בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה השמטות סימן י
שיל"ת ה' שלח שנת תרנ"ג לפ"ק פה אזארקוב:
שמש הברכה וככבי ההצלחה יופיעו יהלו באוהל כבוד רב חביבי וידידי הרב כו' המחבר ספ' שדי חמד מ"ו חיים חזקיאו מדיני. אבד"ק קראסוב בזאר. המכונה חח"ם הי"ו איש ירושלים תוב"ב:
מכתב קדשו בלוית תשובתו המסולאה בפז רב קבלתי בששון. ושמחתי לראות כי תשובתי בענין קריאת שם שדי חמד מצאה חן בעיני מעכת"ר. ואי"ה בשבוע הבע"ל אשלח תשלום תשובתי בענין זה. נפשי תגיל כי אדוני יתן דברי במקום גדולים בספרו הבהיר. תשואות חן למר חלף זה יצליחהו ד' לברך על המוגמר להדפיס כל חלקי השדי חמד על כל א"ב. להאיר לכל בני ישראל במשבותם באור תורתו אור נערב ומצוחצח. גם אתן תודה למר הי"ו ששלח לי דברי תורתו שאתן להם מקום בספרי הדל ועשה אותי שאיני זוכה כזוכה. ודברי קדשו נאמרו בטוב טעם ובהשכל ודעת וא"צ חיזוק ממני הצעיר באלפי ישראל. ולהראות חיבת הקודש אמרתי להעיר מעט בדברי קדשו לבנות ולסתור ע"מ לבנות כדרך התורה. ואשר בלתי ספק אצלי כי במקום אשר נתקשיתי בדבריו היקרים החסרון מקוצר המשיג ועומק המושג. אך לא אוכל לחכות על תשובתו דמר אדוני הי"ו. לאשר המדפיס אץ עלי לאמר כלה מעשיך. ולזאת בטובו ידפיס תשובתו אלי בספרו שדי חמד אשר ידפיס בעזה"י בקרוב. ועל דבר התוארים האמנם קשה עלי לעשות רצונו בזה. אך מה אעשה ופקודתו שמרה רוחי. כי רצונו של אדם זה כבודו ויעי' בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"א אות ו') מזה וזה החלי בעזר צורי וגואלי: א) הנה מה שהוכיח כ"ג מדברי התוס' דסנהדרין (דף נ"ט) ד"ה ליכא דמשמע דבישראל עכ"פ איסורא דאורייתא היא דאל"כ הדרא קושייתם לדוכתא מי איכא מידי וכו מתבאר מדברי התוס' דחולין (דף ל"ג) ד"ה אחד שצריך לייה לישראל אסור מה"ת לענין ח"ש עכת"ד קדשו. ב) לכאורה יש להעיר בדבריו הנחמדים דליכא ראי' מדברי התוס' דהוי איסור מה"ת. דהנה לעיל בחיבורי בכורי שלמה (חא"ח סי' ל"ג אות ה') העליתי בעזה"י דאף שכ' התוס' הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת מ"ה לא שייך בי' מי איכא מידי. לאו דוקא משום דח"ש אסור מה"ת דאכילו באיסור דרבנן ג"כ לא שייך מי איכא מידי. ע"פ מה שכתב בשו"ת מהרלב"ח (סי' ק"ג) לדעת הר"ן הובא בש"ך יו"ד (סי' רל"ט סק"ך) דאף דשבועה חל על ח"ש מדלא הוי מושבע ועומד מהר סיני. אולם על איסור דרבנן אין שבועה חלה מדהוי מושבע ועומד עליו מלא תסור יע"ש. ואין להקשות דלפ"ז למה כ' התוס' דלר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת לית לי' האי כללא דמי איכא מידי והא עכ"פ מדרבנן אסור שוב ל"ש מי איכא מידי תרצתי שם (באות ו') דאליבא דר"ל לא נוכל לומר כן דכפי הנראה מיומא (דף ע"ג ע"ב) מודה ר"ל שאסור מדרבנן אי הכי לא נחייב עליו קרבן שבועה כו' יע"ש. שר"ל ס"ל דהיכי דלא גלי קרא אמרינן באמת דלא מקרי מושבע ועומד מהר סיני בשביל הדרבנן. אבל לדידן דקיי"ל כר"י שפיר אמרינן דהיכי דאסור עכ"פ מדרבנן כ"ש דלא שייך בי' מי איכא מידי דשייך בי' לא תסור ור"י לשיטתי' א"ש כל הסוגיא ביומא. יע"ש בחיבורי באריכות וא"צ לכפול:
ג) לפ"ז הן נסתר מחמתו לכאורה ראיית כבוד קדושתו מדברי התוס' דהוי איסורא דאורייתא די"ל דהוי רק דרבנן ואפ"ה שוב לא שייך בי' מי איכא מידי:
ד) אולם באמת אינו השגה על דברי מעכתר"ה דהא התוס' העלו בשבועות (דף כ"ג) הובא בש"ך יו"ד (סי' רל"ח סק"ו) דכיון דח"ש אסור מה"ת מושבע ועומד מה"ס כמו שהעלה הרשב"א בתשובה (סי' תרי"ו) דאין השבוע' חלה על ח"ש דאורייתא ולא ס"ל כשיטת הרלב"ח הנ"ל יע"ש. וא"כ ס"ל כתירץ הראשון של הש"ך שם (בסי' רל"ט סק"ך) דרצה לומר דאין השבועה חלה שיעבור עלי' אלא יש להתירה וכן בסי' (רל"ח) ר"ל חייב על השבועה לענין שצריך התרה יע"ש:
ה) לכאורה יש להעיר דהנה הלחם משנה בפ"א מהל' גזילה כ' בשיטת הרמב"ם דכ' דאסור לגזול כ"ש דין תורה. א"כ מאי הקשה בש"ס דסנהדרין (דף נ"ט) והרי גזל פחות מש"פ. ולשיטת הרמב"ם גם בישראל איכא איסורא מה"ת בפחות מש"פ. ותירץ דהרמב"ם לא ס"ל כתירוצו של תוס' רק משום דבישראל ליכא מלקות על פחות מש"פ שייך מי איכא מידי יע"ש. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם נסתר ראיית התוס' דאסור לישראל להרוג עוברין דזה לא מהני לענין מי איכא מידי. ולפ"ז הדרא קשיית התוס' לשיטת הרמב"ם דמי איכא מידי:
ו) איברא ראיתי תירץ נפלא על קושיית הלח"מ בשו"ת תפארת יוסף בהסכמת הגאון מו"ה יוסף שואל נאטנזאהן זצ"ל שמתרץ קושיית הלח"מ ע"פ דברי הרב המגיד בה' גזילה (פ"א ה"ב) דבדבר שאינו מקפיד גם הרמב"ם מודה דח"ש מותר מה"ת. ולכך אסור בישראל ח"ש דוקא בדבר שמקפיד שצערא בשעתא מי לית לי'. ופריך שפיר והרי גזל פחות מש"פ דלישראל מותר בדבר שאינו מקפיד משום דבני מחילה נינהו וגם צערא בשעתא לית לי'. אבל למי שאינו בר מחילה אסור אף דבר שאינו מקפיד. יע"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם הרמב"ם מודה לתירץ של התוס' דהיכא דאסור לישראל לא שייך מי איכא מידי. וא"כ א"ש דברי אדוני גם לשיטת הרמב"ם. דמוכח דאסור מה"ת להרוג עוברין. דאל"ה הדרא קושיית התוספות לדוכתא מי איכא מידי:
ז) ומה שכתב מעכת"ר עוד (באות א') שנראה שהבין מהרמי"ט (בח"א סי' צ"ז) שהביא דברי התוספות דחולין וסנהדרין שכ' דלישראל לא שרי דאלמא דיש איסור בדבר וכ' שכן מוכח מערכין (דף ז') דמה"ת אסור דאל"ה לא הוי שרי להביא סכין דרך ר"ה שהיא איסור תורה עכד"ק. ולפענ"ד יש להעיר בזה דהא מבואר באו"ח (סי' של"ט) דאפי' מוחו מרוצץ דודאי לא חי אפ"ה מחללין את השבת. וכ' בטור הטעם דחוששין לחיי שעה יע"ש. א"כ נראה דאף אם מוחו מרוצץ דההורגו פטור דהוי גוסס בידי אדם כדאמרי' בסנהדרין (דף ע"ח.) דרוב גוססין למיתה ואפ"ה מחללין עליו את השבת כדאמרינן ביומא (דף פ"ד) דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב וכ"כ התוס' להדיא בנדה (דף מ"ד ע"ב) ד"ה איהו מיית יע"ש:
ח) ונלפע"ד דמש"ס דיומא (דף פ"ה יש ראי' לדברי הטור דהטעם משום דחיישינן לחיי שעה דהנה אמרינן שם מצאוהו חי מפקחין. מצאוהו חי פשיטא לא צריכא דאפילו לחיי שעה עכ"ל. וכ"ה ברמב"ם ה' שבת (פ"ב הי"ח) ובא"ח (סי' שכ"ט ס"ד) וכן יש להוכיח מגיטין (דף ע') שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו ותנו גט לאשתי וכתבו ויתנו א"כ מוכח דגם לחיי שעה דינו כחי. ויעי' במס' שמחות (פרק א') דהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואף דרוב גוססין למיתה. מ"מ נקרא חי היינו משום חיי שעה:
ט) אולם לכאורה יש להקשות על זה מדברי הש"ס דע"ז (דף נ"ז ע"ב) דאמרינן שם לחיי שעה לא חיישינן. ומצאתי בתו"י ביומא (דף פ"ה.) שהרגישו בזה ותירצו דהכא והתם לטובתו. כי כאן מפקחין כדי להחיותו ושם מרפאין אותו ע"י רופא כותי אולי יחי' יע"ש:
י) לכאורה יש להקשות על הנ"ל מסנהדרין (דף ע"ב) הבא במחתרת בענין שמותר להרגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גניבה ובח"מ (סי' תכ"ה) יע"ש א"כ משמע דחיי שעה לא מקרי חיים וכן יש להקשות מסנהדרין (דף פ"ה.) ביוצא ליהרג יע"ש: יא) אכן יש לתרץ ע"פ מה שהעלה בס' ישועות ישראל (בסי' כ"ז סק"ה) יע"ש. וי"ל דשאני בזה כיון שחייב מיתה מחמת עבירה וחייבין להורגו משום ובערת הרע מקרבך מ"ה לא מקרי חי ולא חיישינן לחיי שעה. אבל לעולם אם אינו חייב מיתה מחמת עבירה רק שנתרוצץ מוחו או נפל עליו גל וכדומה בזה באמת חיישינן לחיי שעה:
יב) לכאורה יש להקשות על הנ"ל דהנה בס' אור החיים על התורה פ' תשא על פסוק ושמר כ' וז"ל אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פי' באדם ישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שוודאי לא יקים ולא יגיע לשבת ולשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות ולימים לא יחלל עליו שבת עכ"ל. א"כ מבואר בדבריו דעל חיי שעה אין מחללין עליו את השבת:
יג) אמנם יעי' מעכתר"ה בס' מנחת חינוך (מצוה ל"ד מוסך השבת מלאכת הוצאה) שהשיג על הרב אור החיים מיומא (דף פ"ה.) הנ"ל מצאוהו חי מפקחין ואמרינן להדיא דאפילו לחיי שעה, וחכם אחד רצה לתרץ הא דמחללין שבת על חיי שעה זה דוקא בחילול דרבנן דהיינו לפקח הגל דהוי דרבנן טלטול אבנים ע"ש ביומא ור"ה (דף ל"ד) גבי שופר אבל חילול דאורייתא אין מחללין לחיי שעה אולם השיג עליו והעלה דלמ"ד דילפינן פ"נ דוחה שבת מושמרו כו' א"כ מפסוק זה נשמע דוקא כדי שישמור שבתות הרבה. אבל למסקנא דקיי"ל כשמואל דיליף מוחי בהם ולא שימות בהם יע"ש בתוס' יומא דע"כ סובר שמואל דלא אזלינן בתר רובא דבעינן שלא יהא שום צד מיתה א"כ אפילו לחיי שעה מחללין דעכ"פ איכא צד מיתה יעי' סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) גבי מחתרת אפילו בשבת תראה דפקוח הנ"ל בלשון חכמים הוא במלאכה דאורייתא יע"ש. היוצא לנו מזה דלחיי שעה מותר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא להצילו:
יד) שוב מצאתי בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ג) שהעלה בפשיטות דבפקוח נפש חיישינן לחיי שעה לחלל עליו שבת והביא ראיה זו מיומא (דף פ"ה.) ומע"ז (דף כ"ו ע"ב) והשיג על הרב בית יעקב (סי' נ"ט) שהעלה דשאר פוסקים לא ס"ל כסברת תוס' דנדה (דף מ"ד.) הנ"ל דגבי גוסס בידי אדם מחללין שבת. אבל זה מודה הבית יעקב דלגבי עובר מחללין שבת אף על חיי שעה ושאני גוסס דאיכא לפעמים ריעותא אם עשו לו רפואה ע"י חיי שעה שמעכבים יציאת הנפש שלא ימות מהרה יע"ש. אולם הרב שבות יעקב השיג על סברא זו יע"ש והעלה דגם בגוסס מותר לחלל שבת על חיי שעה:
טו) לפ"ז הן נסתר מחמתו ראיית כ"ג מערכין דיש איסור דאורייתא להרוג עובר משום דמותר להביא סכין דרך ר"ה. דהא לפי מה שהעלתי י"ל לעולם דלא הוי רק איסורא דרבנן ואפילו הכי מותר להביא סכין דרך ר"ה משום דחיישינן לחיי שעה ומותר לעשות להצלתו אפילו מלאכה דאורייתא כנ"ל: טז) לפ"ז יש להשיג ג"כ על מה שכ' עוד שם מעכת"ר (באות א') וז"ל וכ"נ ממה שהוקשה על זה מדתנן בפ"ז דאהלות המקשה לילד כו' ואם הי' אסור רק מדרבנן י"ל דהם אמרו והם אמרו עכד"ק. ולפי מה שהעלתי בעניי ליכא ראי'. לעולם דאסור להורגו רק מדרבנן. מ"מ כיון דאיכא מצוה להצילו משום חיי שעה ומותר אפילו לחלל שבת כדי שיחי' הוולד חיי שעה א"כ יפה תמה מהרימ"ט אמאי מותר לחתוך משום נוול האם והלא משום חיי שעה מותר אפילו לחלל שבת על העובר:
יז) לכאורה נוכל לתרץ דברי קדשו. דנהי דגבי גוסס מחללין שבת היינו משום דהוי לי' חזקה דחיותא אבל בעובר דלא הי' לו עוד חזקה דחיותא י"ל דאסור לחלל שבת עליו וכה"ג מחלק הש"ס בערכין (דף ז' ע"ב) יע"ש. אולם ז"א דהגמרא קאמר רק דס"ד דנימא כן. וקאמר קמ"ל דמביאין בשבת סכין דרך ר"ה להוציא הולד א"כ מבואר דאין לחלק בזה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' י"ג) יע"ש. שוב מצאתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרצ"ה) שכ' שם וז"ל ומה ששנינו בפ' יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב התם בשכלו לו חדשיו שיצא מתורת נפל א"נ בשנגמרו שערו וצפרניו אבל לענין רציחה פשיטא דאינו נהרג עליו כיון שלא יצא לאויר העולם והא דמחללין עליו את השבת משום דספק הוא ומספיקא דנפשות מחללין עליו את השבת אבל מספיקא לא קטלינן. וא"ת נהי דלא קטלינן לי' אבל ספק נפשות איכא כיון דמחללין עלי' שבתא וי"ל כיון שעדיין לא יצא לאויר העולם ולא הי' לו חזקת חיות ההורגו לא פגע בספק נפשות ואע"ג שהוא מתנועע לאו חיות הוא מידי דהוי אזנב הלטאה ולא דמי לגוסס דאמרינן כל המעמץ עיניו עם יציאת נשמה הרי זה שופך דמים דהתם הוי לי' חזקת חיות כו' עכ"ל הרדב"ז יע"ש. היוצא לנו מזה דאף דיש בזה איסורא בעלמא לאבדו. ואפ"ה מחללין עליו את השבת להצילו אף ע"י מלאכה דאורייתא משום חיי שעה. וא"כ לא מוכח מזה דיש איסור דאורייתא: יח) לפ"ז למה שהעלתי נלפע"ד לתרץ דברי הרמב"ם בפ"א מה' רוצח וז"ל אף זו מצות ל"ת שלא לחוס על הרודף לפיכך אמרו חכמים האשה שהיתה מקשה לילד מותר לחתוך העובר בין בסם ובין ביד מפני שהוא כרודף יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם עכ"ל. וראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה רצ"ו) שהעלה דמה שכ' הרמב"ם דזה טבעו של עולם היינו תירץ הש"ס דמשמיא קרדפי לה ע"כ לא הוי רודף אך מה שכ' בתחלת דבריו דאם לא יצא ראשו חותכין מפני שהוא רודף וכתב על הקודם לפיכך משמע מטעם דהוי רודף. לא זכיתי להבין דבאמת לא הוי רודף דהא משמיא רדפו לה. והא דמותר לחתוך היינו דלא הוי נפש אבל רודף לא הוי ומאי זה שכ' לשון לפיכך דמשמע דהוא מטעם רודף ולא ראיתי לנו"כ שהרגישו בקושיא זו עכ"ל יע"ש שהניחו בקושיא:
יט) והנה הלום ראיתי בשו"ת גאוני בתראי (סי' מ"ה) שעמד בזה על דברי הרמב"ם הנ"ל ועל הסמ"ג שכ' ג"כ כהרמב"ם [וכ"כ החינוך] והוסיף להקשות דלדבריו קשה מרישא אסיפא דאף בהוציא ראשו נידונו מדין רודף ותירץ דודאי גם הם ס"ל דמ"ה מותר ברישא לחתכו משום דעדיין לא מקרי נפש כמ"ש רש"י ז"ל. ואף אם הי' שייך בו טעם רודף לא היו צריכין לו דכ"ע יודו לרש"י דלא מקרי וולד כו' דהא בנוגף אשה ויצאו ילדי' משלם דמי וולדות וכשהוציא ראשו מקרי נפש ומה דנקטו רודף היינו דצריכים לומר הטעם למה התירו להמיתו בידים ולא דוקא ע"י סם. ויעי' בתשובות הרא"ש (כלל י"ז) ובטור ח"מ (סי' שפ"ח) ועל זה רצו הרמב"ם והסמ"ג לפרש שמאחר שמצורף לזה הטעם דלא מקרי נפש מקרי נמי רודף אע"פ דטעם זה לחוד אינו מספיק להורגו כמו רודף כי משמים רדפוה מ"מ מאחר שכבר מותר להרגו מצרפין ג"כ טעם דרודף יע"ש באורך:
כ) אמנם לפענ"ד תירוצו לא יגהה מזור לשיטת הרמב"ם. כיון דס"ל להרמב"ם והסמ"ג כשיטת רש"י דהעובר קודם שיצא לאויר העולם לא מקרי נפש כלל ומ"ה אינו מחויב עליו רק ממון. א"כ הוי רק כמו מחתך בבשר בעלמא. וא"כ פשיטא דמותר לחתכו בידים אם לא יכול להצילו ע"י סם ואטו אם יכאב אבר לאדם לא יהי' רשאי לחתוך ממנו קצת כדי להציל כל הגוף או כל האבר. אם לא יועיל ע"י סם. ולמה צריך לטעם דהוי כרודף מה שאינו אליבא דאמת כדכ' הש"ס משמים רדפו לה דהא בלא"ה א"ש כפי שיטת רש"י כיון דלא מקרי קודם הלידה נפש מ"ה מותר אף לחתכו בידים והדרא הקושיא לדוכתא:
כא) אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י א"ש דצריכים לסברת הרמב"ם דהוי כרודף דנהי דלא מקרי נפש קודם שיצא לאויר העולם. מ"מ כיון דחזינן דמותר לחלל עליו שבת במלאכה דאורייתא משום דחיישינן לחיי שעה ומוכרח דמקרי ג"כ פקוח נפש דמותר להצילו א"כ מהי תיתי יהיה מותר לחתכו בידים כדי להציל את האם הלא אנחנו מחויבים ג"כ להציל את הוולד משום חיי שעה. א"כ עדיף להיות שב וא"ת. מ"ה הוצרך הרמב"ם לומר הסברא דבזה שוב שייך הסברא דהעובר הוי רודף להאם ומ"ה מותר לחתכו ואף דביצא ראשו לא אמרינן כן. כיון דאז מקרי ג"כ נפש ואין דוחין נפש מפני נפש. אבל קודם שיצא לאויר העולם דעדיין לא מקרי נפש רק דמחויבים להצילו משום חיי שעה. זה דוקא אם אינו רודף אז מחויבים להצילו משום חיי שעה. אבל כאן דאמו מסוכנת משום העובר מקרי העובר רודף וברודף מותר לאבדו בידים. ואף שכ' בש"ס דילן דמשמים קא רדפו לה י"ל דהרמב"ם ס"ל דכוונת הש"ס בבלי בתירוצם הוא מכוון למה שכ' בירושלמי סנהדרין (פ"ח ה"ט) וז"ל התיב ר' ירמי' והתנינן יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. ר' יוסי בי' ר' בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי עכ"ל. וכ' הפני משה כלומר כמו שהיא מסוכנת ועומד למות מחמת הולד כן נמי הולד עומד למות מחמת קושי לידתה ויש לקרוא לה רודפת אחריו כמו שהוא רודף אחרי' הילכך מניחין כמות שהוא ואין נוגעין בו עכ"ל יע"ש. לפ"ז ס"ל להירושלמי דבאמת גם למסקנא ס"ל דהולד מקרי רודף רק דכמו שהולד רודף להאם כן האם רודפת להולד, וכיון שיצא ראשו גם הולד מקרי נפש אין דוחין נפש מפני נפש. אבל קודם שיצא ראשו דאז עדיין לא נקרא נפש מ"מ אי לא הי' רודף אז היינו מחויבים להצילו מפני חיי שעה ומותר לחלל עליו את השבת ע"י מלאכה דאורייתא כדאמרין בערכין (דף ז') מביאין סכין דרך ר"ה להציל. אבל כאן מפני שהעובר הוי רודף להאם בזה שפיר מותר לחתכו בידים ואף דהאם הוי רודף ג"כ להוולד מ"מ בזה לא שייך לומר אין דוחין נפש מפני נפש. כיון דהעובר כל שלא יצא ראשו לא מקרי עוד נפש ולא שייך בזה מה חזית דדמך דידך סומק טפי. דודאי דם האם סומק טפי דמקרי נפש. אבל של העובר לא נקרא עוד נפש ונדחה מפני האם זה יצא להרמב"ם משיטת הירושלמי וס"ל להרמב"ם דגם לש"ס דילן שתירץ דמשמיא קרדפו לה כיוונו לתירץ של הירושלמי באופן זה שאבאר בעזה"י:
כב) דהנה באמת צריכים להבין דברי הרמב"ם שכ' וזה טבע העולם ולמה לא קאמר כלשון הש"ס דמשמיא קרדפו לה. והרגיש בזה בשו"ת גאוני בתראי שם יע"ש. ונלפע"ד לתרץ כפי מה שהצעתי דנרמז בלשון הרמב"ם תירץ של הש"ס בבלי כפי פירושו של הרמב"ם ז"ל דכיוונו ג"כ למה שכ' הירושלמי בתירוצם. ושני התירוצים עולים בקנה אחד ולכוונה אחת נתכוונו. דכ' שם בשו"ת גאוני בתראי וז"ל אך צריך לפרש איך נרמוז בלשון הרמב"ם תירץ הגמרא. ואומר כי הרמב"ם סובר דמ"ש בגמ' שאני דמשמיא קרדפו לה. אין רצונו לומר כו' כי קטן זה אינו מכוון על הרדיפה רק משמים מכריחים אותו לעשות הרדיפה זה הפי' אינו דודאי כל קטן הרודף כוונתו לא מקרי כוונתו להרוג אותו דלאו בר דעת הוא ואפ"ה אמר ר"ה דמקרי רודף ומה לי בן יום א' ומה לי בן שנה וגם רש"י הרגיש בזה כו' ואף הרמב"ם והסמ"ג נ"ל דסוברים בזה כפירוש רש"י דאינו נקרא רודף מאחר שכוונתו אינו אלא להיות נולד ע"פ טבע עולם. ולא להיזק אמו וע"כ אע"פ שעי"ז מזיק לה אעפ"כ אין דוחין נפש מפני נפש ולא מקרי רודף. וע"ז מסיק הרמב"ם וזה טבע העולם. כלל נקטינן מהא היכא דאין כוונתו להזיק ולרדוף אך לעשות דבר ע"פ טבע העולם רק שעי"ז יהי' רדיפה לא מקרי רודף שניתן להצילו בנפשו עכת"ד יע"ש שהאריך בזה:
כג) ולפענ"ד קשה לומר כפירושו חדא דלפי דבריו איך כ' הרמב"ם כל שלא יצא ראשו דהוי כרודף הא אין כוונתו כלל לרדוף רק להולד כפי טבע העולם לא מקרי רודף ועוד קשה מה שהקשה בעצמו שם מדברי שו"ת מהרי"ק (שורש קצ"ב דף קס"ח ע"ב) שהעלה דאף אם אינו מתכוין לרדיפה מקרי רודף והביא ראי' מב"ק (דף קי"ב) יע"ש ולא העלה דבר ברור לתרץ זה יע"ש. אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י א"ש הכל ודברי הרמב"ם ז"ל יעלו כהוגן כפתור ופרח. דכוונת הרמב"ם הוא לומר לעולם דמקרי רודף ואף שאין כוונתו לרדיפה וכמו בקטן שרודף אף שאין כוונתו כוונה. אפ"ה מקרי רודף כנ"ל כדאמר ר"ה. ומ"ה כ' הרמב"ם דכל שלא יצא ראשו דמחתכין משום דמקרי רודף אף שאין כוונתו לרדוף. אולם ביצא ראשו כ' ואין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם כלומר כמו שכ' בירושלמי דנהי דהולד מקרי רודף להאם מ"מ אין את יודע מי הרג את מי. פי' דהאם מקרית ג"כ רודף להולד כיון דמצד קושי הלידה וטבע העולם שדוחקין זה את זה שניהם נקראין רודפין ולא פשע הולד בדוחקו את האם כיון שבטבע עשה זה. ולא חוץ לטבע העולם. וכן האם מה שדוחקת את הולד הוא ג"כ מטבע העולם. וכיון ששניהם בשוה נקראין רודפין. לכן אם יצא ראשו הולד מקרי ג"כ נפש שייך שפיר אין דוחין נפש מפני נפש. ושב וא"ת עדיף בזה. אבל קודם שיצא לאויר העולם דאז לא נקרא עדיין העובר נפש מ"ה נהי דשניהם נקראין רודפין זה את זה. אפ"ה נדחה הולד מפני האם כיון שהולד רודף את האם. ולא חיישינן לחיי שעה להצילו כיון שהוא רודף את האם והאם נקראת נפש ואף שהאם רודפת ג"כ להולד מ"מ נדחה העובר מפני האם. דבזה לא שייך אין דוחין נפש מפני נפש. כיון שהעובר קודם שיצא לאויר העולם לא נקרא עוד נפש. א"כ לא שייך בזה מאי חזית כמובן וצדקו דברי הרמב"ם יחדיו. לפ"ז מיושב קושית הגאוני בתראי שהקשה דאמאי נקרא רודף שלא מכוין להזיק רק להולד כטבע העולם. אולם לפי מה שהעלתי ב' מהרי"ק א"ש דאף דאינו מתכוין לרדיפה מקרי רודף כמו בקטן אף שאין לו דעת וכוונתו אינו כוונה ואפ"ה מקרי רודף. וא"כ שפתי הרמב"ם ברור מללו ומדויקים היטב ע"פ הש"ס בבלי וירושלמי ולשונו מזוקק כזהב שבעתים בעזה"י: כד) עוד כ' כ"ג באות ג' ולקושיית הרב מוהרימ"ט ממתני' דאהלות כנז"ל עלה על דעתי ליישב ולומר דההיא מתני' מיירי בידוע שכלו חדשיו כו' ושוב חזרתי בי דמדברי התוס' דנדה הנ"ל מוכח דאין לחלק בזה ובכל עובר ס"ל דליכא שום חשש עליו דהרי עלה דהא מתני' מיירי ובע"כ דלא ס"ל לחלק בהכי כו' עכ"ל הזהב לא זכיתי להבין דעת קדשו בזה. במה שדחה תירוצו דמר על קושיית מהרימ"ט משום דברי תוס' דנדה דעל כורחך כוונתו דמר במה שכ' דהרי עלה דהא מתני' מיירי. היינו במה שכ' התוס' בנדה (דף מ"ד.) בד"ה ואי בעי וז"ל דבשילהי פ"ק דערכין (דף ז'.) דאמר שמואל אשה שיצתה ליהרג מכין אותה כנגד הריון שלה כו' הא לאו הכי הולד מת בסוף ופריך ליה מהא דבן יום אחד נוחל אלמא ולד מת תחלה והוי מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט בחלק בכור כו' עכ"ל התוס'. ואם נימא דהא דאמר שמואל מיירי כשידוע דלא כלו חדשיו מאי פריך ממתני' דנדה דבן יום אחד נוחל דהא מתני' דנדה מיירי בידוע שכלו חדשיו כן נלפע"ד כוונתו דמר. אולם אתמהה באופן זה הי' יכול להקשות על תירוצו מגוף דברי הש"ס בערכין שם. דלמה מתרץ שם לחלק בין מיתה לנהרגה דהי' יכול לתרץ דבערכין מיירי שלא כלו חדשיו. אבל המתני' בנדה מיירי שכלו חדשיו:
כה) אולם באמת דיחי זה חוזר ונראה דהש"ס לא הי' יכול לתרץ כן דאדרבה דבאופן זה הדרא קושית הש"ס לדוכתא עוד בתוקף יותר דהשתא דאמר שמואל באשה שיוצאת ליהרג כו' דמיירי שלא כלו חדשיו דאז זוטר חיותא של הולד ואפ"ה אמרינן דהולד מת לבסוף אחר מיתת האם. א"כ כ"ש במתני' דנדה דמיירי שידוע שכלו חדשיו דאז יש יותר חיות להעובר. כש"כ דמתה לבסוף ואפ"ה קתני דמייתי ברישא וכעין סברא זו אמרינן שם בערכין (דף ז') וז"ל ה"מ לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותי' עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין יע"ש. מ"ה הי' מוכרח לחלק בין מיתה להריגה וא"ש. ולפ"ז גם מדברי התוס' דנדה שהביא מעכתר"ה ליכא ראי' דלא יכלו לתרץ כחילוקו דמר דא"כ יקשה קושית הש"ס עוד יותר בתקפו. מ"ה תירצו דהוי מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט בחלק בכור יע"ש. אבל לעולם י"ל דשמואל מיירי בשלא כלו חדשיו ומ"ה מותר להכות נגד הריון. א"כ תירוצו על קושית מהרימ"ט א"ש. והשגתו על תירוצו אינו מובן לי. אולי כוונתו דמר באופן אחר ממה שהבנתי וא"ש דברי קדשו:
כו) עוד כ' מעכת"ר וז"ל אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"ת נוב"י (תנינא חח"מ סי' נ"ט) בזה ע"ש עכ"ד. ועיינתי בדברי הנוב"י מה שהשיב להגאון מוהר"ר ישעי' פיק זצ"ל מה שרצה לחדש שמה ששנינו באהלות (פ"ז מ"ו) מחתכין כו' היינו דוקא בקים לן בי' שכלו לו חדשיו שאז ההורגו נהרג עליו כנדה (דף מ"ד.) ומוקי התם לכולה מתני' בקים לן בו שכלו חדשיו. וע"ז השיג הנוב"י דנהי דרש"י פירוש כן דקאי על כל המשנה אעפ"כ אין הדבר מוסכם. ולהרמב"ם ודאי לא קאי רק על הבבא אחרונה שהוא כחתן שלם לענין אבילות כו' ואפילו לענין ההורגו נהרג עליו י"ל דלא בעי הרמב"ם שיהי' ידוע בוודאי שכלו חדשיו דאזלינן בתר רובא ורוב ולדות לאו נפלים נינהו והא דכ' בפ"ב מה' רוצח ה"ו והוא שכלו חדשיו היינו לאפוקי אם בוודאי לא כלו ט' חדשים עכת"ד הנב"י:
כז) אולם לפענ"ד נראה לתרץ דברי הגאון מוהרי"פ די"ל דגם הרמב"ם ס"ל לענין להרוג דוקא אם ידוע בוודאי שכלו חדשיו וכפי שהעלה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתל"א) וז"ל דס"ל להרמב"ם דלא השוה אותם התנא הדברים אלא כל אחד ואחד כפי ענינו דנהי דלענין אם הוא בן יום א' השוה אותם ונוחל ומנחיל ונהרג עליו אבל לענין אם כלו לו חדשיו אינם שוים דלענין נפשות הוי ספק בן קיימא ומספיקא לא קטלינן לי' עד שנדע ודאי שכלו לו חדשיו. אבל לענין נחלות מוקמינן ממונא בחזקתי' שהרי קודם שמת הבעל הי' כולו בחזקתו ועתה שמת עדיין הממון בחזקתו שהבן כרעא דאבוה הוא וכיון שאתה בא להוציא מחזקתו לא תוציא הנחלה מן הספק יע"ש שכ' דמיירי בה' נחלות שהוא ספק אם כלו חדשיו ומתרץ כל דברי הרמב"ם יע"ש. לפ"ז מיושב קושיית הנוב"י דלעולם לענין להרוג צדקו דברי הגאון מוהרי"פ דצריך שיהיה ידוע שכלו חדשיו:
כח) ונלפע"ד להביא ראי' לדברי הרדב"ז מדברי התוס' בערכין (דף ב'.) ד"ה לאתויי מנוול וז"ל וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרי נפש דמהאי טעמא מרבינן להורג בן יום אחד פ' יוצא דופן (דף מ"ד.) ואע"ג דשמא נפל הוא וי"ל [צ"ל דהתם בתר הכי מוקמינן לי בשכלו לו חדשיו לרשב"ג דאמר כל כו'. הג"ה] דהתם בת"כ מוקמינן לי' בשכלו לו חדשיו וכן מוקמינן התם לרשב"ג דאמר כל שלא שהה עכ"ל יע"ש. א"כ מבואר בתוס' ג"כ דהא דבן יום אחד נהרג עליו דוקא בידוע שכלו חדשיו כמו שפסק הרדב"ז והגאון מוהרי"פ וכמ"ש רש"י. ואשתמיטתי' להרב נוב"י במחכתר"ה דברי תוס' אלו. ויעי' רש"י סנהדרין (דף נ"ז ע"ב) ד"ה על העוברין:
כט) עוד כ' הנוב"י שם לתרץ תמיהת הגאון מוהרי"פ על הרמב"ם בה' רוצח (פ"א ה"ט) שכ' במקשה לילד שחותכין הטעם מפני שהוא כרודף תיפק לי' שאפילו אינו רודף הורגין אותו שאין חייבים על הריגתו להציל את אמו שחייב על הריגתו. ותמה הנוב"י דאטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם זה לא שמענו מעולם עכ"ל יע"ש. הנה אף דפשט להנוב"י דזה לא שמענו מעולם מ"מ ראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה רצ"ו) שהביא פירש"י בסנהדרין (דף ע"ב) דשבע בן בכרי כיון דיחדו והוא והם נהרגין ע"כ ימסרו אותו כו' והנה נ"ל דבדין זה אף אם לא יחדו מ"מ אם הי' טריפה ביניהם כיון דלא אקרי נפש כלל א"כ מותר למסרו ולהציל עצמם דלא שייך הסברא דמה חזית דדמי דידן סומק טפי כו' דודאי דמי' סומק טפי וגם הקבלה ביד חז"ל למ"מ זה לא מקרי ש"ד יע"ש. א"כ מבואר דלהציל חבירו מוסרין לטריפה אפילו לא יחדו והוא דלא כהנוב"י. [ואף שאין לתמוה על הנוב"י מדברי המנחת חינוך שהי' אחרון ממנו. אבל יש לתמוה על הרב מנחת חינוך שלא הביא דברי הנוב"י שלא ס"ל כן]:
ל) אך מה שכ' הנוב"י עוד שם וז"ל ואפילו שבת החמורה מחללין על חיי שעה כו'. זה אמת והוא כמו שתרצתי לעיל את דברי הרמב"ם ושמחתי כי כוונתי בזה בעזה"י לדעתו הגדולה אך אני בארתי בזה בראיות ברורות מש"ס ופוסקים:
לא) ומה שכ' עוד הנוב"י שם וז"ל ואתרץ דעתו במה שרוצה להתיר לחתוך אבר מטעם דלא קים לן שכלו חדשיו ואף דאזלינן בתר רוב ולדות אפילו במקום איסור תורה כגון יבמה שנשאת לכהן כנ"ל אולי לא אמרינן רוב ולדות לאו נפלים אלא בולד שכבר יצא לאויר העולם אף שמת ביומו אמרינן מדנולד בלי פגע ויצא ממעי אמו בשלו' הוא מרוב ולדות אבל קודם שיצא לאויר העולם אף שהוציא ראשו חי אינו בכלל רוב. ואמנם לא מצינו סברא זו בשום פוסק ולכן אין לסמוך על זה לשפוך דמו של הולד ושב וא"ת עדיף עכ"ל יע"ש. והנה גוף סברת של הנוב"י שלא נכנס תחת הרוב דרוב וולדות הוי וולד מעליא רק אחר שיצא לאויר העולם. מבואר להדיא במזרחי בפ' משפטים בפסוק ולא הי' אסון וז"ל ואע"ג דרוב עוברין שבמעי אמן כלו חדשיהם מ"מ כיון דהשתא עדיין לא כלו התראת ספק הוא ולא דמי לסתם אנשים דאזלינן בהו בתר רובא ולא חיישינן דילמא טריפה היא והת"ס לש"ה דיש לחלק בין רובא דהאידנא לרובא דלאחר זמן עכ"ל יע"ש. [הנה מה שכ' הנוב"י לחלק בין רובא דהאידנא בין רובא דלאחר זמן יש להביא ראי' לחילוקו של המזרחי מגיטין (דף כ"ח ע"ב) לשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ויעי' נוב"י מהד"ק חיו"ד סי' נ"ה שהוכיח מש"ס הזה דיש לחלק בין חזקה דהאידנא לחזקה דלאחר זמן יע"ש] אולם להמזרחי י"ל דדוקא כל שלא יצא ראשו אז נקרא לא יצא לאויר העולם אבל כל שיצא רובו או ראשו נקרא יצא לאויר העולם וכ"נ להדיא מדברי מהר"ל מפראג בס' גור ארי' שהשיג שם על המזרחי וכ' שם וזה לשונו אלא דטעם הוא קודם שיצא לאויר לא נחשב כוולד ולפיכך חיות שלה קודמת. אבל לאחר שיצא לאויר העולם אין דוחין נפש מפני נפש עכ"ל הזהב. יע"ש בכל דבריו נראה שס"ל כן:
לב) ומה שכ' מעכתר"ה (באות ג') וז"ל ותמוה לי על הרב מוהרי"ע בס' בית יהודא (אה"ע סי' י"ד) כו'. דברי קדשו ברורים הם כשמש והם תמוהות קיימות:
לג) ומה שכ' מר קדשו (באות ד') דמה שכ' התוס' מותר לאו דוקא אלא כלומר אין חייבין דאל"ה אינו מובן תירוצם הדמיון לגוסס כו' צדקו דבריו מאד. ומצאתי בס' חסן ישועות על נדה (דף מ"ד.) בתוס' ד"ה איהו מיית ברישא וז"ל בא"ד ואת"ל דפטור ההורגו בבטן כו' אע"ג דפטור ההורגו כצ"ל עכ"ל. נראה שהרב חסן ישועות זצ"ל הרגיש בקושייתו דמר הי"ו ולכן הגי'. אולם מצאתי בשו"ת חות יאיר (סי' ל"א) שהעתיק דברי התוס' דנדה את"ל דמותר להרגו. וכ' בדעת התוס' דיש כאן ג' חילוקי דינים בעובר דכשמתה אמו חייב ההורגו לעובר בדעקר ובדעדיין חיה ההורגו פטור אבל אסור להורגו בדעקר משא"כ כדאכתי לא עקר משמע דמותר. ואח"כ כ' דמדברי התוס' דחולין (דף ל"ג.) וסנהדרין (דף נ"ט.) נראה דאסור ומסיק ג"כ לאסור יע"ש:
לד) ומה שרמז מר קדשו (באות ה') על דברי הס' עטרת חכמים (בחאה"ע סי' א') עיינתי שם והוא כמו שהעתיק בשמו. ולא שקו"ט בענין זה שמביא דרך אגב. רק שסיים וז"ל וממילא מובן שעל כל אדם להיות נזהר שלא יהרוג אף עובר במעי אמו ויעי' בתוס' סוטה (דף כ"ו.) ד"ה מעוברת עצמו יע"ש: לה) ומה שתמה מעכתר"ה (באות ט') על המגי' בס' ויקהל משה על מה שתמה על הרדב"ז ותמה מר עליו דהא הרדב"ז ביושבת על המשבר מיירי דבזה אין הולד מת במיתת האם. יפה תמה דהא מבואר בשו"ת הרדב"ז (סי' תרצ"ה) דמיירי שהולד מפרפר בבטנה. ומה שתמה באות י' על הגאון שו"מ. (ובאות י"א) תמה על הרב תפארת יוסף יפה תמה. ומה שתמה (באות י"ב) על הרב טל אורות שכ' דהרב חות יאיר העלה דמותר להשקות את המעוברת כדי שתפיל ואין שום בית מיחוש והרב חיים ושלו' כ' בשמו דאסור ואין ס' חו"י אצלו לראות איזה יכשר עכד"ק. הודות לד' זכיתי לקנות הס' חוות יאיר וראיתי שבתחלה צידד באמת להתיר אבל לבסוף מסיק לאסור והאריך בזה יע"ש:
אלה דברי ידידו ואוהבו הנאמן אשר נפשו קשורה בנפשו המתכבד באהבתו דו"ש וטובתו כל הימים המברכו אשר ה' יחדש כנשר נעוריו ויחליף כח כקוי ה'. ויזכה להפיץ מעינות חכמתו מתוך עושר וכבוד. פי המדבר המצפה שכ"ג יזכרני לטובה בעת תפלתו:
שלמה אברהם בלא"א המופלג ויר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם יה ייא י י י כסיום ע"ד דרוש:
אמר המחבר אקריב תודתי לאל קונה שמים וארץ שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. אשר זכני לראות ספרי בכורי שלמה אשר טפחתי ורביתי בעזרתו ית"ש. נשלם כלול בהדרו. והביאני עד הלום לראות מראשית פרי עשתנותי אשר הבאתי מאר"שי ושמתי בטנא והנחתי לפני מזבח הדפוס. חקוקים בעט ברזל ועופרת. לעד למשמרת. לנצח למזכרת. כן יזכני ה' לגמור שאר חיבורי אשר המה אתי בכתובים מתוך הרחבה ואזכה ללמוד תורה לשמה עם זרעי וזרע זרעי לשמור ולעשות. ואסיים ספרי בדבר אגדה לבאר מקראי קודש סוף קהלת וגם מדרש לפרושים. כי לא המדרש עיקר אלא המעשה: א) בשם ה'. מאמר המלך החכם בקהלת. סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. כי אמרו חז"ל בשבת בפ' במה מדליקין (דף ל' ע"ב) בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו נראים כסותרים זא"ז אלא מפני שסופו יראה ותחילתו יראה כדכתיב בסופו סוף דבר וגו' את האלקים ירא וגו' ובתחילתו כתיב מה יתרון וגו' ע"כ. והנה מצאתי ראיתי בספר הנפלא מכלול יופי (פי' על קהלת מהגאון הקדוש ר' אליהו בע"ש זצ"ל) שהביא דברי מדרש רבה. אמר ר' שמואל בר"י בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן נוטין לצד מינות. אמרו זו חכמתו של שלמה שאמר שמח בחור בילדותך. משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ושלמה אמר והלך בדרכי לבך. הותרה הרצועה לית דין ולית דיין. כשאמר כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט אמרו יפה אמר שלמה עכ"ל המדרש. והקשה הרב מכלול יופי הלא אמרו בגיטין (דף מ"ה) בשם ר"נ ס"ת שכתבו מין ישרף. ולא נמצא שום חולק בדבר. הגם שלא נמצא בה שום עול או פסול בעצם רק מצד שכתבו מין דינו שישרף. ובדברים הנוטים לצד מינות בקשוה לגנזו הי' הם לשורפו. ועוד הוסיף להקשות אם תחלת דבורו נוטה לצד מינות ח"ו איך יתוקן בסיפא דקרא. עד שאמרו יפה אמר שלמה אם סוף דבורו שאמר כי על כל אלה וגו' יפה אמר הלא תחלת דבורו שאמר והלך בדרכי לבך היתה שתיקתי' יפה מדיבורי' יע"ש. גם יש לדקדק על לשון כל האדם מה לשון כל:
ב) וראיתי ונתון אל לבי לתרץ בהקדם מאמר בראשית רבה פ' מקץ. אשר פלא הוא. ומשם בארה לכל הנ"ל הלא כה דבריו. עברו שלשת ימים ולא באו מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך ושגר בשבילם ובקש אותם בשוק הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות. ומה טיבן בשוק של זונות אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר ויפה מראה שמא בקובא הוא. ותפשו אותן והביאום לפני יוסף כו' עכ"ל המדרש. ונשאלתי מהרב הגדול החסיד המפורסם בנן של קדושים כקש"ת מהר"ם שליט"א. לומר לו פירושו כי היתכן שחשדו את יוסף שהי' צדיק גמור שנמצא בקובא של זונות. והרב מת"כ פי' שנמכר שם לקלון והוא דחוק:
ג) והשבתי להרב הנ"ל תוך כ"ד דנלפע"ד לבאר דברי המדרש ע"פ דברי הש"ס בע"ז (דף י"ז) ר' חנינא ורבי יונתן הוי קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי [פתוח] אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחי דבי זונות א"ל חד לחברי' ניזול אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריהו [פירש"י נשחט יצרא. אנשי כנה"ג בקשו רחמים ונמסר בידם והרגוהו כדאמרינן בסנהדרין (דף ס"ד) כלומר ניזיל בהאי שבילי ולא ניזיל אפיתחא דבי זונות שלא ישלוט בנו יצה"ר] א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפייהו ליצרן ונקבל אגרא עכ"ל יע"ש. היוצא לנו מזה כי שני דרכים לפני האדם בעבודת השית"ש. ולשניהם דרך הקדש יקרא. ופליגי איזה מהם יכשר יותר. לפ"ז י"ל מה שבקשו אחיו את יוסף הצדיק בשוק של זונות לא לחשדו ח"ו כי ידעו שהוא צדיק גדול. אך מדעתם שזה דרך של יוסף הצדיק לכייף יצרי' כמ"ד דמוטב ללכת אפיתחא דבי זונות ולכייף יצרא. אף שהוא יפ"ת ויפה מראה. לא יהא לבו נפתה לדבר עבירה ח"ו והוטב בעיני הרב הנ"ל פירושי:
ד) וכעין זה שמעתי בשם קדוש אחד מדבר על מה שאמרו במדרש פ' וישב על פסוקא והוא נער. פי' שהי' עושה מעשה נערות ממשמש בעיניו מתקן בשערו עכ"ל המדרש. כלומר שהי' לו דרך כזה בעבודתו ית"ש. שהי' מסלסל בשערו וכו'. כדרך הנערים. ובכל זאת הי' דבוק בהקב"ה. אולם יעקב אבינו רוח אחרת אתו בעבודת ה'. איש תם יושב אוהלים שהי' עוסק בתורה ועבודה כל הימים. ולא הסכים לדרך של יוסף. ובזה מבואר עוד מה שאמרו חז"ל שם במדרש על פסוק ויבוא הביתה לעשות מלאכתו. ר"ש בר נחמן לעשות מלאכתו ודאי [לעבירה נתכוין. רש"י] ר"ה בשם ר' מתנא אמר איקונין של אביו ראה וצנן דמו עכ"ל יע"ש. פי' שאז ראה איקונין של אביו ראה והוטב בעיניו דרך של אביו שמאס בדרך מעשה נערות כאלה [וראה כמו רואה אני את דברי אדמון] רק להיות תמים ולעסוק בתורה ועבודה וצנן דמו שמאז והלאה הודה שדרכו מסוכן אף לגדול בדורו עכת"ד הקדוש ודפח"ח: ה) לפ"ז הרחיב ה' לנו לבאר ג"כ מאמר בבראשית רבה (פ"א) ויאמר אלקים יהי אור. וזהו והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ יותר. מדכתיב וירא אלקים את האור כי טוב במעשיהם של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים. המאמר סתום ואומר דרשוני וחיו. היתכן שיחפוץ ה' יותר במעשיהם של רשעים משל צדיקים. ועוד דקדוקים שאין צורך לפרשם אולם לפי דברינו א"ש דמעשיהם של רשעים אין כוונתו לעשות רע בתכליתו כמעשה הרשעים ח"ו רק באופן הנ"ל בעבודה ללכת אפיתחי דבי זונות ולכייף יצרי' שבאמת תכליתו לטוב אבל לפי ראות העין נראה כמעשה רשעים ועוד שהוא מסוכן פן יכשל וילכד ח"ו. לא כן מעשה צדיקים שבעצם גוף המעשה הוא טוב אולם הקב"ה חפץ יותר במעשיהם של צדיקים תמים תהי' עם ה' אלקיך:
ו) ועד"ז יש לפרש דברי דהמע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' כ"א בתורת ה' חפצו וגו'. דבאמת קשה האם לא ידענו שטוב להיות תורת ה' חפצו מלכת ח"ו בעצת רשעים ועוד מה אשרי דמשמע העושה כן הוא מאושר ואם חלילה אינו עושה כן איננו מאושר אתמהה הלא רשע הוא פושע מבטן קורא לו ויורד לבאר שחת. אולם לפי דרכנו א"ש אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים. אפילו תכליתו לכייף יצרי' אבל מסוכן הוא הדרך הזה. וטוב מזה ללכת בדרך הכבושה לרבים בדרך צדיקים אז ילך בטח ולא יכשל. ואז אשרי לו והי' כעץ שתול על, פלגי מים ופריו יתן בעתו כמו שפי' האלשיך הקדוש וז"ל. כי כל ת"ח ע"י נטיעת נפשו בשרשי התורה במה שהוא עוסק בה יומם ולילה הוא כמשקה את נפשו להוציא פירות כמשקה אילן וכו'. [והפירות הן מה שמחדש חידושים בתורה כל נפש ונפש לפי המתייחס אלי'. וע"כ אל דעות ה' חולק בכל דור הנשמות הראויות לחדש בכל דור לפי צורך הדור. והנה אם הראוי לחדש דבר מה יתרשל מהתורה שהיא כמו השקאה מהאילן ולא יזכה לחדש עוד ישוב יתגלגל שנית לעולם לדעת רשב"י אז יהי' כנותן פריו שלא בעתו וע"כ אמר כ"א בתורת ה' חפצו. נוסף על הקודם מסור מרע יזכה עי"ז כי פריו יתן בעתו בפעם ראשונה עכ"ל הזהב של האלשיך] וזה שסיים כי יודע ה' שדרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. דהנה לפי פשוטו קשה וכי דרך רשעים מקרי דרך והשתא ניחא. ה' יודע ואוהב דוקא דרך צדיקים בעבודתו ית"ש, כי הוא דרך האמת ודרך קודש יקרא לו ומסלה לבית אלקינו דרך ישר לפני איש פנוי מכל אבן נגף וירום מכל מכשול. ולא כן דרך הרשעים בעבודתו ית' שהוא לכייף יצרו שאין לה קיום כ"כ ויוכל להיות נכשל בו. וזהו ודרך רשעים תאבד חלילה בתוהו לא דרך: ז) וכן נוכל להכניס הכוונה הזאת בדברי המדרש קהלת בפסוק לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. לשחוק אמרתי מהולל אלו טטריאות ולשמחה מה זו עושה. מה טיבן של ת"ח בטטריאות עכ"ל. והוא פלא מה השמיענו שהמע"ה פשיטא דאין טיבן של ת"ח בטטריאות. ותו מנין שזה קאי על ת"ח. אולם לפי מה שהקדמנו מובן. כי אולי הי' הוי אמינא שמותר לת"ח ללכת בבתי טטריאות וקרקסאות כדי לכייף את יצרי' ויעשה בזה נ"ר ליוצרו. שפיר קאמר ולשמחה מה זו עושה מה טיבן של ת"ח בטטריאות כי לא באלה חפץ ה' אשר יוכל ח"ו להכשל בו כאשר אירע לשלמה המע"ה בעצמו שאמר אני ארבה ולא אסיר. אשר כוונתו היתה בלי ספק להרבות בנשים וכסף וסוסים הכל לעבודת ה'. וראיתי בירושלמי סנהדרין (פ"ב ה"ו) וז"ל. והמלך שלמה אהב נשים נכריות רשב"י אמר אהב ממש לזנות. חנניא בן אחי ר' יהושע אומר על שם לא תתחתן בם ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה עכ"ל. ונלפע"ד דגם רשב"י אין כוונתו לומר על שלמה המע"ה שהי' לו התגלות השכינה ה' פעמים. לגנותו ח"ו שאהב ממש לזנות. רק לשבחו שהי' דרכו בקודש לכייף יצרי' ואף שבטבעו אהב ממש לזנות. והתגבר על יצרו והי' כייף לי'. [וכדאיתא במדרש שדוד הע"ה הי' אדמוני כשראה שמואל הנביא את דוד נתירא שיהי' שופך דמים ואמר לו הקב"ה עם יפה עינים עם רשות סנהדרין שנקראים יפה עינים יע"ש. והיינו שהתגבר ג"כ על טבעו.] והי' כוונתו לתקן עצמו. ור' יוסי ס"ל שהי' כוונתו לתקן הנשים לקרבן תחת כנפי השכינה. אולם מה הי' בסופו כתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו'. לזאת הזהיר שהמע"ה את העם לבל ילכו בדרך הזה אשר בחלקות ישית למו. ידחו ויפלו לבאר שחת. רק הולך בתום ילך לבטח:
ח) ובזה אמרתי לבאר את הקרא בקהלת כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אשר בפשוטו אינו מובן היטב. ולפי מה שבארנו מובן היטב כוונתו. לאמר חפצתי לעבוד ה' בדרך התחכמות דהיינו לכייף יצרי כנ"ל. והיא רחוקה ממני. פירוש נתרחקתי מד' ע"י דרך הזה. ונודעתי כי דרך הזה מסוכן ורק לעבוד את ה' בתמימות בתורה ועבודה:
ט) ועתה נתבארו לנו הפסוקים בקהלת באר היטב והתחיל ספרו ביראת שמים.. מה יתרון לאדם בכל עמלו. רק שמתחלה נסה שהמע"ה לבחור לו דרך השני ללכת אחרי כל התענוגים אך לכייף יצרי'. לכן אמר שמח בחור בילדותך וגו' והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. בדרך שהלך יוסף הצדיק בתחלה. ולזאת עשה שלמה המע"ה לו גנות ופרדסים וכל תענוגות בני אדם וכל אשר שאלו עיניו לא אצל מהם. לכייף יצרי'. אולם אח"כ בראותו שנכשל בדרך הזה. לכן אמר אח"כ וסיים דיבורו ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט אף שכוונתך לתכלית טוב. ועתה שפיר סיים ספרו קהלת וחתמו בחותם האמת אך ביראת אלקים כל היום. וזה שאמר וסוף דבר הכל נשמע [פי' סוף דבר אחרי אשר בחן ונסה את הדרך לכייף יצרו על אופנים שונים שיצויר מן הכל נשמע. שאין טוב לפני אדם כי אם] את אלקים ירא וגו' רק ללכת בתמימות להיות סור מרע ולברוח מבתי זונות וטטריאות ותענוגי בשרים. "כי זה כל האדם" כי זו הדרך הכבושה לכל אדם שאין בו שום צור מכשול. לא כן דרך השני איננו בטוח. ומסוכן גם לגדולי הדור כיוסף הצדיק ושלמה המע"ה. אשר לא עמדו בו. "כי את כל מעשה יביא אלקים במשפט [ועל איזה מעשה יביא במשפט] על כל נעלם אם טוב ואם רע". פי' שהוא הדרך השני הנ"ל ללכת אפתחי דבי זונות לכייף יצרו. שזהו נעלם מאדם אחר אם כוונתו לטוב או לרע ח"ו. גם על דרך הזה אף שתכליתו לטוב יביאך במשפט. מפני שקשה לעמוד בנסיון קשה כזה. ואין לו לאדם להכניס עצמו בסכנת דרכי חטאת ואל פתח ביתה לא תקרב:
י) והשתא א"ש שלא רצו מתחלה לשרוף ספר קהלת כי לא, אמרו שהוא מינות ח"ו רק שנוטה לצד מינות דייקא כאמור. שהוא דרך השני הנ"ל. מ"ה רצו רק לגנזו שלא ילמדו זה הדרך ויסכנו בו. אבל אח"כ כשאמר ועל כל אלה יביאך אלקים במשפט. וגם מה שסיים ספרו קהלת סוף דבר וגו'. נראה בעליל שהוא עצמו פסל את הדרך הזה. וגם מפני שהתחיל ספרו בפסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו. נראה שכל כוונתו ליראת שמים אף במה שאמר אח"כ שמח בחור בילדותך וגו' כנ"ל מ"ה אמרו שגם תחלתו יראה וסופו יראת שמים וזה עדות שגם באמצע הי' כוונתו לתכלית הטוב. רק שבסופו פסל דרך השני לגמרי וצדקתו עומדת לעד אמן כי"ר. וד' ינחנו במעגלי צדק למען שמו. ולא ימוש התורה מפי ומזרעי וזרע זרעי עד עולם סלה. ונזכה לראות בנחמות ציון וירושלים במהרה בימינו א"ס:
שלמה אברהם בהמופלג ויר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע.תיקונים והשמטות: יע"ש. ומה שמחלק הג"א דחזן רואה ראשי פרשיות אבל לא יקרא אפילו ראשי פרשיות ע"כ. ואף דבראשי פרשיות א"צ עיון רב כנ"ל. אפ"ה החמיר בקריאת הראשי פרשיות דעכ"פ צריך עיון יותר מלראות הראשי פרשיות לחוד דבקריאתו הוי כמסתכל. אבל לעולם בראיית כל הפרשה דצריך עיון בוודאי אסור להג"א כמו שסיים להדיא שם והכוונה ג"כ כשרוצה להבינו דאז צ"ע ביותר והוי כמסתכל דאמר בתוספתא:
לענין תפילין יע"ש. לענין תפילין דמהני אף שהיא דאורייתא יע"ש: לכאורה. אולם יש לתרץ דאף דבקטן סתמא כשר דעכ"פ לא שייך בי' כוונה להיפך. אבל בנכרי סתמא פסול במגילה דאדעתי' דנפשי' קעביד הוי כמו כוונה להיפך מ"ה לא מהני בי' סתמא וראי' לזה מגיטין (דף כ"ג) בכתיבת הגט דבנכרי לא מהני בישראל עע"ג. ובקטן מהני בגדול עע"ג. יע"ש. וע"כ הסברא כמו שכתבתי. יע"ש בפנים באות י"ד שכתבתי זה באריכות. אבל במילה כשרה בעכו"ם דהתם תכלית המצוה שהתינוק יהי' נימול שלא יהי' ערל יעי' בחת"ס (חיו"ד סי' א') לכן אין נ"מ בכוונת הנכרי. ולדינא עי' (ביו"ד סי' רס"ד) וכל זה כתבתי לרווחא דמילתא. אולם:
ישנו בכתיבה. וראי' לזה מדברי התוס' מנחות (דף מ"ב.) ד"ה ואל ימול כותי. וז"ל אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינן כולי האי. ואיצטרך למעוטי אי כתב בלא אזכרה עכ"ל. א"כ מבואר דהיכי דליכא אזכרות עיקר פסול נכרי משום דאינו בקשירה וכתיבה ולא משום שלא לשמה, וא"כ ה"ה במגילה דליכא אזכרות העיקר פסול משום דאינו בקשירה וכתיבה. אבל קטן דישנו בשמיעה שפיר כשר לכתיבת מגילה וסתמא הוי כלשמה בקטן כל דליכא אזכרות כנ"ל:
קדושת ס"ת. והנה פשוט למר גאונו שליט"א דקדושת המגילה הכתובה כהלכתה היא מה"ת ככל כתבי הקודש למאי דפסק הרמב"ם דאסתר מטמא הידים. כוונת כ"ג למאי שכ' המג"א (בסי' קמ"ז) בשמו. אולם יעי' כ"ג בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ע"ו) שהשיג על המג"א והעלה דקיי"ל דאסתר אינה מטמא את הידים והוכיח כן מסנהדרין (דף קע"א) יע"ש. אולם נגד זה מצאתי בשו"ת הרדב"ז (דפוס ווארשא ח"ב סי' תשע"א) שהעלה דקיי"ל דאסתר מטמא את הידים כיון דנתן לכתוב יע"ש והוא כמ"ש כ"ג:
חיזוק. וקשה. חיזוק. וכן מצאתי בשו"ת בית יעקב (סי' ע"ג) וז"ל מיהו אנן לא קיי"ל הכי שיהא פורים כמו דבר שהוא מן התורה משום שהם דברי קבלה כדאיתא באו"ח (סי' תקע"א) (ט"ס צ"ל תק"ע) וביו"ד סי' רט"ו עכ"ל יע"ש. וקשה:
מירושלמי. שוב מצאתי בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' נ"ו) שהעלה דאף דמקרא מגילה דוחה עבודה לגמרי לאו משום דהוי דברי קבלה רק מפני שהוא דרבנן העמידו דבריהם אף במקום כרת בשב וא"ת. וכ"ש נגד עבודה אף שעבודה דאורייתא עשו חיזוק לדבריהם במקרא מגילה משום פרסומא ניסא יע"ש:
סי' ד' וכיון. (סי' ד') ועי' ביומא (דף פ"ה ע"ב) וביו"ד (סי' רס"ו סי"ד) בביאור הגר"א. אות כ"ה יע"ש. וכיון בתמורה שייך מהב"ע: אולם כעת נלפע"ד לתרץ השגה זו ע"פ מה שהבאתי לקמן (סי' כ"ה אות קכ"ז) מה שכ' המרדכי ובפי' הבגדי ישע שם דהתם עם המצוה עצמה הוא גמר לאו דלא יחליפנו מ"ה חיישינן למהב"ע. אבל במק"א לא חיישינן למהב"ע יע"ש, א"כ מתורץ קושייתי דשוב י"ל דדוקא בגזל שייך מהב"ע יע"א: אמר המחבר לא רציתי להטריח עוד את כבוד ידידי הגאבד"ק קאליש מוהר"ש אורנשטיין שליט"א עוד בענין זה ולא השיבותי לו עוד על דבריו. אולם באמת תשובתו הקצרה (סי' כ"א) נכתבה בחופז רב כמו שהתנצל שם. כי לא יצא עוד ידי חובת ביאור דבריו וקצר במקום שאמרו להאריך. כי המעיין במקור דברי התוספת רי"ד פסחים שם שכ' וז"ל. וכן אם נותן להם בשר לנקר כו' נאמנין אפילו בדאורייתא כו'. אבל בטיבלא דאחריני דלא רמיא עלייהו דוקא לבעה"ב שעשאו שליח נאמנין אבל לאחרים אינן נאמנין עכ"ל. א"כ מבואר מדברי התוס' רי"ד דבנותן בשר לנקר נאמנין אפילו בדאורייתא כיון דעשאו שליח אף דלא רמיא עליו. אף דלזה בוודאי א"צ שליחות. א"כ לפי סברת הרא"ש שהביא כ"ג לא מקרי עשאו שליח ואפ"ה נאמנין אע"כ כיון דעשאו שליח הוי בידו מ"ה הוי כשלהן מ"ה נאמנות. וא"כ ה"ה בשחיטת חולין אם עשאו שליח מהני אף בדאורייתא כיון דבידו דמאי שנא. והדרא קושייתי לדוכתא. ומה שהשיב כ"ג ותמה עלי שהעמסתי בדברי השיטה מקובצת כי נחשב בעידנא מה שאינו נזכר במכתבו רק שצירף אח"כ סברתו למ"ש דכל דהותר אין מיחוש משום בעידנא בזה עכד"ק. על זה אשיבו. ידקדק נא מעכת"ר היטב במכתבי וימצא שלא העתקתי שהשמ"ק כ' דהוי בעידנא. רק שהבאתי תורף דברי כ"ג. ולבסוף סיימתי והבאתי לשון כ"ג ממש וז"ל נשמע לדברי שמ"ק דגם כה"ג מקרי בעידנא עכ"ל. ועל זה הקשיתי ממנ"פ דלא נוכל לאחוז החבל בתרין ראשין. דאם נימא דזה מקרי בעידנא שוב לא הוי מהב"ע. ואם לא מקרי בעידנא מה לי' להש"ס לומר דהוי עשה ול"ת דגם ל"ת גרידא אינו דוחה מדלא הוי בעידנא. אולי אזכה עוד לקבל תשובתו דמר בזה להצדיק דבריו אשר אני חפץ בהצדקו. ובלי ספק נאמרין בצדק רק שקצר בדבריו וקלסו יע"ש. יעי' סנהדרין (דף ב'.) תנן הקרקעות תשעה וכהן ובגמ' שם (דף ט"ו.) מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים. ובשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' ל"ז) ובתוספת הרא"ש בהוריות (דף ב' ע"ב) אחר שהביא דברי הירושלמי שהביא רש"י דירושלמי מפרש ה"מ היכא דליכא אלא ב' מיעוטי. אבל הכא דאיכא ג' מיעוטי. בזא"ז בחד מקרא כולהו אתי למעוטי. אולם תלמודא דידן לא ס"ל הכי דבפ"ק דסנהדרין דריש עשרה כהנים דכתיבי גבי פדיון הקדש למיעוט אחר מיעוט ומסיק הרא"ש והכי גמירי לן דכל היכא דאיכא למדרש כולהו כי הכא דרשינן כולהו למעוטי. ואל"ה אתי לרבות וכ"כ הבאר שבע והאריך בזה בס' הורה גבר על הוריות (דף ב' ע"ב) יע"ש. וכל זה בג' מיעוטי בזא"ז. אבל בשני מיעוטים זאח"ז כ"ע מודו דאתי לרבות כסברת התוס' ביומא הנ"ל:
או"ה כלל ל"ד אות כ"ה שכתב שם וז"ל ואע"ג דאיסור מטומאה לא ילפינן ה"מ מטומאה דילפינן מסוטה כמו ברה"י טמא ודאי ולא אמרינן העמיד דבר על חזקתו זה לא ילפינן מטומאה לומר כמו כן ברה"י אסור בוודאי וכן בר"ה מותר ודאי אבל משאר טמאות דלא ילפינן מסוטה אלא שתלוי בסברא כגון דאמר השתא הוא דנפל השרץ בתוך הכלי וכל כה"ג ודאי ילפינן עכ"ל או"ה. וא"כ ה"ה בנ"ד יש ללמוד איסור מטומאה:
האתרוגי קארפו. ובפרט לפמ"ש בש"ת תשב"ץ (ח"ב סי' פ"ט) שהעלה אף שהעיד ע"א כשר מקודם אפ"ה לא נחשב כשנים ומהני הכחשת ע"א האוסר לענין מה שכ' ביו"ד (סי' ל"ט סי"ב) יע"ש:
(פ"ג מ"ב ע"ב) ומה שהעיר על התוס' קידושין נ"ו מהמל"מ בפ"ד מה' מלוה הוא מצוין אצלי גם בגליון הש"ס בשבת וכמו שהזכרתי לכ"ת מקודם ורק שלא הייתי מחזיק זאת לקושיא כ"כ דבלשון חכמים נקרא עובד כוכבים בכלל אדם ואין הפנאי כעת להאריך עכ"ל הגאון זכר יהוסף שליט"א. ומ"ש: (סי' ג') ויעי' בשו"ת אבן שוהם (סי' מ"ה מ"ו) ולפי דבריו יש לשדות נרגא בזה ודוק:
יקרים. [ובמעילה דף ב' אתרוג קטן ור"י לשיטתי' בסוכה (דף ל"ח ע"ב) אתרוג הקטן כביצה והגדול שיאחוז שתים בידו אחת. ולכן קאמר שפיר אתרוג גדול הייתי מבקש דהוי הידור מצוה] ולדידן [עכ"ל הג' מו"ה מרדכי גימפל זצ"ל]:
יע"ש יע"ש בתוס' והרא"ש שכתבו ג"כ כן ועי' בב"י ביו"ד סי' צ"ד יע"ש: דמתהני דומיא דתנן בסו"פ השוכר. יי"נ שנפל לבור רשב"ג אמר מוכר כולן לנכרי. חוץ מדמי יי"נ שבו. ואע"ג דלענין איסור הנאה לא אמרינן דאסור בכל שהוא מ"מ לא מתבטל באיסור לגמרי כמו שאמרו לענין כל איסורין יע"ש. וא"כ נראה דאף אם אינו מוכר בפעם אחת ג"כ מוכר היי"נ חוץ מדמי איסור שבו ולמה כיון דאינו מוכר בפעם אחת נימא דיהי' בטל כיון דאינו נהנה בפעם אחת. אע"כ כיון דעכ"פ כשמוכר הכל אף בזא"ז. מ"מ כשמכר כולו משתרשי לי' הפרוטה של יי"נ ונשאר אצלו הריוח. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דמשתרשי לי' פרוטה של הקדש כל שהוציא כולן אף שהי' בזא"ז לא בטל והוי לי' כטומאת משא. משום דהוי כמו אם הוציא כולן בבת אחת: שהיתה בהיתר. ולכאורה יש להקשות על זה דאפילו נימא דכבישה בהיתר אסור מ"מ בנ"ד בנדר מותר דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רי"ז סי"ב) הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים וכ' הש"ך והט"ז דהיינו דוקא מה שיצא מהם כבר קודם שנדר. אבל במה שיצא מהן לאחר שנדר אסור יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דאתשיל על נדר הראשון ורק משום נדר השני אסור הוי כמו שיצא קודם הנדר ומותר. אבל באמת א"ש. דבנ"ד כיון דאסר עליו כל הכמות של הלחם כמו שהי' מקודם כמבואר בלוח הטעות]. א"כ בוודאי חל הנדר על הכמות של הלחם שנבלע בתוך היין וא"כ שוב גם טעמו אסור. ויעי' בפנים באות ג'. ולפ"ז אם נימא דכבוש בהיתר אסור ע"כ דפולט טעם גמור ויוצא גם מגופו של הכמות ומ"ה הי' אסור גם בנ"ד אבל כיון דדעת רוב פוסקים דכבוש בהתירא מותר על כרחך הסברא כמו שכתבתי בפנים באות ג' דאינו יוצא בהכבישה רק טעם קלוש לחוד ולא מגופו של הכמות מ"ה מותר בנ"ד ועי' בנוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' כ"ז) ובחו"ד (סי' צ"א סק"ט) יע"ש:
הדבקים. כמו שהבאתי באות א' ב' משו"ע או"ח (סי' ל"ב סכ"ו) אם אותיות של שם דבוקות יכול להפרידם יע"ש. ויעי' הדאורייתא. ולפ"ז הפי' דלא פשטה תקנתו בכל הארצות שלא נתפשטה מעצמה יותר מכפי שתיקן רגמ"ה. דהיינו דבני מדינות ספרד ומערב לא קבלו מעצמם עליהם גזירת רגמ"ה. ואלו הי' רגמ"ה רבן של כל המדינות הי' יותר סברא לתקן עתה תקנה על כל העולם רק עד אלף החמישי ואז הי' כח בידו לעקור ההיתר כיון שאין עוקרו עד לעולם. אבל כיון שלא הי' רבן של כל המדינות הי' גוזר רק על מדינות שהוא רבן ושוב הי' יכול לגזור עליהם עד סוף רל הדורות כיון שההיתר נשאר בשאר המדינות. אולם לוח מראשי תיבות:
א. א"א. אי אפשר. אשל אברהם:
אא"א אלא אי אמרת. אין אדם אוסר:
אא"ב. אי אמרת בשלמא:
אא"ח. אין אדם חוטא:
אאחע"א. אין איסור חל על איסור:
אאמ"ו. אדוני אבי מורי ורבי:
אאמע"ר. אין אדם משים עצמו רשע:
אב"א אי בעית אימא:
אבה"נ. אסור בהנאה אבמה"ח. אבר מן החי אבהע"ז. אבן העוזר אבד"ק. אב בית דין דקהל:
אדמ"ק. אדם מקנה:
אה"ע. אבן העזר:
א"ו. אלא ודאי:
או"ה. איסור והיתר הארוך:
א"ז אור זרוע או"ת. אורים ותומים:
או"נ. אוהב נפשו:
א"ז. אור זרוע. אלי' זוטא. אבי זקני:
א"ח. אורח חיים. אין חוששין. איסור חל. אינו חייב. אשת חמיו. אחד"מ. אחד דיני ממונות:
אחדשה"ט. אחר דרושת שלומו הטוב:
אחה"פ. אחר הפסח:
אחב"י. אחי בני ישראל:
אי"ה. אם ירצה השם:
אי"א. איש ירא אלקים:
א"י. ארץ ישראל. איני יודע. או יאמר. איה"נ. איסור הנאה:
א"כ. אם כן:
אכמ"ל. אין כאן מקום להאריך:
א"ל. אפשר לומר. אין לומר. אמר לי'. אין לתרץ:
א"מ. אין מלמדין. אין מבטלין. אינו מינו:
אס"ז. אסיפת זקנים:
אע"כ. אלא על כרחך:
אעל"מ. אי עביד לא מהני:
אע"פ. אף על פי אפ"ל. אפשר לומר אפשר לתרץ:
אפ"ה. אפילו הכי:
א"צ. אין צריך. אין צדין:
אקנ"ס. אין קטיגור נעשה סניגור:
א"ר. אלי' רבה. אפי רברבא. אבק רבית. אינו ראוי:
ר"א. אמר ר' אליעזר. ר' אלעזר. רב אשי:
א"ש. אתי שפיר. אמונת שמואל:
א"ת. אם תאמר. אל תקרא. אשם תלוי:
את"ל. אם תמצא לומר:
ב. ב' בשם:
ב"א. בית אפרים. בינת אדם:
באה"ט. באר היטב:
בא"ט. באלו טריפות:
בב"ח. בשר בחלב:
בב"ב. בבא בתרא:
בב"ק. בבא קמא: בבד"ה. בבדק הבית:
בבה"ק. בבית הקברות:
ב"ר. בראשית רבה:
ב"ד. בית דין:
בד"ע. בדעת עצמו. בדברי עצמו:
בד'. בדף:
בדה"ס. בדפי הספר:
בהכ"נ. בית הכנסת:
בה"ג. בעל הלכות גדולות:
בזמ"ק. בזה מבואר קצת:
בזה"ז. בזמן הזה:
בח"ח. בחדרי חדרים. בחרם חמור:
ב"ח. בית חדש:
בן חורין. ב' חלקים:
בחוהמ"פ. בחול המועד פסח:
בחי'. בחידושים:
ב"י. בית יוסף. ברכי יוסף. בית יעקב. בית יהודא. בית יצחק. באר יצחק. בן יומא. בל יראה. בל ימצא. בני ישראל:
בי"מ. בית מאיר. ביד מלאכי:
בכ"י. בכל יום. בכתב יד:
ב"כ. ב' כתובים. בגדי כהונה:
בכ"מ. בכסף משנה. בכל מקום. בכמה מקומות:
בכ"ז. בכל זה:
בל"ז. בלא זה:
בלא"ה. בלאו הכי:
בלה"ק. בלשון הקודש:
בל"נ. בלי נדר בלונ"ח. בלב ונפש חפצה:
במשב"ז במשבצות זהב:
במה"פ. במראה הפנים:
במחכת"ר. במחילת כבוד תורתו:
במכה"ע. במכתב העתי:
בנ"ד. בנידון דידן:
ב"נ. בן נח. בנ"ט. בנותן טעם:
בנד"ז. בנידון זה:
בס'. בספק. בסמ"ך:
בסוה"ס. בסוף הספר:
בעה"ת. בעל התרומות:
בעהמ"ס. בעל המחבר ספר:
בעזה"י. בעזרת ה' יתברך:
בעוה"ר בעונותינו הרבים:
בע"ח. בעלי חיים. בעל חוב:
בפ'. בפרק:
ב"פ. בן פקועה:
בפ"ע. בפני עצמו:
בקו'. בקונטרס. בקושיא:
ברכ"י. ברכי יוסף:
ב"ש. בית שמאי. בית שמואל. באר שבע. ברוך שאמר. ב' שערות:
בש"א. בית שמאי אומרים. בית שמואל אחרון:
בשא"מ. בשאינו מינו:
בשוא"ת. בשב ואל תעשה. בש"ע. בשלחן ערוך:
ג. גאב"ד. גאון אב בית דין:
גד"ת. גדולי תרומה:
ג"ו. גינת ורדים:
גזה"כ. גזירת הכתוב:
ג"ח. ג' חדשים:
גי'. גירסת:
ג"כ. גם כן:
ג"פ. גט פשוט. ג' פעמים:
גר"א. גאון ר' אליה [מווילנא זצ"ל]. גרע"א. גאון ר' עקיבא איגר. גליון רע"א:
ד. ד"א. ד' אמות. דרך ארץ. דבר אחר:
דאו'. דאורייתא: