בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה יורה דעה סימן ח
ב"ה יום כ' כסליו שנת תרל"ו אזארקאוו. אשד נחלי ברכה ונהרי שלום לכבוד חרב האי גאון המפורסם סיני ועוקר הרים חסידא ופרישא מאור הגולה. פ"ה נ"י עה"י כו' כקש"ת מו"ה אברהם שליט"א אבד"ק קראשניעוויטץ וכעת הוא אבד"ק סאכאציאוו. שמש צדקתו יזרח לנצח בגבורתו:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. לאשר הכרתי פני קדושת כת"ר אשר במקום גדולתו שם ענותנותו. ולזאת הרהבתי בנפשי לבוא לפניו בדבר שאלה אשר נסתפקתי בדבר הלכה בענין טריפות. וגם הצעתי אשר עלה במצודת שכלי הדל בעזה"י. ואמרתי אציע הדבר לפני כקש"ת אשר יחווה לי דעתו הגדולה: שאלה. בהמה טריפה שהיתה מעוברת קודם שנטרפה והולידה וולד וינקה מן הבהמה הטריפה ולא מן כשירה כלל עד ששחטו את הוולד לפני י"ב חודש משנולד ובאו ב' עדים ואמרו שראו ארי דרס את הבהמה נגד המעיים קודם שילדה הוולד. וב' עדים אמרו שלא היה ארי רק כלב והי' הפסד מרובה מה דינו של הוולד:
א) מקור דין זה הוא בש"ע יו"ד (סי' ע"ט בסעיף ג') ב' הרשב"א דהנולד מן הטריפה מותר. וכ' שם הט"ז סק"ה דמ"כ להגאון מהר"ר פייבוש ז"ל וצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם להולד עכ"ל. ואף שבשו"ת בית יעקב (סי' א') שדא נרגא בדברי הט"ז אולם רוב הפוסקים השבות יעקב (ח"א סי' נ"ד) והכרתי והפ"ח והתורת יקתיאל והישועות יעקב ועו"פ הסכימו כולם פה אחד דהוולד טריפה. ונחזי אנן בנ"ד יש ב' איסורים. א') יש איסור על הוולד משום שיינקה כל ימי' מן הטריפה ויעי' ביו"ד (סי' ס' סעיף א') ברמ"א דאם לא נתפטמה כל ימי' רק בדברים אסורים אסורה. ונהי דדעת המרדכי ביבמות דדין זה הוי ספיקא דדינא. מ"מ יש עוד ספק שמא דרסה ארי ואז גם הוולד טריפה כמו שהבאתי בשם הפוסקים הנ"ל וא"כ הוי ס"ס לאיסורא. ונהי דיש ג"כ ס"ס להיתירא א' ס' שמא לא דרסה ארי. ב' אפילו דרסה ארי שמא אין חשש דריסה אצל הוולד דהא מבואר בט"ז הנ"ל וגם בדברי שאר פוסקים הנ"ל דאף דהוולד אסור כשודאי נדרס אמו מ"מ אינו רק מספק שמא יש חשש דריסה אצל הוולד. וא"כ יש ג"כ ס"ס להיתרא מ"מ לכאורה נראה דהולד אסור בנ"ד דהא מפורש בקונטרס הספיקות (של השבו"י בח"ב אות ט') דהיכי דיש ס"ס לאיסור וס"ס להיתר הוא לחומרא ומקורו מיו"ד בטור (ס"ס ש"ה):
ב) אולם נוכל לדחות בנ"ד כשר משום דיש לאם של הולד חזקה שנולדה בלא דריסה ואף דבהמה טריפה מ"מ לענין דריסה יש לה חזקה שלא היתה דרוסה כמבואר בפוסקים. וז"ל המשבצות זהב (סי' פ"א סוף סק"ג) ומיהו כל זה בחזקה הבאה מכח רוב אבל חזקה המבררת בבירור כמו בשעה שנולדה לא היתה דריסה. (ועסי' ע"ט) בט"ז כה"ג אף שיצאה זמן מה מחזקה כמה ימים אפילו הכי חזקה דמעיקרא עדיפא כיון שהיתה מבוררת כו' יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד יש לאמה חזקה זו שבשעה שנולדה לא היתה דרוסה וא"כ ממילא מועיל החזקה גם לבתה וגמרא ערוכה היא בפ"א דכתובות דקיי"ל כר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. וכ"כ האחרונים ב' הריב"ש וכ"כ הפר"ח (בסי' ק"י בכללי ס"ס אות מ"ז) ומנא אמינא לה דהיכי דהוי ספק השקול דמהני חזקת היתר להיתרא א') מדברי השמלה חדשה (בסי' ל"ט סעיף כ') וז"ל אם נסתפק אם הסרכא בגב האינא או בחותך כו' וכן הסכים הלבושי שרד שם להיתר דבספק השקול סמכינן על חזקת היתר. ב) מדברי השמלה חדשה שם (סעיף ט"ז) בשני עדים המכחישין זא"ז. זה אומר כסדרן היתה סרוכה וז"א שלא כסדרן ואוקי חד לגבי חד ובהמה בחזקת כשרות עומדת. ג) (מסי' ל"ז ס"ד) באם לא הי' חוט בשר מקיף בשיפולי ריאה ובאו בודקים אחרים ונפחוהו ומשמשו בה וע"י בקיאתן וכחן יפה שנפחוה היטב ומשמשו בבקיאות עשו שהי' חוט בשר מקיף כשר יע"ש. א"כ מבואר דבתחלה לא הי' חוט בשר מקיף רק ע"י משמוש היטב ונפחוה היטב כשירה ותלינן שהי' בחיי' כל כך נפוחה והוא מטעם חזקת היתר. דא"ל דמשום בועה בשיפולי הוא חומרת הגאונים ולהכי תלינן לקולא. ז"א דהא לאו משום בועה בשיפולי קא אתינן עלה למעיין בפוסקים רק משום שי"ל שהיתה כ"כ נפוחה מטעם חזקת היתר:
ג) שוב ראיתי שכבר ישב על מדוכה זו הפרי מגדים בפתיחה בריש (סי' כ"ט) וחקר בזה אם בס' השקול סמכינן על חזקת היתר (והאריך להשיג על הפנים מאירות ופר"ח שס"ל דלא סמכינן בספק השקול על חזקת היתר) והביא ראי' מהט"ז שכ' להדיא (בסי' ל"ט ס"ק כ"ב). וגם הביא מסי' ל"ט) א' אומר כסדרן וא' אומר שלא כסדרן. ותימא בעיני למה לא הביא ראי' שכתבנו לעיל (מסי' ל"ז):
ד) לכאורה נוכל לדחות דהנה הרמב"ם כ' בפ"ה מה' שחיטה וז"ל ושמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן דריסה כו' אעפ"י שכולן הלכה למשה מסיני הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דריסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדריסה אסור ושאר מיני טריפות יש בהם ספיקות מותרים כמשי"ת עכ"ל הזהב. וכן פסקינן א"כ בנ"ד הוי ס' דרוסה וא"כ ממילא לא מהני החזקה. אולם זה אינו דהא מבואר בתבואות שור (בסי' כ"ט) אחר שהביא דברי הד"מ (מסי' ל"א) במים במוח כו' כ' הת"ש וז"ל ול"ד לס' דרוסה ולישב קוץ בושט דכ' התוס' דמהני חזקה אי לא דשכיח טפי לאיסורא התם איכא חזקה מבוררת שבשעה שנולדה וודאי לא נולדה דרוסה כו' עכ"ל. וא"כ בנ"ד דג"כ יש להולד חזקה זו מכח האם דבשעה שנולדה לא היתה דרוסה כנ"ל. ונהי דבדרוסה טפי שכיח לאיסורא ומטעם זה לא מוקמינן על חזקת היתר. זה דוקא היכי דיש רק ספק אחד אז אמרינן דאינו ספק השקול רק דשכיח טפי לאיסורא מלהיתר וחזקה אינה מועילה רק בס' השקול אבל בס"ס להקל בדרוסה אז פשיטא דלא הוה שכיח טפי לאיסורא מלהיתר כנ"ל ומועיל חזקה. ונהי דיש ס"ס לאיסור ס' שמא דרס ארי ויש חשש דרוסה אצל הולד וס' ב' אפילו לא דרס ארי רק כלב שמא כהפוסקים דאם נתפטמה כל ימי' מאיסור אסורה מ"מ לענין דרוסה באמת אינו שכיח טפי שנדרס. ורק החשש שמא אסורה מדנתפטמה מאיסור זה הספק אינו בדרוסה רק בשאר טריפות ובשאר טריפות מהני חזקה בספק השקול דעכ"פ לענין שאר איסורים בוודאי לא הוה שכיח לאיסור טפי מלהיתר דהא יש ס"ס להיתר וא"כ א"ש בנ"ד דמהני החזקת היתר [יעי' בס' כנפי, יונה על יו"ד (סי' פ"א) במה שהבין בדעת הרשב"א בת"ה ב' הר"ש דמכשיר גבינות משום חזקה. דלאחר י"ב חודש נתבררה עכ"פ שנולדה בחזקת כשרה]:
ה) אמנם נלפע"ד דז"א דלא נוכל לצרף החזקת היתר של הבהמה אל הולד ע"פ מ"ש הפני יהושע בכתובות (דף ע"ו.) על תוס' ד"ה רישא מנה וז"ל ועוד דהא קיי"ל כר"י בפ"ק (דף י"ג.) דאומר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני לבת חזקת האם ונהי דבקידושין (דף ס"ו.) בעובד' דינאי פרש"י דלא מהני לה החזקת אם מ"מ הא מסיק רש"י דכיון שאין האם לפנינו ואין הדבר נוגע לה. משא"כ הכא דהבת לפנינו והיא צריכה ג"כ לאותה החזקה אי הוו קידושי טעות או לא כו' יע"ש. מבואר מדבריו דהיכי דאנו צריכים לדון גם על האם אז מועיל החזקה להבת אבל כשאין האם לפנינו ואין אנו צריכין לדון עלי' אז לא מהני החזקה לבת. וא"כ בנ"ד שאין אנו צריכים לדון על האם דהא היא טריפה ועוד שאינה לפנינו וממילא לא מועיל חזקתה להבת [כוונת רש"י ז"ל צריך ביאור מ"ש אם באנו לדון גם על האם אם לא ואפשר לומר הטעם משום דלא נעשה תרתי דסתרי בדין אחד וכיון שאנו דנין על האם ועל הולד אם כשירה לכהונה ואתה אומר שהאם כשירה לכהונה משום חזקת כשרות שלה אנו אומרים שנבעלה לכשר ואז ממילא גם הבת כשירה. ויעיין בכתובות (דף כ"ז ע"א) כעין זה בשני שבילין א' טמא וא' טהור והלך בא' מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות. ר' יהודא אומר אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורות:
שניהם כא' טמאות ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין ואמר ר' יוחנן בבת אחת ד"ה טמאין בזא"ז ד"ה טהורין לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו מר מדמי לי' לבת אחת ומר מדמה לי' לזא"ז. פרש"י דהאיך נימא להם טהורין אתם כיון דחד מינייהו וודאי בטמא אזיל יע"ש. וקיי"ל כר' יוסי כמ"ש רש"י שם ד"ה רבא וברמב"ם (בפי"א) מה' אבות הטומאות ה"ב דאפילו בא לשאול עליו ועל חביריו טמאין שא"א להורות בהוראה אחת תרתי דסתרי. ונוכל לומר ה"ה כשבאה האם לשאול עלי' ועל העובר הוה כבת אחת ויעי' כיוצא בו במ"ל (פ"ב) ה' חמץ הל' י"א בביאור דברי הש"ס בכתובות (דף כ"ו ע"א)]:
ו) באופן אחר נלפע"ד לומר דלא מהני בנ"ד החזקה של האם אל הולד יען דאיכא תרי ותרי ובתרי ותרי לא נוכל לצרף החזקה של האם ובתה וכמ"ש כבוד קדושת אדמו"ר הגאון המפורסם מגור זצלה"ה בספרו חידושי הרי"מ (בח"מ סי' ל"א סק"ד) יע"ש מה שתירץ קו' התוס' על רש"י בקידושין (דף ס"ו) בינאי תרי אמרו אשתבאי ותרי אמרו לא אשתבאי כו'. ותירץ דגבי ינאי מיירי בתרי ותרי דאינו חזקה מצד בירור וראי' דמצד בירור לא מהני חזקה דאז הוה כמו שהיו עוד ב' עדים ותרי כמאה וכמ"ש התוס' לענין מגו אלא דעכ"פ מהני חזקה מצד שלא נוכל להוציאו מחזקתו שהחזקנו אותו עד הנה. א"כ זה שפיר על אמו דהיתה כשירה מקודם לא נוכל להוציאה מחזקתה אבל ינאי שנולד בספק שפיר הוה ס' פסול דאצלו אין מוציאין כלל מכמו שהי' מ"ה אינו מועיל חזקת אמו לינאי אבל בכתובות מיירי בשאר ספיקות דיכול להיות החזקה מצד בירור לאמה דכשירה ממילא גם בתה כשירה יע"ש וא"כ גם בנ"ד דמיירי בתרי ותרי לא נוכל לצרף חזקת האם אל הולד והולד טריפה:
ז) אכן י"ל דנהי דאינו מועיל החזקה של האם לגבי בתה מ"מ י"ל דלולד גופה יש חזקת היתר דהא ולד של בהמה טריפה קיי"ל דכשר וא"כ הוה כמו שנולדה מבהמה כשירה וממילא הולד נכנס תחת הרוב בהמות אינם דרוסות וכמ"ש הש"ך (בסי' ק"י בסוף אות כ"ט). וכ' דגם הא"ר כ"כ דלענין ספק דרוסה אין לנו שום חזקת איסור ואדרבה הוא בחזקת היתר דרוב בהמות אינן דרוסות כו' יע"ש וא"כ יש בנ"ד חזקת היתר ונהי דהוה ס"ס להיתר וס"ס לאיסור וא"כ הוה ספק השקול נוקמי הולד על חזקת היתר דאתיא מכח רוב:
ח) לכאורה נוכל לסתור זה דהא בנ"ד מיירי בספק דריסה והא מבואר בסי' נ"ז דחוששין לס' דריסה אינו מותר רק בס"ס ובנ"ד נהי דיש ס"ס להיתר מ"מ יש ג"כ ס"ס לאיסור ולא נשאר ס"ס להיתר. ועתה לא נוכל לתרץ כנ"ל ע"פ דברי הת"ש (בסי' כ"ט) יען דבדריסה יש חזקה שנבררה שנולדה בלא דריסה לכן צריך שכיח טפי לאיסור ובנ"ד בענין דריסה יש ס"ס והס"ס של איסור אינה לענין דרוסה רק לשאר טריפות לכן מותר בנ"ד כנ"ל. ז"א דהא הוכחתי דהחזקה של האם אינו מסייע להולד והולד אין לו חזקה שלא נולדה בדריסה ולא נשאר רק החזקה מכח רוב בהמות אינן דרוסות וא"כ נסתר כאן סברת הת"ש ועתה דמי נ"ד לדין של הדרכי משה בסי' ל"א הובא בת"ש (בסי' כ"ט) במים במוח ולא נודע אם המוח מקיפו דטריפה משום דנולד הריעותא מחיים לא מהני החזקת היתר של הבהמה מכח רוב בהמות כשרות יען דהריעותא מחיים יצאה מהרוב וכ"ה הת"ש (בסי' כ"ט). וא"כ בנ"ד נמי הספק דרוסה הוא ריעותא מחיים וממילא לא נוכל לאוקמא בחזקת היתר מכח רובא אכן נראה לי דז"א דהא בנ"ד מיירי דתרי עדים אמרו שלא ארי דרס אלא כלב ולכן אף שהריעותא נולד מחיים לא דמי למים במוח דשם בוודאי יש ריעותא מחיים רק שלא נודע אם המוח מקיפו או לא לכן יצאה בוודאי מהרוב ולא מוקמינן אותה בחזקת היתר מכח רובא אבל בנ"ד לפי העדים שאמרו כלב הי' עדיין לא יצאה מהרוב באופן זה נוכל להחזיקה בחזקת היתר שעדיין לא יצאה מהרוב וכן הביא הלבושי שרד (בסי' ל"ט סקע"ז) גם ב' התב"ש לחלק כן וא"ש בנ"ד לכאורה לאוקמא בחזקת היתר:
ט) אולם נלע"ד דלא מהני בנ"ד החזקת היתר עפ"י מ"ש הכנה"ג ביו"ד (סי' י"ח) דבס' דדינא לא שייך לומר אוקמא אחזקה דמשום החזקה לא הוכרע הדין וכ"כ בפשיטות המשנה למלך (בפ"ב מה' טומאת צרעת) וכן הסכימו רוב אחרונים וא"כ בנ"ד יש ספיקא דדינא אם יש חשש דריסה אצל הולד או לא כנ"ל מ"ה לא אוקמינן הולד בחזקת היתר דמשום החזקה לא ישתנה הדין. ובדברי המשנה למלך האלו יישבתי בעזה"י מה שהקשו כל האחרונים על קושית מהר"י באסאן שהקשה איך שייך לטעון קים לי בממונא הא הו"ל ס' גזל וע"ז הקשו האחרונים דהא גם בס' איסור שייך לאוקמא אחזקה. אולם לפמ"ש המ"ל וכה"ג הנ"ל דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקה א"כ בזה הקשה שפיר המהר"י באסאן דלא שייך לאוקמא אחזקה והו"ל ס' איסור גזל ולחומרא ולכך לא קשי' לי' רק בקים לי דהוא ספיקא דדינא ולא בשאר ספק ממון דבזה שייך שפיר למיזל בתר חזקה וז"ב וכן מצאתי אח"כ בשו"מ: י) ואף דבנ"ד איכא עוד ספק אם ארי דרס או כלב וספק זה אינו ספיקא דדינא ויכולים לאוקמא אחזקה מ"מ י"ל כיון דבספק אחד לא שייך לאוקמא אחזקה לא אזלינן תו בתר חזקה. ומצאתי בשו"ת ר"ע איגר (בסי' ל"ז) שחקר בזה אם בכה"ג אוקמא אחזקה והניחו בצ"ע ולא החליט הדבר ונוטה להחמיר דלא ניזל בתר חזקה וא"כ ה"ה בנ"ד לא שייך לאוקמא אחזקה: יא) ועדיפא מיני' נלפע"ד דגם בספק הב' אם ארי דרס או לא ג"כ לא שייך לאוקמא אחזקה משום דבנ"ד מיירי דב' עדים אמרו ארי דרס וב' אמרו כלב הי' והיכא דאיכא תרי ותרי לא שייך לאוקמא אחזקה כמו שמפורש בפרק ד' אחין לס"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא [פי' דמדאורייתא לא סמכינן אחזקה] ולמסקנא תרי ותרי ספיקא דרבנן. ואיכא מ"ד דבפ"ב דכתובות מוכח דקיי"ל כלישנא דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא. ומהרנא"ח (בח"א סי' מ') כ' דרבו כמו רבו עתה הסוברים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ויעיין בספר דברי אמת שהעלה ב' הרי"ף והרמב"ם ורמב"ן וריא"ז והרמ"ה והר"ח לדעת הרשב"א דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא ואפילו לשיטת הר"ן בפ"ב דכתובות (דף כ') דהנכון כלישנא דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן וכ"כ התוס' בפ"ד אחין ובפ"ג דכתובות מ"מ מדרבנן לא אזלינן בתר החזקת היתר בתרי ותרי ויעיין בפסקי תוס' בכריתות היכא דאיכא תרי ותרי לא מוקמינן אחזקה וכ"כ רש"י ז"ל בפ' בכל מערבין וכ"כ בס' דברי אמת בענין דברי סופרים וא"כ בנ"ד לא נוכל לסמוך על החזקה וא"כ לכאורה הדין פשוט דהולד טריפה דלא כמשפטי שמואל (סי' קי"ג) שכ' דיש כמה פוסקים דס"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן פרש"י וגם מדרבנן להקל וכבר השיג עליו הרב דברי אמת (דף קע"ג) וא"ש בנ"ד דאין סומכין על החזקה: יב) אולם אחר העיון נלפע"ד דבנ"ד באמת הולד כשר דהא אנו דנין על שעת דריסה אם הי' ארי או כלב ואז הוה לגבי הולד ס"ס להתיר ואז בשעת דריסה בחיי הבהמה לא הי' רק ספק אחד לאיסור שמא דרס ארי ויש חשש דריסה אצל הולד אבל ספק השני של איסור משום שינקה מן הטריפה כל ימי' עדיין לא הי' אז בבטן אמו ואז בוודאי מהני הס"ס להתיר. מ"ה נהי דאחר שילדה ינקה הולד מן הטריפה ונולד ספק השני שוב לא נוכל לצרף ספק הראשון של איסור דכבר נתבטל מפני הס"ס של היתר כנ"ל. וממילא נוכל לסמוך על דעת המרדכי בנתפטמה כל ימי' מאיסור דכשירה עכ"פ בהפסד מרובה. ובכעין סברא זו יישבתי קושית הנוב"י (בח"א חאה"ע סי' מ"ג) על הריב"ש (בסי' שע"ט) שכ' דרוב לא עדיף מב' חזקות והקשה הנו"ב עליו מההיא דילפינן בחולין (דף י"א) דאזלינן בתר רוב מפרה אדומה ויעי' תוס' שם דבפרה אדומה הוי חזקת טומאה דגברא א"כ יקשה ניחוש דלמא במקום נקב שחט דהוי תרי חזקות חזקת אינו זבוח וחזקת טומאה דגברא יע"ש. ובסברא הנ"ל יישבתי קושיתו דהא אנו דנין בראשונה על הפרה אם היא כשירה או לא וממילא הפרה כשירה מטעם רוב בהמות כשירות דלענין כשרות הפרה ליכא רק חזקת אינו זבוח ורוב עדיף מחזקה וממילא אח"כ ראוי' לטהר בה הטמא דהוי ג"כ רק חדא חזקה ולא יכולים לצרף עוד חזקה הראשונה לחזקה השנית כנ"ל. שוב מצאתי סברא זו ליישב קו' הנו"ב בשו"ת ר"ע איגר (בסי' קצ"ח) ושמחתי כי כוונתי בעזה"י לדעתו הגדולה. לפי"ז גם דברי הרב הגאון ר"ע איגר המה סעד לדברי הנ"ל בנ"ד להתיר דשפיר הוה ס"ס להיתר ולא הוה ס"ס לאיסר וז"ב כשמש לפע"ד:
יג) עוד נלפע"ד לומר דסברא זו תלוי בפלוגתא דרמ"א ביו"ד (סי' נ') עם המהר"מ מלובלין דרמ"א ס"ל דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה ריעותא לאחר שחיטה דלא יצאה מחזקתה מחיים. אבל אם נולד הספק מחיים אזלינן בתר שעה שנולד הספק. ומהר"מ לובלין מובא בש"ך שם סק"ג כתב להוכיח מהתוס' דאזלינן בתר שעה שנודע הספק. ובררתי שם שכן הוא הפירוש האמיתי בכוונתם. ולנ"ד נמי לדעת הרמ"א דאזלינן בתר שעה שנולד הספק ובנ"ד נולד הספק דריסה כשהי' ס"ס להיתר לכן דנין גם עתה להתיר דהא לא אזלינן בתר שעה שנודע הספק אולם לסברת המהר"מ מלובלין דאזלינן בתר שעה שנודע הספק א"כ בנ"ד בשעה שנודע הספק הוי ס"ס לאיסור וס"ס להיתר וחזקה ליכא כאשר הוכחתי לעיל דבנ"ד לא שייך לאוקמי אחזקה וא"כ לשיטת המהר"מ הולד טריפה. אולם הש"ך הכריע שם (בסי' נ') כרמ"א רק שכתב דבהפסד מרובה נוכל לסמוך אמהר"מ מלובלין להקל וא"כ כ"ש בנ"ד דהוה הפסד מרובה דנוכל לסמוך על הרמ"א דלשיטתי' הוא מותר כנ"ל:
יד) עוד נלפע"ד להוכיח כשיטת רמ"א דאזלינן רק בתר שעה שנולד הספק. דאיתא בבבא מציעא (דף ק"ג ע"ב) מעשה באחד ששכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור ואמר שמואל בבא באמצע החודש אבל בא בתחלת חודש כולו למשכיר בא בסוף חודש כולו לשוכר ופרש"י באמצע החודש דכיון דיש ספק העמד ממון על חזקתו ומה שדר כבר לא מפקינן מיני' ומה שלא עבר מן החודש או יצא או יתן לו שכרו דהעמד קרקע בחזקת בעלים אבל בתחלת חודש כולו למשכיר דהעמד קרקע בחזקת בעלים בסוף חודש כולו לשוכר העמד ממון על חזקתו יע"ש. ור' נחמן אמר קרקע בחזקת בעלים עומדת ופרש"י וז"ל ואפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות שכר עכ"ל הזהב. ומבואר שם לשיטת רש"י שמואל סובר דאזלינן בתר שעת ידיעת הספק ואזלינן בתר המוחזק בעת ההוא. ור' נחמן סובר דאזלינן בתר שעה שנולד הספק וכיון דקיי"ל כר' נחמן כמבואר שם בהסוגיא נראה דאזלינן בתר שעה שנולד הספק כשיטת הרמ"א דלא כמהר"מ לובלין וממילא בנ"ד הולד מותר דהא הספק דרוסה נולד בשעה שלא הי' ס"ס לאיסורא (דהא בחיי' לא שייך האיסור שינקה מן טריפה דעדיין הולד לא נולד ואז הי' ס"ס להיתר]:
טו) לכאורה קשה על פסק זה דהספק אם יש חשש דריסה אצל הולד הוא ספק חסרון חכמה ומבואר בש"ך בקונטרס הספיקות (ובסי' נ"ה משיג הש"ך על המשאת בנימין דס"ל דספק חסרון חכמה הוה ספק) דספק חסרון חכמה אינו ס' אפילו להצטרף לס"ס. וגם הצמח צדק (בסי' ק"ז) והשבו"י בקונטרס הספיקות והבאר שבע (פ' ט' ד' ס') העלו כולם דאינו ספק אפילו להצטרף לס"ס. ונלפע"ד לתרץ דזה מקרי ספק חסרון חכמה לכל העולם כיון שעכשיו אין חכם שיוכל לברר זה הספק כמו בנשבר הגף דהוי ספק לענין ס"ס וכ"כ הפר"ח (בכלל י"ז) והשבו"י שם והפמ"ג (בסי' ק"י) דבכה"ג שהספק לכל העולם נוכל לצרפו לס"ס. ובהפ"מ עכ"פ מותר וגם בשו"ת בית יעקב (סי' א') כתב להדיא דמצטרפין זה הספק אם יש חשש דריסה אצל הולד לס"ס וא"כ ה"ה בנ"ד יש להתיר עכ"פ הולד בהפסד מרובה:
טז) לפום ריהטא נוכל להקשות דבנ"ד לא הוה ס"ס המתהפך דלא נוכל לומר רק ספק שמא לא דרס ארי רק כלב הי' ואפילו דרס ארי שמא לא הזיק הדריסה אל הולד. אבל להיפוך לא נוכל לומר כגון ספק שמא לא הזיק טיפת דריסת הארי להולד ואפילו נאמר דהזיק דריסת הארי להולד שמא לא הי' ארי רק כלב דהלא כשנאמר דדריסת הארי הזיק להולד הוה וודאי נבלה וגם לא נוכל לומר שמא לא הזיק הדריסה להולד ואת"ל דלא שמא לא דרס ארי רק כלב. הא שניהם אין חשש איסור זה הכל אחד הוא וגרע מס"ס משם אחד דלא מהני. היוצא לנו מזה דבנ"ד לא הוה ס"ס המתהפך ומבואר בהריב"ש ב' התוס' דבעינן ס"ס המתהפך וכ"כ הליכות עולם והמנחת יעקב והדברי אמת ב' התוס' פ' חזקת (ד' נ"ה) ובחידושי הרמב"ן שם ורמ"ע והש"ך שם (בסי' ק"י) והט"ז ביו"ד (ססי' מ"ט) ומהרח"ש בתשובה (סי' ל'). וא"כ בנ"ד לא מהני הס"ס והולד טריפה. אולם ז"א דהא רוב הפוסקים חולקים ע"ז דלא בעינן מתהפך. ה"ה הגאון מהר"ש בגופי הלכות ובס' בתי כהונה ומהרי"ט ופ"ח ובס' קול אליהו ובס' אליהו רבא וזוטא (דף ל"ט ע"ב) ובשו"ת משפטים ישרים (סי' נז) והברכ"י בספרו יעיר אוזן ויד אהרן (כלל צ"ג) וזרע אברהם אה"ע (סי' ד' דף י"ט). ודחו ענין מתהפך מהלכה:
יז) עוד יש לתרץ ע"פ מ"ש הש"ך (בסי' ק"י) בקיצור ס"ס אות ט"ו דהיכי דהשני ספיקות אינם שוין לא בעי המתהפך כגון עבר ובישל פירות בתוך י"ב חודש שיש לחוש להן שיש בהם תולעים בלא בדיקה יותר משום ס"ס שמא אין שם תולע ואת"ל הי' שמא נימוח. והשתא הא ליכא למימר איפכא את"ל לא נימוח שמא אין שם תולע כיון דמתחלה צריך אתה לדון אם יש שם איסור כלל דהא אי אתה יכול לאסור התבשיל אא"כ יודע שיש שם תולע. וא"כ מתחלה צריך אתה לדון אם יש שם תולע או לא א"כ השני ספיקות אינם שוין לא בעינן מתהפך יע"ש. וא"כ בנ"ד ג"כ צריכין לדון מקודם אם ארי דרס או כלב דהא לא נוכל לאסור הולד אא"כ יודע כי ארי דרס דהא כלב לית לי' דריסה. וא"כ מדתחלה צריכין לדון אם ארי דרס או כלב שוב לא צריכין מתהפך כנ"ל כלל וז"ב:
יח) לכאורה קשה על פסק זה כיון דקיי"ל סמוך מיעוט לחזקה לחומרא כמבואר בכל הפוסקי' ובתוס' חולין (דף י"א) ובנדה (י"ח) ובע"ז (ל"ד) ובבכורות (כ') וביבמות (קי"ט.) דהיכי דחזקה מסייע למיעוט ואתרע רובא חיישינן להחמיר ויעי' בכרתי ופלתי בבית הספק שכ' דריסה התיר ר"ת ספיקא ע"י תערובות והא שמא דרס בסימנים והוה ספק בשחיטה. ויעיין בפמ"ג בדיני ס"ס (אות כ"ט) שכ' עליו וז"ל מהא לא אריא דאיכא נמי חזקה מבוררת בשעה שנולדה לא הי' דרוסה. ועוד חזקה מרובא ולא הוה ס"ס במקום חזקה ומ"מ הדין אמת דניקב הושט במקום שחיטה הוה נבלה יע"ש א"כ בנ"ד דליכא חזקה מבוררת לולד דבשעה שנולדה לא הי' דריסה דהא יש ספק שמא נדרסה קודם שנולדה. ונהי דיש להולד חזקה מכח רובא דרוב בהמות אינם דרוסות מ"מ נימא סמוך מיעוט דריסות לחזקת איסור שהי' לה בחיי' כגון אבר מן החי או חזקת אינו זבוח וכיון דהוא ס"ס בשחיטה לא מהני ס"ס במקום חזקת איסור למסקנת הט"ז והש"ך (בסי' ק"י) והמב"י והפ"י בק"א דכתובות ובקונטרס הספיקות של השבו"י והנוב"י בח"ב (חיו"ד סי' ס"ד):
יט) ונלפע"ד לתרץ דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי כפלגא ופלגא כיבמות (דף קי"ט) ודלא כתוס' בקידושין (דף פ'.) שנראה מדבריהם דבכתובות אזיל ג"כ אליבא דר"מ. אלא כדעת רוב פוסקים דבכתובות אזיל הש"ס אליבא דרבנן דהם ס"ל דלא כר"מ רק דהוי פלגא ופלגא וכן נקטינן כוותייהו לפי"ז א"ש דבנ"ד מועיל הס"ס להיתר דהס"ס אינו במקום חזקה מדהוי פלגא ופלגא והוי ס"ס שלא במקום חזקה. ועדיין יש לדון בזה דנהי דמטעם סמוך הוי פלגא ופלגא מ"מ לשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רוב וא"כ יש בהס"ס זה ג"כ מיעוט ונימא סמוך מיעוט זה לפלגא והוי רובא כיבמות (דף קי"ט.) דסמוך מיעוט דמפילות למחצה נקבות וכו' יע"ש:
כ) אמנם ז"א דדעת רוב פוסקים דמהני ס"ס אף במקום רוב וכ"כ הסדרי טהרה בה' נדה (סי' קפ"ז) והביא ראי' לזה מתוס' נדה (דף י"ח.) וכ"כ הבית אפרים בכללי ספיקות ב' זקנו המגיני שלמה יע"ש. וא"כ בנ"ד נהי דנימא סמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא נגד ס"ס מ"מ הס"ס עדיף מהרוב ומותר:
כא) באופן אחר נלפע"ד נתרץ דלא שייך בנ"ד לומר סמוך מיעוטא לחזקה משום דחזקת אינו זבוח הוא חזקה גרועה שמסתלקת ע"י שחיטה. ומנא אמינא לה מתורתו של הרשב"א במשמרת הבית (דף ח') שכ"כ דלא נימא סמוך מיעוט דאינם מומחין אצל שחיטה אל חזקת איסור של בהמה בחיי' ג"כ מטעם הנ"ל מפני שחזקת איסור של בהמה מסתלקת ע"י מתעסקין לשחיטה. וא"כ גם בנ"ד א"ש להתיר ע"י ס"ס:
כב) באופן אחר נלפע"ד ליישב ע"פ מ"ש הגרע"א בתשובה (סי' קצ"ג) דהחשש שמא ניקבו הסימנים הוי מיעוטא דמיעוטא. אלא בכללות הטריפות הוי מיעוט דשכיח פעם באבר זה ופעם באבר זה יע"ש. וא"כ בנ"ד החשש שמא ניקבו הסימנים הוי מיעוט דלא שכיח. ויעי' במהרש"א בחולין שכ' דבמיעוט דלא שכיח לא אמרינן בי' סמוך כו'. וא"ש בנ"ד דלא אמרינן סמוך ומותר מטעם ס"ס:
כג) באופן אחר נלפע"ד לתרץ דיש לומר דבנ"ד לא מקרי ספק בשחיטה דדוקא כשהספק בשחיטה עצמה אם נעשה כהלכתו כגון ספק אם הסכין הי' פגום או ספק שהה. אבל אם השחיטה עצמה נעשה כהלכתו כדינו בסכין בדוק ונזהר בחמשה דברים המפסידים השחיטה רק שיש ספק שמא קודם השחיטה הי' נקב בושט או נפסק הגרגרת על אופן שאין השחיטה שאחרי' מועלת אין זה נקרא ספק בשחיטה כיון שהספק שמא לא נעשה מעשה כלל עליך הראי' ויכולים להעמיד על חזקת היתר וכ"כ הח"ד (כסי' ק"י) והביא ראי' לזה מסברת הרשב"א יבמות (דף ל') יע"ש. ונלפע"ד להביא עוד ראי' לזה נוסף על ראיותיו. מתוס' בכורות (דף כ'.) שהקשו שם אמאי פסקינן לענין בכורה שאע"פ שחולבת ואח"כ יולדה שחייב בבכורה דחיישינן למיעוט שחולבות אע"פ שאינם יולדות הא לא קיי"ל כר"מ דחייש למיעוט מדפרכינן ור"מ היכי אכיל בשרא ולא פרכינן ואנן היכי אכלינן בשרא ש"מ דלא חיישינן למיעוטא. מ"מ היכא דאיכא חזקה בהדי' חיישינן ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה יע"ש. ונחזי אנן אי ספק נקב בושט הוי בחזקת שאינה זביחה כמו בשאר ספק בשחיטה כמו ספק שהה א"כ נשאר קושית התוס' אמאי לא פרכינן ואנן היכי אכלינן בישרא ניחוש שמא במקום נקב קשחיט דהא בזה נמי י"ל סמוך מיעוטא לחזקה שאינה זבוח אלא וודאי שזה לא חשוב חזקה שלא הי' בחזקת נקב הושט רק שהי' בחזקת שלא נשחטה והרי שחיטה לפניך. לפ"ז א"ש בנ"ד דהא לא הוי ספק בשחיטה וא"כ לא שייך לומר בי' סמוך מיעוטא לחזקה מדאינו ספק בשחיטה דהרי שחיטה לפניך וחלפה לה לגמרי החזקת איסור של הבהמה וא"ש דמותר מטעם ס"ס:
כד) עוד נראה לפי ע"ד לתרץ דלא שייך בנ"ד לומר סמוך ע"פ מה שהבאתי לעיל אות ח' בשם הכנה"ג דהיכי דהוא ספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין. א"כ ה"ה לענין חזקת איסור נמי נוכל לסמוך על הס"ס דהוי ספק אם יש חשש דריסה לולד דהוא ספיקא דדינא כנ"ל. ויש לדון עוד בזה כמובן. היוצא לנו מכל מה שכתבתי דלפענ"ד נראה דהולד מותר עכ"פ בהפסד מרובה דוקא יען שינקה מן הטריפה כל ימי' חיישינן לדברי הרמ"א ביו"ד (סי' ס' ס"א). ומ"מ בהפסד מרובה נוכל לסמוך על דעת המרדכי דמתיר אף בנתפטמה כל ימי' מאיסור. דברי אוהבו מוקירו ומכבדו כערכו הרב מצפה לתשובתו הרמתה להודיעני חות דעתו הגדולה להלכה. דו"ש באהבה:
שלמה אברהם:
בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י. סימן ט:
ב"ה יום כ"ב כסליו שנת תרל"ו קראשניעוויטץ:
שלום לידידי הרב כו' כש"מ שלמה אברהם נ"י:
ידידי. מכתבו הגיעני ועברתי עיני עליו וראיתי שהרבה לפלפל בדיני הספיקות וחזקות ואנכי אין רצוני לכתוב בזה ד"פ ואם באנו לכתוב בהם אין מפסיקין ואין מספיקין. ולענין דינא בספק שנולד אחר ספק אם יחשב לס"ס עיין בנודע ביהודא (מהד"ת חאה"ע סי' נ"ד) בתשובה שהשיב להגאון ר' סענדר ז"ל על הל"ב השגות שהשיב להגאון הנ"ל בענין קטן שקידש (באות ל"ב) שהסכים בזה להגאון מ' סענדר דזה לא מקרי ס"ס. והוא כמ"ש כת"ר. יישר כחו וחילו לאורייתא כחפץ ידידו:
הק' אברהם חופ"ק קראשניעוויטץ. סימן י:
ב"ה יום ד' כסלו שנת תרכ"ח לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה וחיים טובים לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון הצדיק. סיני ועוקר הרים פאר הדור חכם חרשים. מגזע היחש. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה אביגדור יהודא ליב שליט"א אבד"ק בלאשקי. [ואח"כ הי' אבד"ק קויל ומנוחתו כבוד שם זצ"ל]:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:
הנה בהיותנו יחדיו השתעשעתי עם מעכתר"ה בדברי תורה. וביקש מידי לשלוח לו מחידושי וגם מחי' מורי ורבי המובהק ושארי הרב הגאון הצדיק המנוח כקש"ת מו"ה זאב ליפשיטץ זצלה"ה שהי' אב"ד דקהלתנו שלשים שנה הנני לקיים מוצא שפתי למען ישים כ"ג עינו עליהם. ואציע מקודם מה שחדשתי בעזה"י ואיידי דאתיא מדרשא חביבא לי:
הנה התבואות שור (ריש סי' ל"ה) העלה בשיטת הטור והש"ע דכל טריפות הריאה כולם מחמת נקובה הם דקי"ל לחז"ל שאם לקתה באחת מאותן לקותות סופה לינקב וכל העומד לינקוב כנקוב דמי. יע"ש. אולם הרב לבושי שרד האריך לסתור כלל הזה והשיג על ראיות של התב"ש. והביא ראיות להיפך יע"ש:
א) ולפענ"ד נראה להביא ראי' מהימנא להתב"ש דיתרת סופו לסתור דבחולין (דף ל"ז.) בתוס' ד"ה השתא מסוכנת דלא מחסרא איסורא טריפה מבעיא וכ"ת איצטרך לטריפה דלא מחסרא כגון דיתיר כיון דכל יתיר כנטול דמי הא נמי מחסר עכ"ל התוס'. א"כ מוכרח לומר כהתב"ש דיתרת סופו לסתור. דאם נימא כהלבושי שרד דאין סופו לסתור כלל. רק דיתרת יש לו דין חסר. הדרא קשית התוס' לדוכתא דאצטרך לטריפה דלא מחסר כגון דיתיר דהא אין סופו לסתור כלל ואינו חסר כלל רק דיש לו דין חסר דטריפה והוי דומיא דמסוכנת דלא מחסרא ויש לו דין חסר כמו יתרת אע"כ כהתב"ש. דסופו לסתור. והיא ראי' עצומה לפענ"ד:
ב) ומה שהביא הלב"ש בסק"ה ראי' דלא כתב"ש מדברי המשאת בנימן (סי' ס"א) שכ' להתיר ב' כיסין בורדא משום דתרי רואין לא אמרינן והתב"ש השיג עליו דכל יתר סופו לינטל הוא וחבירו ותנטל הורדא וא"כ לשיטת המ"ב וכל האחרונים דס"ל כוותי' מוכח דס"ל דלא כהתב"ש. עכת"ד. ולפענ"ד אינו ראי' לעולם י"ל דהמ"ב ס"ל ג"כ כהתב"ש בזה דיתרת סופו לינטל. אך המ"ב לחלק יצא. דבשני כיסין לא שייך סברא זו. דזה שייך דוקא במקום שהטריפות הוא מצד עצמו. אז שייך לומר דנדון ע"ש סופו כיון דסופו לסתור א"כ קילקולו בתוכו גם עתה. והוא כעין שכ' התוס' בסנהדרין (דף ע"ח.) דאף למ"ד טריפה חי' מ"מ סופו להיות מת ומתנוונה והולך יע"ש. וכ"נ מהג"א (פא"ט) דמה דאסר תחלתו משום סופו היינו כיון שהוריקה הכבד אגלי בהתייהו וחיישינן אף ללב וקרקבן אף שעדיין אינו ניכר בהם יע"ש. וה"ה באבר שהטריפות מצד עצמו נדון ע"ש סופו שיסתור אח"כ. ותיכף קילקולו בתוכו. אולם בשני כיסין בורדא. דאין הטריפות מצד עצמו רק מצד שאז תנטל הוורדא. א"כ לא שייך בזה לומר דקילקולו בתוכו. ומ"ה א"ש דלא נדון ע"ש סופו. ותרי רואין לא אמרינן. אבל לעולם דהמ"ב מודה ביתרת דטריפה מצד עצמו וקילקולו בתוכו דסופו לסתור ונדון ע"ש סופו. כסברת התב"ש. אולם התב"ש חולק על המ"ב דלא נחית לחלק בזה אם הטריפות מצד עצמו או מצד אחר דבכל מקום שהוא שינוי מקרי קילקולו בתוכו. ולפ"ז גם תרי רואין נמי אמרינן. ונסתר ראית הלב"ש נגד התב"ש. [ונלפע"ד להביא ראי' לסברת המ"ב כפי שהסברתי. דהנה ביש"ש בחולין (פ"ג סי' פ"א) וז"ל אבל בודאי מה שמוסכם כבר שהוא טריפה אפילו יבא שיחי' אין זו סתירת דברי חכמים הקדושים כלל ומ"מ נראה שמוטת גף בעוף שאנו מטריפים משום חשש נקיבת הריאה או נחבסה הגלגלת משום שסופו לינקוב הקרום אם באה שחיה יותר מיב"ח יצא מכלל ההיא חששא וכשר וחכמים שהטריפו על הרוב אמרו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. א"כ מבואר חילוקו דדוקא במקום שהטריפות מצד עצמו אף שהטריפות מצד סופו לינטל מ"מ נידון ע"ש סופו כיון דקילוקלו בתוכו. ומ"ה לא מהני יב"ח כיון דהוא בוודאי טריפה מצד עצמו אבל כשאין הטריפות מצד עצמו רק שסופו לינקוב אבר אחר. אז אין קילקולו בתוכו. ומ"ה אם ראינו דחי יותר מי"ב חודש יצא מכלל ההיא חששא. וכשר]:
ג) ומה שהביא הלב"ש בסק"ה ראי' כהמ"ב מרש"י והרמב"ם דלא כהתב"ש. הנה דחה בעצמו היטב דלעולם יתר סופו לינטל רק דקים לחז"ל דכל שניטל ע"י שהי' יתר מתחלתו לא כאיב לי' רק כחסר מתחלת ברייתו ומה שדחה זה הלב"ש ממ"ש הכ"מ והב"י (בסי' מ"א) דשני כבדים כשר להרמב"ם כו' ולפ"ז ביש ב' כבדים עם גידין וסימפונות דאז כי אמרינן סוף שינטלו שניהם ינטלו גם הסמפונות ואז תנטל גם המרה ואין מקום להכשיר להרמב"ם ב' כבדים. אע"כ דכל יתר אי סופו לינטל רק יש לו דין ניטל לכן דיינינן לי' רק כאלו נטל הכבד ולא המרה עכ"ד אולם לפי מה שהעלתי אינו השגה דשאני בשני כבדים דהטריפות אינו מצד עצמו דהא חסר כבד כשר. וביתרת אף שסופו לפול מ"מ לא כאיב לי' יותר מחסר בתולדה. הטריפות רק מצד חסר מרה. א"כ בזה אין קילקולו בתוכו. ואז שוב י"ל בי' תרי רואין לא אמרינן כסברת המשאת בנימין אבל לעולם באבר שיתרת פוסל בו מצד עצמו י"ל דקילקולו בתוכו ואמרינן דסופו לסתור וטריפה ע"ש סופו. ומתורץ השגת הלב"ש על התב"ש ועי' שו"ת ח"צ סי' ע"ז:
ד) ומה שהשיג עוד הלב"ש על התב"ש דהרי לרש"י והרמב"ם אין מקום לדברי התב"ש זולת להרשב"א וסייעתו דמפרשים יתר כנטול היינו כניטל ביד. חבל גם זה א"א לפמ"ש הרשב"א בתשובה דביתרת לא נאמר הכלל דטריפה אינה חיה כו' אע"פ שמרבה כחול ימים. וא"כ ע"כ אין סופו לינטל. דאל"כ לא הוי חי יב"ח. ואף דקיי"ל דגם יתרת אינו חי מ"מ לא מצינו שום א' מהחולקים ל על הרשב"א הא סופו לינטל א"ו דליתא. עכתד"ק:
ה) ולפענ"ד אינו השגה. דהרי מה שהעתיק הלב"ש ב' תשובת הרשב"א הוא (בח"ב סי' צ"ח) והוא תירץ האחרון שם. אולם בריש דבריו כ' הרשב"א וז"ל. ועולא כלל כל הטריפות בשמונה מינין כו' והיתרת הרי הוא בכלל הנקובין או הפסוקין והא דאמר רב הונא כנטול דמי הכי קאמר כנטול ממקומו ונשאר מקום החתך נקוב או פסוק ט' עכ"ל. הנה שפתי הרשב"א ברור מללו דיתרת הוא בכלל הנקובין או הפסוקין. ואם הרשב"א הי' סובר דאין סופו לסתור כלל רק דיש לו דין נקוב או פסוק. הי' לו יותר להיות בכלל חסרה דהוי כמו חסר בתולדה כיון דלא כאיב לי' אע"כ כיון דסופו לסתור ויהי' ניטול ממקומו ונשאר מקום החתך נקוב מ"ה נידון ע"ש סופו. וכמו שהעלה התב"ש. וא"כ אדמותב הלב"ש על התב"ש מתירץ האחרון הי' לו להביא ראי' לדבריו מריש תשובתו. וכן לפי מה שהביא הרשב"א שם ואם יש מי שלבו נוקפו ויאמר שמא לא דברו חכמים אלא על הרוב אבל אפשר שמקצתן חיין. אף שהרשב"א דוחה תירץ זה בשתי ידים אולם היש"ש בחולין (פ"ג סי' פ"א) העלה כתירץ זה להלכה. ולפי דבריו ג"כ י"ל כיון דברוב פעמים סוף היתרת לסתור לכן הרוב טריפות אינן חיות. וכן לפי מה שהעלה הרשב"א עוד וז"ל ואם תשוב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה יב"ח כו' אי אפשר וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך כו'. שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש. ואם יתחזק בטעותו נאמר אליו יבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני הנביאים ודברים שנאמרו למשה בסיני כו' עכ"ל הזהב. הנה לפי תירץ זה שס"ל דא"א שיהי' חי בוודאי נוכל לומר כפי שיטתו דס"ל דיתרת סופו לסתור וכמו שנראה מריש דבריו שכ' שהוא בכלל נקובה או פסוקה. וי"ל דכיון שידע הרשב"א ז"ל שיש איזה פירושים על הא דיתר כנטול דמי לכן כ' איזה תירוצים שיהי' א"ש לכל הפירושים:
ו) ומה שהקשה הלב"ש דלא מצינו שום א' מהחולקים להקשות על הרשב"א הא סופו לינטל. יש לתרץ דעדיפא מיני' מקשים דיתרת אינו חי כלל. אבל אינם מקשים מדסופו לינטל כיון דזה תליא באשלי רברבא. תדע דאל"ה יש להקשות לטעמך דהא גם לשיטת הלב"ש יש להקשות כן למה לא מצינו א' מהחולקים להקשות הא סופו להנטל ונהי דהלב"ש ס"ל דאין יתרת סופו לינטל מ"מ היו יכולים להקשות כן על הרשב"א לשיטתי' כמו שהביא הלב"ש בשם הרשב"א שס"ל דסופו לינטל. אע"כ לומר דעדיפא מיני' מקשים. או די"ל דהרשב"א מתרץ אליבא דכל הפירושים כנ"ל. ומתורץ השגת הלב"ש על התב"ש ולדינא אף דהרב בית אפרים הסכים ג"כ להתב"ש. בכל זאת נהגא עלמא כהלב"ש בענין תרתי לריעותא ופוק חזי מאי עמא דבר. מדי דברי מדברי המשאת בנימין דלא אמרינן תרי רואין אציע לפני מעכת"ר מה שמצאתי עוד ראי' לדבריו:
ז) הנה הפמ"ג ביו"ד (סי' ליה במ"ז סק"ג) כ' וז"ל ויראה לי דאם ניקב כיס הורדא. אף לדידן דחסר טריפה מ"מ ניקב כשר. וראי' ממ"ש לקמן (סי' ל"ט) דאין סירכא פוסל בכיס לדופן ואין סרכא בלא נקב ואפ"ה כשרה. עכ"ל ושמעתי להקשות על זה ב' הגרע"א זצ"ל קושיא גדולה. דאינו ראי' דלעולם מצינן למימר דניקב הכיס פסול ואפ"ה נסרך כשר כיון דמבואר בפוסקים דאין טריפות הנקב מצד עצמו רק מחמת הורדא דסופו ליפול וכמו דמצינו לקמן (סי' מ"א) לענין חצר הכבד. ע"כ שמעתי. [הגה. ואחר זמן רב נדפסו יו"ד בווילנא ומצאתי בגליון הפמ"ג שם קושיא זו ב' הגרע"א. והניחו בקושיא. יע"ש]:
ח) ונלפע"ד לתרץ קשייתו על הרב פמ"ג. דנהי דרש"י ס"ל בחולין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה לית להו בדיקותא שסירכא זו מחמת נקב היא באה כו'. יע"ש. מ"מ י"ל דלשיטת תה"ד (סי' קכ"ג) והיש"ש (בא"ט סי' מ"ח ונ"ז) שאוסרים סירכא בשאר אברים. [והפר"ח בסי' מ"ב אות ג' ובס"ס ל"ז אות ל"ב והשמ"ח (סי' ל"ט סעיף ע"א) אוסרים בשאר אברים ומכשירי' בטחול ולב וכדומה דבשרן עב שמא לא הגיע לבית החלל יע"ש] מ"מ די"ל דמודים בזה לשיטת התוס' דלא אמרינן בזה אין סירכא בלא נקב. רק מטעם שסופו להתפרק. דהא רבו בזה המכשירין הב"י ורמ"א והב"ח (בסי' מ"ו) והט"ז והש"ך והצ"צ (סי' ט'). ולכן הדעת נותן דלהאוסרים עכ"פ מודים דאין לומר בזה דהסירכא באה מנקב רק דסופו להתפרק ויתהוה מזה נקב. ויש נ"מ לדינא בין הטעמים כאשר אבאר בעזה"י. דכלל בידן לאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולכן בשאר אברים דיש פוסקים מכשירים לגמרי בסירכא. לכן אף להאוסרים י"ל דמודים דהסירכא אינה באה מחמת נקב רק דסופה להתפרק והיא קיל:
ט) לפי הנחה זו נבין היטב מה שכ' ביו"ד (סי' מ"א ס"ח) דאם נסרך חצר הכבד בצלע כשרה. וכ' הט"ז והש"ך הטעם כיון דאין הנקב פוסל מצד עצמו כמ"ש המרדכי פא"ט בדין נפלה לאור מהני לי' סתימה שע"ג הסירכא יע"ש. והיינו מצד דבשאר אברים אף דסירכא פוסלת מצד נקב היינו רק מפני דסופו לסתור ויתהוה נקב. אבל לא נימא דכבר הי' נקב. מ"ה כשר. כיון דגם נקב אינו פוסל מצד עצמו רק מחמת הנקב סוף שתנטל הכבד. וגם הסירכא הוי ג"כ רק מצד שסופו לסתור כנ"ל. דהא בשאר אברים גם רש"י מודה לשיטת התוס'. דהוא משום שסופו להתפרק. וא"כ הוי תרי רואין. ותרי רואין לא אמרינן כמו שהבאתי ב' שו"ת משאת בנימין (סי' ס"א). ויש מזה הדין ראי' ברורה להמ"ב. אולם בריאה הסירכא פסולה מצד דלא הוי סתימה דמעיקרא ואמרינן דכבר הי' נקב. לפ"ז א"ש ראית הפמ"ג דניקב הכיס כשר ממ"ש לקמן (סי' ל"ט) דאין סירכא פוסל בכיס לדופן ואין סירכא בלא נקב ואפ"ה כשרה. והא בריאה פסול הסירכא אינו מצד דסופו לסתור רק דאמרינן דכבר נקוב. וא"כ אמאי אין סירכא פוסל בכיס. הא אין סירכא בלא נקב. ואין לדחות דהא הטריפות אינה מצד עצמה רק מחמת הוורדא. וכמ"ש (בסי' מ"א) לענין חצר הכבד. ז"א דמיון להתם. דשאני התם בחצר הכבד דהסירכא פוסל רק מצד דסופו לסתור. ויתהוה נקב. והנקב ג"כ אינו פוסל מצ"ע רק סוף שתנטל הכבד. א"כ הוי תרי רואין ולא אמרינן. אבל כאן בריאה הפסול מצד דכבר הי' נקוב. א"כ לא הוי תרי רואין והי' צריך להיות פסול בנסרכה הכיס לדופן. אע"כ דגם נקב כשר בכיס. מ"ה גם סירכא כשרה בכיס וא"ש ראיית הפמ"ג (מסי' ל"ט). ומיושב קשית הגרע"א על הפמ"ג:
עתה הנני להעתיק לו מה ששמעתי מפי מורי הגאון המנוח מו"ה זאב ליפשיטץ זצ"ל:
א) בפסחים (דף כ"א ע"ב) פליגי חזקי' ור"א. חזקי' סובר דלא יֵאָכל משמע איסור הנאה. ור"א סבר דאף לא יאכַל ולא תאכל איסור הנאה במשמע. ופריך בגמרא והרי שור הנסקל דרחמנא אמר לא יֵאָכל ותניא ממשמע שנאמר סקול יסקל השור כו' בהנאה. מנין ת"ל ובעל השור נקי טעמא כו' ומשני שם יע"ש. והרמב"ם בה' מא"ס (פ"ד) כתב וכן כשיסקל לא ימכר ולא יתננו לעכו"ם לכך נאמר לא יאכל. והנה דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים נהי שאינו מביא דברי הגמ' להוכיח מבעל השור נקי היינו שסובר כדברי התנאים דמפקי להאי בעל השור נקי לאידך דרשא כדאמרי שם בגמרא. אך כיון דהרמב"ם פסק כר' אבוהו בפ"ח מה' מ"א אשר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו איסור הנאה משמע למה לו להוכיח מלא יֵאכל שאמר לכך נאמר לא יאכל:
ב) ונראה לי ליישב דהנה בגמרא יש לדקדק דהנה דין דשור הנסקל אין כאן מקומה רק הביא הברייתא להקשות על ר"א וחזקי' למה לי' לגמרא להאריך מאי משמע שמעון בן זומא אומר כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו זה לא נצרך להקושיא. ואמרתי דמכח זה עיקר קושית הגמרא. דהנה תוס' כתבו בתמורה (דף ל"ד ע"ב) על הא דאמרינן הנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור דהטעם דהנשרפין מצותן בשריפה. וכיון דעשה המצוה פקע האיסור מיני' כמו שאמרו כל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו. ועגלה ערופה שאסורה לאחר ערופה אף שנעשה מצותו נלמד מגזרת הכתוב וכן תרומת הדשן כמובא בגמרא. א"כ מאי פריך הגמ' טעמא דכתוב רחמנא בעל השור נקי וכו' הא איצטרך להיכי דסקלי' מיסקל דנעשה מצותו ואפ"ה אסור בהנאה דהאי לא יאכל מוקמינן לי' היכי דשחטי' ולא נעשה מצותו איצטרך בעל השור נקי אף היכי דנעשה מצותו. אך לזה יש לומר דהנה הראשונים הקשו אמאי המקדש באיסורי הנאה א"ח לקידושין הא אפרן מותר וראוי' להתקדש בזה. ותירצו זה בכה וזה בכה. והריטב"א תירץ כיון דאיסורי הנאה פקע שם בעלים מיני' ומה שמותר אח"כ לא נקרא שם בעלים עציו והרי הוא הפקר לכל לזכות בו לכך אינה מתקדשת יע"ש. לפ"ז שפיר הקשו בגמ' למה שכ' בעל השור נקי לאסור בהנאה אם הוא לאחר סקילה. מאי משמע מבעל השור נקי שיצא פלוני נקי מנכסיו. אף אם לאחר סקילה שנעשה מצותו מותר בהנאה ג"כ בעל השור נקי. שכבר פקע שם בעלים לפני סקילה. לפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל שבתחלה היכי ששחטו כתב אסור בהנאה דהיינו ככל איסורין שבתורה שאסורין אם לא נכתב היתר כר' אבוהו. ואח"כ כתב ואף אחר שסקלו דהיינו שנעשה מצותו דהסברא הוא שיהא מותר ככל דבר שנעשה מצותו. ג"כ אסור בהנאה שלכך שנה הכתוב לא יֵאָכל על לימוד זה. יעי' בדברי הרמב"ם ימצאם מדויקים ככל אשר כתבתי אלה דברי מורי הגאב"ד דקהלתינו זצ"ל הנחמדים מזהב:
מוקירו ומכבדו כערכו הרב משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. מצפה לתשובתו הרמתה:
שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י: