אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ט פרק ט' - סוד העשרה וסוד השלוש - עשרה

בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]

פרק ט' - סוד העשרה וסוד השלוש - עשרה

פרק ח' - תורת משה ותורת משיח

א - עשר ספירות ומעליהן עוד שלוש

הרמ"ק ב'פרדס רימונים' (שער הצחצחות) , הביא תשובה של רב האי גאון על שאלה שנשאל ע"י הגאונים. הם בקשו ממנו שיבאר להם דבר שהוא לכאורה סתירה: מצד אחד ידוע שקומת הבריאה היא עשרה - עשרה מאמרות, עשרה דברות, עשרה ספירות וכו' - כל קומה שלמה היא עשר. הקדושה היא בחינת עשרה. מכנגד מוצאים אנו שישנן י"ג מדות של רחמים, שהן מקבילות לי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וי"ג הוא בגימטריא 'אחד', כידוע. ואם כן, יש מקום להתבונן מהי באמת צורת הבריאה: האם צורתה עשרה, או י"ג. אם צורת הבריאה עשרה, יש להבין אם כן מדוע ישנן י"ג מדות רחמים ולא עשר. ואם צורת הבריאה היא שלש עשרה, מדוע ישנן רק עשר ספירות, עשר מאמרות, עשר דברות, ולא י"ג. והשיב להם רב האי גאון בארוכה, שזו שאלה שנשאלה כבר בימי הזקנים, ובאמת אין יש אלא עשרה, ומכל מקום למעלה מן הספירות ישנן עוד שלש, ובדבריו שם הוא מונה להם את שמות כל עשרת הספירות, וכן את שמות השלוש שלמעלה מהעשר. השלוש שלמעלה מן העשר נקראים: שם, עצם, ושורש כל השורשים. באמת, גם אחרי התשובה, עדיין לכאורה השאלה במקומה עומדת [וכפי שהרמ"ק עצמו מתחבט שם]: האם יש עשרה או שלש - עשרה, והדברים חתומים וסתומים בתשובתו של רב האי גאון שכתב שאין לו רשות לגלות. אמנם, בירור הדברים נראה כך. באמת קומת הבריאה היא עשרה. בעשרה מאמרות נברא העולם, ישנן עשר דברות, עשר ספירות וכו'. וא"כ מה עניינם של אותם שלשה? מונח כאן יסוד עמוק בכל צורת הבריאה. "בחכמה יבנה בית", עשרה מתחיל מ"החכמה מאין תמצא", והחכמה "בחכמה יבנה בית", כלומר יש כאן קומה של עשרה שעי"ז בונים, זה עשרה של יש שיונק מאין, אבל האין הוא מקור ליש, ונמצא שהוא חלק מן העשרה בבחינה הזו. קומה שלמה של בריאה, שהיא בחינה של יש, של בנין - היא עשר הספירות, עשרה מאמרות, "בעשרה מאמרות נברא העולם". הקב"ה הוא "בורא עולמות ומחריבן". "בורא עולמות" זה העשרה, היש, וה"מחריבן" אלו אותם שלשה שלמעלה מעשרה ספירות. זוהי בחינה של עשה ולא תעשה: "בורא עולמות" זהו כח העשיה שבו ברא הקב"ה את עולמו, והלא תעשה הוא הכח השולל את הנבראים. "ויכל אלקים ביום השביעי", "ויכל" מלשון כליון, זהו יום שהבריאה מתכללת בו. "שבת" מלשון שביתה - "לא תעשה כל מלאכה". לאחר כל הבריאה, לאחר כל העשרה מאמרות, לאחר עשרת דברות ועשר הספירות - כאן מגיע האין שמחזיר את הנבראים לשורשם. הקומה של הנבראים היא עשרה, אולם הכח שמחזיר את הקומה של הנבראים, את היש של הנבראים למקורו, לשורשו, לאין סוף - זהו אותו כח של השלשה. שלש - עשרה, שהוא בגימטריא אחד, הוא אותו כח שכולל את היש ואת האין בבת אחת, וזוהי השלמות של האחדות. "אין" לבד הוא האין סוף, הבלתי מוגבל ובלתי מושג. ["אין סוף" אין כוונתנו לעצמותו, אלא אין סוף, מעבר לסוף המושג לנבראים. ובאמת הן מעבר לגבול המושג, והן עצמותו, נקראים "אין סוף", והטעם מפני שזהו ביטוי לדבר לא מושג. ולכך תמצא בספה"ק שכל דבר שאינו מושג לאדם נקרא אין סוף. ולכך דבר שראובן משיגו ושמעון אינו משיגו, לגבי שמעון נקרא "אין סוף". ולכך כתב הגר"א שבאמת לא יוצדק השם "אין סוף" בעצמותו ית' ממש, אלא זו רק הגדרה של שלילה ביחס להשגת המקבל שאינו משיג כלל במהות הא"ס, והבן מאוד מאוד! ].

"היש" בפני עצמו הוא הגבול המושג. כאשר ישנה התכללות של כח היש של הבריאה עם כח האין ששולל את הבריאה - זהו גילוי האחדות שבבריאה.

ב - ג' שמות של שלילה המגלים את אחדותו ית'

נרחיב את הדברים. כפי שנתבאר, רב האי גאון מלמדנו, ששמות שלושת המדרגות שמעל העשר ספירות [ושהם כח השלילה] הם: שם, עצם ושורש. וננסה לסדר את הדברים. כל דבר שיש בו שתי מדרגות, ישנה נקודת ממוצע בין המדרגות. לגופם של דברים במה שאנו עסוקים כעת: עשרה מאמרות, עשר הספירות - הם כח היש, אותם שלשה שמעליהם הם הכח השולל, והבחינה העשירית העליונה הנקראת "כתר" - היא הממוצעת בין היש לאין. מצד אחד היא מקור ליש - "והחכמה מאין תמצא", ומצד שני היא משתייכת לשלילה, לאין, לכח השולל של הנבראים. כלומר, יש בה שתי בחינות: א. מה שהיא מקיימת את הנבראים, "והחכמה מאין תמצא", "בחכמה יבנה בית", היא נותנת קיום לכל הנבראים כולם. ב. מאידך, התפיסה העליונה שבה, המבט העליון שבה, זהו אותו כח ששולל את ה"בחכמה יבנה בית", שולל את כל הנבראים. ובאמת, שלשת השמות הללו הם שמות של שלילה ולא שמות של חיוב. כיון שנתבאר שג' המדרגות הללו אינם ספירות, אלא הם למעלה מהספירות, והרי שם של דבר נקבע ביחס למהותו, א"כ כיון שמהותם שלילה, ממילא גם שמותיהם שמות של שלילה הם. בפשיטות אנחנו תופסים ששם של כל דבר הוא שם של חיוב, וזה נכון מצד הספירות, מצד הבנין, מצד תפיסת היש. אבל מצד השלילה - זה שמות של שלילה. לכן, כמו שכתב שם רב האי גאון, הג' הללו הם אחדות פשוטה, ואינם דומים לספירות. הספירות הן מלשון מספר, מה שאין כן השלשה הללו הם אחדות פשוטה. כי שלשתם הם גילוי של הכח השולל את השגת הנבראים ומהותם, וממילא הם מגלים כביכול את הקב"ה, והם כח האחדות. ברור הדבר, שכשם שהיש נברא, כך גם כח השלילה הוא נברא מהבורא. אין לנו שום מציאות, שום הויה ושום כח וכדומה - שאינו נברא ממנו יתברך, וכשם שהיש של הנבראים נברא ממנו יתברך, כך גם הכח השולל נברא ממנו. אלא שהיש של הנבראים יכול להיתפס כעצמיות, מה שאין כן כח השלילה השולל את הנבראים. ממילא, בהכרח מגלה הוא את אחדותו, ומשום כך הוא מוגדר כאחדות פשוטה.

ג - שם, עצם ושורש כל השורשים

עתה נבוא לבאר גדרן של אותן שלוש מדרגות: שֵם, עצם ושורש. המדרגה הראשונה היא: "שֵם". שֵם זו הגדרת מהות הדבר ביחס לצורה כיצד המקבלים תופסים אותו, כיצד הם משיגים אותו ואוחזים בו. אמנם, כשם ששורש המילה שם הוא מלשון שֵם, כך הוא מלשון שָם, מלשון ריחוק, כדבר לא מושג. "וירא את המקום מרחוק" - הדבר נמצא שם, לא מושג עדיין. "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג) , החכמה איננה כאן, היא שם. שָם הוא היפך המושג שֵם. השֵם זו אותה נקודה שאנחנו אוחזים את הדברים, משיגים אותם, ואילו שָם אומר שהדבר אינו מושג, אינו נתפס, אין לנו אחיזה בו. המדרגה השניה היא: "עצם". באמת, גם המילה "עצם" משמשת בב' לשונות: מצד אחד, כשרוצים לבטא את עצמות הדבר, מהות הדבר, גוף הדבר - אומרים "עצם". מצד שני, "עצם הוא" גם מלשון "עצימה" - עצימת העניים, לא רואים את הדבר. אמנם, קיים הבדל יסודי בין שתי המדרגות. במושג "שֵם", אף שנתבאר שנכלל בו גם המושג שָם, הרי יש בו את הבחינה של "וירא את המקום מרחוק", כלומר: אע"פ שזה שם ואין אחיזה גמורה בדבר, אבל מ"מ רואים אותו מרחוק. משא"כ המושג "עצם", שבחינת העצימה שבו אומרת שהדבר כלל אינו נראה, אלא נעצם הוא ונעלם מאיתנו. אלו שתי המדרגות הראשונות: שם ועצם, והמדרגה השלישית היא: "שורש כל השורשים". מהו סודה של מדרגה זו. המושג "שורש" נתפס אצלנו כמושג של תפיסה, של אחיזה. בכל דבר הננו מחפשים את השורש שלו. אבל מאידך, בעבודה - זרה נאמר שצריך "לשרש" אחריה, לעקור את שורשה. כלומר, המילה "שורש" משמשת גם בלשון של חיוב, וגם בלשון שלילה, שצריך לשרש ולעקור את השורש. כאן מגיעה נקודה עמוקה עד מאוד. אנו תופסים את הבריאה שכל דבר בה יש לו שורש. אם יש עץ וגדלים ממנו פירות, הרי שיש לעץ שורש, והשורש של העץ הזה הוא מעץ קדום, וכך הולכים אחורנית לעץ יותר קדום, ויותר קדום, אבל - כל זה עד בריאת העולם! ומהו השורש של בריאת העולם? כביכול אנו אומרים שהקב"ה הוא השורש של הכל, ובוודאי שזו אמת - הקב"ה ברא את הכל! אבל לא יוצדק לקרוא לזה בשם "שורש"! ונבאר מדוע. "שורש" פירושו: יש המשכה, ישנה מהות המתמשכת, כמו שורש וענף, שהשורש מתמשך ומתגלה בצורת ענף. לעומת זאת, לכנות כביכול את הקב"ה, את האין סוף, בכינוי "שורש כל השורשים" - לא יצדק! על עבודה - זרה נאמר שצריך לשרש אחריה. שם המושג שורש מתבאר בבחינת שלילת השורש. כי עבודה - זרה היא סוד המציאות שכביכול אין בורא. אין בורא זהו סוד הצמצום, וזהו סוד החלל. כשבאים לדבר על כך שהקב"ה יצר את החלל, אי אפשר להתייחס לכך במובן של שורש, כי כל שורש הוא כביכול מאותה מהות, מאותה שייכות. ואף שאין דמיון גמור - השורש הוא שורש, והענף הוא ענף - מ"מ מהות אחת להם: השורש של התפוזים יוצר תפוזים, של ענבים יוצר ענבים וכו'. אבל לומר שכביכול הקב"ה ברא חלל - הרי זה תרתי דסתרי מיניה וביה! הקב"ה "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", "תוך כל עלמין" וכו', ולעומת זאת החלל אומר שכביכול אין כאן הקב"ה. כיצד יוצדק, אם כן, לומר שהממלא כל עלמין הוא שורש לחלל? זהו סוד "שורש כל השורשים"! שורש כל השורשים אומר שיש צורך לשרש את החלל, לעקור את החלל, וכשעוקרים את החלל - מגלים את הקב"ה!

ד - מדרגות בשלילת השגת הנבראים

תוקפם של דברים הוא אם כן, שג' ההבחנות הללו הן ג' הבחנות של שלילה - שלילת כל השגתם של הנבראים: אחרי ההשגה הגמורה של הנבראים שנקראת "שֵם", יש את ההשגה היותר דקה, שהדבר כבר שָם - רחוק, אבל עדיין נראה לעין. ישנה ההשגה הנקראת "עצם", מלשון עצימת עיניים - הדבר נעלם מאיתנו לגמרי. אולם עדיין ישנה השגה בבחינת שורש, שאף אם אינו נראה, בהכרח שהוא קיים, כעץ שרק ענפיו גלויים לעין, אבל שורשו טמון עמוק מתחת לפני האדמה ונעלם מעינינו, אך מוכרחים לומר שישנם שורשים, כי אם יש עץ, בהכרח שיש לו שורש, כלומר: אף שהדבר נעצם ונעלם מהראיה, אבל מצד ההכרח של סיבה ומסובב, אנחנו מכריחים שכל נקודה יש לה שורש. וישנה הבחנה יותר דקה הנקראת "שורש כל השורשים", שבאה לומר שכביכול בחינת השורש איננה הנקודה הפנימית באמת. אין לנו תפיסה כיצד יתכן שאין סוף הוא שורש לחלל, וממילא לא יוצדק בזה השם "שורש". זוהי שלילה של כל ההשגות שנבראים מסוגלים להשיג! מי מכריח שיש בורא? ההוכחה הפשוטה היא, שכשם שמבינים אנו ששולחן אינו זז לבד, ושום דבר בבריאה לא יכול להתנהל לבד, כך אם יש בריאה - בהכרח שמישהו פעל זאת. היסוד הזה מבוסס על תפיסה של סיבה ומסובב - כל נקודה יש לה פועל ונפעל, ואיננה פועלת מעצמה. שורש כל השורשים אומר שישנו שורש עליון שאינו נתפס כלל. מצידנו יש לנו הכרח שיש בורא עולם, אבל כל זאת עד שמגיעים לנקודה הפנימית שמבינים שאיננו מסוגלים להבין את יחס הקב"ה לנבראים. מצד התפיסה שלנו, מצד האחיזה שלנו, יש לנו הכרח ברור שיש בורא עולם, אבל כשמגיעים להשגה שיש בורא עולם, ומשיגים את אמיתת הימצאו - אז מבינים, שאותה תפיסה שהכרחנו שיש בורא עולם היא אינה נתפסת, כי היא סותרת את עצמה מיניה וביה. וכאן מגיע סוד האמונה האמיתית! כל ההכרחים שאנו מכריחים שיש בורא עולם, אינם אלא עד נקודת הפנימיות של האמונה. ודאי שגם זו אמונה, אבל האמונה שלמעלה מהטעם והדעת אינה נובעת מכח ההכרח שיש בורא עולם. זהו רק בגדר "לבי אומר לי", אבל אין שום הכרח לזה. ההכרח הוא עד נקודת ההשגה שמשיגים את אמיתת המצאו ית' כביכול. כשמבינים את אמיתת המצאו, שהוא ממלא הכל, אין סוף, שאין עוד מלבדו - שוב אין כל הכרח! אבל דוקא אז, כשאדם מגיע להשגה הזו - הוא מגיע לביטול כזה, שהוא תופס שיש בורא עולם לא מצד הכרח שכלו, אלא מצד האמונה! אין הכרח שכלי שם, יש את היחידה שבנפש שאיננה מסופקת, והיא לא צריכה ראיות שכליות - וכאן סוד האמונה בעצם באמיתת המצאו יתברך! כל זמן שנמצאים מבחוץ, ההכרח לומר שיש בורא עולם הוא מצד טעם ודעת, אולם כשמגיעים לנקודה העליונה, רואים שהטעם ודעת הוא לא הכרח, כי מיניה וביה יש כאן סתירה. הקב"ה כביכול מצד תפיסת השכל אינו יכול להיות שורש לנבראים. וכאן מגיע סוד האמונה: אדם מאמין שיש בורא עולם אפילו שאין לו שום ראיה על זה, בלי מופתים, בלי כלום! זו אמונה עצמית שיש בורא עולם, אין הכרח ואני מאמין. זה סוד האמונה השלימה. כל זמן שישנה איזושהי נקודה, אפילו הדקה שבדקה, שיש הכרח להימצאות הבורא ית', הרי שבדקות אין זו אמונה. זהו הכרח שיש. אבל כאשר אדם מגיע לאותה נקודה פנימית ששם אין הכרח - שם טמון סוד האמונה.

כלומר, האמונה אינה רק במהותו יתברך שהוא אין סוף, וכל ההגדרות שכתבו בספרים הקדושים, אלא אדם צריך להגיע לנקודה שהוא מאמין כי הוא מאמין, ולא כי יש לו הכרח. זוהי אמונה טהורה וזכה לחלוטין שאין בה שום צירוף של יש, ושום תפיסה של נברא.

ה - אמונה כמות שהיא - ללא הוכחות שכליות

שלשת הבחינות הללו באות לשלול את הקומה של העשרה. כלומר, לגלות את השלילה שבעשרה מצד הקומה של העשרה, המבט הוא: "בחכמה יבנה בית", וכשם שבבית רואים שהוא לא נבנה לבד - כך בהכרח שמישהו יצר את העולם. מצד התפיסה הזו - "החכמה מאין תמצא", החכמה מכריחה שיש בורא. שום דבר לא נעשה מאליו. כמו שהבית לא נעשה מאליו כך גם העולם לא נעשה מאליו, ובהכרח שיש בורא. אבל מצד שלושת הבחינות העליונות ששוללות את העשרה, כאן מתגלה סוד האמונה כמות שהיא. אין הכרח, החכמה לא מכריחה. להיפך: יש כאן תרתי דסתרי, ממילא אין מקום להכרח של השכל באמונה. כאן האמונה היא זכה, טהורה כמות שהיא. אדם מאמין בפשיטות הגמורה ביותר - יש בורא! מי אמר לך? אף אחד לא אמר לי! מה הכרח שלך? אין לי שום הכרח! אז למה אתה מאמין? כי אני מאמין! אני בטוח! זהו סוד! דבר שיש בו איזשהו טעם ודעת שכליים, הוא לא סוד, כי יש אפשרות להסביר אותו. אלא מאי, שתופסים שאת הבהירות של האמונה אי אפשר להסביר, וזה נכון. אבל כאן ישנה נקודה הרבה יותר עמוקה, והיא: אין לאדם שום הכרח להסביר מדוע הוא מאמין, מהי הסיבה שהוא מאמין, שכן באמת לכאורה אין לכך טעם שכלי, אלא אדם מאמין כי הוא מאמין, יש בורא כי יש בורא! זוהי נקודת האמונה האמיתית, ומגיעים אליה רק מצד נקודת השלילה של תפיסת השכל האנושי. כאשר אדם שולל את כל ההשגה שלו - אז הוא יכול להגיע לאמונה הזו. כל זמן שהוא תופס את השכל כמכריח, והוא תופס את ההשגה שלו כיש, כתפיסה שעל פיה הוא בונה את החיים - גם האמונה שלו היא מאותו צינור של יש, כיון שזהו צינור שדרכו הוא יונק ממנו, וממילא שורש אמונתו הוא שכלי. אבל כאשר מבטל אדם את השגתו, שולל אותה מכל וכל, ומאמין בדברים כמות שהם - אז יש לו אמונה עצמית בלי שום גדר, בלי שום הכרח, בלי שום סיבה. כאן מונחת הדבקות האמיתית בקב"ה. כל זמן שההכרח לאמונה הוא איזשהו הכרח שכלי, יש כאן לבוש לאמונה הנקרא שכל. נמצא שהדבקות איננה דבקות פשוטה בקב"ה. כאשר האמונה היא אמונה עצמית, בלי שום הכרח, אלא אמונה כמות שהיא, בלי טעם ודעת - שוב אין שום מחיצה בין הקב"ה לנברא, ובאפשרותו להיות דבוק לגמרי בקונו. אין אני, אין דעת, אין שכליות, המהווים לבוש, המהווים מחיצה, אלא אני מאמין כי אני מאמין, וא"כ מה יהיה המפריד? כשם באמונה אין נקודת התלבשות, כך בהתקשרות אין נקודת התלבשות, כי עצם האמונה היא נקודת ההתקשרות. "לית מחשבה תפיסא ביה". כל זמן שהאמונה מצד אי אפשר להגיע ללית מחשבה תפיסא ביה, שכן אוחזים במחשבה, וא"כ אוחזים בתפיסה. ואף שמאמינים מעבר למחשבה, אבל כיון שההכרח לאמונה הוא שכלי, נמצא שאוחזים עדיין במחשבה תפיסא ביה, ואיך אפשר להדבק ב"לית מחשבה תפיסא ביה"? ! רק כאשר האמונה מגיעה מהלית מחשבה, אז כביכול נאמר "לית מחשבה - תפיסא ביה" דייקא. כשנגמר מקום השכל לחלוטין - שם מגיעה נקודת האמונה.

ו - עומק האמונה - בנקודה שאין לנו בה שום תפיסה!

עתה ניגש לברר את מהות האמונה. במשל שבדבר: אדם לוקח מכונית ונוסע בה, כי הוא מאמין שהיא יכולה לנסוע למקום פלוני. מדוע הוא מאמין בכך? משום שפעם הוא נסע בה, וא"כ סביר להניח שיוכל לנסוע שוב. זוהי אמונה, אבל אמונה מצד תפיסה של חוש - החוש משיג, שהמכונית נוסעת, ממילא הוא מאמין שבכוחה לנסוע פעם נוספת. האמונה בקב"ה בדקות, גבוהה היא לאין ערוך מסוג אמונה כזה, בלי שום יחס. זוהי אמונה עצמית, אמונה מעולם של אמונה, ולא אמונה שנתפסת - לא בשכל ולא בחוש, כלומר, בחמשת חושי האדם, אלא כמ"ש בספה"ק שזהו חוש "ששי", חוש אלוקי. לדוגמא: אדם מאמין שהקב"ה כל יכול, תקיף, בעל היכולת, ובעל הכוחות כולם. אמת לאמיתה! אבל האם שם נעצרת האמונה? ודאי שלא! כשאדם מאמין שהקב"ה כל יכול, ניתן להבין זאת כך: הוא מאמין שהוא עצמו אינו יכול להרים עשר טונות, ואילו הקב"ה יכול. כלומר, את עצם המושג "כח" הוא תופס, אלא שהוא מבין שלו עצמו יש מעט כח, ולקב"ה יש הרבה, ולא רק הרבה אלא לגמרי, בלי גבול. יש לו כח בלתי גבולי. "תקיף ובעל היכולת" פירושו, אם כן: יש דברים שאני לא יכול, והוא יכול הכל. אבל יש לי יחס לדבר, אני אומר: "אני לא יכול, והוא יתברך יכול". האמונה בדקות היא באותה נקודה שבה אין לנו שום תפיסת מהות כלל. כלפי הכוחות שאנו מכירים הננו יכולים להתייחס שאצלנו הם מוגבלים ואצל הקב"ה לא, אבל ברור הדבר שהכוחות שיש לנו אינם אלא עשרה כוחות בשורש, וכוחותיו של הקב"ה הם אין סוף. וביותר דקות, למעלה מהגדרת כח. נמצא, שאנו מאמינים באותה נקודה שאיננו יודעים מה בכלל יש לו ית'! איננו מאמינים רק שהכוחות שיש לו, כגון הזכרון, המחשבה וכו' אינם מוגבלים. ודאי שגם זה נכון, אבל לא זה עומק האמונה. עומק האמונה אומר שישנה מציאות בלתי נתפסת שאיננו מבינים מהי.

ז - קוב"ה - מהות עצמית שאינה נתפסת

הדברים עמוקים ודקים, וננסה לבארם בעז"ה. כשאדם מאמין שהקב"ה כל יכול, אף שכביכול הוא מאמין שהוא אין סוף ובלתי מוגבל, אבל סוכ"ס העמיד לו גבול - אמנם גבול של כל יכול, שיש לו כח, אך יש כאן איזשהו גדר, איזושהי תפיסה, דעת. אבל כשהוא מאמין שישנה מציאות שאיננו יודע מהי, מה מהותה, וממילא אין באפשרותו לדבר בה מאומה - הרי שאין שום גדר באמונה הזו. כל זמן שהאמונה הזו היא ביחס להבחנות שהוא מכיר, רק שאצלו הם מוגבלים ואצל הקב"ה אינם מוגבלים - עצם ההבחנות הללו הם גבול והם לבוש דק של שכל לאמונה. האמונה כמות שהיא, עניינה להאמין שיש מצוי בלתי נתפס שלא משיגים את מהותו. ודאי שהוא כל יכול ומנהיג את הבירה, ויש השגחה פרטית וכל היסודות הידועים, אבל לא שהיסודות הידועים הם שלמות האמונה. היסודות הידועים הם נקודות שאנחנו מחויבים להאמין גם בהם, אבל השורש של האמונה הוא להאמין שהקב"ה הוא הקב"ה - אי אפשר לדבר בו כלל כי הוא לא נתפס. לומר שיש לו הרבה כוחות גם זה מושג חלש [במילים דקות]. אנחנו תופסים את האדם שיש לו כוחות וכך גם אנו אומרים על הקב"ה שיש לו כוחות. אולם באמת עצמותו לא נודעת, כוחותיו אינם ידועים וכו', הוא אין סוף! "אין סוף" כלומר: אין לו סוף, הסוף של הדבר לא נודע. אין הכוונה שהוא גדול ולכן לא נודע, אלא שזו מהות עצמית בלתי נתפסת. האחיזה שלנו בכל דבר היא מחמת הסוף שלו, אי אפשר לאחוז דבר באמצע. כשאדם אוחז שולחן הוא אוחז בקצהו. יש אמנם הרבה קצוות, אבל א"א להחזיק דבר בתוכו. ואם עשו חור באמצע, הרי זה גופא קצה באמצע. מה שקוראים אנו לקב"ה אין סוף, הוא מפני שאין לנו שום תפיסה ואחיזה בו ית'. כששאלו הקדמונים מדוע הוא נקרא אין סוף, ולא נקרא אין ראשית, אחת התשובות לדבר היא כנ"ל, שהאחיזה שלנו בכל דבר היא מחמת שיש לו סוף, ו"אין סוף" פירושו שאין לנו בו תפיסה ואחיזה. ועלינו לדעת כי אלו בסה"כ מילים מושאלות להגדרת השלילה של השגת הדבר. אין הכוונה שאין סוף זו הגדרה חיובית שלקב"ה אין סוף - הוא ארוך, רחב וגבוה. ח"ו, זוהי הגשמה! אלא אין סוף כלומר, שאת התפיסה שיש לנו בכל דבר מחמת סופו - הקב"ה הינו למעלה מזה, ולכן איננו יודעים ממנו כלום. נמצא שהאמונה אין לה שום גדר, אלא היא אמונה שיש מצוי בלתי נתפס. זולת מזה שאנו אומרים שיש כזאת מציאות, מעבר לזה אין לנו שום אחיזה בדבר. נמצא שהאמונה היא אמונה בלי גדרים לחלוטין. כל זמן שהאמונה היא עם איזושהי אבחנה בתוך האמונה, כח האמונה הוא אינו כח אין סופי. כאשר האמונה היא אמונה שיש מצוי בלתי נתפס לחלוטין - אז זו אמונה שלימה, וממילא לאמונה אין שום גבול כיון שהוא מאמין בדבר שהוא לא גבולי. עצם המציאות כמות שהיא של הקב"ה אין בה תפיסה, והאמונה במציאות הזאת היא גופא יוצרת את החיבור למציאות הזו. אמונה אינה ענין של ידיעה, של מחשבה, אלא עניינה תפיסה של הויה.

ח - היכן שמחשבתו של אדם נמצאת - שם נמצא כולו

אחד מהיסודות הידועים של הבעש"ט הוא, שהיכן שמחשבתו של האדם נמצאת - שם נמצא כולו. ואל לנו לתפוס זאת רק בשטחיות שהכוונה ביחס של מקום, כגון: אם אדם חושב שהוא נמצא כעת בבית המקדש, הריהו נמצא ממש כעת בבית המקדש. ואף שודאי גם זה נכון, אבל טמון בדבריו עומק נוסף: המהות של מה שאדם חושב, הופכת למהות שלו! היכן שהוא חושב - שם הוא נמצא במהות. לא רק ביחס של מקום, אלא אף בדברים שהוא חושב עליהם, זוהי מהותו. כמובן שבחינה זו נכונה כאשר מחשבתו של האדם היא מחשבה פנימית, מחשבה של חיות, מחשבה של כניסה לדבר, אבל אין זה רק יחס של מקום, זהו יחס של נפש, ויותר מזה - זהו יחס של מהות. אדם החושב בתורה - הופך להיות חפצא של תורה. אדם המתפלל וחושב בתפילה - הופך לחפצא של תפילה. עומק הדברים: כאשר האדם חושב באין סוף - באותה נקודה שהוא חושב שם הוא מתכלל, שם הוא נתפס, ואם הוא דבוק במחשבה - ויתר על כן בעצם ההויה שלו - בעצם המציאות הבלתי נתפסת של הקב"ה, הריהו נכלל במציאות הזאת, ואז הוא מגיע לדבקות אמיתית בקב"ה. כאשר האמונה היא אמונה עם שכליות, אמונה עם גדרים, אף שהוא מאמין, מ"מ הוא דבוק בגדרים, הוא דבוק בשכליות, אבל אינו דבוק כביכול בעצמותו יתברך, כי אמונתו איננה אמונה עצמית בלי שום לבוש, אלא אמונה עם שכליות, אמונה עם גדרים. נמצא, שאף שהיכן שמחשבתו של אדם נמצאת, וא"כ הוא נמצא באמונה, אבל כיון שהאמונה שלו היא אמונה עם גדר, אזי ההתכללות שלו היא בתוך גדר - אמנם גדר שהוא יותר מההשגה שלו, אך סוף כל סוף הוא נמצא באיזושהי הגדרה. אבל כאשר האדם מאמין באמונה שלמה שאין עוד מלבדו, והמציאות שלו אינה נתפסת כלל וכלל, "לית מחשבה תפיסא ביה", והוא מאמין במציאות זו של לית מחשבה תפיסא ביה - נמצא שהוא נכלל בהויה של לית מחשבה תפיסא ביה. כאן מגיע סוד הדבקות! עצם המחשבה בדבר שאין לו גבול, כביכול שוללת את הגבול של העצמיות שלו בהיותו נברא.

ט - עבודת אדה"ר היתה להגיע למהלך של "יחיד"

אדה"ר אמר "זאת הפעם עצם מעצמי" (בראשית ב, כג) . מבט זה נובע מצד שהם כבר שניים, ולכך יש זיווג, וזהו אחד האופנים ל"עצם מעצמי", יש כאן השגה. כשנמצאים בעולם של אחדות, בעולם של "אחד", שם נשלל השם. אדה"ר קרא לכולם שמות, אבל כשהוא דבק בעצם - "זו הפעם עצם מעצמי" - כאן הוא הגיע לנקודת ההתכללות שבה לא שייך שם. זהו החילוק בין עץ החיים לעץ הדעת. עץ הדעת הוא עץ עם שורשים. משא"כ עץ החיים בא לגלות שאין שורשים, כלומר: שם מגיעים לאותה נקודה שלא יוצדק בה הגדרה של שורשים. כל זמן שאדם נמצא בבחינה שיש שניים כביכול, הריהו דבק באותו עולם של נברא שיש בו ריבוי, אבל כאשר המהלך בבחינת מה שאמרו חז"ל (הובא ברש"י בראשית ב, יח) שכשם שהקב"ה יחיד בעליונים, אף האדם היה יחיד בתחתונים - אז יכול אדם להגיע התדבקות שלימה. עבודת האדם לחזור לאותה נקודה פנימית בשורש: מה הקב"ה יחיד בעליונים, אף האדם יחיד בתחתונים, וכאשר האדם כביכול מגיע לאותה נקודה פנימית שלפני המציאות שיש שניים, לפני שנוצרה מציאות של אישה הנקראת על שם האיש [לפני כן לא מוזכר ענין זה, וזה המקום הראשון שמוזכר שורש וענף, והענף נקרא על שם השורש], והוא נעשה בבחינת יחיד - ליחיד יש השגה בלמעלה מן השורשים. כאשר הגיע המהלך של "ויקרא האדם שמות", במעשה זה ירד האדם ממדרגתו, והוא שורש תחילת חטא עץ הדעת, עץ ההשגה, כי היה לו לדבוק בשם של שלילה, ולא בשם המושג. והרי שמתגלה כאן מהלך של שם ושורש. והיתה בחירה לאדה"ר אם לדבוק בשם ושורש דחיוב או בשם ושורש דשלילה. עבודת אדה"ר היתה צריכה להיות להגיע למהלך של יחיד בתחתונים, ואז יש התדבקות ביחיד בעליונים. אבל איך אפשר להיות במהלך של יחיד? רק כאשר האדם מגיע לאותה נקודה של אמונה פשוטה בלי שום נקודה של גבול. יחיד הוא בחינת היחידה, והוא אותו גילוי שיש יחיד בעצם, שאין עוד מלבדו. אין עוד מלבדו כפשוטו זו אותה נקודה שאינה יכולה להיתפס בשום רובד של שכליות, היא סותרת לכל השגה שכלית, סותרת לכל החושים, סותרת לכל המציאות. זוהי אמונה עצמית שהקב"ה אין סוף ואין בו שום תפיסה, וכאשר האדם נמצא שם - אז הוא מתכלל ביחידו של עולם.

י - קיום תורה ומצוות מתוך אמונה באי השגת הדבר

כאשר האדם קרא שמות לכולם, כתוב שלעצמו לא מצא בן זוג. והנה בעומק, בעצם קריאת ה"שם", חיפש האדם את ה"שורש". אולם אם אדה"ר היה משיג שהוא לא משיג את הנבראים, והוא לא תופס את מהותם, אלא הם עצמם אמונה - היה זוכה להגיע להתכללות. כלומר, הרי הקב"ה לית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכפי שבררנו - כשם שיש אמונה בבלתי בעל גבול, כך נצרכת אמונה בגבול, וזהו הסוד הפנימי העמוק, שאדם מאמין שאף במה שיש לו אחיזה, אין לו אחיזה, ואז הוא מגיע לאמונה הטהורה. ואין הכוונה רק להאמין שישנם נבראים מושגים, מוחשיים, ויש את הקב"ה שהוא לא מושג ולא מוחש, שהרי אז סוף כל סוף האדם דבק באיזושהי נקודה של השגה. ואף שהוא מאמין שיש מצוי בלתי נתפס, וכלפי האמונה הזאת הוא מגיע להתכללות, אבל כיון שעדיין ישנה נקודה שיש לו בה אחיזה, נקודה זו חסרה בהתכללות. אבל כאשר האדם מאמין שאף בדבר שיש לו בו אחיזה, אין לו בו אחיזה, ואף שלכאורה זהו תרתי דסתרי, כי אם אין לו בו אחיזה, איך הוא מקיים תורה ומצוות? הרי בהכרח שיש לו בו אחיזה! ואם יש לו בו אחיזה, כיצד יכול הוא להאמין שאין לו בו אחיזה? אולם באמת עליו לקיים את כל התורה כולה, ולהאמין שאין לו אחיזה במה שהוא מקיים! וזה גופא רצונו יתברך, שיאמין שאלו תפילין, אף שאינו יודע מה הם, יאמין שזוהי טלית ויתעטף בה, ולא ידע מה עניינה. נמצא, שאף שהוא דבוק ב"יש", דבוק בתורה, שהיא קיום הנבראים וקיום כל העולם כולו - "איסתכל באורייתא וברא עלמא", מכל מקום הוא מאמין שהוא לא משיג את הדבר, ואין לו כל אחיזה במציאות של הגבול כלל. או אז, שפיר שייכת האמונה הגמורה וההתכללות הגמורה.

יא - תכלית הידיעה - שנדע שלא נדע

כאן עלינו להדגיש שנדרשת מהאדם זהירות רבה בהבנת הדברים, כי אם אדם תופס שהוא לא משיג שום דבר, הרי שחלילה הוא עלול לבטל את ה"יש" ולאחוז רק ב"אין", שאז לכאורה [כך הוא סבור] יגיע לדבקות הגמורה בהקב"ה. וזו טעות! כי מאחר והקב"ה אין סוף, והאין סוף כולל את הנבראים, הרי שהכופר בנבראים, ודאי לא יוכל להידבק בקב"ה! יש לו חסרון באמונה באין סוף, כביכול הוא אומר שהקב"ה לא כולל את הנבראים, ונמצא שהוא ית' ח"ו עדיין לא אין סוף, וממילא אין לו דבקות בקב"ה. כדי להגיע לדבקות בקב"ה חייבים להאמין שהקב"ה כולל את הגבול גם כן. ואם תאמר: אם הוא כולל את הגבול, א"כ ישנו גבול, וישנם גדרים, ואם ישנם גדרים, הרי שאמונתי עם גדרים ואינני דבק בקב"ה? כאן הנקודה עמוקה היא עד למאוד! ישנה אמונה שהקב"ה כולל את הגבול, וישנה אמונה שלא משיגים את הגבול. נמצא שמצד אחד הקב"ה כולל הכל, ומאידך לי אין שום אחיזה בכלום. כאן יש שלימות של אמונה גמורה. הדברים הם דקים שבדקים. כל סטיה דקה מן הדברים, מולידה חוסר בהתקשרות הגמורה באין סוף, כי אם אדם מעמיד גבול לאין סוף, בודאי שאינו דבק באין סוף. ואם אדם אומר שהקב"ה לא כולל את הגבול, הרי ששוב איננו מתעסק עם האין סוף כלל. נדרשת, אפוא, האמונה בתרתי דסתרי שהזכרנו בראשית הדברים: הוא מאמין שהקב"ה כולל את הגבול, הוא מאמין שתורה מן השמים ומצוות מהקב"ה, והוא מקיים את הכל מתוך אמונה גמורה שהכל אמת, ועם זאת הוא מאמין שהוא לא משיג מה שהוא משיג. "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" - אין הכוונה כפשוטו, שיש להאמין שעד כאן אני יודע ומכאן ואילך אינני יודע. לא זו ההגדרה, אלא "שנדע שלא נדע", כלומר: מה שנדע הוא גופא לא נדע. אלא מאי? נאמין שלא נדע לבד? לא, זו כפירה! שהרי משה הוא בחינת דעת, ומשה עצמו גם הוא נברא של הבורא ואף היה המוסר של תורת ה'. אם כן, הדעת היא אמיתית, וכיצד אנו אומרים שתכלית הידיעה שלא נדע? אלא ביאור הדברים, שאנחנו מאמינים שהדעת מן הבורא, והיא אמיתית, ואנחנו מאמינים גם שאיננו יודעים את הדעת! לא רק שאנו מגיעים לנקודה שאין בה השגה, אלא הרבה יותר עמוק מזה: אנחנו מאמינים שהדעת עצמה - גם היא "לא נדע", אין לנו בה השגה. ואם תתמה, א"כ כיצד מקיימים אנו את התורה? התשובה כפי שביררנו היא: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות! זה גופא רצונו יתברך שנעשה לפי הדעת שאנו משיגים. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, זוהי המהות של הדעת. זהו "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", אדם מאמין שאת מה שהוא משיג הוא לא משיג. זהו הביטול הגמור של הנברא. ביטול כל המציאות שלו, כי המציאות של הנברא זו מהות של חושים, אותה נקודה של "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" שאמר משה רע"ה. מי זה "אנכי"? - משה הוא בחינת הדעת, ודעת היא שורש הנברא. אם אדם מאמין בדעת, ומאמין שהוא לא משיג את הדעת, נמצא שהוא לא משיג את עצמו, ואם אינו משיג את עצמו, אין לו שום גדר וגבול. ודייקא אז הוא יכול להיות דבוק בקב"ה לגמרי! כל זמן שיש איזושהי נקודה שאדם סבור שיש לה בו אחיזה, כבר יש לו גדר בדבר, ואם יש לו גדר בדבר, הוא לא יכול להיות דבוק בקב"ה בשלמות. עליו להאמין לא רק שיש אין סוף מצוי, לא נתפס ושם אין גדר, אלא גם שאין לו שום מקום בנפש שיש בה גדר. ובאמת, עומק זה לא יושג בשלמות רק בסוף האלף העשירי כשהנבראים יחזרו להתכללות הפשוטה בקב"ה, אך העבודה המוטלת עלינו בזמן שנותר, היא לשלול יותר ויותר.

יב - "לא ידע איש את קבורתו" - בחינת הדעת נעלמת

זוהי נקודת המעבר בין משה למשיח שדיברנו. משה לעצמו נתפס כביכול מצד הדעת העצמית שישנה. משיח בא לגלות את תכלית הידיעה שנדע שלא נדע, שנאמין שגם את הדעת, את המשה, איננו משיגים. "כי קרן עור פניו" - אי אפשר לתפוס את בחינת משה, עצם הדעת נעלמת. "לא ידע איש את קבורתו", כלומר: משה, הדעת עצמה, הוא "לא ידע". לא שמשה הגיע להשגה שלא ידע. ואף שודאי גם זה נכון, אבל כתוב כאן הרבה יותר עמוק מזה: משה עצמו הוא "לא ידע". ואף שמשה הוא דעת - הדעת עצמה היא לא ידע! כאן שלמות המציאות של ההתדבקות, שאדם מאמין שמלבד מה שיש מצוי, גם הגבול לא מושג, וזה הסוד שהגבול הוא אמונה. בפשיטות אנחנו תופסים שהגבול הוא חוש, שהגבול הוא השגה, וזהו שביררנו לעיל בכמה מקומות, שהגבול הוא אמונה, הגבול אינו חוש. צריך להאמין בגבול, ולא השגה בגבול, כי כאשר מגיעים להשגה שהדעת עצמה לא מושגת, מתעוררת השאלה: א"כ איך אני פועל לפי הדעת? אלא שכאן נדרשת אמונה! להאמין שמה שהקב"ה נותן לי לראות הוא על מנת לקיים את רצונו, ומה שאני שומע, ממשש וכו' - הכל למען אותה מטרה. אבל כל זמן שחסרה נקודת שלמות האמונה, הרי שישנה דעת, ודעת היא מחיצה, כביכול "ואנכי עומד בין ה' וביניכם" - ישנה נקודה המונעת את ההתכללות. שלמות הדבקות היא באותה נקודה שהיא לא ידע גמור, ועצם הדעת היא לא ידע, ועם הלא ידע הוא פועל עם הדעת מתוך לא ידע. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מתי מתקיימת המצוה? כשמגיעים ללא ידע. יש כאן עומק עצום. כל המצוות תמיד מתקיימות ע"י אדם רק כשהוא בדעת צלולה, ואילו שיכור, שהוא חסר דעת, אנוס ופטור מקיומן. בפורים לעומת זאת נצטוינו לקיים מצוה ללא דעת. מה מונח בדברים? כאן מתבאר עומקן של כל המצוות כולן, שבעצם הקיום של המצוות, אף שהן מתקיימות בדעת, בעצם, קיומן נעשה בלי דעת, ב"לא ידע"! !

יג - הטעם להזדרזות משה להבדיל ערי מקלט

"אז יבדיל משה שלוש ערים... לנוס שמה כל רוצח" (דברים ד, מא - מב) , ואמרו חז"ל (מכות י ע"א) : "אוהב כסף לא ישבע כסף - זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה". ויש להתבונן מה העומק של הדברים? מדוע דוקא בנקודה זו הזדרז משה? וכי חסרו לו עבודות דקדושה? אולם ביאור הדברים נראה כך. הבה נתבונן: מי גולה לעיר מקלט? גולה לשם רוצח שרצח בשוגג - "בלי דעת" [כלשון הפסוק]. כי אם הרצח נעשה בדעת, הריהו מזיד ועיר מקלט אינה קולטתו. לעיר מקלט גולה רק מי שהוא "בלי דעת". "אז יבדיל משה" זהו אותו "אז ישיר" של לעתיד לבוא. זוהי אותה בחינה של מיתתו של משה שהיתה תלויה בכל הענינים הללו, והיא באה לגלות שהדעת גופא היא "לא ידע". הנה כבר עמדו המפרשים על השאלה, לכאורה לשם מה יצטרכו לעת"ל ערי מקלט, והרי יתבטל היצר ולא תהיה רציחה, וא"כ מה עניינן של ערי המקלט? אולם עומק הענין הוא, שלעת"ל יתברר שכל הרוצחים במזיד - גם הם בכלל הרוצחים "בלי דעת", וממילא כולם גולים, וכמו שאמרו חז"ל: "בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, וב"ד שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב מיתה בב"ד - הרגוהו, ושלא נתחייב מיתה - פטרוהו, מי שנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו" (מכות ט ע"ב) . בפשוטו תופסים, שהרוצח במזיד סתם היה רץ, שכן בסופו של דבר בית - דין היו שולחים ומוציאים אותו והורגים אותו. אז אם כן מדוע הוא רץ? כי בעומק [וזה מה שיתגלה לעתיד] כולם היו בלי דעת, ומשום כך כולם צריכים לנוס לערי מקלט. הדעת הנצרכת כיום היא מצד משה. נמצא, שמשה הוא זה השולל את הגלות לאלה שרצחו במזיד ורצו לערי מקלט, ולכך "אז יבדיל משה שלש ערים", הוא השתוקק ל"אז", לגלות שכולם זה בלי דעת וערי מקלט קולטים את כולם. אין אחד שלא נקלט בערי מקלט, כי אף רוצח במזיד מה שאנחנו קוראים לו מדעת, הוא בעצם לא ידע, ואם הוא לא ידע אז ערי מקלט קולטים גם אותו.

יד - משיח יגלה שהכל התעסקות באלוקות

זוהי שלמות האחדות של משיח ומשה. "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" - לדעת שעצם הדעת היא "שלא נדע". כאשר אנחנו נמצאים בגלות, כלומר לפני הגאולה של "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", אזי ישנה דעת וחסר כביכול בהתדבקות. משיח בא לגלות את הרדל"א. האלף השביעי, האלף השמיני, האלף התשיעי והאלף העשירי נקראים עולמות אין סוף, כידוע מדברי הקדמונים. מדוע הם נקראים עולמות אין סוף, והרי אינם אין סוף, הם נבראים? אלא הטעם שנקראים עולמות אין סוף, מפני שהם עולמות של שלילת ההשגה, הם מגלים שאין לנו השגה, והם באים לשלול את הסוף המושג. לכן הם נקראים אין סוף. העולמות שאנחנו נמצאים בהם עתה, שהם בחינה של עשרה שדיברנו, הם אותם עולמות שאנחנו תופסים בהם את היש ומנסים להשיג עוד השגה ועוד השגה: יש - אין - יש. מה שאין כן משיח בא לגלות את האין - יש - אין. ונקראים עולמות אלו "עולמות אין סוף", כי כל פעם באים הם לשלול עוד סוף שהשגנו, ואז מתברר שלא זה הסוף ולא זה הסוף ולא זה הסוף. אם כן, מצד נקודת השלילה של הדברים הם נקראים אין סוף. זהו האור שהמשיח בא לגלות - שהכל הוא התעסקות באלוקות! כל זמן שאין גילוי שהדעת היא בבחינת "לא ידע", נמצא שההתעסקות בכל דבר ניתנת לתפיסה כהתעסקות בחומר, התעסקות ברוחניות וכו'. אולם משיח בא לגלות את סוד היחידה, שאין הבדל בין הפשט לרמז לדרש ולסוד, אלא הכל הוא אחד, יחיד. כלומר, כיון שאין לנו אחיזה בכלום, הרי שהכל הוא בחינה של אלוקות, אין סוף, לא מושג. ממילא אין לנו אלא התעסקות באלוקות. כל זמן שאנחנו עסוקים במושג, ביש, אנחנו עסוקים בדעת. כשאנחנו מבינים שמה שאנו מתעסקים הוא "לא ידע", הרי שההתעסקות היא כביכול עם הקב"ה, כי הקב"ה לית מחשבה תפיסא ביה, וכאשר האדם שולל את ההשגה שלו, והוא מתעסק בנקודה הלא מושגת - ממילא הוא נמצא בדבקות גמורה ופשוטה עם הקב"ה.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה