אור ברסלב
בן איש חי הלכות שנה א

בן איש חי· רבי יוסף חיים מבגדאד

הלכות שנה א

דרשות

בראשית

פתיחה

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, הנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלבושים דאדם הראשון קודם החטא היו כתנות אור מן ה"חשמל" וכשחטא הפסיד אותם הלבושים ד"חשמל" שהם שע"ח נהורין כמנין "חשמל", ועשה לו מלבוש אחר מקליפת נגה והם כתנת עור וכנזכר בעץ חיים שער ק"ן פרק ד' יעוין שם, גם כתב הארי ז"ל בשער הכונות בכונת מלביש ערומים, דמלבוש האדם הוא מן הקדושה ועל ידי עבירות שעושה גורם שיתאחזו הקליפות במלבושיו, והנה המלבושים יש בהם אור המקיף מחוץ להם כנודע כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך הגוף, והמלבוש סובב את הגוף ועל המלבוש הם האורות המקיפים ועומדים מחוץ המלבושים, ולכל לבוש ולבוש יש בחינת אור מקיף כפי ערכו, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אור מקיף, לפי שאין יכולת בקליפות לינק ולהתאחז באור המקיף, ולכן הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מהקליפות וכו' יעוין שם:

והנה בזה מובן קנאת הנחש שנתקנא באדם הראשון קודם החטא ונתגרה בו להחטיאו, כי נתקנא מכתונת אור שלו שראה שיש עליו אור מקיף גדול כפי ערך הכתונת אור, והוא אין לו אחיזה באור מקיף בסוד והנחש היה ערום כנודע, ולכן נתגרה בו והחטיאו וגרם להעביר מעליו כתונת אור והיה עור במקום אור, כמו שכתוב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", ואמרו בזוהר הקדוש שדבק בו משכא דחווייא, ובזה פרשתי רמז הכתוב בתיבת וילבשם קרי בה וי לבשם, הוא משכא דחווייא וי היה שדבק בם שכל זה היה מחמת החטא, ונראה לי בסיעתא דשמיא ההפרש בין אור לעור הוא מספר ס"ט כמנין יגון, וידוע כי יגון הוא מצד סטרא אחרא כידוע בכונת והסר ממנו יגון ואנחה שהוא יגון פלוני, אנחה פלונית, כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן תמצא כי אביון ויגון מספר אחד כי הנעשה אביון מן המצות דבק בו יגון דשני אותיות א"ב יהיו ג' ואז אותיות אביון נעשו אותיות יגון, אבל לעתיד בשלימות התיקון יוסר היגון לגמרי ואז יחסר מספר יגון מן אות ע' דעור וישאר אות א' ואז יהיה צירוף אור שתחזור עטרה ליושנה: ולפי האמור דאין אחיזה לחיצונים באור המקיף, דלכך נתקנא הנחש באדם הראשון בעבור אור המקיף שהוא היה ערום ממנו שאין לו אחיזה בו, הנה בזה מובן בסיעתא דשמיא הטעם שמצות ציצית מסוגלת לזכור את מצות ה' כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' והוא כי הציצית הוא בחינת אור מקיף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכך יש בו כח לדחות את הקליפות וכיון דדוחה את הקליפות לכך מועיל לזכירה, דידוע מה שכתב רבנו ז"ל בשער הכונות בסוד המלבושים שלובש האדם שצריך להזהר שלא ילבש ב' מלבושים בבת אחת והעושה כן קשה לשכחה, וסוד הדבר כי לכל לבוש יש בחינת אור מקיף, ואין דבר שדוחה הקליפות כמו אור המקיף, לפי שאין להם יכולת לינק ולהתאחז בו, ונמצא כי המחבר שני לבושיו ולובשם ביחד אינו מניח מקום לאור המקיף ליכנס תוך שני המלבושים ולהקיף בין כל לבוש ולבוש ועל ידי כן אין הקליפות נדחות משם, ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות כי הזכירה היא מצד הקדושה בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך עד כאן לשונו יעוין שם, ובזה מובן הטעם שפיר דהציצית כיון דהוא בחי' אור מקיף יש בו כח לדחות הקליפות וממילא תדחה השכחה ותתגבר הזכירה, בראייתו לזכור מצות ה' כי בראייתו על ידי הכונות השייכים לזה תתעורר הארת אור המקיף שהוא סוד הציצית: ולכן תמצא ציצית מספר בית יעקב, ולזה אמר בית יעקב לכו ונלכה באור ה' כי אחיזה באור המקיף שהוא סוד הציצית אינו אלא לישראל שהם בית יעקב, ולזה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים והוא כי נשרים מספר ציצית, וכל זה לעת עתה שאין לנו השגה בטלית עצמו אלא רק בציציות שהם הכנפים, אבל בגמר התיקון אביא אתכם אלי שתשיגו הכל גם בבחינת הטלית, גם אלי אל יו"ד שהוא סוד חכמה:

פרק א

קודם שיברך ויתעטף יכוין לקיים מצוות עשה ללבוש ציצית מצויצת כהלכתו שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם והיא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל ידי כונת הכנה זו אז יהיה כח בהכנתו בברכה להעלות מיין נוקבין ולהמשיך המוחין כמו שכתב רבינו הרש"ש בנהר שלום, ולכן טוב לומר בפיו קודם הברכה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו' הריני מוכן ללבוש ציצית מצויצת כהלכה כמו שצונו ה' אלהינו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם כדי לעשות נחת רוח ליוצרינו וכו'", וגם צריך לכוין בעת שמתעטף בו שצונו הקדוש-ברוך-הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, וכתבו האחרונים ז"ל מי שאינו עושה כך עליו נאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה:

פרק ב

יברך להתעטף בציצית בשב"א תחת בי"ת ולא בפת"ח, וצריך לכוין בברכת הטלית גדול לפטור טלית קטן שעליו שלא פשטו בלילה, משום דאיכא דסבירא להו שצריך לברך על טלית קטן בבוקר, ומשום ספק ברכות להקל אין מברכים, וכתבתי בספרי הק' מקבציאל דאם יכוין בכך סגי בהכי ואין צריך למשמש בטלית קטן בשעת ברכה גם לדעת מרן ז"ל, ועל כן כיון שהשכחה מצויה באדם ומשתלי ולא מכוין לפעמים, לכך נכון שירגיל עצמו להוסיף בנוסח לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה הנזכר לעיל עוד דברים אלו והריני מוכן לברך על עטיפת הטלית כתיקון חכמינו זכרונם לברכה, והריני מכוין לפטור בברכה זו גם הטלית קטן שעלי:

פרק ג

קודם שיברך יעיין ויבדוק בחוטי הציצית שלא יהיה בהם חסרון הפוסל, וגם יפריד הציציות בידיו שלא יהיו החוטין מסובכין זב"ז, ורק בשבת לא יפריד אלא יבדקם בלבד, וגם עוד יזהר בכל יום לבדוק ולעיין החוטים למעלה בקרן במקום הנקב, שאם נפסק שם אפילו חוט אחד פסול, ובשעת הדחק שאיחר לבא או שהציבור ממתינין עליו לעשות פתיחת ההיכל או לקרא בתורה יוכל לסמוך אחזקה ולא יבדוק באותה הפעם, וכן מי שהולך בדרך ואין בידו לתקן, כתבו האחרונים שיש לסמוך על החזקה ולא יבדוק:

פרק ד

גם טלית קטן יזהר לבדקו קודם, ובזה תהיה גם אשתו מסייעת במצוה שתהיה זהירה לבדוק טלית קטן בעת שמזמנת הבגדים לבעלה להחליפם, ותזהר גם כן להפריד החוטין כי מחמת כבוס ודאי יהיו מסובכים זה בזה, ואז תטול שכר בזו המצוה להציל בעלה מן האיסור, שלפעמים האיש בהול ללבוש בגדיו ואינו בודק, אך עם כל זה הוא לא יסמוך על אשתו אלא יבדוק ואחר כך יברך:

פרק ה

סדר עטיפת הטלית גדול הוא כך, אחר סיום הברכה תעטף בו ראשך בלבד, ולא כאותם המתחכמים לעטף בו כל גופם מתחלה דאין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל, ואחר שעטפת בו ראשך יהיו הארבע כנפות יורדין על הכתפיים לצד פנים, שנים על צד ימין, ושנים על צד שמאל, אז תאחז תחלה בשנים שלצד ימין ותשליכם לאחוריך לצד שמאל, שיהיו כרוכים סביב צואריך על כתף השמאלי לאחור ושתיים השמאליים ישארו תלויים נגד פניך, ותמתין מעט שעור מהלך ארבע אומות או פחות מעט, ותחזור ותשליך אותם השנים השמאליים גם כן לאחוריך לצד שמאל, באופן שעתה נעשו כל הארבע כנפות תלויים לאחוריך ביחד בצד שמאל, ותמתין שיעור מהלך ארבע אמות ואז תוריד הטלית הכרוך בצוארך על כל גופך, ועתה תהיה מעוטף בו ראשך וגופך ביחד, כן מפורש בספר הכוונות דרוש הציצית פרק א' וכמו שדקדק יפה הרב "אמת ליעקב" ז"ל דף ק"ז עמוד ד' וכן מפורש להדיא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ומה שכתבתי שישהה בין השלכת שתים הימניים להשלכת שתיים השמאליים שיעור הלוך ארבע אמות, זה לא נתפרש להדיא בדברי רבנו ז"ל ובדבר הרש"ש ז"ל, אך הואיל ונתפרש שם שצריך לכוין בזה כונות בפני עצמן, ובזה כונות בפני עצמן דהשלכת השתים תחלה בעוד שהשתים השמאלים עודם תלוים לצד פנים יש בזה ענין בפני עצמו, ואנחנו אין אנחנו מכוונים בכונות האלו, לכך די לנו שנשהה הילוך ארבע אמות, כדי לקיים ההוראה של מעשה זו, וכמו שכתוב: "עדר עדר לבדו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר":

פרק ו

בין בטלית גדול ובין בטלית קטן יברך מעומד, ומנהג רבינו האר"י ז"ל שגם טלית קטן היה תחלה מעטף בו ראשו, ואח"כ מוריד אותו על גופו, ולפיכך היה מברך על טלית קטן להתעטף, וכל אדם אם יעשה כן הנה מה טוב, אך מי שאינו מעטף בו ראשו אלא תכף מורידו על גופו ולובשו, יברך על מצות ציצית ולא יברך להתעטף:

פרק ז

הלובש טלית חדש יברך שהחיינו אחר ברכת להתעטף, וטלית קטן אין מברכין שהחיינו דאין דרך לעשותו מדבר חשוב שיהיה שמח בו, ואם עשאו מדבר חשוב שהוא שמח בו יברך שהחיינו:

פרק ח

אין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש ולא יהפך, כמו שיש נוהגים להקפיד בכך ולעשות סימן, כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דאין להקפיד על כך וילבוש כאשר יזדמן לו:

פרק ט

יזהר שלא יסיר הטלית קטן מעליו בשום זמן, הן בעת שינה. הן בעת תשמיש המטה, ורק כשיכנס למרחץ יסירנו. ואם נכנס לבית הכסא ואין עליו בגד עליון המכסה את טלית קטן, אז יכסה ויצניע הציציות שבו שלא יהיו תלויים להדיא בגילוי:

פרק י

אם פשט טלית גדול כדי ליכנס לבית הכסא, או בשביל עסק אחר על דעת לחזור וללבשו מיד, אין צריך לברך עליו שנית ואף על גב דמרן ז"ל סבירא לה לברך, קי"ל ספק ברכות להקל ואפילו נגד סברת מרן ז"ל, וכן הוא הדין בטלית קטן אם פושטו להכנס לטבילה לא יברך כשלובשו בעת שיצא, משום ספק ברכות ואף על גב דמפורש בספר הכונות דרבינו האר"י ז"ל היה מנהגו לברך על טלית קטן אחר טבילה, ואין אומרים ספק ברכות כנגד רבינו האר"י ז"ל, מכל מקום יש לומר שאני רבינו האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כונות הרבה, ונעשה הסח דעת טפי, מיהו אם פושטו כדי ליכנס למרחץ דשוהה שם הרבה יש לברך על פי מנהג האר"י ז"ל. כך העלתי בספרי הק' מקבצאל, מיהו אם החליף בגדיו ולובש טלית קטן אחר, אפילו שהוא לובשו תיכף ומיד אחר שפשט הראשון יברך על זה החדש, וכן הוא הדין בטלית גדול אם פושט זה שעליו ולובש טלית גדול אחר יברך על השני: ובספרי הק' רב פעלים כתבתי בתשובה בסיעתא דשמיא, במי שדרכו ללבוש ציצית ותפילין בכל יום בביתו, כדי שיכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין, אך מחמת שהולך במבואות ששם עוברים ושבים בני אדם הרבה בני ברית ואינם בני ברית, אינו לובש טלית גדול שיש לו בבית הכנסת כי ניכר לעיני בני אדם, אלא יש לו טלית דק מאד שיש בו שיעור טלית גדול אך אינו גדול הרבה ולובשו בבית תחת הגלימא שלו, ולרוב דקותו וגם אינו ארוך הרבה אינו ניכר לעיני בני אדם העוברים ושבים, וכשיבא לבית הכנסת ישאר זה עליו תחת גלימתו, ולובש טלית הגדול שיש לו, והעלתי בסיעתא דשמיא דיכול לברך בבית הכנסת על טלית השני, אף על פי שעדיין הראשון עליו שבירך עליו בביתו, כיון דאיכא הפסק מביתו לבית הכנסת, וגם איכא הסח הדעת שהוא אומר פסוקים על המזוזה, ועוד שוהה הרבה בדרך הילוכו, ושם בבית הכנסת לובש טלית אחר גדול כראוי בעטיפת הראש והגוף, והטלית שעליו הוא מונח על כתפיו תחת רגליו, ועוד צדדתי טעמים אחרים בדבר זה לברך, ואין לחוש בזה משום ספק ברכות:

נח

פתיחה

ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, יש להקשות מאחר שאמר פרו ורבו למה הוצרך לומר עוד שרצו ורבו, ועוד למה נקיט לשון שרצו שהוא לשון האמור בשרצים, ועוד תיבת "בה" לשון יתר דודאי הוא בה ולא בשמים,

ונראה לי בסיעתא דשמיא דידוע שכל עולם יש לו שם משמות הקודש המאיר בו, וזה השם הוא נקרא שר לאותו עולם, והיינו שם א"ל אדנ"י מאיר בעשיה, ושם אל הוי"ה מאיר ביצירה, ושם אל שד"י מאיר בבריאה. נמצא שר העשיה הוא שם אל אדנ"י שעולה מספר צ"ו. והכתוב אמר עולם חסד יבנה דקיום העולם הוא על חסד אל, וכמ"ש חסד אל כל היום, אך העולם צריך לשמירה מחסד אל בשש קצוות שלו, שהם ארבע רוחות ומעלה ומטה, שצריך להיות חסד יסובבנו בשש קצוותיו, וגם בזמן שנות העולם שהם ששה אלפים שנה, ג"כ מתפשט ששה פעמים חסד אל, וז"ש ואתם פרו ורבו, ובשכר פריה ורביה שלכם אז שרצו בארץ, חלק תיבת שרצו לשתים וקרי בה שר צ"ו, הוא שם א"ל אדנ"י המאיר בעשיה שעולה מספר צ"ו שנקרא שר העשיה הנה הארתו תתפשט עד הארץ הלזו התחתונה שהיא בכלל העשיה, יען כי היא סיום העשיה ושיורין שלה כנודע, וז"ש שר צ"ו -- תהיה הארתו נמשכת בארץ הלזו, וגם עוד ורבו בה, כלומר ורב וא"ו בה -- שתתפשט הארת וא"ו פעמים חסד אל בששה קצוות שלה, וגם בזמן השנים שלה:

והנה ו' פעמים חסד אל המאירים בששה קצוות העולם, עולים מספר תרי"ח, לכן הטלית שהוא מגין על האדם כמ"ש בצל כנפיך תסתירנו, מצותו מן התורה הוא שיהיה מצמר רחלים, שעולה מספר תרי"ח, לרמוז שבזכות מצות הטלית הנעשה מן צמר רחלים, נזכה לשמירה מששה פעמים חסד אל בשש קצוות שלנו.

ועוד נרמז מספר צמר רחלים במספר הציצית, דאותיות ציצית עולים ת"ר, ועם ב' נקודות שבו שהם ב' חיר"ק נעשה מספרו תר"ך כמנין צמר רחלים עם כולל ב' תיבות, ולכן בציצית שהוא מספר כתר יהיה זכירה לתר"ך מצות שהם תרי"ג דאורייתא ושבע דרבנן:

פרק א

שלשה מיני טלית הם, האחד של צמר רחלים ואלים, ובטלית זה יעשה גם הציציות שלו מצמר הנזכר וזה הוא החיוב מן התורה לכולי עלמא, והלובשו מקיים מצוות עשה מן התורה אליבא דכולי עלמא:

והשני טלית של צמר גפן או טלית של משי, ובזה יש פלוגתא דיש אומרים חייב מן התורה, ויש אומרים חייב מדרבנן, וגם למאן דאמר חיובו מדרבנן יוכל לברך עליו כמו דמברכין על מצוה דרבנן, ובענין הציציות אף-על-גב דלדעת מרן ז"ל ודעמיה יוכל להניח ציציות של צמר רחלים גם בבגדים של שאר מינים, עם כל זה אם הטלית הוא של צמר גפן טוב שיניח בו ציציות ממין שלו שהוא צמר גפן, יען דלדעת מהר"מ מרוטנבורג ז"ל ודעמיה אין פוטרים ציצית של צמר בבגדים של שאר מינים, לכך לצאת ידי חובת פלוגתא הנזכרת, יניח הציציות ממין הבגד עצמו, מיהו כל זה דוקא בהיכא דהטלית הוא צמר גפן דאז יניח הציציות צמר גפן, אבל אם הטלית של משי קשה למצוא ציציות של משי מתוקנים לשמה כהלכתם אליבא דכולי עלמא, יען דסבירא לה לגדול אחד שהביאו "ברכי-יוסף" ז"ל סימן ק"ב דבמשי צריך שתהיה זריקתו ומשיכתו לשמה כי הזריקה וההמשכה במשי היא כטוויה בצמר עיין שם ולפי זה קשה הדבר למצוא ציציות של משי מתוקנים לסברא זו, ואף-על-גב ד"תרומת הדשן" ז"ל נראה דלא סבר בזה כאותו גדול הנזכר, עם כל זה הא נמצא פלוגתא ואולי גם מרן ז"ל סבירא לה כאותו גדול, לכך טלית של משי אם לא מצא לו ציציות של משי מתוקנים כהלכה על פי סברת אותו גדול הנזכר, אז יניח בזה הטלית של משי חוטין של צמר רחלים, נמצאת אתה למד טלית של משי מלבד שהוא מדרבנן, הנה הוא גרוע יותר מטלית צמר גפן מכח החוטין שצריך לתלות בו, ובכל הני איכא עוד גרעות מטלית של צמר רחלים דהתם הוא אליבא דכולי עלמא, אבל באלו הא איכא סברת בעל העטור והב"ח ז"ל דסבירא להו דאין לברך אלא על טלית צמר רחלים וחוטיו צמר, אבל על טלית של שאר מינים אין לברך אך לא קימא לן להלכה כוותייהו בזה:

והשלישי הוא טלית ששתי שלו צמר רחלים, והערב של מין אחר או להפך, וזה גרוע ביותר דלדעת מהרמ"מ ודעמיה אין תקנה לטלית זה מצד החוטין, ורק לדעת מרן ז"ל יש לו תקנה לתלות בו חוטין של צמר רחלים וכן צריך לעשות: ולכן ראוי לכל ירא שמים להזהר בין בטלית גדול בין בטלית קטן ללבוש של צמר רחלים, ויהיו החוטין גם כן מצמר רחלים, ובזה נמצא מקיים מצוות עשה מן התורה ויוצא ידי חובה בציציות אלבא דכולי עלמא בלי שום פקפוק:

פרק ב

יש מיני בגדים שקורין אותם כרמא"ן, ועוד מה שקורין אותם שא"ל כשמי"ר, והם נעשים מצמר עזים הנקרא בלשון הקודש נוצה של עזים, הנה אלו דינם כמו שאר מינים שהם צמר גפן או משי או קנבוס, כי בכל התורה אינו נקרא צמר בסתם אלא רק צמר רחלים שהם הנקבות, או צמר אלים שהם הזכרים, אבל של עזים נקרא נוצה של עזים ולכן ירא שמים יעשה חקירה בטליתות שקונה שיש נראין של צמר רחלים ואלים, אך באמת הם צמר גמלים או של עזים, ויש שהשתי צמר והערב מין אחר, דאלו גרועים טפי כאמור לעיל:

פרק ג

בגד של עור פטור לכולי עלמא, דלא מקרי בגד להתחייב בציצית אלא דבר שנארג:

פרק ד

חוטין של פשתים אף על גב דפוטרין בבגד של שאר מינים, אסור לתלותן בבגד צמר משום כלאים, דלא התירה תורה כלאים בציצית אלא היכא דאיכא תכלת, ובזה הזמן לית לן תכלת, מיהו יש אומרים דאין לתלות חוטי פשתים אפילו בבגד של שאר מינים שאינם צמר, מפני שיש צמר שנראה כעין משי ויבואו להטיל ציצית פשתים בבגד של צמר, שיסברו שהוא משי, והכי נהוג שלא להטיל חוטין של פשתים בשאר מינים שאינם צמר:

פרק ה

אין ללבוש טלית פשתן אף על פי שהוא מטל בו חוטין של פשתן משום גזרה, ורק בשעת הדחק דאין לו בגד אחר כי אם של פשתן יטיל בו חוטין של פשתן דוקא, ולא מין אחר, והתירהו לו בזה בשעת הדחק דוקא דאין לו טלית אחר:

פרק ו

טלית שאין לה ארבע כנפות פטורה מן הציצית, ואם היא בעלת חמש כנפות או יותר חייבת, אך לא יטיל ציצית לכל כנפותיה כי אם יטיל לארבע כנפות בלבד, ויזהר להניח החוטין בארבע כנפות המרוחקות זו מזו, כי המרוחקים נופל עליהם שם כנפות טפי, ואם עבר והטיל יותר מן ארבע כנפות עבר על בל תוסיף כשילבשם, ומכל מקום יזהר להתרחק מטלית כזו ולא ילבש טלית שיש לה יותר מארבע כנפות, אף על פי שמטיל חוטין בארבע בלבד מפני שיש חולקין ופוטרין טלית כזו מן הציצית וכנזכר בפוסקים:

פרק ז

כנפות הטלית שהם הקרנות שמטילין בהם ציצית, צריך להיות מרובעים דוקא ולא עגולים, שאין עיגול נקרא כנף, וצריך לדקדק בזה בטלית קטן מכח שעושין בהם תפירה ובנקל יהיו נראין עגולין מכח התפירה:

פרק ח

אם נקרע טליתו יזהר לתפרו תכף שלא יהא בת ששה כנפות, דאיכא מאן דאמר פטורה מן הציצית כמו שכתבתי לעיל, ואם נקרע רובה ובא לתפרה, צריך להתיר הציציות ויחזור ויתלם אחר התפירה, כך העלו האחרונים ז"ל, והטעם משום תעשה ולא מן העשוי אליבא דמאן דאמר פטרוה, ואף על גב דלא קימא לן כסברה זו כי מרן ז"ל פסק דחייבת, עם כל זה יש ליזהר בזה לכתחילה, ודבר זה ימצא הרבה בטלית גדול שעושין אותו משתי חתיכות שתופרים אותם ביחד, ולפעמים יבלו חוטי התפירה ויהיו נחלקים זה מזה:

פרק ט

סודר שנותנין על הצואר אף על פי שיש לו ארבע כנפות ויש בו שיעור ציצית פטור, וכן הוא הדין המלבושים כגון גלימא וכיוצא שיש להם שתי כנפות למעלה סמוך לצואר, ושתי כנפות למטה פטורים ומכל מקום ירא שמים יזהר לעשות קרן אחת מהם עגולה דאז בזה יהיה פטור לכולי עלמא, ואף על פי שלא נהגו העולם לחוש על זה המחמיר תבוא עליו ברכה ועיין אחרונים יעוין שם:

פרק י

מצוה מן המובחר לעשות חוטי הציצית שזורין משמונה חוטין, שיהיו כל חוט משמונה כפול לשמונה, שאז בזה יהיו כל חוטין של ד' כנפות רנ"ו חוטין, רמז לכנפי החיות וכשר הדבר לעשות כן, כמו שכתב ה"שיורי ברכה" ז"ל בשם אחד קדוש יין שם, ובספר לב חיים סי' פ"ו הביא כמה ספרים דכתבו כן, ולכך כל אדם יזהר לכתחילה בזה,

פרק יא

וראה לי בסיעתא דשמיא לעשות רמז בזה במספר "מובחר" שעולה רנ"ו, כלומר דבר זהו הוא מצוה מן המובחר, וזה שכתוב "רנו ליעקב שמחה". וידוע שצריך להעביר ארבע כנפות אלו שהם רנ"ו על גבי עיניו בשעת קריאת שמע, ואותיות עין מלאים עולים רנ"ו‏ רמז -- חוטין אלו (שהם רנ"ו) יועילו לעין (שהוא מספר רנ"ו). ונמצא כל כנף הוא ס"ד חוטין כמנין נוגה -- שבזכות זה אנחנו מתקנין קליפת נוגה, ונעביר כתונת עור ויהיה כתונת אור מארבע עולמות שהם כנגד ארבע כנפות :

פרק יב

יזהר לעשות גוף הטלית וחוטין של הציציות הכל לבן בין בטלית גדול בין בטלית קטן, רמז לדבר "והיו העטפים ללבן", וטליתות שיש בהן צבע מצדדין לנוי לא איכפת, כי הצבע הוא מעט מן המעט בגוף הטלית דרובו לבן:

פרק יג

ארבע חוטין של הציצית יתנם בכף הטלית תוך הנקב, כדי שיהיו שם שמונה חוטין תלויים מכאן ומכאן, וצריך שיהיה כל חוט משמונה אלו ארכו י"ב גודלים ומודדים במקום הרחב שבגודל, ומתחילין למדוד אותם משפת הכנף אחר הקשר, אבל כל מה שמונח על הכנף, אין למדוד בכלל החשבון של י"ב גודלים הנזכרים ואם ירצה לעשותם יותר מן י"ב גודלים הרשות בידו, ובדיעבד אם הם פחות מי"ב גודלים כשרים, וכל שכן אם היה בהם תחלה שיעור י"ב אלא דנתמעטו על ידי רחיצה שנתכווצו דכשרים בדיעבד:

פרק יד

אלו הי"ב גודלים יזהר לעשותם ארבעה גודלים גדיל, ושמונה גודלים ענף, ואם מוסיף על הגדיל יוסיף ג"כ בענף, באופן שידקדק שיהיו הציציות שליש גדיל, ושני שלישין ענף, כי יש טעם בזה ע"פ הסוד:

פרק טו

יקשור ראשי כל חוט וחוט של הציציות כדי שלא יתפרדו משזירתן, כן העיד מורנו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה עושה כן, וכן העיד מורנו הרב שמואל ויטל ז"ל על רבינו מורנו הרב חיים ויטל אביו ז"ל:

פרק טז

העיד רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל שהיה נוהג לעשות בטלית קטן דוקא שני נקבים סמוכים זה לזה כעין נקודת צר"י בכל כנף מארבע כנפות, והיה מוציא חוטי הציצית דרך שני הנקבים ההם, באופן שיהיו שני קצוות חוטי הציצית מתגלים בצד אחר החיצון, וסברה זו הביאה בספר האגור אך רבינו האר"י ז"ל לא היה עושה כן בטלית גדול רק בטלית קטן, ומורנו הרב שמואל ויטל ז"ל העיד על אביו מורנו הרב חיים ויטל שלא היה עושה כן אפילו בטלית קטן, ובודאי רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל הבין מרבינו האר"י ז"ל שאין דבר זה מעכב, ורק רבינו האר"י ז"ל אחר שנהג בכך בילדותו כמנהג האשכנזים לא שינה, ולכך גם רבינו מורנו הרב חיים ויטל לא שינה מנהגו, ואנחנו מנהגינו לעשות נקב אחד אפילו בטלית קטן, ושמעתי שגם אצל החסידים בירושלים תבנה ותכונן המנהג פשוט לעשות נקב אחד בין בטלית גדול בין בטלית קטן ומסתמא כך היה מנהגו של רבינו הרש"ש ז"ל:

פרק יז

אין נכון להניח הטלית בלא קפול בלילה, ואם שכח ולא קפלו ועבר עליו הלילה אז כשילבשנו למחר ינערינו תחלה וכנזכר באחרונים, גם כתוב באחרונים שכל אדם יקפל טליתו כל יום אחר תפלה בידו ולא יתננו לשמש לקפלו דקשה למזל, גם יזהר כשיחלוץ הטלית וכן התפילין יחלוץ ביד שמאל שהיא יד כהה, להראות שקשה עליו פרידתו:

פרק יח

נכון להסתכל בציצית, ויכוין ויצייר במחשבתו כאלו יש בהם חוט מראה תכלת שהוא דומה לרקיע, מפני דאותה הארה לא נפסקה וכמו שכתב מורנו הרב חיים ויטל ז"ל וימצא טוב בכונה זו:

לך לך

פתיחה

"אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים", נראה לי בסיעתא דשמיא דידוע שם "אל שדי" מאיר בעולם הבריאה, והטעם כי עולם הבריאה הוא עולם השלישי ששם קדושה משולשת, ולכן מאיר שם אל שדי דחשבונו משולש, כל שליש הוא קט"ו כמנין "חסד גדול", ולכן משה רבנו עליו השלום שזכה אל הנשמות דבינה דבריאה כמו שכתוב בשער הפסוקים בפרשת בראשית, נקרא משה שהוא מספר "אל שדי", שכל שליש הוא מספר "חסד גדול" שהוא היה בסוד החסדים בנפש רוח ונשמה שלו, כמו שכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ולכן נתנה תורה על ידו דהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה.

והנה ידוע שישראל נשמתם חצובה מתחת כסא הכבוד שהוא עולם הבריאה, בסוד ברוך אלהינו שבראנו לכבודו, ששם מאיר שם "אל שדי" שהוא משולש, כל שליש מספר "חסד גדול", ולכן אם ישראל יהיו שלמים בעבודה באהבה משולשת, שיהיה להם בעבודת השם יתברך אהבה בכונה, אהבה בדבור, אהבה במעשה -- אז יאיר בהם שם "אל שדי" שהוא חשבון משולש, כל שליש מספר "חסד גדול", כי האהבה היא מצד החסד בסוד "זרע אברהם אוהבי", וגם שם הוא סוד הגדולה, לכך יאיר בהם "אל שדי" שהוא ג' פעמים "חסד גדול" בנפש רוח נשמה שלהם, ועל שילוש זה רמז להם במה שאמר "והייתם לי סגולה", דוגמת הסגו"ל שהוא נקודת החסד והוא משולש בשלש נקודות.

וידוע הוא דשלימות העבודה בשלשה פעמים אהבה הנזכרים, רמוזה באותיות שאחרי שם הוי"ה שהם כוז"ו שמספרם ג' פעמים "אהבה", ובזה פרשתי הפסוק "אחרי ה' אלהיכם תלכו", כי כוז"ו שהם מספר שלש פעמים "אהבה", אחרי אותיות שם הוי"ה באלפ"א בית"א.

ובזה יובן בסיעתא דשמיא הרמז כאן "אני אל שדי", שהוא שם המאיר בבריאה שהוא משולש בשלש פעמים "חסד גדול", לכן "התהלך לפני" כלומר באותיות שהם לפני שמי שהם מספר שלש פעמים אהבה, שהוא בסוד החסד הגדול, ובזה תהיה תמים בהארת "אל שדי".

ומאחר שאנחנו צריכין לעבוד את השם יתברך ולקיים מצותיו בשלשה פעמים אהבה שהם בכונה ובדבור ובמעשה, לכן הציצית שהוא זכר לכל מצות ה' עושין בו ט"ל כריכות, לרמוז שאנחנו צריכין לראותו לזכור בו מצות ה' באהבה משולשת בכונה ובדבור ובמעשה, ולכך נקרא "טלית" שהוא ט"ל ת"י, והיינו ט"ל רמז לט"ל הנזכר, ות"י הוא מספר קדוש -- שימשך לנו קדושה ממצוה זו של ט"ל כריכות הציציות, כי אין לנו השגה אלא בציציות שבטלית ולא בגוף הטלית עצמו:

פרק א

הגדיל יעשהו חוליות חוליות, כל חוליה משלשה כריכות, ובתחלה יקשור שני קשרים סמוך לכנף, ויכרוך שבע כריכות, ויקשור שני קשרים אחרים, ויכרוך שמונה כריכות, ויקשור שני קשרים אחרים, ויכרוך אחת עשרה כריכות, ויקשור שני קשרים, ויכרוך שלש עשרה כריכות, ואחר כך יקשור עוד שני קשרים, והרי סך הכל ט"ל כריכות כמנין "הוי"ה אחד", וכמו שכתב רבנו ז"ל בספר הכונות, ועשיתי סימן לדבר זה "תן חלק לשבעה, וגם לשמונה", נמצא תחלה שבעה כריכות, ואחר כך שמונה כריכות, ואחר כך תעשה אחת עשרה כמנין אותיות "לשבעה לשמונה" שהם אחת עשרה אותיות, ואחר כך תעשה שלש עשרה כמנין אותיות "תן חלק לשבעה וגם" שהם שלש עשרה אותיות:

פרק ב

גוי שתלה החוטין של ציצית בטלית, או שעשה החליות והקשרים פסולה, אבל האשה כשרה להטיל הציצית בטלית ולעשות החוליות והקשרים, ויש מחמירין שלא לעשות על ידי נשים, ולכן לכתחלה צריך להזהר שלא לעשות תלית החוטין וכריכתן וקשירתן על ידי נשים אלא על ידי אנשים, אבל טויה ושזירה עושין גם לכתחלה על ידי הנשים, והקטן דינו כאשה לענין זה, ולכן לכתחלה אין לעשות תליית החוטין והכריכות והקשרים על ידי קטן אלא על ידי גדול, ומיהו כל שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד יעשה לכתחלה, ואין צריך לבדוק אם יש לו שתי שערות:

פרק ג

אם הטיל ישראל ציצית בבגד שלא בכונה, כלומר שלא נתכוון לשם מצות ציצית יש פוסלין ויש מכשירין והלכה כסברת הפוסלין, ולכן צריך להתירם ויחזור ויתלם לשם מצות ציצית, ואם הוא שבת שאי אפשר לו להתירם ולקשרם, ואין לו טלית אחרת כשרה יש לסמוך על המתירים באותו היום דוקא, ואחר שבת יתקננה אך לא יברך דספק ברכות להקל וברכות אינם מעכבות, ולכן כל אדם יזהר שלא לסמוך בתליית החוטין ותיקונם אלא על אדם ירא שמים ומוחזק בכשרות ובקי ויודע לכוין לשם מצוה ולעשות כל הדברים כתיקונם, ועל כן יזהר לומר בפיו מקודם "הריני מטיל ציציות אלו לשם מצות ציצית", יען דיש אומרים כל דבר הצריך כונה לשמה צריך להוציא הכונה בשפתיו. וכמו שכתבו האחרונים בדין הטווייה ושזירה, וטוב לומר: לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה וכו' הריני מוכן להטיל ציציות בארבע כנפות הבגד הזה כמו שצונו ה' אלהינו בתורתו "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ונאמר "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", ויהי רצון מלפניך ה' אלוהנו ואלוהי אבותינו כשם שאנחנו מקיימים מצוה זו בחוטי לבן כך תזכינו לקיים אותה כתקנה בחוטי תכלת ככתוב בתורה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ויהי נועם וכו':

פרק ד

טוב להזהר שלא לחתוך חוטי הציצית בסכין, על דרך שנאמר "לא תניף עליהם ברזל" אלא יחתכם בשיניו כשצריך לחתכם:

פרק ה

אם שאל טלית מצויצת אם שאל אותה ללבשה כדי לעלות לדוכן או לעלות לספר תורה וכיוצא הרי זה לא יברך עליו, אבל אם שאל בעבור לקיים מצות עיטוף בציצית, הנה אם שאלו מן השמש שלא מדעת בעלים לא יברך עליו דברכות אינם מעכבות וכיון דאיכא פלוגתא ספק ברכות להקל, אבל אם שאלו מדעת בעלים להתעטף בו לקיים מצות ציצית יוכל לברך, דאמרינן מסתמא נתנו לו במתנה על מנת להחזיר והרי הוא שלו, ואף על גב דגם בזה יש אומרים דאין לברך על טלית שאולה כלל, מכל מקום בכהאי גונא יש לסמוך על המנהג ואין למחות ביד המברך, ומיהו ירא שמים יתרחק מטלית שאולה היכא דאפשר לו, וטליתות של הקדש שמונחים בבית הכנסת בתורת צדקה ללבשם אותם שאין להם טליתות לכלי עלמא יברך עליהם, ואפילו אם לובשן כדי לעלות לספר תורה וכמו שכתבו האחרונים ז"ל בזה:

פרק ו

בזמן הזה חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אלא אם כן יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה והטעמים שונים:

פרק ז

מותר להתיר הציציות מן הטלית בין גדול בין קטן בשביל הידור מצוה לשום במקומן ציציות חדשים ונאים יותר, אף על פי דאלו הציציות שנוטלם הוא משליכם וגונזם ואין מניחם בטלית אחרת שרי משום נוי מצוה, וכן אם נפסק כנף אחד ורוצה לחדש ארבעתם בשביל נוי שיהיו שווים ודומין זה לזה, מותר להסיר כל השלשה אחרות ולעשות הארבע כנפות חדשים שיהיו שוים יחד בשביל נוי מצוה:

פרק ח

אף על פי שהכריכות של הציצית עשאם כמספר שם הוי"ה, כי יש שמנהגם בכך ואין נוהגין בכריכות של ט"ל הרי זה מותר להתירם, ואין בזה חשש מוחק את השם כמו שכתבו האחרונים ז"ל:

פרק ט

כשרוצה להתיר הציצית כדי להניח יותר יפים וקשה עליו הטרחא להתירן מותר לחתכם אף על פי שהם נפסדים בזה לגמרי, מיהו יש מחמירין בזה ואוסרים לחתכם וצריך לחוש לדבריהם, ורק בשעת הדחק וצורך גדול יש לסמוך על המתירים כך העלו האחרונים ז"ל:

פרק י

טלית מצויצת שנחלקה לשני חלקים אסור לחזור לתפרה עם הציציות שבה משום תעשה ולא מן העשוי, כיצד יעשה יתיר הציציות של חלק אחד מהם דוקא, ואחר כך יתפור החלקים יחד ונמצא הוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון, ואחר כך יעשה ציצית מחדש בחלק הזה שהוא תוספת לראשון, כן העלתי בספרי הק' "מקבצאל" מספרי האחרונים ז"ל:

פרק יא

שיעור הטלית גדול הוא כדי שיקיף כל ראשו וכל גופו עד החזה פנים ואחור כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו כדי שיכסה ראשו ורובו של קטן, ובספרי הק' "מקבצאל" הבאתי דברי רבינו האר"י ז"ל מה שכתב בספר הכונות ומה שכתוב ב"עולת תמיד" ומה שכתוב ב"נהר שלום" לרבינו הרש"ש ז"ל, והשויתי דברי רבינו האר"י ז"ל עם דברי חכמינו זכרונם לברכה כי שיעור זה דנקטי חכמינו זכרונם לברכה בקטן דבעי רוב גופו הוא שוה עם שיעור דנקיט רבינו האר"י ז"ל בגדול עד החזה ולא נקיט רוב גופו, ושם נסתפקתי אם זה השיעור דבעינן בגדול עד החזה אם אדם ארוך הרבה יוכל ללבוש טלית המגיע באדם בינוני עד החזה, אף על פי שאיליו אינו מגיע עד החזה, והעלתי דאזלינן לחומרא ובענין שיגיע לזה הערוך עד החזה, כי מסתימות דברי רבינו האר"י ז"ל נראה יותר שצריך לשער כל אחד כפי מידתו, מיהו לקולא לא עבדינן שאם יש קצר קומה הרבה שהוא גדול בשנים ורק קומתו קצרה כמדת קטן בן ט' שנים אינו יכול ללבוש טלית שיגיע אליו עד החזה כיון שזה הטלית אינו מגיע בגדול עד החזה:

פרק יב

בשיעור טלית קטן שלובשין תחת הבגדים, בספרי הק' "מקבצאל" הבאתי דברי האחרונים ז"ל בזה ושם הבאתי מה שהעלה הרב הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל בלב חיים סימן צ"ט דהנכון לצאת ידי חובתו לכלי עלמא לשער בטלית קטן שיהיה אמה וחצי שהם ל"ו גודלים באורך, ואמה וחצי ברוחב. ומה גם לסברת רבינו האר"י ז"ל דצריך לכסות גופו פנים ואחור עד כאן דבריו עין שם, והרואה יראה בדברי רבינו האר"י ז"ל שלא אמר על טלית קטן שיכסה פנים ואחור, אלא אמר שיעור שיעטף את הגוף מלבד הזרועות, ובזה נראה דאין צריך שיהיה הרוחב אמה וחצי שהוא ל"ו גודלים, אך באורך מודינא ליה דשפיר הורה כן לסברת הטור ודעימיה דצריך לעשות אורכו אמה וחצי שהוא ל"ו גודלים, והנה פה עירנו בגדאד יע"א מנהגם לעשות הטלית קטן ארכו אמה ורביע באמת המדינה, שעולה האורך בזה יותר מארבעים גודלים, אך הרוחב עושים אותו שלשה רביעי אמה שעולה יותר מכ"ד גודלים ובתשובה לעיר אחרת הוריתי לשואל לעשות הרוחב כ"ד גודלים והאורך ל"ו גודלים:

פרק יג

נשים ועבדים פטורים ממצות ציצית דאפילו אם לובשים טלית בת ארבע כנפות אין צריכים להטיל בה ציצית מפני דמצות עשה שהזמן גרמא היא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים, ואף על גב דקימא לן בשופר וסוכה וכיוצא אם רצו לקיים הרשות בידם ויש להם שכר כמי שאינו מצוה ועושה, וליכא משום כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט מכל מקום במצוה זו מחזי כיוהרא, ועוד יש חשש נמי משום "לא תלבש אשה כלי גבר", על כן בציצית צריך למנוע אותם וכנזכר בפוסקים, ובספר הכונות מפורש טעם פרטי במצוה זו על פי הסוד דלא שייכה מצוה זו בנשים:

פרק יד

קטן היודע להתעטף צריך אביו ליקח לו ציצית לחנכו, והאי קטן יש אומרים בן תשעה שנים, ויש אומרים הפקח בן שש ואינו פקח בן שבע צריך אביו ליקח לו ציצית לחנכו:

פרק טו

לילה לאו זמן ציצית הוא שנאמר וראיתם אותו פרט לכסות לילה, אבל כסות סומא חייב בציצית מפני שישנו בראיה אצל אחרים, ולכן אפילו אם ילבשנו הסומא חייב להטיל בו ציצית, ובספרי הק' "רב פעלים" הבאתי בתשובתי שם דברי הרב הגאון רבי חיים פלאג'י ז"ל ב"לב חיים" סימן ק' שכתב אף על גב דקימא לן סומא חייב ציצית מכל מקום מאחר דאיכא מאן דאמר הסומא פטור יקיים מצות ציצית בלא ברכה משום ספק ברכות להקל, ושם העלתי בראיות מאחר דפשט המנהג שהסומא מברך יש לו לברך ואין לחוש לספק ברכות להקל, וגם הרב חיים פלאג'י ז"ל עצמו כתב כן בספר "מועד לכל חי" סימן יו"ד אות מ"ח במקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, וזהו מנהג פשוט שהסומא מברך על הטלית, ואם יבא להתחסד לשמוע ברכה מאחרים דבר זה קשה לעשותו בכל יום, ועוד נפק מזה פקפוק מצד אחר:

פרק טז

מחמת דאיכא פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בכסות המיוחד ליום ולילה, ומרן ז"ל לא גילה דעתו בכסות המיוחד ללילה ולובשו ביום. לכך צריך להחמיר באסור תורה כחמרות שני הסברות הנזכרות להטיל ציצית בכסות המיוחד ליום ולילה אף אם לובשו בלילה, וכן יטיל לכסות המיוחד ללילה אם לובשו ביום, אבל לענין הברכה כיון דספק ברכות להקל לא יברך אלא עם לובש ביום כסות המיוחד ליום, או כשלובש ביום כסות המיוחד ליום ולילה וכנזכר באחרונים ז"ל:

פרק יז

סדינים וכרים אף על פי שאדם ישן בהם לפעמים ביום, נקראים כסות לילה דעקרם נעשו בשביל לילה, ולמאן דאמר כסות לילה חייב בציצית אם לובשו ביום, צריך להטיל בהם ציצית שההרי ישן בהם בבוקר, ואף על פי כן המנהג פשוט שלא להטיל בהם ציצית אפילו שהם של צמר, מפני דיש אומרים לא חייבה תורה אלא בגדים שאדם מתכסה בהם דרך לבישה, אבל דרך הצעה כגון סדינים וכרים לא מקרי כסות, ומכל מקום כיון דיש חולקין יעשה קרן אחת מן ארבע קרנות עגולה כדי לפטרם לכלי עלמא, במה דברים אמורים בסדינים של צמר אבל צמר גפן או משי וכיוצא אין צריך לעשות בהם קרן אחת עגולה, דיש בזה ספק ספקא שמא פטורים מן התורה, ושמא הלכה כמאן דאמר כסות המיוחד ללילה פטור ביום, וכל שיש שני ספיקות מן התורה אף על פי שמדרבנן הוא ספק אחד שפיר דמי כן כתב הגאון "אשל אברהם" סימן י"ח סעיף קטן ג, ונראה לי דיש בזה שלשה ספיקות והוא שמא הלכה כמאן דאמר כל שהיא דרך הצעה ואינו דרך לבישה אין נקרא כסות ופטור, ועל כן אין להקפיד בסדינים של שאר מינים, אבל בשל צמר אף על גב דיש בזה גם כן ספק ספקא כיון דאפשר לתקן בנקל בקרן אחת עגולה לא סמכינן באיסור תורה על ספק ספקא זה:

פרק יח

מותר להטיל הציציות בטלית ולקשרם בלילה בטלית המיוחד ליום, אפ על גב דלהרמב"ם ודעמיה כסות יום בלילה פטורה ליכא בזה משום תעשה ולא מן העשוי, משום דזמן ממילא קאתי, ולא דמי לבעלת שלש דאינה חייבת ואין ראוי לציצית כלל וכנזכר ב"משבצות זהב" סימן י"ח סעיף קטן א:

פרק יט

הציציות תשמישי מצוה הם ואין בגופן קדושה, לפיכך בזמן שקבועין בטלית אסור להשתמש בהם תשמיש של חול כגון לקשור בהם איזה דבר וכיוצא, גם יזהר שלא יהיו נגררין על גבי קרקע משום בזיון מצוה, ואחר שנפסקו מן הטלית יכול לזרקן ורק לא יזרקם לאשפה או למקום מגונה, ויש מחמירין לגנזן ותבא עליהם ברכה:

פרק כ

טליתות של מצוה שבלו אסור לקנח בהם או להשתמש בהם תשמיש מגונה אלא זורקן והם כלים מאליהם, ואותם שנוהגין לזרקן בבית הכנסת והשמשים מקנחין בהם נרות בית הכנסת, וגם ידיהם המלוכלכים בשמן זה נקרא תשמיש מגונה ואסור:

פרק כא

מותר לעשות מטלית גדול טלית קטן, כן העלה הרב "בית יהודה" סימן כ"ט, אבל הרב "לב חיים" ז"ל סימן צ"ב פקפק בזה, משום דעל פי הסוד טלית גדול יש בו מעלה רבה על טלית קטן והאמת אתו בזה, מיהו אם נתבלה מקצתו ואין ראוי ללבשו יוכל לעשות מחלק החזק שבו טלית קטן ואין חשש בזה לכלי עלמא:

וירא

פתיחה

"ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע", יש לדעת למאי אצטריך למימר "וישב אברהם בבאר שבע" כיון דאמר דהלך לשם מסתמא ישב שם? ועוד למה פרט בזה שם אברהם בלבד והוה ליה למימר "וישבו" לשון רבים כדנקיט "ויקומו וילכו".

ונראה לי בסיעתא דשמיא דאמרו רבותינו ז"ל שמים וארץ קיימים על ידי מצות המילה, ואמרתי בסיעתא דשמיא לכך ניתנה בשמיני דקודם מספר שמונה יש מספר שבעה, ושמים וארץ הם שבעה רקיעים ושבעה ארצות, לרמוז השמים והארץ שהם מספר שבעה ושבעה הם קיימים על מצות המילה שהיא במספר השמונה הבא אחריהם. ולזה אמר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" שהקנה לו הקדוש ברוך הוא השמים והארץ, מטעם כי הוא הראשון שנתנה לו מצות המילה אשר בעבורה מתקיימים השמים והארץ.

ולפי זה המילה נקראת באר שבע, כי היא הבאר המשקה ומחיה בזכותה את השבע שהם שבעה רקיעים ושבעה ארצות, כי מזכותה שותים חיות שלהם. וזה שאמר "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע", ומה שזכה לשוב בשלום שלא נשחט יצחק ונתרצה להיות האיל תמורתו, בזכות מצות המילה וזהו "וישב אברהם בבאר שבע" היא מצות המילה בה היה מושבו ואחיזתו, ולכך הצליח וישב עם יצחק בנו ועם נעריו לשלום אל באר שבע:

נמצא במצות המילה שהיא בשמיני מתקיימים שמים וארץ, וידוע כי מצות התפילין היא דומה למצות המילה, לפי ששניהם נקראים 'אות' שהם שני עדים של ישראל שהם חלק ונחלת ה' ומשועבדים אליו, לכך גם במצות תפילין יש מספר שמונה כמו שאמרו במנחות דף מ"ד (מנחות מד, א) "כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, והמקיים הרי זה קיים שמונה עשה". וגם בה יש קיום שמים וארץ דכתב בספר "אספקלריה המאירה" דארבע פרשיות שבתפילין הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה, וארבע בתים כנגד ארבע אותיות שם אדנ"י, וידוע כי מן אותיות שם הוי"ה נמשך חיות וקיום לשמים, ומאותיות שם אדנ"י נמשך חיות וקיום לארץ, ולזה אמר "עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ", דהיינו ככתיבתו שהוא שם הוי"ה, וכקריאתו שהוא שם אדנ"י עושה רוצה לומר מתקן:

ובזה יובן "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", והוא דידוע דהתפילין נקראו חוק, דדריש רבי יוסי הגלילי בעירובין דף צ"ו (עירובין צו, א) "ושמרת את החוקה הזאת" על מצות התפילין, ולזה אמר "אם לא בריתי יומם ולילה" זו המילה שקבועה באדם בימים ובלילות, וגם חוקות הם תפלין של ראש ותפלין של יד שנקראו חוק אז "שמים וארץ לא שמתי":

פרק א

מצות תפילין חמורה מאד, ומי שאינו מניח תפילין מחמת שהמצוה אינה חשובה בעיניו, נקרא עם פושעי ישראל בגופן דאתמר עלייהו בגמרא דבר קשה ומר מאד, ועוד אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, והמה אות לישראל, וצריך שיכוין האדם בהנחתם שצונו הקדוש ברוך הוא בארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, להניחם על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד להקדוש ברוך הוא הנשמה שהיא במוח, וגם את הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו:

פרק ב

אחר שלבש הטלית יניח תפילין מיד, קודם פרשת עקידה כדי שיהיו עליו בשעת קריאת שמע דקרבנות שהיא חיוב, ואמרו רבותינו ז"ל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר על עצמו:

פרק ג

כפי סדר הבחינות העליונות שרומזים להם הציצית והתפילין, צריך להניח הציצית קודם התפילין, והמניח תפילין קודם טועה, ועליו נאמר בתר דקשישנא לדרדקי, והפוסקים עשו סימן לסדר זה "והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב", עוד אמרו סוף ציצית- ת שהוא ראש תבת תפילין, ועל כן "ציצית" ראשי תבות צוה ה' ציצית יניחו תחלה, ובספרי הק' "רב פעלים" כתבתי בתשובה דאם היה לובש תפילין בלי טלית גדול דלא היה לו, ואחר כך הביאו לו את הטלית, צריך שיחלוץ התפילין, וילבש ציצית, ויניח התפילין אחריו בלא ברכה:

פרק ד

המניחין הטלית וכיס התפילין לתוך כיס אחד, יזהר להניח כיס התפילין מן הצד של הטלית דאם יניחנו למעלה מן הטלית, נמצא פוגע בתפילין תחלה קודם הטלית, ואם יניחנו למטה מן הטלית אין זה כבוד לתפילין דקדושתו חמורה מן הטלית, דאף על גב שהוא מונח תוך הכיס ואינו בגלוי, עם כל זה יש להקפיד שלא להניחו תחת הטלית, לכך יניחנו מן הצד כדי שלא יפגע בו תחלה, ואם נזדמן שפגע בתפילין תחלה, לא מפני כך יצטרך להניח התפילין קודם שיתעטף בציצית, אלא גם בכהאי גונא שפגע בתפילין תחלה יזהר ללבוש הטלית קודם התפילין:

פרק ה

בזוהר הקדוש הפליג מאד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת ואומר בפתח פסוק "ואני ברוב חסדך וכו'", ומצוה זו קודמת למצות עשרה ראשונים כמו שכתוב בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל, ובעיר שמצויים עוברים ושבים גוים במבאות, וקשה לעשות דבר זה בגלוי, יש חכמים מתחכמים ללבוש טלית דק ותפילין קטן הרבה כדי שיתכסה בכובע ואינו ניכר לעיני הרואין, ומורידין הטלית על כתפיהן ולובשים עליו הגלימא, ובבואם לבית הכנסת מסירין התפילין הקטן הנזכר ולובשים תפילין רש"י ורבנו תם שיש להם שם ומתפללין בהם, וראיתי להרב "חיי אדם" כלל י"ג אות יו"ד שעשה אופן אחר בדבר זה שילבש תפילין הגדולים בביתו ויברך כו' יעוין שם, ובספרי הק' "רב פעלים" כתבתי בסיעתא דשמיא בתשובה לפקפק בדבריו בזה, וסוף דבר העליתי שם שילבש בביתו תפילין של רבנו תם שיעשהו קטן, וזה התפילין בלאו הכי אינו מברך עליו דאין מברכין על תפילין דרבנו תם כאשר נבאר לקמן, וכתבתי שם דאין לפקפק בזה ממה שכתב רבנו ז"ל בשער הכונות שצריך להניח של רש"י קודם רבנו תם, משום דבתחילה קודמין ליכנס מוחין דתפילין דרש"י ואח"כ מוחין דרבנו תם, דיש לומר דלא קפיד רבינו ז"ל אלא בהיכא שבא להניחם לקיים עיקר מצותן בקריאת שמע ותפלה, דאז צריך להקדים של רש"י, ועוד דהוא איירי כאשר בא להניח שתיהם ביחד דתפילין של רש"י גם כן מונח לפניו, דאז צריך להקדים של רש"י, מה שאין כן הכא דלובש רבנו תם לבדו, ועוד שאינו מניחו בשביל עיקר מצותו אלא רק כדי ליכנס בו בפתח בית הכנסת ולומר פסוק "ואני וכו'" לית לן בה. וכאשר כתבתי דבר זה שם בתשובה בסיעתא דשמיא וכתבנו דאחר שיכנס לבית הכנסת יסיר של רבנו תם ויניח שם תפילין רש"י ורבנו תם העיקרים שיש לו שם כסדרו ויברך עליהם וזה יותר נכון:

פרק ו

על ידי עטיפת הטלית נתקן חיצוניות דעולם היצירה, ועל ידי הברכה של הטלית נעשה אור מקיף דעולם היצירה, ועל ידי התפילין של יד נתקן עולם הבריאה, ועל ידי הברכה נעשה אור מקיף דעולם הבריאה, ועל ידי תפלין של ראש נתקן עולם האצילות, והנה בתפלין של ראש יש אומרים שצריך לברך ברכה בפני עצמה כדי לעשות אור מקיף דעולם האצילות, ויש אומרים דאור מקיף דעולם האצילות אין בנו כח לעשותו על ידינו אלא נעשה מאיליו, ולכן סבירא להו דאין לברך על תפלין של ראש, והאשכנזים מברכים על תפלין של ראש כסברת הגאונים, ואנחנו בני הספרדים מברכים אחת על תפלין של יד דוקא כסברת הרי"ף ז"ל, אך נכוין בברכה זו על תפלין של ראש גם כן, שהוא לפנינו בשעת הברכה על תפלין של יד, מיהו אם הפסיק בין תפלין של יד לתפלין של ראש בדבר דחשיב הפסק, אז יברך על תפלין של ראש "אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין", וכן אם אין לאדם תפלין של יד כי אם רק תפלין של ראש יברך עליו "על מצות תפילין", וידוע הוא כי מן השמים השיבו לרבינו יעקב מטרויש ז"ל "ואת בריתי אקים את יצחק" הוא הרי"ף ז"ל וגם לרבינו האר"י ז"ל לא מצינו שהכריע בפירוש על הסברות הנזכרות של הרי"ף ז"ל והגאונים ז"ל, ורק זכר שתי הסברות ופירש טעמם ונימקם, מיהו בספר "פרי עץ חיים" וגם ב"עולת תמיד" מצינו סתם דבריו בברכה אחת, וממרוצת לשונו משמע דנוטה אחר שיטת הספרדים לברך אחת:

פרק ז

אסור להפסיק בדבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, לפיכך לדידן בני הספרדים דאזלינן בתר מאן דאמר דאין לברך על תפלין של ראש ברכה בפני עצמה, אם טעה ובא לברך על תפלין של ראש, וכיון שהתחיל לומר "ברוך אתה ה'" נזכר לא יסיים "למדני חוקיך" כדי שנראה כקורא פסוק, דאם כן הוי לה הפסק בדיבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, אלא יסיים הברכה לברך על מצות תפילין כמאן דאמר דמברכין על תפלין של ראש בפני עצמה, וכאשר העלתי בספרי הק' "מקבצאל":

פרק ח

רוב הפוסקים הפשטנים סבירא להו יברך על תפלין של יד מעומד, ומעוטא דסבירא להו מיושב והמקובלים ז"ל סבירא להו לברך מיושב, ובספרי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא גילוי לדבר זה, ואנחנו פה עירינו בגדאד נוהגים לברך מיושב כסברת המקובלים ז"ל וכן עיקר:

פרק ט

יברך להניח בקמץ תחת הה"א, והוא מלשון "להניח ברכה", דפירושו התפלה נחה ומונחת במקום הקשר שלא תנוד כה וכה, כמו שכתב הרב משה זכותא ז"ל והביא דבריו ב"מחזיק ברכה" סימן כ"ה יעוין שם, והברכה יברך אחר שהניח התפלין של יד על הקיבורת, ואז תכף אחר הברכה יעשה הקשירה וההידוק, יען כי הקשירה היא התחלת המצוה, ולא יברך קודם ההנחה על הקיבורת:

פרק י

אסור להפסיק בדיבור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ואם הפסיק אין הברכה שבירך על תפלין של יד עולה לתפלין של ראש, וצריך לברך אז על תפלין של ראש "אשר קדשנו במצותיו על מצות תפילין", במה דברים אמורים כשהפסיק בדברים חיצונים שאינם לצורך הנחת תפילין, אבל הפסיק בדברים השייכים להנחת תפילין אין צריך לחזור ולברך על תפלין של ראש, ומכל מקום לכתחילה יזהר שלא יפסיק כלל אפילו לרמוז ולקרוץ בעיניו ולרמוז באצבעותיו אסור בין תפלין של יד לתפלין של ראש, ואפילו אם שמע קדיש וברכו וקדושה לא יפסיק לענות אלא שותק ושומע ומכוין למה שהציבור אומרים, ואם שכח וענה אפילו הכי לא יברך על תפלין של ראש:

פרק יא

זמן הנחתם בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו, וטוב לאחר ולא להקדים, ואם טעה והניח תפילין בעוד לילה ובירך עליהם אין צריך לחזור ולברך כשיאיר היום כנזכר באחרונים ז"ל:

פרק יב

בשבת ויום טוב אסור להניחם, מפני שימים אלו הם עצמן אות, ואם מניח בהם אות אחר נמצא מזלזל בהם, וגם בחול המועד אסור לנו בני הספרדים להניחם. משום דקימא לן גם ימי חול המועד הם אות, אבל האשכנזים מנהגם להניח בחול המועד:

פרק יג

מי שחלץ תפליו על דעת לחזור להניחם מיד לא יחזור לברך ואם חלצן להכנס לבית הכסא אפילו דעתו ללבשן מיד צריך לחזור ולברך, משום דאסור לכנוס בהם לבית הכסא, ויש חולקין בזה ומאחר דספק ברכות להקל גם בזה לא יברך, אלא יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבה, ואם נשמטו התפילין ממקום הנחתן שלא בכונה וממשמש בהם להחזירם למקומן לא יברך:

פרק יד

מותר לברך על תפילין שאולין, מפני שאדם יוצא ידי חובתו בתפילין של חבירו, אבל אסור לברך על תפילין גזולין דהוי מצוה הבאה בעבירה, ועל זה אמור "ובוצע ברך נאץ ה'" (תהלים י, ג), על כן לא ילבש אדם תפילין של חבירו שלא מדעת בעלים דשואל שלא מדעת גזלן הוא, ובשעת הדחק דלא אפשר לו ללבשם מדעת בעלים דאינם מצויים לפניו, ואם ימתין יעבור הזמן אז יש לסמוך על נדבת לבם של ישראל דניחא להו למעבד מצוה בממונם, וטוב שאחר כך יגיד לבעלים ויבקש מהם רצון על מה שעשה למפרע אם אפשר לו למצוא אותם:

פרק טו

סדר הנחת תפילין, בתחלה יקשור תפלין של יד בזרוע השמאלי על הקיבורת שהוא מקום בשר הגבוה התופח הנקרא קיבורת, ויכסה זרועו בטלית כדי שתהיה הנחת תפלין של יד בהצנע, ויש סוד בדבר על כן אפילו יושב לבדו ואפילו בבית אפל גם כן יכסה הזרוע בטלית, סימן לדבר "כי יד על כס" (שמות יז, טו), ומהר"י קשטרו ז"ל טעמא טעים "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט) לך לאות ולא לאחרים, ולא יעשה כריכה בקבורת, אלא אחר שיהדק היטב יקשור היו"ד ברצועה עם התפילין, ואע"פ שבלא"ה היו"ד קשורה בחוט של גיד עם הבית משום דאין להפריד התיתורא לעולם, כנזכר בזוהר פינחס דף קל"ו, עכ"ז יש סוד בדבר לקשור היו"ד ברצועה לכוין להמשיך להיו"ד ש"ע נהורין כמנין "רצועה" שהיא מספר ש"ע עם הכולל, ומה שכתב הרב "שלמי ציבור" ז"ל דף מ' הלכה י"א, כבר הבאתי דבריו בספרי ק' "מקבצאל" והקשתי על דבריו יעוין שם, ואחר שקשר היו"ד ימשוך הרצועה לזרוע ויכרוך אותה סביב הזרוע שבעה כריכות שלימות, ומה שנמשכת הרצועה בתחלת הזרוע מצד אחד של הזרוע אין זה נחשב כריכה ואין זה בכלל הכריכות, ודלא כמו שכתב "שם חדש" דף קכ"ו לכך יכרוך ז' כריכות ממש שלימות, ואחר שיכרוך השבע כריכות, יעמוד ויניח תפלין של ראש מעומד, דאין להניח תפלין של ראש אלא רק אחר שבע הכריכות:

פרק טז

אחר שהניח תפלין של ראש, אז תכף ומיד יגמור הנחת תפלין של יד בשלש כריכות שכורך באצבע האמצעי הנקרא אמה, ויעשה כריכה אחת בפרק האמצעי של האצבע ושתי כריכות בפרק התחתון, ולפי דברי הרב "מצת שמורים" ז"ל יאמר בעת שעושה הכריכות הנזכרות פסוק "וארשתיך לי לעולם, וארשתי לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, כא-כב):

פרק יז

אחר שעשה שלשה כריכות הנזכרות על האצבע וגמר תפלין של יד, אז יכניס הרצועות של תפלין של ראש באבנטו, בסדר זה דהיינו רצועה של שמאל יכניסנה בקצה העליון של האבנט כנגד החזה שלו, ורצועת הימין יכניסנה באבנט למטה בקצה התחתון של האבנט כדי שתהיה כנגד הטבור שלו, בסוד "והאחת גבוהה מחברתה" (דניאל ח, ג), וידוע דחסד נקרא אריך וגבורה קצר וכמו שכתוב בפתח אליהו חד אריך וחד קצר, וכל זה יעשה כולם שלא יהיו משולשלים לארץ וכנזכר ב"מצת שמורים" וב"משנת חסידים", ומה שכתבתי לעשות הכנסת הרצועות באבנט אחר שלשה כריכות של אצבע, כן נראה מלשון מורנו הרב חיים ויטל ז"ל ב"עולת תמיד" דף מ"ד יעוין שם, וכן מפורש בספר "משנת חסידים" וכן העלתי בספרי הק' "מקבציאל" אף על גב דדבר זה אינו מפורש בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל:

פרק יח

תוכן העניינים

בן איש חי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה