בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ד · ט
מ"ש כ"ת בשם השעה"מ ממעשה הקרבנות דמשכחת בן פקועה כשר לגבוה אם אביו ואמו היו בני פקועה ונולד דרך לידה. אין השעה"מ במעשה הקרבנות רק באיסורי המזבח ואין מבואר שם כן רק דהביא רש"י חונין (דף ע"ד ע"ב) ומדברי רש"י בפשיטות נשמע כן דכ' דהפסול ב"פ לגבוה מפאת יוצא דופן דפסולו מפאת שאינו דרך לידה כמבואר בגמ' בכמה דוכתי דיוצא דופן אימעוט מכי יולד דבעי' דרך לידה וא"כ ולד הנולד מב"פ דרך לידה ממילא דכשר ולדעת התוס' חולין שם דפסול ב"פ מפאת דהוא נשחט א"כ גם ולד הנולד מב"פ פסול כיון דנחשב כבר נשחט ויוחסר איפוא עבודת השחיטה דהיא אחת מד' עבודות ומחלוקת רש"י ותוס' נ' דהוא בספק שנסתפקתי באתוון דאורייתא כלל י"ד אם היתיר ב"פ מפאת שנחשב העובר נשחט או היתיר גרידא הוא יעויש"ה דסברת התוס' הוא דנחשב נשחט ולרש"י היתיר גרידא הוא וכמובן:
ובדבר הקושי' שהקשה כ"ת ממנחות (דף ה' ע"ב) דפריך דל"ל מן הבקר להוציא טריפה ת"ל דאינו ממשקה ישראל וק' דאיצטריך קרא אטריפה כה"ג ולד בני פקועה דאין בו איסור טריפות לישראל. י"ל בפשיטות דסוגיא דמנחות אתיא אליבא דר"מ דאוסר בן ט' חי בבן פקועה ואם דברייתא דמנחות שם הוא בספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרק ב' ברייתא י' עכ"ז כבר כתבו ז"ל דמנינו סתמי סיפרא שבידינו שאינם אליבא דר' יהודא ואכ"מ וגם י"ל דמיעוט דמן הבקר להוציא את הטריפה לא קאי כלל אטריפה דכה"ג דכיון דאין הטריפות חסרון בכה"ג לאוסרו להדיוט ה"נ אין למעטו מקרא דמן הבקר דעניין המיעוט מן הבקר מקצת בקר ולא כולו ומוקמי' מיעוטא אטריפה וע"כ ליכא לאוקמי' רק אטריפה סתם דאסור באכילה להדיוט משא"כ לאוקמי' נמי אטריפות דכה"ג דאינו חסרון כלל הן אי חשוב כבר כנשחט והן אי היתיר גרידא שהתירתו תורה עכ"ז כיון דשרי ואינו חסרון בהדיוט מנ"ל לאוקמי' לקרא גם אטריפה דכה"ג ואולם י"ל דעניין המיעוט הוא מה"א דהבקר יעוין נדרים (דף י"ג ע"א) דאומר ה"א קרבן שאוכל לך מותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן יעויש"ה דה"א מורה על חיות וע"כ י"ל דמש"ה ה' דהבקר ממעט טריפה מפאת דטריפה אינה חי' ולפ"ז גם טריפה דכה"ג אימעוט דסוף סוף הא אינה חי' ע"י הטריפות ואולם יותר נראה דהמיעוט מתיבת מן וכנ"ל וגם י"ל דכיון דדם בן פקועה אסור כמבואר בחולין (דף ע"ד ע"ב) ומבואר בר"ן שם הטעם דשריותא דכל בבהמה תאכלו לא קאי אדם הואיל והוא שתי' ואינו אכילה וא"כ כיון דהדם אינו בכלל היתיר בן פקועה ממילא יש בו גם איסור טריפות אם הוא טריפה וא"כ גם ולד ב"פ דכה"ג פסול מק"ו מפאת הזריקה דמה בע"מ שאין בדמו איסור להדיוט מלבד איסור דם פסול לגבוה לזריקה כמבואר בתמורה (דף ו' ע"ב) דחייבין אזריקת דם בע"מ בלאו בפ"ע טריפה שדמו אסור גם משום טריפות לכ"ש דפסול לזריקה ואולם בש"ס מנחות שם אמר לא אם אמרת בחלב ודם שהן באין מכלל היתיר תאמר בטריפה שכולה איסור וא"כ ולד דב"פ דכה"ג דאין כולה איסור רק הדם לבד שוב שפיר אין בו ק"ו ויש לי ליישב גם זה ואין להאריך. ואולם ביותר יוקשה מש"ס תמורה (דף י"ז ע"א) דאמר דטריפה אין קדוה"ג חל עלי' מפאת דמדמינן לה לבהמה טמאה דמה בהמה טמאה אסורה באכילה ואין קדוה"ג חל עלי' כו' והשתא אמאי מיסתם לה סתים דכל טריפה אין קדוה"ג חל עלי' הא משכחת טריפה מותרת כגון ולד ב"פ דאין לדמותה עוד לטמאה מפאת איסור האכילה:
והי' נראה לחדש דגם ולד ב"פ דכה"ג אפי' נימא דהיתיר ב"פ היתיר גרידא הוא שהתירתו תורה ואין נחשב כנשחט עכ"ז הוא פסול לגבוה מפאת דמצינו בכמה דוכתי דהשחיטה בקדשים נקראת מתיר וכמבואר ביבמות (דף ק"ד ע"ב) דקרי לשחיטה וזריקה ב' דברים המתירים כו' ויעוין במנחות (דף י"ד ע"ב) שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין כו' וכן הוא בכמה דוכתי והיתיר דשחיטה הוא מה שמתיר איסור אמ"ה ונבילות וא"כ בן פקועה דמותר בלא"ה ואין השחיטה עושה פעולת ההיתיר י"ל דהוא פסול כיון דפעולת השחיטה הוא ההיתיר וכאן הרי אין השחיטה עושה פעולה זאת וביותר י"ל כן לפי המבואר בזבחים (דף צ"ז ע"ב) דשחיטת כל קדשים בעי כלי מפאת הלימוד מויקח אברהם את המאכלת לשחוט את בנו א"כ י"ל דכי היכי דילפי' מהאי קרא אכל שחיטת קדשים דבעי כלי ה"נ יש ללמוד דצריך שתעשה השחיטה פעולת היתיר וזה עפ"י המבואר במדרש תנחומא שם עה"כ הנ"ל ויקח אברהם את המאכלת וז"ל למה מאכלת שהיא מתירה את האוכלין לתוך פיו של אדם עכ"ל (וכוונת הדרש מדלא כתיב ויקח את המחתך או לשון אחר רק קרי לי' מאכלת] וא"כ יש ללמוד נמי דבעי' שיעשה פעולת היתיר האוכל לאדם וע"כ ב"פ דמותר בלא"ה ואין השחיטה עושה פעולת ההיתיר שפיר הוא פסול ואולם ברש"י מנחות (דף י"ד ע"ב) שם כ' דהשחיטה נקראת מתיר מפאת שבא לקדש וכמבואר שם (דף ט"ז ע"ב) ויש ליישב גם זה ואין להאריך כי באתי רק להעיר [ויעוין אתוון דאורייתא כלל כ"ה מה שדנתי בעניין שירים ניכרים דבעי' שתרומה תעשה פעולת היתיר בשירים אי היכא דאין השירים נצרכים להיתיר כגון כשהטבל ח"ש אי חשיב בכה"ג אין שירים ניכרים א"ד הואיל ואין השירים נצרכין להיתיר אין מפסיד מה שהתרומה אינה מתירתם דרק כשהשירים נצרכים להיתיר ואין בכח התרומה להתירם הוא דלא מהני משום דהוי זה חסרון בהתרומה יעוי"ש מה שהערותי בזה שם מש"ס גיטין (דף ע"ד ע"ב) הא לא דלה כו' הא לא איצטריכא כו' וא"כ ה"נ י"ל דרק כשהבהמה אסורה הוא דבעי' שהשחיטה תתיר אותה משא"כ ולד ב"פ דמותר בלא"ה אין זה חסרון בשחיטה מה שאינה עושה פעולת ההיתיר מפאת שאין הבהמה צריכה להיתיר ויש לדון בזה הרבה ואין להאריך)]:
ועוד יש להעיר דכיון דכל חלב אסור באכילה ויש בו איסור ממשקה ישראל לגבוה אלא דהותר מגזה"כ א"כ י"ל דהיכא דאין החלב אסור להדיוט שוב אין בו מצות הקטרה יעוין יבמות (דף י"ג ע"ב) דכיון דלב"ש אין איסור אשת אח חל על איסור אחות אשה ה"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה כו' יעוש"ה ואמאי נהי דאיסור אשת אח ליכא מ"מ שפיר יתכן שיהי' מצות יבום וע"כ דכל שהמצוה תמיד ביחד עם איסור כמו יבום דתמיד יש איסור אשת אח לכן היכא דמיתרמי דליכא איסור אזי גם מצוה אינו [ועוד דוגמא לזה ברמב"ם ה' אבל פ"ב ה"ו דמצות טומאת קרובים הוא רק בזכרי כהונה שהטומאה איסור משא"כ בנקיבות הואיל ואין מוזהרות על הטומאה כן אין מצוות להתטמא לקרובים יעויש"ה ובחידושי הבאתי עוד דוגמות לזה וגם מקומות סותרות והארכתי בזה ואכ"מ] וא"כ גם כאן י"ל דכיון דכל חלב אסור לכן ליכא ג"כ מצות הקטרה רק כשהחלב איסור משא"כ בב"פ דחלבו מותר לרבנן דר"מ לכן גם מצות הקטרה אין בחלבו ופסול לגבוה מפאת חסרון מצות ההקטרה ונהי דהקטרה לא מעכבא עכ"ז כל שאין ראוי להקטרה מעולם שפיר מעכב ע' תוס' יומא (דף כ"ט ע"א) ד"ה אלא [וכזה ג"כ בר"ש משאנץ על הסיפרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא ג' בריתא י"ד דאע"ג דיש דם אעפ"י שאין בשר מ"מ אם בשעת שחיטה אין ראוי לבשר מעכב יעויש"ה ויעוין תוס' פסחים (דף נ"ט ע"ב) ד"ה יכול ויל"ע עוד הרבה בזה ואין להאריך]:
ומ"ש כ"ת דיש להעיר מש"ס יבמות (דף ל"ב) זר ששימש במאי אי בשחיטה שחיטה לאו עבודה היא וכתבו התוס' דאינו עבודה משום דגם חולין צריכים שחיטה. הטעהו הזכרון בזה דבש"ס שם איתא אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה והך דשחיטה לאו עבודה ותוס' הנ"ל הוא בזבחים (דף י"ד ע"ב) ואהכשר זר אמר לה התם דמש"ה שחיטה כשירה בזר משום דלאו עבודה היא וי"ל באמת דשחיטת ולד ב"פ יופסל בזר כיון דבחולין א"צ שחיטה וחשיב עבודה ויעוין בס' מלא הרועים ערך עוף אי טעון שחיטה מה"ת דכ' כן לעניין שחיטת צפורי מצורע דפסול זר מפאת דאין שחיטה לעוף מה"ת ואין צריך שחיטה בחולין יעויש"ה ואולם בזבחים (דף ל"ב ע"א) יליף מוהקריבו וגו' דמקבלה ואיליך מצות כהונה וכ"ה בכמה דוכתי ומוכח דשום שחיטה ואפי' בולד ב"פ א"צ כהן כיון דליכא קרא לכהונה בשחיטה רק מקבלה ואיליך ויעוין קונטרס ע' פנים לתורה אות ס"ט דדנתי דשחיטה לאו עבודה מפאת דאין ניכר מתוך המעשה דהוא מעשה עבודה בתורת קדשים כיון דגם חולין צריכים שחיטה יעויש"ה וא"כ ולד ב"פ נמי נהי דאילו הי' חולין לא הי' צריך שחיטה עכ"ז הא לית בי' היכיר שהרי אין ניכר שהוא ולד ב"פ וע"כ שפיר ג"כ לאו עבודה היא ואין להאריך:
ידידו הדוש"ת באהבה יוסף ענגיל.
עוד לי דבר ביישוב קושיתו הנ"ל דלרש"י דפסול ב"פ בקדשים משום יוצא דופן א"כ משכחת טריפה מותרת להדיוט וכשירה לגבוה בולד שאביו ואמו היו בני פקועה ונולד דרך לידה והנה כבר כתבתי לעיל דלתוס' דהפסול משום דחשיב כבר נשחט ואין לו שחיטה עוד לא קשיא רק דלרש"י הוא דקשיא וכמובן והנה מה דנטה רש"י מפי' התוס' נראה דהוא משום דרצה לפרש גם אליבא דמ"ד דד' סימנים אכשר בי' רחמנא יעויש"ה בחולין (דף ע"ה ע"ב) רש"י ד"ה אין לו תקנה דכ' דלמ"ד דד' סימנים כו' בידו לשוחטו בעצמו ואז לא חשיב נשחט כבר מצד אמו כיון דשוחטו בעצמו יעויש"ה והתוס' לטעמייהו דפליגי שם ארש"י יעויש"ה בתוס' ד"ה בן פקועה דכתבו דאפי' למ"ד ד' סימנים כו' מ"מ בן פקועה שנשחטה אמו בהכשר ולא הית' טריפה חשיב גם הב"פ נשחט ואין בידו לשחטו עוד בעצמו שיוחשב שנשחט בעצמו וכאילו אינו שחוט מכבר יעויש"ה וע"כ גם כאן שפיר פירשו התוס' דב"פ פסול לקדשים מפאת דחשיב כבר נשחט דאפי' למ"ד ד' סימנים אכשר כו' ג"כ הא חשיב כבר נשחט היכא דנשחטה אמו בהכשר וכנ"ל ולפי"ז דהא דנטה רש"י מפי' התוס' היינו רק כדי לתת טעם גם למ"ד דד' סימנים כו' וא"כ עכ"פ אי לא אמרי' ד' סימנים כו' א"כ טעם התוס' נכון גם לרש"י דאי לא אמרי' ד' סימנין כו' א"כ הא אין לו סימנים דעצמו עוד וחשיב וודאי נשחט כבר וא"א לשוחטו עוד ולפי"ז י"ל דהנה איבעי' דר' אושעיא חולין (דף ע"ד ע"א) אי ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ועניין הספק הוא אי נתנה תורה ב' שחיטות לעובר שחיטת אמו ושחיטת עצמו א"ד כיון דיש לו שחיטת אמו לא נתנה לו תורה גם שחיטת עצמו דלא מיסתבר שיהי' לדבר ד' סימנים המתירין אותו היינו ב' שחיטות והנה דוגמת זה ממש בגיטין (דף ס"ד ע"ב) במשנה נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה א"ר יהודא אין שתי ידים זוכות כאחת אלא אבי' מקבל את גיטה בלבד ובגמ' במאי קמיפלגי רבנן סברי ידא יתירתא זכי לה רחמנא ור"י סבר במקום אבי' יד דילה לאו כלום הוא עש"ה דפליגי בזה דר"י סבר דא"א שיהי' לאדם ב' ידים ואין ב' ידים זוכות כאחת רק אם בהיותה בוגרת והיא ברשות עצמה אז יש לה יד של עצמה לבד ואם בהיותה נערה והיא ברשות אבי' ונטפלת אל אבי' ויש לה בשביל זה יד של אבי' אזי אין לה שוב יד של עצמה דלא זכי לה רחמנא ב' ידים ורבנן ס"ל דנהי דנטפלת אל אבי' ואהני לה טפילותה לאבי' להיות לה יד אבי' עכ"ז אין נפסדת בזה היד של עצמה ויש לה ב' ידים באמת יד דאבי' ויד דעצמה וה"נ מסתפקא לי' לר' אושעיא כי האי מילתא ממש מי אמרי' דא"א שיהי' לבע"ח ד' סימנים היינו ב' שחיטות וכנ"ל רק אם בהיותו בפני עצמו ואינו טפל לאמו יש לו סימנים ושחיטה דעצמו ואם בהיותו במעי אמו וטפל לאמו דיש לו אז מפאת טפילותו לאמי' סימנים ושחיטה דאמו אז אין לו שוב סימנים ושחיטה דעצמו דלא זכי לי' רחמנא ב' שחיטות א"ד נהי דיש לו סימנים ושחיטה דאמו מפאת טפילותי' לאמו עכ"ז לא אבד בזה סימנים ושחיטה דעצמו ויש לו באמת ד' סימנים סימנים ושחיטה דאמו וסימנים ושחיטה דעצמו ודו"ק כי סברת ספיקו של ר' אושעי' דומה בדומה ממש להך דגיטין וא"כ לר' יהודא דס"ל בגיטין שם דאין ב' ידים זוכות כאחת וא"כ ה"נ לא אמרי' ד' סימנין אכשר בי' רחמנא כו' וא"כ כיון דהאי ברייתא דמנחות מן הבקר להוציא את הטרפה כו' הוא מספרא פ' ויקרא וכמ"ש לעיל וסתם ספרא ר' יהודא א"כ ר' יהודא לטעמי' הא גם טריפה הנולד מבני פקועה פסול לקדשים מטעם התוס' כיון דחשיב כבר נשחט כיון דלא אמרי' דד' סימנים אכשר בי' רחמנא וא"א שתהא בו שחיטה עוד וכנ"ל ודו"ק כי זה נכון מאוד בס"ד
(הוספה לאות א') עוד לי פרפרת במה שכתבתי דספרא תזריע פ' נגעים בתחלתו פליג אמתני' דנגעים פ"ז מ"א דסתם ספרא דלא חשיב נגע דקודם הדיבור ס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ מקודם מ"ת ונפיק מעכו"ם ונתגייר ומתני' דחשיב לי' ס"ל דיצאו מכלל ב"נ גם מקודם וכמ"ש לעיל בארוכה ונראה עוד דסתם ספרא וסתם מתני' דהם ר' יהודא ור' מאיר לטעמייהו אזלי וזה דהנה עניין הפלוגתא אי בהמה בחיי' לאיברים עומדת דנתי בה בחידושי במ"א בארוכה דעניין הפלוגתא הוא אי דבר כללי המקובץ מחלקים ודברים פרטיים אם נחשבים הפרטיים גם בהיותם בתוך הכלל א"ד הכלל המקובץ מחלקים הוא דבר אחר לגמרי לעומת החלקים ואין הפרט נחשב בתוך הכלל וזהו עניין הפלוגתא אם בבהמה כולה ג"כ נחשבים האיברים היינו שאין האיברים אובדים שם אברים ויש כאן שפיר שם אמ"ה א"ד כלל הבהמה אין האיברים נחשבים בה ונחשבת רק בהמה כללית לא אבר ויעוין חולין (דף ק"ב ע"ב) על אבר ממנה חייב על הבהמה כולה לכ"ש והיינו כנ"ל דגם הבהמה חשובה אברים אלא דהם אברים רבים כל איברי הבהמה וע"כ אטו עבור שיש שם כל האיברים יחד מיגרע גרע וזהו עניין הקל וחומר ורבי סבירא לי' דבאמת הוא כן דבבהמה כולה אין האיברים נחשבים ואין שם שם אברים רק כלליות הבהמה ואין כאן אבר שיוחשב איסור אמ"ה דו"ק היטב מאוד ויעוין תמורה (ד' כ' ע"א) יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תיקדוש דהאיכא שעיר נשיא כו' הני תרי גופי נינהו כו' וא"כ מדלא משני שם נמי הכי אקושי' דכהן גדול שהפריש פרה לפרו תיקדוש דהאיכא פרת חטאת יעוי"ש ואע"ג דפרת חטאת הא הוא קרבן ציבור והו"ל לשנויי ג"כ דהנך תרי גופי נינהו וא"כ ע"כ דציבור לגבי יחיד אין נחשבים גוף אחר והטעם שגם היחיד מכלל הציבור ואין מתבטל שמו בתוך הציבור דו"ק וע' תוס' זבחים (דף ד' ע"א) ד"ה וישנו דלא משכחת שינוי בעלים בקרבן ציבור, דאם שחטו לשם יחיד הרי גם הוא בעליו יעויש"ה ובמ"א הארכתי בזה ממקומות רבות מאוד ואכ"מ והנה בירושלמי שקלים פ"א ה"ד על המשנה א"ר יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן שהוא שוקל אינו חוטא אמר לו ר' יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הן האיך נאכלין ובירושלמי שם א"ר טבי כו' כן משיבין חכמים לר' יהודה חטאת יחיד מתה אין חטאת הציבור מתה מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת ציבור קריבה כליל (כמו דמצינו דיחיד חלוק מציבור דחטאת יחיד מתה ואין כו' ה"נ מנחת כהן יחיד הוא דקריבה כליל ומשא"כ מנחת ציבור אף שיש בו חלק הכהן אין קרב כליל) כו' והוא מותיב לון זו לא נדבת יחיד היא (הרי גם זו נדבת יחיד שהרי שקל הכהן שקלו בפ"ע) ואינון מתיבין לי' מכיון שנמסרה לציבור כמי שהיא נדבת ציבור ונ' דפליגי בזה ר' יהודה ורבנן דר"י ס"ל דגם היחיד בתוך הציבור עדיין נחשב ולכן חשיב העומר כו' עדיין מנחת כהן דהיא כליל וחכמים ס"ל דאין היחיד נחשב בתוך הכלל ובטל ממנו שם מנחת כהן וחשיב רק נדבת ציבור ושפיר נאכל ודו"ק ולפי"ז ר"י לטעמי' דהיחיד נחשב בתוך הכלל א"כ בהמה בחיי' חשובה אמ"ה וק' איך חל גיד אאמ"ה וצ"ל כתי' הרשב"א וקשה מגיד דיעקב וצ"ל דלא יצאו אז מכלל ב"נ ונאמר עדיין האיסור בתורת ב"נ ולא שייך אאחע"א דכיון דאיסורא בעלמא מיהת חייל א"כ הא בב"נ כל עונשן סייף גם אאיסור קל וכמו שהארכתי לעיל באות א' וע"כ ר"י לטעמי' שפיר ס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ עד סיני ורבנן דר' יהודה דהם ר"מ גם כן לטעמייהו שפיר סברו דכבר גם האבות יצאו מכלל ב"נ וכמובן ודו"ק ונכון בס"ד:
[ונזכרתי עוד דד"ז דר' יהודה ס"ל בהמה בחיי' לאיברים עומדת א"צ לדונו מהך דירושלמי שקלים דס"ל דהחלק נחשב בתוך הכלל רק יש לדונו בפשיטות יותר עפ"י ש"ס חולין (דק"ב) הנ"ל אמר ראב"ש ק"ו על אבר ממנה חייב על כולה לכ"ש וא"כ ר' יהודה נמי הא מצינו לו דס"ל ק"ו כזה בנזיר (דף מ"ט ע"ב) ת"ר אחר פטירתו של ר"מ אמר להם ר' יהודה אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן כו' דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס ר' יהודה ואמר כו' על כזית מן המת מגלח על המת לכ"ש א"ר יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עלי' לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לכ"ש כו' ופשוט דר' יהודה גופי' כשהקשה על כזית מן המת מגלח כו' ידע די"ל נפקותא למת שאין עליו כזית בשר ומאי דכעס הוא ג"כ רק משום דגם אהא קשיא קושית הגמ' הנ"ל על אבר ממנו מגלח כו' ורק לפי שאמר סומכוס על המת ועל כזית מן המת אמר הוא ג"כ בקושיתו ל' זה על כזית מן המת מגלח כו' ואם יאמרו לו דלא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר עדיין יקשה על אבר כו' וע"כ כעס לפי שיש עכ"פ קושי' אדברי ר"מ הנ"ל וכך משמע ל' הגמ' ועדיין יאמר כו' ולא אמר ועדיין קשיא כו' רק ועדיין יאמר היינו דר' יהודה עצמו יאמר עדיין כך ולזה הוא שנתכוון וע"כ כעס ואך לפי שהזכיר סומכוס על המת ועל כזית כו' הזכיר הוא ג"כ בק"ו שלו על כזית כו' אבל כוונתו גם לקושיא זאת על אבר כו' וז"פ וא"כ ק"ו זה על אבר ממנו מגלח על כולו לכ"ש הנה הוא ממש כק"ו דראב"ש הנ"ל על אבר ממנה חייב על כולה לכ"ש וא"כ הא ס"ל לר' יהודה בהדיא כראב"ש דיש גם בבהמה בחיי' איסור אבר וז"פ]:
והנה לפי הפיה"מ להרמב"ם במשנה חולין (דף ק' ע"ב) דבין לר' יהודה ובין לרבנן נאמר גיד לבני יעקב רק דבהא פליגי דלר' יהודה אנו נמנעין גם עתה מגיד מפאת האיסור שנאמר לבני יעקב ולרבנן אנו נמנעין רק מפאת שנאמר בסיני לקיים האיסור ההוא ולא מפאת האיסור הקדום שנאמר לבני יעקב ע"ש וי"ל ג"כ להנ"ל דר"י לטעמי' אזיל דבהמה בחיי' לאיברים עומדת ותיקשי דאיך חל גיד אאמ"ה דצ"ל דגיד נאמר מיד לבני יעקב בתורת ישראליות והוי ב' מצווין דעל אמ"ה מהות האנשיות הוא שמצווה כיון דגם ב"נ מצווה ומשא"כ על גיד רק מהות הישראליות הוא שמצווה ולא שייך אאחע"א כמ"ש באות א' וע"כ כיון דנאמר מיד לבני יעקב בתורת ישראליות לכן שפיר ילפי' מיני' ונוהג שפיר האיסור ההוא עצמו גם אצלינו ומשא"כ רבנן דר' יהודה ס"ל דלאו לאיברים עומדת ולא קשיא דאיך חל איסור גיד אאמ"ה וא"כ שפיר מצי סברי דנאמר לבני יעקב רק בתורת ב"נ וע"כ שפיר לא ילפי' מיני' ואין האיסור ההוא נוהג עתה כיון דנאמר עדיין בתורת ב"נ ומה שנוהג אצלינו הוא רק מפאת שנאמר בסיני שנית לקיים האיסור ההוא וכמובן:
מה שדנתי בכל דברי בתי' הרשב"א דחלות גיד אאמ"ה הוא מפאת דבמעי אמו לא חשיב חלות איסור אמ"ה הואיל ויש לו היתר בשחיטת אם. נמשכתי בזה אחר לשון כ"ת ואולם באמת אין מבואר ברשב"א כן רק שמדבריו ריש גיה"נ ממילא יש ללמוד תי' הנ"ל לקושי' הנ"ל דאיך חל גיד אאמ"ה יעויש"ה וגם מה שדנתי דאי נקובת הוושט נבילה מחיים איך מהני שחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף נימא וכי מתה עומד ושוחט נזכרתי שהעיר בזה הרשב"א חולין (דף כ' ע"א) ד"ה אמר זעירי ועוד שם (דף מ"ב ע"א) ד"ה אלו טריפות:
הנ"ל.