בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק ג - אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת · "את פניך ה' אבקש"
אנחנו מעמידים את הדברים בתור נקודה של ראשית בדייקא, ולא בתור נקודה של אחרית. אף שבפשיטות היה אפשר לומר, שאדם ייכנס לתוך האני ויעבוד שם, וכשיגמור - יפשיט מעצמו את האני שלו.
אבל באמת כשמכירים את הדברים יותר פנימה, מבינים שבמקום להכנס לבִּיצה ולצאת ממנה, עדיף להשאר מראש בחוץ. צריך הכרה ברורה את מי מחפשים: האם האדם בא לחפש את עצמו או שהוא בא לחפש את הקב"ה.
בשטחיות, כשאנשים שומעים למשל על ענין תיקון המידות, כל אחד מביט על עצמו ונאנח: "אוי, כמה אני חסר, כמה אני פגום", כל אחד ואחד לפי עניינו. ואכן אין אדם שלם, וכל אחד ואחד צריך לתקן את עצמו.
אלא שאם נשאל אותו מדוע הוא עושה זאת, ודאי יענה שהכל נעשה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו. אבל באמת הוא בא לתקן את עצמו. כמו שמתקנים מכונה, כמו שמתקנים בית - כך הוא בא לתקן את עצמו! אלא שהוא מבין שזהו חלק מצורת עבודת הבורא לתקן את האני של עצמו. אשר על כן נפעלים מכל זה מחשבות עצמיות, עבודה חיצונית וכו'.
מוכרחים, אפוא, להעמיד את האמת בראשית הדרך, כדי שתהיה הבנה אמיתית בדיוק מה רוצים ומה מחפשים.
מי שמחפש עבודה אמיתית, צריך לדעת שאת עצמו הוא לא צריך לחפש כלל, ואת עצמו הוא גם לא ימצא! הוא בא לחפש את הקב"ה. מי אני, מה אני, מה שורש נשמתי וכו' - כל אותן שאלות שרבים מן האנשים מנסים לחפש תשובות עליהן - לא הן נקודת העבודה האמיתית.
בודאי שידיעת הדבר נותנת מקום ליותר בירור בצורת העבודה, אבל את מי מבקשים? - אחד ויחיד: "את פניך ה' אבקש" - לא את האני אני מחפש, אלא את הקב"ה! לא עובדים על מנת לבנות אדם, אלא על מנת לגלות שאין בלתו, אין זולתו, שלא מחפשים כלום אלא אותו יתברך שמו בלבד.