בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק ב - התעוררות ובנין בעבודת ה' · הוראה נעשית "הלכה" רק ע"י בנין אמיתי
התורה הק' - כידוע בספרים הקדושים - נקראת "תורה" מלשון הוראה, להורות לאדם את הדרך הנכונה כיצד לעבוד את בוראו.
מצד עסק התורה, ההלכה למעשה היא תכלית הלימוד. בתחילה אדם לומד את הדברים, מברר אותם, עד שבסופו של דבר הוא זוכה להגיע לידיעת ההלכה למעשה.
ומבואר בספרים, ש"הלכה" הוא מלשון הליכה - "הליכות עולם לו", כלומר אימתי ע"י עסק התורה כביכול התורה נבלעת בדמו, והיא נעשית אצלו "תורת חיים"? - דבר זה יתכן אך ורק בשעה שההוראה של התורה היא אצלו בבחינת "הליכות עולם לו", הוא "הולך" עם ההוראה הזו בכל עת ובכל שעה, יום אחר יום.
תורה שהיא לא בבחינת הוראה, שוב אינה תורה גמורה. ואף אם היא בבחינת הוראה, אך אדם אינו יכול ללכת עם הוראה זו כל ימיו - זוהי הבחינה שמצינו בחז"ל על יהודה, שמשה רבינו התפלל עליו שיזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
לא כל תורה הנלמדת, הופכת ממילא להיות "הלכה"! כשם שכשאדם לומד גמרא, ואומר בה "לומדות" ו"פלפולים", אין בהכרח שיגיע להלכה למעשה - כך בפנימיות הדברים, לא כל הוראה בהכרח שתגיע לבחינת "הלכה".
אבל צורת הדברים האמיתית היא, שבכדי שאדם יבנה לעצמו קומה שלמה, צורה אמיתית - עליו לקחת את ההוראה, וללכת איתה. להתבונן בה שוב ושוב, ללא הרף.
שיעור ההתבוננות הנדרש משתנה מאדם לאדם. אין הכרח שידמה האחד לשני. הן לא מדובר כאן בשני נרות שעווה, שאם גודלם שוה - בהכרח כמעט שיידלקו בשוה... ואמנם גם שם זמן ההדלקה תלוי בגורמים סביבתיים כמו רוח וכדו', אבל איכשהו ישנה איזושהי יחסיות כמה זמן אמור הנר לדלוק.
לא כן התורה הק'! התורה היא אור - "כי נר מצוה ותורה אור" - והיא מאירה לאדם את הדרך. אבל כל דרך ודרך, וכל אור ואור, צריך ללכת עמו זמן מסוים. לא ראי זה כראי זה, ישנן נקודות שצריך ללכת אתן הרבה זמן, ישנן נקודות שפחות. וכך גם בצורת ההליכה: פעם יש צורך בבחינת "דרך" ופעם בבחינת "אורַח" וכו'. לא כל העצות של התורה הקדושה ניתן להשתמש עימן בשוה.
במה דברים אמורים?
הדברים הנכתבים בספרנו זה, אף שהם כתובים [וגם סדר אמירתם היה] ברצף ובסמיכות, צריך כל אחד מהקוראים לדעת ש"לכל זמן עת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א), וקצב יישום הדברים צריך להיות מותאם לו אישית, לפי נפשו וכוחותיו. אם לא - הדבר עלול להוליד בו חסר גמור, בכח המעשה שהוא עושה.