בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה השמטות סימן ג
ב"ה פרעמישלא יום ג' פ' בהעלותך תרנ"ג לפ"ק. שלום וברכה לכבוד ה"ה הרב כו' מוה' שלמה אברהם רזעכטע נ"י. בעהמ"ס בכורי שלמה מאזארקאוו: מכתבו הגיעני זה כביר ויען כי מוגמר בעתיקא קשה מחדתא וכת"ה כ' על ספרי על כן הי' קשה עלי להשיב עד היום לקחתי מועד לעבור על בתרי אמרותיו ואתו הסליחה:
א) על מ"ש בספרי בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' קמ"ה) דמותר להדליק נרות של שבת ונרות של חנוכה מדבר שיש בו תערובות שומן דבר אחר. ע"ז השיב כת"ה בפלפול עצום ורב. אבוא על סדר דבריו. ונחזי מאי דקמן: על מ"ש דמדברי הר"ן בר"ה אין מוכח דס"ל בכל מצות אסור ליקח מבהמה טמאה דמדכתב בשופר הטעם דלזכרון הוא משמע דוקא בשופר וע"ז כ' דס"ד דשופר שאני דאין גזל בקול כמבואר בסי' תקפ"ו דמה"ט גזל שופר ותקע בו יצא ומ"ה הוצרך לומר דשופר כיון דלזכרון הוא חמור אמנם גם בשאר מצות ס"ל להר"ן דאסור ליקח מדבר טמא. הנה סברתו לא נהירא לי דמאי ענין אין גזל בקול לתנאי השופר. ואם כסברתו הרי אף בשופר דלזכרון הוא אם גזל ותקע יצא וא"כ ליתכשר שופר של בהמה טמאה. וע"כ אינו דומה וע' בט"ז סי' תרפ"ו סק"ב דמייתי ירושלמי דכתיב יום תרועה יהי' לכם וקצת צ"ע דבירושלמי סוכה פ"ג א"ר אסי בלולב כתיב ולקחתם וכו' ברם הכא יום תרועה יהי' לכם מ"מ. אר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא. ועי' מראה הפנים שפי' דיהי' ריבוי הוא כדמשמע בירושלמי פ"ק דערלה לענין אתרוג שנטע למצותו מהו שחייב בערלה. והנה נ"מ בין ב' טעמים אם יוצא במגילה גזולה דלטעם דבשופר יצא דאין גזל בקול אף במגילה יצא. ולטעם משום דכתיב יהי' לכם דוקא בשופר יצא ולא במגילה דדברי קבלה כדברי תורה דמי וליכא קרא לרבוי. וכיון דקיי"ל בסי' תרצ"א דבמגילה גזולה יצא ע"כ כטעם הב' דאין גזל בקול ואמאי מייתי טו"ז דברי ירושלמי מדכתיב יום תרועה אך י"ל דמייתי טעם נוסף מדסמוך תרועה ללכם. אבל טעם הב' עיקר דאין גזל בקול וכ"כ הראב"ד דטעם נוסף משום דכתיב יום תרועה:
ב) והנה דרך אגב נ"ל לבאר דברי ירושלמי פ"ק דערלה דאיתא שם דר"ה אמר אתרוג שנטעו למצוה חייב בערלה ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ וכאן ג' שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל מ"מ. הנה הפני משה פי' ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון מעשר שני וכיוצא בזה. וצ"ע דלמ"ד מעשר ב' ממון הדיוט יוצא במע"ב ורק למ"ד ממון גבוה אינו יוצא כדאמרינן בסוכה (דף ל"ה) א"כ מה ענין נוטע למצוה דהוה שלו למע"ב דהו"ל ממון גבוה. וצ"ל דס"ל לירושלמי דמצוה הו"ל ממון גבוה דאסור בהנאה כמו דאמרינן בביצה (דף ל' ע"ב) מנין לעצי סוכה שאסורין כל ז' שנאמר חג הסכות כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה וע' בר"ן שם דמה"ט לא מהני תנאי דכל ז' הוה הקדש ובסוכה אמרינן (דף ל"ז) ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו וכ' הר"ן שם דגמרינן מסוכה דילפינן בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל ז' הואיל והוקצו למצותו נראה מהר"ן דאסור מדאורייתא וע' בטו"ז סי' תרל"ח. גם יסבור ירושלמי דהזמנה מלתא הוא דלא כהגהות אשרי בביצה פרק המביא הובא ברמ"א סי' תרל"ח ס"א רק כהטו"ז שהקשה על זה דהרי בקרבן חגיגה ה"ל קדושת הגוף. ומנ"ל לחלק. וגם במג"א הקשה סק"ג דהוה הזמנה לגוף הקדושה. ועי' פמ"ג ש"ד ס"ס ק"ח דאסור בהנאה מן התורה. ולדעתי אסור למכור אתרוג בחה"מ שהוקצו למצוה. ומצאתי בבשמים ראש (סי' ר"א) שכ' דאסור למוכרו אלא בשרוצה לקנות אתרוג מובחר כההיא דתורה בתורה וע' בכסא דהרסנא שם. על כן הקשה בירושלמי הרי אתרוג של מצוה אסור בהנאה ול"ה לכם [ולמצוה יוצא דהרי לזה אקצי' שיצא בו] ובערלה כתיב ונטעתם לכם. ולפ"ז א"צ לפרש ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון מעשר ב'. דבירושלמי סוכה פ"ג מבואר דאתרוג של מעשר ב' אם נטל יצא והובא בהגהות אשרי פ' לולב הגזול. אך מהקדש הוקשה דמבואר במשנה דלא יצא. או שמא כוונתו ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון שנדר הנאה מלולב דל"ה לכם כמבואר בתשובת הרשב"א (סי' תשמ"ו) ומובא ברמ"א סי' תרמ"ט ס"ב. והכוונה ולא מן המצווה עליכם כגון נדר. וכיוצא בזה פי' מראה הפנים בסוכה. וע"ז משני ירושלמי תמן כתיב ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה שאין לו דין ממון שאסור בהנאה דסמוך לכם אצל ולקחתם. משא"כ בערלה כמו דכתיב יום תרועה יהי' לכם ויוצא בגזל דסמוך לכם לתרועה ולא לעשי'. ול"ב לכם כמו שפי' בט"ז סי' תקפ"ו ה"ה הכא דכתיב ערלים יהי' לכם לא יאכל דסמוך לכם ללא יאכל ולא לנטעתם. על כן לא בעי לכם. אך צ"ע מהא דאמרינן בירושלמי בהלכה ג' הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה וכת' הפני משה שם ד"ה ואתם סוברים דהקדש פטור דלכם כתיב. והנה גם הרמב"ם פוסק פ"י ממע"ב דהקדש פטור הרי דדרשינן לכם ואמאי אמר בירושלמי ערלים יהיה לכם מ"מ. והנה במשנה ג"כ מבואר דגזלן שנטע חייב בערלה וכן פוסק הרמב"ם ואמאי הקדש פטור וע' פסחים (דף כ"ב.) לרבנן לכם לרבות הנטוע לרבים. ושמא ר' יוחנן דירושלמי דאמר הקדיש ואח"כ נטע פטור ס"ל לכם להוציא ההקדש וצ"ע:
ג) והנה בירושלמי אמר שם אח"כ ועוד מן הדא דאר"ח פרי אם אומר עצמו אין אדם יוצא ידי חובתו בחג הסוכות. הכונה דבנטעו למצוה ע"כ נטעו לפרי דבעצים אין אדם יוצא ידי חובתו. עוד אמר שם מה דמי לה זית שנטעו והדליק בו בחנוכה אר"י בר בון זה דבר תורה וזה מדבריהן ואת אמר הכי מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה וזה דבר תורה. הנה צ"ל זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. אם הוא חייב בערלה. וע"ז דחי דהוא דרבנן ובודאי חייב בערלה. ואף דמבואר בסנהדרין (דף ע') בבן סורר דאם אכל דבר שהוא מצוה דרבנן אינו נעשה בן סורר. ובמל"מ פ"ג מתמידין ה"ב דאם עשה קטורת פחות משיעור אף דשיעורו מדרבנן פטור דל"ה כמתכנתו ובמל"מ פ"ז דתרומות אם אכל תרומה דטמא מדרבנן בטומאת הגוף פטור. והאריך בזה. י"ל הירושלמי לא ס"ל כן עוד י"ל דהירושלמי מקשה דמ"מ לא דמי לאתרוג דהוא דאורייתא. על כן משני זית שנטעו להדליק המנורה דדמי לאתרוג. והנה צריך להבין דהרי נטעו להקדש פטור מערלה כמ"ש בירושלמי ה"ג. וצ"ל דנטעו להדליק המנורה ועדיין לא הקדישו דהזמנה לאו מילתא ע"כ חייב בערלה. ולפ"ז י"ל דלמסקנא גם באתרוג הטעם דהזמנה לאו מילתא ומ"ה חייב בערלה דמקרי לכם והדר הירושלמי מהחילוק שמחלק לעיל. ולמסקנא בעינן בערלה לכם ומ"ה ממעט הקדש. ואתרוג מיקרי לכם כנלע"ד לחומר הנושא ועדיין צע"ק בדברי ירושלמי דקודם סוכת ודאי ל"מ הזמנה ואינו אסור בהנאה ומה הקשה בירושלמי:
ד) והנני חוזר למה שכתבתי לעיל בשם הר"ן דה"ט דשופר מבהמה טמאה פסול משום דלזכרון אתיא וכבפנים דמי. ולפ"ז שופר של יובל כשר מבהמה טמאה דלא אתי לזכרון וכ"כ בטורי אבן (דף כ"ו) ד"ה ה"ט דשופר דיובל לא אתיא לזכרון. רק לסימן שלוח עבדים וחירות ולא משמע כן במשנה דר"י מחלק בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים משמע דזולת זה אין חילוק, אך י"ל דלענין בהמה טמאה יליף יובל משופר וזה אם הוא דאורייתא ועי' ראש יוסף שבת (דף כ"ח) שמסתפק אם הוא דאורייתא דלא ילפינן מתפילין ורק מדרבנן אסור דיריעות משכן אפשר לא נקרא מלאכת שמים כל כך אבל רצועות הוה מלאכת שמים עיי"ש. והפלא שלא הביא דברי הר"ן שכ' מדמקשה הגמ' מאי הוה עלה דתחש משמע דלא ילפינן מתפילין ולפמ"ג לא דמי משכן למלאכת שמים ואכ"מ להאריך:
ה) ודע דברמב"ם פ"א משופר מבואר שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכו' ואין בקול דין גזל ומשמע בטעמא דעיקר מצות שופר היא השמיעה ולא התקיעה ומה"ט אין גזל בקול. וכן דקדוק בכפות תמרים (דף כ"ט) ד"ה חש"ו. וצ"ע דהרי מה"ט מברכין בשופר לשמוע קול שופר דעיקר היא השמיעה כמ"ש הרא"ש בפ"ד אות ו' בר"ה משא"כ במגילה מברכין על מקרא מגילה משום דעיקר מצוה היא הקריאה א"כ במגילה אין יוצא במגילה גזילה ואנן פסקינן דיוצא בסי' תרצ"א והרי עיקר הוא הקריאה ול"ש טעם הרמב"ם. ומזה מוכח דהרמב"ם לאו בדוקא נקט שאין המצוה אלא בשמיעת קול. שוב ראיתי בר"ן ריש פסחים דטעמא דמברכין במגילה על הקריאה לפי שיש במגילה פיסוק אותיות שצריך לשמוע תקנו על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה אבל לדינא אם בשופר המצוה בשמיעה ה"ה במגילה על כן לא קשיא כלל ודוק:
ו) והנה כת"ה כ' במה שכתבתי דנר חנוכה מותר בשומן מטמאה כמו דאמרינן בירושלמי בסוטה דמותר לכתוב פ' סוטה על עור בהמה טמאה כיון שעומד למחיקה וה"ה בנר חנוכה שעומד לשריפה. ואפי' מאן דאוסר הטעם שמא לא ימחוק ויהי' שם כתוב על עור בהמה טמאה משא"כ בנר חנוכה. וע"ז כ' כת"ה דלא קיי"ל כירושלמי. דרמב"ם כ' בה' סוטה (פ"ז ה"ח) מביא מגילה של עור טהור דומיא דס"ת והוסיף לומר דאפילו בדיעבד אם כתוב על עור בהמה טמאה צריך לכתוב אחרת דלא כמנ"ח מ' שס"ה שפוסק דאם כ' על עור בהמה טמאה כשרה. ומה"ט כ' הרמב"ם כמו בספר תורה להורות דאפילו בדיעבד פסולה דמצוה שתליא בכתיבה ודאי ילפינן מתפילין דהוי כתורה עצמה כמ"ש נו"ב (תנינא חא"ח סי' ג') וכיון דלא קיי"ל כירושלמי ה"ה דאין לסמוך על סברתו בנר חנוכה. הנה מה דלא מצינו חולק בש"ס דילן על ירושלמי אין לחלוק על ירושלמי על כן כיון דמירושלמי נראה דלד"ה בדיעבד כשר ולח נחלקו רק אם לכתחלה כותבין כמ"ש במנ"ח. אמנם הנה תוס' כתבו בעירובין (דף י"ג) ד"ה חוץ מפרשת סוטה כתבו דר' ישמעאל דאוסר להטיל קנקנתום כס"ת יליף גז"ש כס"ת מסוטה ואין גז"ש למחצה ולדידי ודאי אין כותבין על עור בהמה טמאה. אך הרמב"ם ס"ל דמטילין קנקנתום דלא כר' ישמעאל מ"מ גם במנחות (דף ל"ד) יליף בגמ' מזוזה מגז"ש כתיבה כתיבה דמזוזה על הספר ובדיו וכ' תוס' לחד פירוש דיליף מסוטה על כן י"ל דגם הרמב"ם ס"ל גז"ש ודוקא לענין קנקנתום לא ילפינן כיון דסוטה למחיקה קיימא משא"כ בס"ת. על כן כ' הרמב"ם בכיון מגילה של עור טהור דומיא דס"ת דס"ד כיון דסוטה לא דמי לס"ת דסוטה אין מטילין קנקנתום וס"ת מטילין קנקנתום על כן גם לענין עור בהמה לא דמי לס"ת וכותבין לכתחילה קמ"ל רמב"ם דלענין עור דמי לס"ת אבל יכול להיות דבדיעבד כשר דלענין דיעבד לא ילפינן מס"ת כיון דלמחיקה קיימא כדברי המנ"ח. אמנם אף אם נאמר דבדיעבד פסול דלא כירושלמי הטעם דילפינן גז"ש כמ"ש תוס' מנחות (דף ל"ד) ומ"ה דוחה הר"מ דברי הירושלמי. אמנם בשאר מצות כגון נר חנוכה סברת ירושלמי קיים כיון דלמחיקה קיימא כותבין וה"ה בנר חנוכה דלשריפה קיימא:
ז) ובגוף הגז"ש שכתבנו דילפינן סוטה מס"ת י"ל לפי המבואר במס' סופרים דבס"ת הלממ"ס דאין כותבין על עור בהמה טמאה אין דנין גז"ש מהלכה כמו שאין דנין היקש מהלכה עיין מכות (דף י"א) ועיין פסחים (דף פ"א):
ח) והנה עיין בספרי חיו"ד סי' קמ"ה אות ג' שפלפלתי בגז"ש אי ילפינן סוטה מס"ת. אך בסוף האות שם הקשיתי בשם חתני אהא דסוטה מוחקין לה מן התורה שמא כ' הספר קודם שקיבלה עלי' השבועה אח"כ מצאתי שתוס' סוטה (דף כ'.) ד"ה אמר ר' ירמי' הרגישו בזה:
ט) והנה מה שכ' כת"ה דר' שמעון דס"ל בירושלמי דמותר לכתוב על עור בהמה טמאה כיון דלמחיקה קיימא כשיטתי' דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי אף שנשפך הדם. יר"א בן שמוע ס"ל דיותר שכיח שלא תשתה האשה ול"א כל העומד לעשות ואנן לא פסקינן כר"ש כמ"ש בח"מ אה"ע (סי' קכ"ד). הנה לדבריו אמאי אמר ראב"ש רואה אני את דברי בן שמוע מדברי אבא והרי ראב"ש ס"ל בפסחים (דף י"ג) כאבוה עיי"ש. וי"ל דטעמא דראב"ש ג"כ דשכיח יותר שלא תשתה וזה ליתא דמתו בעליהן עד שלא שתו ס"ל לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי ול"א דל"ה כגבוי שמא לא תרצה לשתות וע"כ דלא שכיח ואף לב"ה כ' תוס' בסוטה (כ"ה ע"ב) ד"ה לאו כגבוי דטעמייהו מי יימר דמזדקק לה בי' דינא אבל אין הטעם שמא לא תרצה לשתות:
י) וכעיקר הדין אי קיי"ל כל העומד לזרוק ע' בב"ש (סי' קכ"ד) ובמקום שמואל (סי' ג') וראיתי בתשו' שם כ' במ"ש הב"ש ורש"י במנחות ק"ב: וקיי"ל כר"ש וכ' ובמח"כ אלף פעמים כי טעות נזדקר לפניו בקולמסו בזה כי לא כ' שם רש"י מזה כלום עכ"ל. ובאמת במח"כ מבואר להדיא ברש"י במנחות ד"ה מעילה משום קדושה וז"ל וקיי"ל ב"ק (ע"ו) כל העומד לזרוק כזרוק דמי עיי"ש. וע' בסוף התשובה במקום שמואל שכ' בסירכה שלא כסדרן דטרפה משום שסופה לנקוב ג"כ הטעם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. כדברי רבינא. וזה ליתא דבטריפה הלכה למשה מסיני דל"מ סתימה דסלקא לאח"ז. וכבר כתבתי כן באיזה מקומן ואכ"מ להאריך:
יא) וכת"ה הביא ראי' דכשר פ' סוטה בעור בהמה טמאה מדהקשה בשבת (דף כ"ח.) ארב יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הילכתא ולא קאמר דנ"מ לפרשת סוטה כקו' ספר ב"א הובא בהגהות רש"ש שם. וע"כ דכשר. אך לפ"ז גם במנעל של חליצה כשר כדעת תוס' יבמות (דף ק"ב.) ד"ה ואנעלך דלא כר"ת. דלר"ת דבעי מנעל מעור בהמה טהורה אמאי לא משני דנ"מ מדברי ר' יוסף למנעל של חליצה כקו' נוב"י (תנינא חאה"ע סי' קנ"ב) אך שם יישב נוב"י קושיא זו עיי"ש ובסי' קנ"ג:
יב) והנה מה שתירץ בהגהות רש"ש דפרשת סוטה נמי פשיטא דהוי בכלל למען תהי' תורת ד' בפיך אם כוונתו כיון דסוטה מוחקין מן התורה הו"ל בכלל תורה ליתא לתירוצו דהרי ר' יוסף אמר לא הוכשרו למלאכת שמים ור' יוסף ס"ל אין מוחקין מן התורה כמ"ש תוס' עירובין (דף י"ג.) ד"ה אבל ואם כונתו דבפשיטות פ' סוטה בכלל תורה ליתא דכיון דבירושלמי איכא חד תנא והוא ר"ש דס"ל דמותר לכתוב על עור בהמה טמאה דל"ה בכלל תורה שפיר איצטריך ר' יוסף לאשמעינן ומה מקשה בגמ' וע"כ דס"ל גם לש"ס דידן דעכ"פ בדיעבד כשרה. מיהו יש לומר דה"ה דהוה מצי לשנוי' בש"ס כן רק דשפיר משני בלא"ה דאתיא לרצועות נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירא ודוק:
יג) מ"ש כת"ה לדחות דברי נובי"ת (חיו"ד סי' קע"ג) שכ' דהא דאמרינן בשבת (דף קט"ז.) מקום הכתב אגב כתב הוא דקדיש אזלא כתב אזלא קדושתי' זה דוקא לענין שאין מצילין מפני הדליקה אבל בודאי לא נפיק מקדושת ס"ת והקשה מדברי הרשב"א נדרים (דף י"ד) שכ' הטעם דנודר בתורה יותר דדעתו אגוילים אף דגוילים קדוש משום דאם אזיל כתב אזיל קדושה הרי דגוף הקדושה אזלא ומצאתי שהרגיש בזה ביד שאול (סי' רי"ב) הנה הנוב"י כ' כן לדעת תוס' בעירוכין (דף ו'.) דאמקום השם אין לכתוב שתמה על דבריהם בנובי"ק (סי' ע"ז) מש"ס דשבת הנ"ל ולפי דבריו בתנינא מיושב קו'. וזה לדעת התוס' והרשב"א בנדרים לא יסבור כתוס' עירוכין, ובאמת צריך להבין דאם נאמר דאזלא כל הקדושה והרי קדושת הגוף לא פקעה בכדי. אך במעילה (י"ב.) מקשה על קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני איכא מעילה מדרבנן ה"ה בס"ת שבלה איכא על מקום הכתב קדושה דרבנן כמו בקדשים שמתו וניחא דברי התוס' עירוכין ולענין הצלה מפני הדליקה כיון דאזיל קדושה דאורייתא אין מצילין וגם דברי רשב"א נכונים דקדושה דאורייתא ל"ה רק אגב הכתב על כן ל"מ התפסה:
יד) אך לפמ"ש הכסף משנה ממעשה"ק (פט"ו סוף פ"ז) דאף דהוקדש זכר לדמי' הוא עצמו יקרב עולה והוה קדושת הגוף מ"מ כיון דהוא לא הקדיש רק לדמי' לא חמיר כקדושת הגוף ופקעה בכדי ה"ה בגווילין דלא קדיש רק אגב הכתב פקע בכדי וע' תוס' ב"ק (דף ל"ג.) ד"ה משום דרבי אבהו שכ' דמיירי בתם וכגון שהוקדש לבדק הבית אע"פ שעבר בל"ת עה שעשוי עשוי וצ"ל בכונתם אף דפודין למזבח דמתפיס תמומין לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח. וע' במל"מ פ"ה מעירוכין שמצדד דהוא דאורייתא מ"מ כיון דלע"ע לא קדוש רק לבדק הבית ויש לו פדיון ע"כ ל"ה רק קדושת דמים אך לתירוצם צ"ל שעבר בעשה ובל"ת והא דלא תירצו שהקדיש זכר לדמי' דבכה"ג לא עבר כלל כיון שקדוש קדושת הגוף משום דס"ל דבכהאי גוונא מפקיע מידי שעבוד דסבירא ליה גם בכה"ג קדושה לא פקע בכדי ושייך סברת תוס' גיטין (דף מ"א.) ולדברי הכסף משנה הנ"ל יש לומר דהקדיש זכר לדמי' ומ"מ אין מפקיע מידי שעבוד ואם כנים הדברים יש להסתפק אם הלכה ככסף משנה. ולפ"ז גם בגליון יש לומר דלא פקע בכדי ודברי נוב"י קיימים ואין להאריך בזה יותר:
טו) וכת"ה מפלפל במ"ש דמגילה דברי קבלה כד"ת דמי כמ"ש הטו"ז (סי' תרפ"ז). והנה מה שהביא דברי הט"א מגילה (דף ה') ד"ה חזקי' קרא. דמדאמרינן בפסחים (דף נ"ד ע"ב) דט' באב בה"ש אסור מוכח דספק בדברי קבלה להחמיר דהוה כשל תורה. והנה נראה לפי הנ"ל דשמואל דס"ל בה"ש בט"ב מותר ס"ל דברי קבלה לאו כדברי תורה דמי והדבר תליא במחלוקת והלכה כר' יוחנן דספיקו אסור וצ"ע על הר"ן במגילה שכ' כספק מוקף חומה דמדינא א"צ לקרות דספק דדבריהם להקל והובא במל"מ פ"א דמגילה והלא הוה ספק דדברי קבלה והלכה כר' יוחנן בפסחים (דף נ"ד) כנ"ל. אך לפמ"ש הר"ן בפ"ב דתענית דמגילת אסתר לא מקרי דברי קבלה דלא מקרי דברי קבלה רק מה שאמר ע"פ נביא עיי"ש ל"ק מפסחים על הר"ן דט"ב מקרי דברי קבלה משא"כ מגילת אסתר ומ"ה בספיקא מקילין. וכת"ה הביא דברי מס' סופרים (פח"י) הובא בר"ן פ"ג דר"ה גבי מתחיל בנביא דנביאים מיקרי דברי קבלה וכתובים דברי קדושה ומ"ה מקדימין נביאים לכתובים ומ"ה כ' דמגילת אסתר דהוה בכלל כתובים ל"ה דברי קבלה ויפה כתב, אך הר"ן כ' בריש פ' בני העיר במגילה דנביאים וכתובים שוין וכבר הרגיש בזה בהגהות על הר"ן בר"ה ודוק:
טז) ובמקום אחר הערותי במ"ש תוס' גיטין (דף מ"א.) ד"ה לישא דמ"ה אין עשה דפו"ר דוחה ל"ת דלא יהי' קדש דבדידה ליכא עשה וקשה על תי' זה דהרי בדידה איכא עשה דשבת כמ"ש תוס' ד"ה לא תהו דבשפחה נמי איכא שבת ותירצתי דשבת ל"ה רק דברי קבלה ולא אלים שידחה ל"ת. וכן מה"ט מיושב מה שהקשה תוס' ד"ה לא תהו בחצי' שפחה דלא כפו רק מפני שנהגו מנהג הפקר אמאי לא כפו משום שבת להנ"ל דשבת ל"ה רק דברי קבלה לא נדחה עשה דלעולם בהם תעבודו מפני דברי קבלה. אמנם לפמ"ש לעיל תליא במחלוקת בפסחים (דף נ"ד ע"ב) אי דברי קבלה כדברי תורה דמי ובגיטין (דף ל"ח.) בחצי' שפחה דאמר אביי אי לאו דאמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא למרא וכן בהך דחצי' שפחה דאמר משום שנהגו מנהג הפקר ולא כפו משום שבת אתיא כשמואל דס"ל בפסחים (דף נ"ד ע"ב) דברי קבלה מותר בספק דל"ה כד"ת וה"ה עשה דשבת ודוק בכ"ז:
יז) איברא דבגוף ראיות טורי אבן דמדאסרינן בה"ש דט"ב מוכח דספק דדברי קבלה להחמיר יש לדחות דלמ"ד ספק דרבנן לקולא אף בחזקת איסור והיא שיטת הפר"ח בכללי ס"ס ס"ק ט"ו דלא קיי"ל כר' יוסי בעירובין (דף ל"ה ע"ב) א"כ בכל בין השמשות הוה תרי קולא דסתרי אהדדי דאתה מתיר לאכול בט"ב בבה"ש של יום ח' דשמא יום הוא ובבה"ש של יום ט' דשמא לילה הוא מטעם ספק דרבנן אף דבה"ש דאפוקי יומא איתחזק איסורא והיכא דאיכא תרי קולא אף מדרבנן אזלינן להחמיר ומ"ה ס"ל לר' יוחנן בה"ש אסור. אמנם לדעת הש"ך בכללי ס"ס דבאיתחזק איסור אף מדרבנן להחמיר בה"ש דאפוקי יומא אסור ול"ה תרי קולא דסתרי אהדדי ומ"ה ס"ל לשמואל בה"ש מותר, ושמא מה"ט אמרינן בפסחים שם דבספק בקביע' דירחא מודה ר"י דספיקא מותר ומה חילוק בין ספק בה"ש לספק דקביע' דירחי והטורי אבן נדחק בזה לשיטתו. להנ"ל י"ל דרוב שנים אין תמוז מעובר כעין דאמרינן באלול על כן בספק אם עברוהו לתמוז חייב בט"ב להתענות ובעשירי פטור מה"ט ול"ה ספק דסתרי אהדדי וע' טורי אבן ר"ה (דף כ' ע"ב) ד"ה א"ל ל"ש מפי ב"ד. אמנם לא מצינו רק באלול דרוב אינו מעובר ולא בתמוז אך כיון דעל סדר החדשים אין תמוז מעובר י"ל גם בתמוז כן. והרבה יש לדבר גם בזה ואקצר:
יח) מ"ש כת"ה במה שכתבתי בתשובה להקשות על ירושלמי דפרשת סוטה כשרה על עור בהמה טמאה דהרי תוס' כתבו בעירובין (דף י"ג.) דלר' ישמעאל יש גז"ש לילף ס"ת מסוטה וה"ה דיש ללמוד סוטה מס"ת מגז"ש. ע"ז כ' דלרש"י זבחים (דף מ"ח) אין [גז"ש למחצה היינו ללמוד דבר אחד מחבירו בכל דבר אבל לא שילמוד זה מזה וזה מזה דלא כבעל מדות אהרן (בדף י"ח) בספר הכריתות שכ' ההיקש והג"ש שוין החלטי שזה ילמוד מזה וזה מזה. והרב יד מלאכי דוחה דבריו בכללי האלף אות ל' ולדברי היד מלאכי מיושב קושייתי. הנה גוף דברי היד מלאכי צ"ע מקידושין (דף ט"ו) דמייתי קרא ושב אל משפחתו למכרוהו ב"ד שהיובל מוציאו ומקשה ואי ס"ד יליף שכר שכיר למה לי נילף שכיר שכיר ומה קו' דילמא מוכר עצמו ילפינן ממכרוהו ב"ד לענין קנין כסף ולענין דרבו מוסר לו שפחה ומכרוהו ב"ד לא ילפינן ממוכר עצמו לענין שיצא ביובל. וע"כ כמידת אהרן דגם בזה אמרינן אין גז"ש למחצה. וע' בשבועות (דף ל"ד ע"ב) דמקשה לר"ש מכדי מושבע מפי עצמו בעדות לר"ש מנא לי' דגמר מפקדון פקדון נמי מושבע מפי אחרים נגמר מעדות ומה קו' הרי בזה ל"א אין גז"ש למחצה והרי שבועות העדות יליף בגז"ש דלתחטא תחטא. אך בזה י"ל דשפיר מקשה לר"ש דהצל"ח פסחים (דף כ"ח ע"ב) ד"ה אמר מר מצדד לומר דר"ש גם בכה"ג ס"ל אין היקש למחצה ושפיר מקשה לר"ש לשיטתי'. אמנם בצל"ח הוקשה ע"ז וע' בנוב"י (תנינא חאה"ע סי' קכ"ט) בהגה מבן המחבר ד"ה ודע. אמנם בהגה על יד מלאכי הוכיח מב"ב (דף ק"כ) ג"כ יפה דלא כיד מלאכי וע' בשדי חמד מערכת האלף (אות ל"ח) אין גז"ש למחצה מייתי מהרש"א פסחים (דף ס"ב) דגם בזה אמרינן אין היקש למחצה דלא כצל"ח ויד מלאכי:
יט) ובאמת מהסברא יש להצדיק דברי צל"ח והיד מלאכי דהרי דבר הלמד מהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים. ובחולין חוזר ומלמד ופליגי בזבחים (דף מ"ה.) אי בתר מלמד אזלינן או בתר למד אזלינן וכן איכא פלוגתא אי דן מינה ומינה או דן מינה ואיכא באתרה וכ' בשב שמעתתא להגאון מ' אליעזר מטריטש (שער עשירי אות ח"י) בשם קרבן אהרן ח"ג מחלק ה' דפליגי אם מושבין הלמד אצל המלמד להיות כמוהו לגמרי ולמ"ד דן מינה ואוקי באתרא ס"ל דמושבין מה שאצל המלמד להלמד והלמד אינו זז ממקומו עיי"ש. א"כ שיהי' למד ומלמד ביחד לא נדע מגז"ש. ואולי בכה"ג בעי מופנה משני צדדין והרבה יש לעיין בזה ולא באתי רק לעורר המעיין. וע' פסחים (דף כ"ה ע"ב) דאמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד ואמאי לא נימא כן בכל גז"ש והיקש. אך שם ללמד ל"צ וע"כ איצטריך ללמד. אך תוס' כ' בסנהדרין (דף ע"ג.) הרי זה בא ללמד ונמצא למד אף למד קאמר דיליף רוצח מנערה המאורסה ונערה מרוצח וכן כ' תוס' שם בהיקש דשני משכבות ובהיקש דצבי ואיל לפסולי המוקדשים וכ"ז דלא כיד מלאכי. וכן מ"ש תוס' יבמות (דף ע"ג.) ד"ה קל מחמור הא דיליף פסח ממעשר אי בג"ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע"ג דהוי קל מחמור, ע"כ משום דאין ג"ש למחצה. זה ג"כ דלא כיד מלאכי. ועי' סנהדרין (דף ל"ד ע"ב) דאיתקש ריבים לנגעים ונגעים לריבים. וע' תוס' חולין (דף ל"ו ע"ב) ד"ה חד במת שהקשו למ"ל קרא במת ושרץ תיפוק לי' מגז"ש והרי גז"ש דבגד ועור קאי לילף מת משרץ כדאמרינן בשבת (דף ס"ד.) ולא לילף שרץ ממת. אך יפה הקשו דבשרץ כתיב וכי יתן מים על זרע והקשו למ"ל קרא במת ונילף משרץ ודוק:
כ) וע' בספרי ב"י (חיו"ד ח"ב סוף סי' מ"א) שכתבתי בשיטת רש"י שבת דכלי לא נטמא במשא אף בדם נדה דילפינן מנבלה דכתיב לכם כדדרשינן בספרי הובא בפי' המשניות ריש כלים. כיון דשרץ איתקש לש"ז ה"ה דש"ז ילפינן משרץ דאין היקש למחצה וזה כסברת המידות אהרן. ולפ"ז רש"י בנדה (דף נ"ד.) דס"ל דמטמא במשא וסבור כיד מלאכי ודוק. ועי' בספרי לא"ח (סי' ט"ו אות י"א) שהקשיתי כיון דילפינן מת מע"ז בגז"ש לענין איסור הנאה נילף ע"ז ממת דמטמא מדאורייתא דאין גז"ש למחצה והארכתי בזה. ואמנם ליד מלאכי לק"מ:
כא) והנה כת"ה כ' במה שהבאתי ראי' דבשאר מצות לא בעינן מן המותר בפיך מדכתב גט על יד של עבד כשר ושם כתבתי דמת נכרי ועבד אסור בהנאה. וכת"ה מביא דברי ידידו בס' אמרי הצבי ב"ק (דף י'.) שכ' דאף אם מת נכרי אסור בהנאה מ"מ עבד הקנוי ל קנין הגוף מותר בהנאה דומיא דתכרוכים שאינם שלו. ודוקא מידי שעבוד מפקיע מיתה אבל לא מקנין והביא שכבר קדמו בשבות יעקב (ח"א סי' פ"ט) ובאמת כבר הבאתי כמה ראיות בספרי (חא"ח סי' ט"ו) הנ"ל דמת עבד ודאי אסור בהנאה וגוף הסברא יש לדחות דהתורה אסרה מת בהנאה כמו חמץ בפסח ושור הנסקל וע"ז ומה בכך שהוא קנינו ואינו דומה לתכרוכין שהוא אקצי' לגופו ואין אדם אוסר דש"ש משא"כ מת שהתורה אסרה וז"ב:
כב) והנה לענין דינא כ' כת"ה דאסור להדליק נרות שלשבת ושל חנוכה בנרות שיש בהם תערובות חזיר מטעם שכ' בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' רל"ד) והובא ביו"ד (סי' ק"ח) דשק של פלפלין שמשימין בקנקני יי"נ אסור לבשמים דהבדלה משום הקריבהו נא לפחתך וגם משום דמאוס לגבוה כמו בעי' המשתחוה לדקל מהו למצוה. ומזה תמה על שערי אפרים דמותר להדליק בחנוכה בחמאה שנפל לתוכה בשר. הנה בספרי בתשובה שם הבאתי דברי הבשמים ראש סי' ש"מ דלא מצד איסור מאוס לגבוה דהרי אתרוג האסור באכילה מותר לצאת בו רק משום דמצד עצמו מאוס וכ"כ הפמ"ג בסי' ק"ד במשבצות סק"ד ומייתי ראי' משער אפרים הנ"ל דמותר להדליק בחמאה עם חלב בצירי ולדבריהם ע"כ צ"ל דהרשב"א בתשובה דוקא בבשמים של יי"נ אוסר דהוה כע"ז ומאוס לגבוה ושיש הקריבהו נא לפחתך כי דמאוס מצד ע"ז או דמאוס מצד הלכלוך של יין כמ"ש הפמ"ג באו"ח סי' רצ"ג אות ו' ומ"ה הקריבהו נא לפחתך. אך לטעם הב' נראה דמצד תערובות איסור להריח להבדלה אך יש לחלק דבחלב דבלא"ה אסור ומ"מ מותר להדליק על כן אין להקפיד מצד תערובות איסור ואינו דומה לבשמים והא דבס"ס ק"ד דאסור להדליק משום שבעצם מאוס כמ"ש הפמ"ג על כן לדינא נלפע"ד דבנרות של שבת אין להקפיד אם יש בחלב תערובות משומן חזיר. אך בנרות של חנוכה כיון דהוי דומיא דמנורה אין להדליק מנרות אלו והנני ידידו דו"ש באהבה:
יצחק שמעלקיש האבדפ"ק הנ"ל: