בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק ו - יצירת קשר תמידי עם הרבש"ע · חשיבות ההתבוננות במעשה
לפני כל מעשה ומעשה שאדם עושה, ראשית עליו להתבונן מה הוא עומד לעשות. ההתבוננות הפשוטה לפני עשיית המעשים, עוצרת את שטף החיים, והאדם עובר ממהלך חיים של חפזון, למהלך של יישוב הדעת ומנוחת הנפש.
לדוגמא: אדם מתיישב לאכול. עליו לתת את הדעת שהאכילה לא תיעשה בחופזה, בלי מחשבה, אלא במתינות ובישוב הדעת. עליו להעמיד את עצמו לפני האכילה ולשאול את עצמו: "למה אני אוכל? - כי אני רעב. האם הרעב הגיע ממילא?! יש האומרים שכך הוא 'טבע' האדם. ומי יצר את הטבע? וכי טבע מכריח את עצמו? - ודאי שלא! אין זאת אלא שאני רעב כי הקב"ה עשה אותי רעב!!"
כלומר, כל נקודה שמתחדשת באדם, היא בבחינת "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". מה שאתמול הוא היה רעב, זהו 'חידוש' של אתמול, ומה שהוא רעב היום זהו 'חידוש' של היום!
אם אדם חי בחופזה, אף אם נראה לו שהחיפזון מטרתו עבודת ה': הוא ממהר לאכול כי הוא רוצה להספיק ללמוד או כי הוא ממהר לצרכי מצוה - מ"מ עליו לדעת שבחיפזון זה איבד מעצמו את עיקר נשמת החיים.
אדם שאוכל בלי דקת מחשבה לפני כן, אדם שניגש לתפילה או ללימוד בלי עצירה להתבוננות - מאבד בזה את עיקר החיים! ההתבוננות וההכנה למצוה היא מעיקרי העבודה (כפי שכתב ה'מסילת ישרים').
כשאדם ניגש עם התבוננות לכל פעולה שהוא עושה, אין זה אומר בהכרח שלא ירגיש טעם באוכל ויתכן שאף יהנה ממנו, אבל את עיקר שימת הלב שלו הוא מניח בחלקים הנכונים. גם בשעה שהוא אוכל מוחו שקוע היכן שהוא צריך להיות שקוע, ולא באכילה. גם הסיבה שהוא אוכל היא סיבה שונה. יותר לשמה או פחות לשמה, אבל לכה"פ איננו נגרר לגמרי אחרי העוה"ז באכילה זו.
זוהי נקודה אחת - ההתבוננות.