בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק יג - וכל מעשיך יהיו לשם שמים · תפילה ובקשה על ביטול המחשבות שלא לשמה
המשל שאמרנו בודאי אינו נצרך לכולם, יש שכן ויש שלא, אבל אדם שנמצא במדרגה שנצרך לעורר את לבו לעבוד לשמה, ישתמש במשל זה ובתוכן הפנימי של הדברים, ובפרט ראוי לו להתבונן בנקודה זו לפני שהוא ניגש לקיום מצוות.
לדוגמא: לפני שהוא ניגש להניח תפילין, הוא מתחיל לדבר עם הבורא, ואומר לו: "רבש"ע, אני עומד להניח תפילין. למה אני עושה זאת? כי אתה ביקשת" והוא ממשיך ופורס לפני הקב"ה את הרגשת הלב שלו ואומר: "רבש"ע, אבל מה תתן לי על הנחת התפילין?..." ותוך כדי דיבור הוא מוסיף ואומר לרבש"ע: "אני בוש במה שאני אומר, אבל כך אני מרגיש!..."
אין שום ענין שאדם ישקר את עצמו. אל לו לדחוק לצד את המחשבות שאינן ראויות, כי בכך הוא בעצם מדחיק את המדרגה של עצמו, והדברים נשארים אצלו בעומק נפשו.
הדרך הנכונה היא, לכלול את כל זה בתוך הדיבורים עם הרבש"ע ולומר לו: "אני יודע שזוהי מחשבה שפלית, אני יודע שאם בני היה מתנהג אלי כך, היה קשה לי לסבול זאת. רבונו של עולם, אנא ממך, טהר את לבי, ותסיר ממני את הטומאה הזו שמסתירה ממני את הרצון לעשות רצונך".
כלומר, בקשה זו על המחשבות שלא לשמה, גם היא חלק מההכנה שאדם מכין את עצמו לעבוד לשמה. הוא מתפלל בפרטיות לקב"ה על המחשבה שלא לשמה, ומבקש ממנו: אנא ממך, תטהר אותי ממחשבות אלו. אני יודע שהן אינן טובות, אבל קשה לי להפרד מהן.
צריך להרגיל את הנפש לדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו, ואף יותר ממה שמדבר איש אל רעהו; ישנם דברים שלרעהו אדם מתבייש לומר וקשה לו לומר אותם, אבל עם הרבש"ע - שם צריך שתהיה לאדם פתיחות גמורה, ובכל אשר עולה על לבו, כל המחשבות וההרהורים שלו - בכל ישתף את הקב"ה!
על המחשבות הטובות צריך אדם להתפלל שלא ישכח אותן, וכמו"כ שהן יעמיקו בנפשו והוא יחיה אותן יותר ויותר, ועל המחשבות שאינן לרצון - התשוקות והמידות וכו' - יבקש עליהן מהקב"ה שיעזור לו שייעלמו. אך לא יעבוד לבד. אם עובדים לבד, נמצאים בעולם של פירוד. יתכן שאדם יעבוד את הקב"ה ועם כל זה יחיה בנפרדות ממנו ית' ח"ו.
עבודה זו צריכה להיעשות עם שימת לב. אבל אם בבוקר רצים מהר לתפילה, ומגיעים כבר חמש דקות אחרי שהתחילו, ואז מניחים תפילין מהר, ואומרים ברכות מהר, ולפעמים נאלצים גם לדלג בפסוקי דזמרה על סמך שניתן להשלים אחרי כן - בצורה כזו קשה לצמוח!
זוהי נקודה שאין בה שום ספק: חייבים לקום בזמן - כל אחד לפי זמנו, אבל הזמן הוא להגיע אל התפילה לפני הזמן. לא צריך להיות כמו "חסידים הראשונים" ששהו שעה אחת לפני התפילה, זו אינה המדרגה של כל אדם, אבל מכל אחד נדרשת הכנה מינימלית, שיהיה לו זמן להתבונן על כך שהוא נעמד להתפלל לפני הבורא, שיהיה לו זמן להתבונן כיצד הוא מניח תפילין וכו'.
כל זמן שאדם רץ וחסרה לו מנוחת הנפש, קשה מאד לקנות את הקניינים הרוחניים. זהו אחד מהמפריעים הגדולים. כל דבר שנדבר עליו כאן כרוך בהתבוננות ובהשתפכות, והריצה היא המפריעה לקנין.
כאשר יזכה אדם לדבר דיבורי אמונה, דיבורי אהבה, ודיבורים לשמה, יזכה להיות קרוב יותר לקונו, ולהיות מקושר עמו ודבוק בו.