אור ברסלב

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן ב

סימן א

ב"ה יום ג' וירא תרנ"ג לפ"ק בענדין. שלום תניינא אל כבוד הרב הגדול החריף ובקי ידיו דב לו ללחום מלחמתה של תורה ותיק ושנון זית רענן צח הרעיון ישר הסברא כש"ת מו"ה מאיר דן נ"י אב"ד דק"ק דוואהרט.

אחד"ש כת"ה. מכתבי כ"ת הגיעוני כולם במועדם ונא יסלח לי על איחור תשובתי כי הי' לי עד עתה איזה דברים מטרידים מאוד ומצורף לזה תשות כחי ר"ל ונחיצתי ללמוד השיעורין כסדרן אשר לי ולכתוב את המתחדש לי מדי למדי ושמתי עתה מכתביו כולם לפני להשיב והנני אומר לכ"ת כי מאוד נחתי מכל דבריו כי כולם אהובים נחמדים וישרים למוצאי דעת והנני להשיב כסדר בעזה"י:

א

מ"ש על תוס' כריתות (דף ד' ע"ב) דמצריך שם בגמ' לאו בפ"ע לדם כיסוי וכתבו התוס' דה"א דישתרי הואיל ואינו נשפך כמים ודנתי בזה באתוון דאוריתא כלל ד' וכ' כ"ת דנ' כוונת התוס' דהכוונה אאחרי שכיסה הדם בעפר דמעתה מעורב בעפר ובעצם אינו נשפך כמים מפני תערובת העפר וע"כ ה"א דלישתרי וכמו שהאריך בזה במכתבו. הנה דבריו בפי' התוס' קרובים לשמוע ואולם קצת צ"ע דאם נגלה הדם ונתנקה מתערובות עפר וודאי הוא גם נפשך ואם אינו מנוקה מתערובות עפר עד שאינו נשפך עבור התערובות עפר יל"ע אי לא יוחשב שלכ"א אם אוכלו בתערובת עפר ודוחק לומר דס"ל לתוס' כריתות הנ"ל דחייבין אדם אפי' שלכ"א הואיל ובלא"ה הנפש קצה הימנו כמבואר במכות (דף כ"ג ע"ב) דא"כ ה"ל בפסחים (דף כ"ד ע"ב) לומר הכל מודין בדם כו' ותו דהא פטר התם בפסחים אחלב שלכ"א אע"ג דחלב איתקש לדם בסוגי' דכריתות שם. ואולם לפי מאי דמוכח בשבת (דף קי"א ע"ב) וזבחים (דף קי"ג ע"ב) דהי' מקום בבבל דהי' העפר דשם ראוי לאכילה יעוש"ה וא"כ י"ל דאיצטריך קרא אהיכא דכיסה בעפר ההוא דראוי לאכילה ועכ"ז נשפך כמים ליתי' מפני תערובת העפר:

והנה ברשב"ם עה"ת ויקרא פרשה י"ז פסוק י"ג עה"כ וכסהו בעפר כ' כי אז לא יהי' ראוי לאכילה עכ"ל והבאתי דבריו בלקח טוב בהוספות שבסוף הספר בהוספה לכלל ח' ומוכח לכאורה כוונת הרשב"ם דאחרי הכיסוי אין הדם ראוי לאכילה עוד ואפי' אם מגלהו כי א"א שיתנקה מתערובת עפר ובתערובת עפר אין ראוי לאכילה ואולם הרי דעת רש"י כריתות שם דפי' כוונת הגמ' אדם כיסוי אחרי שנתגלה בהכרח חולקת ארשב"ם הנ"ל וסוברת דראוי לאכילה אחרי שנתגלה וא"כ יש לפרש גם כוונת התוס' כן. אלא דבפי' כוונת התוס' הוא קצת רחוק יותר דרש"י י"ל דאיירי כשנקהו מתערובת עפר וס"ל דאפשר לנקותו אבל התוס' דאיירי ע"כ לפי פי' כ"ת היכא דלא ניקהו מעפר ומעורב בעפר הרבה כל כך עד שאינו נשפך עבור תערובת העפר א"כ נ' דבכה"ג וודאי אינו ראוי לאכילה וכדברי הרשב"ם [וי"ל עוד כוונת הרשב"ם דכ"ז שמכוסה בעפר אין ראוי לאכילה אבל אם מתגלה שפיר ראוי לאכילה ועכ"ז הועילה התורה במה שציותה לכסותו משום דאין לחוש שיגלהו ויאכלנו דכולי האי לא ישכח יעוין דוגמת זה שבת (דף קמ"ט ע"א) דאדהכי והכי מידכר ודוגמתו בעירובין (דף צ"ח ע"א) באיסקופה ארוכה דאדהכי והכי מידכר ובעל מסורת הש"ס לא ציין. וגם י"ל דמאיס עלי' לגלותו מעפר ולאוכלו וליכא למיחש להכי ורק אם נתגלה שפיר ראוי לאכילה. ובאמת תיקשי על הרשב"ם מגמ' שבת (דף קי"ג ע"ב) וזבחים (דף קי"ג ע"ב) הנ"ל דהא אם מכסין בעפרה של בבל הנ"ל מקיימין וודאי מצות כיסוי אע"ג דאכתי ראוי לאכילה וא"כ הרי אין הטעם שלו מספיק]:

ומ"ש כ"ת דלפי הבנתי באתוון דאוריתא כלל ד' בתוס' כריתות הנ"ל דהכוונה דאינו נשפך כמים מפני חיוב' הכיסוי וכ' כ"ת דיוקשה ע"ז דהא עיקר קרא בקדשים כתי' ודם קדשים נמי הא אינו נשפך כמים וחייבין עליו. לא הבנת דוודאי קרא דרק הדם לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים בדם חולין איירי דדם קדשים הא אינו נשפך כמים וחולין לאו דווקא דמצי איירי נמי בדם קדשים בעלי מומין או זבח שנפסל יעוין תוס' פסחים (דף י"ז ע"ב) ד"ה אבל ורק עכ"פ לא איירי בדם קדשים כשירים שצריך לקבלו בכלי וע"כ שפיר ה"א דבא קרא למעט דחייבין אדם שאינו של קדשים כשירים רק כשהוא נשפך כמים דהיינו דם בהמה דחולין או דבע"מ וזבח שנפסל אבל דם חי' ועוף דחולין לא ואם כוונת כ"ת דיש ללמוד מדם קדשים כשירים בתורת לימוד לחייב גם אאינו נשפך ז"א חדא דה"א דקרא דעל הארץ תשפכנו הוא מיעוט בפירוש שלא ללמוד ועוד דלא ילפי' חולין מקדשים לעניין זה וכמו דבעינן תרי קראי לגוף איסור דם חד לדם חולין וחד לדם קדשים ודעת הרשב"א חולין דדם שבישלו א"ע עליו רק בקדשים אבל חולין מקדשים לא ילפי' אפי' לקולא כבר תמהתי עליו באתוון דאוריתא כלל י"ב ועכ"פ כאן דהוא חומרא לחייב גם באינו נשפך שפיר לא ילפי' חולין מקדשים. ואולם יש קצת ראי' להבנת כ"ת בתוס' כריתות דלפי הבנתי לא ה"ל לגמ' לומר לדם כיסוי רק לדם הטעון כיסוי כיון דגם קודם הכיסוי ה"א למיפטר הואיל וצריך כיסוי ולישנא דדם כיסוי מוכח לכאורה דהכוונה אדם שנכסה ואולם גם לפי' השטמ"ק בכריתות שם שהביא כ"ת הרי כוונת הגמ' אדם הטעון כיסוי. והנה גוף פירושו של כ"ת בתוס' כריתות הנ"ל אם היותו קרוב וכאמור עכ"ז הבנתי בספרי קרובה לדעתי יותר דכוונת תוס' כריתות היא כסברתם בקושייתם בחולין (דף ל"ג ע"א) ד"ה השוחט ובפסחים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה דם:

ומצאתי במדרש שוחר טוב לתהלים מזמור ע"ט עה"כ שפכו דמם כמים וז"ל כדם בהמה שנא' על הארץ תשפכנו כמים עכ"ל. וע"ש בפי' מהר"י הכהן דהכוונה שלא כיסו דמם ושפכום כמים כמו דם בהמה דכתיב בי' תשפכנו כמים עבור דאין טעון כיסוי עש"ה ומפורש דשפיכה כמים ממעט דם הצריך כיסוי וא"כ וודאי דקרוב לפרש כן גמ' כריתות הנ"ל ושזו כוונת התוס' בפירושם הנ"ל [וע"ע כהך דמדרש שוח"ט באיכה רבתי עה"כ טומאתה בשולי' ע"ש דדריש קרא כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך כו' כתי' אשר יצוד ציד חי' או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר וכאן שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר הוי אשר לא כתורתך]:

ומ"ש כ"ת דלפי הבנתו בתוס' כריתות ל"ק תו דנילף מקדשים דיש לחלק בין אינו נשפך דקדשים דרק מפני שצריך לדם אינו נשפך אבל בעצם הוא נשפך ומשא"כ דם כיסוי המעורב בעפר ובעצם אינו נשפך גרע. יש לפקפק קצת דא"כ מנ"ל למעט דם קדשים מהכשר דילמא אתי קרא למעט רק דם כיסוי מהכשר דבעצם אינו נשפך והנה עלה בדעתי די"ל דדם קדשים חשוב גם בעצם אינו נשפך הואיל והקדושה שבו מחייבת קבלתו בכלי דבין אי דם בצואר בהמה קדוש ובין אי סכין מקדשא לי' יעוין מנחות (דף ט"ז ע"ב) עכ"פ הקדושה אשר בדם היא המחייבת קבלתו בכלי ולכן חשיב זה בעצם אינו נשפך כיון דלפי עצמות עניינו ואיכותו של הדם אין לשפכו רק לקבלו בכלי ודו"ק היטיב ויתיישב בזה קושית התוס' חולין (דף ל"ג) ופסחים (דט"ז) הנ"ל דמדוע דם חי' ועוף מכשיר הא טעון כיסוי ואינו נשפך כמים וה"ל כדם קדשים דנתמעט מהכשר מה"ט משום דאינו נשפך כמים ולהנ"ל ניחא דכיסוי דחולין אינו מפני איכות הדם רק גזה"כ בעלמא אקרקפתא דגברא [וזה אם לא נאמר כרשב"ם הנ"ל דכיסוי דם מפני איסורו ואפי' רשב"ם יש מקום לדברינו לדעת הריטב"א נדרים בביאוריו על הרי"ף ריש פרק ב' ועוד בכמה דוכתי שכ' דכל איסורי מאכלות רק איסורי גברא המה עש"ה דא"כ אין האיכות שבדם מחייבת כיסויו רק האיסור שעל האדם ואולם ז"א דוודאי יש איזה איכות בדברים האסורים שעבורו אסרתם התורה אלא דאיכות ההוא גורם רק לשיחול איסור על האדם לא שיחול איסור על גופם ודו"ק ואמנם כיון דהכיסוי איננו מפני האיכות שבדם רק להרחקת האיסור שבו וכדי שלא יבוא לאכלו ולעבור על האיסור א"כ כיון דהאיסור רק על האדם שפיר אין איכות הדם עצמו מחייב העדר שפיכתו ודו"ק היטיב ויעוין עוד ת"י יומא (דף ס"ז ע"ב) ד"ה אכילת שכתבו דכיסוי דם מן החקים] ושפיר חשיב בעצם נשפך ולא דמי לדם קדשים דקדושה שבדם היא המחייבת קבלתו בכלי והעדר שפיכתו ודו"ק היטיב ואפי' לפי המבואר בב"ר דבשביל שכיסו חיות ועופות לדמו של הבל זכו למצות כיסוי [ויש להבין בזה הא דבכיסוי בעי' שלא יהי' רישומו ניכר כמבואר בחולין (דף פ"ז ע"א) וזה בשביל דדמו של הבל נמי לא הי' רישומו ניכר כמבואר בתוס' סנהדרין (דף ל"ז ע"ב) ד"ה מיום ואולם טעם דבעי' בכיסוי שלא יהי' רישומו ניכר מובן גם בפשיטות והיינו משום דבלא"ה לא מיקרי כיסוי וכמו בצואה דכתיב וכסית את צאתך ומכאן ילפי' איסור הזכרת דברים שבקדושה במקום צואה ובעי' בי' נמי שלא יהא רישומו ניכר כמבואר בברכות (דף כ"ה ע"א) והיינו משום דבלא"ה לא מיקרי כיסוי] וכן לפי המבואר בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ל"ו בשם הקנה דבשביל שרוחות קדושות נושבות בעוף הטהור לכן דמו טעון כיסוי [וס' שו"ת הרמ"ע לא הי' בידי במכתבי הא' אל כ"ת ובבוא מכתבו הב' אשר בו הביא דברי השו"ת הרמ"ע סי' ק"ב וביקש ממני לבארם שאלתיו לי] עכ"ז עכ"פ רק מעלת העוף היא המחייבת כיסוי דמו לא מעלת הדם ודו"ק ואולם באור החיים עה"ת ויקרא פרשה י"ז פסוק י"ד ד"ה דמו בנפשו כ' בטעם כיסוי דהדם הוא הנפש וטעון קבורה יעויש"ה [וכן משמע מאיכה רבתי הנ"ל דכיסוי הוא עניין קבורה ויש להבין קצת עפי"ז דברי רש"י כריתות (דף ד' ע"ב) הנ"ל שם דכ' דה"א דדם כיסוי לישתרי הואיל ובטלה אגב ארעא ואינו מובן והאי לישנא דבטלה אגב ארעא מצינו בגמ' ב"מ (דף נ"ו ע"ב) ומנחות (דף ס"ט ע"ב) ושם איירי בזריעה בקרקע ואין לו עניין לכיסוי ואולם להנ"ל דכיסוי הוא קבורה מצינו לו דוגמא קצת בגור ארי' עה"ת פ' ויחי ד"ה סופה להיות עפרה כנים ע"ש עה"כ אל נא תקברני במצרים וברש"י בשם הב"ר סופה להיות עפרה כנים כו' ושלא יעשוני מצרים ע"ז ובגור ארי' כ' ע"ז וז"ל יש מפרשים דכל הני טעמים צריכים יחד דבעפרה כנים לא סגי כו' ובטעמא דיעשוני ע"ז לא סגי דזה הטעם לא שייך אלא כשהוא בעין ולא הי' נקבר שהיו סבורים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו אבל אם הי' נקבר בארץ לא היו עושים אותו ע"ז ועוד דלא שייך ע"ז אם נקבר בקרקע עולם שקרקע עולם אינה נאסרת ול נעשה המת ע"ז כיון שאינו נאסר וכשנקבר בקרקע עולם שב להיות המת כקרקע עולם ואין עליו שם ע"ז כו' עכ"ל ואולם גם שם הוא רק בקרקע עולם לא בעפר תלוש דכיסוי אעפ"י שהוא עניין קבורה וגם הוא שם רק כ"ז היותו קבור ואילו רש"י כריתות הנ"ל איירי גם אחרי שנתגלה הדם ובדברי הגור ארי' אלה יש לדון הרבה ואכ"מ] והנה לדברי האוה"ח לכאורה עצמיות הדם מחייב הכיסוי ויש לדחות:

וי"ל עוד ביישוב קושית תוס' הנ"ל דכי היכא דאימעיט דם קדשים מהכשר מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר כו' ה"נ לימעוט דם חי' ועוף דג"כ אין נשפך כמים כיון דטעון כיסוי. וי"ל דמיסתבר לחכמים לדרוש המיעוט רק אדם קדשים דשם יש טעם לחלק בינו לבין דם חולין לעניין הכשר מפאת דקדשים יש בם עניין טהרה ג"כ מפאת הקדושה דהיא התנגדות הטומאה וכהא דמשקי בית מטבחיא או מדבחיא דכן וע"כ יוכל להיות דעניין הקדושה שבדם מונעת עניין ההכשר דמפאת הקדושה אין מכשיר לקבל טומאה ויעוין חולין (דף קי"ח ע"ב) דהכשר תחלת טומאה היא וע"כ הקדושה מנגדת עניין הטומאה הזאת ומשא"כ דם חי' כו' אין טעם לחלק בינו לדם בהמה דדם בהמה יכשיר ודם חי' לא יכשיר ולכן לא דרשי' לי' אדם חי' ויש להביא ראי' דהא דדם קדשים אינו מכשיר ממיעוטא דתשפכנו כמים כו' אין העדר שפיכתו כמים הוא הגורם רק הקדושה היא הגורמת מירושלמי סוטה פ"ט ה"ה דמה (של עגלה ערופה ע"ש) מהו שיכשיר (מי נימא דכיון דכפרה כתיב בה כקדשים להא מילתא נמי היא כקדשים דכי היכא דדם קדשים אינו מכשיר כו') מן מה דתני ר' חייא דמה טמא דמה מכשיר (מהא דתני ר' חייא דדמה טמא פי' מקבל טומאה ש"מ דלא איתקש לקדשים לגמרי דהא קיי"ל דם קדשים דכן וא"כ כמו כן דמה מכשיר. פני משה) ומבואר בזה להדיא דהא דדם קדשים אינו מכשיר ממיעוטא דתשפכנו כמים יצא דם קדשים שאינו נשפך כמים אין העניין דהעדר השפיכה כמים הוא הגורם בעצם רק הקדושה היא הגורמת והך דאינו נשפך הוא רק סימן דאותו דם שאינו נשפך כמים היינו דם קדשים הוא יש בו בעצמותו דין זה דאינו מכשיר ומה שהוא קדשים הוא הגורם לא מה שאינו נשפך כו' דאילו הי' מה שאינו נשפך הוא הגורם בעצם א"כ מאי איבעי לי' לירושלמי כלל דדם עגלה לא יכשיר מפאת דאיתקש לקדשים הא בקדשים גופי' אין לו עניין לקדושה כלל ורק מפאת שאינו נשפך כו' הוא דאינו מכשיר וא"כ דם עגלה דנשפך הא שפיר יש לו להכשיר (דדם עגלה פשוט דנשפך כו' דלא הוזכר שום עשי' בדמו דאף דהעגלה טעונה קבורה מ"מ הדם ממילא נקבר כיון דעורפין אותה על הארץ והדם נופל ונבלע בקרקע מאיליו ותו דאי דם עגלה אינו נשפך א"כ תו מאי איבעי לי' הא מפאת עצמו אין לו להכשיר הואיל ואין נשפך כמים ומאי ראי' מהך דתני ר' חייא דדמה טמא מ"מ להכשיר הא שפיר אין לו הואיל ואין נשפך כו' וע"כ דדם עגלה נשפך כו' ומפאת ההיקש לקדשים הוא דמספקא דלא יכשיר וז"פ] וע"כ דבקדשים אין מה שאין נשפך הוא הגורם בעצם והוא רק סימן כו' והקדשים מפאת עצמותם יש להם דין זה דאין דמן מכשיר וע"כ עגלה נמי דאיתקשא לקדשים שפיר ג"כ אין לדמה להכשיר ואף דהוא נשפך כיון דאיתקש לקדשים ודם קדשים הא אינו מכשיר וע"ז פשיט מדר' חייא דדמה טמא הרי דלא איתקשא לקדשים לעניין טומאה וה"נ לא איתקשא לעניין הכשר ולדברינו לעיל הדברים מוטעמים ביותר כיון דכל עיקר הא דדם קדשים אינו מכשיר היינו מפאת דהקדושה מונעת עניין הטומאה ואין נותנת הקדושה שבה שתכשיר לקבל טומאה כי היכי דמשקי בי מטבחיא דכן דהקדושה מונעת הטומאה וע"כ כיון דדם עגלה טמא ואין קדושתה מונעת הטומאה כמו בקדשים דאמרי' דדכן לכן ג"כ מכשיר ממילא ואין מונעת גם עניין הכשר הטומאה ויתיישב בזה מאי דיש להעיר לכאורה דמאי פשיט מדר' חייא דכי היכי דדמה טמא ולא מקשינן לי' לדם קדשים דדכן ה"ה דלא מקשינן לי' לעניין הכשר ומאי ראי' הא למ"ד בפסחים (דף ט"ז ע"ב) דמשקי בית מטבחיא דדכן הילכתא גמירי לה ע"ש א"כ הא י"ל דלהלכותיו לא איתקש ע' מכות (דף י"א ע"א) ומשא"כ הכשר דנלמד מקרא בקדשים דאינו מכשיר ממיעוטא דתשפכנו כמים לזה איתקש שפיר ומאי ראי' ממאי דלא איתקש למידי דהלמ"מ ואולם לדברינו הנ"ל ניחא שפיר דאף דטומאה היא מידי דהלמ"מ מ"מ הא חזינן מיהת מהא דדמה טמא דקדושת עגלה אין מנגדת הטומאה כי היכא דקדושת קדשים מנגד וע"כ כיון דאין מנגדת הטומאה לכן ג"כ אין לה לנגד ההכשר דבקדשים גופי' מה דמנגדת ההכשר הוא רק מפאת דמנגדת הטומאה וכנ"ל ודו"ק ואיך שיהי' זה עכ"פ מוכרח מירושלמי הנ"ל דמה דדם קדשים אין מכשיר אין ה עדר השפיכה הוא הגורם בעצם רק הקדושה היא הגורמת והך דאינו נשפך הוא רק סימן כו' דאל"כ אין התחלה לאיבעי' דירושלמי כיון דדם עגלה נשפך וכנ"ל וא"כ כיון דהוא רק סימן א"כ הא אין הדרש כלל על שאינו נשפך שלא יכשיר רק על קדשים שדמן לא יכשיר והתורה סימנה רק דם הקדשים במה שאינו נשפך וא"כ הא אין קושי' דנימעוט גם דם חי' כו' דאינו נשפך ולומר דהסימן הוא גם על חי' כו' דאתי המיעוט למעט גם חי' ועוף ונסמנו ג"כ במה שאין דמן נשפך כו' זה אין קושי' די"ל דרק אקדשים מיסתבר לחכמים לאוקמי מיעוטא משום דיש גם טעם וסברא מה בזה מפאת עניין הקדושה דמנגדת הטומאה וכנ"ל משא"כ אחי' ועוף דאין טעם לחלק בין דמן לדם בהמה דדם בהמה יכשיר ודם חי' ועוף לא לכן לא דרשי' לי' אדם חי' ועוף וכה"ג מצינו בכ"ד ורק אילו הי' כוונת הדרש אקדשים ג"כ לומר דמפאת דאינו נשפך אינו מכשיר ומה שאינו נשפך הוא הגורם בעצם אז הי' הקושיא קושיא שפיר דהא גם דם חי' כו' אינו נשפך ויש להעדר השפיכה גם בו למנוע ההכשר כי היכי דמונע בקדשים ומשא"כ אחרי דאין העדר השפיכה הוא הגורם רק הקדשים הם שגורמים א"כ וודאי אין קושי' דכי היכא דממעטינן קדשים ה"נ נימעוט חי' כו' דשאני קדשים דיש סברא בזה משא"כ בחי' כו' ודו"ק ק היטיב כי הדברים עמוקים בס"ד:

ב

מ"ש כ"ת דחלב חי אע"ג דהוא שלכ"א מ"מ וודאי דהוי חלות האיסור גם בעודו חי משום דברור דלמ"ד דביוה"כ חייבין גם שלכ"א ל"ש לומר דיוה"כ קדום לחלב וכוונת וודאי לגמ' כריתות (דף י"ד ע"א) דל"ל לומר דיוה"כ הוי כולל הא משכחת בפשיטות טפי אם בישל החלב ביוה"כ דלפני הבישול לא הי' עליו שום איסור כיון דהי' גם שלכ"א רק איסור יוה"כ שפיר הי' עליו כיון דיוה"כ אסור גם שלכ"א ואחרי הבישול הוא דבאו שארי האיסורים. הנה אם נאמר דבקדשים חייבים גם שלכ"א י"ל דאיצטריך לי' סברא דכולל משום חלות יוה"כ אמוקדשין דע"כ איירי באקדשי' לפני יוה"כ דאל"כ א"א לשוחטו ולהקריבו בלילה וא"א שיעשה נותר ביוה"כ. ועוד נ' דזה לא מיקרי חלות איסור יוה"כ מקודם דנהי דביוה"כ אסור גם שלכ"א עכ"ז הרי אין שלכ"א אכילה לעניין יוה"כ רק דגם שלכ"א אסור משום דמייתב דעתא וא"כ עכ"פ כיון דאינו מעשה אכילה רק מעשה גרידא יהי' שמה בליעה או הורדת המאכל למעיים או איזה שם אחר ועכ"פ שם אכילה אין לה הואיל והיא שלכ"א ושלכ"א אין קרוי אכילה הנה אין לומר איפוא דהאכילה נאסרה משום יוה"כ קודם שנאסרה משום חלב דמשום יוה"כ לא היתה האכילה אסורה רק מעשה אחרת אשר אין שמה אכילה. ובאמת ק"ל דפלוגתא דרבנן אר' מאיר הרי הוא משום דאינו מן השם והיינו משום דבהוצאה אין האכילה אסורה מפאת השם אכילה רק מפאת השם הוצאה וכפירש"י ויעוין בירושלמי שבת פ"א ה"א וכבר האריך בזה בברוך טעם וא"כ ק' דא"כ יוה"כ נמי אינו מן השה דהא לא אסרה תורה אכילה ביוה"כ רק יתובי דעתא והוי כהוצאה דהוא שם אחר וצ"ע:

ומ"ש כ"ת עוד ראי' מחלב מוקדשין וכוונתו אי נימא דמשום מוקדשין אסור גם שלכ"א וא"כ מוקדשין קדים וא"כ איך דנו בכריתות שם ועוד (בדף כ"ג) לעניין חלות מוקדשין אחלב הא תמיד מוקדשין קדים ול"ל קרא דכל חלב לד' לרבות אימורין למעילה. הנה גם זה אינו ראי' וכנ"ל דהא בלא"ה חל מוקדשין אחלב עוד לפני הבישול לאסור הנאת מכירה ומתנה ומשום חלב אין ההנאה אסורה כלל אפי' אחר הבישול ועכ"ז לא מהני ההנאה מידי לעניין האכילה דהיא מעשה אחרת זולת מטעם מוסיף או חמור וא"כ גם מה שמפאת מוקדשין אסורה מעשה הורדת החלב חי למעיים דאינו אכילה כיון דשלכ"א אינו אכילה והוא רק מעשה גרידא אחרת כהנאה אין מועיל לשיותסר אכילת החלב דאית בי' איסור חלב ואולם יש להביא ראי' זאת באופן אחר דאי נימא דכשהוא חי ליכא חלות איסור אכילה א"כ כשבישלו ביוה"כ הרי חלו כל האיסורין כאחת וה"ל איסור ב"א וכן בחלב מוקדשין ויש לדחות לתוס' רי"ד ואין להאריך בזה.

והנה בהך דכריתות (דף י"ד ע"א) י"ל עוד דליכא לאוקמי בבישל החלב ביוה"כ די"ל דנאסר בהנאה מפאת לא תאכל כל תועבה דהא איוה"כ ליכא מיעוט דהיא קודש ואין מעשי' קודש יעויין חולין (דף קט"ו ע"א) וא"כ תו לית בי' משום מוקדשין כיון דאסור בהנאה ולא שוי מידי דאע"ג דבלא"ה אסור בהנאה משום נותר עכ"ז נותר הרי איסורו ג"כ משום עניין קדשים ולכן אין מונע המעילה כמו שאין איסור הנאה שמפאת הקדש מונע המעילה וזה נ' קצת כוונת רש"י כריתות (דף כ"ג ע"א) ד"ה בגסה ומשא"כ איסור הנאה דשם אחר לגמרי כמו לתכ"ת שפיר יש לו למנוע המעילה ויתיישב בזה קושית הת"י כריתות (די"ג ע"ב) ד"ה ואשם דאיסור הנאה דחמץ שפיר מונע המעילה ואולם לא לישתמיט אדם לומר דמעשי יוה"כ אסורים מלתכ"ת והטעם נ' עפ"י גמ' שבת (דף קי"א ע"א) וביצה (דף י"ח ע"ב) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור וע"כ ה"נ ילפי' שריותא דיוה"כ בק"ו משבת וגם נ' יותר מלשון רש"י כריתות (דף כ"ג ע"א) הנ"ל דכל שאם עלה לא ירד מועלין מפאת הקדושה ואין שום איסור הנאה מונע המעילה ואיסור דמפאת ל"ת כ"ת וודאי ג"כ אם עלה לא ירד ואע"ג דהוא פיסול מפאת ממשקה ישראל עכ"ז הרי יש לו הכשר במקום אחר בחלב ודם וגם הרי נולד אחר השחיטה וכל כה"ג אפי' אין לו הכשר במקום אחר אמרי' בי' אם עלה לא ירד יעוין זבחים (דף ס"ח ע"ב) ותוס' שם ד"ה אמר. ועוד משכחת נמי כשבישלו לצורך חולה דלא נעבדה בו עביר' ואולם הא דאסרי' בחולין שם בב"ח משום לתכ"ת מוכח הסתימות דאפי' בישל בב"ח לצורך חולה נמי אסור ואכ"מ לדבר בזה:

ובהיותי בזה נתעוררתי דיש כאן עוד פיסול משום אברים שצלאן כיון דאיירי בהכרח בחלב מבושל דחי הוי שלכ"א וחלב מבושל פסול לגבוה משום אברים שצלאן דה"ה בבישול יעוין מנחות (דף כ"א ע"א) ואולם גם פיסול זה וודאי אם עלה לא ירד כיון דפסולו בקודש וגם הרי דמי ליוצא דאם עלה לא ירד מפאת דכשר בבמה כמבואר בזבחים (דף ס"ח ע"ב) שם וזה איננו ביוצא לבד רק הוא דבר כלליי על כל דבר הכשר בבמה וכמבואר ברש"י זבחים (דף קי"ד ע"א) ד"ה בקרבו ופסול דאברים שצלאן נמי הא כשר בבמה כמבואר בזבחים (דף קי"ג ע"א) במשנה יעוי"ש ברש"י ד"ה לריח ניחוח ויש לי לפלפל עדיין בזה ואכ"מ:

ג

מ"ש כ"ת בעניין דעת או"ה המובא בחות דעת סי' ע' דדם שנתערב במים מותר הואיל וא"ר לכפרה כמו דם שבישלו וכ' דלפי"ז דמים המתערבים באמה ג"כ מותרים. הנה יוקשה דביומא (דף נ"ט ע"ב) מוכיח מהא דנמכרין לגננין כו' דאין בם מעילה מדאוריתא ואחד מן הלימודים ע"ז שם הוא מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה וא"כ לפי המבואר בירושלמי יומא שם דללימוד הנ"ל דם שקרש מועלין בו הואיל ואינו ראוי לכפרה יעוי"ש במפרשים ונהי דש"ס דידן במנחות (דף כ"א ע"א) ס"ל דדם שקרש חשוב ראוי לחטאות החיצוניות עכ"ז בגוף סברת הירושלמי דדם שא"ר לכפרה מועלין בו למאן דממעט מלכפר הרי לא מצינו פלוגתא ע"ז בש"ס דידן וא"כ גם דם המתערב באמה ראוי שיהי' בו מעילה ויעויש"ה בירושלמי דמוכח דהאי אין מועלין בדמים קאי אמשנה דאלו ואלו מתערבים מדמייתי לי' אמשנה שם וא"כ מוכח להדיא מן הירושלמי דדמים המתערבים הנ"ל מיקרי ראוים לכפרה ואולם יוקשה מכאן באמת על גוף או"ה הנ"ל ודוחק לומר דאף שנתערבו הי' שם מראית דם עדיין:

ד

מה שהביא משו"ת ר"ח א"ז סי' ח' דמצות מילה לא המעשה המצוה רק שיהי' נמול ומש"ה לא הוי זמן גרמא ושמביא שם ראי' לזה מהך דדוד דכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו כו' מנחות (דף מ"ג ע"ב). אין השו"ת מהר"ח א"ז בידי וממה שהשביע אברהם את אליעזר בברית מילה דהוא כמו אינקוטי חפצא שהנשבע צריך ליטול בידו חפץ של מצוה וכלשון רש"י בחומש ורש"י ותוס' שבועות (דף ל"ח ע"ב) מוכח ג"כ דהמילה תמיד חפץ של מצוה. ויעויין עוד במדרש אגדת בראשית פרק י"ז וז"ל ושמרתם את בריתי זו ברית מילה וכן שנה ר' אליעזר ושמרתם את בריתי זו ברית מילה ור' עקיבא אומר זו שבת לכך נאמר אם לא בריתי יומם ולילה עכ"ל והכוונה דר"א ס"ל דברית סתם קאי אמילה וראייתו י"ל ג"כ דהיא מקרא דאם לא בריתי יומם ולילה וכדאיתא בילקוט ירמי' עה"כ הנ"ל אם לא בריתי יומם ולילה צא וראה איזו ברית שנוהג ביום ובלילה הוי אומר זו מילה וכן בנדרים (דף ל"א ע"ב ול"ב ע"א) מפרש להאי קרא אמילה ור"ע ס"ל דברית סתם הוא שבת ומייתי ראי' מקרא דאם לא בריתי יומם ולילה דס"ל דקאי אשבת וכלשון המדרש לכך נאמר אם לא בריתי יומם ולילה וסברת פלוגתתם נ' ג"כ דר"ע ס"ל דרק מעשה המילה היא המצוה ומעשה המילה בזמנה כמצותה הרי הוא רק ביום ולרבנן דראב"ש גם של"ב היא רק ביום ולכן א"א לפרש קרא דבריתי יומם ולילה אמילה ור"א ס"ל דמציאות המילה היא המצוה והמציאות הרי הוא ביום ובלילה שהרי הוא נמול תמיד ולכן שפיר מתפרש לי' אמילה ולכן לית לי' לר"א הא דר"ע כיון דליכא לדידי' ראי' מקרא דאם לא בריתי יומם ולילה דלדידי' האי קרא גופי' מתפרש שפיר אמילה ויש לי להאריך בזה דרך פלפול ואכ"מ:

וע"ע תוס' מ"ק (דף ח' ע"ב) ד"ה מפני דכ' וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחוה"מ דליכא שמחה כו' א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנו קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר עכ"ל ואינו מובן דהא מילה נמי משכחת שלא בזמנה וצ"ל דמילה שלא בזמנה נמי חשיב כזמנה קבוע לעניין זה דהמצוה שיהי' נמול ואם יאחר עד אחר יו"ט עכ"פ תוך הזמן הא יהי' ערל וא"כ גם בנתיים הרי הוא ביטול מצוה ומשא"כ בפדיון רק מעשה הפדיון הוא המצוה ואם נעשה לאחר זמן אין שם רק איחור במעשה המצוה אבל אין שם ביטול וע' מגן אברהם סי' תקס"ח ס"ק יו"ד שהביא תוס' מ"ק הנ"ל והבין ג"כ בכוונתם כן ע"ש ואולם מסברא נ' לכאורה דגם בפדיון הבן המצוה ג"כ שיהי' פדוי ואין הכוונה ג"כ למעשה הפדיון לבד רק שיהי' פדוי כי הוא השלמה בו אם הוא פדוי ודומה למילה דהוא השלמה באדם מה שהוא מהול ובאתי רק להעיר:

וע"ע תוס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) ד"ה איכא בינייהו אשה דכ' דמומר לערלות בר שמירת ברית הוא אלא שאינו חפץ אבל מיהא בר שמירת ברית הוא אם יחפוץ ובגיטין (דף מ"ה) גבי קשיר' ה"ק כל שאינו בקשירה כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם כו' וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל ונ' כוונתם דמומר חשוב איתי' בברית אע"ג דאמרי' בגיטין דליתי' בקשירה דקשיר' שאני דאפי' יחפוץ לאחר זמן להניח תפילין מ"מ עתה הרי הוא מבטל מצות קשיר' מעליו דהא צריך להיות לבוש תפילין עתה וגם לאחר זמן ומשא"כ מילה דרק מעשה אחת היא אם יעשנה היום או לאחר זמן לכן חשוב שפיר איתי' מפאת שיכול עדיין לעשותה לאחר זמן אם יחפוץ ודו"ק ומשמע מזה להיפוך דאין המצוה שיהי' נמול דאל"כ גם במילה הרי הוא מבטל בנתיים מה שאינו נמול וכדבריהם במועד קטן הנ"ל:

ובשיטה מקובצת כתובות (דף י"א ע"א) אהך דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד הביא קושית המפרשים דאמאי אמר מטבילין ולא אמר מלין והביא שם תי' בשם הרשב"א וז"ל עוד תי' הרשב"א דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו אבל טבילה דבשעתה לא הי' בו דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא כיון שגרותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל קמ"ל עכ"ל ומבואר בזה דלא המעשה לבד היא כל המצוה במילה רה גם מה שהוא מהול דאילו הי' המעשה לבד כל המצוה הרי אין בינו לטבילה כלום דהמעשה הרי כבר אזלא לה כמו מעשה הטבילה וע"כ דבמילה מה שהוא מהול הוא ג"כ מצוה ולכן שפיר מה שהוא מרוצה בגדלות במה שהוא מהול אז חשוב כאילו נתקיימה אז מצות המילה ברצונו ודו"ק:

ואולם אם גם המצוה שיהי' מהול מ"מ וודאי דאין זה כל המצוה רק גם גוף המעשה מצוה דאילו הי' כל המצוה רק שיהי' מהול א"כ אחרי דרק מילה בזמנה דוחה שבת א"כ הי' ראוי ג"כ שיהי' מהול בשבת וא"כ הי' ראוי שיהי' אסור למול ברגע אחרונה דשבת כיון דיהי' מהול רק בחול ואין לומר דמותר לעשות המעשה בשבת לשתהי' המצוה מקוימת בחול דא"כ מדוע אומן שלא הילקט בשבת בביה"ש באמרו לו שלא יספיק ענוש כרת משום חילול שבת כמבואר בשבת (דף קל"ג ע"ב) ואמאי הרי אפשר לגמור המילה בחול ודוחק לחלק דבעושה כל המעשה לשתהי' המצוה מיד מקוימת בחול שרי ואם יצטרך לה עוד עשי' אסור דזה דוחק דסוף סוף הרי אין המצוה מקוימת בשבת וההכשר הרי גם עשוי' קצתית היא הכשר עכ"פ ואולם י"ל דגם אם המצוה שיהי' מהול מ"מ מותר שפיר למול גם ברגע אחרונה דדבר זה שהוא מהול בא עם מעשה המילה יחד לא רק אחרי' דו"ק היטיב ואולם לפמ"ש בחידושי לדון דבעי' בכל המצוות היכיר המצוה שתהי' המצוה ניכרת כדמשמע הך דסוכה (דף ל"ה ע"א) ננקוט חדא לא מינכרא לקיחתה ושם (דף י"א ע"ב) הב"ע דשלפינהו שלופי דלא מינכרא עשי' דידהו ע"ש דחג הסוכות תעשה בעי' מינכרא העשי' ובמנחות (דף ל"ח ע"ב) כ"ש דמינכר מצותייהו והבאתי בחידושי עוד מקומות רבות בזה א"כ גם כאן דהמצוה שיהי' מהול צריך ג"כ שיהי' ניכר וכאן נ' יותר דבעי' היכיר כיון דקרוי אות ואות מורה דבר הניכר וא"כ ההיכיר הרי בא רק לאחר המעשה לא עם המעשה יחד כמבואר בתוס' זבחים (דף ק"ג ע"ב) ד"ה ומודה דאם הביא האשם קודם הכסף בגזל הגר חשיב לא הוכר פסולו עד אחר זריקה [ומרצה על העור] דכיון דיכיל להביא הכסף גם אחר השחיטה עד הזריקה וקרינן בי' אשר יכפר כיון דעדיין לא נתכפר דהזריקה היא דמכפרא ולכן העדר הבאתו הכסף דהוא פסול רק בזריקה חשוב ניכר פסו זה רק אחרי הזריקה לא עמה יעייש"ה ויובן [וע' זבחים (דף ו' ע"א) שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה כו' והיינו דכיון דעד השחיטה יכול לסמוך ועם השחיטה היא שמתבטלת הסמיכה חשיב הביטול רק ביטול דלאחר שחיטה לא עם השחיטה ואין לזה עניין לכאן וכמובן] וכן יש לדון מכל מילה בח' אפי' בחול דהי' ראוי' שלא תהי' המילה ברגע האחרונה דיום כיון דיהי' נמול רק בט' וכן לאידך גיסא הי' ראוי שתוכל המילה להעשות סוף ליל ח' כיון דיהי' מיד אחריו נמול ביום ואף דכתי' ביום השמיני ימול מ"מ מגופי' דקרא יש ראי' דאין כוונת מצות מילה בח' לשיהי' נמול אז רק המעשה היא המצוה מדלא הותר לעשות המעשה סוף הלילה וכן מדהותר לעשות המעשה סוף היום וכנ"ל ודו"ק ובלאה"נ נ' דמצות מילה בח' דהיא מצוה בפ"ע ודוחה שבת עניינה המעשה דאי שיהי' נמול זה הרי הוא דבר תמידיי ולא שייך בייחוד אל הח' ומה עדיפותי' במה שמתחיל מח' ואי לשיהי' נמול במוקדם א"כ כמו שהח' עדיף מן הט' כך הי' ראוי שיהי' הט' עדיף מן הי' ומדוע רק יום הח' דוחה שבת ולא אח"ז וע"כ דהכוונה רק על המעשה ורצתה תורה שתעשה המעשה ביום הח' דייקא דו"ק מאוד ואולם כזה מצינו ג"כ בטבילה דטבילה בזמנה מצוה ואחר הזמן אין לה עוד מעלת טבילה בזמנה ויש בה רק תורת קדימה ככל זריזין מקדימין ע' תוס' מגילה (דף כ' ע"א) ד"ה ולא טובלין ועכ"ז מבואר ברש"י תענית (דף י"ג ע"א) ד"ה אלא לאו בצונן דטעם טבילה בזמנה מצוה מפני שממהר לטהר עצמו ע"ש וכן מוכרח וודאי דאין לומר דהוא עדיפות בעצם הטהרה אם נעשית הטבילה בזמנה דבעצם הטהרה לא שייך עניין עדיפות כיון דבין כך ובין כך הוא טהור ולא שייך בזה עניין עדיפות דזה שייך רק בעניין מצוה לומר דמשובח הקיום באופן זה יותר ומשא"כ בעניין פעולה כטהרה אם הוא טהור לא שייך עדיפות לומר שטהור יותר וע' תוס' נדה (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כל דלא שייך עניין לכתחלה ודיעבד גבי טבילה לומר דלכתחלה עכ"פ ניבעי ביאת מים בבית הסתרים דכיון דאינו מעכב בדיעבד וטהור בלא זה א"כ אחרי שכל המבוקש רק הטהרה לא שייך תו חיוב דלכתחלה ע"ש ואי איתא נימא נמי דאם באים המים גם בבית הסתרים הטהרה עצומה טפי וע"כ דלא שייך זה גבי טהרה וא"כ עניין מצות הטבילה בזמנה הרי אין לה שייכות בגוף הטהרה ועל כרחך עניינה רק מפני הקדימה ואולם יש לומר דהיא מצוה בפני עצמה שרצתה תורה שיוטהר בזמנו אף שאינו עדיפות בטהרה ועל כל פנים רש"י תענית הנ"ל הא כתב רק שממהר כו' ואף דזה שייך גם לאחר זמן כל שמקדים ועכ"ז אין עוד אחר הזמן מצוה עצמותית בזה רק מצות קדימה ככל זריזין מקדימין ואך בזמנה הוא מצוה מכח זה וא"כ יכול להיות שפיר דגם במילה רק המצוה שיהי' נמול וגם מצות זמן הח' רק מפאת שיהי' נמול במוקדם ועכ"ז הוא שפיר מצוה בזמנו ואילו אחר זמנו אין שם עוד רק תורת קדימה ודו"ק מאוד בכ"ז:

ומהך דשבת דף קל"ג ע"ב) שם דציצין שאין מעכבין עניינם רק להידור מצוה ע"ש ברש"י ד"ה דלא בעינן זה אלי ואנוהו ע"ש דציצין וכו' הם יפוי מילה ומצוותן משום זה אלי ואנוהו וא"כ משמע ג"כ דהמילה תמיד חפץ מצוה דאל"כ לא הי' שייך יפוי המילה רק לייפות המעשה והא איירי שם כשכבר פירש מן המעשה וא"כ הא אין נטילת הציצין ייפוי אל המעשה רק אל המילה ודו"ק:

ומחלוקת הרמב"ם בפ"א ממילה עם הראב"ד ותוס' מכות (דף י"ד ע"א) אם חיוב הכרת רק אחרי עבור כל ימיו ולא מל או בכל יום עומד באיסור כרת נ' לכאורה ג"כ דהוא ספק הנ"ל דאי המצוה שיהי' נמול עומד תמיד באיסור כרת דאפי' ימול עצמו אח"כ מ"מ בכל רגע ורגע הרי הוא מבוטל [ורק שבמה שמל אח"כ הוא מתקן זה וכך גזרה תורה דכרת זה ניתן להתתקן דאם מל עצמו אח"כ ואינו נפטר מן העולם אינו מהול נפטר מן הכרת] ומשא"כ אם רק המעשה המצוה א"כ עשות המעשה בקדימה הוא רק זריזות ורק כשעברו כל ימיו ולא עשה אז הוא ביטול המעשה לא איחורה בלבד ועל הביטול יש כרת משא"כ כ"ז שלא מת דהוי רק איחור המעשה אין שם כרת עדיין דו"ק:

וע"ע ירושלמי ר"ה פ"א ה"א ר' חגיי בעי קומי ר' יוסה כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל (מהו שיעבור בבל תאחר ע"ש) א"ל כי תדור נדר לד' אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין ונ' הכוונה ג"כ דאין בל תאחר רק בדבר שאם עושהו באיחור הוא משלים בזה מה שהי' לו לעשות בהתחלה דסוף סוף הא עושהו עתה ונשלמת המעשה שהי' לו לעשות אלא שעשאה באיחור ובזה הזהירה תורה שלא לאחר ומשא"כ מילה המצוה שיהי' נמול ולזה אין תשלומין דמה שהוא מל עצמו אח"כ מאז ולהלאה הוא שיהי' נמול אבל הזמן העבר שלא הי' נמול אין לו תשלומין עוד בזה ולכן בכה"ג לא מישתעי קרא ולא קאי לאו דבל תאחר על כמו זה דל' איחור שייך רק בדבר שיש לו תשלומין אחר זמן אלא שאם משלים רק אחר זמן הרי נתאחר הדבר וע"ז הזהירה תורה שלא לאחר אבל דבר שאין לו תשלומין הרי הוא ביטול לא איחור ולא קאי עלי' ל' בל תאחר וע' כזה ממש בתוס' ברכות (דף כ"ח ע"א) אהא דאמר שם כל המתפלל תפלת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי וגו' מאי משמע כו' כדמתרגם ר' יוסף תברא אתי על שנאיהון דבית ישראל על דאיחרו זמני מועדיא כו' ובתוס' כדמתרגם ר' יוסף על דאיחרו זמני מועדיא ואי מישתעי ברגלים אין שייך לומר ל' איחור שהרי אין להן תשלומין אע"כ בתפלה מישתעי קרא עכ"ל התוס' וה"ז כנ"ל דלא שייך ל' איחור רק בדבר שיש לו תשלומין [כנעלנ"ד פי' הירושלמי הנ"ל ודלא כפי' הק"ע שם דלפירושו ק' מבכור וכמש"ש כשירי קרבן וגם הרי מתוס' ברכות הנ"ל ראי' ברורה לפירושינו ופי' הפני משה אינו לפני] ואולם ברוקח ה' לולב סי' ר"כ כ' באמת דמילה שלא בזמנה הוא בתורת תשלומין למילה בזמנה כתשלומי חגיגה כל ז' דהם תשלומין דראשון עש"ה וא"כ מרוקח הנ"ל נ' באמת איפכא דרק המעשה הוא המצוה דאילו הי' עניין המצוה שיהי' נמול בזה לא שייך תשלומין כלל דהזמן שעבר שלא הי' בו נמול אין ואינו נשלם עוד ועל זמן העתיד הרי המצוה בעצם עדיין שיהי' נמול כמו שהיא המצוה בזמנה ואיננו בתורת תשלומין רק מצוה עצמותית וע"כ דהמעשה היא המצוה ועיקר מצותה לעשותה בח' ואם לא עשאה בח' היא נשלמת ע"י העשותה בכל זמן כחגיגה הנשלמת ע"י הבאתה כל ז' ודו"ק מאוד וברשימותי הארכתי עוד מדוכתי טובי בזה ואכ"מ להאריך כ"כ:

ה

מה שהביא כ"ת שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב וז"ל בסוף הוריות ת"ר משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים כו' וקשה אי בבית ראשון נמשחי' ואי בבית שני מי איכא משוח כו'. תשובה לעולם בבית ראשון ובנתרבה ביוה"כ שאין משיחתו דוחה לא שבת ולא יו"ט כו' עכ"ל ז"ל והנה קושית השואל בשו"ת הרמ"ע הנ"ל דהיא קושית הרמב"ן עה"ת פ' אחרי כמו שהביא כ"ת היא ג"כ קושית התוס' נזיר (דף מ"ז ע"א) ד"ה וכן. ומה שנתקשה כ"ת דמה איסור שבת יש במשיחה כוונת הרמ"ע בפשיטות וודאי הוא לאיסור מתקן גברא דע"י המשיחה נעשה מקודש טפי להביא פר הבא על כל המצות ומה שהקשה כ"ת דאין שבות במקדש בטח ידע גם כ"ת תוס' שבת (דף צ"ה ע"א וקכ"ג ע"ב) ועירובין (דק"ב ע"ב) ומנחות (דף צ"ז ע"א) דלא בכל השבותין אמרו דאין שבות במקדש דאיכא שבותין טובי דאסרום גם במקדש ובירושלמי עירובין פ"י הי"א לא כל שבות התירו במקדש ועוד דהרמ"ע ע"כ קאי בסברא דהמשיחה אינה מעכבת כלל דאל"כ איך יעבוד הכ"ג הב' המתמנה ביוה"כ בלא משיחה דלשיטת הפנ"י יומא רפ"ק דמעכב ורק כשא"א אינו מעכב א"כ וודאי דמה שא"א מפאת השבות דרבנן אינו מועיל לעניין הדאוריתא לומר שאינו מעכב ואם דמצינו כזה בתוס' פסחים (דף פ"ה ע"א) לענין אפשר לקיים שניהם דעדל"ת דאיסור דרבנן חשוב לא אפשר ומהני לגבי דאוריתא מכ"ז אין נ' כוונת הרמ"ע כן רק קאי וודאי בסברא דאין המשיחה מעכבת כלל ולעניין הלכתחלה הרי בעי' משיחה ז' ואם כן לעיכובא הרי אין צריך דחיית השבות ולעניין הלכתחלה הרי אין התועלת בדחיי' ביוה"כ עצמו רק אאחרי יוה"כ כשתוגמר משיחת כל הז' וא"כ ה"ל שבות רחוקה דאיכא מ"ד בשבת (דף קי"ד ע"ב) ובפסחים (דף מ"ז ע"א) דלא התירו וגם כיון דלעניין הלכתחלה בעי' משיחה ז' ולא תועיל המשיחה לגבי אותו יום עצמו רק אחרי הז' א"כ הרי אפשר להתחיל למושחו למחר ואין צורך כלל בדחיית השבות ויעוין פסחים (דף ס"ה ע"א) דשבות שאינה צריכה לא התירו לר' נתן ואולם בביצה (דף י"א ע"ב) משמע להיפוך וכבר האריכו ז"ל בזה וגם אני הארכתי בחידושי מאוד ואכ"מ ועוד נ' כאן יותר דהמשיחה בעצמותה אינה נצרכת כלל דאיוה"כ הא אינה מועלת כיון דבעי' ז' ואחרי יוה"כ הרי יחזור הראשון לעבודתו והב' לא יעבוד עוד כלל לא ככ"ג ולא ככהן הדיוט דקיי"ל כר' יוסי ולמה להם איפוא למשוח את המתמנה תחת הא' ביוה"כ וזה י"ל כוונת הרמב"ן דאין מושחין אותו ביוה"כ ומ"ש הרמ"ע דהמשיחה אינה דוחה כו' צ"ל דהי' ה"א שידחה אע"ג דבעי' ז' משום דכל יום ויום בפ"ע ה"ל ח"ש ממ"ע לסברתו כדעת ספיקן של אחרונים ז"ל דח"ש דמ"ע הוא ג"כ מקצת מצוה כמ"ש דאיסור דהוא מקצת איסור וזה המקצת מצוה הי' ה"א שידחה ואשמעי' דאינו דוחה וכנ"ל:

ואולם גוף הדבר דמה שנעשה מקודש טפי ע"י המשיחה יוחשב תיקון גברא נע"ק דא"כ יהי' אסור לקבל נזירות ע"ע בשבת ויו"ט כיון דנתקדש ע"י הנזירות וכדברי הסיפרי נשא שהבאתי באתוון דאורייתא כלל ז' קדוש הוא לד' זו קדושת הגוף ובספרא אמור פרשה ב' בריתא ז' מוכח דקדושת נזירות עניינה עניין קדושת כהונה גדולה מדאצטריך קרא שם להתירו בבעולה והכי מוכח נמי ממה שאסור להיטמא לקרובים. ויעוין בעירובין (דף מ"ג ע"ב) דקאי בשבתא וקנדר כו' ואין ראי' משם דכיון דמספק אין הנזירות חל שם בשבת דמוקמינן לי' אחזקתי' וכמבואר שם יעויש"ה א"כ שפיר אין שם עבירת תיקון גברא וגם י"ל דאיירי באמת בעובר איסור תיקון גברא בשבת ועכ"ז הנזירות חלה דשבת רק איסור זמניי ולא אמרי' כ"מ דא"ר כו' וכמו שכתבו ז"ל וגם הוא רק איסור דרבנן וא"א למנוע המהני מה"ת וגם לעניין הדרבנן יש דיעות דאיסור דרבנן מהני לגמרי וברי"ף משילין בשם הירושלמי אהך דאין מקדישין ואין מעריכין כו' ביו"ט ואצ"ל בשבת וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט כו' ובב"מ (דף ט' ע"א) אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת ה"נ דלא קני אלא מאי דעבד עבד וקני כו' ויעוין חו"מ ס"ס קצ"ה וס"ס רל"ה וסי' ר"ח והדברים עתיקים:

ואולם בתוס' נזיר (דף י"ד ע"א) ד"ה אמר מבואר דביום פטירת מרע"ה נדרו הרבה מישראל בנזיר יעויש"ה מה שכתבו שם בפי' הגמ' כמשה בז' באדר דהכוונה שיהי' כאילו שהיו בז' באדר שמת משה שנדרו בנזירות ע"ש וא"כ לדיעות דמרע"ה נפטר בשבת יעוין תוס' מנחות (דף ל' ע"א) א"כ מוכח דמותר לקבל ע"ע נזירות בשבת ואולם י"ל דנזירות כיון דיש לו זמן ל' יום וגם אפשר בשאלה לא חשיב כ"כ קדושה דבוקה בגוף האדם ולא חשיבא תיקון גברא כ"כ כתוספת קדושת כהונה גדולה דע"י המשיחה ונהי דגם כ"ג מסתלק בפה היינו משום דנתמנה בפה ומשא"כ בנמשח בשמן דנתקדש במעשה י"ל דאין מסתלק בפה וכן נ' וודאי דמשוח בשמן המשחה קדושתו קדושה קיימת וכן מוכח בירושלמי הוריות פ"ג א"ר אלעזר כ"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו א"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלקי"ו עליו אני ד' מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו וזה יש לומר גם כן טעם הרמ"ע ז"ל דאין השבות מפאת התוספת קדושה לבד במה שמקודש טפי להביא פר על כל המצוות רק דגוף קדושת כהונה גדולה הניתנה לו הוא תיקון גברא אלא דלא חשיבא תיקון גברא הואיל ויש לה סילוק בפה וכנ"ל ומשא"כ אם מושחין אותו דאין לו סילוק שוב הוי גוף הקדושה תיקון גברא (וגם התוספת קדושה י"ל דהיא ג"כ בעניין זה עצמו במה שאין לו סילוק וא"כ הרי הקדושה עצומה טפי] ואולם מהא דלא חשיב בגמ' בחילוק שבין משוח למרובה בגדים במה שזה יש לו סילוק וזה לא מוכח קצת דגם משוח מסתלק בפה וצ"ע ואם גם נאמר דמסתלק עכ"ז יש חילוק בינו לנזיר מפאת דנזיר הקדושה רק קדושה זמניית דל' יום ומשא"כ הך דכהונה גדולה דעצם הקדושה תמידית אלא דאפשר לסלקה ונהי דהתוס' בנזיר שם כתבו דהיו נזירים כל ימיהם זה איננו מפאת דעצם הקדושה כן רק מפאת דלא הי' אפשר להם להקריב קרבנותיהם ע"ש ואולם יומצא לפי"ז דנזירות עולם יהי' אסור לקבל ע"ע בשבת וגם זה אינו שוה ולמ"ד ריש כריתות דכ"ג משנמשח אין מתחייב על שמן המשחה משום דלאו זר מעיקרא הוא י"ל דחשוב תיקון גברא במה שנפטר ע"י המשיחה לעולם מחיוב סיכת שמן המשחה וצ"ע:

והנה אם נאמר דהמשיחה מעכבת א"כ ע"י המשיחה הוא דנעשה כ"ג ומתחדשת ונולדה ע"י המשיחה קדושת כהונה גדולה וא"כ י"ל דאית בי' איסור משום מוליד וכש"ס ביצה (דף כ"ג ע"א ול"ג ע"ב) דאולודי ריחא ואור אסור בשבת ויו"ט ואפי' אי אין המשיחה מעכבת עכ"ז י"ל דתוספת הקדושה שהוא מקבל ע"י המשיחה שהוא מקודש טפי לעניין פר וכנ"ל הנה הולדת תוספת קדושה זאת ג"כ י"ל דחשיב מוליד ובביצה (דף כ"ג ע"א) שם דהולדת תוספת ריח שרי ויש לחלק ואולם גם ע"ז יוקשה מקבלת נזירות בשבת וכמובן וגם יוקשה מקבלת גר בשבת דמבואר ביבמות (דף מ"ו ע"ב) דאסור משום תיקון גברא ואמאי לא אמר נמי משום מוליד קדושה ישראלית שהרי מתחדשת קדושה ישראלית בגר ע"י הגירות ודמי להך דכ"ג וכמובן וגם בביצה (דל"ז ע"א) אמר רק דאין מקדישין ואין מעריכין כו' גזיר' משום מקח וממכר ולא משום דמוליד קדושה וגם הגבהת תרומה ומעשרות אסור רק משום מתקן או טלטול ולא משום הולדת קדושה:

ובס' קהלת יעקב חיבור על חכמת האמת להגאון המלוא הרועים ז"ל במערכת אות ש' ערך שמן המשחה הביא ילקוט ישעי' וז"ל על ידי שמן המשחה נעשה הכהן ברי' חדשה עכ"ל ואיני זוכר כעת אנה נמצא כן בילקוט ישעי' ובילקוט שמואל רמז קכ"ז איתא דנמשח בשמן המשחה אפי' הוא קצר נעשה ארוך וכן הוא בתנחומא אמור בשינוי קצת והובא ג"כ בקהלת יעקב שם ואולם נאמנת לנו עדותו של הגאון הנ"ל ז"ל וא"כ לילקוט ישעי' הנ"ל ה"ל המשיחה הולדה ממש שמוליד ברי' חדשה ויעויין רש"י שבת (דף נ"א ע"ב) ואין מרזקין את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו וברש"י בשביל שיזובו מימיו משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו עכ"ל וה"נ כיון דנעשה הכהן ברי' חדשה דמי למלאכה שבורא ברי' חדשה ואולם גם ע"ז יוקשה מקבלת גר בשבת דכקטן שנולד דמי וה"ל מוליד ואילו בגמ' יבמות הנ"ל אמר האיסור משום תקוני גברא וי"ל דחדא מתרתי קאמר וגם מוכח קצת ביבמות (דף מ"ח ע"ב) דהא דגר שנתגייר כקטן שנולד ממש אינו מוסכם וע"כ ניחא לגמ' טפי לומר איסור דהוא אליבא דכ"ע. ובהיותי בזה עלה בדעתי להקשות מהא דהתורה ניתנה בשבת והרי ישראל נעשו גרים ע"י מ"ת למ"ד דממ"ת ואילך הוא דיצאו מכלל ב"נ ומבואר במדרשים דהקב"ה כביכול שומר שבת ומקיים כה"ת תחלה והורדת גשמים בשבת משום דכל העולם שלו והוי כמטלטל בחצרו וא"כ איך ניתנה תורה בשבת הא הוי קבלת גרים בשבת וי"ל דכיון דעניין התורה מחייב וודאי שתהי' נתינתה בשבת כיון שהי' כן וא"כ וודאי דנצרך להיות כן בפנימיות הדבר א"כ י"ל דנדחה איסור קבלת גרים מפאת הכרח נתינת התורה והוא כעין עדל"ת וכעין פ"נ דדוחה שבת מפאת חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכ"ש דהותר קבלת גירות בשבת כדי שיתקדשו כלל ישראל ויקבלו כל התורה ואולם מ"ש דיש בקבלת גירות איסור מוליד למ"ד דגר שנתגייר כקטן שנולד איסור זה לא הי' בגירות דמ"ת וזה עפ"י המבואר בגור ארי' פ' ויגש פרשה מ"ו פסוק יו"ד דע"י גירות דמ"ת לא נעשו כקטן שנולד הואיל והיו מוכרחים דכפה הר כגיגית יעוש"ה ואע"ג דגם מאיליהם אמרו נעשה ונשמע צ"ל דסוף סוף כיון דגם אם לא היו רוצים היו מוכרחים לקבל לא חשיבי קטן שנולד יעויש"ה שכן מוכח שם מלשונו ז"ל וי"ל דזהו באמת הטעם מה שכפה הר כגיגית אע"ג דמאיליהם אמרו נעשה ונשמע וכמו שנתקשו בזה התוס' בשבת ולפי הנ"ל ניחא דכיון דקבלת גירות דע"י מ"ת הותר רק מפאת ההכרח ומטעם דחיי' וכנ"ל וע"כ כל מאי דאפשר למיעבד בהיתירא צריך לעשות בהיתיר ולכן כפה הר כגיגית כו' כדי שלא יוחשבו קטן שנולד ולא יהי' גם איסור שבות דמוליד בשבת וכנ"ל. ואולם גוף הדבר קשה לומר דהי' במ"ת דחיית איסור שבת וחולה שנדחה איסור שבת עבורו משום פ"נ ג"כ חשוב פגם יעוין שבת (דף קנ"ו ע"א) האי מאן דבשבתא נולד בשבתא ימות על דאחילו עלי' יומא רבה דשבתא (ומכאן קצת ראי' דפ"נ רק דחוי' לא הותרה] וכבר כתבתי למעלה דסתימות סוגי' דכל הבשר מוכח דבב"ח שנתבשל לצורך חולה ג"כ אסור משום ל"ת כ"ת וחשוב נעבדה בו עביר' ונתיישבתי דקושי' מעיקרא ליתא דנתינת י' הדברות שניתנו בשבת לא הי' הגירות כלל יעוין כריתות (דף ט' ע"א) דהגירות הי' ע"י מילה וטבילה והרצאת דמים וזה לא הי' בשבת [ויעוין עוד תוס' יבמות (דף צ"ג ע"ב) דגר חשוב בא לעולם אלא שמחוסר גירות]:

והנה י"ל עוד בעניין איסור המשיחה דהשמן הניתן עליו יוצא מידי מעילה כיון דנעשית מצוותו וא"כ יש במשיחה היתיר איסור מעילה והוי כהגבהת תרומה דאסור משום דמתיר איסור טבל וחשיב היתיר האיסור מתקן והא דמבואר ריש כריתות דכ"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מיעיו חייב י"ל דהוא משום זרות וכמ"ש ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ואינו איסור מעילה דאיסור זרות לחוד ואיסור מעילה לחוד וכדמוכח בכריתות (דף ד' ע"ב) ויעוין תוס' מנחות (דף ע"ד ע"א) ד"ה לאו שדנו בזה ואולם במעילה (דף י"ט ע"א) מוכח קצת דכיון דהכ"ג חשיב זר גם לגבי ההוא שמן דאימשח בגווי' יש בו מעילה ג"כ והא בהא תלי' יעויש"ה וכן בת"י יומא (דף ס' ע"א) ד"ה ועגלה הבינו בפשיטות דכ"ג שנטל משמן כו' ונתן על בני מיעיו דחייב הוא איסור מעילה אע"ג דנעשית מצוותו.

עי"ל דהשמן הוא מוקצה מחמת איסור הקדש ואסור בטלטול דמאתמול הרי לא הוזמן למשיחה כיון דאירע פסול בכ"ג א' ביוה"כ ולא ידעו מאתמול שיוצרך משיחת הב' ואפי' למאן דלית לי' מוקצה מ"מ בהקדש י"ל דמודה דההקדש חשיב אדחיי' בידים וכך משמע בריש מפנין וע' ביצה (דף כ"ז ע"ב) וגם י"ל דלא חשיב כאן עומד ומצפה [ואולם כיון דמתקינין כהן אחר תחתיו מחשש שמא יארע בו פסול י"ל דחשיב הזמנה גם לעניין השמן ויעוין חולין (דף י"ד ע"א) נשחטה הובררה כו' וה"נ י"ל כן דכיון דהיו מסופקין לפני יוה"כ שמא יארע פסול שהרי עבור זה התקינו כהן אחר לכן אם אירע פסול הוברר למפרע דהי' השמן עומד למשיחת הב']:

עי"ל דכיון דהיו מושחין את הכ"ג כמין כ"ף יוני וכמבואר בהוריות (די"ב ע"א) ובכריתות (ד"ה ע"ב) ה"ל כתיבה אלא דהיא כתיבה שאינה מתקיימת וא"כ פטור אבל אסור מדרבנן יעוין רמב"ם ה' שבת פי"א הי"ג והט"ו ושם פ"א ה"ג ובש"ע או"ח סי' ש"מ ואולם לדעת האומר דח"ש דמלאכת שבת אסור רק מדרבנן א"כ כיון דהי' רק אות אחד אסור רק מדרבנן והוי שבות דשבות דמותר לצורך מצוה יעוין או"ח סי' ש"ז [וגם לדעת האומר דכתב עכו"ם הוא רק דרבנן הוא מפאת זה ג"כ רק שבות וגם הי' אפשר למושחו בשמאל דלא מצינו במשיחה שתוצרך ימין וכתיבה בשמאל ג"כ רק שבות] ואולם כאן הוא שבות במעשה וגם אין מדמין השבותים זו לזו וכמ"ש ז"ל:

והנה לפי המבואר ברש"י מנחות (דף נ"א ע"ב) ד"ה כהנים הדיוטות דרק במילואים קרב מנחת חינוך ולא נתבאר הטעם וי"ל דמשום דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לד' ביום המשח אותו לכן הקרבן תלוי במשיחה ואע"ג דכתיב רק ביום המשח אותו עכ"ז י"ל דכיון דכלל קרא קרבן בניו ודידי' כחדא לכן גם קרבן הבנים תלוי במשיחה ובמילואים נמשחו גם בני אהרן לכן הביאו מנחת חינוך ולפי"ז מנחת חינוך דכ"ג תלוי במשיחה [ואם דמקרא זה דזה קרבן וגו' קאי אמנחת חביתין וכנדרש בת"כ ובגמ' עכ"ז גם מנחת חינוך דכ"ג נכלל בו ועבור החינוך י"ל הוא דהוזכרה המשיחה דהא חביתין מביא כל כ"ג ולאו דווקא משוח] ואם נאמר כן א"כ א"א למושחו ביוה"כ כיון דיוכרח להביא המנחה והוא קרבן שאין קבוע לו זמן ואינו דוחה יוה"כ ואולם מדלא חשיב לי' בגמ' ביתרון שמשוח יתר על מרובה בגדים מוכח דאינו תלוי במשיחה ויש לומר דכיון דהי' נוהג גם בכהנים הדיוטים בשעה שנמשחו דהיינו במילואים לכן לא חשיב לי' בדברי משוח ואולם במנחות (דע"ח ע"א) כ"ג המתקרב לעבודה כו' מבואר להדיא דאינו תלוי במשיחה רק כל כ"ג מביא מנחת חינוך ומשם בלא"ה קשה ארש"י מנחות (דף נ"א ע"ב) הנ"ל יעויש"ה דאמר הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט כו' ומבואר להדיא דגם כהן הדיוט מביא תמיד מנחת חינוך ביום חינוכו ולאו דווקא במילואים הי' כן [ומש"ש בתוס' דקרבן יחיד אין קרב ביוה"כ לאו דווקא דלפי ההלכה לאו ביחיד תליא מילתא רק בקביעות זמן ויעוין עוד בגמ' מ"ק (דף ט"ו ע"ב) וביום בואו וגו' זו עשירית האיפה כו' והיא מנחת חינוך יעוי"ש ברש"י ולא הוזכר שם משיחה רק ביום בואו סתם לכן אין התחלה לומר דיהי' תלוי במשיחה ורש"י מנחות (דף נ"א ע"ב) הנ"ל צ"ע וגם אין נ' כוונתו דתלוי במשיחה רק דהיא ממצות מילואים לא ממצות דורות וככמה דברים שנהגו במילואים ואינם לדורות]:

והנה בסיפרא פ' צו מכילתא דמילואים בריתא יו"ד וז"ל וימשח את המשכן את כל אשר בו לא כמשחת אהרן ובניו שלאחר שמלביש הי' מושחם וכן הוא אומר כשמן הטוב על הראש יכול שמשחם עד שלא הלבישם ת"ל שיורד על פי מדותיו אבל משחת כל הכלים כל כלי וכלי בפ"ע טעון משיחה כו' ובפי' הראב"ד וז"ל לא כמשיחת אהרן ובניו משיחת כל הכלים משיחת אהרן ובניו מאחר שמלבישם חוזר ומושחן כלומר ולא משיחה מיוחדת לבגדים אלא שהמשיחה שלהן שיורדת מאילי' על הבגדים כדמפרש ואזיל יכול שמשחן עד שלא ילבשם כלומר שתי משיחות עשה להן לבגדים בפני עצמן ולאהרן ובניו בפני עצמן כו' ת"ל כשמן הטיב כו' שיורד על פי מדותיו. מדותיו מל' מדו בד כו' כלומר בשעת משיחתו הי' השמן יורד מראשו לזקנו ומזקנו לפתח בית הצמר (נ' דצ"ל הצואר) על בגדיו נמצא שלא היתה משיחה לאהרן ולבניו אלא לאחר הלבשת הבגדים ולא לבגדים משיחה בפני עצמן שאילו הית' לבגדים משיחה בפני עצמן למה הזכיר הכתוב כשמן הטוב כו' שיורד על פי מדותיו כמו כן היתה משיחתו בשאר מקומות שאי אפשר שלא יקבלו הבגדים דרך לבישתן מן השמן שעל ראשם אלא ש"מ שלא הי' שם משיחה קודם הלבשה לא על הבגדים ולא עליהם כו' עכ"ל ומבואר דמצות משיחת הכהנים במילואים הי' כשהם לבושים בגדי כהונה וא"כ אי נימא דגם לדורות הוא כן דבשעת משיחה צריך הכ"ג להיות לבוש בגדי כהונה וא"כ לדברי הראב"ד הנ"ל דאי אפשר שלא ינטף מן השמן על הבגדים בשעת המשיחה [ובזה הוא שנתקדשו הבגדים מן המשיחה שהיתה נוטפת עליהם וזהו שנא' שיורד על פי מדותיו היינו הבגדים דנקראים מדותיו מל' מדו בד דע"י השמן היורד עליהם הוא שנתקדשו גם הם] וא"כ לפי המבואר בזבחים (דף י"ח ע"א ודף ל"ה ע"א) דבגדי כהונה מטושטשים פסולים לכן לא הי' אפשר למושחו רק בחול דאחרי דמיתווסו הבגדים היו מכבסין אותן והיינו למ"ד בזבחים (דף פ"ח ע"א) דבגדי כהונה שנתגעלו אם הוגעו למים מכבסין אותן וצ"ל דגיעול דשמן הנ"ל הי' מתכבס במים [וצע"ק באמת למ"ד הב' בזבחים שם דאין מכבסין אותן כל עיקר דא"כ מה עשו במשיחת בגדי כהונה הנ"ל ואיך נתקדשו הבגדים ע"י המשיחה הנוטפת עליהם לפי' הראב"ד הנ"ל הא נטשטשו ונפסלו לעבודה וצ"ל דכיון דהמצוה כך ואדרבה השמן מקדשם לא חשיב טשטוש וכשירים] ומשא"כ ביוה"כ דהכיבוס אסור לא הי' אפשר למושחו ואם ימשחוהו וילבוש בגדים אחרים אחר המשיחה י"ל דלא הי' שם בגדים אחרים [ומשנה חגיגה (דף כ"ו ע"ב) כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישיים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן אולי אין בגדי כהונה בכלל זה ואע"ג דגם הם קרוים כלי שרת בזבחים (דף י"ג ע"א) מניין לקבלה שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת היינו שלא יהא מחוסר בגדים ושם (דף כ"ד ע"א) הואיל וריצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין ע"ש בתוס' דקאי אבגדי כהונה ובחגיגה (דף י"ו ע"א) אין כ"ג מתלבש בכליו ע"ש בתוס' ג"כ דקאי אבגדי כהונה וכן בתמיד פרק ה' משנה ג' וחלונות היו שם וכתוב עליהם תשמיש הכלים והכוונה אבגדי כהונה ע"ש ובבמדבר רבה פרשה כ"ב וכלי הקודש כו' ר' יוחנן אמר אלו בגדי כהונה כו' ובגדים דעלמא נמי קרוים כלים כהך דשבת (דף ק"כ ע"א) ולובש כל מה שיכול ללבוש כו' ר' יוסי אומר י"ח כלים ושם (דף קי"ד ע"א) אלו כלים האוליירין כו' ושם (דף קנ"ב ע"ב) ינתנו כלי לאוצר כו' וכזה עוד במקומות רבות מאוד מ"מ אין לדון בזה מן הסתימות ויוכל להיות שפיר דבהך דכל הכלים שבמקדש כו' דחגיגה כו' אין בגדי כהונה בכלל זה ונזכרתי דבירושלמי יומא פ"ג ה"ו יש פליגתא דר' יוסי ורבנן בקר דולבני אהרן תעשה כתנות דלרבנן שם הכוונה שתי כתנות לכל אחד ואחד ולר' יוסי הכוונה לכל בני אהרן תעשה כתנות לכל אחד כתונת אחת ומשמע שם דלרבנן כל הבגדים היו כפולים ולאו דוקא כתונת והירושלמי הנ"ל הוא ג"כ ריש חגיגה והובא בתוס' שם ובפי' הראב"ד על הסיפרא צו פרק ב' בריתא א' דאמר שם בד שיהיו כפולים כ' וז"ל הא מייתי לה בזבחים פרק ב' (דף י"ח ע"ב) ובההיא גירסא גרסי' שיהא חוטן כפול ששה אבל בירושלמי יומא פ"ג גרס לה כלישנא דסיפרא ומפרש לה שיהא בגדים כפולים לכל אחד ואחד ומפיק טעמא מדכתי' ולבני אהרן תעשה כתנות לכל אחד תעשה כתנות עכ"ל וכזה עוד בסיפרא אחרי פרק א' בריתא ה' ובפי' הראב"ד שם ואך בשינוי קצת דשם נראה דהיתה גירסת הראב"ד בגמרא זבחים הנ"ל גם כן בגוף הבריתא בד שיהו כפולים אלא דהגמרא מחולקת בפירושה עם הירושלמי דהגמ' מפרשת להך דשיהו כפולים שיהא חוטן כפול ששה והירושלמי מפרש שיעשו בגדים כפולים לכל אחד ב' חלוקים ב' מכנסים כו' עש"ה ועכ"פ כיון דקיי"ל כבבלי נגד הירושלמי א"כ לא היו הבגדי כהונה כפולים לכל אחד ואולם י"ל דרק מחיובא דקרא לא היו כפולים דלא מפרשי' כתנות ב' כתנות לכל אחד אבל בלא"ה עשו כן מעצמם מטעמא דאם יוטמאו יביאו אחרים תחתיהן וככל כלי המקדש דהי' שניים ושלישיים מטעם זה וכנ"ל ובאתי רק להעיר] וגם י"ל דהי' הזמן רב להמתין שהרי כ"ז שהשמן לח מטפטף על הבגדים ולקנחו אחרי המשיחה א"א דמצותו שיהי' על ראש כ"ג עד שיתייבש וכמבואר בת"י יומא (דף ס' ע"א) שם וא"כ לא הי' יכול לעבוד איפוא עד שיתייבש השמן דכ"ז שהוא לח מטפטף על הבגדים ופסולים משום טשטוש וע"כ י"ל דהי' זה זמן רב להמתין דעבודה דיוה"כ הית' רבה והכ"ג חלש ותכבד העבודה עליו בזמן קצר דמש"ה הי' תרומת הדשן דיוה"כ מחצות ויעוין יומא (דף ע' ע"ב) דילמא חולשא חליש כ"ג כו' ויל"ע עוד אם לא הי' גוף המשיחה שבות מפאת האסור ללכלך בגדיו בשבת בדבר לח המלכלך משום גזירת סחיטה יעוין שבת (דף קי"ג ע"ב) וביצה (דף י"ח ע"א) ואע"ג דבשמן המשחה ודאי לא הי' סוחט משום איבוד קדשים עכ"ז לא אלים זה מאיסור שבת דחיישי' דילמא ישכח וגם י"ל דהוא גזיר' כללית ואסור גם בשמן המשחה משום לא פלוג והוא ג"כ בכלל האיסור הסתמיי [וע' ירושלמי פסחים פ"א ה"א שלא תחלוק בין נדה לנדה אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור עש"ה וכזה עוד שם פ"ב ה"ז עש"ה והובא קצתו בתוס' נדה (דף ס"ו ע"ב) ד"ה אם] ואולם לת"י יומא (דף ע"ז ע"ב) ד"ה עובר דלצורך מצוה מותר להלך במים בבגדיו בשבת ולא חיישי' לסחיטה דלצורך מצוה לא גזור א"כ ה"נ הרי הוא לצורך מצוה:

עוד יש לעיין לירושלמי שבת פ"ז ה"ב אין כיני אפי' בני נש מן גו בני נש יעוי"ש בק"ע דבורר אדם מאדם חשיב בורר א"כ איך אפשר למנות כ"ג ביוה"כ שהרי בוררין אותו משאר כהנים לעשותו כ"ג וצ"ל דזה לא חשיב ברירה כיון דעדיין הוא בכלל הציבור אלא דיש לו קדושה נוספת וגדולה מהם ואולם אם מושחין אותו דנעשה עי"ז עניינו עניין ציבור לעצמו וכל' הגמ' יבמות (ד"ט ע"א) הרי משוח כציבור וכדומה גם מגוף הדין דמביא פר בעצמו ככלל הציבור לכן חשיב זה ברירה והבדלה שנבדל להיות ציבור לעצמו ויעוין תנחומא פ' תצוה וז"ל ומדבר בהקב"ה שאמר לישראל מכולכם אין לי אלא כ"ג שנמשח בשמן המשחה שנא' ויבדל אהרן להקדישו קודש הקדשים כו' עכ"ל ומוכח מלשון התנחומא דעיקר הבדלת כ"ג הוא במה שנמשח והטעם כנ"ל דבלי משיחה עדיין הוא בכלל הציבור אלא דיש בו תוספת קדושה וע"י המשיחה נעשה עניינו עניין ציבור לעצמו ולכן מביא פר בעצמו כמו הציבור בכלל ולכן חשיב הבדלה ולכן י"ל ג"כ דהמשיחה חשובה ברירה כיון דקרוי' הבדלה וכמובן [ואם נאמר דגוף מינוי הכ"ג חשיב ברירה הואיל וקראו הכתוב הבדלה וכתנחומא הנ"ל ונאמר דאינו תלוי במשיחה ומשיחה דנקט התנחומא לאו דווקא י"ל דזהו הטעם דמתקינין כהן אחר לפני יוה"כ דהואיל והותקן עוד מלפני יוה"כ לא חשיבא ברירה ביוה"כ]:

ובגוף קושית התוס' נזיר והרמב"ן והשואל בשו"ת הרמ"ע הנ"ל י"ל בפשיטות לפי המבואר בת"כ צו עה"כ כיום המשח אותו דאין כ"ג נמשח אלא ביום וא"כ י"ל דמשכחת גם בזמן שהי' שמן המשחה מרובה בגדים לבד לדעת הר"ש והרז"ה דגם תרומת הדשן דיוה"כ דהיא עבודת לילה וביוה"כ הוא מחצות הוצרכה להיות בכ"ג וא"כ משכחת שנחלש הכ"ג בחצות הלילה בהגעת זמן תרומת הדשן והוצרך מי שנתמנה תחתיו לתרום הדשן ולא הי' אפשר למשחו אז כיון דאין מושחין אלא ביום וא"כ הוכרח לעשות תרומת הדשן בריבוי בגדים לבד ולפני עמוד השחר הבריא הכ"ג הראשון וחזר לעבודתו דנמצא אז הכ"ג הב' מרובה בגדים לבד ולא משוח וז"פ:

ומ"ש כ"ת בכוונת הרמב"ן דלא משחו הב' משום איבה נכון הוא ויעיין בסיפרא אחרי פ' ח' בריתא ד' והבריתא הובאה גם בירושלמי יומא פ"א שם וכיפר אשר ימשח אותו כו' אין לי אלא משוח כו' מרובה בגדים מניין ת"ל ואשר ימלא את ידו מניין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן ובפי' הראב"ד והר"ש משאנ"ץ וז"ל מניין שצריכים אנו להתקין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול וזו ההתקנה תהא במקום משיחה או ריבוי בגדים שצריך להיות בכ"ג קידם יוה"כ ולפי שא"א לו למשחו קודם לכן או להלבישו שמונה בגדים לפי שאין ממנין שני כהנים גדולים כאחד משום איבה ההתקנה הזו במקום משיחה וריבוי בגדים עכ"ל ומוכח דלא נמשח הכ"ג הב' גם ביוה"כ משום איבת הא' ולא הי' הב' לא משוח ולא מרובה משום זה ורק שאם אירע פסול בכ"ג ע"כ הוכרח הב' לעבוד לבוש בגדי כהונה אבל משיחה לא היו מושחין אותו משום איבת הא' ומלשון הראב"ד והר"ש משאנ"ץ הנ"ל מוכח קצת דהתקנת הב' הי' ז' ימים קודם יוה"כ והי' מתוקן ז' ימים קידם יוה"כ ועמדה ההתקנה שבעה במקום משיחה וריבוי שבעה וגזה"כ הוא ומדויק ל' המשנה ריש יומא ז' ימים קודם יוה"כ כו' ומתקינין כו' ומוכח דההתקנה ג"כ הית' ז' ימים ואם כנים הדברים ע"כ דלא משחוהו ביוה"כ דאל"כ ל"ל התקנה ז' בשש סגי דיום אחד הרי יהי' משוח בפועל היינו ביוה"כ אם יצטרך לעבוד ואולי אין מצטרפת ההתקנה והמשיחה להשלים מניין ז' ודוגמאות לזה בגיטין (דף ט"ו ע"ב וט"ז ע"א):

ומ"ש כ"ת דהאיסור ביוה"כ מטעם סיכה ק' להאמר דהא היא סיכה שאינה של תענוג ועלו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ובתוס' יומא (דף ע"ז ע"א) כתבו כללא דמילתא דכל סיכה שאינה בשביל תענוג שרי ומ"ש כ"ת מגמ' יומא (דף פ"א ע"א) דעינוי לא הותר מכללו במקדש לא הוצרך לזה דאפי' הי' מותר במקדש כמלאכה עכ"ז הרי גם מלאכה הותר רק בקבוע לו זמן ומשיחה הרי אין זמנה קבוע [וגוף הך דעינוי לא הותר מכללו יש בו מקום עיון בת"י יומא (דף ס"ז ע"א) אהך דעל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון כו' תנא מעולם לא נצרך אדם לכך ובת"י לא נצרך אדם לכך אבל אם הי' צריך היו מאכילין אותו ואפי' לא הי' רעב יותר דוחה שעיר ואינו כמו שבת וטומאה עכ"ל ותיבת ואינו ט"ס נגלה וצ"ל דוחה שעיר כמו שבת כו' והיינו דאפי' לא הי' רעב ביותר שיהי' מסוכן רק שלא יוכל לשלוח השעיר לצוק מפני הרעבון דוחה השעיר לאיסור האכילה כי היכא דדוחה שבת וטומאה [ומש"ש בת"י אחר זה אינו דברי הקדום דהך ואפי' לא הי' רעב כו' עד וטומאה" דכתוב שם בב' חצאי מרובע הם דברי אחר שהכניס דבריו תוך דברי הת"י לחלוק עליהם ועכ"פ גם הם דברי קדמון וקצת משמע כן גם דעת הרמב"ם פ"ג מעבודת יוה"כ ה"ז ובחידושי דיברתי בזה וא"מ]:

ומה שהביא כ"ת ל' הרמב"ם בכלי המקדש דמושחין ז' ימים יום אחר יום וא"כ על כרחך דהית' המשיחה גם בשבת הנה גם ברש"י יומא (דף ה' ע"א) ד"ה משיחת שבעה כ' שיתנו שמן המשחה על ראשו ובין ריסי עיניו ז' ימים רצופין עכ"ל. ואולם אילו הי' במשיחה בשבת איסור תורה חשוב רצופין גם בהפסק יום השבת בנתיים כיון דימים הראוים הם רצופין ע' כזה מועד קטן (ד"ט ע"א) ומשכן דדחי שבת מנ"ל כו' אמר קרא ביום עשתי עשר יום מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולם רצופין (בלי הפסק בנתיים וע"כ דדחי שבת) ודילמא ימים הראויין כו' והיינו כנ"ל דגם בכך חשוב רצופין במה שימים הראויין הם רצופין דהא בעי' רצופין מגזה"כ דומי' דיום דכולו רצוף:

והנה עיינתי עוד בס' באר שבע הוריות (דף י"ג ע"א) ד"ה משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים וראיתי שהאריך הרחיב הדיבור בזה איך משכחת משוח ומרובה בזמן אחד והוא ז"ל כ' שם להדיא דהמשיחה מעכבת בזמן שהי' שמן שהוצרך להיות משוח שעה אחת על כל פנים ואף על פי כן כתב שם גם כן כדברי הרמ"ע וזה לשונו בקצרה. ואי אפשר לומר דאיירי שאירע קרי במשוח ביוה"כ והכהן שמתקינין תחתיו נתרבה בבגדים בלבד ושימש תחתיו כי אין משיחתו דוחה יוה"כ כדמשמע בפ"ק דיומא ומתקינין לו כהן אחר כו' במה מחנכין אותו כו' ולא אמר דמחנכין אותו במשיחה כו' עכ"ל [ויעויש"ה שסתר זה דא"כ ה"ל משמש ושעבר ומשא"כ ל' הבריתא משוח ומרובה משמע דשניהם משמשים] ודבריו כדברי הרמ"ע אלא דלא הזכיר שבת ויו"ט ובדבריו וודאי ק' דכיון דהמשיחה מעכבת א"כ ע"כ דיש בה איסור דאוריתא ביוה"כ דאל"כ ה"ל לעכב גם ביוה"כ דמפאת איסור דרבנן ק' לומר דחשוב א"א וכאין שמן וכנ"ל וזה וודאי ק' דאיזה איסור תורה יש במשיחת שמן ומשניות שלימות בשבת (דף קי"א ע"א ודף קמ"ז ע"א) דמותר לסוך עצמו בשמן בשבת וביוה"כ נמי נאסרה רק משום עינוי וסיכה של תענוג דווקא וביומא (דף ל"ה ע"ב) פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת כו' על כרחך האי לחלל לא קאי אסכוהו דסיכה לית בה איסור שבת ואי קאי אסיכה צ"ל דמה שניסך וישב אח"כ נגד המדורה אית בי' איסור בישול השמן יעוין שבת (ד"מ ע"ב). וק' עלי לומר דכיון דהמצוה שיתייבש השמן המשחה על ראש הכ"ג וכת"י יומא שהבאתי דכ"ז שלא נתייבש לא נעשה מצוותו ע"כ ה"ל מצוה שיתבער השמן ויכלה על ראש כ"ג וכיון דהוא מצוה המצוה אחשבתי' למלאכה וכדעת רש"י ביצה לעניין האכלת תרומה טמאה לבהמה [דכוונת רש"י וודאי דביעור דמצוה חשוב מלאכת הבערה דאל"כ כל קיום מצוה בשבת יוחשב מלאכה] דה"נ הוי מצוה של ביעור ואפי' יתכן זה מ"מ כל כי האי ה"ל לבעל הבאר שבע לפרושי וצע"ג:

והנה עלה בדעתי עוד דכיון דחילוק שבין מרובה למשוח הוא רק בפר הבא על כל המצוות א"כ נ' דתועלת המשיחה הוא רק לשיתקדש גם לעניין הבאת הפר ולדעת הריב"א בתוס' יומא (דף נ"ז ע"א) ד"ה אני גם לעניין עבודה ע"ש דלריב"א פר הבא על כל המצוות עבודתו רק במשוח ולא במרובה וא"כ כיון דהפר אין קבוע לו זמן ואין הקרבתו דוחה שבת וכמבואר ביומא (דף נ' ע"א) א"כ אין תועלת במשיחה רק אאחר יוה"כ בהכרח דביוה"כ גופי' אין מציאות שיוקרב פר וע"כ ה"ל המשיחה ביוה"כ טירחא לצורך חול דיש בזה עשה דשבתון דאוריתא לרש"י שבת (דף קי"ד ע"ב) ואפי' לבאר שבע דהמשיחה מעכבת כ"ז שיש שמן ואפשר למושחו ודייק לה מלשון הגמ' יעויש"ה וא"כ נ' לכאורה דעצם הקדושת כהונה גדולה באה לו רק ע"י המשיחה כשאפשר למושחו ועצם הקדושה הרי צריכה לו גם ביוה"כ לשיוכל לעבוד עבודות יוה"כ ואין הטירחא איפוא לצורך חול עכ"ז י"ל דעניין עיכוב המשיחה איננו מפאת דעצם הקדושה באה ע"י המשיחה רק דבאמת אין המשיחה מועלת רק לעניין ראויות להביא פר או לעבוד עבודת הפר וכנ"ל ועכ"ז שפיר מעכבת דעניין העיכוב הוא כהך דירושלמי יומא פרק ב' ה"א ר' חמא כו' אין קמיצה פחות מב' זיתים כו' ר' יצחק כו' שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כב' זיתים פסול מן העבודה ובמל"מ ה' מעשה הקרבנות הובא בשירי קרבן שם דכוונת הירושלמי דכיון דאין ראוי לכל עבודות כהונה שהקמיצה מכללם לכן אף לאחת מהן אינו ראוי ונפסל לגמרי ובש"ק שם נסתפק בפי' זה ואולם לענ"ד ג"כ פשוט דהפי' כן ויש דוגמתו בירושלמי חגיגה פ"א ה"ח לעניין מינוי זקנים הראוי לכל הדברים ראוי לדבר א' ושאינו ראוי לכל הדברים אינו ראוי אפי' לדבר אחד וע"כ נ' דגם בקדושת כהונה גדולה הוא כן דבעי' ראויות לכל מילי דכהונה גדולה שהפר מכללם ואם לאו גם לאחד מהם אינו ראוי והא דבאין שמן אין מעכב צ"ל דגזה"כ הוא והוא דוגמת אימורים דבליתנהו לא מעכבי ועכ"פ כשיש שמן ואפשר למושחו ויקבל ע"י המשיחה קדושה לפר אזי עניין העיכוב אז מפאת דבעי' גם לעניין שאר עבודות שיהי' ראוי גם לפר וכנ"ל וא"כ עכ"פ עצם מעשה המשיחה הנה עניינה רק לקדשו לעניין הפר וזהו בעצמותו רק טירחא לצורך חול אלא דיש בו ממילא נפקותא גם ליוה"כ דאם לא יהי' ראוי לעבודת פר דאפשר שתסתבב אחרי יוה"כ בזמן החול אזי גם עבודות דיוה"כ לא יוכל לעבוד כיון שאין ראוי לכל הדברים וא"כ עכ"פ כיון דאין המשיחה נותנת לו עצם הקדושה המצטרכת לעבודות יוה"כ כי היכי דתוחשב המעשה טירחא לצורך יוה"כ עצמו דעצם הקדושה הרי מקבל גם בלי המשיחה ועניין המשיחה הוא רק בתת לו קדושה לפר וכנ"ל אלא דהראויות לפר הוא רק דבר המעכב בעצם הקדושה וכנ"ל א"כ עכ"פ כיון דהמשיחה עצמה עניינה רק לתת לו קדושה לדבר הנצרך רק בחול ה"ל המשיחה בעצמותה כפי עניינה טירחא לצורך חול דאסורה ביוה"כ מה"ת מפאת עשה דשבתון וכיון דאסורה מה"ת שוב הא הוי כאילו אין שמן וא"א למושחו דאין המשיחה מעכבת ושוב הא אינה נצרכת כלל לעצם הקדושה המצטרכת ביוה"כ ושוב שפיר אסור למושחו דבשלמא אם היתה עניין המשיחה נותנת לו גוף הקדושת כהונה גדולה בעצם דהיא מצטרכת ליוה"כ עצמו שפיר הוי המשיחה בעצמותה טירחא עבור יוה"כ ואין בה איסור כלל ומשא"כ עתה דעצם המשיחה נותנת לו רק קדושה לפר אלא דהקדושה והראויות לפר מעכבת בקדושת כהונה גדולה א"כ כיון דהמשיחה עצמה כפי עניינה דהיא רק תת לו קדושה לפר אסורה בעצמותה דה"ל מעשה עבור החול א"כ שוב הא הוי כאין שמן ואין מעכבת כלל ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים ואם כי גם זה אין נ' בכוונת הבאר שבע דכל כי האי נמי ה"ל לפרושי עכ"ז הדברים בעצמותם נראים ונתנים להאמר בס"ד:

ואולם נתיישבתי דעשה דשבתון הנ"ל הא ליתא ביוה"כ וכמבואר ברש"י שבת שם דעשה דשבתון ביוה"כ איצטריך לשאר עינוים ואולם בזה י"ל דרך ממ"נ אם נאמר דהי' במשיחה איסור תורה מפאת סיכה ביוה"כ [ומהך דעלו חטטין כו' י"ל דסיכה על החטטין אין מענגת ומייתבת דעתא כלל רק מסרת צער החטטין לבד] אלא דזה נסתר לדיעות הסוברים דשאר עינוים דרבנן וא"כ שוב דרך ממ"נ אי שאר עינוים דאוריתא הרי יש כאן איסור סיכה מה"ת ואי שאר עינוים דרבנן שוב לא איצטריך שבתון לשאר עינוים ושוב ע"כ אתי לאסור טירחא לצורך חול כמו בשבת ושוב המשיחה אסורה מפאת טירחא לצורך חול וכאמור:

ואולם נתיישבתי דזה וודאי א"א לומר דטירחא ביוה"כ לצורך חול אסורה מה"ת כיון דמותר קניבת ירק ביוה"כ ואין חולק בזה בגמ' ואיסור דאוריתא וודאי לא הוי שרינן משום עגמת נפש וכדברי רש"י שבת (דף קי"ד) שם ואמנם י"ל דהצורך משום עגמת נפש כדי שיצטער ויהי' לו עינוי הרי הוא טירחא לצורך יוה"כ עצמו וע"כ שרי והא דאסור ביוה"כ שחל בשבת אע"ג דגם אז הטירחא לצורך בו ביום עצמו י"ל דכיון דצורך העינוי הוא רק משום קדושת יוה"כ דאותו יום דיש בקדושה זאת מצות עינוי דאילו קדושת השבת הרי אין בה מצות עינוי א"כ כיון דיש אל היום ב' קדושות דשבת ודיוה"כ ונמצא שהוא עושה המעשה גם ביום דקדושת השבת ואילו הטירחא נצרכת רק עבור קדושת היוה"כ לחוד ע"כ ה"ל לגבי קדושת השבת כטורח בשבת לצורך יום אחר ויש לדון בזה הרבה ומתקיעת שופר דמותר בשבת מה"ת יש סתיר' לזה לכאורה ויש ליישב וכבר נלאיתי מפני האריכות וגם לדיעה הב' בראשונים בשבת שם דהאי מפני עגמת נפש היינו כדי שלא תהי' נפשו עגומה עליו במוצאי יוה"כ כשיצטרך לקנוב הירק במוצאי יוה"כ ולא יוכל לאכול מיד אחרי התענית או דביוה"כ עצמו מסתלק העג"נ כשרואה האוכל מוכן לפניו א"כ בטלו דברינו וכמובן ואולם בגוף מחלוקת הראשונים ז"ל הנ"ל בפירושא דהאי מפני עגמת נפש יש כדמות ראי' לפירש"י דהאי מפני עגמת נפש היינו כדי שיהי' עג"נ לא להסיר העג"נ מגמ' מ"ק (דף י"ד ע"ב) מקרעין לקטן מפני עג"נ ומגילה (דף כ"ט ע"א) עלו בו עשבים בביהכ"נ שחרב לא יתלוש מפני עג"נ דבשני מקומות אלו הפי' כדי שיהי' עג"נ לא כדי שיוסר העג"נ:

והנה עיינתי עוד בשו"ת באר שבע וראיתי שבסי' מ"ב בו הביא השואל שו"ת הרמ"ע הנ"ל שהביא כ"ת וכ' רק לתרץ קושית הרמ"ע והבאר שבע בתשובתו הורה לעיין בתוספותיו להוריות ובעניין זה מה יש למשיחה לדחות שכ' הרמ"ע דאין המשיחה דוחה כו' לא דיברו כלל:

ובגוף הדבר שנתחבט הבאר שבע בהוריות שם אהך דמשוח קודם למרובה דאיך משכחת משוח ומרובה שיהיו שניהם משמשים. ימחול כ"ת לעיין בגוף דבריו שהאריך הרחיב הדיבור והניחו בקושי' גדולה. לענ"ד משכחת שגלה הכהן משוח ובנתיים נגנז השמן כתוס' נזיר (דמ"ז) ובאו ב' עדים והעידו שמת ומנאו אחר תחתיו מרובה בגדים ואח"כ חזר הא' וב' עדים מעידים שהוא הוא וכהך דריש האשה רבה ויכר יוסף כו' ואנן לא מכירינן לי' דעתה איכא תרי לגבי תרי והכהן המתמנה תחתיו אומר ברי לי על הא' שאינו הכ"ג דלדידן יש להחזיק הא' בכ"ג מפאת החזקת חיות ועכ"ז לגבי המתמנה תחתיו לא מהני החזקה לאוסרו בעבודה משום איבת הא' דנגד ברי לא מהני חזקה וכתוס' בהאשה רבה (דף צ"ג ע"ב) ד"ה מאי ומהרש"א ריש האשה רבה (דף פ"ח ע"א) וגם משכחת שהמתמנה תחתיו הוא עצמו מן העדים המעידים שמת הא' וא"כ בכה"ג שפיר שניהם משמשים שימוש כהונה גדולה ועכ"ז לפדות ולהחיות הא' קודם להב' כיון דאנן מחזיקין הא' שהוא הוא וא"כ הוא משוח וקודם למרובה מיהו יש לדון אי יש בכה"ג קדימה אל הא' כיון דהב' וודאי כ"ג והא' רק מחזקה וי"ל דוודאי מרובה עדיף מחזקה דמשוח ואולם משכחת נמי אפי' הכל מכירין את הא' שהוא הוא דעכ"ז אין לאסור שימוש הב' מפני איבת הא' כיון דתרי כמאה דרק באיסור א"א כתבו תוס' ריש האשה רבה דבדבר הנראה וידוע לכל לא הי' אומר רב דלא תצא והיינו דראוי לאסור מדרבנן עכ"פ ומשא"כ כאן דהוא רק איסור דרבנן מפני איבת הא' והב' אומר ברי לי שאני כ"ג והוא אינו י"ל דאין כח לאסרו ולבטלו ממצות עבודה עבור איבת הא' כיון דמדינא הוא ספק שקול והוא אומר ברי ועכ"ז לפדות ולהחיות לדידן שפיר הא' קודם כיון שאנחנו מכירין את הא' שהוא הוא וא"כ הרי משוח קודם למרובה ובאופן הראשון שכתבתי דאין מכירין אותו משכחת ג"כ אם אירע שצריך העד המכיר את הא' שהוא הוא לפדות ולהחיות אחד משניהם דאז יש לו להקדים את הא' שיודע שהוא המשוח ועכ"ז הרי גם הב' משמש שהב"ד א"א להם לאסור שימוש הב' כיון דהוא תרי ותרי והב' אומר ברי וכנ"ל:

והנה מה שדנתי למעלה בעניין איסור מוליד נתיישבתי די"ל עוד דהי' איסור מוליד במשיחה עפ"י המבואר בכריתות (דף ה' ע"ב) דנס גדול נעשה בשמן המשחה דכולו קיים לעת"ל וא"כ כשלקחו ממנו שמן למשוח נתחדש השמן הזה בצלוחית ובוודאי דהי' מתחדש מיד וא"כ התחדשות השמן החדש הרי הוא הולדה ממש ונהי דאין זה מעשה המושח דהוא רק מחסר השמן והשמן המתחדש תחתיו הוא מתחדש ע"י נס ונמצא דה"ל המושח רק גרם מוליד עכ"ז י"ל דכיון דהי' בשמן כח אלק"י דהתפשטות והתחדשות עד שיעור י"ב לוג אלא דכאשר השיעור שלם באמת אז ממילא אין הכח הזה פועל וכשמחסרין ממנו אז שוב הכח ההוא פועל פעולתו א"כ החסרון שמחסרין ממנו אינו גרם ההולדה לבד רק מתייחס שפיר גוף ההתחדשות וההולד' אל המחסר דוגמת זומר ומנכש דחשיב זורע ונוטע בשבת (דע"ג ע"ב) ובמ"ק (דף ג' ע"ב) ואע"ג דאין ניכוש מעשה זריעה רק עקירת העשבים הרעים ועכ"ז כיון דיש שם בעשבים הטובים כח הגידול אלא דעשבים הרעים מעכבים כח הגידול מלעשות פעולתו וע"כ עקירת העשבים הרעים מתייחס לעוקר היותו פועל הגידול בעצם כמו בזורע וא"כ ה"נ דכוותה מתייחס שפיר למושח עניין ההולדה בעצם כיון דיש בשמן כח ההולדה והיות השיעור שלם מעכב פעולת זה הכח וע"כ החסרון שמחסרין מן השיעור הו"ל שפיר מוליד בעצם ודו"ק ואולם אין העניין דומה כ"כ למנכש דשם כיון דעשבים הרעים מכחישים כח הגידול הרי יש העדר חלק כח הגידול היינו דבעניין הכיחוש שחסר כח הגידול ואינו בשלימות הנה זה החסרון שהוא בכח הגידול הרי הוא העדר שחסר הכח וכשמנכש ועוקר העשבים הרעים ומשתבח ומשתלם עי"ז כח הגידול הרי מתחדש לגמרי עניין וכח הגידול באותו החלק והעודף שהי' חסר תחלה ונעדר ולכן שפיר חשיב זורע ומשא"כ בענייננו הוא נושא אחר דבענייננו יש כבר כח ההתחדשות וההולדה לגמרי ורק שאין פועל מפאת שכבר פעל וכשמעדירין הנפעל שוב פועל שנית וד"ז הוא נושא אחר וכמובן וי"ל שפיר בכמו זה דאין מתחדשת ההולדה להמעדיר את הנפעל הישן כיון דכח ההולדה ישנו לגמרי ומאילי' נעשית והוא רק מעדיר את הישנו בפועל ועושה מקום לה ודו"ק היטיב מאוד וגם מזומר אין ראי' להנ"ל וכמובן ואולם מהך דאמר עוד בשבת (דף ע"ג ע"ב) שם במאן דקטל אספסתא דחייב משום נוטע ופירש"י דקטל אספסתא. שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחודש וחוזר וצומח וכן בקניב סילקא אמר שם דחייב משום זורע ופירש"י קניב סילקא חותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדילין וא"כ זה דומה לכאורה שפיר לנידון דידן דגם שם העניין כך דיש כח הגידול בשלימות והשחת ממהר ליגדל ג' פעמים בחודש ורק דכ"ז שיש א"א שיוגדל שנית וע"י תלישתו וקחתו הישן הנה הוא ממילא פועל וגדל שנית וכן בסילקא וזה דומה שפיר לענייננו וכמובן וא"כ כי היכי דחשיב גם שם נוטע כו' ה"ה בענייננו שפיר חשוב מוליד:

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה