אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה השמטות סימן ט

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה השמטות סימן ט

שלמה השמטות סימן ח

עש"ק לסדר וחיו ולא ימותו בששו"ן לפ"ג פה קראסוב בזאר:

לכבוד רב חביבאי ורב נהוראי הרב כו' כקש"ת מוה' שלמה אברהם רזעכטע בק' אזארקאוו נרו יאיר ויזרח וכתמר יפרח נס"ו:

אתמול קבלתי מכתב כתר"ה מיום עש"ק אעבור בסך אדד"ם א"מ לבינה אקרא ונתמלא כל הבית אורה מזיו תורתו זכה וברה משיב כהלכה על דבר המערער בספרי אשר קריתי לי שדי חמד ועיני צופות לגמרה של תורה תורת חכם רב אחא משבחא מני"ר שיחל"א כאשר רמז במכתבו ואולי אזכה ואבנה גם אנכי לכתוב את אשר ישים ה' בפי ימים ידברו איה"ב:

עניינים רבים השמיט המדפיס מג' ס' השד"ח וייחדתי להם קונטרס אחד אשר בשם "פאת השדי" יכונה בו יבואו כל ההשמטות ולוח הטעיות. אף צדיקים יבואו בו כל הערות אשר קבלתי מרבני גאוני דורנו יחיו. ומכללם כל הערות אשר שלח לי אדוני שיחל"א. כי לפי שרבו העניינים אשר בשלשה הספרים ל"ו מצאו כל אנשי חיל ידיהם להעיר ולהאיר זה בכה וזה בכה ורבו מספר כי ברבים היו:

בראותי רצון כתר"ה לזכותני ולעטרני ויביאני בחדרי תורתו אשר באמת נפשי יודעת מאד איני כדאי לעמוד במקום גדולים אדירי ושרי התורה המוזכרים לברכה בספרו ורק ענותו תרבני לעשות שאינו זוכה כזוכה הנה צויתי לנתק איזה דפים מקונטרוס הנ"ל והוא אות ב"ן מקונטרסי "פאת השדי" לחלק הכללים במערכת האלף ואשלחה אל אדוני ואם יוכשרו הדברים בעיני כבודו אשר יאמר אליהם כי ראוים להעלותם על שלחן מלכים בספרו הטהור ישמח לבי:

אך בזאת אודיע רצוני להדרת כבודו שיחל"א בתנאי כפול שלא יכתוב עלי שום תואר מהתוארים אשר כותב במכתביו רק יכתוב אלה הדברים אשר שלח לי ידידי המחבר ס' "שדי חמד" מ"ו חיים חזקיאו מדיני הי"ו ואודיע נאמנה כי אם ישנה בזה מרצוני לנצח לא אשכח כאבי ובמכתבים אין מי שידע מהם רק אני לבדי ואני מעלים עין בכל הכתוב והיו כלא היו. אך מה שיוחק בספר לעיני כל ישראל הא ודאי כו' לכן אכפול בקשתי שלא ישנה מהנ"ל ואבטח בכ' שלא ישנה מדעתי:

א) איבוד נשמה איכא בעוברין ונפלים לתוס' סנהדרין (ד' ט"ן) ד"ה ליכא דמשמע דאיסורא דאורייתא היא דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי כו'. וכן מתבאר מדברי התוס' בחולין (דף ל"ג) ד"ה אחד וכו' שצריך שיהי' לישראל אסור מהתורה ע"ש מ"ש בענין חצי שיעור. וכן נראה שהבין הגאון מוהרימ"ט (בח"א סי' צ"ז) שהביא דברי התוס' דחולין וסנהדרין הנ"ל שכ' דלישראל לא שרי דאלמא יש איסור בדבר. וכ' שכן מוכח מדאמרינן בערכין (דף ז') האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד ומדדוחה את השבת ש"מ דספק נפשות חשוב ע"כ. ומהוכחה זו משמע דמדאורייתא היא דחשוב ס' נפש דאל"ה לא הוי שרי להביא סכין דרך רה"ר אלא דעיקר הוכחה זו אינה מוכרחת כמ"ש התוס' דנדה שנביא להלן] וש"מ דהבין מדברי התוס' דאיכא איסור תורה וכ"נ עוד ממה שהוק' לו על זה מדתנן בפ"ז דאהלות ומייתינן לה בסנהדרין (דף ע"ב ב') המקשה לילד כו' ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו דמהכא נמי משמע טעמא דחייה קודמין הא אם לא הי' לה סכנה יש בחיי הולד בית מיחוש וא"כ היכי אמרינן בערכין (דף ז' ע"א) דאשה היוצאה ליהרג כו' מפני ניוול האם. ואם הוה ס"ל דאיסור זה הוא רק מדרבנן לא הוה ק"מ די"ל דהם אמרו והם אמרו דמשום ניוול האם שרי יעיין תוס' נדה (דף מ"ד) ד"ה איהו מיית דנראה דמספק"ל אי איכא איסור בזה כו' והוא להיפך מאי דפשיטא להו בדוכתי הנ"ל דאיכא איסורא ולא ידעתי מה יענו למה שהכריחו הם עצמם בדוכתי הנ"ל דאיכא איסור וגם דברי הג' מהרימ"ט צל"ע דבסי' צ"ז הנ"ל נקיט בפשיטות דאיכא איסורא ואילו בסי' צ"ט שנשאל אם מותר להתעסק עם מצרית שתפיל. והשיב דאפילו בישראלית מותר להתעסק עמה שתפיל מפני צורך אמו כיון דרפואת אמו ע"ש. וא"כ סותר עצמו [יע"ש שהביא ראי' לדבריו מר"פ הנחנקין ומר"פ יוצא דופן גם מערכין דתנן האשה שיוצאה כו' אין ממתינים עד שתלד ופריך פשיטא כו' יע"ש] וצ"ע:

ב) ועוד יש לתמוה על מ"ש בסי' צ"ז וז"ל ויש לתרץ וכו' אי נמי א"ל דלעולם עובר לאו כילוד דמי דכירך אמו הוא ואשה שמתה שאני שכיון שהיא מתה והוא חי הרי הוא כילוד כמי שיצא לאויר העולם וכנגדו בבהמה טעון שחיטה עכ"ל ומשמע דר"ל דליכא שום איסור בעובר שבבטן אמו חיה ולשיטה זו אזיל בסי' צ"ט. אלא דהיא גופא קלע"ד דאיך יתכן לומר כן שהוא הפך דברי התוס' והפך ממה שהכריח הוא עצמו ממתני' דאהלות:

ג) ולקושית הרב מוהרימ"ט ממתני' דאהלות כנז"ל עלה על דעתי ליישב ולומר דההיא מתני' מיירי בידוע דכלו חדשיו מדקתני סיפא יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ומשמע דחשבינן לי' נפש ממש וחייב ההורגו ואי בדלא כלו חדשיו הא אינו אלא כנפל. אלא ודאי דכלו לו חדשיו ורישא נמי מיירי בהכי ומשו"ה הוא דאי לאו דאיכא הצלת האם הזה אסור דאף דאין בו חיוב כיון שהוא עבר מ"מ איסורא מיהא איכא ודאמרינן בערכין דמכין כו' מפני ניוול האם מיירי בסתם עובר שלא כלו לו חדשיו. ושוב חזרתי בי דמדברי התוס' דנדה הנ"ל מוכח דאין לחלק בזה כו' דהרי עלה דהא מתני' מיירי כיע"ש. ובעכ"ל דלא ס"ל לחלק בהכי או דס"ל דאין הכרח דמתני' בכלו חדשיו ואין דוחין נפש מפני נפש לאו דוקא אלא איסורא בעלמא [אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"ת נוב"י מ"ת חח"מ סי' ט"ף בזה ע"ש] ותמוה לי על הרב מוהרי"ע בס' בית יהודא אה"ע סי' י"ד שהכריח מרישא דמתני' פ"ז דאהלות הנ"ל דאיכא איסורא [כמ"ש הג' מוהרימ"ט ולא ראה דבריו ומייחס הא דאהלות לברייתא ע"ש והוא ט"ס דמשנה שלמה היא כיע"ש] ושכ"כ התוס' חולין וסנהדרין הנ"ל ולא זכר דברי התוס' דנדה דף מ"ד הנ"ל אף דמר קעסיק בסוגיא דנדה הנ"ל כיע"ש. [ומ"ש שם להכריח דהא מתני' מיירי בקים לן דכלו חדשיו דאל"כ הרי הוא נפל והיכי תני שאין דוחין נמ"נ היינו מקמי דנחית לומר דאיסורא מיהא איכא כיע"ש]: ד) שוב התבוננתי בדברי התוס' נדה הנ"ל ונראה לע"ד דאף דכתבו וא"ת את"ל דמותר וכו' דמזה נראה דמ"ש הם עצמם בתחלה בלשון לא מיחייב ההורגו לאו למימרא דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אלא איסורא נמי ליכא מ"מ בעכ"ל דמ"ש בסוף דבריהם דמותר כו' לאו דוקא אלא ר"ל דאין חייב כמשמעות תחלת דבריהם. דאל"כ אינו מובן מה שתירצו דאף דמותר מחללין כמו גוסס וכו' והרי בגוסס ודאי איסורא איכא להורגו וכן משמע לשון הרמב"ם במקומו דב"ד אין ממיתין אותו אבל איסורא איכא וא"כ י"ל דדוקא בההוא הוא דמחללין משום דאסור להורגו וחשיב נפש. אבל בעובר דמותר מנ"ל דמחללין עליו השבת אלא ודאי מוכרח דמ"ש התוס' מותר לאו דוקא אלא כלומר אין חייבין עליו אבל איסור איכא ועלו כל דברי התוס' כהוגן שפה אחת ודברים אחדים עמ"ש בסנהדרין וחולין הנ"ל דאיכא איסור כאמור:

ה) איברא דמצאתי כתוב בקונטרסי בשם שו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' א') שכ' דמתוס' סנהדרין (דף נ"ט) מוכח דאיכא איסורא ומתו' נדה (דף מ"ד) הנ"ל לא מוכח כן ומ"מ יש מצוה בהצלתו אף ע"י חילול שבת ע"כ מ"כ. ועתה אינו מצוי אצלי [כי הי' בידי בשאלה] לראות מה דשקו"ט בזה כי לפי ענ"ד אינו מוכרח שסוברים כן ואדרבה לאידך גיסא יש להכריח דהתוס' ס"ל דאסור כאמור ולכל הדברות יש לתמוה על הרבנים מוהרי"ט ובית יהודא שלא ראו דברי התוס' דנדה כמו שיראה המעיין בדב"ק:

ו) ואני אמרתי בחפשי וראיתי ליד"נ רא"ג כמוהרש"ק נרו בס' מלאכת שלמה בחי' לנדה שעמד ע"ד התוס' דנדה הנ"ל והבין מדבריהם דמותר ממש קאמרי והוק' לו ממ"ש בחולין הנ"ל וממ"ש הם עצמם באותו דבור בתחלת דבריהם דמשמע דחיובא ליכא וכו' וכתב ששו"ר להרב פה"א בפ"א מהלכות נחלות שהאריך בזה ע"ש ואינו מצוי אצלי לראות דב"ק והנלע"ד כתבתי שוב הראני תלמידי החביב לנצ"ח הי"ו מ"ש בזה בס' יקהיל שלמה ד' מ"ב. וראיתי ליד"נ הרב המגי' נר"ו שם שכתב שהסכים הרב [לפי הנראה כוונתו על הרב פה"א שציין הרב המחבר שם] דמ"ש התוס' דנדה דמותר לאו דוקא אלא ר"ל דאינו חייב כמשמעות תחלת דבריהם דאל"כ קשו דברי התוס' אהדדי ממ"ש בחולין וגם אינו מובן הראי' מגוסס וכו' [כמו בענ"ד] וכ' דמדברי הרב יד אהרן א"ח סי' ש"ל נראה שהבין מד' התוס' דמותר גמור והצ"ע דבריו עי"ש:

ז) ושם ראיתי לידי"נ הרב המגי' נר"ו דפשיטא לי' דמ"ש התוס' דאיכא איסורא היינו איסורא דרבנן עי"ש. ואין נראה כן לפע"ד כמו שהכרחתי למעלה דעכ"ל דכונתם דאסור מן התורה [ולפי הנראה משמע לי' הכי ממ"ש הרדב"ז דאסור משום דמיחזי כרציחה דמשמע דמדרבנן הוא ואינו מוכרח בפרט שמדברי התוס' מוכח בהיפך כאמור] הן אמת דראיתי למרן החבי"ף בס' חיים ושלו' (ח"א סוסי' מ') שממ"ש הרב הפוס' בשם הרב חו"י (בסי' ל"א) ושפת הים (אה"ע סי' י"ד) דאסור לשתות סם כדי להפיל העובר השיב הוא וז"ל מ"מ איסור זה אינו אלא מדר' כמ"ש הרב הפו"ד [לא ידעתי איזה ס' מרמז] ב' הרא"ם פ' משפטים ע"פ ואיש כי יכה וע"ש ברא"ם ע"פ ולא יהי' אסון ובנח"י שם וגם הבית יהודא סי' י"ד מהש"ס ורש"י ותוס' והרמב"ם והרא"מ דליכא איסור תורה אלא מדרבנן ולכן כ' שם להתיר וכו' לשתות המעוברת סם להפילו וכו' כי מכ"ז נר' דאין איסור ש"ד בהדיא וכו' עכ"ל משמע דבמאי דמיירי התוס' והרא"ם הוא איסור דרבנן ואני עני עיינתי בדברי הרא"ם וראיתי שהביא דברי התוס' דחולין וסנהדרין הנ"ל ואין שום הוכחה מדבריו דס"ל דהוא מדר' ואדרבה לפי מה שהוכחתי למעלה מתוך דברי התוס' דס"ל דהוא אסור מהתו' א"כ גם מדברי הרא"מ י"ל כן שהרי הוא העתיק כל דברי התוס' כיעי"ש. ומ"ש שהרב ב"י הכריח מרש"י ותוס' והרא"ם דהוא רק מדרבנן עמו הסלי"ר שכ"כ שלא בהשגחה שהרי בב"י מה שהאריך להוכיח מדבריהם הוא דאיסורא מיהא איכא [דלא כדהוה ס"ד מעיקרא כיעי"ש] ולא נחית להכי אי איסור זה מדאו' או מדרבנן. אלא דבסו"ד כתב דאין לומר דכשם שאין האשה מוזהרת על הסירוס הכי נמי מותרת לשתות סם להפיל העובר דהתם טעם ההיתר הוא לפי שאינה מצווה אפו"ר משא"כ הכא דהוא משום דהוי כהורג נפש א"כ בשותה כוח רפואה להפיל אסור מיהו מדרבנן ומיהו אם מעוברת בימי הנקה מותרת לעשות כדי להפיל כיון דאיכא סכנת ולד וכו' ע"כ. הנה מבואר דלא כ' דאסור מדר' אלא בשותה סם כדי להפיל אבל במאי דמיירי התוס' דהוא להרוג העובר להדיא בזה לא כ' דאסור מדר' [וי"ל דס"ל דבזה אסור מה"ת] וא"כ מ"ש בחו"ש דלשתות סם להפיל הוא איסור דרבנן זה אמת שכ"כ בשו"ת ב"י הנ"ל אך מ"ש שכן הכריח מהתוס' והרא"ם וכו' [דמשמע דבמאי דאיירי התוס' והרא"ם איסורו מדרבנן לבד] ליתנהו להני מילי במחכתה"ר כאמור:

ח) ומתוך מ"ש ידי"נ רב המניה נר"ו בס' יקה"ש שם נראה דגם הרדב"ז בתשובות החדשות (סי' תרצ"ה מודה דאיכא איסורא להרוג העובר וכתב דקיי"ל דאם מתה אמו מחמת לידה היא מייתה ברישא ואם מחמת חולי הולד מיית ברישא וכו' שהן הן דברי התוס' וכו' עי"ש שכ"כ ליישב קושיית המחבר שלא זכר הרדב"ז דברי התוס' כו' וע' יד שאול (הגהות ליו"ד) שכ' בסוסי' שס"ג יולדת שמתה ועוד לא ילדה דנוהגין להכות בבטן שיצא הולד וכו' ובערכין (דף ז') באשה שישבה על המשבר אין ראי' דשם מסופקים אולי יהי' הולד חי אבל כל שמתה האם גם הולד מת כמ"ש הר"ן ביומא וע' תשב"ץ (ח"א סי' ק"י) ומצאתי בשו"ת רדב"ז (ח"ב סי' תרצ"ה) שכתב שיש למנוע להכות בבטן מיהו דבריו צ"ע לפמ"ש ואכמ"ל וע' שמן רוקח (ח"ג סי' י"ג) עכ"ל. ולכאורה אין דבריו מובנים דמה שהביא מערכין באשה שישבה על המשבר היינו מ"ש שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין דרך ר"ה כו' ע"ש ורצה להוכיח מזה לנדונו דאשה יולדת (דהיינו שישבה על המשבר שמתה קודם שתלד דמשתדלין להוציא הולד זה נר' כוונת ראייתו ואי הכי קשה מ"ש לדחות דהתם הוא אולי יהי' הולד חי אבל כל שמתה אמו הוא מת גם כן דאטו בההיא דשמואל לא מתה האם הא במתה עסקינן ואפ"ה מוציאין את הולד משום דדוקא כשמתה מחמת חולי הוא דפשי"ל דגם הולד מת אבל לא במתה מחמת לידה. ולזה י"ל דמ"ש ביד שאול יולדת שמתה לאו בישבה על המשבר קאמר אלא כלומר מעוברת שמתה. וכן הוא בשו"ת שמן רוקח שציין בסו"ד והובא בפ"ת (סי' שס"ד סק"ה) ע"ש וכיון דלאו ביושבת על המשבר קאי שפיר לחלק בין דינא דגמרא ביושבת עהמ"ש לנדונו דלא מתה האם מחמת לידה דבזה ודאי הולד מיית ברישא אלא דק' דלא הי' לו לציין ע"ז למ"ש הר"ן ביומא. דש"ס ערוך הוא בערכין שם ובשאר דוכתי דכשמתה האם שלא מחמת לידה או הריגה הולד מת בתחלה ותו דאעיקרא מ"ש בשם הר"ן ליומא אם כונתו הוא למ"ש בפיוה"כ גבי עוברה שהריחה ששם הובא ההיא דיושבת על המשבר וכו' עי"ש בד"ה וכתב בה"ג וכו' הנה שם לא הוזכר בדברי הר"ן שכל שמתה אמו גם הולד מת כמו שיראה הרואה:

ט) ומ"ש דהרדב"ז כ' שיש. למנוע וכו' ודבריו תמוהים לפמ"ש נר' דכונתו דלפי מ"ש דכל שמתה האם גם הולד מת א"כ אין מקום לחוש מלהכות על הבטן כמ"ש הרדב"ז. הנה שו"ת הרדב"ז הנ"ל אינו מצוי אצלי ומתוך מה שהביאו מדבריו בס' מל"ש ויקה"ש הנ"ל מובן דמיירי באשה שישבה על המשבר ומתה וכ' הרדב"ז וכמה פעמים הפצרנו בהם שיקרעו כו' כדאמר שמואל בערכין אשה שישבה עהמ"ש ומתה כו' דקיי"ל כל שמתה מחמת לידה או הריגה היא מייתה ברישא וכו' ושוב שקו"ט אם במה שמכין בבטן עוברים משום רציחה וכתב דאין חייבין כו' אבל אסור לעשות כן דמיחזי כרציחה וכו' אלו תוד"ק שהביאו בשמו. ולפי"ז איני מבין מאי מתמיה על הרדב"ז [ממאי דאמר מר דכל שמתה האם גם הולד מת וכו'] דכיון דהרדב"ז מיירי ביושבת על המשבר דבזה אין הולד מת במיתת האם מדמחללין ע"ז שבת להביא סכין דרך רה"ר. א"כ ודאי דאיכא איסורא בהריגתו ויש למנוע שלא יעשו כן דהא על העוברין איסורא מיהא איכא. כמו שנתבאר מכל מ"ש למעלה ודבריו צ"ע לקוע"ד [בעיקר מנהג זה רשמתי בשדי חמד ח"א בספר אסיפת דינים במערכת אבלות אות קמ"א ובהשמטות לשם]:

י) וראיתי להג' מוהרי"ש הנ"ל בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' כ"ב ד' י"ג ע"א) שכ' וז"ל ובזה מיושב מה שהקשה מוהרי"ט (בח"א סי' צ"ז) דלמה לי שלא יצא ראשו מפני שחייה קודמין ת"ל דבנפלים ליכא משום א"נ ולפמ"ש א"ש דנהי דאינו חייב מיתה אבל אסור לאבדו בידים כל שאינו בשביל חיי ההורגו ולכך בעינן שחייה קודמין ומותר אף לאחרים כיון שעדיין אינו נפש כו' א"כ חייה קודמין אף לאחרים עכ"ל דמי פומיה דמר כאילו מוהרי"ט פשי"ל דאין בעוברין משום א"נ ואפילו איסורא כלל ואמטו"ל ק"ל דל"ל משום דחייה קודמין וכו' ומני"ר בא לכלל ישוב והיה בהניח דאיסורא מיהו איכא וכו' והם דברים תמוהים דמבואר הוא בדברי מוהרי"ט שם דראה דברי התוס' דחולין שכ' דאף דישראל פטור על כו' מ"מ לא שרי וע"ז הביא מתני' דאהלות המקשה לילד חיה פושטת ידה וכו' מפני שחייה קודמין ודייק מינה דאי לא הוה הצלה לאם לא הוה שרי' להחיה דמוכח דאיכא איסורא ועפ"י הצעתו הלזו דהתוס' כ' דאסור ושכן מוכח ממתני' דאהלות הנ"ל הוקשה לי עמ"ש שמואל בערכין (דף ז' ע"א) דאשה היוצאה ליהרג כו' משום שלא יהי' ניוול להאם וכו' כיעי"ש דמתבאר דנקיט דאיכא איסורא וצ"ע:

יא) המורם מכל האמור דאע"ג דאין ישראל מוזהר מ"מ איסורא מיהו איכא [אלא דלידי"נ רב המגי' בס' יקה"ש נרו הוא מדרבנן ולענ"ד דמהתורה הוא אסור כמש"ל] ומזה תמוה לי עמ"ש הג' תפארת יוסף בשי"ת אה"ע סי' ב' עמ"ש בש"ס בטעמא דמעוברת חברו משום דחסא די"ל דבאמת בכונה יכוין להזיקו כדי שלא יצטרך לשלם דמי הנקה דבעודה מעוברת אינו בכלל א"נ אדם כמ"ש בערכין ד' ז' דהיוצאת ליהרג כו'. ומבואר שם דקודם שתלד אינו בכלל נ"א. וזה שפירש"י בקו' הש"ס אטעמא דדחסא דידי' נמי דידיה חייס עלי' ופריך ה"נ חייס עלי' ופירש"י שאין אדם מכוין להרוג נפש חברו ונראה להדיא דלס"ד למד הגמר' בטעמא דחסא היינו דיכוין להרוג אותו בכונה עכ"ל. הנה ממרוצת דבריו נראה דר"ל דליכא בעוברין שום איסור. והוא תמוה לפי מה שנתבאר. ומה שהכריח מהאשה היוצאה ליהרג וכו' כבר השיב ע"ז הג' מוהרימ"ט דהתם שאני דכיון שגם העובר חייב מיתה הוא דעובר ירך אמו. מפני ניוול אמו מקדימין אותו. אבל ודאי בשאר עוברין איכא איסורא להמיתן כאמור. וליכא למימר דכוונתו הוא דאע"ג דמדינא אסור להרוג הנפלים ועוברין לא משמע לאינשי דאיכא איסורא ומתכוין להורגו. דאין זה במשמעות דבריו כלל וצ"ע. וע"ד המוהרימ"ט הנ"ל עיין בס' קרית ארבע הנד"מ להרב אקריש נר"ו (בד' ק"ז ע"ב) מ"ש ע"ד דלא ראה דברי התוס' דנדה הנ"ל וכו':

יב) וראיתי להרב טל אורות (בד' ס"ג ע"ב) שנסתפק אם בשבת מותר להשקות סממנים לאשה מצרית כדי שתפיל הולד דבעובר ליכא משום נ"נ או אסור וחייב משום נטילת נשמה וע"ז הביא מ"ש הרב מוהרימ"ט שהרשב"א העיד על הרמב"ן שנתעסק באשה מצרית להשקותה סימנים להפיל פרי בטנה ושאין בעוברים אפילו ישראל משום א"נ וכו' הילכך מפני צורך האם מותר להתעסק עמה שתפיל וכו' וכתב שגם הרב חות יאיר (בסי' ל"א) נסתפק אם אסור להשקות למעוברת שתפיל הולד וכתב בשמו שאחר שהאריך בזה העלה דאין שום חשש משום א"נ ומותר. וסיים (הרב טל אורות) מ"מ נראה דע"כ לא התירו אלא בחול אבל בשבת אסור וחייב חטאת וכו' והאריך להכריח כן ושכן כתבו הרשב"א והריטב"א בחי' לשבת בפ"ח שרצים (דף ק"ז) והביא דברי הרב המאירי בחי' לשבת שכ' דאין בעובר משום נ"נ כדכתיב ולא הי' אסון וכו'. ותמה עליו דלענין שבת שאני וחייב משום נ"נ וכו' ושאני מדין רציחה וכו' עיש"ב ותמוה לי דמשמע דמודה דבחול אין שום איסור ומה שכתבתי למעלה מתבאר דאע"ג דאין אזהרה על העוברים מ"מ איסורא מיהא איכא. גם מ"ש דהרב חו"י העלה דמותר להשקות את המעוברת כדי שתפיל ואין שום בית מיחוש הנה הרב חיים ושלום בסוסי' מ' כתב בשמו דאסור כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ושם ראיתי) ואין ס' חו"י מצוי אצלי לראות איזה יכשר. והנני דורש שלומו באהבה רבה וחי"נ ומעתיר בעדו עתרת החיים והשלו' אלה דברי הצעיר:

חיים חזקיאו מדיני המכונה חח"ם הי"ו:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה