אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן נב

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן נב

שלמה אורח חיים סימן נא

ב"ה יום ד' בחקותי. י"ט למ"ט מונים. שנת אוש"ר והצנח"ה לפ"ק אזארקאוו:

הרים ישאו שלום וברכה לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. מפורסם בקצוי תבל. איש האשכולות צדיק ונשגב. פאר הדור והדרו. נ"י עה"י פ"ה. כו' כקש"ת מו"ה אלי' דוד ראבינאוויטץ תאומים שליט"א אבד"ק פאניוועז: אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. יקרת מכתבו קבלתי לנכון ברוב רגש ששון. והנני נותן תשואות חן לכבוד גאונו על אשר יזכרני לטובה והנני לגלות אזנו אשר נפשי קשורה בנפשו היפה. גם אתן למר רב תודה אשר מתורתו ילמדני לשמחני בחידושי תורתו אשר יקרים בעיני מפז רב. גם בל אמנע מלהעלות עלי גליון אשר רחש לבי בדברי קדשו כדרך התורה להעיר ולא להיות כמסייע שאין בו ממש. וימחול נא בטובו להודיעני מה ששגיתי: א) מה שכ' כ"ג וז"ל ומדברי רבותינו הראשונים ז"ל נראה דעיקר החגיגה של י"ד היא באה למען יאכלו את הפסח על השובע ומבואר דבר זה במפרשים. ע"כ לשונו הזהב. לכאורה יש להעיר הלא גמרא מפורשת היא בפסחים (דף ע'.) אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כו' מ"ט אתיא. כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחלה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע עכ"ל הש"ס. אולם באמת דברי קדשו א"ש. דכוונתו דמה דקיי"ל דחגיגה הוי רשות זה מבואר בראשונים ומפרשים. דהא כ' התוס' שם ד"ה לאו חובה דלקמן (דף ע"א.) משמע שהיא מה"ת א"כ אינו מוכרח מהש"ס דהוי רשות. רק ברמב"ם בה' ק"פ (פ"י הי"ג) מבואר דהלכה דהוי רק רשות. וכן העלו עוד פוסקים: ב) ומה שהביא כ"ג טעמו של הירושלמי שהובא בתוס' פסחים (ד' ק"ך.). הובא ג"כ בתו' פסחים (דף ע'.) ד"ה לאו חובה ביתר ביאור. וכן הובא באו"ז הגדול ה' פסחים (סי' רנ"ו) ומביא שם גם טעם של רש"י דלמשחה: ג) ונלפע"ד להוכיח כטעמו של הירושלמי מתוספתא פסחים (פרק ה' ה"ג) כיון שכ' שם שהחגיגה באה גם בת שנתה כמו הפסח [ואף שבאה גם מן הבקר מ"מ באה גם מן הצאן] וזה רכיך ויעי' בתוס' פסחים (דף ק"ך.) ד"ה מפטירין יע"ש. א"כ יש לחוש גם בחגיגה משום ש"ע ומה הועילו בתקנתן מ"ה הוצרך התוספתא להקדים דחגיגה אין בה משום ש"ע. מ"ה מקדימין לאכול החגיגה לפני הפסח וא"כ לטעמו של הירושלמי מדויקים דברי התוספתא ויע"ש בפירוש מנחת ביכורים שפירש טעם התוספתא ג"כ משום טעמו של הירושלמי [אולם לטעמו של רש"י קשה כמו שהעיר כ"ג]:

ד) ומה שהעיר כ"ג בטעמו של רש"י משום דלמשחה לגדולה שהתוס' ס"ל בזבחים (דף ע"ה.) דדוקא בנאכלין לכהנים אמרינן כן. יעי' כ"ג במל"מ ה' מעה"ק (פ"י ה"י) שהעלה בדעת הרמב"ם שס"ל ג"כ כהתוס' יע"ש. א"כ מוכח דס"ל בדעת הרמב"ם כטעמו של הירושלמי. והוא דלא כמ"ש כ"ג אח"כ דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת הירושלמי. אולם לפי מה שהעלה הרב המגיד שם אינו מוכרח. וא"ש דברי כ"ג:

ה) ומה שכ' כ"ג לתרץ טעמו של רש"י דהחגיגה כיון דהוי רק רשות וטפילה לפסח א"צ בהחגיגה לאכול על השובע משום דלמשחה. אף שכ' כ"ג דהוא דוחק. דבריו ברורים כשמש בתירוצו ויעי' בהגהות מצפה לאיתן בפסחים (דף פ"ו.) שכ' גדולה מזו דרש"י נמי לא פירש כן רק אליבא דרב דס"ל חגיגה חובה היא. אבל למאי דקיי"ל דלא הוי חובה וודאי דא"צ בו למשחה יע"ש. ויעי' כ"ג בילקוט פ' בא רמז קצ"ז:

ו) ולפענ"ד נראה לתרץ הערת כ"ג ע"פ מה שכ' התוס' פסחים (דף ק"ך.) ד"ה מפטירין וז"ל וא"ת הא במנחה נמי אמרינן בתמורה (דף כ"ג.) ובמנחות (דף כ"א.) דנאכלת על השובע וליכא למימר האי טעמא י"ל דהתם ה"ט שלא יצא משלחן רבו רעב. אבל במצה כו' עכ"ל. לפ"ז חזינן דבשאר קרבנות אין הקפדה במה שאוכל הקרבנות בעוד שהוא רעב רק מטעם שלא יצא משלחן רבו רעב. והיינו אחר אכילת הקרבן. לפ"ז א"ש דאף שאוכל החגיגה בתחלה בעוד שהוא רעב מ"מ כיון שחייב לאכול תיכף אחר החגיגה את הקרבן פסח. א"כ לא יצא משלחן רבו כשהוא רעב דהא הפסח נאכל על השובע. א"כ לא שייך אצל החגיגה משום למשחה וא"ש טעמו של רש"י בטוב טעם בעזה"י: ז) ומה שכ' כ"ג דלפי האמור יש להסתפק אם פסח שני נאכל על השובע שלדברי הירושלמי דהחשש שמא ישבר עצמות בוודאי היא כהראשון. אבל אם כדברי רש"י אינו מוכרח כ"כ עכתד"ק. ולפענ"ד אם לא אשגה מצאתיו מפורש בדברי המכילתא פ' בא וז"ל ד"א על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שובע עכ"ל. וכן גורס בפסיקתא זוטרתא דר"ט בפ' בא יע"ש. והנה ידוע דקרא דעל מצות ומרורים לא כתיב בפסח ראשון רק בפסח שני בפ' בהעלותך. א"כ מבואר דעיקר הילפותא דצריך שיהי' הפסח נאכל על השובע הוא בפסח שני. וממנו ילפינן גם לפ"ר. ונפשט ספיקו דמר גאונו שיחי':

ח) ויעי' כ"ג בס' התורה והמצוה לפירושו במכילתא בפ' בא שכ' וז"ל שכוונתו על מ"ש בפסח שני על מצות ומרורים ומדוע שינה הלשון מפה שאמר ומצות בוי"ו ומבאר זה עפ"י הכלל הנוסד בלשון שמלת על מציין תמיד שהשם שנרמז במלת על הוא עיקר או שהיא קודם [אילת השחר כלל תקע"ה] ופה שאא"ל שהמצו' הם עיקר מציין שהמצות תוקדם אכילתם קודם אכילת הפסח כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע כו' משא"כ בפסח שני דאין החגיגה באה עמו צריך להקדים אכילת מצה ומרור כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע לכן כתיב על מצות שהמצות קודמות עכ"ל הזהב. א"כ מבואר גם בדבריו בדעת המכליתא דפסח שני נאכל על השובע. ונפשט ספיקו דמר:

ט) לכאורה יש לתרץ דברי קדשו דעדיין ספיקו במקומו עומד. ע"פ מה שכ' בפירוש ברורי המדות על המכילתא שם מקודם כ' ג"כ דקאי על מצות ומרורים על פסח שני ואח"כ כ' וז"ל וגירסת הילקוט דבר אחר יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע ויתכן דקאי אקרא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו דלכך קאמר יאכלוהו בסוף לשון יחוד שהפסח לבד נאכל בסוף על השובע עכ"ל א"כ לפי גירסת הילקוט במכילתא מוכח לימוד זה מפסח ראשון ולא מפסח שני והדרא ספיקו דמר לדוכתא:

י) אולם לפי גירסת הילקוט יש להוכיח ג"כ מפסח שני שנאכל על השובע מדכתיב גם בפסח שני יאכלוהו בסוף לשון יחיד שהפסח לבד נאכל בסוף על השובע כמו דמוכח מפ"ר ובפרט כפי שהעלתי דגם בפסיקתא זוטרתא דר"ט גורס כמ"ש במכילתא לפנינו מוכח ממכילתא ומפס"ז דפסח שני נאכל ג"כ על השובע:

יא) לפ"ז ארווח לן לתרץ מה שהי' קשה לי לשיטת הירושלמי דהחגיגה באה עמו רק במיעוטא אבל בפסח מרובה לא הי' בא למה בשלמא לשיטת רש"י דהטעם משום דלמשחה א"כ סגי באוכל כזית אחד על השובע א"כ בשיש פסח הרבה זיתים אף שהזתים הראשונים אינו אוכל לשובע סגי באוכל כזית האחרון על השובע דרך גדולה. אבל לשיטת הירושלמי שהוא מחשש עבירה שבורת עצמות א"כ אף במרובה ג"כ יש לחוש דלמא אתי לשבור עצים בזיתים הראשונים כשעדיין רעב כפי מ"ש התוס' בפסחים (דף ע') בד"ה דלאו חובה היא. בטעם הירושלמי דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצמות שאם לא היתה באה על השובע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות הי' בא לידי שבירתן עכ"ל. א"כ אף במרובה ג"כ יש לחוש כשיאכל בשר הפסח שסביב העצמות בעוד שהוא רעב בא לידי שבירתן. אולם לפי מה שהעלתי ב' המכילתא והפס"ז א"ש. דבלא"ה כיון דאוכל על מצות ומרורים שוב ליכא חשש דש"ע. כמו בפסח שני ועכ"פ אינו רעב. רק דלמצוה מן המובחר חששו עדיין שמא ירצה לאכול יותר בשר ויבא לידי ש"ע. לכן תקנו שיאכל חגיגה כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע ושוב לא יבא לש"ע. לפ"ז א"ש דדוקא במועט בשר הפסח חששו למצוה מן המובחר לאכול מקודם חגיגה. אבל במרובה דבלא זה יש לו הרבה בשר לא חשו שיאכל מקודם חגיגה. כיון דבלא"ה אינו רעב מפני שאוכל על מצות ומרורים מקודם כנ"ל:

יב) לפ"ז מתורץ ג"כ מה שהי' קשה לי לפי טעמו של הירושלמי מפני מה לא באה חגיגה עם הפסח בשבת אף דאין לו רק מיעוט בשר. הלא יש לחוש שמא יבוא לשבור עצמות כשיאכל הפסח כשהוא רעב. והא העמידו חכמים דבריהם אף במקום כרת היכי דיש חשש איסור דאורייתא כפסחים (דף צ"ב.) ובפי' רבינו חננאל יע"ש. וה"ה כאן יש חשש איסור דאורייתא של ש"ע. אולם לפי מה שהעליתי ב' המכילתא והפס"ז א"ש דבלא"ה ליכא חשש ש"ע כיון דאוכל על מצות ומרורים כמו בפסח שני דליכא חשש. רק דלמצוה מן המובחר שלא יבא לש"ע תקנו חכמים שיאכל בחול חגיגה מקודם אבל בשבת לא דחינן מפני זה מצות פסח מפני חשש רחוק מאד. ונפשט ספיקו דמר גאונו:

יג) לפ"ז קשיא לי לפי מה שכ' כ"ג דמשטחית לשון הרמב"ם בפ"ח מק"פ מ' בעליל דאין פ"ש נאכל על השובע כמו הראשון והוא היפך מדברי המכילתא ופס"ז. ובפרט כפי מה שהוכחתי לעיל שגם מדברי התוספתא נוטין דהעיקר כטעמו של הירושלמי ולפי טעם זה פשיטא דגם בפ"ש צריך שיהי' נאכל על השובע:

יד) ונלפע"ד לתרץ קצת דברי קדשו דדברי הרמב"ם יסודתם בהררי קודש דאין פ"ש נאכל על השובע כי מצא בן בספרי פ' בהעלותך (פיסקא ס"ה) שכ' שם וז"ל ושחוץ לגופו לשבעה ולמצה ולביעור חמץ יע"ש וכן גורס בילקוט ודברים אלו אין להם שום הבנה כמובן. ויעי' בהגהות הגר"א מווילנא זללה"ה שהגי' וגורס מצה לשבעה ולביעור חמץ. ובפי' זרע אברהם לספרי שם כ' ה"ג לשבעה למצה שהמצה נאכלת ז' ימים וגם ביעור חמץ נוהג כל שבעה ויע"ש פיסקא ס"ט בזה. יע"ש. הנה לכל הפירושים צריכים לשבש כל הספרים. ויעי' במ"ש הר"ת בספר הישר בהקדמתו דאין ראוי לשבש הספרים לכן הבין הרמב"ם דא"צ להגיה רק העיקר כגירסא הישנה. רק דפירושו ושחוץ לגופו לשבעה [פירוש לענין שיהי' נאכל על השובע] ולמצה ולביעור חמץ. כלומר לענין אכילת מצה כל שבעה וביעור חמץ כל שבעה. זה ג"כ מקרי חוץ לגופו. ומ"ה אינם דומים בזה לפסח ראשון. דהא דצריך שיהי' הפסח נאכל על השובע זה ג"כ אינו בגופו של פסח. רק חוץ לגופו. א"כ מבואר בספרי כשטחית לשון הרמב"ם כמ"ש כ"ג. ומתורץ ג"כ גירסא הישנה וא"צ להגיה ולשבש בספרי:

טו) אמנם לפי גירסת הפסיקתא זוטרתא דר"ט בפ' בהעלותך שגורס מצה לשבעה נראה שלא ס"ל כפירושי בהספרי. וא"כ נראה עיקר כפשיטת לשון המכילתא דגם בפ"ש נאכל על השובע אולם לפענ"ד מדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח דס"ל דלא נאכל על השובע ויכול לפסוק כהמכילתא ופס"ז: טז) ובעיקר חקירתו אם פ"ש נאכל על השובע. לכאורה יש להעיר ממתני' דפסחים (דף צ"ה.) אין בין פ"ר לשני כו' יע"ש והא י"ל דיש חילוק דבראשון נאכל על השובע ובשני לא. אולם אמרינן שם בגמ' ת"ר ככל חקת הפסח יעשו אותו במצה שבגופו הכתוב מדבר מצוה שעל גופו מנין ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו כו' עכ"ל. נראה לכאורה דעל מצות ומרורים נקרא מצוה שעל גופו. וא"כ נראה דגם מה שחייב לאכול הפסח על השובע מקרי מצוה שעל גופו [ואף שכתבתי לעיל בפי' הספרי דמצות מצוה שחוץ לגופו שם מיירי לענין אם מחויב לאכול מצות לשבעה ימים אבל מה שחייב לאכול הפסח על מצות ומרורים זה מקרי מצוה שעל גופו]. וא"כ למה לא חשב ג"כ זה שיש חילוק בין פסח ראשון לשני. דהראשון חגיגה עמו שיהי' הפסח נאכל על השובע ופסח שני אינו נאכל על השובע וא"צ חגיגה עמו וא"כ לפי מה שכ' התוס' שם ד"ה מה בין ראשון לשני והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני. למה לא כ' התוס' דתני ושייר להא דנאכל עה"ש:

יז) אולם באמת א"ש דהא רש"י כ' שם ד"ה מצות שעל גופו מנין וז"ל כגון מצה ומרור שהן דברים אחרים ובאין חובה לו עכ"ל. נראה שדוקא מצה ומרור שהם חיובים מה"ת מקרי מצות שעל גופו. אבל חגיגה הבאה עם הפסח לא הוי רק רשות ובשבת ובטומאה אין מביאין חגיגה מ"ה לא מקרי מצות שעל גופו רק דבר שחוץ לגופו. וכמו שהבאתי לעיל מהספרי מ"ה לא חשבו המתני' בחילוק שבין פ"ר לשני כדאמרינן בש"ס דדבר שחוץ לגופו לא חשב שם:

יח) ומה שכ' כ"ג וז"ל וביותר שלהדיא כ' הר"ם בפ"ח מחו"מ שאוכל מתחלה את הפסח ואח"כ את החגיגה ואח"כ באחרונה את הפסח. א"כ להדיא לא ס"ל כהירושלמי בטעם על השובע ולכן לשיטתי' לא כ' דגם השני נאכל עה"ש עכ"ד קדשו. ואני בעניי לא מצאתי זה ברמב"ם שלפנינו ואדרבה כ' להדיא דאוכל מתחלה החגיגה ואח"כ הפסח ואח"כ הסעודה ובאחרונה זית פסח שאסור לאכול אחריו דהא כ' הרמב"ם בה' חו"מ (פ"ח ה"ז) וז"ל ואח"כ מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד תחלה. ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת פסח ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח. ובהלכה ט' כ' וז"ל ואח"כ נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה כו' ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כו' עכ"ל. א"כ להדיא שלא כדברי כ"ג. רק שאוכל מתחלה החגיגה. [ואולי מצא כ"ג גירסא אחרת באיזה רמב"ם]. הן אמת דבס' כל בו הלכות פסח (סי' נ') כ' והוכיח ממשנה זו דפסחים (דף קכ"א.) דהיו אוכלין להפסח קודם חגיגה ולאחר חגיגה יע"ש ולשיטתי' א"ש. ומיושב קשית האו"ז. אולם בדברי הרמב"ם לא נוכל לומר דדעתו כן כנ"ל. ותימא לי על הגהות מראה כהן בש"ס ווילנא שכ' ג"כ דדעת הרמב"ם כסברת כלבו. והוא אינו כמו שהעלתי [אם לא שנימא דשלא בדקדק כ' הרמב"ם סדר הזה דבלא"ה אינו מסודר יפה לענין כורך כמ"ש הראב"ד]:

יט) לפ"ז הן נסתר מחמתו מה שכ' כ"ג ודברי האו"ז בקושייתו נפלא בעיני שאין התחלה על הר"ם לדבריו שתיכף אוכל את הפסח ואח"כ את החגיגה ורק שגומר אכילתו בפסח כו' עכ"ל. ולפי מה שהעלתי יפה הקשה האו"ז לשיטת הרמב"ם דמבואר בדבריו שאוכל החגיגה תחלה:

כ) ומה שתירץ כ"ג בתירץ הב' על קושיית האו"ז דאם בדיעבד אוכל ומברך והוציא ידי חובתו גם להחגיגה מ"ט לא יפטור עכ"ל. יש להעיר בדברי קדשו ע"פ מה שכ' התוס' בסוכה (דף ג'.) סוף ד"ה דאמר כו' כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשוך אחר שולחנו וקאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך. דאפילו מדאורייתא לא קיים ומדב"ש נשמע לב"ה עכ"ל ויעי' בברכות (דף י"ח.) בתוס' שם ד"ה תני ובריש ברכות ברבינו יונה דאם אמרו חז"ל לאחר חצות לא יצא אף מה"ת לא יצא. ויעי' בפמ"ג בא"ח (בפתיחה ח"ג סי' ז') ובשו"ת הרי"ם בחי' לשבת בסוגיא דכבתה מענין גזרה לגזרה. יע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד דרבנן חשו שלא יבא לשבור עצמות בפסח דהוא איסור דאורייתא. א"כ אם עבר על דברי חכמים ולא אכל החגיגה קודם הפסח אף מה"ת לא יצא בפסח. ובזה כיון דאיכא חשש דאורייתא העמידו חכמים דבריהם אף במקום כרת כפסחים (דף צ"ב ע"ב). יע"ש בש"ס ובפירוש רבינו חננאל דמ"ה בערל וטמא ואיזמל העמידו חכמים דבריהם אף במקום כרת כיון דאיכא חשש מה"ת וא"כ ה"ה בנ"ד. ומה שהביא כ"ג לתרץ קושיית האו"ז בשאר תירוצים וכן מה שתירץ בשם אביו הגאון המנוח הצדיק זצ"ל הם דברים יקרים ונחמדים מזהב:

כא) ולפענ"ד נראה לתרץ קושית האו"ז ע"פ מה שכ' הרשב"ם התם במתני' על הזבח א"נ נדרים ונדבות שהקריב ערב פסח יע"ש. וכ"כ באו"ז הגדול ה' פסחים (סי' רל"ו) יע"ש. ולפ"ז משכחת לה דהפסח יפטור את הזבח כגון שאכל אחר אכילת הפסח תוך הסעודה נדרים ונדבות דזה ג"כ מקרי זבח. וכגון שלא בירך מקודם על החגיגה. וא"כ כשבירך על הפסח וכיון לפטור גם את הזבח היינו הנו"נ ג"כ פטר את הזבח. וא"צ עוד לברך על הזבח כשאוכל מנו"נ ומתורץ קושיית האו"ז על הרמב"ם. דברי ידידו דוש"ת באהבה רבה ובאהבת עולם מצפה לתשובתו הרמתה. ומתורתו ילמדני ויזכרני לטובה בעת תפלתו:

שלמה אברהם בלא"א המופלג מו"ה דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תם ונשלם חלק אורח חיים בעזרת חי החיים:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה