אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה חלק רביעי סימן ז

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה חלק רביעי סימן ז

שלמה חלק רביעי סימן ה

ב"ה יום ד' עשירי מנ"א תרמ"ה אזארקאוו. החיים והשלום וכט"ס לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק המפורסם בקצוי ארץ. סיני ועוקר הרים נזר הגאונים. רכב ישראל ופרשיו. חכם חרשים. נזר הקודש נ"י פ"ה עה"י. צדיק ונשגב כו'. כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף כו':

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:

לאשר ידעתי את כ"ג כי חפצו לשמוע משלומי ומשלום תורתי. לזאת באתי לבשרהו משלומי הטוב בעזרת רוכב שמים ומשלום תורתי. כן אזכה לשמוע בשורת שלומו וטובתו כל הימים. והנני להציע לפני כס כבודו מה שעלתה במצודתי בעזה"י היום בסוגיא דיכיר למען שישים כ"ג עינו עליו עינו הבדולח:

א) בקידושין (דף ע"ח ע"ב) א"ל ר"נ בר יצחק לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי כשצריך היכירא למאי הילכתא לתת לו פי שנים פשיטא למה לי קרא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתנה מי לא יהבי ליה. בנכסים שנפלו לאחר מיכן. ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס עכ"ל:

ב) הרמב"ן בס' המצות בהשגותיו (מצוה י"ב) כ' וז"ל והנראה שיש עוד בזה מצות עשה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגם זו מצוה שהוא חייב להכירו ולתת לו פי שנים והנה המעביר בכורה מן בנו הגדול עובר בעשה ול"ת כו' ולא תחשוב שיהי' זה לאו הבא מכלל עשה בלבד אבל הוא מצוה להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע מבכורה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בנימוקיו לתורה פ' תצא:

ג) בקצה"ח (סי' רפ"א סק"א) השיג על הרמב"ן מאי מקשה הש"ס לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא לא יהי אלא אחר אילו בעי למיתבא לי' במתנה. הא איצטרך למצוה דאם לא נודע לנו מי הוא הבכור שהוא יכיר ויודיע אותנו מי הוא הבכור שיצווה עליו בבכורה והניחו בצ"ע:

ד) ונלפע"ד לתרץ קשית הקצה"ח בהקדם קשית החתם סופר (חח"מ סי' ק"א) שהקשה לשיטת הרמב"ן דאב שהעיד על בנו לא מצי הדר בי' דיכיר מטעם עדות ואינו חוזר ומגיד. א"כ קשה הא גם ר"מ מודה בפירות דקל עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו. וא"כ נ"מ טובא במאי דכתיב יכיר שלא מצי הדר בי'. יע"ש שמתרץ בדוחק:

ה) ואקדים עוד קשית הקצה"ח (סי' רע"ט) על הרשב"ם שכ' לרבנן יכיר ל"ל בשלמא לר"י טובא אשמעינן דמהימן אב ואפילו במקום חזקה כו' דהא קיי"ל דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ע"ש. וקשה לפמ"ש הר"ן בקידושין גבי אומר לי יש בנים דנאמן אפילו היכא דמוחזק לן באחים. ואע"ג דביבמות איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה התם הוא מגו שהי' יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי. אבל הכא מגו דבידו הוא ליתן גט ומבואר מגו דבידו לעשות מעשה אפילו נגד חזקה מהימן א"כ קשה מאי פריך יכיר ל"ל לרבנן גם לר"י נמי קשה דאם יש עדים שאינו בנו ודאי אינו נאמן גם לר"י. ואי נגד חזקה כיון דאית לי' מגו דבידו למיתבי' אפילו נגד חזקה מהימן יע"ש:

ו) ואקדים עוד קשית השעה"מ ה' מכירה (פכ"ב ה"ט) דתמה לשיטת הרמב"ן דאמרינן מגו לחצי טענה לא הוי מגו דאינו רוצה לתת במתנה כי לא יוכל ליתן נכסים שיפלו לאחר מיכן לכן אמר זה בני בכורי כדי שיהי לו כל נכסיו. וא"כ מאי מקשה הש"ס והוצרך לתרץ לא צריכא לנכסים שנפלו לו לאחר מיכן משמע לנכסים שיש לו עכשיו נאמן במגו ולא צריך קרא הא הוי מגו לחצי טענה וכתב לתרץ דס"ל לרמב"ן דמאי דפריך בשמעתין לא יהי' אלא אחר כו' לאו משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה דהא ודאי לא חשוב מגו דהוי לחצי טענה. אלא הכי קפריך כיון דזה קאמר זה בני בוודאי כוונתו לזכות לו פי שנים בנכסיו וא"כ לו יהי' דשקורי קא משקר במה שאמר זה בני בכורי. מ"מ הא איהו גלי דעתי' דרוצה לתת פי שנים במתנה מנכסיו ומשני שפיר ל"צ לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו ל"צ קרא שהרי נתנם לו במתנה. יע"ש. אולם בס' שערי תורה (כלל י"ח פרט ב') יפה השיג על תירץ של השעה"מ. חדא דאם הכוונה בקו' הש"ס לרבנן משום מתנה אמאי אינו נאמן האב אפילו נגד חזקה או עדים דמה בכך שעדים אומרים אמת הא בלשון מתנה יוכל להעביר מבכורה עי' בח"מ (סי' רפ"א ר"ז) ותו דא"כ לר"י קשה למה לי יכיר פשיטא כשהוא נותן במתנה שהוא נאמן אף נגד עדים דהא אינו סותר עדותן. ותו קשה דאם הוא בתורת מתנה בעי קנין והא התורה רצה להורות לן שיהיה נאמן בדיבורו לומר זה בני בכורי ע"ש. ומה שרצה הרב שערי תורה לחלק בהא דלא אמרינן מגו לחצי טענה הוא דוחק כמ"ש בעצמו אח"כ לדחות. אולם תירץ קשית השעה"מ בטוב טעם לפמ"ש הר"ן בקידושין (דף ס"ד.) דמגו דאי בעי עביד עדיף ממגו דאי בעי טעין יש לומר אף דבמגו דאי בעי טעין סובר רשב"ם ורמב"ן דלא אמרינן מגו לחצי טענה מ"מ מגו דאי בעי עביד עדיף ומהני אפילו לחצי טענה יע"ש: ז) לפ"ז נלפע"ד לתרץ כל קשיות הנ"ל חדא בירך חברתה. ואמינא נהי דמהני מגו בנ"ד אף דהוי לחצי טענה משום דהוי מגו עדיפא משאר מגות כיון דבידו הוא מ"מ כיון דיש בו ריעותא דהוי לחצי טענה עכ"פ תו לא עדיף משאר מגות. לפ"ז מיושב קשית הקצה"ח (סי' רע"ט) הנ"ל. דנהי דבמגו דבידו אמרינן גם במקום חזקה. זה דוקא כשאין בה ריעותא נגד העדיפות. אבל בנ"ד יש בה ריעותא דהוי לחצי טענה ושוב לא עדיף משאר מגות. ולא מהני במקום חזקה כמו בשאר מגות. ומ"ה אינו יכול לחזור ולהגיד כיון שנאמנת שלו הוא מתורת עדות. והא ראי' דמהני אף במקום חזקה. אולם לרבנן דס"ל דאינו נאמן במקום חזקה ע"כ דלא ס"ל דיכיר הוי מצוה. ומ"ה אין הנאמנת מתורת עדות רק משום מגו. ומ"ה לא מהני במקום חזקה כנ"ל:

ח) לפ"ז מיושב קשית הקצה"ח (סי' רפ"א) הנ"ל שהקשה לרמב"ן אמאי פריך לרבנן יכיר למה לי הא צריך למצוה. ולפי הנ"ל א"ש. דדוקא לר' יהודה דס"ל דנאמן אף במקום חזקה מוכח דהוא מצוה ומ"ה אינו יכול לחזור ולהגיד אבל לרבנן דס"ל דאינו נאמן במקום חזקה ע"כ דס"ל דאינו מצוה. ואינו מתורת עדות. מ"ה שפיר פריך לרבנן יכיר למה לי. דבלא"ה מהני מטעם מגו שלא במקום חזקה. אבל להלכה דקיי"ל כר' יהודה שפיר פסק הרמב"ן דיכיר הוי מ"ע:

ט) לפ"ז מיושב קשית החת"ס (חח"מ סי' ק"א) הנ"ל שהקשה לשיטת הרמב"ן דאב שהעיד על בנו לא מצי הדר בי' א"כ קשה הא גם לר"מ נ"מ לענין חזרה. אולם לפי מה שהצעתי מיושב. דדוקא לר' יהודה דס"ל דיכיר הוא מ"ע והנאמנת מתורת עדות ומהני אף נגד חזקה. מ"ה אינו יכול נחזור ולהגיד אולם לרבנן דס"ל דאינו נאמן במקום חזקה ואין הנאמנת בתורת עדות ורק מטעם מגו נאמן שלא במקום חזקה א"כ אף דכתיב יכיר אינו רק דין מדיני נחלה ולא מתורת עדות ושוב יכול לחזור ולהגיד א"כ יכיר למה לי:

י) לכאורה רציתי לתרץ קשית החת"ס הנ"ל באופן אחר ע"פ מה שהעלה בס' בני אהרן ב' הרא"ש דכמו לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל אהני מעכשיו שא"י לחזור אפילו כשלא בא לעולם ה"ה לדידן דס"ל א"א מקנה דשלב"ל עכ"פ מהני כשאומר מעכשיו שא"י לחזור לכשיבא בעולם ע"ש. לפ"ז מיושב קשית החת"ס הנ"ל דכיון דלר"מ באומר מעכשיו אינו יכול לחזור אף קודם שבא לעולם. וא"כ יפה פריך בש"ס יכיר למה לי. כיון דבלא"ה משכחת לה דא"י לחזור כגון שיאמר מעכשיו:

יא) לפ"ז יהי' מיושב קשית הרב בני יעקב שהקשה על הרב בני אהרן הנ"ל דלדבריו אמאי איצטרך לאקשויי אליבא דר"מ ליקשי לי' לרבנן נמי דאכתי יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ע"ש. אולם לפי מה שהעליתי מתורץ קשייתו. דדוקא לר"מ שפיר פריך יכיר ל"ל כיון דמיירי באמר מעכשיו דאז אינו יכול לחזור אף קודם שבא לעולם. אבל לרבנן דאף להרב בני אהרן באמר מעכשיו אינו יכול לחזור היינו כשבא לעולם. אבל קודם שבא לעולם יכול לחזור. וא"כ שוב יוקשה כמו שהקשה החת"ס לר"מ דצריך יכיר שלא יוכל לחזור אף קודם שבא לעולם. מ"ה פריך דוקא לר"מ דלדידי' אם אמר מעכשיו א"י לחזור אף קודם שבא לעולם. ומיושב קשית החת"ס וקשית הבני יעקב בירך חברתה:

יב) אמנם באמת זה התירץ ליתא. דהנה בשעה"מ ה' כירה (פכ"ג ה"ה) הקשה קושיא עצומה לשיטת הרשב"א שס"ל לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל כל שאמר מעכשיו אפילו חוזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפ"ה משבא לעולם קנה דדשלב"ל לר"מ כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם לרבנן פשיטא דכל שאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו מת קודם שלשים יום הקנאתו הקנאה א"כ מאי משני הש"ס בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופירש רש"י ורשב"ם דאפילו לר"מ דוקא בנכסים שנכלו לו בשעה שיש בו כח ליתנו לאחרים הא לרשב"א כל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ע"ש. ואם נימא כתירוצי דמיירי באמר מעכשיו ומ"ה מהני דאינו יכול לחזור. א"כ מאי משני הש"ס בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. הא במעכשיו לשיטת הרשב"א אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם אפ"ה משבא לעולם קנה. וכ"ש בגוסס דמהני. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא קשית הרב חת"ס. אולם קשית הרב בני יעקב אינו מתירץ עוד:

יג) ונלפע"ד לתרץ קשית הרב בני יעקב על הרב בני אהרן הנ"ל (באות י"א) ע"פ מה שהקשה הר"ן ז"ל בקידושין (דף ע"ח) וסה"ת שער ס"ד על הרמב"ם שפסק בה' מכירה (פרק י"א) שאין אדם יכול להתחייב בדבר שאין לו קצבה. א"כ מר"מ נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם ואין לו קצבה מתחייב. ותירץ בגדולי תרומה לרמב"ם דשלב"ל ודבר שא"ק ודבר שאינו ברשותו כלהו כי הדדי נינהו. וטעם אחד לכולם הלכך פריך לר"מ דפליג בדשלב"ל פליג בדבר שאין לו קצבה. אבל לרבנן כי היכא דלא מקנה דשלב"ל ה"נ אינו מקנה דבר שאין לו קצוב ע"ש. ויעי' באור החיים פ' תולדות (פסוק ל"ג) ואף שבתומים (סי' ס' סק"ה) פקפק על דברי הגד"ת מיושב היטב השגתו המעיין בס' שער המלך בה' מכירה (פי"א הי"ו) ובקצה"ח (סי' ס' סק"ב). לפ"ז מיושב היטב קשית הרב בני יעקב הנ"ל דמ"ה הוכרח הש"ס להקשות דוקא מר"מ. דהא לרבנן לא קשיא יכיר למה לי. דהא מצי ליתן מתנה במעכשיו דהא בלא"ה לא מהני משום דהוי דבר שאינו קצבה. ורק הקושיא לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ע"כ דס"ל גם בדבר שא"ק מהני כסברת גד"ת הנ"ל. אבל לרבנן נחית חד דרגא דאם הי' דשלב"ל עם דבר שא"ק לא מהני כלל אף דלר"מ מהני בשניהם ביחד:

יד) לפ"ז נלפע"ד לתרץ קשית שער המלך בה' מכירה (פכ"ב ה"י) על הרב מבי"ט (ח"ב סי' קל"ז) שכ' אע"פ דקיי"ל שהמזכה לעובר לא קנה ואם הי' בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה. וה"ה שאדם מקנה לבנו ובתו דשלב"ל דדבר שלב"ל או לדשב"ל כי הדדי נינהו והשתא לדעת מבי"ט דס"ל דלבנו אדם מקנה דשלב"ל לכ"ע א"כ מאי הא דפריך ולר"מ דאמר אדם מקנה כו' יכיר ל"ל הא אפילו לרבנן דר"מ תיקשי לי' דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ואפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן ומתרץ דמ"ה לא פריך התם לרבנן דר"מ. יכיר למה לי דאיצטרך קרא דיכיר לאשמעינן היכא דמת הבן והניח בנים או בנות שנאמן האב לומר דאביהן של אלו הי' הבכור כדי שיטלו הבנים פי שנים בנכסיו דהשתא ליכא מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה דדעתו קרובה אצל בנו דוקא. אבל לא בבן בנו. ואשמעינן קרא לומר דאפ"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי שנים עכת"ד. ע"ש. אולם תירץ זה של השעה"מ ליתא ע"פ מה שאכתוב לקמן (אות כ"ג) בשם הרמב"ן. והדרא קשיתו לדוכתא. אולם לפי מה שהעלתי ב' הגד"ת מיושב קשיתו על המבי"ט. דמ"ה מוכרח להקשות מר"מ דוקא דלרבנן נהי מצד דבר שלב"ל מהני אצל בניו. מ"מ לא מהני מצד דהוי דבר שאינו קצוב ג"כ והוי תרתי לריעותא. אבל לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מהני ג"כ בדבר שא"ק. ושפיר פריך יכיר ל"ל:

טו) לפ"ז נלפע"ד לתרץ ג"כ קשית המרדכי ר"פ יש נוחלין שהקשה לדעת הרשב"ם דס"ל דהא דאין אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא כשהקנהו מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה מאי פריך אליבא דר"מ יכיר למה לי ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם יע"ש. ולפי הנ"ל מיושב. שלא יכול להקשות לרבנן יכיר ל"ל. דהא הוי דבר שא"ק ולא מהני בלא"ה ומ"ה מקשה רק לר"מ דס"ל אמדשלב"ל. ומהני גם בדבר שא"ק ושפיר פריך יכיר למה לי כנ"ל: טז) לפ"ז נלפע"ד לתרץ ג"כ קשית שעה"מ שם לדעת המרדכי שכ' המקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל דשלב"ל ג"כ והקשה דא"כ אדפריך בגמ' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה לי' דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל. ע"ש. אולם לפי מה שהעלתי מיושב. דמ"ה הוכרח להקשות לר"מ דוקא דלרבנן בלא"ה לא מהני מטעם דהוי דבר שא"ק. ורק לר"מ פריך שפיר יכיר למה לי כיון דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומהני גם בדבר שא"ק. כנ"ל:

יז) לפ"ז נלפע"ד לתרץ מה שהקשיתי על השואל בשו"ת הריב"ש (סי' שכ"ח) בשם ר"י בן הרא"ש דשבועה עושה קנין גמור בדבר שלב"ל מה"ת. ואף דבשו"ת הריב"ש שם השיג עלי דלא מהני השבועה לחזק הקנין אלא שכופין אותו לקיים שבועתו ועל ראייתם משבועת עשו ליעקב מפני שהי' הקנין דשלב"ל. השיב דקודם מ"ת שאני דהי' אפשר גם קנין בדשלב"ל יע"ש. מ"מ הא בטור על התורה מביא כן בשם הרא"ש דס"ל דשבועה עושה קנין גמור בדשלב"ל. ע"ש. א"כ קשה לשיטת הרא"ש ובנו הר"י ובנו הטור מאי פריך יכיר ל"ל דוקא לר"מ. הא גם לרבנן קשה דהי' יכול להקנות לבנו בשבועה. ואז אף בדשלב"ל ג"כ קונה משום השבועה. וא"כ יכיר ל"ל, אולם ע"פ הנ"ל מיושב קשייתי. דדוקא לר"מ קשה כן. דלדידי' דוקא מהני בדבר שא"ק. אבל לרבנן בלא"ה לא מהני משום דהוי דבר שא"ק כנ"ל:

יח) בשו"ת הר"י הלוי (סי' ו') הקשה לפי דעת הר"ן שכ' בריש פ"ב דקידושין דזכות קטן ע"י אחרים אינו אלא דרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא"כ מאי פריך בגמ' לרבנן יכיר למה לי כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' ואמאי לא משני דיכיר איצטרך כגון שבניו הקטני' הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע"י אחרים ואותה זכיה אינה אלא מדרבנן יע"ש:

יט) והשער המלך תירץ דאפילו הניח בן קטן אכתי איתא למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי שנים מנכסיו דבהא ודאי אפילו לקטן מתחייב וכמ"ש הרב מח"א בחי' פ"ב מה' זכיה דין ז' דאע"ג דהמזכה לשוטה ע"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר:

כ) ונלפע"ד דתירץ זה אינו דהנה בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' פ"א) הקשה למאי דקיי"ל אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל אדם מתחייב בדשלב"ל מדאמרינן בפ' עשרה יוחסין יכיר כו' ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי וכו' ואם איתא אפילו לרבנן יכיר למה לי הא מצי יהיב לי' בתורת חיוב. ומתרץ דבשלמא אי שייך קנין בדבר שלב"ל איכא מיגו דהוי מצי לאקנייה להאי שליש נכסיו שעה א' קודם מיתתו ואם אבדו אח"כ או פחתו פחתו למקבל. אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בהם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו השני מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב לתתם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיו באחריותו א"כ לא חל על גופו כלל והו"ל קנין דברים כמו שקנו מידו לחלוק בב"ב. ואם באת לומר שיהי' חיוב ע"ת שלא יתחייב באחריותו והו"ל תרתי דסתרן והוי תנאי ומעשה בדבר אחד יע"ש. לפ"ז הן נסתר מחמתו תירץ של הרב שעה"מ דלדבריו הדרא קשית מהרי"ט לדוכתא אע"כ דלא משכחת לה במתחייב כנ"ל והדרא קשית מהר"י הלוי לדוכתא:

כא) אולם הרב שעה"מ תירץ עוד קשית מהר"י הלוי באופן אחר. דאכתי איתא למיגו דאי בעי יהיב להו נכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדל דנהי דהשתא מיהו לא קני מ"מ לכשיגדל קני. ואע"ג דהדרא סודרא למארי' וכל כה"ג ינוקא מקני קני לכשיגדל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קנה לר"נ ואפילו לדעת החולקים דס"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ"ע קנה הואיל והגוף איתא בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי. וכל כה"ג לא מקרי דשלב"ל ולכ"ע קנה:

כב) ובתומים (סי' ס"א סק"א) הקשה ג"כ קשית הר"י הלוי הנ"ל. ותירץ דבלא"ה כל קשית הגמ' למ"ד דס"ל מזכה לעובר כשתלד קנה. דאל"כ אף דנימא כשיטת שיש זכיה מד"ת לקטן מ"מ קשה מאי קושיא דלמא איירי דבנו מת והניח אשתו מעוברת ואמר על בנו המת שהוא בכור כדי שילד הנולד יזכה בחלק הבכורה מאביו. ע"כ צ"ל דהקושיא למ"ד כשתלד קנה. וא"כ יכול ליתן לו במתנה שיזכה בו כשתלד. והא ל"ק אף לר"נ אם מת קודם שנולד בטלה מתנתו כמ"ש הרא"ש. די"ל שרא"ש כ' לדידן דלא קי"ל כר"מ. אבל לר"מ תיכף חל הקנין ולא בטיל אף שמת. ושם בגמ' הכל לר"מ. ולפ"ז אף קושיא הנ"ל מיושב דלר"נ אף לר"מ יכול להקנות לקטן כשיגדל כמו כשילד שלא גרע קטן מאם לא נולד כלל ע"ש:

כג) הנה מה שכ' התומים אף דנימא כשיטת שיש זכיה מד"ת לקטן מ"מ קשה מאי קושיא דלמא איירי דבנו מת כו'. אשתמיטתי' במחכת"ר דברי הרמב"ן בפ' תצא וז"ל וממה שאמר הכתוב הבכור על פני בן השנואה הבכור. יראה לי שאין המצוה הזאת והדין זה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסיו דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם על פני תרח וכן כולם עכ"ל נראה מדברי הרמב"ן שכ' שאין המצוה הזאת והדין הזה כלומר דלאו דוקא שאינו מצו' רק שאינו נאמן ג"כ להכיר כמו אם בנו הי' חי ואלו ראה התומים דברי הרמב"ן אלו הי' חוזר מדבריו:

כד) לפ"ז נדחה ג"כ מה שהביאו האחרונים קושיא ב' מהרי"ט אמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב לי' דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמ"ש בתה"ד משכחת לה בפחות מארבעים יום שכ' הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו. ע"כ. אולם לפי מה שהעלתי ב' הרמב"ן ז"ל מתורץ קושיא זו. דכשמת הבן ל"ש כלל דין דיכיר. שבתי וראיתי בשעה"מ ה' נחלות (פרק ג') שהביא קשית מהרי"ט הנ"ל. וכ' דמהרי"ט תירץ מסברא דנפשי' דיכיר ל"ש רק בחיי בנו והביא דבשו"ת מהר"י הלוי הובאו דבריו בס' בתי כהונה (סי' ו') תמה על מהרי"ט ממ"ש בשו"ת מהרי"ק (שרש קמ"ו) וכן תמה עליו המל"מ בה' נחלות (פ"ג הי"ד) דמוכח ממהרי"ק דנאמן אף אם בנו הבכור מת יע"ש והשעה"מ פלפל בזה דכוונת מהרי"ק דוקא אם בניו של הבן גדולים דנאמן משום מיגו דהי' נותן במתנה אבל במקום דל"ש כן אינו נאמן. ושמחתי כי זכיתי לכוין בעזה"י לתירוצו של מהרי"ט. אולם במחכת"ר אשתמיטתייהו לכל הני רבוותא דברי הרמב"ן שהבאתי דמפורש דלא כמהרי"ק:

כה) והשעה"מ שם תירץ קשית מהרי"ט זו. דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה. א"כ מ"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הו"ל קושיא לרב ששת דס"ל דהמזכה לעובר קנה. ומתורץ קשית מהרי"ט:

כו) עוד הביא השעה"מ תירץ בשם ס' בתי כהונה כגון דאמר קני ע"מ להקנות דאפילו בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו ע"מ להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפ' השותפין יע"ש. ולפענ"ד קשה לתרץ כן דנהי דאמר קני ע"מ להקנות אותן כשיבא העובר. וא"כ אם המקבל לא יקיים התנאי ולא יקנה אותו להעובר אז המתנה בטלה ולא זכה העובר. מ"ה צריך יכיר דאז בוודאי הוא של העובר:

כז) ולפענ"ד נראה לתרץ קשית הר"י הלוי הנ"ל (באות י"ח) דהנה בשעה"מ בה' מכירה (פרק ג') הקשה לשיטת שקנין אגב דרבנן. קשה א"כ צריך קרא יכיר להיכי שיש לו מעות בעין במדה"י דלא מצי להקנות דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ובשטר אין מטלטלין נקנין בשטר וקנין אגב דרבנן ע"ש ועי' בשערי תורה (כלל ח"י פ"ג אות י"א) דתירץ דלק"מ שיוכל לחייב בקנין אודייתא לתוס' ב"מ (דף מ"ו) משמע דס"ל שהוא קנין מן התורה. יע"ש. לפ"ז גם קשית הר"י הלוי הנ"ל מתורץ דגם משכחת לה בכה"ג שהודה שמגיע להעובר ובכה"ג גבי אודייתא מהני. וראי' לזה מדברי הר"י מיגש בב"ב (דף קמ"ט) דמשמע דגם בדבר דלא בר הקנאה שייך קנין אודייתא: כח) לכאורה לפ"ז יהי' קשה קשית הישועות יעקב באו"ח (סי' תמ"ח) שכ' עיין בקידושין (דף ע"ח ע"ב) יכיר ל"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס או בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן מבואר מזה דקנין אודייתא אינו רק דרבנן. עכ"ל. וא"כ נסתר תירוצי על קשית הר"י הלוי דאם נימא דקנין אודייתא הוא דאורייתא הדרא קשיית הישועות יעקב לדוכתא מאי מתרץ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס:

כט) אמנם באמת אינו השגה. דהנה הקצה"ח (סי' קצ"ד) העלה דאם מעמד שלשתן בע"כ א"ל דהוצרכו לתקן מע"ש בפקדון דכפרו ואינו רוצה להחזיר דכה"ג הו"ל דבר שאינו ברשותו וא"כ אין שום קנין נתפס בה וה"ה אודייתא לא מהני. אבל אי נימא דמע"ש אינו אלא מדעת. א"כ כל שרוצה לחזור הו"ל דבר שברשותו וא"כ שפיר נקנה באודייתא ע"ש. וראיתי באחרונים שהשיגו על קצה"ח ממ"ש הר"י מיגש בב"ב (דף קמ"ט) שכ' או נפ"מ היכא דאודי במידי דלאו בר הקנאה כגון דבר שאין לו גוף וכיוצא בזה. אי נמי היכא דאודי לבן שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכ"מ אי אמרת הודאה היא מכי אודי זכה בה ההוא דאודי לי' כו' ע"ש. א"כ לכאורה היא דלא כקצה"ח. ותירצו דיש לחלק אם החסרון מצד המקנה כאופן של הקצה"ח אז שפיר דלא שייך גם אודייתא. אבל דבר שאין לו גוף. החסרון מצד הנקנה בדבר שאין בו ממש כדירה או אויר חצירו בזה מהני קנין אודייתא ע"כ. לפ"ז א"ש בהוי אמינא שפיר מקשה יכיר ל"ל אליבא דר"מ. ומתרץ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דבזה החסרון מצד המקנה. מ"ה לא מהני בזה גם אודייתא. אבל קשית הר"י הלוי מתורץ דבזה הוי חסרון מצד הקונה. ובזה מהני אודייתא. אמנם אחר כל זה יהי' קשה קשית הישועות יעקב מתירץ הש"ס בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. דבזה החסרון אינו בהמקנה רק מצד דבר הנקנה. וא"כ שייך בזה אודייתא. וא"כ יכיר ל"ל. אולם אפשר לתרץ דמצינו דסתמא דתלמודא מקשה ומפרק והדר מקשה והאריך בפלפול עד דאסיק דבר חדש. ובאמת המקשה הראשון עיקר קשייתו סובבת ע"פ הסברא דאסיק בסוף בע"כ דקושי' האחרונה לא הקשה המקשין הראשון עיין היטב בסוגיא דנשר בחולין (דף ס"א.) בתוס' ד"ה מה התם. ותראה דבע"כ המקשין הראשון כבר ידע הא דמסקינן בסוף הסוגיא תלתא הדרי בכולהו כו'. וע"ע מ"ש התוס' בר"פ אותו ואת בנו בד"ה מנין. לפ"ז ה"ה בנ"ד נמי ידע התרצן הא דמסקינן בסוף הסוגיא דמיירי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ומ"ה לא מקשה דמשכחת לה באודייתא:

ל) לפ"ז מיושב ג"כ קשית מהרי"ט הובא בשעה"מ ה' נחלות (פרק ג') הבאתיו לעיל (אות כ') דגם באופן זה ל"צ יכיר דמשכחת לה ע"י אודייתא כנ"ל. דמודה שהוא של העובר בירושה מאביו:

לא) לפ"ז מיושב ג"כ קשית השעה"מ דאכתי קשה דנימא דיכיר איצטרך להיכא שבנו בכור הי' חרש או שוטה דלדעת הר"ן משמע ודאי דזכה ע"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ע"ש אולם לפי מה שהעליתי דאודייתא מהני מה"ת מיושב קשיתו. דהא לא איצטריך יכיר דגם בחרש ושוטה באודייתא מהני כיון דאין החסרון בהמקנה כנ"ל: לב) האחרונים מקשים מ"ט לא מוקי הש"ס דאיצטרך קרא לכשקיבל מתנה או לקח שדה בעל מנת שלא ליתנו במתנה אלא להורישו כשאר נכסיו אבל אסור ליתן מתנה ממנו דאז בוודאי אין כאן חלות המתנה כלל וכלל דבעבר ונתן עבר על תנאי ובטל מתנתו שקיבל הוא למפרע ולא שלו הוא כלל. ואע"ג דדעת התוס' הובא בר"ן ר"פ המגרש פ' בתרא דגיטין דבכה"ג לא בטיל התנאי ומתנתו שקיבל מהראשון קיימת היינו משום דמתנתו בטילה ולא עובר על התנאי דהרי לא יכול ליתנה לאחר ולא שייך ביטול תנאי דהא מתנתו אינה מתנה ודעת הרמב"ן דאפילו מתנתו שקיבל מהראשון בטילה דשפיר מקרי עבר אע"ג דמתנתו שנתן אינה מתנה וא"א לבטל התנאי מ"מ דעת הנותן הי' על מעשה המתנה אע"ג דלא מהני נמצא לא מבעיא לרמב"ן דמקרי ביטול התנאי ובטלה מתנתו למפרע. ואפילו לדעת התוס' דס"ל דמתנתו קיימת היינו משום דאיהו לא מצי לעבור על התנאי דאין המתנה שהוא נותן חל. וא"כ משכחת לה בכה"ג:

לג) עוד מקשים האחרונים אמאי לא קאמר בש"ס בפשיטות דאיצטרך יכיר לכשנשבע שלא ליתן מתנה לשום אדם דלית לי' מגו דאי בעי יהיב לדעת המרדכי דהובא בש"ע יו"ד (סי' ר"ל ס"א) להלכה דמי שנשבע שלא למכור או ליתן לא מהני מכירתו כלום. וא"כ לית לי' מגו. ועי' תוס' תמורה (דף ו') וברמ"א בח"מ (סי' ר"ח) באיסור שבדה מלבו מהני אולם לדעת המרדכי והש"ע ביו"ד קשה כנ"ל:

לד) ונלפע"ד לתרץ ב' קשיות אלו ע"פ מה שהקשה בשו"ת מהרי"ט ל"ל למימר מגו דאי בעי יהיב במתנה ולא אמר מיגו דאי בעי יהיב לי' בתורת ירושה דהרי קיי"ל כריב"ב שהתורה נתנה רשות לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים יע"ש. לפ"ז מיושב ב' קשיות הנ"ל. דאכתי שייך מגו דאי בעי הי' נותן לו בתורת ירושה. דאז אינו עובר על התנאי וגם אינו עובר על השבועה. וא"כ יכיר ל"ל:

לה) אולם לכאורה נוכל להשיג על זה דאכתי קשה לתירץ דאיצטרך לדשלב"ל או לנכסים שנפלו כשהוא גוסס והא אכתי אית לי' מיגו דמצי ליתן להם בתורת ירושה אפילו מה שיפול לו כשהוא גוסס. אולם אין זה השגה. דהנה בנתיבות המשפט (סי' רפ"א) נסתפק אם מועיל כשהנחיל לפשוט פי שנים או זוכה ג"כ בנכסים הבאין לאחר מכאן. והעלה דלא מהני בדבר שלא בא לעולם וראי' מב"ב (דף קל"ד) פי' רשב"ם בד"ה ליורשו פשיטא דקרא דיכיר אתיא דוקא כשידוע שהוא בנו אבל אם אינו ידוע שהוא בנו אינו נאמן א"כ קשה הא דמשני (בדף קכ"ז ע"ב) דאיצטרך יכיר לנכסים שנפלו לאחר מכאן ק' דא"כ הא דבעי (בדף קל"א.) אי בריא יכול להנחיל ליפשוט מהכא דא"י להנחיל דאלת"ה א"כ ל"ל קרא יכיר הא יש לו מיגו דאי בעי הי' מנחיל אותו פי שנים. אלא ודאי דכמו שא"י להקנות כמו כן א"י להנחיל כו' וה"ה מע"פ ואפילו מלוה בשטר אם מכירת שטרות דרבנן כמו שאין יכול להקנותן א"י להנחיל ע"ש. ואני מצאתי שכבר קדמו בראי' זו במהרי"ט אלגזי סוף מס' בכורות וגם העיר שם בקושיא שהבאתי (באות ל"ב) ב' האחרונים ואשתמיטתייהו במחכת"ר שכבר קדמם בהערה זו במהרי"ט אלגזי. היוצא לנו מזה דא"ש תירץ הש"ס דיכיר איצטרך לדבשלב"ל או לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דבזה ל"ש מיגו דאי בעי יהיב בתורת ירושה כיון דהוי דשלב"ל:

לו) לפ"ז יהי' מיושב קשית הגר"ע איגר על קשית הש"ס יכיר ל"ל. הא בלא"ה נאמן במיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה. והקשה הא איכא נ"מ רבתי לענין חזרה ביובל דמתנה חוזרת וחלק בכורה דהוי כירושה אינה חוזרת וא"כ איצטרך קרא להכי עכ"ד. אולם לפי מה שהעליתי דכוונת הש"ס מיגו דאי בעי הי' יהיב בתורת ירושה. א"כ א"ש דאז ג"כ אינה חוזרת ביובל וא"כ למה איצטרך קרא:

לז) וראיתי באחרונים שתירצו קשית הגר"ע איגר דאם קשיתו רק על קשית הש"ס מה שהקשה מתחלה לרבנן יכיר למה לי בקל נוכל לדחותה דהש"ס עדיפא מיני' מתרץ נפקא מיני' לדהשתא לנכסים שנפלו לאחר מכאן. ותירץ זה עדיף מדנוקי קרא לענין חזרה ביובל. אבל אפשר שקשית הגרע"א על קו' הש"ס ולר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דליכא למימר כתירץ הש"ס דנ"מ לנכסים שנפלו לאחר מכאן. מ"מ נ"מ לענין חזרה ביובל. אלא דלפ"ז כיון דאליבא דר"מ קיימינן לדידי' בלא"ה לא קשה דהא ר"מ ס"ל בבכורות (דף נ"ב) דמתנה ג"כ אינה חוזרת וא"כ לר"מ מתנה וירושה שוין ושפיר הקשה הש"ס לר"מ יכיר למה לי וא"ש ודפח"ח וכן תירץ בשו"ת שו"מ מד"ת ח"ד סי' ט"ז ע"ש:

לח) בס' מרכבת המשנה ה' שמיטה ויובל (פרק י"א) מקשה על ר"מ בבכורות שם דס"ל מתנה אינה חוזרת ביובל דהרי מבואר בפסוק ביחזקאל (קפיטל מ"ו פסוק ט"ז י"ז) כי יתן הנשיא מתנה לאיש מבניו נחלתו היא לבניו תהי' אחוזתם היא בנחלה. וכי יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא. ע"כ. א"כ מבואר דמתנה חוזרת ביובל. ותירץ בדוחק. וראיתי תירץ נכון על קושיא זו בפירוש הגאון המלבי"ם המנוח ז"ל. בפירושו ליחזקאל שהקשה קושיא זו מדעתא דנפשי' וז"ל ויש פלוגתא במתנה אם דינה כמכר לחזור ביובל. ולמ"ד דמתנה אינה חוזרת ביובל נשתנה דין הנשיא בזה כמו שיבאר הטעם ולא יקח. כדי שלא יקח הנשיא מנחלת העם שאם יועיל מתנותיו ותיסב נחלתו לזרים יצטרך להונות את העם ולקחת נחלתם כדי להוריש לבניו יע"ש:

לט) הנה על תירוצי על קשית האחרונים הנ"ל ע"פ מהרי"ט דכוונת הש"ס משום מיגו דאי בעי יהיב בתורת ירושה. יקשה כמו שהקשה מהרי"ט למה כ' בש"ס מיגו דאי בעי למיתב במתנה. אע"כ כתירץ של השעה"מ דמצינו למימר דקרא דיכיר איצטרך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בוודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב לי' פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שהאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומ"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה ע"ש. וא"כ הדרא קשית האחרונים הנ"ל דצריך יכיר כגון היכא שיש לו ב' בנים וא"י איזה הבכור ואביו קבל מתנה ע"מ שלא לתת מתנה אף לבניו רק להורישו דאז ל"ש מיגו. וצריך קרא דיכיר. או באופן הנ"ל כגון בנשבע שלא לתת במתנה כנ"ל:

מ) ונלפע"ד לתרץ דבאופן זה גם אם הי' כתיב יכיר ג"כ אינו נאמן כיון דליכא רק שני בנים ואחד בודאי בכור וא"כ הנכסים בחזקת שניהן. והוי כמו שהי' כ"א מוחזק בהחצי כיון דאביו תופס בחזקת שניהן וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ב'). ד"ה ויחלוקו. ובשלמא אם האב הי' יכול לתת במתנה לאחיו אז לא הי' כ"א מוחזק מטעם חלק בכורה כיון דאף אם הוא בכור רשאי אביו לתת במתנה לאחר ושוב לא מקרי מוחזק בזה ומ"ה אביו מהימן דאף דרבנן ס"ל דלא אמרינן מיגו נגד חזקה. מ"מ מיגו בעיקר החזקה אמרינן דמגו דבידו לתתו במתנה לאחיו או באופן שיש יותר משני אחים דאז ג"כ בידו להורישו לאחד מבניו. ואז לא מקרי כ"א מוחזק דהוי מגו בעיקר החזקה כמ"ש בס' הפלאה בכתובות (דף ע') בסוגיא דפ"פ דאף דמגו נגד חזקת ממון לא אמרינן. מגו נגד עיקר החזקה אמרינן. כמבואר בח"מ (סי' ע"א) לענין מגו בעיקר הנאמנת ע"ש ומ"ה דוקא באופן זה מהימן האב כיון דהוי מגו בעיקר החזקה אבל בציור דלעיל כגון דליכא רק שני בנים ואחד בוודאי בכור וא"י איזה בכור. ואביו קבל מתנה ע"מ שלא לתת במתנה או שנשבע שלא לתת במתנה ואז כל הכסף בחזקת שניהן כל דלא הוברר מי הבכור והוי ממון המוטל בספק וחולקין וא"כ כ"א מוחזק בחצי כסף. כיון דכאן ל"ש מגו דאי בעי יהיב במתנה להשני כיון דצריך לקיים התנאי או השבועה שלא לתת במתנה. וגם אין בידו להנחילו להשני החלק בכורה. דהא חלק בכורה אינו יכול להנחיל לאחר כנ"ל. ושוב שניהם מוחזקים בכסף בשוה. ואיך האב מהימן לומר על אחד שהוא הבכור. דע"י דיבורו מוציאו החצי מחזקתו והא רבנן ס"ל דנגד חזקה לא מהימן האב אף דכתיב יכיר וכיון שזכינו לזה מתורץ קשית האחרונים הנ"ל דשוב לא נוכל לומר דצריך יכיר על ציור הנ"ל. ז"א דבזה אף דכתיב יכיר ג"כ אין האב נאמן מדהוי נגד חזקה. וע"כ דקרא לא מיירי בתנאי או בשבועה כנ"ל מ"ה שפיר מקשה יכיר ל"ל מגו דאי בעי למיתב במתנה. ומ"ה לא קאמר מגו דאם הי' מוריש משום דצריך גם על אופן זה כגון שהי' לו רק שני בנים וא"י מי הבכור כמ"ש השעה"מ. ובאופן זה כיון דהי' יכול לתת במתנה לא מקרי נגד חזקה מ"ה מקשה שפיר יכיר למה לי. כנ"ל:

מא) לפ"ז מתורץ נמי קשית הקצה"ח (סי' רע"ט) הנ"ל (באות ה') שהקשה על רשב"ם לפמ"ש הר"ן דמיגו דבידו עדיפא דמהני אף במקום חזקה. א"כ אף לר' יהודה קשה יכיר ל"ל ע"ש. אולם לפי מה שהצעתי אינו קושיא דלר"י באמת יש לתרץ דאיצטרך יכיר כגון בציור דלעיל שלא הי' לו רק שני בנים וא"י מי הבכור. וקבל מתנה ע"מ שלא לתת במתנה או שנשבע שלא לתת במתנה כנ"ל ואז ל"ש מיגו. ואפ"ה נאמן משום דאמרה התורה יכיר. ונהי דבזה הוי נגד חזקה כנ"ל. הא ר"י ס"ל דנאמן אף נגד חזקה מ"ה איצטרך יכיר שמהני אף במקום חזקה כציור הנ"ל. אבל לרבנן דס"ל דאינו נאמן נגד חזקה שוב לא נוכל לתרץ דאיצטרך יכיר לציור הנ"ל וא"כ קשה יכיר למה לי:

מב) אמנם לכאורה יש להקשות על זה. דא"כ מאי משני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן כו' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. הלא באופן זה דאין בידו ליתנו במתנה. וע"כ מיירי ג"כ באופן שאין לו רק שני בנים. דאל"ה יקשה יכיר ל"ל. הא יכול להוריש לא' מבניו כמ"ש השעה"מ. א"כ כיון דמיירי באופן זה הוי שניהם מוחזקים בנכסים ושוב אף דכתיב יכיר אמאי מהימן האב:

מג) אולם באמת אינו קושיא דהנה הבאתי לעיל (אות כ') קושיא ב' מהרי"ט (חח"מ סי' פ"א) שהקשה הא יכול לחייב א"ע וא"כ מאי פריך דוקא לר"מ גם לרבנן קשה יכיר ל"ל דאית לי' מיגו לחייב א"ע. ומתרץ דאין זה מיגו דיצרוך לקבל עליו אחריות ושמא אינו רוצה לקבל עליו אחריות יע"ש א"כ זה תינח לענין מגו. דעכ"פ מגו אינו משום סברא זו. אבל עכ"פ בציור הנ"נ בשני בנים. ובנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דנהי דלית לי' מיגו דאי בעי יהיב. או מגו דאי בעי הי' מחייב כנ"ל. עכ"פ לא נוכל לומר דנקראים מוחזקים שניהם על החצי. כיון דאביו יכול לחייב א"ע לאחיו. ויקבל עליו אחריות. ומ"ה לא נקרא מוחזק שנאמר בזה דאביו לא מהימן נגד חזקה ומ"ה צריך יכיר דיהי' נאמן. אבל מיגו ליכא כנ"ל. ומיושב ק' האחרונים:

מד) ואין להקשות דלפ"ז גם בציור דלעיל (דאות מ') שכתבתי דאביו אינו נאמן דהוי במקום חזקה הלא יכול לחייב א"ע א"כ לא הוי נגד חזקה. ז"א דשאני התם שנשבע שלא לתת מתנה או שקבל ע"מ שלא לתת מתנה א"כ אינו יכול לחייב א"ע ג"כ דזה ג"כ מתנה הוא. ומ"ה הוי נגד חזקה. משא"כ לפי תירץ הש"ס דלא מיירי בתנאי או בשבועה. כנ"ל. ומ"ה אפשר לומר דיכול לחייב א"ע. ומ"מ צריך יכיר דמגו עכ"פ ליכא כתירץ מהרי"ט משום אחריות ולא הוי נגד חזקה כיון דיכול לחייב א"ע כנ"ל. ומ"ה כיון דכתיב יכיר אביו נאמן. ומיושב קשית האחרונים:

אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב המשתחוה מרחוק מול הדרת קדשו ומצפה לתשובתו הרמתה הדוש"ת באהבה עזה:

שלמה אברהם בלא"א המופלג כו' כמ"ש דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה