בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק ה' - כח הסתירה שבנפש ככלי להשראת האין - סוף
א - הקב"ה שוכן דוקא בנקודת הסתירה
ברור הדבר, שבכל פרט מן הבריאה, הקב"ה נמצא בתוכו, כמ"ש "ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד מישראל, ובפנימיות, דבר זה משתלשל לכל הנבראים. דבר נוסף שלמדנו מהפסוקים הוא: "יושב בסתר עליון" - הקב"ה יושב דוקא בסתר, דוקא בהעלם, דוקא בדברים הסותרים זה את זה. ומכיון שנתבאר שהקב"ה שוכן בכל דבר, והכלי ל"ושכנתי" הוא "סתר", מוכרח אם כן, שכל דבר בבריאה יש בו סתירה! כלומר, לא רק שהקב"ה "יושב בסתר עליון", שיש לו מקום שנקרא "סתר" ושם הוא נמצא - אלא כמו שיסד הבעש"ט, שבכל דבר ודבר מונח ניצוץ האלוקות [שזהו ענין עמוק לעצמו], ואם כן מוכרח הדבר שגם עליו נאמר: "יושב בסתר עליון" - יושב בסתירה. נמצא, שבכל דבר ישנה סתירה. אין לך בנבראים דבר שאין בו סתירה. למושג סתירה ישנן כמה משמעויות. אחת מהן היא מלשון בנין וסתירה. ומה שאמרו חז"ל: "היה בונה עולמות ומחריבן" (קהלת רבה ג, א) , אין הכוונה כפשוטו, שהיו עולמות והקב"ה החריבן ובראם פעם נוספת וחוזר חלילה, אלא הכוונה שאותם עולמות יש בהם בחינה של "בונה עולמות" ובחינה נוספת של "מחריבן". אלו שני מבטים על אותו הדבר: תפיסה של "בונה עולמות", ותפיסה של "מחריבן". כך גם מה שנאמר: "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור". ה"תוהו ובוהו" וה"ויהי אור" בעצם עניינם אחד. אלו שני מבטים על אותו דבר. ה"ויהי אור" הוא עולם התיקון כידוע, והוא משמש בכפיפה אחת ל"תוהו ובוהו". "תוהו ובוהו" הוא "לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה" (רש"י), ובעומק זוהי בחינת "יושב בסתר עליון". "ויהי אור" זו נקודת הבנין, נקודת הבהירות. "בונה עולמות ומחריבן"! בכל דבר ודבר יש את המבט של "בונה עולמות", ויש את ה"מחריבן". מצד הסתכלות אחת זהו "בונה עולמות", ומצד ההסתכלות השניה זהו "מחריבן". "מחריבן" כלומר שישנה כאן נקודה שהיא סותרת - גם מלשון שהיא סותרת את הנקודה השניה, וגם מלשון סתירת בנין - כי אין לך בנבראים דבר שאין בו סתירה, וזהו גופא הכח שנותן מקום כביכול לאלוקות לשרות בו, בבחינת "יושב בסתר עליון".
ב - תוהו ובוהו - ויהי אור - ויכולו
לעיל ביארנו שהסדר הפנימי בבריאה הוא: אין - יש - אין. ולפי דברינו כאן ניתן לומר זאת בנוסחה אחרת: תוהו - ויהי אור - תוהו. סתירה - אור - סתירה. בכל דבר ישנה סתירה. והרי הסתירה קודמת לבנין כידוע, וכפי שאכן סדר הפסוקים: קודם "תוהו ובוהו", ולאחר מכן "ויהי אור". אבל לאחר הכל יש את ה"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", "ויכולו" מלשון כליון, מלשון כליה, ביטול. תחילת מעשה בראשית היתה בבחינת "תוהו ובוהו". זהו האין הראשון. לאחר מכן "ויהי אור", ובכל יום [חוץ מן היום השני] נאמר: "וירא אלוקים כי טוב", ובסה"כ כל הבריאה היא יש. לאחר מכן נאמר: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"! זהו הכח שמחזיר את הבריאה לכליון, למקום אחדותו ית'. "באה שבת באה מנוחה לעולם". למה באה מנוחה? כי הבריאה נכללת בשורשה, במקור הכל שזהו הקב"ה. הכח הזה הוא כח הסתירה שקודם לנבראים, וכח הסתירה שלאחר הנבראים. זוהי הבריאה בעצם: "יושב בסתר עליון"."אתה הוא עד שלא נברא העולם", כלומר לפני בנין העולם היה חורבן. "אתה הוא משנברא העולם" - גם לאחר הבריאה. ובאמת המציאות של היה, הווה ויהיה אינה אלא מבט מצד הנבראים, זהו מושג של מבטים - איך הדבר נתפס. מה שאנחנו קוראים את ה"הווה" שהוא עולם הבנין, זה מחמת שכך אנו רואים וחשים את הדבר. אולם כאשר האדם מתחבר לנקודת ה"יושב בסתר עליון", הריהו מתחבר לנקודת "אתה הוא עד שלא נברא העולם", ל"ויכל אלוקים ביום השביעי", באה שבת באה מנוחה לעולם, שזוהי נקודת ההתכללות של הבריאה בשורשה. נמצא, שבכח האדם הן להתחבר להוה, הן להתחבר להיה ויהיה. ונמצא שאף שמצד הזמן נמצאים אנו בזמן של "אתה הוא משנברא העולם", מ"מ בכח האדם להתחבר ל" אתה הוא עד שלא נברא העולם". הרי שאף ב"משנברא העולם" מאיר ה"עד שלא נברא העולם".
ג - מציאות הבריאה - אור וחושך משמשים בערבוביא
בירור הדברים כך הוא. כל מציאות יש לה סתירה, וכל מציאות יש בה אור וחושך המשמשים בערבוביא. כלומר, כשאדם מביט על דבר, באפשרותו להביט עליו במבט של אור, ובאפשרותו להביט עליו במהלך של חושך. ונמצא שאין האור הויה לעצמו והחושך הויה לעצמו, אלא שניהם אינם אלא מבט על דבר אחד, וזה גופא נקרא "אור וחושך משמשים בערבוביא". "וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל - ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא" (רש"י תחילת פר' בראשית) . עומק הדברים: האור שאנו רואים כיום, נראה לעינינו בצורה של נפרדות: או אור או חושך, אבל אור וחושך המשמשים בערבוביא - זהו האור שגנזו הקב"ה, ו'גניזה' זו היא גופא החושך של האור. כלומר, לא שהקב"ה גנז את האור כפשוטו, אלא העלים אותו! כי כל ענין האור הוא גילוי, ונמצא שגניזת אור עניינה התכללות האור בחושך. וכאן יש את המהלך: "גנזו לצדיקים לעתיד לבוא", כלומר: הצדיקים יכולים להשיג את האור והחושך כיצד הם מתראים בבת אחת בכל דבר! תחילה היו האור והחושך משמשים בערבוביא, וגם לאחר שנברא האור, אצל הצדיקים נשאר הכח לראות את האור והחושך כשהם משמשים בבת אחת, משא"כ אצל אלו שאינם צדיקים, הם רואים או אור או חושך, או יום או לילה. ונמצא שהצדיק אינו רואה אלא הויה אחת שיש לה פנים רבות. משא"כ מי שאינו צדיק, סבור שיש הוויות רבות. אבל העומק הפנימי של הבריאה הוא: "אור וחושך משמשים בערבוביא", היש והאין אחד הם, לא שנים, אלא "כהדין קמצין דלבושין מיניה וביה". זהו כח ההתאחדות, כח השלימות, שתופסים שמתחילה היה אין - "והחכמה מאין תמצא" - ולאחר מכן היא הופכת ליש, ואז החכמה מחוברת לשורשה כי היא "מאין תמצא", ואף לאחר שהיא "תמצא" - הריהי אינה נפרדת! כאשר מבינים שהאין והיש הם אחד בשורשם, אז ה"והחכמה מאין תמצא" שישנה, גם היא נכללת, מדובקת ומקושרת באין, והם אחד ממש, יש ואין בבת אחת! והרי שהיש והאין אינם שני דברים, אלא שתי תפיסות, הִתְראוּת להויה אחת." אור וחושך משמשים בערבוביא"; האור הוא יש, החושך הוא אין, והם משמשים בערבוביא, כלומר: נקודת ההתכללות של שניהם היא בבת אחת. גילוי המקור של שניהם אחד הוא. זוהי המציאות הפנימית של הבריאה. כלומר, כאשר הצדיקים מבינים שהאור והחושך אינם שני דברים, אלא דבר אחד המתראה בשני פנים, זהו גופא נקרא "אור וחושך משמשים בערבוביא", ועל השגה זו אמרו שגנזו לצדיקים לעת"ל.
ד - שבת - "רזא דאחד"
שבת נקראת "רזא דאחד" [ - סוד האחדות], כי בה מתגלה כח ה"ויכולו", מתגלה שהשבת וששת ימי המעשה הם בעצם אחד. שבת היא הרי הסוף של שבוע הקודם, והיא גם הראשית לשבוע הבא. מצד מה שהיא סוף לשבוע הקודם, היא בבחינת "אין", היא בבחינת "ויכולו" - נכללים הנבראים בשורשם. ומצד מה שהיא מקור של ששת ימי השבוע הבא, הרי היא נותנת מקום ל"יש" החדש. זהו הכח הטמון בשבת: היא כוללת בקרבה גם את היש, וגם את האין, והיא מגלה את ה"רזא דאחד" שהאין והיש נכללים שם בשווה." לית עלמא דפירודא"! עלמא דפירודא נובע מכח ההסתכלות של הנבראים. אבל באמת, כאשר אדם זוכה לאור שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, הריהו משיג את ההתכללות, שבאמת אין יש אלא הויה אחת, וכל התראות הנבראים כולם אינה אלא מבט על הויה אחת המתראית בפנים רבות. והנה איתא בשם הבעש"ט: "היכן גנזו - בתורה". מה כוונת הדברים? ישנו "מאור" בתורה שמחזירו למוטב, וישנו "אור" שבתורה. ה"מאור" זוהי הנקודה הבלתי מושגת, האין, כמבואר בספה"ק שזוהי בחינת החושך, ואילו התורה עצמה נקראת "תורה אור". נמצא, שהתורה כוללת בתוכה את המאור ואת האור. האור הוא היש, והמאור הוא האין, החושך. וכשם שאנו מבינים שהמאור שבתורה והאור שבתורה הם אחד, כך עלינו להבין ש"גנזו לצדיקים לעתיד לבוא" הכוונה נקודת ההתכללות של האור במאור. אין נפרדות כלל! הנפרדות היא רק מצד הצורה איך שהיא מתקבלת אצל המקבלים, אבל באמת זהו "רזא דאחד"! וכאשר המקבל מבין שאין יש אלא הויה אחת, אזי אף אצל המקבל מתגלה "רזא דאחד". במשל שבדבר: איש שנתן גט לאשתו, והגט פסול, ושניהם סבורים שהגט חל, אבל באמת אין כאן גט! ובנמשל: הבעל - כביכול הקב"ה - יודע שהגט אינו גט, אבל ה'אשה' - הכנסת ישראל - סבורה שכביכול הקב"ה גרשה ח"ו. אבל באמת זהו גט פסול! ! אין גירושין כלל, הכל נישואין, רק אלו נישואין בהעלם, וצריך לגלות את האחדות. ונמצא שלעולם קוב"ה וישראל חד, ולא שייך בזה שום פירוד. והרי שיש הויה אחת גרידא, ופעם היא מתראית בצורה של אחדות, ופעם בצורה של פירוד.
ה - משה רבינו - גילוי היש, משיח - גילוי האין כמות שהוא
לבריאה ישנם שני שורשים: האחד - משה רבינו, אדון כל הנביאים, וזוהי מידת הדעת הפנימית, כידוע. והשורש השני של הנבראים נקרא: משיח. כפי שמבואר בספרים, בכל דור ודור ישנה התפשטות דמשה. זה מה שמצינו בגמרא בכמה מקומות "משה, שפיר קאמרת". יתר על כן מבאר בעל התניא, שככל שהדורות הולכים ומתקרבים לאורו של משיח, ישנה התנוצצות בחכמי הדור מאורו של משיח. והרי שישנה בחינה של ראשי הדור מצד הדעת, מצד בחינת משה רבינו, וישנה בחינה של ראשי הדור מצד בחינת משיח. נ' שערי בינה נגלו למשה, חסר אחד [סה"כ: מ"ט]. ההבדל בין משה למשיח הוא: משה בגימטריא שמ"ה, ומשיח - שנ"ח, וא"כ ההפרש ביניהם הוא י"ג, בגימטריא "אחד" שזהו כח האחדות. חסר ה"אחד". זוהי נקודת ההבדלה בין משה למשיח. משה הוא בחינת הדעת, דעת המבדלת, המכרעת והמחברת בין דבר לדבר. ממילא חסר כאן ב"רזא דאחד", מ"ט פנים טמא מ"ט פנים טהור, נקודת ההבדלה. שער הנו"ן - שזהו גילויו של משיח - הוא סוד ה"רזא דאחד". נו"ן היא נו"ן המתהפכת [כפי שמצינו בתורה לפני ואחרי פרשת "ויהי בנסוע הארון"], היינו שהכל הולך ומתהפך: הרע שב לטוב, כל נקודה מתכללת בשורשה. ולכך אין שנים אלא אחד. וענין החזרה לטוב אינו כפשוטו שהרע נכלל בטוב, והרי מה שהיה עד עתה שנים מעתה נעשה אחד, אלא עומק ענין החזרת הרע לטוב, שמה שעד עתה נראה כשנים, מעתה נגלה שבאמת אינו אלא אחד, אלא שיש בו שתי צורות של התראות: צורת התראות כשנים, וצורת התראות כאחד. שני השורשים הללו הם בעצם השורש של היש והשורש של האין. משה רבנו הוא השורש של היש, ולא של היש הנפרד ח"ו, אלא של היש היונק מן האין. משה בגימטריא רצון, בגימטריא מקור, כידוע. כלומר הוא מחובר לשורש הנקרא רצון, הוא יונק מהמקור, מהשורש, אבל בעצם זהו "החכמה מאין תמצא", כח הדעת. לעומת זאת, משיח הוא הגילוי העצמי של האין כמות שהוא בעצם. לא ביחס ל"מאין תמצא", לא "מאין תמצא", אלא 'אין' כמות שהוא! ! והאין כמות שהוא הוא הכח הכולל, כח האחדות, הכח שאין בו נפרדות ואין בו הבדלה, אין בו את הדעת המבדלת כפשוטו, ורק בו מתגלה ה"רזא דאחד". מתגלה מציאות אחת שיש בורא, ואין נפרדות כלל. זהו כח הגילוי של משה רבנו, וזהו כח הגילוי של משיח: משה רבנו מגלה לנו את נקודת היש, את ההבדלה, והן הן גופי תורה. משיח מגלה לנו את האין כמות שהוא! בספה"ק איתא, שלעת"ל משה רבינו יבוא עם תרי משיחין, כלומר: אל יסבור האדם שכשיתגלה משיח, יתברר שתורת משה לא היתה נכונה. חס ושלום ולא ייאמר! ! ! כי ה'יש' הוא חלק בלתי נפרד מן ה'אין'. הוא מדובק ב'אין', וכשם שהאין אמת כך גם היש אמת. אלא שהם שני אופנים וביטויים של גילוי אחדותו יתברך. אין מקום לומר שהאין יותר אמיתי מהיש, כיון שכבר התברר שהכל ממנו יתברך, והוא אמת ופעולתו אמת, וכשם שהאין אמיתי כך היש אמיתי, אלא אלו שני אופנים של גילוי שחפץ בו הקב"ה. ושניהם אינם אלא גילוי של הויה אחת שפעם מתראית בצורה של יש ופעם בצורה של אין. וצריך לדעת ששני האופנים הם מהות אחת, גילוי אחד, ואינם נפרדים זה מזה כלל! משה יבוא עם "תרי משיחין", כלומר: הוא לא יהיה מציאות לעצמו, מציאות של העבר שהיתה תורת משה, שכן "זאת התורה לא תהא מוחלפת לעולם! ! " אלא הוא יבא עם שני משיחים, כלומר: יתגלה שמקור היש הוא האין, ואז יהיה גילוי לאין כמות שהוא, וליש יתגלה כיצד הוא משתלשל מהאין. כי כל זמן שאין גילוי גמור של האין, גם גילוי היש מן האין יש בו חסר.
ו - תורת משה - "הבל", נכללת באין
בחז"ל מבואר, שהתורה של היום נקראת "הבל" ביחס לתורתו של משיח. עומק הדברים: כידוע יש שורש של נשמות קין ויש שורש של נשמות הבל, ומשה רבינו הוא משורש הבל. לעתיד לבוא יתגלה כיצד ההבל הוא הבל, אבל לא ההבל שאנו תופסים כפשוטו. אותו הבל שאנו קוראים לו הבל, מי בראו? האם הוא נברא מעצמו? ודאי שלא! הרי הבל גם הוא נברא של הבורא, וא"כ זהו הבל אלוקי, לא הבל כפשוטו! וזוהי מהות הגילוי שיתגלה אז! יתגלה סוג של אבחנה נוספת באלוקות, והיא: נשמת הבל! כשהיש נכלל באין, הדבר נקרא "הבל". כאשר היש הוא יש לעצמו הריהו נתפס כיש, ואז אינו הבל, אבל כאשר נגלה שהיש שורשו באין, נשתלשל מן האין והוא מושג מהאין - אז הוא נקרא הבל. אבל לא הבל שלילי ח"ו, אלא זוהי צורת גילוי של אלוקות. כשמשיגים את הדברים, מבינים שהכל אחד, רזא דאחד, ואין בדברי חז"ל ח"ו זלזול כלשהו בתורת משה. חס ושלום ולא ייאמר! להיפך: יהיה גילוי אמיתי של מהות שורש תורת משה, שהיא יש מאין, ולא יש עצמי. זהו יש שהוא חלק מן האין, מקורו מן האין, נכלל מן האין, ולא יש כמות שהוא. אלא כל זמן שלא הגיע משיח עדיין אין גילוי לאין בעצם, ולכן נקודת ההתגלות של ההבל נחסרת. אבל כאשר יגיע משיח ויהיה גילוי עצמי של האין, ממילא יהיה גילוי יותר ברור של היש מאין, ויתגלה כמה שהוא הבל ונכלל באין.
ז - חטא העגל - גילוי שורש תורת משה
נשמת משה היא אותה נשמה שמנהיגה אותנו בכל דור ודור. אבל כידוע אחד מן הטעמים שנשמת משה מתפשטת בכל דור ודור, הוא מחמת הערב - רב שנמצאים באותו דור. "ערב רב" הוא בגימטריא "דעת" (474), שזוהי בחינתו ושורשו של משה, כידוע משמו של האר"י ז"ל, שמשה מתפשט בכל דור ודור, כדי לתקן את פגם חטא העגל שעשו הערב רב. מונח בדברים עומק נפלא! כידוע, בבריאה קיימים שני כוחות: כח הישרות וכח העיגולים. במילים פשוטות, אחד החילוקים בין היושר לעיגולים הוא: עיגול הנו צורה שווה - אין לה ראש, אין לה סוף, הכל רחוק במרחק שווה מנקודת המרכז. מה שאין כן יושר - יש לו ראשית, יש אחרית, ויש אמצע. היושר הוא בחינת אור, והעיגולים הם בחינת מאור, היושר בחינת יש, והעיגולים בחינת אין. ביאור הדברים: היושר הוא נקודה המושגת. האין סוף אינו מושג, ורק היכן שיש סוף ישנה גם השגה. כיון שליושר יש ראש ויש סוף, הריהו בעל השגה. זוהי מציאות היש המושג לנבראים - כל אחד לפי השגתו ביש. אבל מצד האבחנה שאין עוד מלבדו - הרי לא ישיגהו משיגי הגוף, ולכן זו בחינה של עיגולים, כי כלפי אותה נקודה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" כל הנבראים שוים הם! מצד היושר, שהוא שורש החכמה - יתכן שיהיה חכם גדול, חכם קטן וכו'. אבל מצד ה "לית מחשבה תפיסא ביה" - שם כולם שוים, אין גדול וקטן! היש היא הנקודה המושגת, והאין הוא הנקודה הלא מושגת. היש הוא היושר המושג, והעיגולים הם הנקודה הלא מושגת. האין, ה"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", נקודת השלילה שאינה נתפסת. וכשהקב"ה נתפס בנקודת הלב, הוא אינו נתפס בממשות של מהות, אלא נתפס כאין, אין שם מהות של אבחנה. הערב רב חטאו בחטא העגל, ולשם תיקון חטא זה, משה מתפשט בכל דור ודור. עומק הדברים: שורש תורת משה, הוא היש מאין - "והחכמה מאין תמצא". "עגל" הוא מלשון עיגולים. מה הביא אותם לחטוא בעגל? - "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א) , "לא ידענו" - האיר כאן אור העיגולים, האור של הלא - ידע, האור שאין דעת המבדלת, הכל עיגול. זהו הכח להחזיר ולגלות את המקור האמיתי של תורת משה, את האין! בודאי שהיה חטא העגל ונפלו בחטא נורא, אך ידוע שכל חטא נובע מחמת ריבוי אור שהכלים אינם יכולים לסבול. ריבוי האור היה גילוי המקור של משה! מתי היתה מציאות זו? כאשר משה עלה לשמים לארבעים יום - אז היה החטא. מדוע? ארבעים הימים שעלה משה למרום, עניינם ארבעים הימים שהם זמן יצירת הולד. היה כאן גילוי של מקורו של משה, וכאשר התחיל גילוי זה, התגלתה בחינת העיגולים. אלא מחמת החטא, נפל הגילוי לחטא העגל, לחוסר אמונה. אבל באמת, חטא העגל היה זמן המסוגל לגילוי שורשו של משה! ומשה מתפשט בכל דור ודור, כדי לתקן את חטא העגל, כלומר לגלות את המקור של עצמו, לגלות שהמקור של משה הוא בעיגולים, באין, "והחכמה מאין תמצא", השורש של היושר הוא בעיגול. אין כאן נקודה עצמית, החכמה נכללת במקורה, בשורש השורשים, בבורא עולם.
ח - "דעת" משה לעומת "דעת" בלעם
על בלעם הרשע נאמר: "יודע דעת עליון" (במדבר כד, טז) , והוא עומד לעומת ה"דעת" של משה, כי משה רבינו גם הוא היה יודע דעת עליון, אבל היה נכלל בעליון, בו ית"ש. לעומת זאת בלעם היה מנותק מהשורש, הוא היה מחובר לבהמה, לבהמיות. ואילו אצל ישראל "ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה", היינו שהאחד אינו רואה את השני, שזהו ה'אין' הנעלם, בחינת לא רואה. כי בחכמה נאמר: "את פתח לו", זהו ניקוד של פתח, משא"כ הכתר הוא בחינת אין, והוא נקוד בקמץ, בחי' אור קמוץ ונעלם. וזה מה שכתוב: "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה" - הפתח נעלם, כי זה אינו פתח עצמי, אלא זו חכמה המקושרת במקורה כמות שהיא, זהו ה"יודע דעת עליון" של משה, וזהו ה"זה לעומת זה" של בלעם. דעת משה היא הדעת שמחוברת למקורה ושורשה, ואילו דעת בלעם היא דעת דקליפה, דעת דבהמה, דעת שמחוברת לחומר, לבהמיות. אצל משה אין מקום לנקודה שאין בה גילוי של אלוקות. בחינה שהקב"ה לא נמצא בה בגילוי - אינה נכללת ב"דעת" של משה, אלא חלילה ב"דעת" דבלעם. "משה קבל תורה מסיני". "סיני" הוא בגימטריא 'ענוה' כידוע (131). מה מונח בדברים? ענוה זו אותה נקודה שבה אין מקום ל'אני', רק לקב"ה. [כלומר, יש ענוה שהיא הקטנת ה'אני' וצמצומו, ויש ענוה שהיא שלילת ה'אני' בבחינת "אתה הוא עד שלא נברא העולם", אין עוד מלבדו, ואין 'אני' כלל]."משה קיבל תורה מסיני", הוא קיבל תורה מנקודת ההתקשרות, מ"אנכי ה' אלוקיך" שהוא ראשית הגילוי. אך ישנו כאן עומק יותר: "וירד ה' על הר סיני". התורה ניתנה ממקור ניקוד של העלם, מהגילוי של האין. "קרע להם את כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו", והוא בחינת "אנכי מי שאנכי", שלמעלה מהתייחסות לנבראים, "אנכי ה' אלוקיך". "והחכמה מאין תמצא". חכמה שהיא לא מאין, היא ח"ו דעת דקליפה, דעת דבלעם, וביותר דקות זוהי דעת דעמלק. מוכרח הדבר, שמשה בא לגלות בכל דור ודור את נקודת ההתקשרות של הדעת במקורה, שזהו שורש העיגולים, שורש הגילוי של ה"לית מחשבה תפיסא ביה". לשם כך משה חוזר ומתפשט בכל דור ודור. הערב - רב, שעניינו נקודת הדעת, הנו דעת של עירוב ושל בלבול. היפך גילוי האחדות כמות שהיא. הערב - רב מנסה למנוע את גילוי האין והיש בבת אחת. "היש ה' בקרבנו אם אין? " - האם זו בחינה של אין או בחינה של יש. אולם צריך להבין שה' נמצא בקרבנו, הן בתפיסה של אין והן בתפיסה של יש. זהו מבטו של הערב - רב, להבדיל את האין מן היש. אולם באמת הנברא צריך להדבר בבוראו הן ע"י כח היש שבנפש והן ע"י כח האין שבנפש, ולאחדם ולא להפרידם כלל.
אבל האמת היא, שאין מציאות של דבר שמנותק מבוראו, הכל מחובר, מקושר ומאוחד בשורש השורשים - בקב"ה! זוהי המציאות היחידה שישנה, "כהדין קמצין דלבושין מיניה וביה", התאחדות פשוטה במקור, בלי שום נפרדות! וזהו גופא גילוי שער הנו"ן שיתגלה בנפשות בימות משיח.
ט - "בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם במיתתן"
ענין שער הנו"ן כך הוא. נו"ן במילוי הוא בגמטריא קו (106), וכך גם "עגל" [עם האותיות] הוא בגימטריא קו (106), שזהו קו היושר. והרי שהן העיגולים והן קו היושר גנוזים בבחינת נו"ן. כלומר, שער הנו"ן יש בו שתי בחינות: יש מ"ט דנו"ן, ויש נו"ן דנו"ן. המ"ט דנו"ן זו "החכמה מאין תמצא", אותה בחינה של המ"ט שבאין, שהיא בעצם השורש לכל מ"ט השערים. אבל הנו"ן שבנו"ן היא אותה נקודה של האין כמות שהוא. והמשיח יבא לגלות את הנו"ן שבנו"ן, את האין כמות שהוא. במשה רבינו כתוב: "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד, ו) - מיתת הדעת! וביאור הדבר, שהרי אמרו חז"ל: "כי לא יראני האדם וחי - בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם במיתתן" (במדבר רבה יד, כב) . מיתת הדעת היא היא ה"במיתתם רואים", זהו הגילוי של עומק שורש הדעת, וגילוי זה הוא "ולא ידע איש את קבורתו", מתגלה ששורש הדעת הוא "ולא ידע", זו אינה נקודה עצמית. "במיתתן רואים" - רואים את השורש והמקור של החיות של דעת, שהוא "לא ידע". ואע"פ שאלו הם שני הפכים, הרי כבר ביררנו שכאן בדיוק מגיע כח האמונה! אמונה גם באין גם ביש, גם בלא ידע וגם בדעת! כשם שמאמינים בעיגולים, מאמינים ביושר. כשם שמאמינים אנו בהבנה, כך מאמינים אנו גם שאיננו מבינים, ושניהם בבת אחת! והגם שזהו תרתי דסתרי? - "יושב בסתר עליון"! באמת הסתירה אינה מתיישבת! כל זמן שאין אמונה מושלמת, אין גילוי של הקב"ה בשלמות.
י - התכללות תרי משיחין עם משה - סוד הגאולה
שורש הבריאה הוא: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים - זה רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ב, ד) . ואח"כ כתיב: "ויאמר אלקים יהי אור", ומבואר בחז"ל שכאשר משה רבינו נולד והתמלא הבית אורה, היה זה מאותו אור שגנזו הקב"ה לצדיקים. נמצא, שסדר הפסוקים הוא: "רוח אלקים מרחפת על פני המים" - משיח, "ויאמר אלקים יהי אור" - זה משה, ושניהם יחד כלולים זה עם זה. "מרחפת על פני המים", "המים" זה משה, שנאמר בו: "כי מן המים משתיהו". רוחו של משיח היא השורש לנקודת החיות של משה, וממילא משם משתלשל ה"ויהי אור" שהוא מ"החכמה מאין תמצא", ה"תורה אור". אבל שניהם אחד הם, מציאות אחת, אין נפרדות! אלא שאנו רואים כיום רק את משה, את הדעת, ולא רואים את המשיח. מצב זה קרוי "גלות", כי משיח אינו נמצא בגילוי. אבל מצד נקודת הפנימיות, שהיא הגילוי - והיום אפשר להתחבר אליה ע"י אמונה, כמו שהארכנו - שם, משה ומשיח הם אחד, מ"ט שערים שמשה זכה להם נכללים בשער הנו"ן, ובנו"ן שבנו"ן כמות שהוא, ומשה ומשיח יחדיו זוהי גופא הגאולה. אין לך גאולה אחרת אלא כאשר יתגלה שאין שני ראשים, רק ראש אחד. אם תופסים שיש תרין משיחין ויחד עם זה בא משה, הרי יש כאן כבר שלושה, ולא יתכן שלגאולה יש שלושה ראשים! זהו פירוד! לא יתכן שיבואו שני משיחים ומשה כמהלך של נפרדות. זו אינה גאולה, אלא עולם הנפרדות. זהו מצב של גלות. עומק הגאולה הוא, כאשר יתגלה שתרין משיחין ומשה הם אחד! הם נכללים זה בזה, ומשה, שהוא הדעת שלנו, מקורו ב"אין", באחדות, - בדבקות בקב"ה.
יא - סוד הדעת המתהפכת
כאן מגיע סוד הדעת העליונה יותר, שהיא הדעת המתהפכת. כח הדעת בשורשו, בכוחו להפוך כל דבר. כאשר הדעת מנותקת מהמקור, אין לה את הנו"ן וגם לא את הנו"ן ההפוכה, אלא יש רק דעת המבדלת ודעת המחברת. אבל כאשר הדעת נכללת באין, היא מקבלת את כח ההיפוך, כמו שכתב הגר"א (תחילת משלי) שבכח הדעת להפך את המידות. וכל זאת מכח ההתקשרות של הדעת בשער הנו"ן, באין, ומצד האין יש מקום להיפוך. כל זמן שהדעת היא דעת עצמית, יש עצמי - אין מקום להתהפכות, אבל כאשר האין נמצא בגילוי והוא המקור לדעת, הרי שכח האין נכרך בדעת ומדובק בה, ושוב יש בדעת כח להפך. זהו בעצם סוד הפורים. כידוע, נס הפורים נעשה ע"י מרדכי. הוא היה המנהיג של אותו הדור. הוא הבחינת משה, כידוע מהאר"י ז"ל. והרי אמרו חז"ל (ילקו"ש משלי רמז תתקמד) : "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם", וא"כ לכאו' פורים שייך לעתיד לבוא, לאורו של משיח. מדוע, אפוא, נעשה הנס ע"י בחינת משה ולא ע"י בחינת משיח? אלא שהם הם הדברים: כאן התגלתה נקודת ההתאחדות של משה במשיח! אין נפרדות בין משה למשיח, המקור של משה הוא המשיח. על שם מי נקראת המגילה? - על שם אסתר, "ואנכי הסתר אסתר פני". זוהי נקודת ההעלם, נקודת ההסתר העליון. מרדכי היה טפל בגאולה לאסתר, והגאולה והמגילה נקראו על שם אסתר, כי הגאולה בעצם היא ע"י אסתר, אלא שמשה - שמתגלה כאן בצורת מרדכי - הוא הנקודה של האין המולידה את היש. זהו עניינה של גאולת פורים, ולכן כל המועדים בטלים חוץ מפורים, כי לפורים יש נקודת שייכות לעתיד, אך הוא אינו רק בעתיד, אלא גם בהווה. נמצא, שפורים מגלה את האין שהוא העתיד, אבל הוא נמצא גם ביש. הוא מגלה לא רק את האין ולא רק את היש, אלא הוא מגלה את האין ואת היש כיצד הם מתאחדים בבת אחת. הוא גם בהווה שנקרא יש, והוא גם בעתיד - "כל המועדים בטלים חוץ מפורים". כולל הוא בקרבו את שניהם: את מרדכי ואת אסתר, אבל ישנה התכללות והם מתאחדים זה עם זה, ולא נפרדים. "זאת התורה לא תהא מוחלפת", אלא היא תתגלה בנקודת ההתקשרות של האין והיש, ומשם מגיעה הדעת המתהפכת. ה"ונהפוך הוא" שמתגלה בפורים הוא הדעת המתהפכת, הדעת שנולדה מנקודת ההתקשרות של מרדכי באסתר, מנקודת ההתקשרות של משה במשיח, בנקודת החיבור של היש והאין, ושם שייך ה"ונהפוך הוא" - הדעת המתהפכת.
יב - הנו"ן שבנו"ן - "לא ידע" עצמי, לא מתהפך
אבל כפי שביררנו, שער הנו"ן מתחלק לשני חלקים: יש את המ"ט שבנו"ן, ויש את הנו"ן שבנו"ן. המ"ט שבנו"ן הוא הכח המתהפך, שהוא השורש למ"ט עצמו, אבל הנו"ן שבנו"ן הוא "אַין" עצמי, הוא "לא ידע" עצמי, ואינו בחינה של "לא ידע" מתהפך. זוהי נקודה עמוקה. ה"לא ידע" אינו רק מהפך את ה"ידע" מהכא להתם ומהתם להכא, אלא הוא את תכלית הידיעה שלא נדע! זהו גילויו של משיח כמות שהוא. אבל יחד עם זאת הוא גם מגלה שהדעת היא אמת, והדעת היא מתהפכת, והכל אמת: כשם שהבלתי בעל גבול אמת, כך הגבול אמת, והכל ממנו יתברך שמו, כפי שנתבאר. אין מציאות של נפרדות, אלא יש לנו את היש כמו שהוא התקשרות באין, וממילא שם כח ההיפוך, ויש לנו את הנקודה שהאין בעצם הוא בלתי מושג, הוא "לא ידע" עצמי. ביאור הדברים: יש אופן שהאדם "יודע" שהוא לא יודע, וזהו גילוי מ"ט דנו"ן. ויש אופן שכח הדעת שבאדם אינו פועל כלל, ואז אינו חושב שאינו יודע, שהרי כח החשיבה אינו פעיל עתה, וממילא הלא ידע אינו מחשבה של לא ידע, שאינו יודע, אלא זוהי הפשטת כח הדעת שבנפש וגילוי עצמות הנפש שלמעלה מכח החושב [שהרי המחשבה היא לבוש לנפש בסוד ג' לבושים - מעשה, דיבור ומחשבה, ולא עצמות]. וזהו סוד הדבקות שבנפש, שהמחשבה אינה אלא כלי, מכשיר להביא לדבקות, אולם אינה עצם הדבקות. נמצא, שפורים עצמו כולל בקרבו שני דברים: הפורים מצד ההווה נעשה בבחינת "ונהפוך הוא" - מי שחשב להרוג נהרג וכו'. אבל הפורים שיהיה לעתיד לבוא, בבחינת כל המועדים בטלים ופורים לא בטל - אז יתגלה עומק הפורים עצמו! יתגלה הנו"ן שבנו"ן, יתגלה ה"לא ידע" כמות שהוא. משא"כ כיום, בהווה, האחיזה שלנו היא רק בכח הדעת שיונק מהאין, ויש דעת המתהפכת. ועלינו להדגיש, כי פשוט וברור שמה שקוראים אנו הווה ועתיד, הכוונה מצד הגילוי שבעולם, אבל מצד הנפש, בכוחה להתחבר לכל - גם לגילוי של "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם", למה שהיה לפני הבריאה ולמה שיהיה אחרי הבריאה! הנפש היא למעלה מן הזמן, למעלה מכל מציאות של מוגבלות של זמן, ובכוחה לחבר את עצמה ל"אין עוד מלבדו" כפשוטו, בלי שום מוגבלות, אבל יחד עם זאת על האדם להאמין במוגבלות. המוגבלות אמת, והוא דבק בבלתי בעל גבול, ודבק גם בגבול. זהו העומק שיתגלה. כשאדם רואה את הבריאה שהכל אלקות, אז אפילו על ההבל, על הרע, הוא מביט במבט שהוא נברא של הבורא, ולא שייך לתפוס אותו כמציאות זולה, כמציאות שאין בה חשיבות. הכל נברא ממנו יתברך, והכל נכלל בפעולתו יתברך, וממילא הכל חלק מהנבראים ומ"הדין קמצין דלבושין מיניה וביה". כל יש הוא חלק מהאין, וממילא הכל נראה במבט של אלוקות, במבט של אחדות, במבט של חשיבות, אין מקום לפחיתות ערך, לאי חשיבות.
יג - 'דעת', 'דעת מתהפכת' ו'לא ידע'
כאשר מבינים את הדברים, צריכים לקבל מבט פנימי וללמוד את התורה בשלושה אופנים: ללמוד את התורה במבט של "דעת" ישרה, במבט של "דעת המתהפכת", ולקבל את התורה במבט של "לא ידע" כמות שהוא. ה'יש' היונק מן האין, זו הדעת. ה'יש' כפי שהוא נגלה עם האין, זוהי דעת המתהפכת. ואחרי כן ישנו ה'אין' כמות שהוא, ה"לא ידע"! אי איחוד של שלושת הבחינות הללו הוא כח של נבדלות. זהו הסוד של משה ותרין משיחין, אלו שלשת הכוחות שהזכרנו, אבל בעצם כולם אחד, אין בהם פירוד כלל. אם היה בהם פירוד - לא היה זה סוד הגאולה! יוסף הוא הדעת היונקת מן האין, משה הוא נקודת ההתקשרות של היש והאין, והמשיח הוא אין כמו שהוא, וצריך לקבל את שלושתם. התורה מספרת לנו, שביציאת מצרים לקח משה "את עצמות יוסף עמו". הוא לקח עמו את הנקודה של יוסף והיא התפשטה יחד עם משה, והוא גילה כיצד היא נגלית יחד עם האין." שיכל את ידיו'", שיכל - שכל - שהתגלה ביוסף. אבל יעקב במעשה הזה גילה כבר את ההתחלפות, הוא חיבר את יוסף עם האין, הוא לא נתן ליוסף להיות נפרד, וזה היה כוחה של הברכה שבירך יעקב את בניו של יוסף - לקשר אותם למקורם - למשה, למקור שהוא האין. "אין עוד מלבדו", הכל אחדות פשוטה, אין בעולם מציאות של נבדלות! וצריך לקחת את שלשת הכוחות הללו שבנפש האדם, ולהבין שהכל חלק בלתי נפרד, להביט על הכל במבט של אחדות. כל הסתכלות של דעת לבד, או דעת שמחוברת לאין לבד, או אין לבד - זו עדיין לא הגאולה. איחוד של תרין משיחין יחד עם משה רבינו - זה כח הגאולה כמות שהיא. בגאולה הכללית הדבר יתראה בכלל, ובגאולה הפרטית הדבר מתגלה בנפש האדם. זהו איחוד של כל כוחות הדעת עם מקורם בבת אחת. כאשר זוכה האדם לחבר את כולם, הריהו מתחבר לבחינת "יושב בסתר עליון", ואז יש לו את ה"ושכנתי בתוכם - בכל אחד ואחד", ויזכה בעז"ה לגילוי הגמור של הקב"ה בקרבו.