בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק ג - אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת · האדם השלם - זה שהוא בבחינת אין
האדם השלם - זה שהוא בבחינת אַין
והנה דיברנו בתחילה שהחילוק בין כל הנפשות הוא רק בשאלה מהיכן מתחילים ומהיכן לא, ולא היכן מסיימים.
ביאור הדבר כך הוא. ה"אני" של האדם, לא הוא תכלית נקודת העבודה, ואינו אלא כלי שיש להשתמש בו בכדי להגיע לקב"ה. אבל אין תכלית העבודה לבנות "אני"! "בנין ילדים סתירה" (נדרים מ ע"א). אין שלם אלא אחד - הקב"ה, והאדם השלם הוא אותו אדם שאין לו מקום לעצמו בנפש, אין לו מציאות עצמית, בבחינת אַין - זהו האדם השלם!
אין זו שלימות של בנין, אלא שלימות של שלילה. לא שלימות של שפלות, אלא שלימות באותה נקודה שאדם לא חי את עצמו, לא חושב על עצמו ולא דואג לעצמו.
זוהי המציאות הפנימית של הנפש כאשר היא נראית כצורתה האמיתית. ככל שאדם עובד, אם הוא נכנס יותר ושוקע ע"י העבודה בתוך עצמו, מחד הוא יוצא מעולם החומר, הוא יוצא מהמלומדה, אך מאידך הוא נכנס לקליפה חדשה, והיא קליפה קשה עד למאוד!
ואם אדם לא מבין זאת בתחילת הדרך, יכול בהחלט להיות ש"עד זקנה ועד שיבה אני אסבול" - הוא סובל את ה"אני" שלו במשך כל חייו! כל דבר עובר אצלו דרך תפיסת האני שלו, תמיד הוא בודק היכן אני נמצא, מהי המדרגה שלי ביחס לזה וכו'.
עומק ההכרה בנפש צריכה להיות, שכשבאים לחפש את הקב"ה, בנקודה הזו יש השתוות גמורה בין כל הנבראים. ואין הכוונה השתוות גמורה שכולם מחפשים בשווה, לא כך יצר הקב"ה את עולמו, אלא השתוות בנקודת הכרת הבורא, כמו שאמרו חז"ל (תענית לא ע"א): "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
כלפי ההכרה של האין עוד מלבדו, התפיסה הזו היא נקודה שווה, אלא שכפי הזיכוך שאדם לא תפוס באני שלו - כך הוא חי את הקב"ה.