בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ד - חסד · ענף ב'
בענף זה יעדנו לברר מהו חסד אמיתי. חסד אמיתי הוא, כשאדם מיטיב מפני ההכרה האמיתית שכל תפקידו של האדם בעוה"ז להיות נותן, ולא להיות נוטל. לשם כך ברא הקב"ה את האדם. כל מעשה ומעשה שאדם עושה הוא צריך לעשות כן מפני שכך רצונו יתברך שיעשה. לא מפני פחד מעונש, ולא מפני שאוהב את הדבר, אלא מפני עבדות הבורא, ומפני ההכרה שאני עבד ועושה מה שהקב"ה רוצה, ורצונו ית' שאני ייטיב עם בריותיו, עם בנ"י.
הבדל בין חסד של יהודי לחסד של גוי
יסוד זה, הוא ההבדל העמוק בין יהודי לגוי. גם אצל הגוים אנו מוצאים שעושים חסד. אם תשאל אותם מדוע ? הם ישיבו שזו מדה טובה וראויה. נמצא שהסיבה שהוא עושה חסד, היא מפני ההכרה האישית שלו שמדה זו היא מדה טובה, א"כ אין שום קשר בין המעשה לעבודת ה'. זוהי עבודה שהשכל הישר והרגש הנכון מחייב אותה.
לעומת זאת עבודת היהודי שונה לחלוטין. יהודי עובד לא מפני שכך שכלו מורה, ולא מפני שכך הרגש שלו מדריכו, אלא מפני הבירור האמיתי שיש בורא לעולם, והנני עבד שלו, ואני עושה כן מפני שכך רצונו. זוהי עבודת היהודי. עבודה לבורא יתברך, ולא לשכלו ולהרגשותיו.
בהקדמה לנפה"ח, כתב בנו של הגר"ח וז"ל, "והיה רגיל להוכיח אותי, על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא. וכה היה אלי דברו תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחריני, ככל אשר ימצא בכוחו לעשות". המבואר מדבריו שכל תפקידו של האדם בחיים להיות נותן, ובזה צריך להשקיע את כל החיים.
האדם חייב לחשוב מחשבות איך להיטיב לשני
דוגמא מעשית לזה. מצינו, בדברי הר"י (ש"ת ש"ג, נ"ג) וז"ל: "וחייב אדם לחשב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעקרי דרכי גמילות חסדים שנאמר (משלי כז, ט) 'שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש'".
כן מצינו בלשון המס"י (פי"ט), וז"ל: "שיהיה האדם לעולם מיטיב לבריות ולא מריע להם. וזה בגוף, בממון ובנפש. בגוף שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל, ויקל משאם מעליהם. והוא מה ששנינו 'ונושא בעול עם חבירו'. ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו. בממון לסייע באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כ"ש שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו בין ליחיד בין לרבים. ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי, כיון שיכול לבוא לידי כך, יסירם ויעבירם. ואמרו ז"ל 'יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך'. בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים. כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו".
מעשה רב מהסבא מסלבודקא, כל צורת חייו היה לתת ולתת
מעשה רב, מצינו בזה אצל הסבא מסלבודקא. מסופר בתולדותיו (הסבא מסלבודקא ע' שלא) "כל מחשבותיו היו נתונות האיך לגמול תמיד חסד עם בנ"א, והוא היה מוכן למסור נפשו לטובת כל יחיד ויחיד וכו'. היה מחפש הזדמנות שיוכל לגמול חסד, וכל מי שבא לנגד עיניו, היה מערה עליו את כל מדת טובו, ואם לא היתה ההזדמנות להיטיב בפועל, היה מביע משאלתו זו לפחות בפה, והיה מברך את כל אחד, מתפלל לשלום כל אחד".
מי שנוהג בדרך זו, במשך הזמן לבו יפתח לחבירו, ויתחיל לאהוב לתת לשני. לא רק מתוך הכרה שזו האמת של הבורא, שזה רצונו יתברך, אלא יאהב בטבע לתת לשני.
אולם אל לנו לשכוח שצריך את ב' הדברים, גם לאהוב לתת וגם משום רצון הבורא. אולם העיקר שסיבת הנתינה לא תהיה מחמת אהבתו לתת, אלא מחמת ההכרה וההרגשה, שעושה כן מפני שכך רצונו יתברך. מ"מ עבודה נאצלה היא לישר הרגשותיו לרצון הבורא. כלומר, שלא יעשה כן רק מחמת שהקב"ה רוצה, אלא שגם הרגשותיו ישמחו בזה, ויאהב את רצון הבורא. לא רק מפני שזה רצון הבורא, אלא שהדבר יהפך לטבעו. והדברים עמוקים. (והבן שמצד סוד הבחירה צריך לחשוב שעושה כן מפני רצון הבורא. ומחמת סוד הידיעה צריך שימשך אחר השורש, מידת טובו ית' בלי מחשבה, וד"ל). בענף הבא נדריך מעשית איך לעשות חסד אמיתי.