בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה יורה דעה סימן יט
ב"ה יום ג' מרחשוון תרמ"ה לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלו' וברכה לכבוד ידידי הגאון המפורסם בקצוי ארץ. סיני ועוקר הרים. גזר הקודש נ"י פ"ה עה"י. החסיד המפורסם חכם חרשים נשיא בארה"ק. כו' כקש"ת מ"ו חיים אלעזר וואקס שליט"א אבד"ק פיעטרקאוו בעהמ"ס נפש חיה:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. קבלתי את מכתבו היקר בלוית חידושי תורתו אשר העתיק מחיבורו בענין אשר כתבתי לו מחידושי [מחיבורו נפש חיה בדיני ברירה סי' י"ג וסי' י"ד] ולאשר דבריו יקרים בעיני פלפלתי בהם לבנות ולסתור ע"מ לבנות שדבריו ברורים כשמש: א) הנה כבוד גאונו כתב ית הכ"מ על הרמב"ם בה' מעשר שני (פ"ד הט"ו) דהאומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מהכיס הרי זה חילל וסלע שתעלה בידו הוא מעשר, והקשה הכ"מ דסותר עצמו מפ"ז ה' מעשרות בשני לוגין שאני עתיד להפריש אין ברירה. והר"י קורקוס תירץ דהכא אין מצריכים לברירה דסלע א' מחולל ממ"נ. ותמה כ"ג על תירוצו דנהי דהפירות יצאו לחולין מ"מ למה פסק הרמב"ם דסלע זה הוא מעשר. הוא קיי"ל אין ברירה עכ"ד:
ב) לכאורה נוכל לשדות נרגא בדבריו היקרים. דנוכל לומר דכוונת הר"י קורקוס דכיון שזה אמר הרי זה מחולל על סלע שתעלה בידי בוודאי כוונתו על אופן המועיל. היינו שבוודאי יש סלע א' שחילל עליו. וממילא אף דקיי"ל אין ברירה ולא יברר את סלע הזה רק יקח סלע אחר מ"מ דעתו שסלע שיעלה בידו יהי' מחולל על סלע שנעשה פדיון מעשר. דאנן קיי"ל בה' מעשר שני (פ"ד ה"ה) דאם חילל סלע על סלע הראשון יוצא לחולין. והשני נעשה תחתיו מעשר ומ"ה יפה פסק הרמב"ם דהסלע מעשר. דנהי דלא יברר הסלע שאמר מ"מ גם סלע אחר שחילל על זה יהי' תחתיו מעשר. ואין לדחות זה משום דלאו כ"ע דיני גמירי שידעו כן שבאם לא תעלה בידו סלע שחילל על הפירות יהי' דעתו שיחלל סלע שתעלה בידו על סלע זה. ז"א דהא כבר כ' הש"ך בח"מ (סימן ס"ו ס"ק כ"ה) דאטו כ"ע דיני גמירי לא אמרינן רק במקומות שאמרו כן בגמרא. דאם לא כן בטלת כמעט כל דיני המגו שהרי כמה מגו יש צריכין לימוד רב בעומק יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד יש לומר דהי' דעתו כן:
ג) אמנם ז"א דהא הרמב"ם העלה שם דאין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות כו' ואם עבר וחילל הרי אלו מחוללין עכ"ל. א"כ מהי תיתי לומר דהי' כוונתו לחלל סלע זה על סלע אחר. דהא מדאין מחללין לכתחלה על מעות אחרות מסתמא לא הי' דעתו רק שיהי' חילל סלע אחד על הפירות ויהי' נשאר בספק איזה סלע יהי' מעשר דאז ג"כ יהי' רשאי לאכול הפירות כיון דממ"נ הם יצאו לחולין. וא"כ הדרא קשית כ"ג לדוכתא:
ד) ואין לתרץ כיון דכלל בידן דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא וכ"פ הרמב"ם בה"א (פ"ט ה"ט) ובאה"ע (סי' ל"ז). ואף דסותר עצמו מנדרים. דבה' נדרים (פ"ב) כ' סתם נדרים להחמיר. ובש"ס קאמר סתם נדרים להחמיר הוא מטעם דמעייל נפשי' לספיקא. כבר תירצו האחרונים דסתם נדרים אינו ענין כלל למחית נפשי' לספיקא דלדידי' הוי בירור רק לדידן הוא ספק ואזלינן לקולא. ואף שבש"ס תפס לשון מעייל נפשי' לספיקא אשגרת לשון הוא אגב הך דהקדש חייתו. וא"כ גם בנ"ד מסתמא לא הי' דעתו לעייל נפשי' בספיקא דהסלעים יהיו כולן ספק מעשר רק בוודאי יהי' אחד מעשר וכגון שיהי' מחולל סלע זה על סלע זה ואף דלכתחלה אין לעשות כן. מ"מ מדאמרינן לא מעייל אינש נפשי' לספיקא הוי ראי' דהוא רוצה שיהי' מחולל זה על זה:
ה) מ"מ אחר העיון ז"א. דהא גוף הסברא הא דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא זה דווקא אם הספק חמור מוודאי. כרבא בנדרים (דף י"ט ע"ב) בדעת ר' יהודא יע"ש. אבל כאן נהי דהוא ספק מ"מ לא יצרוך מספק לתת כל הסלעים למע"ש. רק יחלל על מעות וכמ"ש הרמב"ם בה' מע"ש (פ"ו ה"ב) כשסלע של מע"ש וחולין מעורבין יע"ש. א"כ אין הספק חמור מהוודאי וא"כ שוב אמרינן בי' מחית אינש לספיקא. וא"כ יפה תמה כ"ג על תירץ הר"י קורקוס דלמא סלע זה ודאי מעשר:
ו) ואין להקשות דלפ"ז נימא דכוונתו הי' באמת כן דאם הוא הסלע של מעשר מוטב. ואם לאו יהי' מחולל על סלע של מעשר. דהא בסלע של מע"ש וחולין מעורבין אמרת דרשאי לחלל אף ממקום אחר וכ"ש במקומו. אולם באמת ז"א. דהא הר"ש במס' מע"ש (פ"ב מ"ו) כ' דקתני במתני' סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואמר סלע של מע"ש בכל מקום שהיא מחוללת על מעות האלו ובורר את היפה שבהן ומחללין עליו מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק ולא שיתקיים כן אלא חוזר ומחללם על הכסף ע"כ וכ' הר"ש על זה ותימא דמעיקרא נמי לשקול יפה ונימא אם היא של מע"ש הרי טוב ואם הרע של מע"ש תהא מחוללת על זו דקיי"ל מחללין סלעין על סלעין דכסף כסף ריבה בריש הזהב ושמא חיישינן דילמא אתי למישקלה בלא שום תנאי כו' עכ"ל היוצא לנו מדבריו דכסף על כסף אינו רשאי לחלל לכתחלה עכ"פ וכמו שהבאתי ב' הרמב"ם לעיל. ונהי דבדיעבד הרי זה מחולל מ"מ מהי תיתי לומר דכוונתו לעשות באופן שאסור לכתחלה. דאוקמינן אותו על חזקת כשרות שמסתמא לא הי' דעתו באופן האסור. רק דדעתו הי' לחלל סלע אחד על הפירות ויהי' נשאר בספק איזה סלע יהי' מעשר כנ"ל והדרא קשית כ"ג לדוכתא:
ז) וכבוד גאונו תירץ דעת הרמב"ם ז"ל דבמעשר אמרינן ברירה משום דמה"ת בטל ברובא ורק מדרבנן לא בטל ובדרבנן אמרינן ברירה ע"כ תורף תירוצו. לכאורה נוכל לפקפק בזה. דהנה מה שפוסק הרמב"ם בדרבנן יש ברירה הוא מטעם דמספקא לי' אי יש ברירה או אין ברירה כמ"ש הר"ן בריש פ"ק דגיטין בדעת הרמב"ם ז"ל וכ"ה הבית שמואל בה' גיטין והפ"י בביצה (דף ל"ח.) ובס' גט פשוט על אה"ע (סי' כ"ב סק"ח) דטעמא דרב הושעיא משום דמספקא לי' אם הלכה כמ"ד יש ברירה או כמ"ד אין ברירה וכ"כ בעל העיטור (אות ח' חלוקת קרקעות) ודלא כשיטת היש"ש פ' הפרה דהא דאמר רב הושעיא בדאורייתא אין ברירה בין לקולא בין לחומרא דהא הרמב"ם פסק בפ"ג מה' גיטין דהוי ספק מגורשת. ואף דהיש"ש השיג על הרמב"ם מאחין שחלקו פטורים ממעשר בהמה ומאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ואי מספקא לי' מנין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו. כבר תירץ השער המלך בפ"ג מה' גירושין יע"ש. לפ"ז קשיא לי כיון דכל מה שבדרבנן ס"ל להרמב"ם דאמרינן ברירה הוא מטעם ספק דרבנן לקולא. קשיא לי הא מעשר שני הוא דבר שיש לו מתירין כמ"ש בשו"ת חוות יאיר (סי' קל"א). ובדבר שיל"מ קיי"ל ספק דרבנן ג"כ להחמיר כיו"ד (סי' ק"ב). א"כ גם שנתבטל הסלע מה"ת רק מדרבנן לא בטל לא שייך ג"כ לומר בי' ברירה בדשיל"מ: ח) ולא נעלם ממני מ"ש הפ"י בביצה (דף ל"ח) בפירוש רש"י שכ' דאף בדשיל"מ יש ברירה דלא דמי ספיקא דפלוגתא דתנאי לשאר ספיקות. וספיקא דפלוגתא קיל ומקילין אף בדשיל"מ. אולם כבר השיגו עליו וגם משעה"מ סוף ה' עירובין נראה שחולק על זה. ועוד דבשעה"מ העלה בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דוודאי אין ברירה רק אפילו למ"ד דאין ברירה מ"מ יש ספק שמא הוברר. לפ"ז לא הוי ספיקא דפלוגתא רק ספיקא דמעשה ומדהוי דשיל"מ הוא להחמיר:
ט) ולא נעלם ממני מ"ש השעה"מ בה' מאכלות אסורות (פט"ו) דהרמב"ם ס"ל דמע"ש אינו דשיל"מ חוץ לירושלים מדיש טרחה להביא לירושלים ואף דיכול לפדותו מ"מ לא הוי דשיל"מ דלא כשיטת רש"י והרא"ש והר"ן דס"ל דמקרי דשיל"מ גם חוץ לירושלים מפני דאפשר בפדיון. אולם בכל זה לא נחה דעתי דהא בדין ט"ז מוכח דס"ל להרמב"ם ג"כ דהוי דשיל"מ. מדכ' מעשר שני בטל ברוב איזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס. משמע מדבריו טעמי' דמחיצה קולטות ואינו יכול לפדותו. הא אם אין מחיצה קולטות והי' יכול לפדותו הוי לי' דשיל"מ. ויעי' בשעה"מ שעמד על זה ודחק עצמו. והחו"י הנ"ל פשיט לי' דמקרי דשיל"מ אף חוץ לירושלים. ובפרט דגם לשיטת השעה"מ מ"מ בירושלים מודה דמע"ש הוי דשיל"מ. והרמב"ם סתם דינו משמע דאף בירושלים הדין כן אם אמר פירות אלו יהיו מחוללין על סלע שתעלה בידי. והדרא קשיתי לדוכתא דבירושלים הוי דשיל"מ וספיקא להחמיר:
י) ונלפע"ד לתרץ דצדקו מאד דברי קדשו. דהנה מבואר ביו"ד (סי' ק"ב) דאף דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל. מ"מ אם האיסור נולד בתערובות בטל יע"ש. א"כ נוכל לומר ג"כ לענין ספק דרבנן דאזלינן להחמיר בדשיל"מ. מ"מ אם האיסור נולד בתערובות לית לי' דין דשיל"מ וספיקו להקל וז"ב: יא) אולם לכאורה יש להקשות על תירוצו דהא מבואר בדרכי משה (ססי' צ"ז) דבספק איסור שנתערב באחרים והוא דבר חשוב אף דד"ת לא בטל מ"מ לא נידון בי' דין ספק דרבנן לקולא כיון דהספק בעצמותו הוי ספק דאורייתא ורק מצד גלגול הביטול הוי דרבנן. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' ק"י דיני ס"ס אות י"ט) ובט"ז (סי' ס"ו) ובשו"ת מהריב"ל (ח"ג סי' ק"ג) כעין זה. ועי' בשו"ת הגר"ע איגר (סי' מ"ט). א"כ ה"ה לענין ברירה נימא נהי דבדרבנן קיי"ל יש ברירה זה דוקא במה שהוא בעצם איסור דרבנן אבל לא מה שבעצם הוא איסור דאורייתא רק ע"י גלגול נעשה דרבנן. שוב מצאתי ביש"ש בב"ק בדיני ברירה שכ' וז"ל. ולאו דוקא דאורייתא ממש אלא אפילו מידי דרבנן ועיקר שם תור דאורייתא עליו כמו מעשר ירק וכדומה אז לא אמרינן בי' ברירה יע"ש א"כ ה"ה בנ"ד כיון דבעצם מע"ש הוא דאורייתא רק ע"י גלגול נעשה דרבנן שוב לא אמרינן בי' ברירה:
יב) ונלפע"ד לתרץ דברי קדשו ע"פ מ"ש הפמ"ג והגרע"א ביו"ד (סי' י"ד) דסברת ד"מ ומהריב"ל הנ"ל היינו דוקא באיסור שנולד קודם התערובות. אבל באיסור שנולד בתוך התערובות אף באיסור דאורייתא שנתגלגל לדרבנן אזלינן לקולא יע"ש. א"כ א"ש נמי לענין ברירה. כיון דבנ"ד גבי מע"ש באמרו סלע שתעלה בידי כו' הוי ג"כ נולד בתערובות מ"ה יש לו דין שאר דרבנן גרידא דאמרינן בי' ברירה וז"ב כשמש בעזה"י:
יג) אמנם לכאורה יש עוד להקשות על תירוצו על הרמב"ם ז"ל. דהא קיי"ל באם יכול להכיר האיסור ולהוציאו ל"ש ביטול ואסור מדאורייתא כמ"ש הרא"ה בספרו בדק הבית. והובא בש"ך ביו"ד (סי' ק"ב) וברמ"א (סי' צ"ח) והנה בסוף תמורה הביאו התו' ב' הרמ"ר כלל גדול בדין ברירה דהיכי דנולד האיסור בתערובות מהני לברר האיסור אבל אם האיסור נולד מקודם לא מהני לברר האיסור יע"ש. א"כ קשה כיון דכאן מיירי שהאיסור נולד בתערובות מהני לברר האיסור וא"כ שוב לא מהני בי' ביטול. ואף מה"ת לא בטל כנ"ל כיון שאפשר להכיר האיסור ע"י ברירה. וכיון דלא בטל מה"ת שוב לא שייך בי' ברירה:
יד) איברא אין זה קושיא דממנ"פ מותר. אם אין ברירה בלא"ה מותר דבטל מה"ת רק מדרבנן לא בטל משום דהוי דבר חשוב ובדרבנן מהני ברירה. ואם יש ברירה פשוט דמהני ברירה אף בדאורייתא וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל: טו) אם חומה היא תירוצו על הרמב"ם ז"ל נבנה עלי' טירת כסף ליישב בזה קושית השאגת ארי' (סי' פ"ט) שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ד מה' עכו"ם דבהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' ע"א שהיתה בתוכה ה"ז אסורה ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה ע"כ. ותמה עליו הש"א אמאי עיסה מותרת הא הרמב"ם ז"ל פסק מה"ת אין ברירה ועיר הנדחת מה"ת אסור עכ"ל והניחו בקושיא ולא ראיתי למי מאחרונים שתירצו:
טז) ונלפע"ד לתרץ קשיתו ע"פ תירץ של כ"ג. דהנה דעת הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות דאי אפשר לצמצם ופירושו דא"א שיהא שוים ובוודאי קדים אחד מהן [דלא כדעת התוס' בפ"ב דחולין] גם ידוע דעת הרמב"ם ז"ל סוף ה' כלאים ובפ"ט מה' ט"מ דמן התורה כל הספיקות שריא רק מדרבנן שהחמירו בספק תורה. גם ידוע דמה"ת לא בעינן רוב כפל וסגי באם ההיתר הוא גדול משהו מהאיסור. ויעי' בשו"ת הרשב"א (סי' ער"ב ורע"ג) שחכם השואל ר' מאיר בן ר' שלמה חקר באשם תלוי איך מביא כיון דיבש בטל ברובו אם לא בשוין. והפמ"ג בפתיחה לה' תערובות חקירה ג' אסברה לי' כיון דא"א לצמצם לא מקרי איקבע איסורא שמא הגדולה של היתר ואין כאן איסור כללא הקטנה דבטל הוא ברוב וכ' דמ"ש הרשב"א דבין אכל הגדולה או הקטנה מביא אשם תלוי. יש לתמוה כשאכל הקטנה ממנ"פ אי של היתר אמאי. ואי של איסור והגדולה של היתר הרי בטילה כיון דלא חד בתרי ממש בעינן כפי הנראה שם. ויעי' מ"ש ב' מנחת כהן בס' התערובות (ח"א פ"א ובח"ב פ"א) שהעלה גדולה וקטנה והוא אכיל גדולה הוא דחייב אשם תלוי [והפמ"ג השיג עליו מלשון הרשב"א. אולם בלי ספק הי' להרב מנחת כהן גירסא אחרת ברשב"א] יע"ש. ואף שכ' הרמב"ם בה' מא"ס (פט"ו ה"ד) אם הי' חלב האלי' כשנים דבעינן כפל. מ"מ כבר העלה הפמ"ג שם דמה"ת לא בעינן כפל רק משהו יותר בטל מה"ת. רק מדרבנן בעינן רוב כפל יע"ש. וכיון שכן בנ"ד מדאי אפשר לצמצם אפשר דחצי שנוטל עיר אחרת היא הקטנה ואז ממ"נ מותר אם הוא של היתר בוודאי מותר ואם היא של האיסור מ"מ בטל ברוב מדהשנית גדולה היא של היתר כנ"ל ונהי דאיכא לספוקי דלמא חצי זו היא הגדולה ואז לא שייך ביטול. מ"מ בכה"ג לא הוי איקבע איסורא כנ"ל. וספיקא מה"ת להקל. [בפרט דאיכא ס"ס ס' שמא היא של היתר ואת"ל דהיא של איסור שמא היא הקטנה] ורק מדרבנן בעינן רוב כפל ואינו בטל. וממילא הוי איקבע איסורא מדרבנן ממילא מהני ברירה. ומיושב קשיית הש"א על הרמב"ם ז"ל בטוב טעם:
יז) מדי דברי אציע לפני מר גאונו אשר רחש לבי במה שחידש כ"ג על ספק הפרי מגדים בשם הספרדים בבישל חצי זית בשר וחלב ביחד אם איכא איסור מן התורה אף שאינו חייב מלקות כמו בחצי שיעור באכילה י"ל דח"ש באכילה אסור משום דחזי לאצטרופי עוד עם ח"ש כדי אכ"פ. אבל בבישול לא שייך חזי' לאצטרופי דמאי צירף שייך כאן עכ"ד. ופלפל בזה כ"ג וכבוד חמיו הגאון הקדוש אבד"ק קוטנא שליט"א. [והוא נדפס בספרו נפש חיה חיו"ד סי' י"ב] ונפלאתי למה לא הביא כ"ג ראיה לספק של הספרדים ממתני' דמעילה (פ"ה מ"ה) מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה וכ' הרמב"ם בפירושו אמרו בסיפרא אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה כו' שהכל מצטרף וכשישלם ממנו שוה פרוטה כפי התנאים הנזכרים מעל יע"ש וכ"ה בכריתות (דף י"ח ע"ב) דאפילו מכאן ועד שלש שנים מצטרפין יע"ש. אם כן מוכח דמצטרפין בחצי פרוטה היום ובחצי פרוטה לאחר שלש שנים א"כ ה"ה לענין בישול בשר בחלב מצטרף דמאי שנא:
יח) ואין לדחות דשאני התם דמבואר ברמב"ם וברש"י שם דדוקא בהעלם אחת מצטרף. אבל שלא בהעלם אחת אינו מצטרף. ז"א. דמעלה זו היא לענין חיוב קרבן מעילה דידועה מחלקת ככריתות (דף ט"ז.) בה' העלמות מביא ה' חטאות יע"ש. אבל לענין מיתה ומלקות לא תליא בהעלמה רק בידיעה. וא"כ בחצי שיעור כמו דמצטרף התם לענין מעילה כל שלא היתה ידיעה באמצע. א"כ ה"ה לבישול בב"ח דמצטרף אף בידע לענין מלקות:
יט) אולם לכאורה יש לדחות דאינו ראיה ממעילה. דהנה במתני' דכריתות (פ"ג מ"ט) אמרינן לא אם אמרת במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה צירוף המעילה לזמן מרובה. תאמר בנותר שאין בו אחד מכל אלו ע"כ. א"כ גם בב"ח לא נוכל ללמוד ממעילה שאין בבשר בחלב ג"כ אחד מכל אלו. שיהיה המאכיל כאוכל ומהנה כנהנה. וא"כ שוב גם זה לענין צירוף לא דמי למעילה אולם לפ"ז גם מה שהביא כ"ג בשם חמיו הגאון שיחי' שהוכיח משבת (דף פ') דהוציא חצי גרוגרות והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרות והניחה חייב ואם נשרפה הראשונה קודם שהוציא השני פטור והאריך בזה. והא לפי מה שהעלתי אינו ראיה דהא אמרינן בכריתות (דף י"ז) אמרו לו לא אם אמרת בשבת שיש בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה תאמר בנדה שאין בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה כו' יע"ש. א"כ שוב ליכא ראי' לבב"ח דג"כ ליכא בזה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, וצ"ע:
אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. מצפה לתשובתו הרמתה דו"ש באהבה:
שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י סימן כ: ב"ה יום ה' כסליו שנת תרמ"ה לפ"ק פיעטרקוב:
לכבוד ידידי הרב כו' מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י:
אחדשה"ט. יקרת מכתבו בחי' תורה אשר פלפל בדברי אשר תרצתי קשית הכ"מ על הרמב"ם ה' מע"ש (פ"ד הט"ו) מצא חן בעיני. והנני להעתיק לכבודו אשר כתבתי בחידושי והזכרתי שמו היקר בחידושי על בב"מ בפ' איזה נשך למען הראותו כי שמו היקר לא נשכח מאתי וז"ל שם:
מאי דמקשה בגמרא דלא משכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וקשה לי לפי מאי שהבאתי בחיבורי על ספק הספרדים שהביא הפמ"ג אם בישל בשר בחלב חצי שיעור אם הוי חזי לאצטרופי שיבשל עוד. והנה באכילה הוי שיעור הצירוף כדי אכילת פרס ובבישל לא נדע שיעור הצירוף וחותני הגאון שליט"א רוצה לומר דהצירוף הוא כזמן שמונח חצי זית הראשון כמו בשבת אם הוציא וחזר והוציא כל זמן שמונח חצי זית הראשון חייב ואנכי השבתי דלא דמי להוצאות שבת דשם האיסור משום שהוציא דבר שהוא לצורך וכיון שעדיין מונח החצי זית הראשון כשיצטרף אליו החצי זית השני יהיה לצורך. ולכן אם מונח החצי הראשון חייב אם יוציא עוד חצי זית. אבל בשר בחלב אין החיוב משום שיצטרף לאכלו אך גוף הבישול אסור וא"כ מה לי אם מונח עוד חצי זית הראשון או לא:
וכתב לי הרב כו' מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י מאזארקאוו דיש להביא ראיה ממעילה (דף י"ח) דמעילה מצטרף אף לזמן מרובה אף לשלש שנים. והנה משם היה אפשר להביא ראיה להיפך דהגמרא קאמר שם במעילה דמצטרף המעילה אף לזמן מרובה ואיתא דאף לאחר שלש שנים מצטרף שנאמר וכי תמעול מעל ריבה. אלמא דאי לא הוי קרא לא היה מצטרף. אך אפשר לחלק דבמעילה הוי בשביל שהוא נהנה שוה פרוטה או בשביל שהוא פוגם בהקדש שוה פרוטה. והנה בשביל שהוא נהנה ש"פ בוודאי אפשר לומר דאינו חייב רק אם מונח עוד חצי פרוטה הראשונה. אבל אם אכל חצי פרוטה הראשונה אינו מצטרף. אבל משום פגם הקדש בוודאי מצטרף החצי פרוטה הראשונה עם האחרונה דהא החסרון עדיין הוא עתה ג"כ. אבל כיון דבעינן שיהנה שוה פרוטה לא היה מצטרף אם יכלה הנאה הראשונה. ומש"ה בעינן הפסוק דתמעול מעל ריבה. אבל לעולם היכא דמונח החצי פרוטה הראשונה לא צריך רוביא לזה. וכן מצד פגם ההקדש לא היה צריך קרא דהחסרון בוודאי מצטרף דהחסרון עדיין הוא בעולם ומצטרף עם חצי פרוטה השניה:
אך לפי זה לענין רבית דדעת התוס' לקמן דבפחות משו"פ ליכא איסור רבית והביאו ראיה משומה שומה והש"ך כתב ביו"ד דאינו דומה לאיסור גזל דרק אין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ אבל ברבית לא הוי החיוב על פחות מש"פ: וא"כ ברבית היכא שנתן לאחד פחות מש"פ ואח"כ נתן לו עוד פחות מש"פ וטרם שנתן לו החצי פרוטה האחרת וכלה חצי פרוטה הראשון איסור נשך איכא דהא נשך לחבירו פרוטה דעדיין החסרון מחצי פרוטה הראשונה איכא גבי הלוה ומצורף החצי פרוטה הראשונה עם האחרונה. אבל תרבית ליכא שהרי בשעה שקיבל חצי פרוטה האחרונה כבר כלה הראשונה ואינו מצטרף. וא"כ שפיר משכחת לה נשך בלא תרבית והגמרא קאמר דלא משכחת לה. ומגודל הטרדות אקצר ואומר שלום הדוש"ת באהבה:
חיים אלעזר וואקס אבדק"ק הנ"ל. סימן כא:
ב"ה יום טי"ת כסליו שנת תרמ"ה לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה לכבוד אוהבי ה"ה הרב הגאון המפורסם בקצוי ארץ סיני ועוקר הרים נשיא בארץ הקדושה. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י. כו' כקש"ת מו"ה חיים אלעזר שליט"א אבד"ק פיעטרקוב בעהמ"ס נפש חיה:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:
מכתבו היקר קבלתי לנכון שמחתי מאוד לראות משלומו הטוב ומשלום תורתו בעזה"י. בו ראיתי אותות האהבה מכת"ר אלי אשר הזכיר שמי בחיבורו היקר. והנני נותן למר תשואות חן בגלל דבר הזה. ואמרתי להשתעשע מעט באמרותיו היקרים אשר רחש לבי עליהם. ואציעם לפני כסא כבודו: א) כ"ג השיג על מה שהבאתי ראיה למה שנסתפק הפמ"ג אם בישל בב"ח ח"ש אם חזי לאצטרופי שיבשל עוד ח"ש. והבאתי ראיה לזה ממעילה (דף י"ח ע"ב) דמצטרף אף לזמן מרובה. והשיג כ"ג על זה וז"ל והנה משם הי' אפשר להביא ראיה להיפוך כו' אלמא דאי לא הוי קרא לא היה מצטרף עכ"ל. ולפענ"ד אינו השגה דהא אמרינן שם אי מה חטא האמור בתרומה לא צירוף שתי אכילות כאחד אף חטא האמור במעילה לא צירוף שתי אכילות כאחד. מנין אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה ת"ל תמעול מעל מ"מ כו'. ואפילו מכאן ועד שלש שנים מנין ת"ל תמעול מעל. עכ"ל הש"ס. נראה מזה דסברא החיצונה היא דמצטרף שתי אכילות אפילו לזמן מרובה אי לאו משום דמה חטא האמור בתרומה לא צירף שתי אכילות כאחד אף חטא האמור במעילה לא צירוף שתי אכילות כאחד. ומש"ה צריך קרא דתמעול מעל לרבות אפילו לזמן מרובה. אבל אלו לא נאמר חטא חטא היינו יודעים מסברא דמצטרפין. [שוב מצאתי אחר זמן רב סברא זו בס' מנחת חינוך מצוה ק"ל שכ' וז"ל גם נ"מ גדולה [בגזל פחות מש"פ דאין מחויב להשיב מטעם דאינו ממון] דידוע דשיעור הצירוף כא"פ היא רק במידי דאכילה ובמעילה קיי"ל דצירוף המעילה לש"פ אפילו לזמן מרובה חייב ואף דהתם ילפינן מקרא תמעול מעל ע"ש במעילה היינו כיון דילפינן תחטא מתרומה. אבל כאן אי אמרינן דשיעורי' הו"ל הלמ"ס. א"כ בגוזל פחות מש"פ מא' היום וביום מחר עוד פחות מפרוטה ואפילו לזמן מרובה מצטרף עכ"ל. ושמחתי שכוונתי בעזה"י לדעתו הגדולה] אבל זו אינו סברא דנילף מתרומה דלא מצטרף. דשאני תרומה דתלוי באכילה. ובאכילה תלוי בשיעור אכילת פרס ואחר אכילת פרס אינו מצטרף. אבל בבישול בב"ח ל"ש זה ושוב מצטרפין אף לזמן מרובה. ומיושב השגתו דמר:
ב) ובכריתות (דף י"ח ע"ב) מביא גם כן הא דאפילו מכאן ועד שלש שנים מנין שהם מצטרפין זה עם זה ת"ל תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עליה יוה"כ אמרי כי מכפר יוה"כ על איסורא על ממונא לא מכפר כו' עכ"ל. לפ"ז א"ש דשאני התם דצריך קרא לצירוף דשלש שנים. דבלא קרא הייתי אומר דיוה"כ מכפר. ושוב אין מצטרפין. וזה כוונת הש"ס במה דאמרו מנין שהם מצטרפין זה עם זה פי' כיון דבאמצע יוה"כ מכפר. מ"ה קאמר דרבי קרא דתמעול מעל דמצטרפין. ומקשה על זה ואמאי הא כיפר יוה"כ ואי ידיעות ספק מחלקות הא הוי יוה"כ כידיעת ספק ואמאי מצטרפין. אע"כ דידיעות ספק אין מחלקות. ומתרץ הש"ס לעולם דידיעות ספק מחלקות. כי מכפר יוה"כ על איסורא. על ממונא לא מכפר. אבל בלא קרא לא הייתי מחלק כן. כי הוי אמינא דהקדש לא מקרי ממון. וכמו שהביא באמת בשב שמעתתא (ש"ו פ"ד) דנסתפק בזה אם הקדש יש לו דין ממון של חבירו. לענין אם ע"א נאמן בזה והעלה דבמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הוי הוצאות ממון ואין ע"א נאמן. אבל להיפך להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא מתורת איסור. אולם יפה השיג כבוד גאונו עליו בחיבורו (בדין עשה דוחה ל"ת) והביא ראיה דגם בהקדש יש תורת ממון ממעילה (דף י"ח ע"ב) הנ"ל. איתביה רבא אכלה היום כו' כי יוה"כ מכפר על איסורא על ממונא לא מכפר ע"כ. הרי בפירוש מבואר דהקדש דין ממון יש לו. עכ"ד ודפח"ח. לפ"ז א"ש דצריך קרא בהקדש לאשמעינן דדינו כממון דאי לאו קרא הייתי אומר דאין לו דין ממון ושוב יוה"כ מכפר. ושוב אין מצטרפין. מ"ה גלי קרא דאף לשלש שנים מצטרפין. משום דהקדש יש לו דין ממון ושוב אין יוה"כ מכפר. א"כ איצטרך קרא על לימוד זה דהקדש יש לו דין ממון כנ"ל. וא"ש דמצטרפין אף לשלש שנים. נראה מזה דאם היו מצטרפין רק על שנה אחת דאז לא היה שייך להקשות הא כיפר עליה יוה"כ. לא היה צריך קרא דמצטרפין כיון דל"ש בזה דיוה"כ מכפר. אם כן מוכח שפיר גם בבב"ח דמצטרפין לזמן מרובה. אף לשלש שנים כיון דבב"ח ל"ש לומר כנ"ל ומיושב השגתו: ג) ומה שכ' כ"ג וז"ל אך אפשר לחלק כו' והנה בשביל שהוא נהנה ש"פ בוודאי אפשר לומר דאינו חייב רק אם מונח עוד חצי פרוטה הראשונה. אבל אם אכל חצי פרוטה הראשונה אינו מצטרף כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות על זה. נהי דאכל חצי פרוטה הראשונה. מ"מ משתרשי ליה חצי פרוטה שלו שלא אכל משלו או במקום שהשתמש בבגד של הקדש שנהנה בחצי פרוטה ג"כ משתרשי ליה שהי' צריך ליתן חצי פרוטה שיתנו לו בגד או כלי של חולין להשתמש בו או להתכסות בו. ויעי' בקידושין (דף ו' ע"ב) ברש"י ד"ה ל"צ דארוח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי עכ"ל. אם כן ה"ה בזה שאכל או שנהנה גם כן מרויח חצי פרוטה משלו כנ"ל. וזו הנאה עדיין בעין וא"כ שוב מצטרפין לפרוטה. וא"כ למה לי קרא לשיטתו. ויעי' בר"ן פ"ק דקידושין ב' ר"ח דהילך מנה ויהיה לך נכסי ואמר דהאי הנאה מחשבא ככלי דיהיב הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה עכ"ל. א"כ חזינן דהנאה מקרי דבר בעין ככלי וא"כ גם בנ"ד כיון דיש לו הנאה דמשתרשי ליה חצי פרוטה הוי ככלי ושוב מצטרפין:
ד) אמנם באמת אינו השגה על דברי קדשו. דנהי דמשתרשי ליה חצי פרוטה משלו. מ"מ זה לא מקרי הנאה רק גרם הנאה דאין ההנאה מגוף הדבר דההנאה שהיה בעת שהיה משתמש עם החפץ או אכל חצי פרוטה כבר כלתה הנאה זו. ולא נשאר רק מה דמשתרשי לי' וזה מקרי רק גרם הנאה. ויעי' בריטב"א ר"ה (דף כ"ח) שהקשה איך אמרינן מצות לאו לה"נ הא יש לו שכר בעוה"ז ובעוה"ב. וכ' דלא חשיב נהנה באיה"נ אלא בנהנה מגופו כמו בטובל בימות החמה. אבל בגרם הנאה ממקום אחר ליכא איסור כמו בימות הגשמים אף דיש לו הנאה ומכשירתו הטבילה לכמה דברים לית לן בה כו' עכ"ל ויעי' בתוס' ב"ק דף ק"ט.) ד"ה ב"ח באין כו' יע"ש. דמוכח מתוס' דמה דמשתרשי ליה שהוא נפטר מלשלם למלוה אין זה נקרא הנאה רק גרם הנאה. ועוד ראיה לזה מדברי התוס' חולין (דף ק"מ) דגם במקום דמשתרשי ליה אמרינן מצות לה"נ. ויעי' ברש"י ותוס' זבחים (דף פ"ח) ובאס"ז בכתובות (דף כ"ח) וביש"ש ב"ק (פ' הגוזל קמא סי' ס"א) ובמל"מ ה' אישות (פרק ה') והארכתי בזה בתשובה שנדפסה בשמי בס' עץ החיים (סימן י"ט) יע"ש. היוצא לנו מזה דזה מקרי רק גרם הנאה מה שמשתרשי ליה ולא באה ההנאה מגוף דבר של הקדש. והא מבואר ברמב"ם ה' מעילה (פ"י ה"א) וז"ל נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה או שנהנה בש"פ ופגם בש"פ בדבר אחר ולא נהנה במה שפגם ולא פגם במה שנהנה הרי זה לא מעל עד שיהנה בש"פ ויפגום באותה הנאה בש"פ בדבר עצמו כו'. עכ"ל יע"ש. א"כ כיון שהפגם בדבר שאכל מן ההקדש או בהכלי שהשתמש בו מן ההקדש והנאה הוא במעות שלו מה שמשתרשי ליה. א"כ אין ההנאה והפגם בדבר אחד. מ"ה אינו מועיל. והנאה שהיה לו מגוף ההקדש חצי פרוטה כבר כלתה. ולא נשאר לו רק גרם הנאה מה שהרויח משלו חצי פרוטה ובזה ליכא מעילה. שוב לא נוכל לצרף זה עם חצי פרוטה האחרונ' ומיושב קושיתי על כ"ת בזה. וא"ש מה שתירץ השגתו עלי:
ה) אולם מה שכ' כ"ג דלפ"ז לענין רבית דדעת התוס' דבפחות מש"פ ליכא איסור רבית כלל. וא"כ ברבית כה"ג אם נכלה חצי פרועה רבית שנתן למלוה טרם שנתן לו עוד חצי פרוטה איסור נשך איכא דעדיין החסרון מחצי פרוטה הראשונה איכא. אבל תרבית ליכא דכבר נכלה חצי פרוטה הראשונה ואינו מצטרף כמו במעילה לולי רבי קרא. וא"כ שפיר משכחת לה נשך בלא תרבית. והגמ' קאמר דלא משכחת לה עכ"ד:
ו) אך לפענ"ד אינו קושיא. לא מבעיא לשיטת הריטב"א בקידושין (דף ו'.) וז"ל דמעות דרביתא שפרעם ליה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו. אלא שיש עליו חובה להחזירו וב"ד מוציאין ממנו כו'. ולא עוד אלא דאפילו בחזרה לא מיתקן לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון כו' עכ"ל. א"כ כל שקיבל חצי פרוטה ברבית קנאה וממון שלו הוא. וא"כ אף שאכל חצי פרוטה זו ממון שלו אכל וחצי פרוטה שקבל מקרי עדיין שהוא אצלו בעין. ואפילו נתעקש לומר דאדרבה לריטב"א אף אם החצי פרוטה בעין ג"כ לא מקרי הרבית בעין כיון שקנאו. או לשיטת רש"י דס"ל שם דבר"ק אינו קונה המעות שיהיה כשלו. וא"כ לכאורה הדרא קושית כ"ג לדוכתא. דמשכחת לה נשך בלא תרבית כנ"ל. אך באמת אינו קושיא. לפי מה שהעלתי לעיל דנהי דאכל החצי פרוטה של הקדש יש אצלו עדיין גרם הנאה שהרויח שלא אכל משלו. רק דבהקדש ליכא מעילה בגרם הנאה. כיון דאין הנאה והפגם בדבר אחד. אולם ברבית דגם גרם הנאה אסור מה"ת. יעי' במל"מ ה' מלוה ולוה (פ"ה ה' י"ד) שהעלה דאם הלוה ע"מ שיפרע בשבילו חוב חשוב ר"ק לכ"ע. יע"ש. וא"כ כשאכל חצי פרוטה של רבית אף דכלתה ההנאה. אבל נשאר גרם הנאה שלא אכל משלו. וברבית גם גרם הנאה אסור מה"ת כנ"ל. והוי תרבית. בשביל גרם הנאה. ושפיר קאמר בש"ס דלא משכחת נשך בלא תרבית: ז) עוד תמוה לי למה כ"ג הקשה קושייתו רק לשיטת התוס' דס"ל דבחצי פרוטה רבית ליכא איסור כלל. משמע דלשיטת רמ"ה דס"ל דחצי פרוטה אסור מה"ת ברבית לא קשיא קושיתו כלל. אולם באמת גם לשיטת הרמ"ה קשה כנ"ל דהא בפרישה הקשם על הרמ"ה דהדרא קשית התוס' בב"מ (דף ס"א) ד"ה אא"ע דלשיטתו ל"ש תירץ של תוס'. ותירץ דס"ל להרמ"ה דבפחות מש"פ אסור מה"ת כדין חצי שיעור בגניבה וגזילה בפחות מש"פ. ויעי' במל"מ ה' מלוה ולוה (פ"ו ה"א) שכ' ג"כ דאסור משום ח"ש. לרמ"ה. יע"ש. ואם כן קשה לרמ"ה כקשית כ"ג דמשכחת לה נשך בלא תרבית באופן הנ"ל. כשאכל חצי פרוטה של רבית. אף שנותן לו אח"כ עוד חצי פרוטה ג"כ אין מצטרפין. דנהי דאסור משום ח"ש מ"מ אינו עובר בהלאוין. דהלאוין הם בשיעור שלם דוקא: ח) לכאורה נוכל לתרץ דברי קדשו. כיון דקיי"ל דעל לאוין דרבית אין לוקין כמבואר ברמב"ם ה' מלוה ולוה (פ"ד ה"ג) וא"כ לענין איסור להרמ"ה גם בחצי שיעור אסור מה"ת. ולענין מלקות גם בפרוטה אינו לוקה ושוב ליכא נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. ושוב א"ש דלא משכחת נשך בלא תרבית לשיטת רמ"ה. מ"ה מקשה קושיתו רק לשיטת התוס' הנ"ל:
ט) אולם ז"א. דגם בח"ש נ"מ לענין שבועה כשנשבע לתת ח"ש רבית. דאז השבועה חלה. כמבואר ביו"ד (סי' רל"ח ס"ד) דשבועה חלה על ח"ש. אולם אם נשבע ליתן ר"ק שיעור פרוט' אין השבועה חלה. כש"ך יו"ד (סי' רל"ט) ויעי' בר"ן בפ' שבועות שתים בתרא ויעי' בשו"ת רלנ"ח (סי' ק"ד) בנשבע ליתן רבית דאורייתא אע"פ שנשבע בכולל לפרוע הקרן והרבית אין שבועה חל עליו דנשבע לעבור על ד"ת בקום ועשה לא חייל אפילו בכולל ויעי' בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' נ"א) ובמח"א הל' שבועות (סי' ח') והארכתי בזה בספרי ברית אברהם (סי' ק"ס) יע"ש א"כ כיון דיש נ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. שוב אם אכל החצי פרוטה הראשונה אין מצטרף לחצי פרוטה השנית דכלתה הנאה כמ"ש כ"ג. וא"כ קשה גם לשיטת הרמ"ה קושית כ"ג. אולם לפענ"ד אינו קושיא גם לשיטת התוס' כנ"ל. באות ד':
י) ובספרי ברית אברהם בתשובה הארכתי והקשיתי דמשכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך. כגון אם הלוה קצץ לתת להמלוה דבר של איסור הנאה ברבית והמלוה הי' חולה שיש בו סכנה דאז מותר להתרפאות עם האיסור הנאה כיו"ד (סי' קנ"ה) ויעי' במל"מ בה' אישות (פ"ה ה"א). א"כ בכה"ג תרבית איכא אצל המלוה דאצלו שוה ממון דמותר להתרפאות בו. ואצל הלוה ליכא נשך דאצלו אינו שוה ממון כיון דהוא איסור הנאה והוא בריא ואסור למכרו לקחת ממון בעדו. וכן משכחת נשך בלא תרבית כגון אם הלוה הי' חולה שיש בו סכנה והמלוה הי' בריא. דאז אצל הלוה הוי ממון ואיכא נשך שנותן האיסור הנאה שמותר להתרפאות בו. ותרבית ליכא אצל המלוה דאצלו אינו שוה ממון כיון דהוא בריא. ופלפלתי בזה בחבורי הרבה בעזה"י:
יא) באופן אחר יש להעיר דמשכחת לה נשך בלא תרבית ע"פ מה שהבאתי בחבורי ברית אברהם (סי' ק"ס אות ל"ח) בשם כנה"ג ב' הרמב"ן דאם אמר זרוק זוז לים או לאיבד ואני אלויך ג"כ אסור ור"ק הוא יע"ש א"כ משכחת לה נשך בלא תרבית בכה"ג. שאמר לו אלויך וזרוק זוז לים דאז נשך איכא ותרבית ליכא. ואפ"ה הוי ר"ק ואמאי אמר בש"ס דלא משכחת לה נשך בלא תרבית. ויש לפלפל בזה הרבה ואין כאן מקומו:
יב) עוד באופן אחר הקשיתי דמשכחת לה נשך בלא תרבית כגון שאמר לו אלוה לך ששים כור חטים כדרך שמוכרין [היינו שמעורב בו הפסולת שלו] וקצץ עמו שיחזיר לו ששים כור חיטין מנוקים מכל פסולת. דאז נשך איכא דלששים כור מנוקים מפסולת צריך ליקח ששים ואחד כור. ולא נשאר אחר הנקיון רק ששים כור. אבל תרבית ליכא דששים כור הלוה. וששים כור יחזיר לו. ואף דששים כור שמחזיר לו הם מנוקים מכל פסולת. מ"מ אינו מרויח בזה כיון דדרך למכור עם הפסולת. לא ישיג יותר עבור זה שהוא מנוקה. תדע דאמרינן בביצה (דף ל"ח ע"ב) הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטים. וכ' רש"י שאין דרך לבוררן והן נמכרין בתוך החטין מפני שחסר מדתו מתחייב לו ואע"ג דלא מידי שוי עכ"ל. ואם היינו אומרים כיון דמנוקה מפסולת שוה יותר אמאי משלם לו דמי חטים. הא לא הפסיד לו כלום או אם הפסיד לו המחצית הי' צריך לשלם לו רק המחצית ולמה משלם לו דמי חטים. אע"כ דהפסיד לו כולו כיון דדרך למכור עם הפסולת. לא משיג כלל יותר בשביל שהוא מנוקה. וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ המלוה אינו מרויח כלל במה שהחזיר לו ששים כור חטים מנוקים כנ"ל. אבל הלוה יש לו הפסד כור חטים כנ"ל. וא"כ נשך איכא ותרבית ליכא. ואף אם נימא דעכ"פ מרויח קצת ע"י שהוא מנוקה. למשל אם הכור חטים שוה עשרה סלעים. והוא ישיג על הששים כור דינר יותר בשביל שהם מנוקים. מ"מ משכחת לה באופן הנ"ל רק שיפרע לו המלוה להלוה דינר הזה שישיג יותר עבור שהם מנוקים. דאז ליכא תרבית כלל. ונשך איכא. שמפסיד י' סלעים פחות דינר כנ"ל:
יג) עוד באופן אחר הבאתי בחבורי ברית אברהם בשם הפתחי שערים שהקשה הא איכא לאשכוחי ברבית דאורייתא תרבית בלא נשך ונשך בלא תרבית בין אי בתר מעיקרא אזלית ובין אי בתר בסוף אזלית. ע"פ מ"ש בירושלמי כגון דאוזפי' ששים לוג טבולים ע"מ לשלם לו לזמן פלוני מתוקנים ששים לוג והמלוה הי' ישראל והלוה כהן דלגבי הלוה שהוא כהן ליכא לא נשך בין מעיקרא ובין בסוף שהרי מן הששים לוג טבולים הפריש תרומתו והי' לעצמו ולגבי המלוה שהוא ישראל איכא תרבית בין בתר מעיקרא ובין בתר בסוף שהרי אלו לא הי' מלוה הששים לוג טבולים הי' מפריש התרומות והי' צריך לתתם לאיזה כהן ומפני שהלוה אותם להכהן יש לו מותר התרומות שהוא אסור בו והכהן משלם לו מתוקנים ע"ש והניחו בקושיא וכן מצאתי הקושי' בהגהות הגאון רי"ד ז"ל על תורת כהנים סדר בהר (פ"ה א"ב) והניחו ג"כ בקושיא ויע"ש בחיבורי מה שפלפלתי בזה:
יד) כעת נלפע"ד להקשות עוד דמשכחת לה נשך בלא תרבית כגון שראובן גזל משמעון חמץ. [כגון סאה חטין שנתחמץ] ועבר עליו הפסח. ולוה ראובן מלוי סאה חיטין ע"מ שישלם לו סאתים חיטין. והלך ראובן ושלם ללוי שני סאה חיטין. דהיינו סאה חיטין משלו וסאה השני החמץ שגזל משמעון. וסאה בסאתים הוי רבית כנ"ל. רק דבנ"ד נשך הוי כיון דראובן הי' יכול לפטור עצמו עם הסאה חיטין שגזל ולומר להגזלן הרי שלך לפניך. כב"ק (דף צ"ו ע"ב) ורק מפני שנתן הסאה חמץ ללוי ברבית שהי' מוכרח לשלם להנגזל מכיסו עבור סאה חיטין. א"כ נשך איכא. ותרבית ליכא. דהא המלוה אסור להנות מסאה הזה שנתחמץ כיון שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. וע"ל אות ו' ודוק:
טו) עוד יש להקשות דמשכחת לה נשך בלא תרבית כגון שאסר חפץ על כל העולם רק עבורו יהי' מותר והבטיח להמלוה לתת ברבית חפץ הזה. ואז נשך איכא דלדידי' הוא שוה ממון דמותר לשמש בו. אבל תרבית ליכא דהא המלוה אסור להנות מזה דאסור לכ"ע. גם משכחת לה תרבית בלא נשך כגון ראובן שאסר חפץ על עצמו ולכל העולם חוץ לשמעון יהי' מותר. ואח"כ הלוה לו ראובן מעות משמעון ונתן לו חפץ הזה ברבית. א"כ תרבית איכא דלשמעון הוא מותר בהנאה. ונשך ליכא דלראובן הוא אסור בהנאה ואינו נחסר כלל. לכאורה יש לדחות כיון דבידו לאתשולי עלי' ויהי' מותר לו עדיין מקרי שלו. אולם יש לתרץ דמשכחת לה שאסר החפץ בנזירת שמשון ע"ד רבים שאין לו התרה כיו"ד (סי' רכ"ח) ועוד יש לתרץ ע"פ דברי הר"ן בנדרים (דף פ"ה.) ד"ה ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו כו' יע"ש. וכן יש עוד הרבה פוסקים דס"ל דאה"נ לא מקרי שלו. ומ"ה לא מקרי נשך. ותרבית איכא. כנ"ל. ובספרי ברית אברהם הארכתי בזה. ואכמ"ל יותר בזה: אלה דברי מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו מהרה:
שלמה אברהם בלא"א המופלג כו' מו"ה דניאל זאב רזעכטע נ"י: