בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ב - תורה · ענף ו'
תורת חסד
אחת מן הסגולות העיקריות לזכות לכתרה של תורה, הוא "לומד תורה ומלמדה לאחרים", "תורת חסד על לשונה". נבאר הדברים. כלל מוצק הוא "במדה שאדם מודד בה מודדים לו". אילו יזכה אדם להבין ולהשכיל בתורה רק במדה שבה הוא עמל, מצבו יהיה בכי רע. אף שבודאי יזכה להשגה בתורה אולם הוא מוגבל מאוד בהשגה, דכפי כוחו כך השגתו. אולם בשעה שאדם משפיע תורתו לאחרים, מלמד לאחרים לשם חסד, להיטיב לאחרים שיזכו להבין את התוה"ק, כן במדה זאת מודדים לו מן השמים, ומשפיעים לו שפע של תורה שלא לפי מדריגתו, למעלה ממדריגתו.
כיצד יזכה האדם לשפע בלי מיצרים
נבאר את הדברים לעומקם. בכל דבר שאדם רוצה לקבל, הוא יכול לקבלו באחת משני האפשרויות. א. בדין. כלומר, כשם שפועל מקבל שכרו בסוף היום, כן הוא יקבל שכר ושפע מן הקב"ה. ב. בחסד.
הבדל יסודי יש בין ב' דרכים אלו. אדם שזוכה לפי מעשיו, בדין, אזי הוא מקבל בדיוק לפי מעשיו. אולם אדם שמקבל בחסד, אינו מקבל רק לפי החסד שעשה, אלא הוא פותח לעצמו שער חדש להשפעה, סוג של שער שאינו לפי מעשיו כלל. שער זה הוא שער בלתי מוגבל, מדת חסדו של הקב"ה היא בלתי מוגבלת. כל תפקידו של האדם רק להעמיד את עצמו בשער זה. בשעה שהאדם כבר עומד בשער זה, הוא מקבל שפע בלתי מוגבל, הוא דבק בעולם של אין סוף.
ב' אופנים לתורה של חסד
איך יעמיד אדם את עצמו בשער של חסד? במשנה באבות (ו, א) אמרו: "ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה וכו' ונעשה כמעין המתגבר, וכנהר שאינו פוסק".
נפרש. אדם שלומד לשם חסד, יש בזה ב' אפשריות: א. אינו לומד למען עצמו כלל, אפילו לא להדבק בקונו, דזהו למען עצמו. אלא לומד למען לעשות נחת רוח לבורא ית"ש, נמצא שכל עסקו בתורה אינו אלא חסד, חסד לבורא כביכול. ב. מלמד לאחרים, רק למען להיטיב עמם שידעו את התוה"ק, ולעשות נחת רוח לבורא שבניו יעסקו בתורתו.
אדם שזוהי צורת חייו, כל תורתו אינה אלא חסד. בין כשלומד לעצמו, בין כשלומד לאחרים, נמצא דבק כולו בשער של חסד. כאשר נוהג באופן כזה זוכה להדבק בחסד של הקב"ה, חסד אין סופי, ואז מתקיימים בו דברי התנא "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". כלומר תורתו היא בלתי מוגבלת, אין לה גבול ואין לה הפסק.
דברים אלו מפורשים בגמ' (פסחים נ ע"ב): "רבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך' וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך' הא כיצד, כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה". מבורר בדברי הגמ', שהעוסק בתורה לשמה תורתו בבחינת חסד, ואיזה חסד? "מעל שמים חסדך", חסד למעלה מגבולות שמים וארץ.
תורה בבחינת קנין ותורה בבחינת התבטלות
נקודה נוספת והיא היסודית מכולם. יש ב' בחינות בעסק התורה. א. קנין בתורה. ב. התבטלות לתורה.
נבאר, יש בחינה שאדם עוסק בתורה ימים ולילות, וקנה קנין רב, בקי בה בעיון ובקיאות, והתורה הפכה לעצם מעצמיו, קנין מקניניו.
אולם ישנה גישה שונה לחלוטין מזה, והוא הנאמר ע"י שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" הא כיצד? הרי שלמה היה החכם מכל אדם, ואיך דוקא אצלו הית הרגשה של "והיא רחוקה ממני"? זהו סוד עסק התורה בצורה הנכונה. נפרש, כשם שהקב"ה אין סוף, כן כל מדותיו אין סופיות, וכן חכמתו אין סוף, נמצא שהתורה חכמתה, הן בהיקף, והן בעומק, הם אין סופיים. נמצא, שלעולם כמה שיעסוק האדם בתורה, לעולם לא יתחיל
להתקרב לעומקה באמת, מפני שהאדם לעולם בעל גבול הוא, והתורה בלתי בעלת גבול, נמצא שתמיד רחוק ממנה מאוד.
ההתבוננות באין סופיות של התורה מולידה ביטול
יש להתבונן מה התועלת בהסתכלות מן הסוג הזה? הרי את האין סופיות של התורה לעולם לא ישיג, וא"כ מה לו להתבונן בדבר שלעולם לא יושג? כאן טמון כל סוד החיים. תכלית האדם בעולמו להגיע לבחינת "אין", ולזה צריך שיהיה כל שאיפתו, ביטול העצמיות לחלוטין. ולכך, ככל שהתבונן ויכיר האדם את האין סופיות שבתורה, ולעומת זאת את המוגבלות שלו בהשגתה, כן ילך ויפחת ה"אני" שבו, עד אשר יקנה את מדת ה"אין" האמיתית.