בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק ו' - ביטול השכליות
א - עשיה עפ"י האמונה - למרות הסתירות
כפי שנתבאר בפרק הקודם, השי"ת שם את האדם ב"עולם" מלשון העלם, סתר, מסתור. בעצם, כל הבריאה מלאה סתירות, ולאדם ניתן הכח להכיל סתירות אלו. הנשמה בגוף - זו סתירה. העובדה כי "לית אתר פנוי מיניה", ומאידך יש חלל - שורת כל הסתירות. הכל סתירות על גבי סתירות. ומהי עבודת האדם בכל זה? עבודת האדם היא האמונה! אדם צריך להאמין, שכל מה שכתוב בתורה הק', בכל חלקי התורה שבכל הדורות - הן בתורה שבכתב, הן בתורה שבע"פ, והן בבחינה ש"אין לך אלא דיין שבימיך" - כל זה תורתו ית'! כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש - משה רבינו קיבל זאת בהר סיני, וזהו חלק מחלקי התורה. חלקי התורה כלומר, דברו ית' שמו. הכל נכלל בעשרת הדברות. כל הדברות נכללו ב"אנכי ולא יהיה לך". וביתר עומק - ב"אנכי", וביתר - בא' שב"אנכי". הכל הוא דברו ית'. כאשר ישנה אמונה שכל התורה כולה היא ממנו יתברך שמו כי אין בלתו, הרי שיש אמונה בכל דבר ודבר, אף שהוא נסתר. וכל דבר שאדם מאמין שכתוב בתורה, צריך לעשותו מחמת רצונו ית'. לא מחמת הנאת עצמו, לא לגרמיה - אלא למען שמו באהבה! ואף אם נראה הדבר סותר לחלוטין, צריך לבדוק את גדרי התורה שבדבר, ולקיים זאת, כי זהו רצונו יתברך. נכון, לאדם ישנה פעמים רבות סתירה מצד ההבנה - איך זה מתיישב עם פרט זה, ואיך זה מתיישב עם פרט אחר, אבל כאשר האדם מאמין באמונה שלימה שכל התורה ממנו יתברך שמו, הוא מבין שכשם שהוא ית' אין סוף, כך חכמתו אין סוף, אינה מושגת. אי אפשר להבין באמת את עומק הדברים. "עמוק עמוק מי ימצאנו" - אי אפשר למצוא. אשר על כן, צריך רק לברר שאלו גדרי התורה, שכך דברו יתברך שמו - ומכאן ואילך, על אף שהדברים נראים לאדם כסותרים [מכל כיוון שלא יבוא - ואפילו אם זו סתירה לחלק אחר מן התורה] - אם גדר ההלכה כך לנהוג, כלומר שההלכה מכריעה שעל אף הסתירה זהו גדר ההכרעה - אף שהאדם נשאר בצ"ע איך ליישב את הסתירה למעשה, מ"מ צריך אמונה, והאמונה אומרת שזהו רצונו ית'.
ב - הדין קיים - גם כשהטעמים בטלים
נתבונן מעט בעומק הדברים. לדוגמא: כתוב בחז"ל שחובה על האדם להתפלל בעת צרה, על מנת לשנות את הגזירות. יש כח לאדם בתפילתו לשנות גזירות. חז"ל אמת ודבריהם אמת, אבל פשוט וברור הדבר שחז"ל לא כתבו את כל הטעמים של התורה. הם כתבו רק טעם אחד מני רבים. ואם כן, אם למשל יבוא אליהו הנביא ויודיענו שהגזירה נחתמה באופן מוחלט ואין אפשרות לשנות את הגזירה - ידיעה זו אינה עוקרת, חלילה, את המצות - עשה דאורייתא של תפילה בעת צרה! ואף שהרי חז"ל פירשו לנו שטעם התפילה כדי לשנות את הגזירה, ונמצא שלפי הטעם הזה, אם הגזירה נחתמה בצורה שאי אפשר לשנותה, שוב אין צורך להתפלל - כאן גופא נקודת האמונה! האמונה אומרת שאמנם זהו אחד מהטעמים, אבל בתורה יש מצוה דאורייתא להתפלל בעת צרה, ואם יש מצוה - מתפללים, על אף שכפי הנראה בודאי שהתפילה לא תעזור לשנות את המצב. זהו עומק האמונה: האמונה אומרת שכל הטעמים נכונים, אבל מעבר לטעמים יש עוד טעמים, וביותר עומק זה למעלה מהטעם. אני מתפלל כי כך רצונו יתברך שמו. אם המצב מוגדר כצרה לאדם, זה מיצר לאדם, זה כואב לו - יש מצוה להתפלל. על אף שלכאורה התפילה לא תעזור, על אף שלכאורה מצד האמונה השלימה לא צריך להתפלל, ועל אף שאדם ימצא עוד עשרות סתירות למה לא - אין נפקא מינה! אם זו מצוה - זה רצונו ית'! בכל דבר ודבר צריך לבדוק מה גדר ההלכה. אם גדר ההלכה שכך צריך לעשות - על אף שיש לאדם סתירות, אי הבנות וכו' - אבל כך הקב"ה אמר. ועל אף שיש לו את כל טעמי חז"ל - "טעמים בטלים ואפילו הכי הדין קיים" (כלשון הגר"א ז"ל) . כי חז"ל גילו לנו רק חלק מהטעמים, אבל את עומק הטעם הם לא גילו. גם הם עצמם לא יכלו להשיג את כל טעמי התורה, כי זו חכמה אינסופית, הדין הוא למעלה מן הטעם. נמצא, שאף שטעם הדין בטל - הדין אינו בטל. גם כאשר בטל הטעם, עצם התורה קיימת.
ג - ביטול גמור של השכליות
ובעומק: הרי ישנם בתורה ארבעה חלקים: טעמים, נקודות, תגים ואותיות. וכאשר בטל הטעם ואדם מקיים את התורה, הריהו למעלה מהטנת"א. הוא דבק בקוצו של י'. הוא מקיים את התורה מצד ההתבטלות אליו ית', לרצונו, בלי הבנה כלל. זהו סוד הנבראים. ואז - אחרי שאדם מתבטל, מחמת ההתדבקות שלו באין, הרי ש"החכמה מאין תימצא" ואז מתגלה לו הטעם שעד אז לא השיג. ויתר על כן, אם הוא זוכה, הריהו דבק באין שלמעלה מן הטעם, ותמיד, במשך כל חייו הוא עושה דברים כי כך רצונו, בלי טעם ובלי הבנה. וכאשר האדם מרגיל את הנפש בכך, הרי כל חייו הוא מבטל מעצמו לגמרי את השכליות. ולא רק את השכליות העצמית, אלא אפילו את טעמי התורה. כלומר, הוא לא עושה מחמת שזהו הטעם, אלא גם אם מתבטל הטעם הוא עושה. זוהי התמימות הגמורה בעבודת הבורא. כל הקושיות שישנן לאדם - בעצם בעומק זו גאוה. הוא רוצה להבין. הוא לא מבין, יש לו קושיה. אם אדם היה מגיע בנפש לנקודה טהורה אמיתית של תמימות, לא היתה קשה לו שום קושיה בחיים. לא שהיו לו קושיות עם תשובות, אלא לא היה קשה לו כלל. כי סוד הקושיה הוא סוד הקליפה, ושורש כל הקליפות בד' יסודות הוא יסוד האש שזו הגאוה, ונמצא שבאמת כל מה שקשה לאדם קושיות, כל מה שיש לאדם סתירות, הכל נובע מחמת הגאוה. זהו עניינה של האש. האש באה לשרוף דברים. היא מתנגדת לדבר, ומתוך כך היא מכלה אותו. היא לא מוכנה להסכים אליו. כל מה שלא מסתדר איתה, כביכול היא מבטלת אותו. אבל באמת, כאשר יש לאדם אמונה שלימה, תמימות גמורה בו ית' - הוא לא מתנגד לכלום, וממילא הוא לא צריך לכלות כלום. אין לו קושיה ואין לו תירוצים. הוא מאמין בו ית'. הוא מאמין שהקב"ה כך רוצה להנהיג את הנבראים, וכך הוא מצוה אותו. אם הוא מבין - טוב, וגם אם לא מבין - לא קרה שום דבר. אין שום נפקא מינה. נמצא, שכל מה שהאדם כביכול לא פועל דברים בגלל סתירות - הני מילי בהלכה, ולמה? כי בהלכה גופא הקב"ה נתן סתירות כדי שאדם יכריע! אבל במקום שאין בו נקודה של הלכה, הרי שעצם נקודת הסתירה בנפש היא רק מחמת חוסר האמונה בו יתברך שמו, כי האדם רוצה להבין! היכן שיש מצוה להבין, צריך להבין כי כך הקב"ה אמר, ולא כי הוא רוצה להבין. זוהי התמימות הגמורה בו יתברך שמו. אם אדם מרגיל את עצמו, שכל דבר הוא ממשיך בנקודה הברורה שקיבלנו במשך כל הדורות, בין אם הוא מבין ובין אם אינו מבין, אין שום נפק"מ. כך הקב"ה רצה - "מנהג אבותינו בידינו" [כמובן, רק אם זהו מנהג שהגיע ממקור של קדושה], והוא ממשיך לנהוג כך בתמימות גמורה - הרי שדרך זה הוא מתבטל לבורא עולם, וזה העיקר! ואין נפק"מ האם אדם נוהג כך או נוהג כך. כל אחד ינהג לפי מנהג אבותיו. אבל העיקר - שיעשה הכל מחמת ההתבטלות הגמורה לרצונו ית', בלי שום נגיעה של רצון להבין איך זה מסתדר, למה זה, כמה זה ואיך זה. אלא אך ורק כי כך רצונו ית'!
ד - סוד ההשתוות בנפש
כל קושיה בהנהגה שעולה בדעתו של אדם, עליו לנסות לבטלה לגמרי, לקבלה באמונה ובתמימות, להאמין שכשהקב"ה ירצה הוא יבין, ויתר על כן - יגיע לנקודה שאין בה הבנה בעצם, אלא כל החיים הם סוד אחד גדול של תמימות בבורא עולם. או אז יבין כי אין כלל מקום לסתירות, אין מקום לאי הבנות. יש רק דבר אחד: כל מה שההלכה מחייבת - אדם עושה. מה שההלכה לא מחייבת, אם זה מנהג אבותיו - הוא נוהג כמנהג אבותיו. ודבר שאינו הלכה ואינו מנהג - הרי שכל אחד משני הצדדים שווה, וזה סוד ההשתוות דקדושה, שאדם פועל בנקודה של השתוות ששני הצדדים שווים, ולכן אין נפק"מ איך הוא פועל. אבל כל זאת בתנאי שבאמת ישנה השתוות בנפש, שהאדם מצד עצמו אין לו נגיעות. כי אם יש לו נגיעות - זו אינה השתוות, ונמצא ששני הצדדים אינם שווים. אבל כאשר יש לאדם באמת השתוות - הוא דבק בקב"ה. כאשר האדם מבין בשכלו שבעצם כל הבריאה היא השתוות, הרי שיש לו השתוות בנפש, ואז אין לו שום ספק, כי דבר השווה לא מעורר אצלו ספק. אם יש לו ספקות, כלומר שאין השתוות, ולכן יש ספיקות. בעצם אין שום ספק בעולם, וזה סוד ביטול ומחיית עמלק, שאדם מברר שהכל שווה. הכל שווה כי זו השתוות בנפש, והשתוות בנפש מבטלת את כל הקליפות, כי אין בלתו. וכאשר האדם חי שאין בלתו, אין נפק"מ איך לעבוד אותו, כי בין כה וכה "אם צדקת מה תפעל". אדם באמת לא יכול לומר שיש נפק"מ בפעולה. הנפק"מ היא באותה נקודה אם האדם אכן פועל באמת למען שמו באהבה. זוהי נקודת האמת. אז יש לאדם השתוות, וכאשר ישנה השתוות, יש ביטול של האני, וזוכים להתכללות גמורה בבורא עולם.