אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה יורה דעה סימן יב

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה יורה דעה סימן יב

שלמה יורה דעה סימן יא

ב"ה יום י"ד כסלו תרכ"ח אזארקאוו. החיים והשלום וכט"ס לכבוד ידיד ד' ה"ה הרב הגאון הגדול סיני ועוקר הרים. נזר הקודש. צדיק ונשגב. חכם חרשים. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה אביגדור יהודא ליב הלוי שליט"א. אבד"ק בלאשקי [ואח"כ אבד"ק קויל ושם מנוחתו כבוד זצוק"ל]:

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. יקרת מכתבו לנכון הגיעני. שמחני במו עטו בדבריו המתוקים מדבש. והנני נותן לו תשואות חן על טובו שפלפל בדברי מורי ורבי. והנני להציע לפני כ"ג אשר עלה ברעיוני ליישב את השגותיו ולהצדיק דברי מורי זצ"ל:

א) כת"ר כתב וז"ל הנה מה שהבאת ב' רבך מדברי ריטב"א אין דמיון דאם נימא דמותר אח"כ ל"ה כשאר איסורים דיהיה לו היתר כו' והריטב"א לא כתב רק על אפרן כו' משא"כ הכא אם היינו אומרים דמותר לאחר שנסקל היה ממון דידיה כיון דעומד למצותו עכ"ל הזהב. נראה שכוונת כ"ג לחלק דהריטב"א לא כתב רק על אפרן דאינו בעולם דכי קלא הוי ליה כגופא אחרינא. וכמו שכתב באמת הרשב"א בקידושין (דף נ"ו ע"ב) לתרץ קשיית הראשונים למה אינה מקודשת באפר יע"ש. אולם בשוה"נ נשאר הגוף מונח לפנינו. וכיון דעומד לסקול כסקול דמי. וכתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שטר כיון דעומד למצותו יע"ש. אמנם באמת ז"א דהריטב"א לא נחית לחלק כן. יע"ש בקידושין בריטב"א (דף נ"ו ע"ב) ורק מדברי הרשב"א הנ"ל באמת הוכיח בשו"ת דברי חיים ה' חמץ (סי' א') שס"ל דא"ה יש לו בעלים. אולם הרשב"א בעצמו סותר משנתו בנדרים (דף מ"ז ד"ה בחיי) וגם בשו"ת הרשב"א (סי' תשמ"ו וסי' ר"ב) העלה דאה"נ אין להם בעלים. ויעי' באבני מלואים במפתח לחלק א' שהעלה בדעת הריטב"א שהבאתי שס"ל דאיה"נ אין להם בעלים ולא נחית לחלק מפני דאפר הוי ליה כגוף אחרינא. ועוד דגם בשוה"נ כיון דיש שינוי אם סקלי' מיסקל מחיים למיתה אין לך שינוי גדול מזה. ויעי' בתוס' ב"ק (דף ס"ה ע"ב) ד"ה הא. דמחמת השינוי הוי ליה כגופא אחרינא ונ"ד הוא כ"ש משינוי דהתם. וא"כ גם בשוה"נ דומה למ"ש הריטב"א בנשרפין דשניהם עומדים למצוה. דעומד לשרוף כשרוף דמי. כתוס' יבמות (דף ק"ד.) ויעי' בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ח) שהעלה דעומד לשרוף כשרוף דמי אבל עומד לקבור אינו כקבור דמי. ואשתמיטתי' במחכת"ר דברי התוס' ביבמות הנ"ל דתלי זה בשני תירוצים של התוס' ויעי' בפר"ח באה"ע (סי' קכ"ד) היוצא לנו מזה דהדמיון נ"ד לדברי הריטב"א עולה יפה:

ב) ועוד דלו יהיה כדברי כ"ג ששוה"נ לפי דברי מורי זצ"ל מקרי ממון דידיה יען דעומד למצותו ויהיה מותר אח"כ. מ"מ לא קשה מידי. דהא לא אמר דאליבא דאמת דשוה"נ הוא מותר בהנאה אחר סקילה משום דנעשית מצותו. אלא אמר דהוי אמינא דנימא משום דנעשית מצותו מותר. ומש"ה גלי קרא וכתב לא יֵאָכל דהא אסור בהנאה גם לאחר שנעשית מצותו. אם כן אליבא דאמת גם לדברי מורי זצ"ל הוא אסור בהנאה. ומש"ה ממילא גם קודם סקילה לא הוי ממון דידיה דהא עומד למצותו וגם לאחר סקילה הוא אסור בהנאה. מ"ה ניחא דהמקדש בשוה"נ דכ' במתני' דקידושין דאינה מקודשת. היוצא לנו מזה דבאמת שוה שוה"נ לשאר איה"נ דנשרפין אפרן מותר. מ"מ לא הוי ממון דידיה כמ"ש הריטב"א ופקע שם בעלים כ"ז שלא נעשית מצותו. ומיושב קושיית כ"ג:

ג) ואף לשיטת ר"ת דשוה"נ מחיים מותר שייך ג"כ סברת מורי ז"ל דפקע שם בעלים מיניה כתוס' זבחים (דף ע"א.) ד"ה אפילו וז"ל ועוד אומר ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים. ופי' דכולה האי שמעתתא כו' והא דאמר בס"פ שור שנגח דו"ה (דף מ"ה) דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרדיא היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסקלו ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם כו' עכ"ל. א"כ מבואר בתוס' דכשנגמר דינו פקע שם בעלים מיניה. וא"כ דומה להנשרפין: ד) כת"ר שפך עוד סוללה לסתור תירץ של מורי ז"ל על הרמב"ם ז"ל. הא ר"ת ס"ל דשוה"נ מחיים מותר א"כ לא שייך לומר ביה נעשית מצותו ומותר כמ"שהריטב"א יומא (דף ס'.) דהיכי דקודם מצותו אין מועלין בו ל"ש לומר משום דנעשית מצותו אמ"ב עכ"ד:

ה) ונלפע"ד לתרץ דיפה דייק הרמב"ם ז"ל מלא יאכל. דאם הי' כתוב לא יאכל הו"א לאחר שסקלו דמותר משום דנעשית מצותו. והוי אמינא דהדין דשוה"נ אסור מחיים כמו צפורי מצורע אליבא דר"ל כדאמרינן בקידושין (דף נ"ז.) מהו דתימא מידי דהוי אקדשים דמחיים אסורי ואתיא שחיטה ומכשרה להו קמ"ל יע"ש. וא"כ ה"ה בשוה"נ. ודייק הרמב"ם מדכתיב לא יאכל דגם לאחר סקילה ג"כ אסור בהנאה והטעם משום דקיי"ל כר"ת דשור הנסקל מחיים מותר ומש"ה ל"ש בי' סברא דנעשית מצותו כסברת ריטב"א ביומא (דף ס'.) הנ"ל. ושיטת ר"ת דשוה"ל מחיים מותר הוא אליבא דאמת דאשמעינן קרא דלא יאכל. דאסור בהנאה גם לאחר סקילה [ולא מטעם דהוי גזה"כ דאף דנעשה מצותו מ"מ אסור כמו בצפורי מצורע לר"ל. ז"א. דא"כ יקשה קשיית כבוד גאונו דיהיה ג' כתובים הבכ"א ואמאי לא הביא בזבחים (דף מ"ו) רק שני כתובים הבכ"א ופריך למ"ד דשני כתובים הבכ"א מלמדין מאי איכא למימר] ומיושב קשית כ"ג משיטת ר"ת:

ו) לפ"ז אדרבה יש ראיה לשיטת ר"ת הנ"ל דאם מחיים אסור אמאי אסור בהנאה לאחר סקילה הא נעשית מצותו. ואין לתרץ דהוי גזה"כ מלא יאכל כמו בעגלי ערופה דא"כ אמאי לא אמרינן בזבחים (דף מ"ו.) דהוי ג' כתובים הבכ"א כקשית כ"ג. אע"כ דאשמעינן קרא דלא יאכל כשיטת ר"ת דמחיים מותר ומש"ה לא שייך ביה נעשית מצותו ואסור בהנאה לאחר סקילה. ומיושב ג"כ קשיית כבוד גאונו מזבחים דלא חשבו ג' כהבכ"א. לפ"ז יש ראיה לשיטת הריטב"א דיומא (דף ס') הנ"ל. דאל"ה יקשה ג"כ קושיא הנ"ל אמאי אבה"נ לאחר סקילה הא נעשית מצותו ולא נוכל לתרץ דהוי גזה"כ כנ"ל דא"כ יקשה דיהיה ג' כהבכ"א. אע"כ כסברת הריטב"א:

ז) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגות כ"ג על תירץ של מורי ז"ל על הרמב"ם. ונראה להביא ראיה דלא כריטב"א יומא הנ"ל מתוס' יומא (דף נ"ט ע"ב) וז"ל ד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בה. וא"ת אדרבה נימא איפכא לאחר כפרה כלפני כפרה דאין לך דבר שלא נעשית מצותו ואין מועלין בו כו'. וי"ל איכא עגלה ערופה דקודם מצותה מותרת כו' עכ"ל. א"כ מבואר בתוס' דבע"ע מותר מחיים. א"כ קשה איך אמרינן בזבחים דבע"ע הוי ב' כהבכ"א. אף דנעשית מצותו אבה"נ. דאי לאו קרא הו"א דמותר משום דנעשית מצותו. הא לפי סברת הריטב"א היכי דקודם מצותו מותר ל"ש ביה אח"כ נעשית מצותו. אע"כ דהתוס' ס"ל דגם היכי דקודם מצותו מותר אפ"ה שייך אם נעשית מצותו מותר וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן. ומיושב קשיית כ"ג:

ח) אולם לפ"ז הדרא קשיית כ"ג לדוכתא דיהיה ג' כהבכ"א דהא בשוה"נ אף דמותר מחיים שייך ביה לומר דמותר לאחר שנעשית מצותו לפי סברת התוס' ומ"מ אמרה התורה דאבה"נ. ואמאי לא משני בזבחים דהוי ג' כהבכ"א: ט) ונלפע"ד לתרץ קשייתו ע"פ דברי התוס' בשבת (דף ע'.) שהקשו שם על הא דפירשו דלא ילפינן חילוק מלאכות מחריש וקציר דהוי ב' כהבכ"א והקשו דאכתי היכי ילפינן מלא תבערו דהוי ג' כתובים. ותירצו דלא הוי ג' כתובים מדלא כתבינהו או כלהו בלאו או כלהו בעשה יע"ש. לפ"ז מיושב קשית כ"ג. משום דהוי ב' כתובים תרומת הדשן וע"ע הם בעשה כתוס' זבחים (דף מ"ו: בד"ה ע"ע. וז"ל פירש"י מוערפו שם יע"ש. וביומא (דף ס"ט ע"ב) והרי תרומת הדשן. ופירש"י דכתיב ושמו אצל המזבח דטעין גניזה אלמא אבה"נ יע"ש. א"כ ע"ע ותה"ד שניהם בעשה מוערפו ושמו. אבל בשוה"נ יליף הרמב"ם מלא יאכל. א"כ הוא בל"ת. ומ"ה לא אמרינן בש"ס דהוי ג' כהבכ"א כסברת תוס' בשבת הנ"ל. אבל לעולם י"ל כמו שכתבתי דהו"א דאי לא כתב לא יאכל דלאחר סקילה מותר מדנעשית מצותו. אף לשיטת ר"ת דמחיים מותר כסברת תוס' יומא הנ"ל דלא כריטב"א הנ"ל:

י) עוד הקשה כ"ג כי מוכח מתוס' ישנים יומא (דף ס'.) דלא אמרינן סברא דנעשית מצותו ואין מועלין בו רק בקדשים מדלא הביא צפורי מצורע. ושוב ל"ש לומר בשוה"נ דהו"א דמותר לאחר סקילה מדנעשית מצותו. דשוה"נ אינו קדשים:

יא) ונלפע"ד לתרץ דמ"ה צריך קרא דלא יאכל דאי לאו קרא רק היה כתיב לא יאכל היינו יכולים לטעות דמותר לאחר סקילה משום דנעשית מצותו אף שאינו קדשים. מ"ה גלי קרא דלא יאכל דאסור אף לאחר סקילה. להורות לנו דבמקום שאינו קדשים ל"ש הא דנעשית מצותו אין מועלין בו. וממילא ניחא דלא אמרינן בזבחים דהוי ג' כהבכ"א משום דמכאן לא מוכח כלל סברא זו דבשוה"נ אינו בכלל קדשים ל"ש סברא זו דנעשית מצותו. וסברת התוס' ישנים דסברא דנעשית מצותו רק בקדשים הוא אליבא דאמת דגלי קרא דשוה"נ אסור לאחר סקילה. אם כן יש עוד הוכחה לשיטת הת"י הנ"ל באופן שכתבתי לעיל:

יב) לכאורה נוכל להקשות על תירוצי דא"כ למה כ' הש"ס בקידושין (דף נ"ז.) דמ"ה צריך לא תאכלו לרבות השחוטה משום דהו"א דהשחיטה אכשרה. והכוונה נראה דהו"א משום דנעשית מצות השחיטה מותר. מ"ה צריך קרא לאסור. וקשה דלפי דברי מוכח משוה"נ דבמקום דלא הוי קדשים לא אמרינן סברא דנעשית מצותו א"כ הדרא קשיית הש"ס לדוכתא. למה צריך קרא לרבות דאסור הצפור לאחר השחיטה:

יג) ונלפע"ד לתרץ דצריך עוד קרא כדי שיהיה גם בשאר איסורי' ש"כ הבכ"א דכל דנעשית מצותו מותר דבצפורי מצורע יליף מלא תאכלו דהוי ל"ת. ובשוה"נ יליף מלא יאכל כמ"ש הרמב"ם דדוקא בזה אסור אף שנעשית מצותו. אבל במקום דלא גלי קרא דאסור. אז אם נעשית מצותו מותר. דהו"א דדוקא בקדשים שייך סברא זו דנעשית מצותו מ"ה איצטרך קראי גם במקום דלא הוי קדשים לרבות דאמרינן גם בשאר איסורים סברא זו ולא קשה כלל מדברי התוס' ישנים (דף ס'.) דזה לשונו ד"ה משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה כו' והא דלא חשיב הכא שחיטה דצפורי מצורע שאסורה לפי זה קדשי' אלא מעשה חוץ כו' עכ"ל. וא"כ לא קאמר כלל דבמעשה חוץ לא אמרינן סברא זו דנעשית מצותו. רק כוונתו דמ"ה לא חשבו כאן. משום דכאן מיירי מקדשים. מ"ה מייתי השני כתובים מקדשים. אבל בצפורי מצורע אף דהוי גם כן ב' כתובים מ"מ אין לו שייכות לכאן דצפורי מצורע הוי מעשה חוץ. וז"ב:

יד) לפ"ז מתורץ בטוב טעם ג"כ קשיית כ"ג מה שהקשה עוד לפי סברת התוס' ישנים דיומא הנ"ל דדוקא בקדשים אמרינן סברא דנעשית מצותו. והא התוס' כתבו בתמורה (דף ל"ג ע"ב) דלהכי כל הנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו. והלא כל איה"נ אינן קדשים עכ"ד. אולם לפמ"ש א"ש. כיון דהוי צפורי מצורע ושוה"נ ב' כתובי'. מוכח דגם בשאר איסורים אמרינן סברא זו דנעשית מצותו מותר. ואם כן א"ש דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו. אבל הנקברין אפרן אסור דלא נעשית מצותו. דמשוך איסורייהו לעולם:

טו) ונלפע"ד להביא ראיה דלאו דוקא בקדשים אמרינן סברא דנעשית מצותו מדברי התוס' יומא (דף כ"ג ע"ב) ד"ה ילבש. ח"ל וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי הקרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש עכ"ל. וא"כ איך אמרינן ביומא (דף ס'.) משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבכ"א. הא בגדי כהונה לא קדשים נינהו. ול"ש בזה סברא זו דנעשית מצותו. אע"כ דאין הכוונה של תוס' ישנים דדוקא בקדשים שייך סברא זורק דמ"ה לא חשיב צפורי מצורע משום דהוי מעשה חוץ וכאן לא מיירי ממעשה חוץ. וא"כ א"ש תירץ של מורי ז"ל על הרמב"ם דהו"א דשוה"נ מותר בהנאה משום דנעשית מצותו מותר. אף דלא הוי קדשים. ואולי יש לחלק דדוקא לענין חוזר ומלמד בהיקש אין דינו של בגדי כהונה כקדשים אבל לענין נעשית מצותו אפשר דמקרי קדשים והוי ב"כ הבכ"א מעליא וצ"ע: טז) ונלפע"ד להביא ראיה מתוס' דלא ס"ל כסברת הת"י דיש לחלק בין קדשים למעשה חוץ. דראית התוס' ישנים הי' מדלא חשיב צפורי מצורע. ובאמת לפי מה שהעלתי לעיל ב' התוס' בשבת (דף ע'.) לא היה יכול לחשוב צפורי מצורע בהדי תרומת הדשן ובגדי כהונה. דשניהם בעשה. אבל צפורי מצורע הוי בל"ת מלא תאכלו אולם עם שוה"נ הוי ב' כתובים הבכ"א דשניהם בל"ת כנ"ל:

יז) ונראה לי להסביר הענין דצריך שני פעמים ב' כתובי' אחד בקדשים וא' במעשה חוץ. דהנה אמרינן בפסחים (דף מ"ה.) ונזיר (דף ל"ז ע"ב) דחולין מקדשים לא ילפינן. א"כ לא נוכל ללמוד מעשה חוץ מקדשים. ומש"ה צריך ב' פעמים ב' כתובים. לפ"ז מיושב ג"כ קשייתי מתוס' יומא (דף כ"ג ע"ב) הנ"ל דבגדי כהונה לא מקרי קדשים. דהנה התוס' העלו בשבועות (דף כ"ו ע"ב) וז"ל ואע"ג דתרומה חול הוא אצל קדשים כדאמרינן באיש מקדש ולא ילפינן מקדשים מ"מ קדשים נילף מיניה הלכך הוי ב' כתובים עכ"ל וכן העלה התוס' כלל הזה בקידושין (דף נ"ח.) יע"ש. ואם כן הכא בתרומת הדשן ובגדי כהונה דנהי דבגדי כהונה דהוי חול. מקדשים לא ילפינן. מ"מ תרומת הדשן מבגדי כהונה ילפינן וא"כ הוי ב' כתובים. ומ"מ לא היה יכול להביא צפורי מצורע. משום דהוי ל"ת. כנ"ל:

יח) [לכאורה דברי התוס' בשבועות (דף כ"ו ע"ב) הנ"ל שכ' דקדשים מתרומה ילפינן ובאמת מבואר בש"ס דר"פ האיש מקדש דגם קדשים מתרומה לא ילפינן דפריך מנ"ל שליחות בקדשים דאי מתרומה שכן חול הוא אצל קודש. ומצאתי שהרגיש בזה בספר שב שמעתתא (שער י' אות ד') מבעל שמן רוקח. ומתרץ דבאמת קדשים חמירי מתרומה. ובקידושין דרצה למילף קולא דיכול לעשות שליח בקדשים שפיר דחי דאין למילף קדשים מתרומה. אבל כאן דלחומרא דיהיה צריך לקיים מה שגמר בלבו שפיר כ' התוס' דנוכל למילף קדשים מתרומה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד היה יכול למילף קדשים מבגדי כהונה לחומרא דאף שנעשה מצותו מועלין בו. אע"כ דגלי קרא גם בקדשים דיהיה ב' כתובים לאשמעינן דנעשית מצותו מותר וא"ש]:

יט) ומה שהקשה עוד כ"ג ע"ד התוס' בסוף תמורה דלמה להו למימר דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו הלא כתב הר' יונה בברכות דבדבר דנשתנה נהפך להיתר וע' בחק יעקב (סי' תס"ז) א"כ הנשרפין אפרן מותר מטעם דנשתנה לדבר המותר ולמה להו הטעם דנעש"מ גם הוסיף להקשות למה הנקברין אפרן אסור והא נשתנה לדבר המותר עכ"ד היקרים:

כ) ונלפע"ד לתרץ דנוכל לומר דדעת התוס' כדעת הרז"ה דהיה חושש לאכול מוס"ק משום חשש דם. וכ"נ מדברי הרא"ש בפ"ק דברכות שכ' דראית הר' יונה מדבר איסור שנפל לדבש ונימוחה דכדבש דיינינן ליה. כ' הרא"ש גם ראייתו צריכה ראיה. וכ"ה דעת הראב"ד בפ"א מה' כלי המקדש שס"ל דמר דרור אינו מוס"ק. דא"כ איך יכנס בקטורת ובשמן הקודש דם חיה טמאה יע"ש. א"כ אפשר לומר דגם התוס' ס"ל כדעת הראב"ד והרז"ה והרא"ש ז"ל. מ"ה כתבו הטעם משום דנעשית מצותו:

כא) באופן אחר נוכל לתרץ קשיית כ"ג בהקדם קשיית כ"ג מדברי התוס' ישנים ביומא (דף ס'.) דמוכח משם דדוקא בקדשים אמרינן דנעשית מצותו מותר. אבל במעשה חוץ לא. לפ"ז נלפע"ד לתרץ קושיא אחת בירך חברתה. דהנה ז"ל התוס' בתמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור צ"ע טעמא מאי ואומר מורי הרמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך איסורי' כו' אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם עכ"ל. לפ"ז נלפע"ד דכוונת התוס' דס"ל כהתוס' ישנים דאין לך דבר שנעשית מצותו דוקא בקדשים רק דאפ"ה הנקברין אפרן אסור אף דנשתנה. דהתורה צוותה לקברו שיהיה מונח תמיד בקרקע. א"כ הוי כמו גיד הנשה דעץ בעלמא הוא מ"מ אסרה התורה כחולין (דף צ"ב ע"ב) ומ"ה לא פקע מיניה שם האיסור אף דנעשה עפר דמצותו לא נגמרה עוד ומשוך אסורייהו לעולם כמ"ש התוס'. ולא דמי למוס"ק דאין חיוב לקברו או לשרפו מ"ה מותר מדנשתנה. אבל כאן לא מהני משום דנשתנה כנ"ל. אבל בנשרפין אפרן מותר משום דהיכי דשרפו הוי נעשית מצותו. וממילא מותר מטעם דנשתנה כמו מוס"ק. דנהפך להיתר. ואין כוונת התוס' דהותר מדנעשית מצותו. דס"ל כהתוס' ישנים הנ"ל. אלא כוונת התוס' כיון דבנשרפין נעשית מצותו כו' שייך להתיר מטעם דנשתנה כנ"ל. כיון דחזינן דלא היה כוונת התורה רק לשרפה ותו לא. אבל בנקברין דלא נעשית מצותו לא מהני הטעם דנשתנה דכוונת התורה היתה שיהיה מונח תמיד קבור בקרקע ומיושב ג' קשיות הנ"ל. וכעין זה כתב הרב ים התלמוד בב"ק (דף ע"ד ע"ב) לפרש דברי התוס' בב"מ (דף ג'.) ד"ה מפני מה]. היוצא לנו מכל זה דכנים דברי מורי הגאון ז"ל בתירוצו את דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מא"ס. ומיושב כל השגות של כ"ג:

אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו:

שלמה אברהם בהמופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה