בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ג - תפילה · ענף ז'
חלק השבח שבתפילה
התפלה בכללותה מחולקת לב' חלקים א. בקשות. ב. שבחים. כל עסקנו עד עתה היה בחלק הבקשות, עתה בפרק זה נעסוק ב"ה בחלק השבחים.
חלק השבחים עצמו מחולק לב' חלקים. א. שבח שאדם משבח לבוראו על גדלותו ורוממותו וכו' וכו', שבחים על פעולותיו של הבורא. כגון: שעשה שמים וארץ, את הים וכל אשר בם וכיוצא בזה. ב. שבחים שאדם משבח את הבורא על מה שנתן לו, כגון: "על ניסך שבכל יום עמנו", וכו' וכו'.
נתחיל עם החלק השני, והוא היותר קל להשגה והרגשה. התפלה מלאה בדברי שבח והודיה לקב"ה, אולם מן הנסיון אנו רואים שקשה לאדם להרגיש את מה שהוא בעצמו אומר. איך יקרב האדם את הדברים מפיו אל לבו? יש לכך ב' עצות.
כתב בספר קב הישר (פי"ח): "מנהג הקדמונים ז"ל, שבכל ענין ומאורע שאירע להם, היו נותנים שבח והודיה, והכירו מיד שהוא השגחת הבורא יתברך, והיה קשור בלבבם לבלתי לשכוח השגחת הקב"ה", עכ"ל. וכדברים הללו מצינו בדברי החובה"ל (שער עבודת האלהים פ"ז) וז"ל: "שיזכיר טובת האלהים בלשונו תמיד, וירבה להודות לו ולשבחו בלבו עליה", עכ"ל.
על האדם להתבונן היטב כמה הקב"ה מיטיב עמו
נבאר את הדברים בהרחבה. האמת היא שהקב"ה מיטיב עמנו בכל עת ובכל שעה, וכל אדם מאמין יודע זאת. אולם השאלה אם הוא חי עם ידיעה זו? כמה היא מורגשת אצלו בכל רגע? זוהי עבודת האדם, להפוך ידיעה זו מידיעה שכלית, לידיעה שהאדם חש ומרגיש אותה מאוד בלבבו.
איך עושים זאת? יש לכך כמה דרכים. א. אדם חייב לשבת ולהתבונן היטב בטובות שהקב"ה מיטיב עמו. ראשית על עצם הדבר שברא אותו ומחיה אותו, נוסף על כך על כל החושים הנפלאים שיש לו וכו' וכו' (אפשר לעיין בזאת ב"אמונה ובטחון" לחזו"א, וכן בספר "חיי עולם" למרן בעל ה"קהילות יעקב").
נוסף על כך יתבונן איך שהקב"ה משגיח עליו בכל רגע להיטיב עמו, בהשגחה פרטית כאילו הוא בנו יחידו ממש. על האדם לערוך זאת, ורצוי אף לכותבו, בכדי שהדברים יהיו סדורים במוחו.
דרך איך להרגיש את טובות הבורא שמיטיב עמו
לאחר שבשכלו של האדם התברר היטב טובות הבורא שמיטיב עמו, עתה עבודתו להשיב הדברים אל לבו. כיצד עושים זאת ?
בכל דבר שאדם רוצה להעתיק את ידיעת השכל אל לבו, העצה היעוצה, ואולי הטובה ביותר היא, "הדיבור". כלומר, על האדם לדבר אל עצמו דברים פשוטים מאוד, את הדברים ששכלו יודע, לדבר, ולדבר, ולדבר, פעמים רבות מאוד, כמו שמסביר לילד קטן (הסבא מקלם אמר פעם, שאנו בוגרים רק בשכלנו, אולם בהרגשת הלב כמעט כולנו ילדים קטנים) פעם אחר פעם, עד שהדברים יכנסו ללבו. בעצה זו נהגו גדולי הדורות. כן הדברים גם לענינינו. על האדם לחזור בפיו בפשטות פעמים רבות, ולחשבן לעצמו בפיו, את טובות הבורא שמיטיב עמו.
על האדם לדבר עם הקב"ה ולא על הקב"ה
ישנה נקודה שהיא תוספת יסודית מאוד - האדם מדבר אל עצמו ואומר, הקב"ה נתן לי את זה, ואת זה ואת זה וכו' וכו', א"כ הוא מדבר עם עצמו.
אולם ישנה צורה שונה לחלוטין איך לדבר. צורה זו משנה את כל מהותו של האדם. והיא, לדבר אל הקב"ה, כלומר לא לומר הקב"ה נתן לי וכו', אלא לדבר אל הקב"ה בלשון זה: "אתה ית' נתת לי את זה, ואתה נתת לי גם את זה", וכו' וכו'. הכל בשיתוף עם הקב"ה, בלשון אתה.
בתחלה זה יראה ויורגש לאדם קצת כמשונה, כי הוא איננו מרגיש שהוא מדבר עם הקב"ה. אולם אם יתמיד האדם באמת בעצה זו זמן רב מאוד ולא יתיאש, מובטח לו שבסופו של דבר יתחיל להרגיש שהוא מדבר אל הקב"ה ממש "כדבר איש אל רעהו".
מומלץ לעשות זאת במקום שקט, ריק מבנ"א. כך נהג הח"ח וכך נהגו רבים מגדולי הדורות.
צורה זו של דיבור בכוחה לשנות אל כל מהות האדם
לאחר שינהג האדם כפי שבורר לעיל זמן רב מאוד, ויתחיל לחוש את אלוקיו. הוא ירגיש מהפך בכל צורת החיים. קשה לבטא זאת בכתב, אולם זהו שינוי בכל מהות האדם. במצב כזה, יהיה בנקל לאדם לשבח את הבורא בכל דבר, אפילו בשבחים שאינם נוגעים לאדם כלל, ויהיה לו תענוג ושמחה להודות, לשיר ולרנן לאביו.