אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה יורה דעה סימן יח

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה יורה דעה סימן יח

שלמה יורה דעה סימן יז

תשובה אשר השבתי להרב הגאון בעהמ"ס זכר יהוסף על מכתבו סי' ט"ז ומכתבו השני סי' י"ז:

ב"ה יום ועש"ק פ' תרומה שנת תרמ"ג פה אזארקאוו. שלמא רבא לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק המפורסם בקצוי ארץ. מאור הגולה. נזר הקודש. סיני ועיקר הרים איש אשכולות גדול מרבן שמו נ"י פ"ה עה"י. צדיק ונשגב. כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף כו':

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. יקרת מכתביו לנכון הגיעני. ושמחתי בדבריו המלאים זיו ומפיקים נוגה כמוצא שלל רב. והנני להשיב לכ"ג מה שלפענ"ד יש עוד להאיר ולהעיר בדבריו היקרים להשתעשע אתו בד"ת:

א) מה שהאריך כ"ג באות א' לחזק שיטת החו"ד דכבוש בהתירא מותר. ממה דמצינו בפוסקים הסבר דהתירא בלע. דבריו ראוים למי שאמרם ומיוסדים על אדני פז. ומה שהביא כ"ג דהפר"ח השיג על הרשב"א הנה גם בס' פרי תואר (סי' צ"ג) העלה דרוב פוסקים חולקים על סברת הרשב"א ויעי' מזה בש"ך יו"ד (סי' קל"ה ס"ק ל"ג) הא דמהני הגעלה לכלי חרס בחמץ משום דתשמישו בצונן והתירא בלע יע"ש והש"ך הראה מקום ליו"ד (סי' צ"ג) ויעי' במג"א (סי' תמ"ז ס"ק כ"ח) בשם תשובת מהר"ם מלובלין בירקות שנבלע בהם חמץ ונתבשלו קודם פסח מותרים משום דאפשר לסוחטו דהתירא מותר והוא אף דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור מ"מ לא נשאר בו רק טעם קלוש ולכן בדבר שהתירא בלע לא מצי לחול אח"כ איסור מחדש:

ב) ומה שכ' כ"ג באות ב' שלא העירותי על המקור מ"ח מהגהות רש"ל שכ' דאפשר דר"ג לא דריש קרא כלל. א"נ כו' אולם תירוצו השני נסתר מתוס' שבת (דף ל"ז ע"ב) ד"ה ש"מ מצטמק כו' אע"ג דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ"מ מדנקיט למלתי' בלשון היתר משמע דהתירא אתי לאורויי לן. וא"כ מוכרח בסברת התוס' דר"ג לא דרש קרא כלל וממילא נסתר קושיתו לר"ג. עכ"ד. ולא ידעתי להלום דבריו הקדושים. דהא דמה שכלה אסור זה לא בא לאשמעינן דזה ידעינן מקרא דבהמתך כמ"ש התוס' שם. רק בא להשמיענו היתר דמה שיש בשדה שרי אף שבלע טעם איסור. ואף דר"י ס"ל דגם מה שכלה מותר כשיש בו טעם ממה שאינו כלה דוקא מפני שמוכיח כן מקרא. אבל בלא קרא גם לר"י הי' אסור מה שכלה בהמתך וא"כ לא בא להשמיענו קרא דמן השדה רק דמה שיש בשדה שרי אף שבלע טעם איסור. ובלא"ה אף לפי שיטת כ"ג אינו השגה על הרב מקור מ"ח דהא התוס' העלו בחולין (דף ע"א. סוף ד"ה מי לא כו'). דכתבו בלישנא דקרא ג"כ סברא זו היכא דמהדר אהתירא אין סברא שיהי' חידושו לענין איסורא אלא דחידשו דאם איכא חידוש דין בענין ההיתר אז י"ל דנקטו בלשון שיהי' בו חידוש גם לאיסור יע"ש. א"כ בנ"ד דאיכא חידוש דין להתירא דטעם כמבוער משא"כ בשאר איסורי' דטעם כעיקר מ"ה שפיר הוי חידוש דין להיתר. ואף דנקטו בלשון שיהי' בו חידוש גם לאיסור א"כ מוכח מזה דלא כהחו"ד. דאם כהחו"ד דכבוש בהתירא מותר אף בשאר איסורים וא"כ ליכא חידוש דין להתירא. והדרא קשית כ"ג לדוכתא כיון דמהדר אהתירא לא נוכל לומר דנקט בלשון שיהי' בו חידוש גם לאיסור. וא"כ נסתר השגת כ"ג על הרב מקור מ"ח:

ג) ומה שכ' כ"ג עוד שם ואפשר נמי דלר"י דילפינן מיניה דגם בשעת היתר בלעו דלא גרע משביעית שאין אסור וטעם דהוי כמבוער עכ"ד. הנה הא דלר"י מסברא חיצונה בשביעת הטעם כמבוער הוא כמ"ש התוס' שם לר"א וז"ל דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים והוא דנחשבי' כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם עכ"ל התוס'. וא"כ לעולם בשאר איסורים טעם אינו כמבוער ועוד איך ילפינן משביעית לר"י כיון דס"ל דגם האיסור עצמו כל שיש עמו טעם המותרין. וזה ודאי לא שייך בכל האיסורים ואיך נוכל למילף מיניה:

ד) ומה שכ' כ"ג ובלא"ה דלר"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבוער ע"כ גם בסילקו בשעת האיסור הו"ל כמבוער וכב"ה במעש"ש (פ"ה מ"ו) התבשיל כמבוער כיון דאין ממשו ניכר ויע"ש ברע"ב ור"מ ומלבד דפשטיה דמתני' דורד דתני ישן בחדש חייב בביעור לא אתיא כר"ג דאף בסילקו בשעת האיסור הוי כמבוער כו' עכ"ל כ"ג. אולם לפענ"ד אינו מוכרח. דהא מבואר שם בפירוש המשניות להרמב"ם וז"ל ואם היה אצלו תבשיל ממעשר שני אומרים ב"ה הרי הוא כמבוער לפי שאם ישאר וישהא יפסיד עכ"ל. נראה דפירש הרמב"ם דבש"א צריך לבער כל התבשיל דהוי כמו בעין אבל ב"ה ס"ל דהרי הוא כמבוער פי' שא"צ לבערו אבל עכ"פ אסור ג"כ לאכלו מפני שנבלע בו הטעם וממשו של איסור וחייב ג"כ בביעור כיון שנבלע אחר זמן הביעור רק דהוא כמבוער כיון שאם ישאר וישהא יפסיד וא"צ לעשות עוד מעשה להפסידו ואף דהר"ש כ' שם במעשר שני (פ"ה מ"ו) דתבשיל הוי כמבוער לפי שאין ממשו ניכר. אפשר דלדינא מודה לרמב"ם ובלא"ה כיון דהרמב"ם ורבינו עובדי' ברטנורא כתב כהרמב"ם עיקר כן לדינא דלא כהר"ש: ה) לפ"ז מיושב השגת כ"ג דלעולם דר"ג מודה דבסילקו בשעת האיסור אף דס"ל כב"ה בתבשיל דהוי כמבוער זה דוקא בתבשיל מפני שאם ישאר וישהא יפסיד. אבל בדבר שאינו תבשיל כגון וורד ישן בשמן חדש דאז אף אם ישהא לא יפסיד. אז באמת חייב לבער אף לר"ג וב"ה וז"ב. ואף להירושלמי לקמן פ"ט ורמב"ם ה' שמיטה (פ"ז ה"ו) שכ' וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. ומקורו מירושלמי כמ"ש הכסף משנה. א"כ נראה לכאורה דגם בממשו הו"ל הנשאר כמבוער. ובס' תפארת ישראל למשניות הרגיש ג"כ בזה. אולם באמת לא מוכח כלל מהתם דגם ממשו הו"ל כמבוער. דהא הרדב"ז שם בפירושו על הרמב"ם כתב וז"ל ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער כו' וקשה לי וכי בשביל שהתחיל באוצר יהיה הכל כמבוער ויניחנו בלא ביעור וא"כ כל אדם יתחיל באוצרו ויניח השאר הילכך אני אומר דהכי פירושא אם התחיל בחבית הרי הכל כמבוער כאילו הגיע זמן הביעור לכל מה שבחבית וחייב לבער הכל אע"ג שיש בה מינין שעדיין לא כלה מן השדה כו' עכ"ל. א"כ לפי דבריו אדרבא מוכח דממש לא הוי כמבוער וחייב לבער הכל. ומיושב קשית התפארת ישראל וגם השגת כ"ג על המקור מ"ח:

ו) ומה שכ' כ"ג באות ב' וז"ל ואף דגם חמץ חזי לאחה"פ כשהפקיר כו' עכ"ל. הנה יש להביא ראי' לדברי כ"ג מפסקי הריקאנטי (סי' קנ"ז) שהעלה דמותר להפקיר חפצו קודם זמן איסורו ע"מ לחזור ולזכות בו אחר הפסח ויפקירנו בפני שלשה. והביא ראיה לדבריו מירושלמי דפ"ט דשביעית גבי ביעור פירות שביעית שצריך שיפקירם כו' תיהוון מפקין לשוקא ומפקרין ליה וחזרן וזכיין ביה עכ"ל וכן איתא בס' או"ז הובא בד"מ א"ח (סי' תמ"ה) א"כ יפה כ' כ"ג. אולם הדרכי משה חולק שם על האור זרוע וכ' עליו דלאו הלכתא הוא. יע"ש. וכמבואר בש"ע א"ח (סי' תמ"ח ס"ה) חמץ אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו. ומקורו מירושלמי דפכ"ש חמץ שהפקירו ר' יוחנן אסר ורשב"ל שרי ומסיק שם טעמיה דר' יוחנן משום דחשש להערמה. ורשב"ל לא חשש להערמה, ופסקו הפוסקים כר' יוחנן א"כ נסתר מה שכ' כ"ג:

ז) אולם יש לתרץ דברי כ"ג דכוונתו דעכ"פ בנידון כ"ת דמיירי לענין אי צריך קרא דטעמו כמבוער. דשאני משאר איסורין דמיירי מדאורייתא וע"ז שפיר קאמר דגם חמץ בפסח כן. ומה דאסר בירושלמי מבואר דהוא משום הערמה. דהוי רק חשש דרבנן. אבל מה"ת בוודאי מותר לכ"ע. ועוד יש לתרץ ע"פ מה שהביא בשיורי כנה"ג (סי' תמ"ח) במה שנשאל מהר"ש הלוי באחד שבא ממדה"י עם חמץ תוך הספינה ופגע בו הפסח והפקיר חמצו בפני עדים. ודעת כנה"ג בזה שמותר באכילה אחר הפסח דבמפקיר בפני עדים לא שייך חשש הערמה. ופלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי היינו רק כשהפקיר בינו לבין עצמו דשייך הערמה. יע"ש. א"כ א"ש דברי כ"ג דעכ"פ כשהפקיר בפני ג' מהני גם בחמץ דמותר לאחר הפסח. אולם יש להעיר על זה דהפר"ח חולק עליו והביא ראיות לזה מפסחים (דף מ' ע"ב) ומשו"ת הרשב"א (סי' ע') שהובא ברמ"א (סי' תל"ו ס"א) יע"ש הדרא קושיתי לדוכתא. אולם יש לתרץ כתירוצי הראשון:

ח) ומה שהביא כ"ג ב' הרמב"ן פ' בהר דהאדם מצוה שיאכל מן המופקר אבל גוף הפירות אין עליהם איסור כלל. עכ"ל. קשיא לי מדברי הירושלמי במס' שביעית (פ"ז ה"ד) דאיתא שם איזה סוחר שביעית זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה עכ"ל. וכן הביא הריטב"א בר"ה (דף כ"ב) בשם התוספתא יע"ש וכיון שקראם בירושלמי פירות עברה משמע דאיסור רבוע על הפירות גופא וצ"ע: ט) ומה שכ' כ"ג באות ג' על מה שכתבתי בכובש ג' כבשי' דמיירי בחבית של חומץ וציר דהוי ככ"ר ולכן גם בהתירא בלע אסור דהוי כמבושל. וע"ז כ' כ"ג עי' באו"ה בהגהות שבסוה"ס הא דבשאר איסור כבוש כמבושל שפולט ובולע ע"י כיבוש כמו ע"י בישול וטכעד"א אבל אינו בישול ממש ע"י כבישה לענין בישול אחר בישול. עכ"ל. נראה כוונת כ"ג בזה להשגה דלענין טעם כל כבוש הוי כמבושל ממש וטכעד"א אף אם אינו נכבש בציר וחומץ רק אפילו אם נכבש במים כן מדסותם דבריו. אולם לפענ"ד לו יהי' כן הפי' בהגהות או"ה. מ"מ מוכרח חילוקי הנ"ל מדברי הגמיי' בפט"ו מה' מא"ס ב' הרא"ש דכי אמרינן כבוש ה"ה כמבושל ה"מ בכבוש בחומץ וציר כדפי' רש"י הובא בב"י ביו"ד (סי' ק"ה) ואח"כ כתב וזה תמוה איך אפשר שהרא"ש כ"כ שהרי הביא ראיה לומר דכבוש הוא כמבושל בשהיית מעל"ע מבב"ח והא התם אע"ג דלא הוי חומץ וציר הוי מיתסר אי לאו דחידוש הוא יע"ש. ומצאתי בס' שערי שמחה (שער ד' סי' א') שתירץ דברי הגמיי' משום דס"ל ג"כ כשיטת התו"ח (כלל וסי' ג') שהביא דעת מהר"ם ז"ל דס"ל בבשר שלא נמלח ושהה במים מעל"ע וליכא ס' נגד הבשר וגם הבשר מותר באכילה כו' דלא אמרינן כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב כו' עכ"ל. לפ"ז י"ל הא דכ' הגמיי' בשם הרא"ש דלא יאמרו כבוש כמבושל אלא בחומץ ובציר כשיטת ש"י הוא דכבוש במים אינו כמבושל ממש אלא לענין להפליט ולהבליע. משא"כ בחומץ ובציר הוא כמבושל ממש ומתרץ בזה דעת הר"ן שס"ל ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל. דכבוש הוא בציר. והא מבואר בחי' הר"ן חולין דגם כבוש במים מפליט הטעם. אע"כ לחלק כמו שכתבתי ויעי' ביו"ד (סי' פ"ג ס"ה) ובט"ז וש"ך ס"ק ט"ו דכ' שיש לחוש דיצא עיקר הלחלוחית הדגים משום דשם הוא כבוש בציר והוא כמבושל ממש יש לחוש דיצא מגופן ובפרט שהבאתי בתשובתי הראשונה אות י"ב ב' הב"י ביו"ד (סי' ס"ט) מ"כ על ת' רשב"א וכן הבאתי ב' הש"ך בסי' ס"ט סק"א ב' תו"ח כלל ג' וב' הפמ"ג ביו"ד (סי' ק"ה מ"ז סק"ח) ואם כן דעת רוב פוסקים דלא כהג"ה של או"ה שהביא כ"ג:

י) [אבל אין לומר דכוונת כ"ג במה שהראה מקום להגהת או"ה. לסייע לי דכבוש כמבושל אינו כבישול ממש רק שמפליט ומבליע ואינו טעם גמור. זה אינו דהא כתב שפולט ובולע ע"י כיבוש כמו ע"י בישול וטכעד"א. ואם אינו טעם גמור ל"ש ביה לומר טכעד"א] אולם מה שהביא כ"ג דברי הבאר יעקב בא"ח (סי' תמ"ב) נראה דס"ל ג"כ כמו שהעלתי דכבוש הוי רק מפליט ומבליע. רק שחידש דבדבר חריף מפליט ומבליע כאחד ובאין בו דבר חריף אינו מפליט ומבליע כאחד. אבל לא נראה דיהיה טעם גמור. אולם באמת י"ל דבדבר חריף הוי טעם גמור כמו שהעלתי ב' הרמ"א ביו"ד (סי' ס"ט) ב' מרדכי וראב"ן:

יא) הנה בס' בית מאיר על יו"ד הקשה בהא דכ' הרמב"ן דכ"ש בולע אף שאינו מבשל דהרי קערה שמלח בה בשר אינו מבשל לענין שבת כדאמרו בשבת (דף ע"ה) והר"ן תמה בע"ז בסוף המסכתא דלא אמרו רק דאין עיבוד באוכלין אבל משום מבשל י"ל דמבשל. והפר"ח (סי' ס"ח) כ' דראיית הרמב"ן נכונה מדקאמר רבא דאין עבוד באוכלין משמע דאתא לאורויי היתר בעיבוד במליחה והרי אכתי יש איסור משום בישול וע"כ דאין בו משום בישול. וע"ז תמה הבית מאיר על הרמב"ן והר"ן והפר"ח דאיך יעלה על הדעת דע"י מליחה יהיה שייך בישול מה"ת לענין שבת והלא לא עדיף מתולדת חמה דלית ביה משום בישול מה"ת ומדרבנן גזרו אטו תולדות אור אבל מלח ל"ש לגזור אטו תולדות אור. וכ' שהקשה זאת בק"ק ליסא ולא השיבו דבר. אולם בס' דברי שאול על יו"ד (סי' ס"ט ס"ט) תירץ דהרי מבואר ביו"ד (סי' ס"ט) דע"י ציר או מלח מבשל אף בכלי שני. והש"ך כ' ה"ה ע"י חומץ ושאר דבר חריף. ולפ"ז שפיר דייקו מזה דל"ש בישול במלח דאל"כ יקשה האיך לא חש רבא לומר דמ"מ אסור ע"י מלח לבשל אף בכ"ש דע"י המלח יתבשל אף בכ"ש וע"כ דל"ש בישול ע"י מלח. ולפ"ז מה דמבואר כאן דע"י ציר או מלח מבשל אף בכ"ש היינו לענין איסור דם דהיינו שמבליע. ובאמת הכרו"פ הקשה משבת ופסחים. וגם אני כתבתי דשאני שבת דל"ש בישול בשבת. אבל ראיית הרמב"ן נכונה דמשום בישול בשבת ליתא במלח יע"ש. א"כ נראה לכאורה מזה דבכ"ש עם מלח אינו מבשל אולם אינו השגה כמו שהעלה שם הרב דברי שאול דשאני שבת דל"ש ביה בישול כמו שהקשה הבית מאיר דלא עדיף מתולדת חמה. אבל לעולם י"ל דלענין טעם מבליע כמו בישול ממש:

יב) לפ"ז נלפע"ד להשיג על מה שכ' בס' באר יעקב על יו"ד (דף נ"ז ע"ב) וז"ל ועוד נלפע"ד ראי' גדולה דשמן זית לא הוי דבר חריף דאל"כ לפי מאי דקיי"ל ביו"ד (סי' ס"ט) בהגה דאם נפל בשר בשעת מליחה אפילו בכלי שני מבשל. וכ' הש"ך דה"ה כל דבר חריף מבשל בכ"ש ע"ש ס"ק ל"ח. א"כ מוכח תלת כו' וש"מ דכ"ש אינו מבשל וקשה מה בכך דהוא כ"ש הא הוי דבר חריף דמבשל אפילו בכ"ש כו' עכ"ל הבאר יעקב. אולם לפי מה שהעלתי בשם הרב דברי שאול נסתר ראייתו. דנהי דכ"ש עם דבר חריף מבשל זה דוקא. לענין איסור. דאז הוי כבישול ממש ופולט טעם גמור כמו בישול אבל עכ"פ לענין שבת כיון דכ"ש אינו מבשל ורק מפני החריפות של השמן דהוי דבר חריף מועיל שיבשל לא עדיף מתולדת חמה. דלית ביה בישול מה"ת ומדרבנן גזרו אטו תולדות אור אבל שמן לא שייך לגזור אטו תולדות אור:

יג) ומה שהשיג כ"ג עלי בתשובתו אות ד' על מה שהעלתי ע"פ דברי הש"ס בחולין (דף ק"ך) ודברי הח"צ (סי' כ') וכ' כ"ג וז"ל ואין מזה ראיה לשביעית די"ל דהיוצא מהן כמותן רק על גוף האיסור דיליף מחמץ ולא לענין טעמו להך סברא דל"ד שביעית לשאר איסורין דטעמו כמבוער עכ"ל. כנים דברי כ"ג ע"פ דברי הרשב"א קידושין (דף ל"ב.) שכ' וז"ל ואע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי ס"ל דלאו לכולהו מיני דעבד גמרינן ליה אלא לגופו של גט שיהא גיטה של זה כגיטו של אשה וטובא איכא בפ' השולח כה"ג דמר משוה להו ומר לא משוה להו וכו' עכ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד נוכל לומר כמ"ש כ"ג דלא לכל מילי איתקש:

יד) אולם בכריתות (דף כ"ב ע"ב) גבי הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכ"א באזהרה כו' והובא בזבחים (דף מ"ח) ומוכח שם בבירור דהכוונה בזה הוא דדבר הלמד מחבירו ע"י ג"ש או היקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט הצריך לו בלחוד. וכ"כ רש"י להדיא בזבחים שם. וכן מתברר עוד בפ"ק דנדרים (דף ז'.) גבי את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה פי' כיון דאיתקש לקרבנות לכל מילי איתקש ולא לענין בל תאחר לבד. ויעי' ביד מלאכי אות ל' שהאריך בזה. א"כ ה"ה בנ"ד שפיר ילפינן לשביעית דהיוצא מהן כמותן אף לענין טעמו: טו) ואין לדחות דהכא שאני דיש סברא לומר כיון דגלי קרא דטעמו כמבוער לא איתקש אהדדי. מ"מ י"ל דזה דוקא לפני הזמן ביעור דהתירא בלע מ"ה טעמו כמבוער. אבל לאחר הזמן ביעור דאסורא בלע י"ל דטעמו אינו כמבוער ואיתקש אהדדי. ואי משום הסברא דשביעית מותר לעניים. הא חזינן דיש חילוק דלפני הביעור אינו אוסר במשהו. ולאחר הביעור אוסר במשהו. אם כן חזינן דלאחר הביעור יש לו דין שאר איסורים שבמשהו. ושוב נוכל לומר דאיתקש אהדדי דאחר הביעור טעמו ולא ממשו ג"כ אסור היוצא כמותו. ויעי' בעצי לבונה ביו"ד (סימן רט"ז) שהעלה ג"כ כהרב ח"צ. וא"כ מיושב השגת כ"ג:

טז) ומה שכ' עוד כ"ג באות ד' וה' לפלפל בדברי המקור מ"ח דבריו מזוקקים ועל אדני אמת הטבעו ומ"ש כ" ב' הנוב"י לענין עילאה גבר או תתאה שאין להעמיד על הבחינה כו'. עכ"ד. וכן תמה הכרו"פ (סי' צ"א סק"ד.) אולם כבר עמד על זה הרשב"א במשמרת הבית בדיני התערובות (ב"ד שער א') וז"ל אנו אין לנו אלא כדברי חכמים הבקיאים בטבעים וסומכים עליהם בזה כמו שסומכין עליהם באיסור קליפה ובנטילת מקום כו' ובדיני תתאה גבר ועילאה גבר ובשאר דרכי איסור והיתר שלמדנו מהם. ואין אנו נשענים על בינתינו ולומר זה אפשר וזה לא אפשר. ע"כ לשונו הזהב: יז) ומה שכ' כ"ג לצדד ע"פ דעת הש"ך ביו"ד (סי' קל"ז סק"ט) שכ' להקל בכלי של יי"נ אפילו בידוע שעמד היין מעל"ע א"צ אלא קליפה. הנה כ"ג הרגיש בעצמו שלא כתב כן רק ביי"נ שהקילו. ובשו"ת רשמי שאלה (חיו"ד סי' ח') השיג ג"כ על הרב פרי תבואה שרצה לצדד מזה להקל בספיקו: יח) ומה שהביא כ"ג דברי הפמ"ג ביו"ד (סי' פ"ז ססק"א ובסי' ק"ה) במ"ז בד"ה כמה זמן שיהוי כו' דרלנ"ח חשיב ליה ספיקא דאורייתא הא דג' ימים והקשה ג"כ מספק כבוש. וע"כ כיון דהמחבר והרב הכריעו כן לא נכנס בגדר הספק כלל. ורמז לעיין במנ"י (כלל פ"ה ס"ק י"ב) לצרף ג"כ ספק זה כדעת המרדכי דאין איסור כבוש אלא לאחר ג"י ע"כ. אולם הרב רשמי שאלה שם (סי' ח') האריך בטוב טעם לדחות דבר זה. והשיג על הח"צ שהביא כ"ג. והגאון מהר"ש איגר בהגהותיו ליו"ד הסכים ג"כ כן:

יט) ומה שכ' כ"ג לצדד בנ"ד וז"ל דלרש"י ורמב"ם בפי' המשניות תרומות פ"י דבכל האיסורין אין כבוש אלא בחומץ וציר וכמו שצירוף המנ"י (כלל ג' סק"ד) עכ"ד. אולם י"ל דאין לצדד בנ"ד מטעם זה. ע"פ מה שתירץ בשו"ת גור ארי' יהודא (חיו"ד סי' קי"ב) את שיטת רש"י והעלה דיש ד' מיני כבוש. א) באיסור הנכבש בתוך משקה היתר או להיפך זה ודאי אסור דמקבל טעם זה מזה. ומזה מיירי מתני' דסוף פ"ז דשביעית ורד חדש. והסוגי' דפסחים בב"ח תרי שרי אבל בשאר איסורים אסור. ב) בכבוש היתר ואיסור שאינם חריפים בתוך משקה שאינו חריף זה מותר דאין כח על כבישה להפליט מאיסור ולהבליע לתוך ההיתר וזה מיירי מתני' דתרומות (פ"ז מ"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרים. ג) היתר ואיסור הנכבשין בתוך משקה שאינו חריף ואחד מן הנכבשין דבר חריף בזה אסור דאגב חורפייהו יהיב טעמא ומזה מיירי סיומא דהאי מתני' אלא עם חסית. ד) בכבוש היתר ואיסור שאינם חריפים בתוך משקה חריף כחומץ ותבלין בזה פליגי שמואל ור' יוחנן כו' ומעתה לק"מ מכל המשניות דאינם סותרים זא"ז כו' יע"ש. וא"כ בנ"ד דמיירי שנכבש בשר ביין והאיסור הוא על הבשר מצד קונם. א"כ בכה"ג כל שהאיסור נכבש במשקה היתר אז גם לדעת רש"י והרמב"ם מודים דכבוש אף בלא ציר. וחומץ הוי כמבושל. א"כ שוב לא נוכל לצרף בנ"ד שיטת רש"י ורמב"ם:

כ) כ"ג באות ז' תמה על תמיהתי דהא הגמ' טרח לאשכוחי לדמות לקונמות היכי דאתחזק איסורא ופריך אח"כ הא גופא מנ"ל., וא"כ הא אכתי שפיר משכחת בכה"ג כשהוחזק האיסור מקודם ע"פ העד בעצמו שלא בתכ"ד אם בעדות אחרת כו' ה"נ משמע לשון הגמרא ואמר אנא ידענא דאתשיל מארי עליה כו' עכ"ל. הנה אני לא אמרתי דלא משכחת לה שיהיה אתחזק איסורא. רק אני תמהתי על מה שכ' כ"ג דלא דמי נ"ד לענין כבוש בהיתר לענין ע"א בקונם שגם לפי דבריו קודם דאתשיל הוי חזקת איסור דלא מהימנינן ליה למה שאמר אח"כ עוד עדות אחרת דאתשיל מאריה דהוחזק כבר האיסור על פיו. ע"ז השגתי כיון דנראה מלשון הש"ס ואמר ידענא דאתשיל מאריה דלא אמר יותר וזה הוי שני עדות. עדות אחת שהי' נדר ועדות השנית דאתשיל מאריה. וכיון דהיה בדיבור אחד הוי תכ"ד לכן תמהתי על מה שכ' כ"ג דהוחזק האיסור על פיו. הא הפה שאסר פה שהותר ככתובות (דף י"א ע"ב) וא"כ ע"כ דלא מיירי באופן זה ועיקר השגתו דלמה לי לחלק בשביל חזקה בטעות כבר תרצתי בתשובתי (סי' ט"ו אות א') בטוב טעם בעזה"י: כא) ומה שהשיג כ"ג באות ח' עלי שלא הצרכתי לומר מצד דהוי תכ"ד ויכול לחזור מעדותו לא מקרי אתחזק איסורא למה שהעלה החו"ד (סי' קפ"ה סק"כ) דלענין נאמנות ע"א באיסורין יכול לומר אח"כ מבודה אני וה"ר מהר"ן שהובא באה"ע (סי' י"ז) בב"ש וחמ"ח וה"ר מתוספתא והאריך בזה כ"ג. לפענ"ד אף דפשוט לכ"ג דבר זה כאלו הוא דבר ברור להלכה בלי מחלוקת על הר"ן. אולם באמת יש מחלוקת גדולה בזה. א) יעי' בס' שערי תורה (כלל ז' פרט ה') שהביא מדברי הריטב"א במס' קידושין (דף ס"ו ע"ב) שחולק על הר"ן יע"ש. ב) יעי' בכנה"ג ח"מ (סי' כ"ט) בהגב"י ס"ק כ"ו מ"ש ב' הרדב"ז שמוכח להדיא שס"ל בע"א באיסורין כשאומר חוץ לב"ד אין יכול לחזור ולהגיד. אולי המחבר שפסק ביו"ד (סי' א' סי"ג) בטבח שאין יכול לחזור רק באמתלא מיירי ג"כ כשאמר חוץ לב"ד כי מן הסתם לא אמר כן בפני ב"ד וסובר כריטב"א והרדב"ז דלא כהר"ן. ג) כ' בס' שערי תורה (כלל י"ח פרט ו') דנראה מדברי הרמב"ן בב"ב בסוגיא דיכיר והובא דבריו בח"מ (סי' רע"ז) ובש"ע שם סעיף י"ב בשם רמ"א בפשיטות וז"ל מיהו אם אמר בפעם אחת על אחד שהוא בכור לא יוכל אח"כ לומר על אחר שהוא בכור והאריך השערי תורה דנראה דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל. ואח"כ כתב דיש לפרש פי' אחר בדברי הרמב"ן ולא מוכח דחולק על הר"ן. והניחו בצ"ע יע"ש. ד) מבואר בשו"ת בית יוסף בדיני עכו"ם מסל"ת (סי' ד') וז"ל דעד מיתה אף אם הגיד שלא בפני ב"ד שמת בעלה ובא לב"ד וחזר מדבריו אינו נאמן כיון שא"צ להעיד בפני ב"ד הוי הגדתו חוץ לב"ד כמו הגדה בב"ד לענין שאין יכול לחזור מדבריו יע"ש. ואשתמיטתיה להב"ש והח"מ והשערי תורה דברי שו"ת ב"י אלו. היוצא לנו מזה דמצינו חולקים על השו"ת הר"ן. הריטב"א וכנה"ג ב' הרדב"ז והרמב"ן [לחד פירוש] ושו"ת בית יוסף. מ"ה הקשיתי מצד תכ"ד דיכול לחזור אליבא דכ"ע. שוב מצאתי בשו"ת הר"ח כהן ראפפורט (חאה"ע סי' כ"ה) שהביא ג"כ דברי שו"ת בית יוסף (ולא כ' באיזה הסימן] שכ' בהיפך מאשר כתב הר"ן והכריע כהר"ן וכתב דהבית יוסף לא ראה את שו"ת הר"ן. אולם להר"ח כהן גם כן אשתמיט פוסקים הנ"ל דנראה שס"ל דלא כהר"ן ז"ל רק כדעת השו"ת ב"י:

כב) ומה שכ' כ"ג באות ט' להשיג עלי שאין לעשות ס"ס דלמא כדעת התוס' מאחר שהמחבר קבע להלכה כהרמב"ם וכידוע מכללי הפוסקים שכל דעה שלא הוזכר בש"ע אין לצרף לס"ס בהלכה כו' והאריך בזה. אינו השנה אף דבלבושי שרד כ' כלל הזה. אולם הרב יד אברהם בהגהותיו ליו"ד (סי' ק"י) כ' עליו וז"ל ושארי לי' מארי' על זה וכי ע"פ הכרעת ב"י וד"מ נשים דעת גדולי פוסקים כלא וכבר כ' הנוב"י (מהד"ק חאה"ע סי' מ"ז) דלא כלבושי שרד יע"ש. וכן נמצא הרבה גדולים שעשו ס"ס מדעה שלא הובא בש"ע ורמ"א. וכמו שהביא כ"ג בעצמו (בסי' ט"ז באות ו') לענין כבוש ב' הפמ"ג (סי' ק"ה במ"ז סק"א) דרלנ"ח חשיב לי' ספיקא דרבוותא הא דג' ימים. והקשה ג"כ מספק כבוש וע"כ כיון דהמחבר והרב הכריע כן לא נכנס בגדר הספק כלל מ"מ במנ"י (כלל פ"ה ס"ק י"ב) צירף ג"כ ספק זה וכדעת המרדכי עכ"ל. וגם הנוב"י (מ"ק חיו"ד ססי' כ"ו) צירף גם כן סברת רש"י והגמיי' שאין שייך כבוש אלא בחומץ וציר יע"ש אף דלא הובא דעה זו בש"ע ורמ"א. ואף דהנוב"י כ' שם בלא"ה הרבה צדדים להתיר. גם בנ"ד הוי ג"כ מלבד הס"ס צדדים להתיר כמ"ש בתשובתי הראשונה [וגם כ"ג כ' דיש צדדים אחרים להתיר]:

כג) דהא לדעת הט"ז (בסי' ק"ה) גם בספק אחד בכבוש הוי צד להיתר משום חזקת היתר. רק דהנקה"כ חולק. אבל כשיש עוד ספק אם שהה מעל"ע גם לנקה"כ יש צד להיתר. ועוד דהא כ' מהרי"ק והוקבע להלכה בח"מ (סי' כ"ה ס"ב) בהג"ה דאם נמצא תשו' גאון וכו' ונמצא אחרים חולקים עליו אין לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו וכו' ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ח כהן ראפפורט (אה"ע סי' כ"ד). וא"כ ה"נ אפשר דלא ראה הב"י והרמ"א תשו' הרמב"ן (סי' י') שחולק על הרמב"ם ז"ל ואם הי' ראה דדעת הרא"ש והתו' והרמב"ן חולקים על הרמב"ם לא הי' פוסק כהרמב"ם. וכדמצינו ביו"ד (סי' קע"ג) בב"י לענין טרשא דר' נחמן משום דהרא"ש והרשב"א ובעל המאור פוסקים כר"נ אף דהרי"ף והרמב"ם והרמב"ן, סוברים דלא קיי"ל כטרשא דר"נ. יע"ש. א"כ אלו הי' רואה דעת הרא"ש והתוס' והרמב"ן דלא כרמב"ם אולי הי' פוסק כמותם ועכ"פ נוכל לצרף אותם לס"ס ואין לדחות כיון דהרב ב"י בחיבורו כסף משנה הביא דעת הרא"ש ושו"ת הרמב"ן הנ"ל תו לא נוכל לומר דהב"י לא ראה תשובת הרמב"ן. ז"א דספר בית יוסף חיברו הרב מוהרי"ק בראשונה ואח"כ חבור הכסף משנה על הרמב"ם כמ"ש בס' לחם חמודות בסוף ברכות (דף ע"ה) ובלח"מ בפ"ה מה' אבל ד"ה שני אחין. ובא"ר או"ח (סי' תי"ד סק"ב) והאריך בזה בס' יד מלאכי יע"ש. וא"כ נוכל לומר דבראשונה בעת שעשה חבורו ב"י לא ראה עוד תשובת הרמב"ן הנ"ל. וא"כ פשוט בעיני דנוכל לצרף דעת פוסקים הנ"ל לס"ס:

כד) ובזה נסתר ג"כ מה שכ' כ"ג אחר זה ומ"מ דרכו של המחבר לפסוק כהרמב"ם במקום שלא נחלקו עליו שנים מעמודי הוראה בפירוש כו'. והא הבאתי ראי' לעיל מיו"ד (סי' קע"ג) שפוסק כדעת הרא"ש והרשב"א ובעל המאור נגד דעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן. ועכ"פ לס"ס בוודאי נוכל לצרף דעה זו כנ"ל:

כה) עתה אעתיק למר גאונו גרגיר אחד מחיבורי ברית אברהם בחי' לפ' איזה נשך (דף ס"א ע"ב) אמר רבא ע"כ של תורה מכאן ואילך של דבריהם עד כאן יכין רשע וילבש צדיק ע"כ ותו לא. יעי' במל"מ שהביא קושיא איך יעלה על הדעת לומר כן אפי' בדרך תמיה ויעי' בס' מעיני החכמה שדחק לתרץ. ונלפע"ד לתרץ דנוכל לומר דלעולם רבא ס"ל הדרש של ר' יוחנן דלמיתה ניתן ולא להשבון. והיינו פירושו בדעת ר"י דאין לו השבה וכן סובר ג"כ רבא דאין לו השבה ולא ניתק ניתק לעשה. אולם מה דר"י לא דרש הקרא של וחי אחיך על רבית בזה לא ס"ל כר"י רק כר"א דאתי לעשה לא לנתק הלאו רק חיוב חדש הטילה עליו הכתוב וכ"כ באסיפת זקנים בדעת רש"י שכ' (בדף ס"ב.) לעולם קום עשה יע"ש. ולכן ס"ל כיון דכל החיוב שצריך לשלם הוא רק משום העשה ולא מטעם אי עביד לא מהני רק דהתורה רבתה בזה דדוקא לדידי' אזהר רחמנא ולא לברי' ולכן אמרינן גבי' יכין רשע וילבש צדיק. אבל בא"ר כיון דרבא ס"ל א"ע לא מהני א"כ גם בא"ר יוצאה בדיינים כמ"ש בחידושי רע"א ע"ש. והוי אמינא כיון דקיי"ל דא"ע ל"מ א"כ גם הבנים חייבים להחזיר בא"ר כיון דשם הטעם משום ל"מ ולא מטעם העשה דשם לא שייך העשה כיון דהוא רבית דרבנן וחייב להחזיר רק מטעם א"ע ל"מ. וממילא גם הבנים חייבים להחזיר הא"ר ולא אמרינן בי' יכין רשע וילבש צדיק. ואין להקשות מנין לנו בא"ר דהמלוה בעצמו יהי' חייב להחזיר כיון דכאן ליכא עשה של וחי אחיך. ז"א קושיא. דבאמת גם בר"ק אפילו בלא קרא של וחי אחיך ג"כ ידענו דחייב להחזיר מטעם א"ע ל"מ רק משום דבר"ק הוקש לשופכי דמים והו"א דכיון דלא ניתן להשבון אינו חייב להחזיר כלל לכן צריך הקרא של וחי וממילא דרשינן מיני' דלדידי' אזהר רחמנא ולא לברי' מ"ה יכין רשע וצדיק ילבש. אבל בא"ר דפשוט דבזה לא הוקש לשופכי דמים ושוב חייב להחזיר גם בלא העשה מטעם של א"ע ל"מ. וממילא הטעם זה גם הבנים חייבים להחזיר ולא שייך בא"ר יכין רשע וצדיק ילבש. מ"ה פריך עד כאן ותו לא ותירץ אפילו עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש אבל בא"ר גם הוא אינו חייב להחזיר דבדרבנן גם רבא מודה דא"ע מהני. עוד נוכל לומר למסקנא א"ש אפילו אם נאמר גם בדרבנן א"ע ל"מ. דעד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. אבל בא"ר גם הוא א"צ להחזיר הרבית. ע"פ מ"ש בשו"ת מהרי"ט בראשונות (סי' ס"ז) דהא דאמר רבא דאל"מ היינו דוקא היכא דיכול לתקן אבל אם לא יוכל לתקן אז מודה רבא דמהני וכיון דהריטב"א כ' בקידושין (דף ו' ע"ב) וכאן באספ"ז דהרבית קנה אפילו למ"ד יוצאה בדיינים מ"מ הרבית שלקח קנה דבמתנה יהבה ניהלי' ויכול לקדש בו אשה רק דצריך להחזיר תשלומיו משום העשה של וחי אחיך והוא חיוב חדש. א"כ כש"כ בא"ר דכבר קנה הא"ר. וממילא אף אם יחזיר הרבית לא יתוקן האיסור שעשה. ושוב גם רבא מודה בזה דמהני מ"ה גם הוא בעצמו א"צ להחזיר הא"ר. ומתורץ קושית המל"מ:

אלה דברי אוהבו מקרב לב דו"ש באהבה רבה ואהבת עולם. משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו:

שלמה אברהם:

בלא"א המופלג כו' כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה