בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה יורה דעה סימן לב
ב"ה יום כ' שבט תרח"ם לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. סיני ועוקר הרים. שר התורה. צדיק ונשגב. נ"י פ"ה עה"י. איש חמודות כו'. כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף וכו':
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. יקרת מכתבו קבלתי לנכון. שמחתי לראות משלומו הטוב ושלום תורתו. והיה לי שעשועים בדברי תשובתו על מכתבו. ולאשר ידעתי כי ענותו תרבני לכן הנני להשיב מפני הכבוד ולתרץ השגותיו עלי:
א) מה שהשיג כ"ג עלי מדברי הב"ח טאה"ע (סי' קכ"ה אות ו') דלא נקרא נשתנה צורתו רק בדבוקות ממש כל גובהו של אות והובא בקיצור במג"א (סי' ל"ב סקכ"ז) עכת"ד היקרים. ולפענ"ד אינו השגה. דהנה בחלקת מחוקק (סק"ט) שם כתב וז"ל. ובב"ח חולק דאם אותיות דבוקות ממש כל גובהו של אות אסור לגרוד דהו"ל חק תוכות ולי נראה כמ"ש דהכל תלוי בקריאת התינוק ואין חילוק בין נגיעה קצת לנגיעת כל גובה האות עכ"ל. וכ"ה הבית שמואל שם יע"ש. א"כ נראה דדעת הב"ח דאם היו דבוקות ממש כל גובהו של אות אז אסור לגרור אף שתינוק יכיר שהם שני אותיות רק שדבקות. והסברא נלפע"ד דס"ל כמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ק"ך) וז"ל ולא אמרו להראותה לתינוק אלא בוא"ו הדומה ליו"ד כההוא דויהרג כו' וכן בביתי"ן כפי"ן ובדלתי"ן רישי"ן שאם אין התינוק יכול לקרותה כתקנה פסולה וזה להחמיר ולא אחרו זה להקל שאם יש לה פסול מפני דבוקה אם לאות אחרת אם לה בעצמה שתכשר מפני קריאת התינוק כו' עכ"ל. א"כ שפתי הריב"ש ברור מללו דבאם דבוקות שני אותיו' ממש אז כיון דבוודאי נשתנה צורת האות לא מועיל אף אם תינוק דל"ח ול"ט מכיר את האותיות. וכעין זה כ' הרמ"א בא"ח (סי' ל"ב סי"ו) וז"ל מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתיקונו פסול אע"פ שתינוק קרא אותו כהלכתו מרדכי ומהרי"ק (שורש ס"ט) עכ"ל. ומ"ה העלה הב"ח דכל דהוא דבוקה ממש כל גובהו של האות. אז בכל אופן אסור לגרוד אף באותיות שלא נשתנה צורתו לאות אחר למשל חי"ת עם טי"ת וכדומה. אף שניכר לתינוק. מ"מ כיון דשני האותיות דבוקות ממש זה מקרי נפסד צורתו. אבל בנגיעה דקה מותר באותיות שלא נשתנו לצורת אות אחר כגון חי"ת וטי"ת וכדומה. אף דהוי נגיעה ביניהם. מ"מ ניכר לעינינו צורת שני האותיות. ואז אף אם לא יהיה ניכר לתינוק ג"כ יהיה מותר לגרוד כיון דבזה אין ספק לן. דדוקא אם אנו מסופקין אז נשאל לתינוק אבל כשברור לן דלא נפסד צורת האות אף אם תינוק דל"ח ול"ט אינו מכיר האותיות כשר. כמ"ש בשו"ת באר עשק (סי' כ"ד) ובהלק"ט (ח"א סי' קכ"ג). ומ"ה לא מחלק הב"ח כלל בין אם יהיה ניכר לתינוק או לא. כיון דבדבוקות ממש אף אם יהיה ניכר לתינוק ג"כ אסור. ובנגיעה דקה אף אם לא יהיה ניכר לתינוק ג"כ יהי' מותר כנ"ל. וכ"כ הט"ז שם לחלק בין דבוקות ממש לנגיעה דקה. וכ"כ ב' הב"ח. ולא מחלק ג"כ בין אם יהי' ניכר לתינוק או לא. מטעם הנ"ל. ומיירי דוקא מאותיות דאם נדבקו לא נשתנו לצורת אות אחר כנ"ל. אבל לא מיירי כלל מאותיות שאם נדבקו נשתנו צורתן לאות אחר. כגון שני זייני"ן. או דלי"ת וא"ו או כ"ף וא"ו וכדומה. בזה פשוט אף אם אינן דבוקות כל גובהו של האות לחברתה ג"כ נשתנה צורתו לאות אחר. תדע דבשני זייני"ן אם נדבקה זיי"ן לחברתה למעלה בראש גגה בנגיעה עבה כעובי קולמוס לראש גג זיי"ן השנית. בוודאי פסולה. דאז הוי חי"ת כשרה. וכמ"ש בדרכי משה ביו"ד (סי' רע"ד) ובזה ודאי מודה הב"ח והט"ז דאף דלא נדבק כל האות ממש ג"כ מקרי דבוקה ממש דיהי' אסור לגרוד מפני שיהי' חק תוכות. וכן כ"ף עם וא"ו דאף בנגיעה דקה ג"כ נשתנה לצורת מ"ם. דוודאי פסול בזה אף אם יהי' ניכר לתינוק. כיון דלעינינו ניכר דנשתנה צורתו לאות אחר ומזה לא מיירי הב"ח והט"ז כלל. ולשיטת הב"ש והח"מ תלוי העיקר בקריאת התינוק. נראה דאף בדבוקה ממש כל האות באם ניכר לתינוק לא מקרי נשתנה. אולם לשיטת הב"ח והט"ז גם בזה מקרי נשתנה כנ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דנדבקה גג של הה"א לגגו של וא"ו בנגיעה עבה כעובי קולמוס. אף שגבוה קצת. מ"מ דבוקה הוא"ו לה"א בכל גגו. ומפני זה נראה לעינינו כחי"ת בחטוטרות דק. [ובתוכה תלוי רגל] והיא חי"ת כשרה ע"פ דין. א"כ בוודאי נקרא נשתנה צורת האות לשיטת הב"ח והט"ז אף דהי' ניכר לתינוק. כיון דלעינינו נראה כחי"ת. ודברי כ"ג צודקים באם הי' רק נגיעה דקה שגם לנו ניכר צורה של ה"א והוא"ו. ולא נשתנה לצורת חי"ת. אבל בנ"ד דמיירי בנגיעה עבה כעובי קולמוס דודאי נשתנה צורתו לאות חי"ת. ולא מהני קריאת התינוק. כנ"ל:
ב) ומה שכ' כ"ג וז"ל מה חשש מחיקה מהשם שייך בזה לכ"ע כו' וכמ"ש הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ו) שהי' רגל נו"ן פשוטה דבוק לגג של ה"א כו' מ"מ לא חיישינן שאפשר שמכוין להסיר רק הדיבוק שבבירור למעלה מהנו"ן. עכ"ל ולפענ"ד אין ראי' מדברי הרמ"ע. דשאני התם דרק אות אחד מהשם. אבל הנו"ן אינו מן השם. בזה שייך לומר שאפשר שיכוין להסיר רק הדיבוק שבבירור למעלה מהנו"ן. דהא יכול לגרור מהנו"ן למעלה למטה ויכול להשאיר מהנו"ן קצת סמוך להה"א. אבל בנ"ד דצריך לגרור בין שני אותיות השם שנדבקו יחדיו בזה אפשר דאינו יכול לצמצם שיגרור רק מה דביני וביני ולא יגע בגוף אותיות השם והוי פסיק רישא. ומ"ה אסור: ג) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות ג') דהרב בית שלמה כיון יפה שדימה איסור מחיקה לבל יראה דאינו דומה למאכלות אסורות דהוי למפרע כו' עכ"ל. הנה יפה כ' כ"ג בעצמו דיש לפקפק בזה דל"ד כ"כ להא דהש"א לגבי בל יראה כיון שאם לא הי' מוחק מקודם את המקצת לא הי' חייב ג"כ על מה שמחק אח"כ שהי' נשאר עדיין קצת מהאות א"כ יש סברא לחייבו גם בזה משום חזי לאצטרופי. ומה שדחה זה כ"ג דצ"ל דסברתו דגם בביעור אם לא הי' משהה מקודם הח"ש בביתו והי' מבערו לא הי' מתקיים החימוץ לכשיעור לבסוף עכת"ד. ולפענ"ד דיחוי זה חוזר ונראה. דבשלמא בבל יראה דלא קפדה התורה על ההבאת החמץ לביתו רק על השיהה החמץ בביתו י"ל דקפדה התורה דוקא על כזית חמץ. אבל בפחות מכזית ליכא אפילו איסור על השיהה. דבזה ל"ש חזי לאיצטרופי. די"ל דוקא במאכלות אסורות דבכדי אכ"פ יש דמקרי אכילה אחת דלוקה על מעשה אכילת, כל הכזית וצריכים לצרף מעשה אכילה ראשונה. דאל"ה אינו לוקה וכל האוכל כזית אינו אוכל דוקא כל הכזית ברגע אחת. רק שלועס חצי זית ובולע ולועס תיכף חצי זית השני ובולע רק שהוא בכדי אכ"פ וכן הוא דרך האכילה תמיד. ומ"ה שייך בי' חזי לאיצטרופי. וחצי שיעור אסור מה"ת. דלמא נמלך אח"כ לאכול עוד ח"ש בתוך אכ"פ ומ"ה יש לו צירוף למפרע. ואמרינן דהתורה קפדה גם על ח"ש פחות מכזית. דגם באכילת כזית אוכל מקודם ח"ש. אבל בבל יראה דאינו לוקה עבור מעשה שהביא החמץ לביתו רק על השיהה כנ"ל. י"ל דקפיד התורה דוקא על שיהה של כזית שלם דוקא. דשיעורין הלמ"ס. וכאן ל"ש לאסור ח"ש בב"י משום חזי לאיצטרופי. דאף אם יביא אח"כ עוד חצי זית חמץ לביתו אף דלוקה הוא רק מפני דברגע זו שבא עוד חצי זית חמץ השני ונצטרף לכזית ועל זה קפדה התורה שלא ישהה בביתו כזית חמץ שלם. אבל לא עבר למפרע משום דמונח זה החצי זית חמץ מאתמול דעל זה לא קפדה התורה כנ"ל. וכיון דלא חזי לאיצטרופי שוב ל"ש בי' איסור בח"ש בב"י. ואף דבביעור אם לא הי' משהה מקודם הח"ש בביתו והי' מבערו לא הי' מתקיים החימוץ לכשיעור לבסוף. א"כ צריך לצירוף החצי זית הראשון. מ"מ אם לא הי' מבער זית הראשון רק רגע אחת לפני ביאת חצי זית חמץ השני ג"כ לא הי' עובר על ב"י. א"כ שיהה של חצי זית הראשון לא מעלה ולא מוריד לענין לאו דב"י. דרק מפני שלא ביער חצי זית הראשון רגע לפני ביאת חצי זית השני נצטרף לכזית ועובר על ב"י מרגע זו שנצטרף מכאן ולהבא ומ"ה ל"ש בי' צירוף וח"ש מותר מה"ת בב"י:
ד) אולם מחיקה בשם דומה ממש לאכילה של איסור. דכמו באכילה צריך לצירוף אכילת חצי זית הראשון. דבלא צירף חזי זית הראשון לא לקי על אכילת חצי זית השני וע"כ דצריך לצירוף דלמפרע. ומ"ה שייך בח"ש אוכל חזיא לאצטרופי. וא"כ ה"ה במחיקה ע"כ צריכים לצרף מחיקת חצי שיעור הראשון. דאל"ה לא לקי כלל על מחיקת חצי שיעור השני. דדל מהכא מעשה המחיקה של ח"ש הראשון לא לקה על מעשה מחיקת ח"ש השני. כיון דעדיין נשאר חצי אות מהשם. וע"כ צריך אתה לצרף מעשה המחיקה של חצי אות הראשון. מ"ה דומה ממש לאיסור אכילה דמצטרף למפרע. דאיסור מחיקה נלמד בסוף מכות מי ששרף עצי הקדש לוקה ואזהרותי' מואבדתם את שמם לא תעשון כן. וכמו כן אמרו שם שהמוחק את השם לוקה ואזהרותי' מזה הכתוב בעצמו. ויעי' בחינוך (מצוה תל"ז) וא"כ במאבדין את שמם כגון להרוס בתיהם ומזבחותיהם דלאו דוקא שהורס ברגע כמימרא. דזה א"א. רק כדרך שסותרין בנין אחד בזא"ז כסדר ג"כ מקיים המצוה. וא"כ שוב לענין מחיקת השם ג"כ אם מוחק בסכין אות מהשם אחד אחד עד שמוחק כל האות בהמשך אחד ג"כ לוקה. דאטו קפדה התורה דוקא על מחיקת השם ברגע אחת. רק כדרך מחיקה. וא"כ כשמוחק מקצת האות הוא חלק מהעבירה. וא"כ שוב הוא דומה לאכילה דמצטרף למפרע כנ"ל כיון דצריך לצרף מעשה המחיקה של חצי אות הראשון. דדל מעשה זו לא הי' לוקה על מחיקת חצי אות השני. וכיון דצריכים לצרף מעשה מחיקה הראשונה ממילא דהאיסור הוא למפרע דגם זה הוא חלק מהאיסור דיעבור על ל"ת דמחיקת השם ומיושב השגת כ"ג:
ה) ומה שהשיג כ"ג עלי מה שהבאתי ראי' דח"ש במחיקה אסור מה"ת משום חזי לאיצטרופי מדברי הרב המגיד בה' גניבה (פרק א') שכ' דאסור לגנוב כל שהוא ד"ת. מדהוי ח"ש. וא"כ ה"ה במחיקה דג"כ חזי לאיצטרופי כמו באיסור גניבה. ועל זה השיג כ"ג וז"ל מה ענינו לגזל דאסור משום ח"ש דאם יגזול עוד ח"ש עד ש"פ חייב גם על לשעבר כגוזל ש"פ שחייב על שיעור שלם עכ"ל, ולפענ"ד אינו השגה. ואתמהה גם לפי שיטת כ"ג דאיסור מחיקה הוא דומה לאיסור בל יראה דאינו מצטרף רק מכאן ולהבא, למה מסתבר לכ"ג דמחיקה דומה לבל יראה ואינו דומה לגזילה. דהא לפי הטעם שכ' השג"א דטעמא דאיסור דח"ש מה"ת משום דחזי לאיצטרופי שייך דוקא במאכלות אסורות בכדי א"פ. וא"כ כמו דל"ש באיסור בל יראה כמו כן אינו שייך באיסור גזל דאיזה צירוף שייך בזה. וא"כ כמו בבל יראה אינו חייב רק מכאן ולהבא ה"ה בגזל אם גזל עוד ח"ש חייב רק מכאן ולהבא. וא"כ כיון דהרמב"ם כ' באיסור גזל דאסור משום ח"ש באיסורין מוכח דלא ס"ל כחילוקו של השאג"א. וגם בבל יראה שייך חזי לאצטרופי וא"כ ה"ה באיסור מחיקה. [ואם נימא דבגזל כיון דמצרפין מעשה של גזל חצי פרוטה הראשונה ממילא מצטרף למפרע. א"כ ה"ה במחיקה כיון דצריך לצרף מעשה מחיקת חצי אות הראשון ג"כ מצטרף למפרע]:
ו) לא מבעיא לשיטת המל"מ בה' מלוה ולוה (פ"ו ה"א) לטעם שמבואר בסנהדרין (דף נ"ו.) דפחות מש"פ מותר מטעם מחילה בוודאי ל"ש לומר דהאיסור הוא למפרע. כיון דכל זמן שלא גזל רק חצי פרוטה אמרינן דמחל. אשר באמת תמהו המפרשים דלטעם זה ל"ש חזי לאיצטרופי. אלא אפילו לשיטת המח"א ה' גזילה (סי' א') שהוכיח שא"צ להחזיר פחות מש"פ. אף בלא מחל בפירוש משום דבפחות מש"פ לא מקרי ממון כלל יע"ש. בוודאי ליכא סברא דיהי' איסור למפרע רק מכאן ולהבא. דבעת שגוזל עוד חצי פרוטה ונצטרף לפרוטה משעה זו עובר על איסור גזל. אבל כל זמן שלא הי' שיעור שלם לא קפדה התורה. רק דקפדה התורה שלא לגזול פרוטה שלמה. וא"כ לא נגמר שעבר על הלאו עד שגזל חצי פרוטה השני'. ואפ"ה ס"ל להרמב"ם והה"מ דאסור לגזול כ"ש א"כ ה"ה במחיקה:
ז) והנה המח"א הוכיח שם סברתו שא"צ להחזיר פמש"פ אף בלא מחל בפירוש יע"ש. א"כ לדבריו פשוט דאם גזל פמש"פ ואחר זמן חזר וגזל פמש"פ דמצרפין דשיעור הצירוף כא"פ היא רק במידי דאכילה כנ"ל. וכבר הבאתי ראי' לעיל (סי' י"ט) בתשובתי להרב הגאון אבד"ק פיעטרקאוו המחבר ס' נפש חיה. לענין ספיקו של הרב פמ"ג אם בישל חצי זית בב"ח אם חזי לאיצטרופי אם בישל עוד ח"ש של בב"ח דנוכל לפשוט ספיקו ממעילה (דף י"ח.) דקתני להדיא דיש לו צירף אף לזמן מרובה אף לשלש שנים. והשיג עלי הרב הגאון הנ"ל (בסי' כ) הא איתא התם דאף לאחר שלש שנים מצטרף שנאמר וכי תמעל מעל ריבה. אלמא דאי לא הוי קרא לא הי' מצטרף. ותרצתי לו (בסי' כ"א) דהא אמרינן שם אי מה חטא האמור בתרומה לא צירוף שתי אכילות כאחד אף חטא האמור במעילה לא צירוף שתי אכילות כאחד מנין אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה ת"ל תמעל מעל כו' עכ"ל. נראה מזה דסברא חיצונה היא דמצטרף שתי אכילות אפילו לזמן מרובה. נראה דאלו לא נאמר חטא חטא היינו יודעים מסברא דמצטרפין. ושוב אחר זמן רב מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה ק"ל) והשיב את הגזילה. וז"ל גם נ"מ גדולה לפ"ד דידיע דשיעור הצירוף כא"פ היא רק במידי דאכילה ובמעילה קי"ל דצירוף המעילה לש"פ אפילו לזמן מרובה חייב. ואף דהתם ילפינן מקרא תמעול מעל ע"ש במעילה היינו כיון דילפינן תחטא מתרומה. אבל כאן אי אמרינן דשיעורין הו"ל הלמ"ס א"כ בגזל פמש"פ מאחד היום וביום מחר עוד כחות מפרוטה ואפילו לזמן מרובה מצטרף הן שעבר על הלאו והן שחייב בהשבה דלמה לא. אבל אי אמרינן מטעם מחילה א"כ צ"ל הגזלה ש"פ בפעם אחד אבל אם גזל ח"פ ממילא מחל לו ובכל ח"פ הוי מחילה א"כ אינו מצטרף לפרוטה כלל וא"צ להשיב רק אם גזל ש"פ בפ"א כו' וכיון דהרמב"ם לא כ' הטעם דמחילה נראה דסובר דגזה"כ דהיא בכלל השעורים ופחות מזה לאו ממון הוא לענין מ"ע ולמל"ת כמו בכזית ופחות מכזית ופשוט אצלי דלא קנה להיות שלו עכ"ל. א"כ מבואר בדברי הרב מנחת חינוך כמו שכתבתי בעזה"י דמוכח ממעילה דלאו דוקא במא"ס מצטרפין. רק אף בשאר דברים מצטרפין אף לזמן מרובה. א"כ ה"ה בגזל דמצטרפין שוב מצאתי במל"מ ה' מעילה (פ"ב הט"ז) וז"ל ומ"ש א"נ שאין בה שוה פרוטה אפשר דאפ"ה אסור מה"ת כדין חצי שיעור דקיי"ל דאסור מה"ת ויש סמך לזה ממ"ש הה"מ בריש פ"א מה' גניבה עכ"ל. רק דהרב המגיד יפה כיוון בדעת הרמב"ם שסברתו דפחות מש"פ אסור בכ"ש מטעם ח"ש כיון דהרמב"ם ס"ל דפחות מש"פ לא מקרי ממון כלל כמ"ש המח"א הנ"ל ומ"ה לא הזכיר מצד מחילה. ויעי' בס' נחל יצחק על ח"מ (סי' ו') מהגאון אבד"ק קאוונא. ובס' דברי תורה על ח"מ (סי' ו') שהתנבאו שני נביאים בסגנון אחד והביאו ראי' ברורה לשיטת המח"א מב"מ (דף נ"ה.) דרבי קרא לפחות מש"פ דהקדש ניתן להשבון ולא להדיוט. ואם נימא כהמל"מ דהוא מצד מחילה הא בהקדש ל"ש מחילה. וא"כ ידעינן מסברא דחייב להשיב ולמה לי קרא. אע"כ כהמח"א דאינו מצד מחילה רק דאינו ממון כלל בפחות מש"פ. יע"ש. ובחדושי לב"מ שם כתבתי מה שיש לפלפל בזה. וא"כ א"ש דשייך צירוף כיון דכל זמן שהי' פמש"פ אף דאינו ממון מ"מ לא קנה אותו ואח"כ כשנצרף לפרוטה עבר על כולו. וכמו שהבאתי ב' הרב מנחת חינוך. ולפ"ז גם במחיקה מצרפין. דאף דאינו מידי דאכילה. מ"מ מסברא דומה למעילה דיש לו צירוף אף לזמן מרובה כנ"ל. וא"כ יפה כ' הרב רמ"ע דאסור למחוק מה"ת חצי אות כח"ש דאסור מה"ת דלא כהרב בית שלמה שהביא כ"ג:
ח) [בחידושי לב"מ (דף נ"ה.) כתבתי דלפענ"ד יש להעיר בראית הרב נחל יצחק והרב דברי תורה מהקדש שם. דהנה הרב המגיד בה' גזילה (פ"א ה"ב) כ' דהא דאסור לגזול כ"ש דוקא כשיעור מאי דקפדי בי' קצת מהאנשים אבל ליטול מן החבילה קיסם או מן הגדר לחצוץ בו שיניו דליכא אינש דקפיד בי' שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות יע"ש. ויעי' ברמב"ם בה' אישות (פ"ה ה"ח) וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בו את האשה ובא בעה"ב וכו' עד ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק עכ"ל. וכ' בשו"ת הר"ש בר צמח (סי' כ"ג) דאיירי בשאינו שו"פ ומ"ה כ' דהוי ספק מקודשת דחיישינן שמא שו"פ במדי. וכ"כ המח"א שם. וז"ל ומשמע לי דדוקא בדבר מועט כאגוז או תמרה דכה"ג לא קפדי אינשי וליכא בי' אפילו איסור כמ"ש הב"י בריש ה' גזילה יע"ש עכ"ל. היוצא לנו מדבריהם דדוקא בפחות מש"פ כשיעור מה דקפדי אז מקרי ממון. ואז צריכים לבוא מטעם מחילה. אבל בדבר שאינו מקפיד זה לא מקרי ממון. וא"צ לבוא מטעם מחילה ויש נ"מ בין הטעמים כמו שהבאתי לעיל ב' הרב מנחת חינוך. לפ"ז הן נסתר מחמתו ראית הרב נחל יצחק והרב דברי תורה שהוכיחו מב"מ (דף נ"ה.) דפמש"פ אין לו דין ממון כלל. דלפי מה שהעלתי י"ל דש"ס שם קאמר דצריך קרא לרבות פמש"פ כגון בדבר שאינו מקפיד דזה לא מקרי ממון כלל. וא"כ ה"ה להקדש א"צ להשיב אף דבהקדש ל"ש מחילה. מ"מ כיון שאין לו דין ממון כלל וא"צ למחילה א"כ מסברא א"צ להשיב אף בהקדש. מ"ה צריך קרא לרבות דלהקדש צריך להשיב. אבל לעולם בפמש"פ כשיעור מה דקפדי על זה א"צ קרא לרבות הקדש להשבה. דזה ידעינן מסברא כיון דמה דא"צ להשיב מטעם מחילה. ובהקדש ל"ש מחילה. ופלפלתי הרבה בזה בחידושי ואף שהשגתי על ראיתם. מ"מ לדינא י"ל דדברי המח"א ברורים ואכ"מ להאריך בזה]: ט) עוד יש להוכיח דלא כהרב בית שלמה מדברי הרמ"ה הובא בש"ע יו"ד (סי' קס"א) דאפילו בפחות משו"פ יש איסור רבית. וכ' המל"מ בה' מלוה ולוה (פ"ו ה"א) דהוא מצד ח"ש דאסור מה"ת כמו בגזל פחות משו"פ יע"ש. א"כ מוכח דלאו דוקא במידי דאכילה אמרינן ח"ש אסור מה"ת. ויעי' ברמב"ם ה' שבת (פי"ב) דשיעור הבערה בשבת בכל שהוא ויעי' בשו"ת חות יאיר (סי' ט"ו דף כ"ב ע"ב) שהאריך בענין ח"ש וז"ל וא"ת באמת טעמא מאי אסרינן גם ח"ש לר"י מדאורייתא ומדרבנן לכ"ע כדקיי"ל בכל עניני אכילות ואפילו במידי דלאו אכילה כגון בהוצאה מרשות לרשות בשבת אע"פ שלענין מלקות וחטאת יש להם שיעור כדאיתא בגמ' בשבת וכן בשיעורי של כל מלאכת שבת דקיי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מתלת. הנראה לי בזה שאין לאסור חצי שיעור בדבר הנזכר שיעורו בתורה בפי' כגון טלטול ד' אמות דילפינן בעירובין (דף נ"א ע"א וד' מ"ח.) משבו איש תחתיו. או אלפים אמה ממגרשי הערים או ג"פ מאל יצא איש דמחנה ישראל דאם התורה התירה בהדיא לא מצינו שרז"ל יאסרוהו מפני חצי שיעור ותחום אלפים דשבת גזרו להרחקה ומצאו סמך עפ"ד דעירובין (דף נ"א.) ולולי דגזרו בפירוש הי' מותר בפחות מג' פרסאות כט"ז ביו"ד ר"ס קי"ז כו' וכי קאמרינן שח"ש היא איסור מדרבנן לכ"ע ולר"י גם מדאורייתא כבר"פ יוה"כ ור"י שם יליף לה מקראי דכל חלב [ונראה דיליף מחלב לכל מידי דאסורא כמו דיליף לכל מיני אכילת איסורים מהא] היינו בדברים שעיקר איסורן מדאורייתא רק רבנן קבעו בהו שיעורא למלקות או לקרבן אע"פ דאסמכוהו אקרא כגון ששיערו שיעור אכילה דקרא כזית וכה"ג. וכמ"ש בפ' כיצד מברכין דשיעורין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא או של הלמ"ס כמסקנת גמ' יומא פ' יוה"כ (דף ע"ט.) לר' יוחנן גופי'. באלו ס"ל לר"י דח"ש אסור מדאורייתא דלא נתנו חז"ל שיעור רק למלקות או לקרבן וגם ר"ל דפליג מודה דמדרבנן מיהא אסור כו'. וענין נדר דמפרש איסורו מה אסר על עצמו הו"ל כמפורש שיעורא איסורו בתורה ואין ענין לאסרו בפחות וה"ה ה"נ בנידון נדר שלא לילך פרסה עכ"ל. [העתקתי כל דבריו באריכות יען היא הלכתא רבתא והס' חות יאיר אינו בנמצא] היוצא לנו מדברי החו"י דלדבריו לאו דוקא במידי דאכילה אמרינן ח"ש אסור מה"ת רק שלא יהי' מפורש שיעורו בתורה רק שעיקר האיסור הוא מה"ת רק דרבנן קבעו בהו שיעור למלקות או לקרבן אע"פ שאסמכוהו אקרא. א"כ ה"ה במחיקת השם דג"כ עוקר האיסור מה"ת רק שיעורו אמרו חכמים דאינו לוקה רק במוחק כל האות. א"כ שייך שפיר במוחק חצי אות דח"ש אסור מה"ת. כמ"ש הרמ"ע מפאנו:
י) אולם יש להעיר בדברי הרב חות יאיר שכ' וז"ל דנראה דיליף מחלב לכל מידי דאסורא כמו דיליף לכל מיני אכילת איסורים מהא כו' עכ"ל. לפענ"ד אשתמיטתי' במחכת"ר דברי שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תל"ט) שהעלה שם וז"ל שאלת עוד מאי זה טעם ח"ש אסור מה"ת ואין בו מלקות שכיון שאסור כבר הוזהרנו על אכילתו. תשובה אין לוקין עליו ומשום דעיקר קרא אכילה כתיב בי' לא תאכלו כל נבילה [דברים י"ד פסוק כ"א] כל חלב וכל דם לא תאכלו ויקרא ג' פסוק י"ז] ואין אכילה פחות מכזית מ"מ כיון דכתיב כל ולא כתיב נבלה לא תאכלו חלב ודם לא תאכלו אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו ואחר שריבה ומיעט ומאי ריבה ריבה לאסור ומאי מיעט מיעט מלקות ויש לנו כזה בטעמו ולא ממשו עכ"ד. א"כ מבואר בדברי רשב"א דיש ג' ילפיתות כל גבי נבילה וכל בדם וכל בחלב בכ"א בפ"ע כדי לאסור ח"ש בכל אחד ואחד. [ועי' בפתחי שערים על פ' איזהו נשך (דף ס"א בתו' ד"ה אם אינו ענין] והרב חו"י כ' דיליף מחלב לכל מיני אכילת איסורים. אולם לדינא אפשר לומר דגם הרשב"א מודה להרב חו"י כיון דגלי קרא הסברא דחזי לאיצטרופי דיליף מכל. ממילא הדין כן בכל איסורין. וכן יש להוכיח מרש"י שבת (דף ע"ד.) דבמלאכת שבת נמי ח"ש אסור מה"ת וכ"כ הגהת אשר"י בר"פ המוציא יין וכמו שהוכיח מהם בהגהות המל"מ בה' שבת בריש פי"ח דלא כהח"צ (סי' פ"ו) שכ' דדוקא במאכלות אסורות אמרינן ח"ש אסור מה"ת יע"ש. ובלא"ה כבר העלתי לעיל דמחיקה הוא דומה ממש לאכילה ולא לבל יראה דלא כהרב בית שלמה:
יא) ועוד דגם לפי שיטת הח"צ (בסי' פ"ו) לחד תירץ דאיסור דח"ש בכל האיסורין שאסור מה"ת היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לח"ש. אבל לענין ב"י בחמץ בפחות מכשיעור שאינו עושה מעשה אלא מניחו ואינו מבערו ולא אחשבי' כלל לח"ש מ"ה שרי מה"ת יע"ש. א"כ ה"ה במחיקה דעשה מעשה מחיקה ג"כ ח"ש אסור מה"ת:
יב) ומה שכ' כ"ג שעיקר סברת הרב בית שלמה תלי בהני תרי טעמים דחזי לאצטרופי במ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' בב"ח. דלטעם הב' אין מקום לחילוקו של הבית שלמה. לטעם הא' בבישול והנאה ל"ש זה א"כ ה"ה במחיקה ל"ש חזי לאיצטרופי עכת"ד. כנים דבריו דלטעם הב' אין מקום לחילוקו של הרב בית שלמה. אולם כבר העלתי לפשוט ספיקו של הפמ"ג ממעילה ומרבית ומגזל ומשבת. דשייך חזי לאצטרופי אף במידי דלאו דאכילה וא"כ ה"ה במחיקה: יג) ומה שכ' כ"ג ובעיקר סברת הה"מ דבגזל אסור משום ח"ש כבר תמהו עליו דהכא ל"ש חזי לאצטרופי כיון דהטעם דמחלו אהדדי ובשבת (דף פ'.) הוציא ח"ש והניחו כו' שאם קדם והגבי' החצי הראשון קודם הנחת השני נעשה כמו שנשרף ופטור כו'. יע"ש. כבר הבאתי לעיל (באות ז') שהעיר בזה גם הרב מנחת חינוך (מצוה ק"ל) שהעלה באמת דלסברא זו דפחות משו"פ דאינו חייב להשיב מטעם מחילה. לא הוי חזי לאצטרופי. רק לסברת הרב מח"א וכמו שנראה משיטת הרמב"ם דלא הביא כלל הטעם דמחילה שייך שפיר חזי לאיצטרופי:
יד) ומה שכ' כ"ג וז"ל מה חשש מחיקה מהשם שייך בזה לכ"ע כו' דבזה א"צ לדון אי מותר משום מתקן כהמרדכי פ' הקומץ כו' וכמ"ש הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ו) שהי' רגל נו"ן פשוטה דבוק לגג של ה"א המכוונת תחתי' כו' ואף שאוסר במקצת משום ח"ש מ"מ לא חיישינן שאפשר שיכווין להסיר רק הדיבוק שבבירור למעלה מהנו"ן עכ"ל. ולפענ"ד אין ראי' מדברי כמו שהשגתי לעיל באות ב':
טו) היוצא לנו מכל זה להלכה דהיכא דיש לן ספק השקול אם נראה כחי"ת או ה"א עם וא"ו. אז מהני אם ניכר לתינוק דלחו"ט ואומר שהוא ה"א עם וא"ו. באופן שצייר לו בני נ"י התמונה [משונה קצת מאשר רשמתי] וצדקו דברי כ"ג להלכה להיתר. שא"צ לגרר רק הדיבוק ולהפריד בין גג הה"א להוא"ו. אבל אם נראה לעינינו יותר כחי"ת כמו בנ"ד כפי הציור של התמונה לעיל (סימן כ"ח) אף אם שאלנו לתינוק דלחו"ט והגיד דהוא ה"א עם וא"ו ג"כ לא מהני. כיון דלעינינו ניכר דנשתנה צורת האות וכמו שהעלתי באות א' בשם הריב"ש (סי' ק"ך) ורמ"א בא"ח (סי' ל"ב סי"ו). ואף שהב"ח באה"ע (סי' קכ"ה אות ו') העלה דלא נקרא נשתנה צורתו רק בדבוקות ממש כל גובהו של אות. כבר העלתי באות א' דהב"ח מיירי דוקא מאותיות דאם נדבקו יחד לא נשתנה לצורת אות אחר. אבל באותיות שאם נדבקו נשתנו לצורת אות אחר מודה הב"ח אף דאין דבוקות כל גובהו של האות לחברתה ג"כ פסול. כמו בשני זייני"ן אם נדבקה גג של זיי"ן לגגו של חברתה בראשה בנגיעה עבה דאז נראה כחי"ת בוודאי פסול.. וכמו שהעלתי ב' הדרכי משה ביו"ד (סי' ער"ד) וכדומה לזה. ואם כן בנ"ד כיון דלעינינו נראה יותר כחי"ת מקרי נשתנה צורתו דלא מהני תו הכרת תינוק: אחר כתבי זה מצאתי בעזה"י ראיה לדברי בשו"ת דרכי נועם (חאה"ע סימן ג') וז"ל עלה בידינו בכל מה שכתבנו דלא משגחינן בקריאת תינוק לסמוך עליו אלא דוקא בספק שהוא שוה בשוה שאין דרך לגדול לנטות ימין ושמאל אמנם אם תהא שינוי צורת האות כל כך עד שיותר דומה צורת אות אחרת ממה שדומה לצורת אותה אות הצריכין לה כפי משמעות הענין לא מייתינן תינוק ולא משגחינן בי' עכ"ל הזהב. יע"ש שכתב כן לענין סת"ם ולענין גט. ואם כן מבואר שם כדברי דכיון דיותר דומה לחי"ת לא מהני קריאת תינוק. וז"ב בעזה"י:
אלה דברי יד"נ מוקירו ומכבדו כערכו הרב משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מבקשו שיזכרני לטובה בעת תפלתו. דו"ש באהבה רבה:
שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כו' כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י: תם ונשלם חלק יורה דעה. בעזרת החונן לאדם דעה: