בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה יורה דעה סימן יג
ב"ה יום ב' בא שנת תרמ"ג אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה לכבוד ידידי הרב הגאון האמיתי. המפורסם בקצוי ארץ. מאור הגולה. רכב ישראל ופרשיו. שר התורה. חכם חרשים. גזר הקודש. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף וכו':
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. שאלה נסתפקתי באשה שאסרה עליה בנדר ואמרה קונם ככר זה עלי. ונפל הככר לחבית יין שלא היה ס' נגד הככר ונכבש בתוכו מעת לעת. ואח"כ הפר לה הבעל או שהתיר לה חכם ע"י חרטה דמעיקרא. ואחר כך תיכף אסרה עליה עוד הפעם מה דינו של היין כיון שלא היה שיעור כבישה שנית:
א) לכאורה פשוט בנ"ד דהיין אסור כיון דנכבש בתוכו הככר מעל"ע שיעור כבישה וכמ"ש ביו"ד (סי' ק"ה ס"א) דכבישה בשאר איסורים מה"ת., יע"ש וה"ה בנ"ד. אולם נלפע"ד דיש לחלק בנ"ד דדוקא אם הבעל היפר לה דאז דוקא אסור היין. אבל אם התיר לה חכם אז היין מותר. וטעמא דידי. ע"פ מש"כ הדרכי משה באו"ח (סי' תמ"ז) וכ"ה המג"א שם. וכ"ה החו"ד ביו"ד (סי' ק"ה ס"א) כל שהוא לפני זמנו לא שייך כבוש כמבושל דבהיתר ל"ש כבוש כמבושל יע"ש. והנה ידוע מ"ש בנדרים (ד' ס"ח.) דבעל מיגז גייז ע"ש. אם כן לא נעקר הנדר למפרע והוי נכבש באיסור דהא לא התיר הבעל רק מכאן ולהבא:
מ"ה אסור מטעם כבוש כמבושל. כיון שאסרה עליה פעם שנית תיכף. ונכבש טעם הבשר בהיין באיסור. אולם אם החכם התיר לה דמבואר שם דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ הוי כבישה בהיתר. ורק מצד נדר השני הוא אסור ונולד האיסור אחר הכבישה שוב אין לאסור מטעם הכבישה שהיתה בהיתר: ב) לכאורה נוכל לשדות נרגא בזה דהנה הגהת מיימוני בתשובותיו לה' אישות (סי' ב') העלה דהא דאין עד אחד נאמן באיסורין באתחזק איסורא היינו אף אם לפי דבריו היה כאן חזקת איסור אך שאמר שעתה נשתנה מקדמותו. אבל אם כפי שהוא אומר ולפי דבריו לא היה כאן מעולם חזקת איסור שפיר מהימן יע"ש. ויעי' בשב שמעתתא (ש"ו פ"ד) שהשיג עליו ממה דאיתא ביבמות (דף פ"ח.) מידי דהוי אטבל הקדש וקונמות וכו' אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אלא דאחר ואמר אנא ידענא דאתשיל מרי' עלה היא גופא מנלן ע"כ. והקשה דהתם ג"כ היכא דאתשיל מרי' עלה הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו ולא היה מעולם איסור עליו. ותירץ דיש לחלק בין היכא דלפי דברי העד מעולם לא חל כלל איסור על זה. אבל כאן שפיר היה מתחלה איסור אך עתה נפקע למפרע ונעקר מעיקרא שפיר מקרי חזקת איסור דעכ"פ מעיקרא היה איסור עליו יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד נהי דחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ מקרי מעיקרא היה איסור עליו. ואם כן בנ"ד לא מקרי כבישה בהיתר ואסור:
ג) אולם באמת ז"א ונלפע"ד לתרץ דיש לחלק נ"ד מהתם. דבאמת צריכים להבין סברת הדרכי משה והמג"א הנ"ל. דכבישה בהיתר מותר. מה לי אם בשעת הכבישה כבר היה האיסור או אח"כ. ונראה לי סברתו ע"פ מ"ש הר"ן בחולין (פכה"ב) בנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ובאיסור אסור. וכ' דנ"ט בר נ"ט הוי רק טעם קליש מש"ה באיסורא דמכבר הוא איסור נשאר באיסורו אבל בהיתר לא יכול איסור לחול על טעם קלוש יע"ש. ונראה לי דה"ה בכבוש ס"ל להדרכי משה דבכבוש ג"כ אינו קולט טעם גמור כמו ע"י בישול ממש. ומ"ה בכבוש באיסור אסור. כמו בנ"ט בר נ"ט. אבל בכבוש בהיתר רק שאח"כ בא עליו האישור שוב לא יכול לחול האיסור על טעם קלוש שאינו טעם גמור כמו בנ"ט בר נ"ט דהתירא:
ד) לפ"ז יש לחלק בנ"ד לענין כבוש מקרי כבוש בהיתר אף דבשעת כבישה הי' באיסור נדר. מ"מ כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ הוי למפרע טעם שאינו גמור של היתר. ושוב לא יכול להיות נאסר מצד נדר השני. דהאיסור לא יכול לחול על טעם שאינו גמור כנ"ל. אולם התם ביבמות דמיירי לענין ע"א נגד חזקת איסור דאינו נאמן. אף דחכם עוקר הנדר מעיקרו. מ"מ כל זמן שלא התיר הנדר היתה בחזקת איסור אף דראינו אח"כ שהחזקנוה בטעות מ"מ מיקרי חזקת איסור ושוב אין הע"א נאמן. דחזקה בטעות ג"כ מיקרי חזקה. וכ"כ בתבואות שור (סי' י"ח ס"ק כ"ט) דחזקה שמחזיקין אף שהוא בשקר ג"כ מקרי חזקה והביא הרבה ראיות לזה יע"ש. וכ"כ בס' מקור מים חיים (בקונטרס עגונא דאיתתא סי' ב') והביא ראי' לזה מאה"ע (סי' קנ"ו) היכי דלא מוחזק לנו באחין נאמן לומר שיש לו בנים כיון דהוא קיימא בחזקת היתר לשוק. אף שאח"כ נודע לנו שיש לו אחים מ"מ כיון דאמר לנו בשעה שלא נודע לנו שיש לו אחים מקרי חזקת היתר לשוק אף שהוא בטעות יע"ש דאשתמיטתי' במחכת"ר שכבר קדמו הרב תב"ש בגוף סברתו. וגם אני הבאתי ראי' לזה מכתובות (דף כ"ו ע"ב) ורשב"ג סבר אנן אחתינן לי' ואנן מסקינן לי' כו' וכ' רש"י ד"ה ואנן מסקינן לי' וז"ל ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקה קמייתא דאסקינהו ע"פ עד הראשון שהוא נאמן כו' עכ"ל. וקשה מה מהני חזקה קמייתא דאסקינהו ע"פ עד ראשון הא נתברר כעת שבא עד השני שבטעות אסקוהו. אע"כ הטעם דאף חזקה בטעות ג"כ מקרי חזקה וז"ב. לפ"ז א"ש דברי הגהת מיימונית דשם מודה דמקרי נגד חזקת איסור דגם חזקה בטעות מקרי חזקה ומ"ה לא מהימן ע"א. אבל לענין כבישה מקרי כבישה בהיתר כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרא. אבל אם הבעל היפר לה דמיגז גייז אז הוי כבישה באיסור ואסור בנ"ד:
ה) אולם לכאורה יש להשיג על זה דעיקר היתר שלי באם התיר החכם ע"פ דברי המג"א הנ"ל דהוי כבוש בהיתר. והנה ראיתי בס' מקור מים חיים ביו"ד (סי' ק"ה) שהשיג על הח"ד שהסכים עם המג"א הנ"ל וסתר ראיותיו והביא ראיות דגם כבוש בהיתר אסור. ואחד מראיותיו של המקור מ"ח מהא דפסחים (דף מ"ד ע"ב) דקאמר הש"ס רע"א טעם כעיקר מנ"ל יליף מבב"ח לאו טעמא בעלמא היא ואסור ה"נ ל"ש. ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא כו' אלא ראי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי בשל לי' בישולי אסור ע"כ. ואם איתא דבהתירא בלע לא אמרינן כבוש ה"ה כמבושל א"כ אמאי הוי בב"ח חידוש הלא מצינו דוגמתו בהתירא כגון חמץ שנכבש עם מצה קודם פסח מותר לאכול בפסח לאכול שנכבש בהתירא לא אמרינן כבוש ה"ה כמבושל ומותר לאכול המצה בפסח ואם בשיל בישולי קודם הפסח חמץ עם מצה פשיטא דאסור לאכול המצה בפסח דטעם כעיקר דאורייתא א"כ הרי מצינו דוגמת בב"ח ולא הוי חידוש יע"ש. א"כ בנ"ד גם אם התיר החכם אסור בנ"ד דאף כבוש בהיתר אסור:
ו) אולם לפענ"ד צדקו דברי החו"ד להלכה דכבוש בהיתר מותר דהמג"א (בסי' תנ"א) הביא דין זה גם בשם המרדכי. וא"כ דעת המרדכי והדרכי משה והמג"א והחו"ד מסכימים לדין זה דכבוש בהיתר מותר ורק דעה אחת של המקור מ"ח שחולק בזה. לכן נלפע"ד לתרץ השגותיו ולדחות ראיותיו. מה שהביא ראי' מהא דפסחים (דף מ"ד ע"ב) הנ"ל אינו ראי' דהא המקמ"ח בעצמו הביא דברי התוס' בע"ז (דף ס"ז.) דטעמו ולא ממשו נקרא בב"ח על האיסור החלב דהחלב קיבל טעם מהבשר משא"כ הבשר מקרי טעמו וממשו. דבבשר יש ממשות של חלב וכ"כ בשם הפר"ח יע"ש. ואני מצאתי ג"כ כן ברשב"א בחי' לחולין (דף צ"ח.) יע"ש. לפ"ז נלפע"ד דהא העליתי לעיל סברת הדרכי משה והמג"א הנ"ל דכבוש בהיתר מותר מטעם דלא הוי טעם גמור כמו ע"י בישול. ומ"ה הוי כמו נ"ט בר נ"ט דהתירא דלא יכול לחול עליו שם איסור. ואם כן בכובש חמץ עם מצה ג"כ נבלע לתוך המצה רק טעם קלוש. לפי זה מיושב קשית המקור מים חיים. דשפיר קאמר בפסחים שם דבב"ח חידש דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי אסור. פירוש דהוי חידוש מה דבב"ח ע"י כבישה מותר הבשר וגם החלב. בשלמא מאי דמותר החלב אינו חידוש דמצינו דוגמתו גם בכבוש בהיתר בחמץ לפני פסח. דכבוש בהיתר הוי רק טעם קלוש כקשית המקור מ"ח. אולם הבשר למה מותר דשם נבלע טעמו וממשו של החלב ואז בוודאי טעם כעיקר ואפ"ה מותר ע"י כבישה. וזה לא מצינו בשאר איסורים [דבשאר איסורים בכה"ג דטעמו וממשו נבלע ע"י כבישה אף בכבוש בהיתר אסור דבזה ל"ש סברתי דהוי טעם קלוש] רק בבב"ח מצינו כן. א"כ חידוש הוא ואפ"ה בבישול אסור. וכיון דחידוש הוא לא נוכל למילף מזה טעם כעיקר גם בבישול. וז"ב בעזה"י:
[שוב מצאתי כעין זה בשו"ת נוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו שהשיג שם על הש"ך ביו"ד (סי' פ"ג) שכ' דדוקא ציר דגים ע"י מליחה אינו אלא דרבנן. אבל ע"י כבוש וע"י בישול יוצא גוף הטעם ואסור מה"ת. והשיג עליו דאפילו ע"י בישול ציר דגים אינו מן התורה. דאל"כ אלא שיש חילוק כבר מצינו דומיא דבב"ח דאי תרי לי' כולי יומא שרי בשיל לי' בישולי אסור. א"כ קשיא סוגיא דפסחים (דף מ"ד ע"ב) וסוגיא דנזיר. יע"ש. שכ' אח"כ שיש לדחות ראי' זו ולעולם ע"י בישול אסור מה"ת ואעפ"כ כו' אבל ציר דגים שמותר בכבוש ואסור בבישול היינו מטעם שע"י כבוש אינו יוצא טעם רק ציר בעלמא אבל ע"י בישול יוצא טעם ממש א"כ אין זה המותר בכבוש שאסור בבישול רק דבר אחר כו' אבל בב"ח הנבלע בבשר ע"י כבוש היא חלב ממש כשם שהיא חלב ממש מה שנבלע ע"י בישול ואפ"ה זה שרי וזה אסור ולכן מחשב חידוש כו' יע"ש א"כ מבואר כעין תירוצי ומיושב השגת מקור מ"ח בטוב טעם]:
ז) עתה נתרץ השגת המקור מ"ח על הראי' שהביא הח"ד לדין של הדרכי משה והמג"א משביעית (פ"ז מ"ז) דקתני וורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט הוורד ומפרש הרב ברטנורה דהיינו קודם זמן ביעור. ותמה שם התי"ט דמה בכך שילקט הוורד הא מ"מ נשאר הטעם בשמן ולפי הנ"ל לא קשה מידי דקודם זמן הביעור הוי התירא בלע ולא אסור כבוש יע"ש. ועל זה כ' הרב מקור מ"ח להשיג דאין ראי' כלל כי תמיהת התי"ט אין כאן תמוה כלל דהנה בפ"ט דשביעית (משנה ה') תנן הכובש שלשה כבשים בחבית אחד רא"א אוכלין על הראשון רי"א אף על האחרון. ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החביות יע"ש בפי' הר"ב ותי"ט שם דמביא דברי התוס' בזבחים וע"ש בתי"ט מה שהניח בתימא דברי הרב דפסק הלכה כר"ג. א"כ הא דפי' הרב בספ"ז דשביעית שהשביעית אוסרת בנ"ט היא דלא כהלכתא. ואמר הרב מקור מ"ח דלק"מ דהנה בע"ז (דף ס"ז) איתא אר"א א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וע"ש בתוס' דעל האיסור החלב מקרי טעמו ולא ממשו דהחלב קיבל טעם מהבשר משא"כ הבשר מקרי טעמו וממשו יע"ש. והנה קיי"ל בכל דוכתא טעם כעיקר מדאורייתא והיינו דילפינן לה ממשרת דטעם ג"כ אוסר מה"ת. אבל טעמו וממשו לא צריך למילף ממשרת דבלא"ה אסור מדאורייתא כמ"ש התוס' שם. ועתה א"ש דהנה קיי"ל כר"ג כל שכלה מינו מן השדה יבער מינם מן החבית וטעמו אינו אסור משום דטעם חשוב כמבוער וילפינן לה מהך קרא דאיתא בת"כ וגילה לנו התורה דבזה נשתנה איסור שביעית מכל איסורים שבתורה דבזה טעם אינו כעיקר וחשוב כמבוער. ובהכי מיושב הא דפי' בספ"ז דשביעית שהשביעית אוסר בנ"ט כוונתו על טעמו וממשו כגון תערובות לח בלח. דהשיעור בנ"ט משא"כ כאן גבי שלשה כבשים דליכא רק טעמא ולא ממשו בזה פוסק שפיר דהלכה כר"ג דטעם חשוב כמבוער. ובזה מתורץ תמיהת התי"ט במשנה דוורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד דמאי מועיל דהא השמן קיבל טעם הוורד ולפ"ז לק"מ דהא שמן קיבל טעם הוורד מקרי טעמו ולא ממשו ובזה קיי"ל דטעם ה"ה כמבוער יע"ש. א"כ נדחה ראיית הח"ד משם דדוקא בשביעית אמרינן דטעם חשוב כמבוער. אבל לעולם בשאר איסורים אף טעם כבוש דהתירא ג"כ אסור:
ח) עוד משיג המקור מ"ח על הח"ד והביא ראי' להיפך דגם בהתירא בלע אמרינן כבוש כמבושל מתוס' פסחים (דף נ"ב.) ד"ה הכובש שלשה כבשים שהביא, דברי התו"כ דפליגי בקרא כו' מכאן אמרו חכמים הכובש ג' כבשים רא"א כיון שכלה א' מן השדה יבער הכל מן הבית כו' וא"ת לר"א לשתוק קרא מיני' כו' וי"ל דסברת ר"א דאי לאו האי קרא הו"א דאותו המין דוקא יבער ולא יותר כו' והו"א דנחשב כמבוער כיון שאין כאן אלא טעם עכ"ל. ואי ס"ל להתוס' היכא דבהתירא בלע לא אמרינן כבוש כמבושל ל"ל לדחוק לר"א הלא בלא"ה לק"מ דאי לאו קרא הו"א דבהתירא בלע קודם זמן הביעור לא אמרינן כבוש כמבושל. לכן קמ"ל קרא דיבער הכל אע"כ דלא כחו"ד: ט) עוד השיג המקור מ"ח על הח"ד מדברי ר"ג דסובר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם ה"ה כמבוער ועי' בתי"ט דנפ"ל ג"כ מהך קרא דר"י וס"ל דאי לאו האי קרא הו"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דאין ביעור הו"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא דטעמו כמבוער ומותר וצ"ל דס"ל סברא הפוכה מר"א ואם איתא דבשאר איסורים בכבוש בהתירא לא אמרינן דהוי כמבושל ל"ל קרא לר"ג דמיירי קודם זמן הביעור והתירא בלע אע"כ דלא כח"ד ולכן צריך קרא יע"ש שהאריך בזה:
י) ונלפע"ד לתרץ דברי החות דעת דברורים הם להלכה. וליישב השגות הרב מקור מ"ח. דנלפע"ד לעולם בכבוש בהתירא דמותר כמ"ש המרדכי והדרכי משה והמג"א והח"ד. ונראה לי סברתם דיש חילוק בין כבוש בהיתר לכבוש באיסור ע"פ מ"ש הב"י ביו"ד (סי' ס"ט) בשם מ"כ על תשובת רשב"א בבשר המלא כפור וקרח דיש ללמוד דאף בבשר שנשרה יום שלם אע"ג דמפליטו במלח מהאי דאי תרי לי' כולי יומא אפ"ה לא עדיף מכלי שני דאינו מבשל ויוצא ע"י מליחה יע"ש א"כ מוכח דהא דאמרו כבוש כמבושל אינו רק שמבליע ומפליט אבל לא מיקרי בישול והוי רק ככלי שני ויעי' בפמ"ג ביו"ד (סי' ק"ה במ"ז סק"א) שכ' ג"כ דאינו מבשל. שוב נזכרתי מדברי הש"ך (סי' ס"ט ס"ק ס"א) שהביא בשם הת"ח כלל ג' וז"ל דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ופולט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב יע"ש. וכ"כ הפר"ח שם ב' הת"ח. ונלפע"ד דמה שיוצא רק ע"י כלי שני ולא ע"י בישול אינו טעם גמור רק דמפליט ומבליע. רק דבאיסור גם טעם קלוש כזה אסור. אבל בכבוש בהיתר דהוי רק טעם קלוש דהתירא לכן מותר דלא יכול לחול האיסור על טעם קלוש דהתירא וכמו שהבאתי לעיל ב' הר"ן בנ"ט בר נ"ט דהתירא יע"ש. וה"ה בכבוש בהיתר דאינו טעם גמור ע"י כבישה. ומ"ה לא יכול לחול עליו איסור והנה הרמ"א כתב ביו"ד (סי' ס"ט) בשם מרדכי וראב"ן והגהת אשר"י דבשר שנמלח ולא הודח אפילו לא הושם רק בכלי שני והיס"ב הכל אסור דמאחר שיש מלח וציר אפילו בכ"ש מבשל יע"ש. ואף שהרש"ל חולק שם מודה בנ"ד כמובן למעיין בדבריו. והנה במתני' דשביעית (פ"ט מ"ה) בכובש שלשה כבשים כ' שם בברטנורה דמיירי שנכבשו בחבית של חומץ או של ציר כדי שיתקיימו ג' מיני הירק יחד יע"ש. ויעי' בס' הישר לר"ת מס' פסחים (סי' רס"ב) וא"כ כיון דמיירי שהכבישה הי' ע"י חומץ או ציר. הוי כמו כלי שני ביס"ב ויש שם מלח וציר דמבשל אפילו בכלי שני. וא"כ בשאר איסורים בכה"ג אף אם הי' התירא בלע ג"כ אסור. דכל הטעם דכבוש בהיתר מותר הוא משום דהוי רק כ"ש ואינו מבשל רק מפליט ומבליע. והוי רק טעם קלוש כנ"ל. אולם אם הכבישה היתה בחומץ וציר דמבשל כנ"ל. והוי טעם גמור. ואז גם בכבוש בהתירא הוי כמו במבושל בהתירא דיוצא טעם גמור ויכול לחול עליו איסור אח"כ. וה"ה בחמץ בפסח מצינו רק קולא בכבוש בהיתר ולא בבישול בהיתר. וא"כ ה"ה הכובש שלשה כבשים בחבית אחת פליגו בזה. ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון וכ' הברטנורא מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו וכמ"ש התוס' בפסחים (דף נ"ב.) ב' ת"כ דסבר ר' אליעזר דאי לאו האי קרא הו"א דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים והו"א דנחשבים כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם יע"ש והיינו דאשמעינן דדמי לשאר איסורים דבכה"ג דמיירי בכובש שלשה כבשים בחבית של חומץ או של ציר דהוי ככלי ראשון ומבשל. ואז גם בהתירא בלע דיוצא ע"י בישול טעם גמור ומ"ה בשאר איסורים אסור. והו"א דבשביעית דקיל איסורו דמותר באכילה לעניים טעמו מותר. מ"ה גלי קרא דטעמו אסור כמו בשאר איסורים. לפ"ז מיושב השגת הרב מקור מ"ח על הח"ד מדברי התוס' אלו בדעת ר' אליעזר כמובן:
יא) עוד כ' התוס' ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם מן המותרין והכי קאמר וכו' נראה סברתו דס"ל דשביעית הטעם חשוב כמבוער דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דשרי לעניים וזה מצד הסברא וגלי קרא להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם מן המותרין. ור"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. וכ' התוס' וז"ל ור"ג סבר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער וכ' התי"ט על זה ונ"ל דאתיא לי' נמי מקרא דדריש ר' יהושע וס"ל דאי לאו ההוא קרא הו"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור הו"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמא קמ"ל הך קרא כו' אע"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית יע"ש. דאי לאו האי קרא הו"א דדומה לשאר איסורים אף דהתירא בלע היכא דיוצא טעם גמור ע"י בישול או ע"י כלי שני בחומץ וציר דאסור. קמ"ל קרא דשביעית טעמו כמבוער. דמותר בכה"ג כיון דטעמו יצא בהיתר. אבל לעולם בשאר איסורים בהתירא בלע היכי דהטעם יוצא רק ע"י כבישה בלא חומץ וציר. דהוי רק ככלי שני כנ"ל. דאינו טעם גמור. כיון דהוי כבוש בהיתר ואינו טעם גמור מותר. אבל בכבוש בחומץ וציר אף בהתירא בלע דיוצא טעם גמור בשאר איסורים אסור. אבל בשביעית גלי קרא דטעמו כמבוער. כיון דיצא בהיתר. אבל לעולם היכא דיצא ממנו לאחר הזמן ביעור דיצא טעמו באיסור אז היוצא משביעית כמותו כמבואר בחולין (דף ק"ך ע"ב) הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצא מהן כמותן כו' עכ"ל הש"ס. א"כ מבואר דשביעית ג"כ היוצא ממנו כמותן. משמע דאף טעמו בלא ממשו היוצא ממנו כמותו. דאם נימא דזה דוקא בטעמו וממשו. יקשה דהא פירש שם רש"י ד"ה חדש שעושה שכר מן השעורין וזה רק טעמו ולא ממשו כמובן וקאמר בגמרא מנלן. וכי תימא ליגמר מהנך [פירוש מחמץ וחלב ונבלה. רש"י] מה להנך שכן איסור הבא מאיליו. נראה דאילו הוי מצינן למילף מחמץ ולא הוי לי' פירכא איסור הבא מאליו ניחא הא דתניא בחדש דמשקין היוצא מהן כמותו ואי ס"ד דבחמץ משקין היוצא מהן אינן כמותו אלא דוקא בטעמו וממשו אבל בטעם לבד אינו כמותו. הא ליכא למיגמר כלל מחמץ ואינך אלא ודאי דגם טעמו בלא ממשו ג"כ אסור בחמץ ואינך. ויעי' בשו"ת ח"צ (סי' כ') שהאריך בזה. ויע"ש ברש"י ד"ה שכן איסור הבא מאליו וז"ל ותינח למילף מיניהו טבל וחדש ושביעית וכלאי הכרם. אבל הקדש לא אתי מינייהו עכ"ל. א"כ מבואר דיליף שביעית מחמץ ואינך וכיון שכבר העליתי דבחמץ אף בטעמו ולא ממשו הוא כעיקר א"כ ה"ה בשביעית טעמו ולא ממשו כעיקר אחר הביעור. ושאני לפני הביעור דטעמו כמבוער דגלי קרא. ואף שהפ"י בפסק חדש האריך להשיג על הסוגיא דחולין והעלה דעיקר כסוגיא דפסחים אולם יעי' ברמב"ם בפ"ט מה' נדרים דבכל הדברים משקין היוצא מהן בספק א"כ מוכח כהרב ח"צ. ויעי' במחנה אפרים ה' נדרים (סי' ל"ב) שהרגיש בדברי הרמב"ם יע"ש. וא"כ הסוגיא דחולין היא כפי ההלכה דקיי"ל כר"ג. ושאני התם דגם ר"ג מודה דבזה כיון דמיירי לאחר זמן הביעור לא אמרינן טעמו כמבוער. לפ"ז מיושב גם השגה השלישית על הרב ח"ד מדברי ר"ג כנ"ל. דשפיר קאמר דצריך קרא דאי לאו קרא אף דמיירי בהתירא בלע מ"מ כיון דמיירי כאן בכבוש ג' כבשים בחומץ וציר גם בשאר איסורים בהתירא בלע כיון דהוי טעם גמור אסור מ"ה צריך קרא לומר דטעם כמבוער:
יב) ומה שהקשה התי"ט בשביעית (פ"ז מ"ז) דיש להפליא בדברי הרב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת וכו' דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא וורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד. וקשה דהא אף קודם הביעור בנ"ט וטעם נשאר בו. ועוד קשה קשית התי"ט (פ"ט ה"ה) דשם כתבו דקיי"ל כר"ג דטעם ה"ה כמבוער ולמה כ' כיון דקודם הביעור בנ"ט. נלפע"ד לעולם דהלכה כר"ג ומ"ה א"ש ברישא בוורד חדש שכבשו בשמן ישן דטעמו מותר כיון דהוי קודם זמן הביעור דהא גלי קרא דטעם הוא כמבוער. אף דכאן לא מיירי בכבוש בחומץ וציר. מ"מ כבר כ' הפסקי תוס' בע"ז (פ"ב סי' ע"ד) דשמן זתים עז וחריף ומפליט כמו רותחין ואפילו צונן עכ"ל יע"ש. ויש להביא ראי' לפסקי תו' מפי' המשניות לרמב"ם פ"ב דערלה שכ' כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם כו' עכ"ל נלפע"ד הסברא דס"ל להרמב"ם דשמן זתים הוי ג"כ דבר חריף כמו תבלין ובצלים. ולפ"ז בשומן גם הרמב"ם מודה לדעת הט"ז ביו"ד (סי' צ"ח) דלא מקרי עביד לטעמי' מפני דלא הוי דבר חריף ודוקא שמן דהוא דבר חריף מקרי עביד לטעמי'. ולפ"ז נדחו במחכת"ר דברי הגאון רז"ש בא"ח סי' תקי"ג בקו"א סק"ד שהוכיח מדברי רמב"ם אלו דלא כט"ז. אולם האמת כדעת הפמ"ג והח"ד והח"א כהט"ז וכנראה מש"ע ורמ"א בסי' צ"ח. ומ"ה הוי כמו כלי ראשון ע"י בישול ואפ"ה מותר כיון דהתירא בלע. אבל בסיפא דמיירי לאחר זמן הביעור כמ"ש הברטנורה מ"ה אסור. דבזה גם ר"ג מודה דטעם אינו כמבוער דגם בשביעית היוצא מהן כמותו כנ"ל. מ"ה בסיפא אסור בשביל הטעם. ומה שכ' הברטנורה לבסוף דשביעית אוסרת קודם הביעור בנו"ט. תירץ יפה בס' שושנים לדוד הובא בתוס' חדשים שם. דאין ר"ל אוסרת לענין דחייב בביעור אלא ר"ל אוסרת שאסור להפסיד ולעשות סחורה [וכן מבואר באמת בלשון הברטנורה] והכא ברישא ה"ק ילקוט כו' ויאכלם בקדושת שביעית ואינו חייב לבער עכ"ל א"כ הכל מיושב:
יג) אמנם לפ"ז נסתר לכאורה ראית הח"ד שהביא מרישא דמותר אף דנשאר טעם כקשית התי"ט משום דהוי קודם הזמן ביעור. דהתירא בלע. נלפע"ד דמ"מ ראית הח"ד במקומה עומדת. ע"פ מ"ש רש"י ותוספות ביבמות (דף קט"ו ע"ב) גבי אי חיישינן לתרי יצחק או לאו דרבא דאית לי' דלא חיישינן פשט איסורא מהנהו תרי שטרא דנפקא במחוזא וכתיב בהו חבי בר ננאי וננאי בר חבי דאגבי בהו רבא בר אבהו אע"ג דשכיחי טובא במחוזא והרגישו רש"י ותו' דהיכי פשט רבא איסור מממונא ושניהם לדבר אחד נתכוונו דמדמה רבא איסורא לממונא הכי דכי היכא דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזק מיהא לא חיישינן יע"ש. א"כ מוכח מכאן דאף דאיסורא מממונא לא ילפינן כברכות (י"ט ע"ב) מיהו כדמחתינן דרגא לאיסורא מממונא שפיר ילפינן. א"כ ה"ה בנ"ד נהי דלא נוכל למילף משביעית כל שיש טעם גמור ע"י בישול או ע"י כלי שני עם חומץ וציר דג"כ הוי כמו ע"י בישול כנ"ל. דבשביעית גלי קרא דאף דבשאר איסורים אסור טעם גמור כזה ואפ"ה בשביעית טעם כזה כשיצא בהיתר מותר. ואפ"ה טעם שיצא אחר הביעור היוצא מהן כמותו. א"כ ה"ה לשאר איסורין בנחית חד דרגא כגון דליכא טעם גמור כגון בכבוש בלא חומץ וציר דאז גם בשאר איסורים בכבוש בהתירא מותר דומה לשביעית דשם אף בטעם גמור מותר וה"ה בשאר איסורים בכבוש בהתירא כמ"ש הח"ד להלכה. היוצא לנו מכל זה כיון דקיי"ל כהמרדכי והדרכי משה והמג"א והח"ד דכבוש בהיתר מותר. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ באם היפר לה הבעל דמיגז גייז והוי כבוש באיסור בנ"ד היין אסור. אבל באם התיר לה חכם דעוקר הנדר מעיקרא דהוי כבוש בהיתר מותר בנ"ד היין:
יד) שוב נזכרתי מדברי הש"ך ביו"ד (סי' רל"ד ס"ק ס"ד) דנראה מדבריו שהעלה דאף דקיי"ל דבעל מיגז גייז אין הכוונה דרק מכאן ואילך מתיר רק דמיחל חלין ובטלין מיד דבחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאילו לא נדר כלל ואם התפיס אחר בנדרו והוא התירו אצל חכם גם השני ניתר שהוא כאילו לא נדר כלל. אבל הבעל אם מתיר ג"כ ניתר מעיקרא רק דלא הוי כלא נדר כלל רק שנדר ונתבטל מיד אחר הנד יע"ש. וא"כ בנ"ד נהי דבעל מיגז גייז והוי כנדר ונתבטל מיד. מ"מ כיון דהכבישה הי' איזה זמן אחר הנדר. שוב הוי כבישה בהיתר. וא"כ צריך להיות מותר גם כשהבעל מיפר. אולם עדיין צ"ע כיון דמדברי התוס' בנזיר (דף כ"א ע"ב) ד"ה בעל מיעקר. שכתבו להדיא וז"ל או מיגז גייז מהפרה ואילך הוא דמתבטל הנדר ועד הפרה הי' מקוים כו' לפי שהיתה הראשונה בכל דין נזירות עד ההפרה יע"ש. א"כ מדברי תוס' אלו נראה בעליל דעד ההפרה הנדר חל. וא"כ בנ"ד הוי כבישה באיסור. אולם לשיטת הש"ך הוי כבישה בהיתר כנ"ל. וא"כ הוי ספק כבוש וכבר קיי"ל ביו"ד (סי' ק"ה ס"א) בספק כבישה דאסור. ואף דהט"ז העלה שם להתיר בספק כבוש דמוקמינן לה אחזקת היתר דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק יע"ש. מ"מ האחרונים השיגו עליו ואף לפי מה שהעלה הכרו"פ כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע ספיקו אסור. אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ רק בחתיכה אחת ספק אם הוי כבוש בהיתר ומותר או הוי כבוש באיסור ואסור. וא"כ שוב מוקמינן על חזקה. אולם ז"א דכבר כ' הכנה"ג ביו"ד (סי' י"ח) וכ"כ המל"מ בה' טומאת צרעת (פרק ב') דבספיקא דדינא ל"ש לאוקמי אחזקה דבשביל החזקה א ישתנה הדין. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ הוי ספיקא דדינא אם הדין כתוס' דבעל מיגז גייז מכאן ולהבא או הדין עם הש"ך דאינו מיגז מכאן ולהבא רק דאמרינן דהנדר חל ואח"כ מופר מיד בזה ל"ש לאוקמי אחזקה ושוב אסור ובפרט דהט"ז בעצמו סותר משנתו דביו"ד (סי' ק"ד סק"ג) גבי עכבר מסכים לאסור ספק כבוש יע"ש. והעיר בזה בהגהות יד אברהם. אולם עכ"פ בנ"ד אם הי' ספק אם שהה מעל"ע בזה ודאי יש להקל דהוי ספק ספיקא ספק שמא הוי כבוש בהיתר ומותר כנ"ל. ואף אם הוי כבוש באיסור שמא לא שהה מעל"ע. ובזה גם לדעת הש"ך בנקה"כ מותר. וכעין דכ' הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ד) וז"ל ולא מחזיקין שמא הי' השומן רק כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל דמותר מכח ספק ספיקא. ספק נפל שם כשהי' קשה. ואת"ל כשהוא רך שמא נתקשה קודם שיעור כבישה יע"ש. וה"ה בנ"ד דהוי ס"ס ובפרט דבזה יש לסמוך על חזקת היתר דבספק אחד דדינא וספק א' דמעשה סמכינן על חזקה כמ"ש בשו"ת הגרע"א (סי' ל"ז) יע"ש. שהניחו בצ"ע. אמנם אם התיר חכם אז פשוט דמותר דהוי כבוש בהיתר כנ"ל:
:
טו) אולם יש להשיב על זה דנהי דהחכם עוקר הנדר מעיקרו. מ"מ הא השעה"מ בה' שבועות (פ"ו הי"ח) העלה דהא דאמרינן אכלה כולה נשאלין עלי' ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע"י פתח דמשוי לי' הנדר טעות כאילו אינו. אבל בנדר הניתר ע"י חרטה וכ"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצא חילוק זה לראשונים ג"כ בהא דקיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע"ש. א"כ מבואר דהחכם היכא דמתיר הנדר ע"י חרטה אפילו בחרטה דמעיקרא וכ"ש בחרטה דהשתא אינו עוקר הנדר מעיקרו ורק מכאן ולהבא. א"כ בנ"ד דמיירי דהתיר החכם ע"י חרטה שוב אינו עוקר מעיקרא והוי כבוש באיסור. וא"כ לדינא יש נ"מ דהיכא דהחכם מתיר הנדר ע"י פתח אז דוקא מותר דהוי כבוש בהיתר. אולם אם מתיר ע"י חרטה אפילו בחרטה דמעיקרא הוי כבוש באיסור ואסור בנ"ד. אולם כשהפיר הבעל אם בוודאי נשתהה מעל"ע יש לאסור מטעם ספק כבוש. ואם יש ספק אם נשתהה מעל"ע אז מותר מטעם ס"ס כנלפע"ד. אלה דברי ידיד נפשו דו"ש באהבה עזה מצפה לתשובתו הרמתה:
שלמה אברהם רזעכטע: