי' (דליכא חזקת כשרות לומר שאינו מחשיבו כדי שלא יעבוד] יל"ע בזה מירושלמי תרומות פ"א ה"ג ויבמות פי"ג ה"ב דעכו"ם אין להם מחשבה יעוי"ש בק"ע דאין מחשבתם מועלת וא"כ י"ל דלא מהני אחשבי' דידהו ואולם כאן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאוכל הח"ש וזה עדיף כמבואר פ"ק דחולין:
והנה כדברי כ"ת דח"ש אסור בב"נ משום אחשבי' כיון דליכא חזקת כשרות י"ל בהסברה אחרת לשיטת המאירי יומא ריש יוה"כ והובא באחרונים דח"ש אסור לר"י רק בדעתו להשלים והוא היפוך ירושלמי תרומות דמודה ר"ל בדעתו להשלים וכבר העירו בזה ועדיפות דדעתו להשלים בח"ש על אין דעתו להשלים נמצא גם בש"ס דידן בזבחים (דף פ"ח ע"א) ומנחות (דף ח' ע"א) דאע"ג דחצי עשרון אינו מקדש עכ"ז בדעתו להשלים ראשון ראשון קודש ויעוין עוד גיטין (דף ס' ע"א) אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר] והנה למאירי הנ"ל דר"י אוסר רק בדעתו להשלים א"כ הא דר"ל מתיר גם בזה י"ל דהוא משום חזקת כשרות דמשום חזקת כשרות אמרי' דיחזור בו ולא ישלים ונמצא שאינו עומד להיות מושלם ולכן אין הח"ש חשוב ודוגמת זה ש"ס ע"ז (דף ט"ו ע"ב) ישראל עביד תשובה יעוי"ש וע"כ בעכו"ם דליכא חזקת כשרות שפיר אסור ויל"ע לפי"ז דיהי' שוגג חמור ממזיד דאם יאכל ח"ש בשוגג בדיעה להשלים שוב ל"ש לומר שלא ישלים מפאת החזקת כשרות כיון שאין יודע מן האיסור ושוב הוא איסור שפיר ויוצרך כפרה וסליחה ואולם הא אינו שב מידיעתו דאילו הי' יודע שוב לא הי' איסור [וגם באיסורי לאוין גרידא שאין לדון לעניין חטאת וכדומה מ"מ ג"כ י"ל דכל שאין המזיד איסור גם השוגג אינו איסור ממילא וע' ל' התוס' רי"ד קידושין (דף מ"ב ע"ב) אהך דמעילה שם דפריך דנימא אשלד"ע ובתוס' רי"ד נימא אשלד"ע ולימעול שליח פי' אע"ג דבשגגה היא ואין לומר שם דברי מי שומעין כיון דאילו הוי מזיד לא הי' חייב השולח כ"א השליח השתא נמי דהוי בשגגה לא לימעול אלא שליח שהשגגה הולכת אחר המזיד כו' עכ"ל ע"ש] וזה יש לדון גם בדברי כ"ת דמשום חזקת כשרות אמרי' דלא אחשבי' דבשוגג דל"ש זה שוב יותסר אך לדעת הריטב"א מכות לא אמרי' אחשבי' בשוגג וכנודע:
והנה ביותר י"ל כדברינו הנ"ל דבישראל לא אמרי' דישלים ע"י שדעתו להשלים דאין נעשה חשוד ע"י מחשבה ויעוין תוס' כתובות (דף מ"ב ע"א) ד"ה אי וכתבתי במ"א לדון דאפי' אם אין אומרת משחקת הייתי ג"כ י"ל דאין נעשית חשודה ע"י שנתנה לאכול דאילו הי' בא לאכול היתה חוזרת בה והי' מתעורר אז הרצון הישראלי העצמותי הטוב ולא היתה מנחתו לאכול ויעוין ב"ק (דף ק"ח ע"ב) עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מאי יעויש"ה והוא ג"כ ספק הנ"ל די"ל דאע"ג דעמד עכ"ז הי' חוזר בו ולא הי' נשבע כו' וזה ימים רבים הסברתי בזה הא דאשלד"ע מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהוא ע"ד ש"ס גיטין (דף כ"ד ע"א) לא חזרה שליחות אצל הבעל והכוונה דשליחות ילפי' מתרומה וקדשים ובעי' דומיא דהתם דגם רגע אחרי עשיית מעשה השליחות עדיין הוא שליח המשלח משא"כ באשה הנעשית שליח להולכה דשם דאחרי עשיית השליחות נעשית שליח לקבלה ואיננה עוד שליח הבעל ל"א שליחות יעוש"ה ברש"י ותוס' ומפרשים וע"כ י"ל ג"כ דכמו דבעי' דרגע אחרי עשיית מעשה השליחות יהי' עדיין שליח המשלח כן בעי' ג"כ דיהי' שלוחו רגע וזמן לפני עשיית השליחות דומי' דתרומה וקדשים משא"כ בשליח לד"ע דכיון דדברי הרב וכו' דברי מי שומעין א"כ אסור לו לעשות המעשה ע"כ אעפ"י שקיבל עליו לעשות המעשה עכ"ז אמרי' דאין קבלה זאת ברצון עצמותי שלו ובבואו לעשות המעשה יחזור בו ולא יעשה ונמצא דאין כאן עדיין קבלת השליחות כלל ולא נעשה עדיין שליח כלל ורק עם העשותו המעשה יחד אז הוא דנעשה שליח וע"כ לא מהני ודו"ק היטב כי הדברים עמוקים בעזה"י והנה הא דישראל אין נעשה חשיד ע"י מחשבה י"ל דהוא משום דבישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה ומשא"כ בעכו"ם דהקב"ה מצרף מחשבה למעשה ונענשין על המחשבה כמעשה כמבואר בתוס' קידושין (דף ל"ט ע"ב) וע"כ כיון שגם המחשבה עביר' אצלם כמעשה לכן שפיר נעשים חשודים ע"י המחשבה ושפיר אם דעתו להשלים אמרי' דוודאי ישלים:
עוד יש לחקור בהא דלא נאמרו שיעורין לב"נ עפ"י ש"ס שבת (דף ס"ב ע"ב) דריח נקרא כולו פחות מכזית לפי שאין בו ממש יעוי"ש וי"ל דזהו הטעם דחייבין אהנאה מתקרובת ע"ז בכל שהוא ואין לו שיעור יעוין רמב"ם ה' מ"א פי"א הי"א ויעוין ש"ס שבת (דף צ' ע"א) המוציא ממשמשי עכו"ם כ"ש יעוי"ש ברש"י ויעוין עוד בש"ס שבת (דף פ"ג ע"ב) עכו"ם פחותה מכזית כו' לא יהא אלא זבוב בעל עקרון כו' והטעם דכיון דחזינן בע"ז דהמחשבה מצטרפת בה למעשה וכש"ס קידושין (דף ל"ט ע"ב) שם והמחשבה דאין בה ממש נחשבת כולה פחות מכשיעור ומשהו ולכן ע"ז אסורה גם במשהו ודו"ק וע"כ גם עכו"ם דהקב"ה מצרף בהם מחשבה כמעשה לכן ג"כ לא נאמרו שיעורין לב"נ וחייבין גם אמשהו:
עוד יש לחקור להיפוך דגם לר"י בעי' בעכו"ם שיעור אע"ג דבישראל ח"ש אסור מה"ת וזה דביומא (דף פ' ע"א) שיעורין של עונשין הלל"מ ומוכח דרק בעונשין נאמר שיעורין ומשא"כ באיסור לא נאמר שיעור כלל ודעת הרא"ם נודעת ואולם י"ל עוד עפ"י ש"ס ר"ה (דף ד' ע"א) דמנו לכורש טרם שהחמיץ כישראל ואח"כ כעכו"ם ומנ"ל דאחמיץ מהכא עד כסף ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה (אמר ליתן לבוני הבית) וגו' מעיקרא בלא קיצותא (מתחלה נתן בלא קיצותא) והשתא בקיצותא וביארתי במ"א דעניין העכו"ם הוא בקיצותא ושיעור וגבול ועניין הישראלי הוא למעלה מקיצותא ושיעור וגבול וע"כ ממה שנתן אח"כ בקיצותא התבוננו כי שב להיות עניינו עניין עכו"ם ולכן מנו לו מאז כמו לעכו"ם ויש לסברא זאת עוד דוכתין סגיאין ואכ"מ להאריך וע"כ באמת אין שיעור לאיסורין כי עניין הישראלי אינו בקיצותא ושיעור ואולם מה שעניין הישראלי אינו בקיצותא ושיעור הרי הוא עניין מעלה וע"כ ניתן להאמר דע"י החטא מסתלקת המעלה הזאת ולכן העונש על האיסור דהעונש הרי הוא על מה שחטא ועבר על האיסור ע"כ י"ל דע"י החטא מסתלקת ממנו המעלה הנ"ל ושב להיות תחת עניין קיצותא ושיעור ולכן העונשין שפיר יש להם שיעור כיון דהעונש הוא תמיד אחרי שכבר הי' חטא וכבר ירד להיות תחת עניין הגבול והשיעור ולכן יש שיעור בעונש ומשא"כ עצם האיסור דעניינו עוד לפני החטא והוא רק אוסר שלא לעשות לכן עצם האיסור אינו בשיעור עדיין ודו"ק היטיב כי הדברים עמוקים ומושרשים בחכמה בס"ד ולפי"ז בעכו"ם דכל עניינם בקיצותא ושיעור וכש"ס ר"ה הנ"ל לכן שפיר גם עצם האיסור יש לו שיעור:
עוד יש לדון בגוף הספק אי אמ"ה אסור לב"נ גם בח"ש מקושית הראשונים ז"ל דהיאך האכיל אברהם למלאכי חלב הא חלב אמ"ה אלא דהותר לישראל ומשא"כ לב"נ קודם מ"ת שפיר אסור ואיכא לפ"ע וא"ל דהוי חלב שחוטה דהא נאמר למלאכים שא"א להם לקבל התורה לפי שאכלו אצל אברהם בב"ח וע"כ דהי' חלב חי' יעוין מהרי"ט אלגאזי פ"ק דבכורות אהך דחלב מנ"ל דשרי כו' והנה י"ל דהחלב הי' פחות מכשיעור ורק עם הבשר יחד הי' שיעור בב"ח וע"כ מפאת אמ"ה אין איסור ואולם י"ל עוד דהאבות יצאו מכלל ב"נ להקל דד"ז פלוגתא עתיקה וע"כ אברהם עצמו הי' מותר בחלב וע"כ ליכא משום לפ"ע לשו"ת אמונת שמואל דהיכא דאין הנותן מצווה אין בו משום לפני עור והנה כתבתי בחידושי במקום אחר דדין זה אי יצאו האבות מכלל ב"נ יש לדון בו גם כן לעניין מצוות דקודם מ"ת דאי נימא דהאבות יצאו מכלל ב"נ י"ל דהית' התחלת נתינת התורה הישראלית מאברהם אלא דניתן לו ממנה מילה לבד וניתוסף ליעקב גיה"נ ובמצרים נאמרו עוד מצוות דפסח כו' ובמרה עוד מצוות ובסיני הי' הגמר ויעוין ע"ז (דף ט' ע"א) דמ"ת נחשב מימי אברהם מואת הנפש אשר עשו בחרן ומשא"כ אי נימא דלא יצאו מכלל ב"נ עד מ"ת לא שייך זה וכתבתי דזה תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בגיטין (ד"ס ע"א) אי תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה דלר"י דמגילה מגילה ניתנה י"ל כנ"ל דהיתה התחלת נתינת התורה מאברהם ומשא"כ לר"ל דחתומה ניתנה והיינו משום דס"ל דעניין התורה לפי מדריגת אחדותה מחייב שתהא נתינתה כאחת לא בזאח"ז וחלקים וחלקים יעוין שב דנחמתא אות ה' וע"כ ההכרח דס"ל דמ"ת הי' כולו בסיני ומצוות דמקודם נאמרו עדיין בתורת ב"נ ולא יצאו מכלל ב"נ עד מ"ת ולפי"ז ר"ל לטעמי' דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ א"כ ההכרח לתרץ כתי' הא' דהאכיל חלב פחות מכשיעור וצ"ל דנאמרו שיעורין לב"נ וע"כ ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת ומשא"כ ר"י יתרץ כתי' הב' דהאבות יצאו כו' וליכא לפ"ע וא"כ סבר שפיר דלא נאמרו שיעורין לב"נ וכרמב"ם ושוב ההכרח דח"ש אסור מה"ת דאל"כ מי איכא מידי כו' וכסברת הפליתי שהביא כ"ת. ויעוין סיפרי ראה עה"כ ולא תאכל הנפש עם הבשר וז"ל זה אמה"ח והלא דין הוא מה בב"ח שמותר לב"נ אסור לישראל אמ"ה שאסור לב"נ א"ד שיהי' אסור לישראל כו' עכ"ל ואי נימא דאמ"ה אסור לב"נ בכ"ש א"כ איך בב"ח מותר לב"נ הא אסור לו מפאת החלב שבו וכנ"ל דרק אי יש שיעור כזית לאמ"ה בב"נ משכחת בב"ח שמותר לב"נ בחצי זית בשר וחצי זית חלב וכמובן ויש לדחות דבב"ח דמותר לב"נ הכוונה דמפאת בב"ח אין איסור רק מפאת אמ"ה וגם י"ל דטכ"ע ליתא בעכו"ם ואולם החלב בבשר חשיב ממש לרשב"א והדברים עתיקין ובאתי רק להעיר:
ו
מ"ש כ"ת דתוס' חולין (דף ל"ג ע"א) הוא דלא כפליתי פשוט לזה כביר אמרתי שמה שהעלו התוס' חולין הנ"ל בפלפולא דר' יוחנן אית לי' סברא דמי איכא מידי כו' ור"ל לית לי' זה מתאים בביאור עם דברי הב"ר פרשה ס"ג וז"ל ויתרוצצו הבנים בקרבה ר' יוחנן ור"ל ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה ור"ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה עכ"ל הנה נחלקו בדרשא דתיבת ויתרוצצו דר"י דריש לי' לשון ריצה שזה רץ כו' וזה רץ כו' ור"ל דריש ויתרוצצו דהוא נוטריקון היתיר ציווי והיינו דהם שני בנים שכ"א מתיר ציווי הב' והיינו דיש דברים שזה מצווה עליהם והשני מתיר הציווי הזה ואינו מצווה עליהם ויש להיפוך שזה מצווה והב' אינו מצווהו והנה לכאורה איך משכחת דבר שעשו מצווה עליו ולא יעקב וע"כ הוא בדברים האסורים לב"נ ומותרים לישראל אלא דק' מי איכא מידי כו' אלא דר"ל לטעמי' ולית לי' סברא דמא"מ לכן שפיר דרש דרשא זאת ומשא"כ ר"י לטעמי' דאית לי' מא"מ לכן שפיר לא יוכל לדרוש כר"ל וע"כ הוכרח לדרוש דרשא אחרת דהוא מל' ריצה זה רץ כו' וזה רץ כו' ודו"ק ונכון מאוד בס"ד:
וי"ל עוד דמה דר"י אית לי' מא"מ ור"ל לית לי' סברא דמא"מ לטעמייהו אזלי עפ"י קושית התוס' דאיך ב"נ נהרג על העוברין וישראל פטור נימא מא"מ כו' וי"ל לענ"ד עפ"י דברי הרא"ם עה"ת פ' משפטים עה"כ ולא יהי' אסון יעוי"ש שכ' דהא דישראל פטור על העוברין הוא משום דהוי ה"ס וה"ס לא שמה התראה יעויש"ה ולפי"ז לפי המבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דב"נ נהרג בלא התראה א"כ בפשיטות ניחא ולפי"ז לפי פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי שבועות פ"ג דר"י ס"ל דהתראת ספק לש"ה ור"ל ס"ל דש"ה א"כ שפיר ר"י אית לי' מא"מ ור"ל לית לי' מא"מ וכמובן ואולם בבבלי הפלוגתא מהופכת דר"י ס"ל דש"ה ור"ל ס"ל דלש"ה וכ"ה גם בירושלמי פסחים פ"ה וכן בירושלמי יבמות ונזיר ואולם נלע"ד גם לפי פלוגתתם דר"י ס"ל דש"ה ור"ל ס"ל דלש"ה ג"כ ניחא וזה דהנה דברי הרא"ם הנ"ל תמוהין דכ' דהוא ה"ס דשמא לא יהי' הולד בן קיימא יעוי"ש וק' דאין זה ספק בהתראה רק ספק בעצם החיוב דאם לא יהי' בר קיימא ואינו נפש הרי באמת פטור יעויש"ה וע"כ י"ל לענ"ד לפמ"ש הרא"ם שם עוד דאע"ג דרוב נשים מתעברות ויולדות וולד בר קיימא עכ"ז אין לחייב משום זה ההורג את העובר ולומר דהרג נפש שהי' ראוי להולד ולהיות בר קיימא דיש לחלק בין רוב דעכשיו לרובא דאחר זמן עכ"ל ז"ל יעויש"ה וכוונתו דעל זמן העתיד לומר שהי' ראוי להיות נולד בעתיד כו' לא אמרינן רוב וזה דבר של חידוש גדול דלא אמרי' רוב לעתיד ובחידושי הארכתי בו ואכ"מ והנה לדברי הרא"ם הנ"ל דהפטור רק מפאת דלא מהני רוב לעתיד ג"כ מיושבת הקושי' מהא דב"נ נהרג על העוברין כו' נימא מא"מ וזה דמא"מ שייך הוא רק בדבר האסור לב"נ ומותר לישראל משא"כ היכי שישראל מוזהר על החטא ונענש עליו כמו הב"נ רק שההוכחה שעשה את החטא הוא שונה בב"נ מבישראל והיינו שסומכין בב"נ על הוכחה קלה שאין סומכין עלי' בישראל דזה וודאי לא שייך מא"מ שהרי ב"נ נהרג בעד אחד כמבואר בסנהדרין שם ובישראל בעי' ב' עדים וא"כ גם כאן דאילו ידענו שתפיל ולא יולד בר קיימא ואין כאן חטא הריגת נפש הרי הי' גם ב"נ פטור וכן להיפוך אילו ידענו שיולד בר קיימא הרי הי' גם ישראל חייב ורק לפי שמסופקין בזה ויש כאן הוכחת הרוב לומר דכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות כו' וודאי הי' ראוי להיות בר קיימא אלא דלא אמרי' רוב לעתיד בישראל והיא הוכחה קלושה ואינה מספקת בישראל רק בב"נ א"כ בזה לא שייך מא"מ כיון דאין החילוק בעצם החטא והעונש רק בהוכחת החטא ומובן בפשיטות והנה התוס' בגיטין הקשו דכל אשה שזינתה הוי ה"ס שמא ישלח גט ויבטל שלא בפני השליח כו' ותירצו דרוב אין מגרשין נשותיהן ותלינן מכח הרוב שלא יגרש וזהו ג"כ רוב לעתיד וע"כ ר"ל דס"ל דה"ס לש"ה א"כ קשה קושית תוס' גיטין הנ"ל וצ"ל דאמרי' רוב לעתיד וא"כ שוב נסתלקה סברת הרא"ם הנ"ל ושוב שפיר מהא דב"נ נהרג על העוברין וישראל לא יש ראי' דלא אמרי' מא"מ וע"כ ר"ל לטעמי' שפיר לית לי' סברא דמא"מ ור"י לטעמי' דה"ס ש"ה שפיר אית לי' מא"מ:
והנה י"ל כן עוד בדיוק יותר וזה דסברת הרא"ם הנ"ל דרוב נשים מתעברות ויולדות לא אמרי' אעתיד י"ל דהוא פלוגתא דר"י ור"ל יבמות (דף ל"ה ע"ב) בהחולץ למעוברת והפילה דר"י ס"ל דאמרי' אגמ"ל ור"ל פליג יעוי"ש וי"ל ג"כ דבהאי סברא קמיפלגי דאי נימא דאמרי' סברא דרוב נשים מתעברות ויולדות גם אעתיד א"כ הרי זה בשעה שחלץ הי' ראוי לנו לומר דתלד בר קיימא מכח הרוב ורוב חשיב וודאי לכמה דיעות וא"כ הרי הית' החליצה בשעתה וודאי אינה חליצה וע"כ אף שעתה הפילה עכ"ז שפיר ל"א אגמ"ל דאין בכח וודאי דעכשיו להכריע וודאי דלמפרע ומשא"כ אי לא אמרי' רוב לעתיד א"כ הרי היתה החליצה גם בשעתה ספק וע"כ שפיר נכרע הספק ע"י ההפלה וודאית דעכשיו ויעוין דוגמת סברא זאת ממש בס' שב שמעתתא שמעתתא ד' פ"ד אהך דטהרות המסוכן ברה"י כו' יעויש"ה שהדברים כמעט דומים בדומים ממש וכדברי הש"ש הנ"ל כ' גם הגאון ר' אייזיק מסלאנימא ז"ל בס' נועם ירושלמי בכתובות פ"א ה"י ע"ש] ובחידושי הבאתי לסברא זאת עוד איזה דוגמות ואכ"מ וע"כ ר"י לטעמי' דס"ל אגמ"ל והיינו משום דלא אמרי' רוב נשים כו' אעתיד וכסברת הרא"ם וע"כ שפיר אית לי' מא"מ משא"כ ר"ל לטעמי' דלית לי' אגמ"ל והיינו משום דאמרי' רוב נשים כו' גם אעתיד ואין וודאי מכריע וודאי וכנ"ל וא"כ תו אין לתרץ כתירוצינו הנ"ל אקושיא דב"נ נהרג על העוברין כו' וע"כ שפיר לית לי' מא"מ:
ועפיד"ז יש להבין ג"כ הא דר' אחא בר יעקב לית לי' סברא דמא"מ בחולין (דף ל"ג) וי"ל ג"כ דבאמת הא ק' אסברא דמא"מ מהא דב"נ נהרג על העוברין כו' אלא די"ל כתירוצינו הנ"ל עפ"י סברת הרא"ם הנ"ל אלא דסברת הרא"ם הנ"ל הא טעמא בעי דמדוע לא נימא רוב לעתיד וי"ל לפמ"ש התוס' חולין (דף י"א) אהא דמנא הא מילתא דא"ר זיל בתר רובא דבאמת יש ללמוד רוב מק"ו מחזקה אלא דלר' אחא בר יעקב פריך דלית לי' חזקה מקרא יעוי"ש וא"כ י"ל דלדידן באמת הלימוד דרוב מק"ו מחזקה וע"כ כיון דחזקה לעתיד לא אמרי' וכמ"ד שמא ימות חיישי' לכן גם רוב לא מהני לעתיד ויש לדון בזה ובאתי רק להעיר והתינח לדידן ומשא"כ לר' אחא בר יעקב ע"כ לומר דרוב איננו מק"ו מחזקה רק או מלימודים דש"ס חולין שם או מאחרי רבים כו' כמבואר ברש"י סוף הסוגיא שם וא"כ עכ"פ אין חילוק בין רוב דעכשיו לריב דעתיד ונסתלקה סברת הרא"ם הנ"ל ושוב תיקשי מעוברין כו' וע"כ ר' אחא בר יעקב לטעמי' שפיר לית לי' סברא דמא"מ:
ז
מ"ש כ"ת דיש לעיין בטמאה דיהא ח"ש אסור גם לר"ל משום דיהי' דכתיב בשרצים קאי גם אטמאה והוי איה"נ לכתחלה ומודה ר"ל באיה"נ אך שעומד לנגדו גמ' שבועות (דף כ"ג) שבועה שלא אוכל נבילות וטמאות ומוקי ר"ל בח"ש. אין הבנה לדבריו וכמדומה שהזכרון הטעהו כי בשבועות שם לא נזכר כלל טמאות רק נבילות וטריפות שקצים ורמשים והוזכרו שקצים ורמשים להדיא וא"צ להקדמה דקרא דשרצים קאי אטמאה וגוף סברא דמודה ר"ל בשרצים כו' מפאת איה"נ הנה שם לא הוזכר איסור הנאה בפוסקים רק איסור סחורה וכל' המשנה שביעית פ"ז מ"ג ור"ל מודה רק באיה"נ משום דח"ש נהי דלא הוי אכילה מ"מ הנאה היא אבל אין אכילת ח"ש סחורה והנה כפי קושית כ"ת ע"ז משבועות וכנ"ל דהוזכר שם שקצים ורמשים עדיפא יש להקשות דהוזכר שם איסורי הנאה ממש בתוספתא שבועות פ"ב יעוי"ש דהוזכר פיגול ונותר וערלה וכה"כ וגם בתוספתא צריך לומר לר"ל דאיירי בח"ש כמו במשנה יעויש"ה וכמדומה שכבר העירו בזה:
ומ"ש כ"ת דק' מש"ס שבועות הנ"ל אסברת הפמ"ג דבעשה דאינה זבוחה גם ר"ל מודה ושיש לומר דאיירי בעוף. כמדומה שכבר קדמוהו האחרונים בזה ואולם תי' הנ"ל דחוק לענ"ד דהא תני נבילות סתם וכל נבילות במשמע ודברי הפמ"ג הנ"ל מוקשים עוד מכמה דוכתי דעיקר סברתו דבאכילת רשות דלא נאמרה הלכה עלי' לא בעי' שיעור וחשיב אכילה בכ"ש וע"כ וזבחת ואכלת דהיא רשות הוי האכילה בכ"ש וממילא האיסור הנלמד מכללו שאינו זבוח לא תאכל הוי ג"כ בכ"ש וק' דמצינו כמה דוכתי גם אכילת רשות דבעי' כזית כמו ואכלת ושבעת וברכת ואך אשר יאכל לכל נפש דבעי' בי' שהות ביום כדי לאכול כזית ואפי' למ"ד דשמחת יו"ט מצוה עכ"ז אין המצוה מבוארת בהאי קרא דהאי אשר יאכל הוא לישנא דרשות וכ"ה בכמה דוכתי וכבר הבאתי לעיל דאפי' אכילת בע"ח בעי כזית וכמדומה שכבר הרבו האחרונים לתמוה על הפמ"ג הנ"ל ואולם בחידושי הבאתי קצת ראי' לסברת הפמ"ג דכל שאין האכילה בעצמותה איסור לא בעי שיעור והוא מסיפרא פ' שמיני עה"כ יין ושכר אל תשת והובא בכריתות (דף י"ג ע"ב) וז"ל יכול כ"ש יכול מגתו ת"ל שכר לא אמרתי אלא כדי לשכר רביעית בן ארבעים עכ"ל ויעוי"ש בפי' הראב"ד על הסיפרא וז"ל מיהו קשיא לי הא דקאמר יכול כל שהוא והא קיי"ל דכל אכילה האמורה בתורה אינה אלא כזית וכל שתי' אינה פחותה מרביעית דשיעורין הלל"מ עכ"ל ולסברת הפמ"ג י"ל דכיון דהשתי' שם איננה האיסור רק השימוש שתוי ובשכרות הוא האיסור אבל עצם השתי' הרי איננה איסור וע' ב"מ (דף צ' ע"ב) וע"כ שפיר חשיב שתי' גם בכ"ש ושפיר ה"א דגם בכ"ש חשיב שתוי ואסור בעבודה ודו"ק לנכון בס"ד:
ומ"ש די"ל עוד בש"ס שבועות הנ"ל דאיירי בעוף ור"ל לטעמי' דאין שחיטה לעוף מה"ת גם זה נגד הסתימות דל' נבילות סתם מוכת דאיירי בכל מיני נבילות וגם מתה מאילי' בכלל דהוי אינו זבוח גם בעוף דאע"ג דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ נחירה בעי כתוס' חולין (דף כ' ע"א) ונחירתו הוא שחיטתו כש"ס שם (דף כ"ז ע"ב) ואם לא ננחר הוי אינו זבוח:
ומ"ש כ"ת דאי נימא לאיברים עומדת ל"ק קושית תוס' שבועות דאיך חל אמ"ה אאינו זבוח דהוי איסור ב"א הנה התוס' שבועות (דף כ"ד ע"א) הקשו גם למ"ד לאיברים עומדת דאיך חל אאינו זבוח דבמעי אמו ויעוין ספרי אתוון דאורייתא כלל י"ד דתירצתי וחידשתי דליכא ע' דאינו זבוח במעי אמו יעוי"ש ועפי"ז יתכנו דברי כ"ת:
ומ"ש כ"ת דבב"נ לכ"ע לאיברים עומדת מפאת עמידתו לאיברים בשעת הפירכוס י"ל כן עוד מטעם אחר לפי מאי דק' בטעמא דמ"ד לאיברים עומדת דאיך עומדת לאיברים דלמה ינתחנה לאיברים הלא האיברים יהיו אסורים משום אמ"ה וצ"ל דכיון דקודם שנאמר איסור אמ"ה הית' בהמה עומדת לאיברים וקרוי' אבר לכן בהאמר איסור אבר שפיר קאי האיסור גם אבהמה בחיי' וכמבואר בפליתי ולפי"ז י"ל דטעמא דמ"ד דלאו לאיברים עומדת היינו משום דבהאמר איסור אמ"ה בסיני הרי כבר הי' אמ"ה איסור גם לפני זה עוד בהיותם ב"נ וא"כ הרי כבר לפני אמירת האיסור לא הית' בהמה קרוי' אבר ושוב לא קאי איסור דסיני אבהמה בחיי' אלא דאיסור אמ"ה שנאמר לב"נ הא עכ"פ קאי גם אבהמה בחיי' וא"כ למ"ד מי איכא מידי כו' והיינו משום דכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל וכמבואר ברש"י סנהדרין (דף נ"ט ע"א) א"כ גם כאן נהי דאיסור דסיני ליתא בבהמה בחיי' עכ"ז הרי יש עדיין איסור ב"נ הקדום בבהמה בחיי' דנהי דיצאו ישראל בסיני מכלל ב"נ עכ"ז הרי רק להתקדש יצאו ולא להקל וע"כ ר"י לטעמי' דאית לי' סברא דמא"מ לכן שפיר ס"ל בחולין (דק"ג) דבהמה בחיי' לאיברים עומדת ור"ל לטעמי' דלית לי' סברא דמא"מ לכן שפיר ס"ל דלאו לאיברים עומדת וא"כ בב"נ גופייהו דנוהג בם איסור ראשון עדיין שפיר לכ"ע לאיברים עומדת:
ועפיד"ז י"ל עוד בפלוגתא דר"י ור"ל הנ"ל אי בהמה בחיי' לאיברים עומדת באופן אחר דלטעמייהו אזלי וזה דהא ק' אסברא דלאיברים עומדת דהא אינה עומדת לאיברים מפאת איסור אמ"ה וכנ"ל וצ"ל דכיון דלפני האמר האיסור היתה בהמה בחיי' נחשבת אבר לכן שפיר קאי עלי' האיסור וכנ"ל דכוונת הכתוב לאסור אבר היינו אבר שהי' כבר היינו מה שהי' נחשב אבר כבר לפני אמירת האיסור והנה ד"ז אי מפרשי' שהי' כבר הוא פלוגתא בגיטין (דף מ"ב ע"א) עש"ה פלוגתא אי מפרשי' עבדי שהי' כבר והנה כתבתי בחידושי במ"א דפלוגתא דר"י ור"ל חולין (דק"ח) אי אפשר לסוחטו אסור תלוי ג"כ בהנ"ל דר"י דס"ל דאפשר לסוחטו אסור ס"ל לפרש שהי' כבר וע"כ ה"נ מפרש לא תבשל גדי וגו' דמפאת האא"ע ודיבר הכתוב בהווה הוא כאילו הי' כתוב לא תאכל בשר בחלב וע"כ מפרשי' ג"כ בשר בחלב שהי' כבר היינו אם הי' מעורב כבר בחלב אעפ"י שעתה נסחט החלב מן הבשר ג"כ אסור ומ"ד אפשר לסוחטו מותר לית לי' לפרש שהי' כבר וע"כ גם כאן ר"י לטעמי' דמפרש שהי' כבר לכן ס"ל ג"כ דבהמה בחיי' לאיברים עומדת ור"ל לטעמי' ס"ל דלאו לאיברים עומדת ואולם בזבחים (דף קי"ג ע"ב) מוכח דר"ל ס"ל לפרש שהי' כבר ע"ש דמפרש חרבה שהית' מעיקרא ויעוי"ש דמוכח דר"י לית לי' לפרש שהי' כבר ויתכן לפי"ז אוקימתא אחרינא דחולין (דף ק"ג ע"א) שם דר"י ס"ל לאו לאיברים עומדת ור"ל ס"ל לאיברים עומדת יעוי"ש ובחידושי הארכתי בזה אריכות רב ואכ"מ:
ובהיותי בזה עלה בדעתי ליישב קושית הגרע"א ז"ל אהא דפריך בסוגי' דחזקי' ור"א והרי אמ"ה והקשה ז"ל דדילמא ס"ל לר' אבוה דלאיברים עומדת וא"כ יש לימוד דאמ"ה מותר בהנאה מדהותרה מלאכ' וחרישה בבהמה בחיי' כדכתי' לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ונלענ"ד דהי' להגמ' הכרח דלית לי' לר"א בהמה בחיי' לאיברים עומדת וזה דסברא דר"א דלא יאכל גם הנאה במשמע יש לחדש דהוא עפ"י סברת תוס' חולין (דקל"ו ע"א) דראשית הגז הואיל ולא שייכא בי' אכילה הנאתו היא אכילתו יעוש"ה וכעין זה הם דבריהם בפסחים שם (דף כ"ב ע"א) ד"ה ור"ש ולפי"ז נ' ג"כ דבכל איסורי אכילה שנא' לא יאכל אזי אחרי אשר נאסרה האכילה הנה מעתה אין הדרך לאכול הדבר ההוא מפאת האיסור ונחשב מפאת האיסור כאילו לא הי' הדבר מידי דאכילה וכדמצינו בכמה דוכתי דאיסור מפקיע שם אוכל ולא חשיב אכילת איסור אכילה יעוין כ"מ ה' תרומות פ"י הי"א ותוס' חולין (דף פ"א ע"א) ד"ה עולה ותוס' כתובות (דף ז' ע"א) ד"ה מתוך דמלאכה לצורך אכילת איסור לא מיקרי מלאכת אוכל נפש ובחידושי הארכתי בקיבוץ זה עוד מדוכתי סגיאין טובי ואכ"מ וע"כ זה שפיר ניתן להאמר בסברת ר' אבוה דכיון דאסור ה"ל כמידי דלית בי' אכילה דהנאתו היא אכילתו ושוב שפיר גם ההנאה בכלל הלאו דלא תאכל וא"ל דאי תיאסר ההנאה א"כ הרי שוב אין ההנאה אכילה שהרי בעצם אין ההנאה אכילה ורק מפאת שהאכילה אסורה הנאתו היא אכילתו וא"כ אחרי שגם ההנאה אסורה הרי שוב אין ההנאה אכילה ושוב תישתרי דז"א דא"א להתיר ההנאה שאם תתירנה הרי הוא שוב אכילה ושוב הרי היא בכלל הלאו דלא תאכל ואסורה וה"ז דוגמת תוס' ב"מ בהך דעלה עלי' זכר וכנודע ואולם אם נאמר דכוונת איסור תורה לפי מצב הדבר שהי' לו לפני האיסור א"כ הרי טרם נאסרה האכילה לא הית' ההנאה אכילה וא"כ לאו דלא תאכל לא קאי אהנאה שהרי אין ההנאה אכילה לפני האיסור וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לר"א דכוונת הלאו הוא לפי אחרי האמר הלאו דכיון דאחרי האמר הלאו גם ההנאה אכילה לכן שפיר גם ההנאה בכלל הלאו דלא תאכל והנה כבר כתבתי דהא דבהמה בחיי' לאיברים עומדת ק' דהא אינה עומדת לאיברים מפני איסור אמ"ה וע"כ צ"ל דכיון דלפני האמר האיסור הית' עומדת לאיברים והי' גם בהמה בחיי' בכלל אבר לכן שפיר קאי עלי' האיסור וא"כ ר' אבוה דס"ל דהנאה בכלל אכילה בלאו דאכילה והיינו משום דכוונת האיסור על מה שהוא אכילה אחרי האמר האיסור לא על מה שהי' אכילה קודם לכן א"כ הא שוב ממילא אין בהמה בחיי' בכלל איסור אמ"ה דאחרי האמר האיסור הא אין בהמה בחיי' אבר וא"כ שפיר הי' להש"ס הכרח דלר"א בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ושפיר פריך:
דברי הדוש"ת יוסף ענגיל: