בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ב - תורה · ענף ה'
השמחה בכל דבר היא לפי הערכה לדבר
בכדי לזכות לשמחה מוכרח האדם להעריך את מה שיש בידו, אדם שלא מעריך נכון את מה שיש בידו אינו יכול לשמוח כראוי.
ניתן משל לדבר. אדם מחזיק בידו צ'ק על סך מאה אלף דולר, הוא לוקח את הצ'ק ונותנו לתינוק בן שנתים, התינוק נהנה מן הניר, מעיף אותו, מקפל אותו וכו' וכו'. האם התינוק שמח בניר באמת לפי ערכו של הניר? ודאי שלא! מכיון שאין בו דעת להכיר את הערך האמתי במה שיש בידו, לכך חסר לו את עיקר תוקף השמחה.
מהמשל נעבור לנמשל. אילו היה לאדם ערך אמיתי בערכה של התוה"ק, תורתו של הקב"ה, אילו היה האדם מודע לכך בלבו שהאוצר הגדול ביותר עלי אדמות, נמצא בתוך ביתו, על שולחנו, לא יתכן שלא היה שמח.
היכן שורש הבעיה? אחת משני האפשריות. או שהאדם אינו מודע לכך אפילו בשכלו (בודאי שהוא יודע הרבה מאמרי חז"ל על גודל יקר ותפארתה של תורה, אולם מעולם לא התבונן בכך התבוננות אמיתית, ברור מעמיק). ואפשרות נוספת, אף אם האדם כבר מודע לכך בשכלו, וקיים בעצמו את ה"וידעת היום", אולם את ה"והשבות אל לבבך" לא קיים, ולבו אינו מרגיש כן, ומכיון שהשמחה היא בלב ("וראך ושמח בלבו") ולא בשכל, לכך לידי שמחה לא הגיע.
נקודות למחשבה המולידות באדם ערך אמיתי לתורה
תחלה נבאר מהי ההתבוננות השכלית הראויה בכדי להכיר את יקרה ותפארתה של תורה. ניתן מספר נקודות למחשבה, והקורא היקר ישכיל וירחיב את הדברים מדעתו.
א. העוה"ז נקרא עלמא דשיקרא. העולם הרחב כולו רדוף אחרי תאוות והנאות, כמעט ואין אימון בין בנ"א, כל אחד דואג לעצמו. נקודת האור היחידה, נקודת האמת היחידה היא בתוה"ק, שנקראת "תורת אמת". זהו המקור היחידי בעולם להאמת.
לולי האמת שבתורה שמאירה את העולם, לא היתה נקודת אור של אמת כלל. מי שיש לו קצת רגש ורצון לחפש את האמת, מוכרח הדבר שיבין וירגיש שאין לזה מקור אחר אלא בתורה.
לבחור הנאה רגעית לעומת הנאה נצחית
ב. כל אדם, אם תתן לו אפשרות בחירה בין הנאה של רגע להנאה של שנה, בודאי יבחור להנות שנה, דבר ברור הוא. אם כך, על האדם להתבונן, שכל הנאות העוה"ז הם הנאה חולפת, אין לך דבר שיכול להביא את האדם להנאה נצחית, אמיתית, אלא עסק התורה. מכיון שהתורה נצחית, ממילא הדבק בה דבק לנצח בתענוג שבה. על האדם לצייר לו ציור חושי גמור, ע"י התבוננות זכה, שיבוא יום ויקרה לו כמקרה כל האדם "כי לא במותו יקח הכל". שיתבונן היטב, שמכל עסק העוה"ז לא ישאר לו כלום, שום דבר, כל יגיעותיו בעניני עוה"ז אינם אלא אסיפת רוח. אם התבונן כך האדם זמן רב התבוננות אמיתית, יתחיל להפנים את ההרגשה שכל העוה"ז הוא הנאה רגעית, הנאה זמנית. וכנגדה עומד לו לאדם אפשרות של הנאה לנצח (מי שעדיין לא זכה לתענוג בלימוד זקוק להדרכה שונה).
עומק העונג שבתורה אין כמותו בעולם
יתירה מכך, לא רק בהבחנה של זמן הענג של התוה"ק מרובה על ענג של עוה"ז, אלא בעיקר מעלתה של תורה, הוא בעומק התענוג. אין תענוג עמוק ופנימי יותר בעוה"ז מעסק התוה"ק, כל שאר ההנאות אינם אלא לעג לרש לעומת עסק התורה. מי שלא מרגיש כן, העצה היעוצה באופן כללי לזה הוא, להתפלל להתחנן ולבכות לפניו ית', שיחוס וירחם עליו להטעימו טעם של תורה באמת.
כל החכמות מוגבלות לעומתם חכמת התורה בלתי מוגבלת
אין חכמה כחכמת התורה. כל החכמות כולם הם חכמות מוגבלות.
לעומתם, התוה"ק חכמתו של הבורא היא. וחכמתו אין סוף, הן בכמות, והן באיכות. מי שזכה להכנס לתוך פנימיותה של תורה, חש זאת היטב, שאין שום חכמה בעולם דומה לחכמת התורה.
הרוצה להידבק בבוראו - ידבק בתורה
ד. אדם שהגיע להכרה אמיתית בתכלית חייו שאינם אלא להדבק בקונו, צריך שיבין שאין דרך אחרת להדבק בקונו אלא ע"י התוה"ק (אולם בתנאי שיקיים את התנאים שהוזכרו בפרקים לעיל), זה הכלי המקרב את האדם לקונו ביותר, ואיך לא ישמח אם בכל רגע ורגע יש לו את האפשרות להדבק בקונו. אם ידע וירגיש כן בפנימיות לבבו בודאי לא ירפה עצמו מעסק התורה.