בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק ו - לשמה ושלא לשמה
עבודה לשמה - בנקודת האלוקות שבנפש
"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה" (פסחים נ ע"ב), וידועים דברי הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל (ב'רוח חיים'), ש"לעולם" דייקא! תמיד, לעולם, המהלך הוא לעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמה, ומתוך השלא לשמה באים ללשמה.
ננסה לברר מעט את הדברים - מדוע אכן זהו המהלך לעולם, וממילא תובן בעז"ה הנקודה הפנימית של המושגים "לשמה" ו"שלא לשמה".
ברור ופשוט הדבר, שהמושג שלא לשמה, מצד חיצוניותו, משתנה בכל מדרגה ומדרגה לפי הענין. אמנם, מצד פנימיות ענין השלא לשמה, ישנה נקודה אחת פנימית שהיא כוללת את כולו. וכן בהגדרת המושג לשמה - מי שיעיין בספרים, יוכל למצוא כמה עשרות הגדרות מהו ענין הלשמה, אך פשוט שישנה נקודה אחת פנימית שהיא כוללת את הכל.
מהי הנקודה הפנימית של מהות ה"לשמה", ומהי הנקודה הפנימית של מהות ה"שלא לשמה"?
בעומק, נקודת האני שבנפש היא תמיד שלא לשמה, והאלוקות השורה בנפש בגילוי - היא נקודת הלשמה. מצד האני שבאדם - אין נקודה של לשמה, אין דבר כזה! עד כמה שהקב"ה נגלה בו - זוהי נקודת הלשמה הנמצאת בנפש!
במילים אחרות: הרצון הפנימי של כל מבקש ה' לצאת מבחינת השלא לשמה שבחלקי הנפש, ולהכנס ללשמה, הוא בעצם רצון לצאת מה"אני" ולהיות דבוק וכלול בבורא עולם. לשמה ולא לשמה, אם כן, הכוונה נפרדות ח"ו או דבקות בקב"ה.
המושגים הם מושגים מקבילים זה לזה. כשאדם חי עם מבט פשוט, נדמה לו שהוא רוצה לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, אלא שיש לו מניעים, יש לו מפריעים, יש לו יצר הרע, יש לו מדות וכו'. אבל כשיתבונן לעומק יגלה, כי מהות ה"אני" שלו היא רק שלא לשמה! לא שמעורב אצלו רע בטוב, ולא שיש לו נגיעות ופניות, אלא עצם מציאות האני היא שלא לשמה.
היכן בכל אופן הוא רצון הלשמה בנפשו של האדם?
זוהי נקודת האלוקות המתגלית בנפש האדם. בכל דבר יש ניצוץ אלוקות, ועיקר גילויו הוא בלב, כידוע. נמצא שנקודת הלשמה אינה ה"אני" של האדם, אלא זהו החלק אלו-ק ממעל, נקודת האלוקות הנמצאת בגילוי בנפש האדם.
כאשר יש לאדם רצון לצאת מהשלא לשמה ללשמה, בעומק נקודה זו מתחלקת לשניים: החלק העליון שרוצה לצאת מהשלא לשמה ללשמה, הוא נקודת הלשמה הטהורה שהיא איננה האני, אלא הוא יתברך שמו כביכול. זהו ניצוץ האלוקות הנמצא בנפש האדם, שהוא טהור, נקי מהאני, וממילא הוא נקי מכל נטיה שלא לשמה.
התפיסה התחתונה ברצון לצאת מהשלא לשמה ולהכנס ללשמה, הוא רצון של גאוה! הרצון של הלא לשמה רוצה שתהיה לו גם מדרגת לשמה, אבל בעצם זהו שלא לשמה מיניה וביה. כלומר, גאוותו של אדם גורמת לו בין השאר לרצות להיות שלם בכל מיני השלמות, וכיון שחלק מחלקי השלמות הוא עבודה לשמה, הריהו חפץ להשתלם גם בבחינה הזו.
אבל בעצם זהו תרתי דסתרי מיניה וביה. עד כמה שזה אני, עד כמה שזה רצון לשלמות עצמית - זהו שלא לשמה. הרצון לעבוד לשמה כדי להיות בעל מדרגה העובד גם לשמה, בדקות זהו רצון של הנברא להיות בורא, וזה פשוט וברור שהדברים מופרכים מיניה וביה!
אלא שבנפש בגילוי אין הכרה לבירור של הכוחות מהיכן הם נובעים. אדם יכול להכריז במשך שנים שהוא רוצה לעבוד לשמה, ובעצם מי רוצה? - האני! ואם אני רוצה - הרי שזה לא לשמה. הרצון לשמה היא אותה נקודה בנפש שהאדם מסולק ממנה לחלוטין, אותה נקודה שבה הוא נותן לקב"ה מקום לשרות שם ולהתגלות בלבו, וזוהי הנקודה בעצם שרוצה את הלשמה.
נקודה שהיא למעלה מטעם ודעת
חידוד הדברים יעניק לנו הסתכלות ברורה מה הם כוחות הנפש של האדם, עם מה הוא משתמש, ולהיכן הוא שואף להגיע.
עפ"י טעם שכלי, אין כל הסבר מדוע שאדם ירצה לעבוד לשמה, ונבאר.
ישנם מצבים שנראים לאדם כעבודה לשמה, בעוד שלאמיתו של דבר עדיין זו עבודה שלא לשמה.
כגון: אדם מוותר על הנאות העוה"ז על מנת לזכות לחיי העולם הבא, או שהוא מוותר על חיי העולם הבא כי הוא מעדיף דביקות בו ית' וכו'. זוהי בחינה של מחליף פרה בחמור! הוא מחליף מדרגה במדרגה. זוהי אולי מדרגת לשמה ביחס לעולם התחתון בו הוא נמצא, אבל באמת, בנקודת הפנימיות, אין כאן עבודת מתנה גמורה.
מדוע באמת שאדם ירצה לעבוד לשמה?
התשובה האמיתית לזה: אי אפשר להסביר זאת, זהו דבר שהוא למעלה מטעם ודעת, אין לזה הסבר בנפש, וכיון שמציאות האני היא הדעת - "אנכי עומד בין ה' וביניכם", בחינת משה, בחינת דעת שבנפש כל אחד ואחד, כידוע בספרים - ממילא נקודה שהיא למעלה מהטעם והדעת, במילים ברורות היא איננה האני!
דבר ששייך בו דעת הוא בבחינת אני, דבר שאין בו דעת - זה לא אני, זה חלק אלו-ק ממעל כביכול, וכשם שעצמותו לא נודעת - גם חלק מחלקיו [בלשון מושאל] לא נודע. כל זמן שיש הסבר מדוע לעשות זאת, הרי שיש בזה דעת, יש בזה בירור, וא"כ זהו האני של האדם, והאני של האדם כפי שביארנו, לא רק שמעורב בו גם שלא לשמה ולא רק שיש בו נגיעות ופניות וכו', אלא עצם מהותו ומציאותו היא שלא לשמה. אין זה ענין של חסרון, זהו עצם תפיסת המהות של הנברא שהיא שלא לשמה, היא לגרמיה, לעצמו.
המהות של הנברא בעצם שלא לשמה, והרצון של האדם לוותר על עצמו - אין לו שום הסבר ושום הבנה שכלית, שכן מדוע שאדם ירצה לוותר על עצם מהותו? מה יצא לו מזה, מה הוא יקבל מכך?
עצם ההסתכלות שאדם פועל בדבר רק על סמך מה שיצא לו ממנו או מה שיקבל ממנו - זוהי הסתכלות של נברא. ההסתכלות הטהורה היא "עבודת מתנה" - לא יצא לי מזה כלום, לא אקבל מזה כלום, ואעפי"כ אני עושה זאת. אבל בעצם זוהי מדרגה למעלה ממציאותו של הנברא.
נמצא אם כן ראשית, שהיסוד המבורר שצריך שיהיה הוא: הנברא בעצם הוא שלא לשמה, ונקודת הלשמה טמונה אך ורק בנקודת האלוקות שבו!
יראה מהישארות בנקודת השלא לשמה
מה, אם כן, יניע את האדם לצאת מהשלא לשמה ולהכנס ללשמה?
ובכן, מי שזכה ונקודת האלוקות נמצאת אצלו בגילוי - אצלו כבר אין שאלה. כמובן שמוטל עליו להרחיב את נקודת האלוקות כל הזמן, אך באופן כללי הוא אינו נתון בבעיה כלל.
השאלה היא: כיצד אדם מעורר את עצמו לצאת מנקודת השלא לשמה ולהכנס לנקודת הלשמה? הרי בעומק, גם כשאדם מרגיש שהוא רוצה לצאת מהשלא לשמה ולהכנס ללשמה, כבר הזכרנו שעל דרך כלל רצון זה נובע מכך שהוא רוצה לקנות לעצמו גם את מדרגת הלשמה, לא מחמת שהוא חפץ לבטל את האני שלו, אלא להיפך, רוצה הוא להגדיל את האני, שיהיה יותר בעל מדרגה - עובד לשמה, ובעומק זהו תרתי דסתרי, כי עד כמה שהאני רוצה להשלים את עצמו, ממילא זהו יותר שלא לשמה.
כיצד, אפוא, ניתן לצאת מנקודת השלא לשמה? מדוע שבכלל יהיה לאדם רצון לצאת מהשלא לשמה?
כאן מגיע סוד היראה. ודאי שישנן מדרגות לפנים ממדרגות בענין היראה. יש את היראה התחתונה שהיא יראת העונש וכו'. מהו עומק נקודת היראה?
"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" שנאמר באברהם אבינו בניסיון העשירי של העקידה. העומק של ענין היראה צריך להביא את האדם לידי מציאות של ביטול האני שלו בעצם. זוהי היראה שלמעלה מהאהבה, כמבואר בספה"ק.
בעצם אי אפשר לצאת מנקודת השלא לשמה, כי זהו רצון שהוא עצם מציאותו של האני. הנקודה שבכוחה להוציא את האדם מהשלא לשמה זו היראה שיש לו, הפחד להשאר בנקודת השלא לשמה. ראשית זהו פחד מעצם כך שזוהי מדרגתו, ויתר על כן הרי מבואר, שכל ההיתר לעסוק שלא לשמה הוא רק מצד שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, אבל עד כמה שיישאר לעולם בשלא לשמה - אין היתר, ולכן צריכה להיות לאדם יראה להישאר בשלא לשמה, ויראה זו גופא מבטלת את רצון ה"אני" של האדם.
זוהי בחינה של "צבת בצבת עשויה", כי הסיבה ליראה הוא ה"אני", אבל ה"אני" מיניה וביה מתכתש ע"י היראה. כל זמן שאין לאדם יראה אמיתית מהישארות בנקודת השלא לשמה - אין לו את הכח שידחק בו לשבור את האני, לשבור את השלא לשמה שבנפש.
בחינת היראה והאהבה שבהשגת מדרגת הלשמה
זהו צד אחד של המטבע, אבל הכלל הידוע, שבכל דבר יש בחינה של "סור מרע ועשה טוב", יש בחינה של יראה ובחינה של אהבה, וגם בענין של היציאה מהשלא לשמה והכניסה ללשמה קיימות שתי בחינות אלו.
בחינת היראה היא מה שהוזכר עתה, שאדם ירא להשאר במדרגת שלא לשמה. ובחינת האהבה כך היא: כשם שביראה ביארנו שהיראה מבטלת את "האני", אבל עצם היראה הינה כח "האני" שמפחד להשאר במדרגה הזאת - כך גם בבחינת האהבה, ישנה תשוקה בנפש כל אחד ואחד להתרומם למדרגת הלשמה.
תשוקה זו היא בעצם כח האלוקות שהוא למעלה מ"האני", אבל מחמת הטשטוש שבנפש, שלאדם לא מבורר שנקודת הלשמה אינה הוא, ונתפס אצלו שהוא רוצה לקנות את מדרגת הלשמה - ממילא הוא מנסה בכח להשיגה, ואף עושה מעשים שכל מטרתם השגת מדרגת הלשמה, וכשהוא מגיע ללשמה - מיניה וביה הוא נשבר, כי האני שלו נעלם.
כלומר, מה שמניע אותו בגילוי להשיג את הלשמה מצד בחינת האהבה, הוא אהבת עצמו והרצון לקנות את המדרגה על מנת להשלים את עצמו. לשם כך הוא פועל מעשים של מסירות נפש, עד אשר מתעוררת בקרבו נקודת הלשמה, אבל כאשר מתעוררת נקודה זו, מיניה וביה הנקודה שגרמה לו להגיע ללשמה נעלמת, כי רצונו בלשמה היה כדי להיעשות בעל מדרגה ולהשלים את עצמו, וכעת, כשהגיע ללשמה, מתברר לו שבעצם זה לא הוא!
ואם כשהוא מגיע ללשמה הוא מרגיש שזה הוא - זהו פשוט בלבול של מושגים בנפש. אין הכוונה שאין כאן כלל לשמה. יתכן שישנו ניצוץ של לשמה. אך מחמת שהדבר לא מבורר אצלו, הרי שנקודת הלשמה מעורבת עם האני, והיא מאוד נעלמת.
סוף דבר, הלשמה זו אותה נקודה שהאדם סילק את האני שלו משם, והשלא לשמה זו אותה נקודה שהאני של האדם נמצא בו בגילוי.
עבודה לשמה ודבקות - דבר אחד
והנה חז"ל מגלים לנו, שתכלית עסק התורה, ובכלליות של כל עבודת האדם, היא להגיע למדרגת הלשמה - "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". מאידך, מוצאים אנו בדברי חז"ל, כמו שכבר הוזכר בתחילה, שתכלית הבריאה היא: "ואני קרבת אלקים לי טוב".
וברור ופשוט הדבר, שאין כאן שני מושגים - מושג אחד הנקרא לשמה, ומושג שני הנקרא דבקות - אלא בעצם זהו מושג אחד. ואמנם משמש הוא בשתי לשונות, אבל המהות היא אחת: עבודת האדם היא לגלות את הקב"ה אצלו, כלומר לבטל את האני, לא להיות מחובר לאני, לוותר על עצמיותו, ולגלות את הבורא עולם בקרבו.
הויתור על האני, במילים פשוטות נקרא "לשמה". וזוהי גם הדבקות האמיתית בו יתברך שמו - גילוי הקב"ה בלב, בבחינת "וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'", ויתר על כן.
דבקות ושלא לשמה - בעומק הם תרתי דסתרי. או דבקות או שלא לשמה, וממילא ברור ומבורר, שבכדי להגיע לדבקות בו יתברך, צריך להיות במדרגת "כל העוסק בתורה לשמה", כדברי רבי מאיר. אין זה ענין סגולי בלבד, שבלימוד התורה לשמה מונחות סגולות, שעל ידה זוכים למדרגות, ובכללן עיקר המדרגה שהיא הדבקות בו יתברך. זוהי המהות העצמית של הלשמה, שהוא סילוק השלא לשמה, סילוק האני, ועצם סילוק האני זה גופא הדבקות בקב"ה.
"אנכי עומד בין ה' וביניכם" - ה"אנכי", האני של האדם, הוא המונע את דבקות בו יתברך. ועד כמה שיש שלא לשמה יש אני, ואם יש שלא לשמה ויש אני - אין דבקות בקב"ה.
זוהי בעצם התבנית הפנימית של צורת העבודה. הרי הרמח"ל באמצע פרק א' מהמס"י כתב שאדם לא נברא אלא להתענג על ה'. ובהמשך, בפרק יט (שער החסידות) כתב, שאם כוונת העבודה היא להתענג על ה', אי אפשר לומר שזהו לשמה גמור, כי יש כאן עבודה עבור פרטיות הנפש, שהיא תענוג. ואף שזהו תענוג רוחני - להתענג על ה' - סוף דבר הרצון פרטי של האני הוא להתענג על ה'.
אבל - ממשיך הרמח"ל ואומר שם - שלמות העבודה היא, לגלות כבודו יתברך! להצטער על מיעוט גילוי הכבוד ולשמוח בגילוי הכבוד.
נמצא, שהנקודה העמוקה בענין השלא לשמה, היא אותה נקודה שהלא לשמה והלשמה כביכול מתערבים זה בזה. אם אין גילוי של לשמה - אין גילוי של להתענג על ה', כי כביכול הקב"ה נעלם. אם יש גילוי גמור של הלשמה, הרי שגם אין להתענג על ה', כי עד כמה שהעבודה היא לא לגרמיה, לא לעצמו - שוב אין כאן אני, ואין מי שיתענג.
הנקודה המאחדת את הלשמה ואת השלא לשמה, זו אותה בחינה שמחד יש גילוי של הבורא, יש את הלהתענג על ה', ומאידך יש כאן את נקודת השלא לשמה שדורשת את התענוג, אלא שהתענוג הוא להתענג על ה'.
פשוט וברור הדבר, שאין בכח הנברא לבטל לגמרי את האני שלו. זהו רק ענין של הדרגה כמה אני עדיין יש, אבל שלא יהיה אני בכלל - זה נפעל רק על ידו יתברך בסוף האלף העשירי.
הרי לנו ג' מדרגות: א. שלא לשמה גמור, ובזה אין גילוי אלוקות כלל ואין להתענג על ה'. ב. לשמה מעורב בשלא לשמה, ומצד הלשמה יש גילוי אלוקות, ונקודת השלא לשמה שבנפש מתענגת בכך. ג. לשמה גמור, סילוק האני לגמרי ואזי אין מי שיתענג, וזה יתקיים רק בסוף האלף העשירי.
סור מרע ועשה טוב - מה קודם למה
עבודת האדם היא אפוא, ראשית לברר לעצמו מהי נקודת הלשמה ומהי נקודת השלא לשמה. להגיע לידיעה שנקודת הלשמה זו כביכול נקודת האלוקות יתברך שמו, ונקודת השלא לשמה זו האני, והרצון שלא לשמה הזך ביותר שישנו נקרא "להתענג על ה'", ולברר את נקודת השלא לשמה עוד ועוד כדי שיהיה בה גילוי כלשהו של לשמה.
אחר שהדברים הללו מבוררים אצל האדם, ניצבות בפניו שתי צורות יסודיות מאד בכל צורת העבודה.
כאשר מבררים את שני הכוחות הנמצאים בנפש - כח האלוקות וכח האני, השאלה מאיזה צד מתחילים לעבוד: האם באופן של "סור מרע ועשה טוב" - קודם סור מרע ולאחמ"כ ועשה טוב, או כפי שביאר הבעש"ט מימרא זו, איך "סור מרע"? - על ידי "ועשה טוב"! כלומר, קודם "עשה טוב" ורק אח"כ "סור מרע".
במילים פשוטות בצורת העבודה: האם האדם מנסה קודם לסלק את האני, וממילא נותן לקב"ה מקום להתגלות, או שלהיפך - הוא מנסה לגלות את הקב"ה, ולאחר מכן לזכך את האני, לבטל אותו כלפי גילויו של הבורא עולם.
כשמתבוננים לעומק בספה"ק, מקדמוני הקדמונים ועד אחרוני האחרונים, מוצאים אנו שני קוים איך לעבוד: מחד אנו מוצאים דרך של ביטול המידות, של סיגופים, של תעניות וכו' - כל אחד ואחד והסתכלותו המיוחדת לו, ומ"מ המכנה המשותף שבכל הדרכים הללו, שיש כאן איזשהו ביטול של אני, ויתור על חלק מחלקי הנפש. כאשר האדם דורך בנקודה הזאת באופן המועיל, הוא כביכול מפנה חלק מהאני שלו ונותן מקום לקב"ה להתגלות שם, וממילא הוא זוכה להתענג על ה'.
הדרך ההפוכה היא, לא להתחיל להתעסק עם המידות ועם סיגופים וכו', אלא להרבות את האור ע"י מחשבות על הבורא עולם, ע"י אהבת ה' וכו', כמו שרבים נטו ככתוב בספרי החסידות.
בכל דרך ודרך טמונה נקודה של סכנה. הדרך הראשונה שעניינה סיגופים ושבירת הטבעים - כאשר האדם עוסק בשבירת האני כל הזמן, סוכ"ס הוא עוסק כל הזמן בכלי של האני וחסר כאן מקור לשאוב ממנו חיות, כי הקב"ה עדיין אינו בגילוי אצלו. רק לאחר שהוא שבר את מידותיו וטבעיו תהיה כאן התגלות של הבורא.
מאידך, כאשר אדם עסוק בנקודה לגלות את הקב"ה עוד ועוד, הסכנה הפוכה: גם כאשר סוכ"ס הקב"ה יתגלה אצלו, אבל הכלי עדיין יהיה עכור, הוא בעל מידות שאינן מזוככות, ואם לא יפנה דעתו לזכך את המידות, ח"ו גילוי האלוקות שלו עלול להביאו להשתמשות עם מידות שאינן מזוככות.
בענין זה ישנו מעשה שמספרים בשם ר' ישראל, שפעם סיפרו לפניו על 'צדיק גדול' אחד שמי שעושה שלא כרצונו, יש בכוחו להשתמש בשבט פיו להזיקו! והתבטא על כך ר' ישראל שלדעתו יהודי זה חייב מדין מזיק [לא מזיק גמור, אולי גרמי, ואכמ"ל].
מעשה זה יכול לעורר בנפש שתי הסתכלויות. מחד יש אדם שכשישמע זאת יאמר: אה, איזה בעל מדרגה! הוא דבוק בשורש החיים, הוא דבוק בשורש ההשפעה, בכוחו למשוך השפעה ואף לבטל השפעה. אך קדוש ישראל - מרן הגרי"ס זצ"ל - הביט עליו בנקודה הפוכה: אם מידותיו אינן מזוככות, הוא עלול לקחת את כח האלוקות שגלוי אצלו בלבו, וח"ו להשתמש בו לגרמיה! הוא עלול אפילו לעבור איסורים ע"י מופתים!
עומק הענין כך הוא. ישנו אור וישנם כלים. אדם מחד מנסה להוריד את האורות, לגלות אותם, אבל אם מידותיו אינן מזוככות, יתכן שיהיה בעל ניסים ובעל נפלאות, אבל הכלי של ד' היסודות שלו אינו מזוכך, ואז אחריתו מי ישורנו.
ברור ופשוט הדבר אפוא, שזה בלא זה אי אפשר! יש צורך לכלול את שני הדרכים ולא ח"ו להפריד ביניהם. אפשר להתחיל מכאן ולסיים בצד השני, או להתחיל בצד השני ולסיים בצד הראשון, אבל להישאר בכל אחד משני הצדדים - זו בודאי אינה התכלית!
כל אחד ואחד לפי נפשו, או לפי הזמן, מאיר הארה אחרת. אבל ברור ופשוט שיש באדם את שני הכוחות - כח הלשמה, וכח השלא לשמה. כח הלשמה הוא כח האלוקות, כח השלא לשמה הוא האני, ועבודת האדם לצאת מהשלא לשמה ולהגיע ללשמה בכל חלק מחלקי הנפש כפי יכולתו.
גם כשהגיע ללשמה ויש את הבחינה של להתענג על ה', מוטלת עליו עבודת זיכוך הכלי. אבל לעולם עבודת האדם לברר האם בכלל יש גילוי של אלוקות בלבו, שהוא לא ח"ו בבחינה של "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", ואם יש גילוי, האם השלא לשמה - הכלי - הולך ומזדכך ביחס לנקודת גילוי האלוקות.
ובאמת, כל אחד ואחד צריך להפיל תחנוניו לפניו יתברך שיברר לו את נקודת נפשו מהיכן להתחיל לפעול, אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה", מוכרחים לדעת לאן בדיוק רוצים להגיע.
סוף דבר, תכלית הבריאה היא: "ואני קרבת אלקים לי טוב". את אותה קרבה מרגיש האני, וממילא עליו להזדכך עוד ועוד, עד שיזכה להתדבק ולהתכלל בו יתברך.