אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ט פרק ח' - תורת משה ותורת משיח

בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]

פרק ח' - תורת משה ותורת משיח

פרק ז' - מקור הבכי בנפש האדם

א - תורת משה ותורת ה' - שתי בחינות

"זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב) . מבואר, שהתורה הק' נקראת על שם משה רבינו. מאידך מוצאים אנו שהתורה נקראת על שמו של הקב"ה: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט, ח) . ולמדנו מכאן, שישנן שתי בחינות בתורה: "זכרו תורת משה עבדי" זו תורה של דעת, בחינת משה, ו"תורת ה' תמימה" זוהי תורה של תמימות, והיא נקראת על שמו יתברך. שורש הדברים, כפי שמבואר ב"מאור עיניים" בשם הבעש"ט, שהתורה מורכבת מהאור ומהמאור, מההשגה ומהאין. הבחינה המושגת לנו - ה"תורה אור" - נקראת "תורת משה", ואילו הבחינה שאינה מושגת לנו, נקראת "תורת ה' תמימה". זוהי תורה שהיא למעלה מן ההשגה. כי מאחר והוא ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ממילא גם בתורה הנקראת על שמו אין לנו שום תפיסה! עצם התורה בבחינה הזו היא שער הנו"ן (כמש"כ הרמב"ן) , שהוא לא נברא, לא מושג ולא נתפס. זוהי דבקות. אין זה ענין של השגה ושל שכל. המהרח"ו ב'שערי קדושה', כשביאר את גדרי הנבואה ומדרגותיה, כתב, שמשה רבינו נקרא "אדון הנביאים", משום שהשגת משה רבינו היא מן האצילות, אבל היא בלבוש על דרך מעבר של עולם הבריאה, כלומר: השגת משה רבינו, אף שהיא מן האצילות - מלשון אצלו יתברך - מכל מקום יש לה לבוש - מעבר - של בריאה, מעבר של מוחין [כידוע שעולם הבריאה הוא מוחין]. כלומר, נקודת ההשגה מצד הבחינה העליונה שנקראת משה אדון הנביאים, היא תפיסה של כל דבר במעבר של מוחין, במעבר של דעת, ועל שם זה נקראת התורה "תורת משה עבדי", כי נקודת ההשגה היא מצד המוחין, מצד הדעת. משא"כ הבחינה הנקראת "תורת ה'" - שבעצם מי שיגלה אותה הוא מלך המשיח - זוהי אצילות כמות שהיא, בלי מעבר של עולם הבריאה, בלי מעבר של מוחין ושל דעת. "לא ידע"! אם יש "לא ידע" - אין מעבר של דעת, ואז יש מקום לאצילות כמות שהיא, להתדבקות בקב"ה בלי נקודה של מוחין, בלי נקודה של דעת. מה שכתב הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (חלק ג פרק נא) "שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלו - ה ית' הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו" - זו בחינת משה, כלומר: אמנם זוהי בחינה של אצילות, אך אין היא אלא ביחס למחשבה, ביחס להתבוננות וכו'. ואף אם אין זו התבוננות, מכל מקום מידי מחשבה פשוטה לא יצא. מה שאין כן עולם האצילות כמות שהוא, שזו אותה נקודה של התדבקות בקוב"ה בלי נקודת מחשבה כלל. זוהי הנקודה היסודית המבדילה בין תורת משיח לתורת משה. ודאי ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת", אלא שבימות משיח יתגלה עומק נוסף באופן ההתדבקות בקב"ה למעלה מן המחשבה [וכפי שביררנו, אין הכוונה שתישלל המדרגה התחתונה, אלא שיתגלה פן נוסף של גילוי אלוקות]. "תורת משה עבדי" היא אותה תורה של עולם הבריאה, אבל לא בריאה כמות שהיא, אלא תורה של אצילות בלבוש של מעבר, כהגדרת המהרח"ו. אבל לעתיד לבוא, בימות משיח - "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד, ג) . הלעתיד הוא למעלה מעולם הראיה, למעלה מעולם המחשבה. זהו גילוי נקודת תורת משיח, ושם אין השגה, אלא זהו ביטול, התדבקות בבורא ית', ועל שם זה נקראת התורה "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כשם שבו ית' לית מחשבה תפיסא ביה, כך בנקודת האין שבתורה, במאור שבתורה, אין לנו השגה. זהו ביטול, זוהי התכללות. ובשם הבעש"ט מובא, שהתורה הק' נקראת "תמימה" על שם שהיא שלימה, כי מעט מזעיר, יחידי יחידים בכל הדורות, נגעו בה, כיון שאורו של משיח עדיין לא נמצא בגילוי. אבל כל זה רק עד אשר יבוא משיח. בימות משיח יגיעו למצב ש"המאור שבה מחזירו למוטב", והיינו סוד התשובה הקודמת לעולם. אז יתגלה ה"אין עוד מלבדו", יתגלה ה"אין" שבתורה, המאור שבתורה, נקודת הדבקות שלמעלה מעולם המחשבה. זהו גילויו של משיח.

ב - העסק שלנו בעולם - רק עם הרצון!

נרחיב את הדברים, והם עמוקים מאוד מאוד. קומת הבריאה בנויה כך: רצון, מחשבה, התבוננות - חכמה, בינה ודעת, כידוע. כלומר, הנקודה שלמעלה מן המחשבה היא נקודת הרצון. אבל איך אדם יודע מהו רצונו? כאן מגיעה הדעת. אדם יודע מה הוא רוצה, כלומר הדעת היא זו המגלה לו את הרצון בבירור. מה שאין כן בבחינת אונס, שאין כאן מציאות של דעת, אבל בעצם טבעו של הנברא, מצד ה"חכמה" שבו - ה"כח - מה" - הכח המברר אצלו את הרצון הוא כח הדעת. הרצון כמות שהוא - הוא נעלם, אין לו בירור. רצון כמות שהוא מתכלל בבעל הרצון, כלומר: אין לנבראים השגה בו. [התכללות אין הכוונה לעצמיות הדברים, אלא התכללות ביחס לתפיסת המקבלים, וכיון שהרצון בעצמו אינו מושג, ממילא מוגדר שהוא מתכלל באין סוף בחזרה. מתכלל כלומר שהוא לא מושג, לא נתפס, אין אחיזה בו. אחיזה נובעת מאותה נקודה שיש בירור של הרצון - מחשבה דרצון, הבנה דרצון - באיזה רובד שלא יהיה במחשבת האדם, אבל יש איזושהי נקודה של מחשבה]. הנקודה הזו מולידה ב' אופנים של הסתכלות: אדם רואה את הבריאה כולה - שולחן, כסא, שמש ירח וכל צבא השמים וכו' - והוא תופס את הכל כממשות. גם את החכמה תופס אדם כממשות, ממשות שכלית, אלא שהוא תופס שלמעלה מזה ישנו רצון. אבל באמת, כל זה הוא הסתכלות מצד הדעת כמות שהיא דעת, שכאשר הדעת משתלשלת, אותה השתלשלות יוצרת ממשות של עולם. אבל משיח בא לגלות את העומק, שהדבר היחיד שיש בעולם הוא הרצון! הבריאה מתחילה מהרצון, וכפי שפותח ה'עץ החיים' את דבריו: "כשעלה ברצונו...". אין לנו שייכות ואין לנו השגה בבעל הרצון, אלא רק ברצונו יתברך, כידוע מהספרים הקדושים. אנחנו תופסים שקודם עלה ברצונו יתברך, לאחר מכן היתה השתלשלות לחכמה, לאחר מכן לבינה, לחסד וכו'. אך כל זה אינו אלא הסתכלות מצד הלבוש. החכמה מלבישה את הרצון ואנחנו תופסים את החכמה כמות שהיא, ואת הדעת כמות שהיא - ומכאן מגיעה כל התפיסה הזו. אבל בעומק, כשמבינים את עולם הרצון, תופסים את הדברים לגמרי אחרת, ורוב רובן של הקושיות שהתחבטו בהן נופלות. בפשיטות תופסים, שאחרי שיש לנו השגה ברצון, יש לנו השגה גם בחכמה. ודאי ש"אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא", אבל יש לנו השגה בחכמה המוגבלת, בבינה המוגבלת וכו'. כך היא ההשגה הפשוטה. אבל בעומק הדברים אין לנו תפיסה והשגה אלא ברצון בלבד! והגם שישנה חכמה וישנה בינה, אבל זה אינו כן ממש. ישנם עשרה אופנים כיצד הרצון מתגלה: רצון דרצון, חכמה דרצון, בינה דרצון וכו'. אבל כל הבריאה אינה אלא גילוי של רצון. כל הביטויים שאנו מכירים בבריאה - חמשת החושים, המציאות הממשית של הבריאה וכו' - כל אלו אינם אלא עולם של רצון, אין כאן עולם אחר. מעבר לזה - אין לנו כל תפיסה. אלא שישנו רצון שאנו משיגים אותו בצורה של מחשבה, ישנו רצון המושג אצלנו בצורה של ראיה, וישנו רצון שאנו משיגים אותו בצורה של שמיעה ודיבור, אבל באמת אנו עוסקים רק ברצון! ולא כמו התפיסה הפשוטה שאחרי הרצון ישנן ט' מדרגות מתחתיו, אלא כל אלו הם גילויי הרצון כמות שהוא, רק שהם אופנים של התראות הרצון. ממילא, לעולם אין לנו עסק בממשות האמיתית. יש לנו עסק עם כח הנקרא רצון, שהוא השורש של הכל ["כשעלה ברצונו"].

ג - אין מציאות עצמית, רק הִתראות של הרצון

הרמח"ל בתחילת קל"ח פתחי חכמה (פתחים ה, ו, ז) , כשביאר את ענין הנבואה, כתב שאף שהנביא רואה את הספירות, הוא רואה הצטיירות בספירות, אבל הוא יודע שההצטיירות היא מקרית, ולא עצמית, ולכן שייכת התראות להתחלפות של נושאים בבת אחת, כמו בחלום. אילו הדבר היה עצמי, לא היה יכול להיהפך מכסא לשולחן, מעיגול לישר וכו', אבל כיון שזו התראות, א"כ כשם שבכח הדמיון שבמח הפועל בחלום יכולים להתחלף המראות, כך בנבואה. אבל המציאות שרואים בחלום ובנבואה היא אינה מציאות עצמית. "אז ימלא שחוק פינו". לעתיד לבוא יתברר שכל ההשגה שלנו היא שחוק: "היינו כחולמים", וכשם שבחלום איננו משיגים את העצמיות אלא זוהי רק התראות של גילוי, באמת כן היא כל הבריאה כולה. "היינו כחולמים" פירושו שיתגלה שכל החיוּת שלנו היא בבחינת "חלום", כלומר: דמיונות! ופירוש הדבר, שלעולם איננו תופסים את עצם דבר! הקב"ה מראה לנו את כל הנבראים כולם רק על מנת לגלות את רצונו. אם רואים דבר ותופסים שרואים את עצם הדבר, אם שומעים דבר ותופסים ששומעים קול כשלעצמו - לא זו התפיסה הנכונה! אנחנו רואים רצון, שומעים רצון, מתבוננים רצון וכו'. אלא שצורת הרצון מתגלית בפנים רבות, אבל באמת אין לנו עסק אלא עם הרצון. לכן, אין שום מניעה שנושאים שונים יתחלפו בבת אחת, כי באמת לא רואים את הדבר בעצמותו. אצל משה רבנו כתוב "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד, ו) , ואיתא בגמ' (סוטה יד ע"א) : "עמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה - נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כיתות, אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה - נדמה להן למעלה, לקיים מה שנאמר: ולא ידע איש את קבורתו". כלומר, ב"ולא ידע איש את קבורתו" לא כתוב שלא ראו, שהרי אלו שלמטה היו רואים למעלה ואלו שלמעלה היו רואים למטה. אלא כתוב כאן היסוד, שרואים דבר ולא רואים את עצם ההויה. ההתראות היא רק גילוי לרצונו ית'. וזהו רצון הקב"ה - שלא ידעו! אי אפשר לדעת. ואף שראו במציאות שהוא למטה או למעלה, לא היתה זו ראיה של ממשות, כי אם כן, לכאורה זו ראיה של שקר; פעם רואים שהוא למעלה ופעם רואים שהוא למטה, אז היכן באמת הוא נמצא? התשובה האמיתית היא, שלעולם אין לנו עסק עם עצם המציאות. עצם המציאות היא בלתי נודעת, בלתי מושגת, בלתי נתפסת. יש לנו עסק רק עם הרצון, והרצון אומר לנו שכשמסתכלים למעלה רואים למטה וכשמסתכלים למטה רואים למעלה. הרצון מלמדנו שהקב"ה לא רוצה שידעו. אין כאן נקודה של סתירה, נצרך רק הבירור מהו הרצון. הסתירה מבררת לנו את נקודת הרצון. אילו הראיה היתה ראיית עצם הדבר, הרי לכאורה הם ראו שקר, הם ראו טעות. אבל באמת מעולם לא רואים דבר, לא שומעים דבר ולא ממששים דבר. רואים רצון, שומעים רצון וממששים רצון. ומי שחושב שרואה את הדבר, ממשש את הדבר - נכנס לעולם הסתירות. ה"יושב בסתר עליון" בא לגלות לאדם שאין לו עסק עם הממשות שבדבר. אין לך דבר ודבר בבריאה שאין לו סתירה, כפי שביררנו, ועובדה זו מולידה לאדם את ההשגה שאין לו עסק עם עצם הדבר, רק עם רצונו יתברך, וממילא כשם שבחלום אין שאלה כיצד תיתכן התחלפות של מראות, כך בממשות של המציאות אין כזו שאלה, שכן "מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק". אין שום נפקא מינא בין שמן לחומץ. אילו הביטוי היה ממשות של דבר, היה מקום לשאלות וסתירות, אבל כיון שמעולם איננו עסוקים בביטוי הממשות, כי הממשות אינה מושגת, אלא כל הנדון שלנו הוא מה הקב"ה רוצה, ובזה כל אחיזתנו - ממילא צריך לקחת את כל הנתונים של החושים, ולברר לפיהם מהו רצון הקב"ה. אכן אלו דברים עמוקים ורחבים עד מאוד!

ד - כל נקודה בבריאה מגלה את רצון ה'

אחד מהיסודות הגדולים בתורת הבעש"ט הוא, שכל מה שאדם רואה או שומע, עליו ללמוד ממנו הוראה לעבודת ה' שלו. מהו העומק הטמון ביסוד זה? ודאי שהכוונה גם לענין ההשגחה הפרטית. הכל אמת! אך עומק הענין הוא, שכשאדם משיג את אמיתת הדברים שאין לו עסק אלא עם הרצון, נמצא שכשהוא רואה דבר - מתגלה כאן רצונו יתברך, כשהוא שומע דבר - מתגלה כאן רצונו יתברך, כשהוא ממשש דבר - מתגלה כאן רצונו יתברך, וגם כשנופלת לו מחשבה במוחו - אין היא אלא גילוי של רצונו יתברך, כי יותר מן הרצון ממ"נ אין לנו עסק, והכל ביטויים של רצון. ממילא, אם זהו רצונו יתברך, הרי שכל נקודה ונקודה בבריאה מגלה מה הקב"ה רוצה מאיתנו, וזוהי, אפוא, הוראה לעבודת ה' שלנו! אין זה מקרה שכל נקודה מגלה הוראה בעבודה. כיון שאין לנו עסק אלא עם הרצון, ממילא בכל נקודה צריכים אנו לברר מהו אותו רצון שנולד מהדבר. אילו החכמה היתה מציאות לעצמה, הבינה מציאות לעצמה והממשות של העולם אף היא היתה מציאות לעצמה, לא היה מובן מדוע כל דבר מגלה על רצונו יתברך. אלא מאי? אפשר לומר שככה הקב"ה עשה. אבל בעומק זה כל המציאות. כשאני ממשש דבר, אני ממשש את רצונו יתברך של הדבר, חוץ מרצונו מעולם אין לי תפיסה, ואם אני ממשש ואין לי תפיסה אז אני ממשש "רצון" ואז צריך לברר מהו הרצון, או אם אני שומע דבר - אני שומע את הרצון של הדבר, אז צריך לברר מהו הרצון של אותו הדבר, וכו'. היסוד הזה בעומק נובע מבחינת ה"יחידה", שאין אצל הקב"ה גילוי אלא לרצונו ית' [שהרי הרצון והיחידה כידוע מקבילים אחד לשני]. אין כאן נקודה אחרת חוץ מעסק עם הרצון.

ה - משיח יגלה שאין דעת כמות שהיא

זאת בעצם בא משיח לגלות [בלבבות, כי בשכליות כבר השתא ידעינן כן]. מצד תפיסת משה, הדעת הופכת לחכמה, והחכמה היא מציאות, עד שהיא משתלשלת לעשייה, והעשייה נתפסת כמציאות. משיח בא לגלות את האצילות כמות שהיא, שהכל נקודה בלי חכמה, נקודה הסכמית. כלומר, כשתופסים את החכמה כמות שהיא, יש בזה מהלכים, יש כאן בנין וכו'. אבל כשמבינים ששומעים ורואים רק רצון, נמצא שהחכמה היא ביטוי של רצון, לא ביטוי של חכמה. ואף שזוהי חכמה, אבל היא תורת ה', ו"תורת ה' תמימה". למה? כי לא שייך כאן נקודה של הרהור הדעת, שכן זוהי נקודה רק של רצון, ורצון הוא תמימות. כשאדם מתעסק עם חכמה, שייך שיהיה מפולפל, שייך שיהיה ערום בדעת, אבל אם כל הדעת אינה נקודה עצמית, רק נקודה לבירור הרצון, הרי שיש כאן רק תמימות לקיים את רצונו יתברך. וכיון שכך, גם לאחר שאדם בירר את רצונו יתברך, הוא מבין שאת עצם החכמה הוא לא משיג, וכל תפיסתו בחכמה היא רק ביחס לרצון, וא"כ מה שייך שיהיה ערום בדעת! אין מקום בעולם לערומים בדעת. עצם הדבר שישנה אפשרות שהוא ערום בדעת, זוהי אותה נקודה שמשקרת בגילוי הרצון כמות שהוא. "והנחש היה ערום מכל חית השדה". זוהי נקודת ההעלם של משיח. הדעת כמות שהיא, היא ההעלם לתפיסה שאין לנו עסק רק עם רצונו יתברך. פעם זה בדעת, פעם בממשות, פעם בשמיעה וכו', אבל באמת יש כאן רק רצון, ולא דעת, לא שמיעה, ולא ראיה. "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא" (תיקו"ז יז, ב) - אין לנו עסק עם החכמה כלל. יש לנו עסק עם הרצון כפי שהוא מתבטא בצורה של חכמה.

ו - "ויתנו לך כתר מלוכה" - בארץ דייקא!

סוד הגאולה הוא סוד גילוי "כתר המלכות", כמו שאומרים בתפילה: "ויתנו לך כתר מלוכה", כי המלכות היא אותה נקודה של הנהגה מעשית שבה מתגלה הרצון. "ויתנו לך כתר מלוכה" פירושו, שגילוי רצונו יתברך יהיה דוקא כאן, במקום שההלכה מעשית לגמרי. אבל טמון כאן עומק לפנים מעומק. "ויתנו לך כתר מלוכה" - עולם ההלכה בא לגלות שאין לנו עסק אלא עם רצונו יתברך. אין זה גילוי מיקרי שמגלים זאת דוקא בעשיה, אלא שבהלכה נגלה שאין לנו עסק ומשא ומתן אלא עם רצונו יתברך, ודבר שהוא חכמה כשלעצמו, זו התנתקות מההבנה הפנימית שהעסק הוא רק עם הרצון. כלומר, עולם ההלכה אינו גילוי פרטי בספרי ההלכה [טור, שולחן ערוך וכו'], ואף לא רק גילוי על כל התורה. זהו גילוי על כל הבריאה כולה, על כל ה"איסתכל באורייתא וברא עלמא", שאין לנו עסק ומשא ומתן אלא עם רצונו יתברך. ישנה הדבקות שהיא מעל, אבל מצד ההשגה שלנו, אין לנו השגה אלא ברצונו יתברך. משה רבינו התפלל על יהודה שיזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (עי' ב"ק צב ע"א) . כי אילו אין הלכתא, הרי ישנה כאן רק חכמה כמות שהיא, ועדיין לא מתגלה רצונו יתברך. ההלכה היא אותה נקודת רצון שמגלה מה לעשות בפועל, מה הקב"ה רוצה. תורה שאינה מביאה לידי הוראה מעשית, שייכת לאותה תורה של "דעת" ללא גילוי של רצון. מצד הדעת יש אפשרות ללמוד, אבל מצד אותה נקודה שאין לנו עסק רק עם רצונו יתברך, מוכרחים להגיע לעולם ההלכה, לעולם העשיה. זהו הסוד של "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב) . דוקא כאן, בארץ, ע"י העשיה מתגלה האמת של הקב"ה, כי כאן הוא עולם ההלכה, "הליכות עולם לו", זהו אותו עולם שהרצון מתגלה בפועל, ודוקא ממנו תבוא הגאולה. "לא בשמים היא", כי באמת בשמים מתגלים רק המ"ט שערים, לא שער הנו"ן. המשיח דייקא יבוא בארץ, לא בשמים, ואז האבות הקדושים ירדו לכאן, וגם משה רבינו ירד לכאן, כמו שכתוב בספרים שזהו סוד תחיית המתים. וכל זאת למה? כי דוקא כאן יתגלה הרצון! "ארץ" מלשון רצון.

ז - סוד ה"לא ידע" דרצון

ב"ולא ידע איש את קבורתו", מתגלה שישנו מהלך עליון יותר ברצון. מה שתפסנו עד כה שישנה מחשבה שהיא בבחינת "ידע" וישנה מחשבה שהיא בבחינת "לא ידע" - בחינה זו קיימת גם ברצון: יש "רצון נודע" ויש "רצון לא נודע". וזהו סוד עמלק, שהוא סוד הספק. כשאדם לומד ויש לו בירור, נמצא שהוא מתעסק עם רצונו יתברך, והוברר לו הרצון. מה שאין כן כשאדם יוצא עם ספק. כאשר מבינים שרצונו יתברך הוא חלק, אבל אינו הכל, אז לכה"פ התעסק האדם עם החכמה, אף שהרצון לא הוברר. אבל כשמבינים שאין לנו משא ומתן אלא עם הרצון בלבד, נמצא שעסק בתורה בלי להגיע בסוף לבירור מהו רצונו יתברך - הוא לא כלום לכאורה! כשאין את ה"לאסוקי אליבא דהלכתא", כלומר: גילוי מהו רצונו ית' מתוך הלימוד - לאו דוקא בשו"ע, אלא בכל דרכי החיים - אם יש ספק בדבר, הרי שאין לנו שום יחס עם מה אנו מתעסקים, כי כיוון שבורר שכל עסקנו הוא רק עם רצונו יתברך, והרצון לא הוברר - לכאורה אין כאן כלום. וכאן מגיע הסוד של עמלק, סוד הספק. הוא שולל את גילוי הרצון [לא את הרצון כמות שהוא. לעולם איננו עוסקים בדברים כמות שהם, אלא מצד גילויים, מצד התפיסה שלהם במקבלים]. אם אדם מסתפק מה רצונו יתברך, נמצא שאין לו אחיזה ברצון! זהו סוד ה"לא ידע" דרצון. "לא ידע" דרצון, זו אותה נקודה שמביאה את האדם לדבקות בקב"ה. ההשגה היא "יש" והביטול הוא "אין". כאשר הרצון מבורר, יש לו "יש" כביכול. כאשר הרצון לא מבורר ויש לו ספק, אין לו רצון. ואם אדם זוכה שכל עסקו עם רצונו יתברך, וברצון אין לו השגה - כאן זו נקודה ההתכללות, כי אין כאן "יש" כלל, אלא "אין" פשוט בלבד! כאן מגיעה הדבקות, בלית מחשבה תפיסא ביה, כי אין שום אחיזה בדבר! ומכיון שכל האחיזה היא ברצון, והרצון מסופק, הרי שכשאין לאדם אחיזה ברצון, אז הוא מגיע להתכללות. זהו "האין", זוהי ה"התכללות" וזוהי הדבקות אמיתית.

ח - סוד ההתכללות מגיע מסוד הבחירה

אך ישנה בדברים דקות לפנים מדקות. כאשר האדם מבין שרצונו יתברך, שהוא לא ידע את רצונו, כמ"ש "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", נמצא שיש לו אחיזה ברצון, כי הוא מבין שזה גופא הרצון שהוא "לא ידע". והרי שנחסרת כאן ההתכללות, כי עדיין יש אחיזה ברצון. וכאן יש עומק נוסף בבחינת עמלק. בפרשת 'בשלח' (שמות יז, ז) , בסוף הפרשה שקדמה לביאת עמלק, נאמר: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". ישנה בחינה של 'יש', ישנה בחינה של 'אין' וישנו ספק אם זהו יש או אין. 'יש' זו אותה נקודה שאנו משיגים את הרצון, 'אין' היא אותה נקודה שאיננו משיגים את הרצון, ומשיגים אנו שהרצון הוא "שנדע שלא נדע" את הרצון. כאשר האדם מסתפק האם אכן רצונו יתברך שהוא לא ידע את הרצון, נמצא שבזה מסתפק הוא גופא, וזהו הסוד של עמלק האם "יש ה' בקרבנו אם אין", "היש ה' בקרבנו", כלומר: האם צריכים אנו להשיג כאן את הרצון? "אם אין" - האם אנחנו צריכים להשיג את הרצון שלא נדע. כאשר יש ספק ברצון הזה, נמצא שעצם הרצון נעלם. כאן חוזרת ההתכללות בקב"ה, כי אין לנו שום אחיזה ברצון. וביותר עומק, כל זמן שעדיין ברור לאדם שזהו רצונו יתברך שיהיה לו ספק היש ה' בקרבנו אם אין, שזה גופא הרצון, עדיין יש לו אחיזה ברצון, וא"כ עדיין אין כאן התכללות, כי יש השגה ברצון. אלא שכאן מגיע סוד הבחירה. אם הסיבה שאדם אינו משיג את הרצון היא מחמת רצונו יתברך, סוף כל סוף יש לו אחיזה ברצון. אבל כאשר מגיעה נקודת הבחירה שאדם תולה זאת בעוונות שלו, בחסרונות שלו, בחוסר הקרבה שלו וכו' - נמצא שהוא אומר שכביכול אין זה רצונו יתברך. דייקא מסוד הבחירה אפשר לבוא לידי ההתכללות! אם אדם לא מאמין בבחירה, הוא לא יכול לבוא להתכללות, כי אם אין בחירה הרי כך הוא רצונו יתברך, ואם כך רצונו יתברך, תמיד יש לו אחיזה ברצון. אבל כאשר הוא מאמין שכביכול הקב"ה רוצה משהו, ורצון הקב"ה נעלם ממנו, והוא אשם בהעלמותו מצד בחירתו - אז הוא יכול להגיע להתכללות. כל זמן שהאדם כביכול חי באמונה שישנה רק ידיעה ואין בחירה, שהכל רצונו יתברך - יש לו עדיין אחיזה ברצון, יש לו "ידע" דרצון, אז יש ידע של רצון של יש, או ידע של רצון שאין, שתכלית הידיעה שנדע שלא נדע, או רצון של ידיעה שרצונו יתברך שיסתפק אם לגופם של דברים צריך לדעת את הרצון או לא צריך לדעת, אבל סוף כל סוף יש לו אחיזה באיזשהו רצון. אבל כאשר הוא מסתפק שמא לא זה רצונו יתברך, אלא רצונו יתברך שהוא כן ידע, רק הסיבה שהוא לא ידע כי הוא אשם - אז הוא יכול לבוא להתכללות. נמצא, שסוד ההתכללות מגיע מסוד הבחירה, מסוד החלל בעצם. בפשטות תופסים, שהחלל הוא גופא ההעלם שאי אפשר להתכלל בקב"ה. אבל באמת, דוקא כאן מתגלה הסוד ההפוך, סוד האין סוף שכולל את הגבול, כי רק מצד הגבול מגיעים להתכללות הנבראים. רק מצד האמונה שיש נבראים, והאמונה שיש בחירה, שגם הציווי "ובחרת בחיים" אלו הם דבריו יתברך, כי אם לא, יש ח"ו חוסר אמונה בתורת משה, שהיא תורת ה' בעולם. אנחנו מאמינים שיש בחירה. נמצא, שהאשמה באי ידיעת הרצון תלויה בי. אינני יודע אם הקב"ה רוצה שאדע, או שהוא רוצה שלא אדע, או שמא רוצה הוא שאדע שלא אדע וכו', ואולי בכלל הוא רוצה משהו אחר ואינני יודע מהו. אין לי, אפוא, שום אחיזה ברצון - וכך ניתן להגיע להתכללות בו ית'! "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"! כשיש את ה"לא נדע" הגמור - אז האדם מגיע להתכללות! כל זמן שיש איזשהו "נדע", אפילו "נדע" ברצון שכך רצונו יתברך - הרי שעדיין יש לנו אחיזה כלשהי. כאשר רצון הקב"ה נעלם מאיתנו לגמרי - אז ניתן להגיע להתכללות הפשוטה.

ט - סוד הבריאה - "נדמה להם"!

להשיג את ה"אין עוד מלבדו" כפשוטו במחשבה ודאי אי אפשר, כי זהו תרתי דסתרי: הרי ישנם נבראים, וכיצד ניתן לומר שאין עוד מלבדו כפשוטו? ובהכרח שנדרשת אמונה בשניהם. אמונה זו יוצרת סתירה, והיא מולידה בנפש את הנקודה שהאדם מבין שאין לו עסק עם המציאות, כי המציאות סותרת את עצמה. אז מבורר לו שעם המציאות לא מתעסקים כלל, וכל העסק שלנו הוא עם הרצון. לא עם חכמה כפשוטה, לא עם בינה כפשוטה, ולא עם העולם הזה כפשוטו, אלא עם רצון שמתגלה בצורה של חכמה, של בינה וכו'. או אז, דבק הוא בעולם הרצון, הוא משיג שאין לו עסק אלא עם הרצון בלבד. "לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה" (סוכה נב ע"א) . ה"נדמה להם" - זהו סוד הבריאה! "נדמה להם" כלומר, שעם המציאות איננו מתעסקים כלל, אלא מתעסקים אנו רק עם רצונו יתברך, והקב"ה רוצה שלצדיק יהיה כזה ניסיון ולרשע נסיון אחר. העולם נקרא "יושב בסתר עליון", כי אין נקודה בו שאין לה סתירה. עצם המציאות של הבריאה היא סתירה, כי היא סתירה לאין עוד מלבדו, כפי שביארנו. ה"יושב בסתר עליון" מגלה לנו שאיננו מתעסקים עם המציאות כמות שהיא, אלא רק עם הרצון, והרצון הזה יש בו: א. ידע של רצון. ב. לא ידע של רצון. ג. התכללות." היש ה' בקרבנו אם אין", זוהי אותה נקודה שמביאה את האדם להתכללות בקב"ה. כל זמן שאין ביטול גמור של הרצון, כלומר, להשגה ברצונו יתברך - לא שייך להגיע להתכללות הגבוהה.

י - הגישה ללימוד - בירור רצונו ית' ביחס אלינו

כשיורדים לעומקם של דברים, מבינים שכל הסתירות שישנן אלו סתירות רק בבירור מה רצונו יתברך ממנו. אם אדם שואל שאלה בחכמה, עליו להבין, שהשאלה היא ספק מה הקב"ה רוצה ממנו. נביא כמשל את יציאת מצרים. אדם מסתפק מה היה שם. ישנה בזה מחלוקת ראשונים וכו'. כל ספק שנולד לאדם מכל נקודה שהוא לומד בענין היציאה ממצרים, אין זו שאלה מה היה שם, זוהי שאלה מה הקב"ה רוצה ממנו - מהלומד - מהידע הזה שהוא עוסק בו. התורה מגלה לנו את רצונו יתברך דרך הידע הזה. מצד תפיסת הדבר אין לנו שום השגה ושום משא ומתן. כל השאלות ששואלים בנושאים שונים, כמו מה היה אורך הארון, כמה היא אמה - 5 טפחים או 6 טפחים וכו' - בכל אלו אין השאלה מה היה, השאלה היא מה רצונו יתברך ביחס אלי. ואם מתעורר ספק - יש לנהוג כמו שבררנו. אבל עצם הגישה לכל נקודה היא רק לברר את רצונו יתברך, "מה ה' אלוקיך שואל מעמך"! יותר ממה ה' אלוקינו שואל מאיתנו - אין לנו תפיסה, ואין לנו שום השגה. הגישה לברר את הדברים כמות שהם, היא גישה לגעת במציאות הדבר, ועל זה נאמר ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". לא קיים בעולם בירור לדבר כמות שהוא. הבירור הוא רק ביחס לרצון. וכאשר האדם תופס כך את הכל, הוא לא יכול להיות מנותק מהקב"ה, כי סוף כל סוף ההתקשרות שלו הכי פשוטה היא רק לרצון ולא מתחת לזה. כאשר האדם תופס את החכמה כמות שהיא, את המעשה איך שהיה, הוא מתחיל להיות שקוע בשאלות כמו: מה קרה שם בדיוק? איך היתה המציאות? וכו'. אבל כאשר אדם מבין שהוא לא מברר את המציאות, אלא מברר את הרצון של הקב"ה - הרי שאין אפשרות של היפרדות מהדבקות בקב"ה, ולכה"פ מהרצון. כאשר אדם עסוק בחכמה, יתכן שהוא תופס את החכמה כמות שהיא, ואז ח"ו ישנה התפרדות מהקב"ה - "תופסי התורה לא ידעוני". אבל כאשר הוא מבין שכל העסק אינו עם המציאות, רק עם הרצון, נמצא שישנה דבקות לעולם בקב"ה לפחות בבחינת הרצון. נמצא אם כן, שמצד ביטול ההשגה ברצון ישנה התכללות גמורה, ומצד ההתדבקות בחכמה ובבריאה, יש לפחות דבקות ברצון, וסוף כל סוף ישנה דבקות בלמעלה מן הרצון, או ברצון, אבל במשהו אחר אין לנו שום אפשרות של דבקות. כל הבריאה כולה אינה אלא גילוי של רצון, והשאלה היא אם אנו דבקים בלמעלה מהרצון או ברצון. מעבר לזה אין שום שייכות לכלום." כשעלה ברצונו", כלומר: מהתפיסה שיש לנו. "יש" כלומר השגה ברצון, "אין" כלומר אי השגה ברצון, התכללות. כל "יש" אחר הוא תפיסה בעצם הדבר, והוא יש עצמי ח"ו, ובדקות, זו קליפה של בלעם! כי לאמיתו של דבר אין 'יש' כמות שהוא!

יא - המציאות שישנם "עוברי רצונו" מגלה את סוד הבחירה

משה הוא בגימטריא "רצון", כי באמת זהו גילוי שאין דעת כמות שהיא, אלא רק דעת המבררת את הרצון, רק שחסר עדיין אצל משה אחד מהגימטריה של הרצון [שמ"ה, ואילו רצון הוא שמ"ו], אבל במיתתו ש"לא ידע איש את קבורתו", אז הוא זכה לדרגה השלימה של "משה" שזהו הרצון הגמור. שלימות ה"אין" של הרצון תתגלה ע"י משיח, שהוא הביטול הגמור. "יבואו ימים שאין לי בהם חפץ" - ימים שיתבטל בהם כח הבחירה. מה הכוונה? שאז נבין את סוד הבחירה באמת. נבין שהבחירה דייקא מביאה את ההתכללות. עכשיו תופסים אנו כביכול, שהבחירה היא אותה נקודה של נסיון אם המעשה מקרב אותנו לקב"ה או מרחיק אותנו ממנו יתברך, והבחירה היא אפשרות של ריחוק כפשוטו. משיח יגלה ש"אין לי בהם חפץ", כלומר: יגלה את סוד הבחירה שדייקא מהבחירה יכול אדם לבוא להתכללות. הבחירה לא יצרה התרחקות, אלא אדרבה: הבחירה יצרה את האופן היחיד בו ניתן להגיע להתכללות הגמורה בקב"ה. זהו סוד הבחינה של "עוברי רצונו". כשאדם מבין שיש "עוברי רצונו", כלומר שהרצון של הקב"ה יכול להיות בהעלם, שהמעשים של הנבראים יכולים להיות סותרים לרצון, זהו סוד הבחירה. כשמבררים אנו שאין לנו עסק רק עם הרצון, אז לכאורה אם כן, גם מעשי הרשע בכלל הרצון, ואיך יתכן שהבחירה מעלימה את הרצון? זהו סוד האמונה! אם כל העסק שלנו ברצון, והרשע עושה מעשה, חייב להיות שגם הוא נכלל ברצון. ואיך אפשר להאמין שזה לא רצונו יתברך? כאן האמונה של הבחירה, וכאן סוד ההתכללות. אם אין אמונה שיש דבר שיכול להיות כביכול נגד רצונו, שוב אין מקום להתכללות. עכשיו נבין את הסוד, איך ישנה חכמה שנתפסת כעצמיות. החכמה הזו באה מסוד הבחירה. הבחירה כביכול אומרת שישנו דבר שהוא לא רצונו יתברך. זה גופא מה שנותן מקום לתפיסה שיש דבר שהוא חכמה לעצמו, שהוא עולם לעצמו. האמונה אומרת שאין לנו עסק אלא עם הרצון בלבד, הבחירה אומרת שיש לנו עסק גם בדבר שהוא לא רצון, אבל צריך לדעת שהבחירה נועדה רק עבור נקודת ההתכללות. כאשר תופסים את הבחירה כהחלטית לגמרי, מאמינים שיש דבר שהוא לא רצון, ויש חכמה לעצמה, ויש עולם הזה לעצמו, וכו'. אבל לא זו התפיסה האמיתית. התפיסה האמיתית היא, שאין לנו תפיסה בבעל הרצון, אלא שיש לנו אמונה בבחירה שישנו דבר חוץ מהרצון, וזה גופא נותן לנו שיש בחינה של "עוברי רצונו" שעל ידה ניתן לבוא להתכללות. אבל כאשר האדם תופס את הבחירה כמות שהיא לגמרי, הוא מוליד ממנו יסוד, שהחכמה היא לעצמה, ויש חכמה שאינה רצון, והבינה היא לעצמה ויש בינה שאינה רצון, ומשם מגיעה כל הטעות של "היינו כחולמים". אבל כאשר יבוא משיח ויגלה את סוד הבחירה, יתגלה שהבחירה היא אמונה, כלומר: כל כח הבחירה נועד רק לגלות את מה שלמעלה מן הרצון. מצד העולם הזה אנו תופסים את הבחירה כמות שהיא, ואז יש לנו חכמה, בינה, ראיה ושמיעה כמות שהם, כי זהו סוד הבחירה שיש דבר חוץ מהרצון. אבל כאשר יגלה לנו הקב"ה ע"י משיח שאין לנו עסק אלא עם הרצון, נמצא שהבחירה היא סוד האמונה להגיע אל ההתכללות הפשוטה באין סוף.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה