אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ו פרק ו - לשמה ושלא לשמה › יראה מהישארות בנקודת השלא לשמה

בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ

פרק ו - לשמה ושלא לשמה · יראה מהישארות בנקודת השלא לשמה

נקודה שהיא למעלה מטעם ודעת

מה, אם כן, יניע את האדם לצאת מהשלא לשמה ולהכנס ללשמה?

ובכן, מי שזכה ונקודת האלוקות נמצאת אצלו בגילוי - אצלו כבר אין שאלה. כמובן שמוטל עליו להרחיב את נקודת האלוקות כל הזמן, אך באופן כללי הוא אינו נתון בבעיה כלל.

השאלה היא: כיצד אדם מעורר את עצמו לצאת מנקודת השלא לשמה ולהכנס לנקודת הלשמה? הרי בעומק, גם כשאדם מרגיש שהוא רוצה לצאת מהשלא לשמה ולהכנס ללשמה, כבר הזכרנו שעל דרך כלל רצון זה נובע מכך שהוא רוצה לקנות לעצמו גם את מדרגת הלשמה, לא מחמת שהוא חפץ לבטל את האני שלו, אלא להיפך, רוצה הוא להגדיל את האני, שיהיה יותר בעל מדרגה - עובד לשמה, ובעומק זהו תרתי דסתרי, כי עד כמה שהאני רוצה להשלים את עצמו, ממילא זהו יותר שלא לשמה.

כיצד, אפוא, ניתן לצאת מנקודת השלא לשמה? מדוע שבכלל יהיה לאדם רצון לצאת מהשלא לשמה?

כאן מגיע סוד היראה. ודאי שישנן מדרגות לפנים ממדרגות בענין היראה. יש את היראה התחתונה שהיא יראת העונש וכו'. מהו עומק נקודת היראה?

"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" שנאמר באברהם אבינו בניסיון העשירי של העקידה. העומק של ענין היראה צריך להביא את האדם לידי מציאות של ביטול האני שלו בעצם. זוהי היראה שלמעלה מהאהבה, כמבואר בספה"ק.

בעצם אי אפשר לצאת מנקודת השלא לשמה, כי זהו רצון שהוא עצם מציאותו של האני. הנקודה שבכוחה להוציא את האדם מהשלא לשמה זו היראה שיש לו, הפחד להשאר בנקודת השלא לשמה. ראשית זהו פחד מעצם כך שזוהי מדרגתו, ויתר על כן הרי מבואר, שכל ההיתר לעסוק שלא לשמה הוא רק מצד שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל עד כמה שיישאר לעולם בשלא לשמה - אין היתר, ולכן צריכה להיות לאדם יראה להישאר בשלא לשמה, ויראה זו גופא מבטלת את רצון ה"אני" של האדם.

זוהי בחינה של "צבת בצבת עשויה", כי הסיבה ליראה הוא ה"אני", אבל ה"אני" מיניה וביה מתכתש ע"י היראה. כל זמן שאין לאדם יראה אמיתית מהישארות בנקודת השלא לשמה - אין לו את הכח שידחק בו לשבור את האני, לשבור את השלא לשמה שבנפש.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה