בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן מו
ב"ה יום א' א' דר"ח מרחשון. שנת רנ"ה וישוע"ה לפ"ק אזארקאוו: אשד נחלי ברכה ונהרי שלום יזנקו באוהל כבוד ידיד נפשי ומרים ראשי ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסם בקצוי ארץ. שר התורה. איש האשכולות. נזר הקדש. נ"י פ"ה עה"י. צדיק ונשגב. רכב ישראל ופרשיו. כו' כבוד קש"ת מו"ה מרדכי גימפל שליט"א אב"ד דק"ק ראזינאי וכעת איתן מושבו באה"ק במושב יאוד סמוך ליפו. ואורו על כנפות הארץ:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:
מה רבה שמחתי בראותי מכתב חדשו בא אלי על יו"ט חג הסוכות. האח חמותי ראיתי אור גדול צח ומצוחצח. אשר נודעתי משלומו הטוב בעזה"י. ומשלום תורתו. ובקראי מכתבו הנחמד קראתי נועם לדבריו החוצבים להבות אש הפלפול על אדני אמת הטבעו. ושמחתי בשמחת התורה אשר השתעשע בדברי לפלפל בהם. ולאשר דברי מעכת"ר יקרים בעיני אמרתי להציע לפני הדרת קדשו אשר רחש לבי עוד בדבריו הנחמדים פעם כסותר פעם כבונה. ואם שגיתי ילמדני מתורתו. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
א) מה שכ' כ"ג וז"ל ויישובו על המג"א בענין מצה גזולה ניתן לאמור. אע"ג דאית ליה פירכא דהלעיסה אינו צורך אכילה לשם מצוה. דהמצוה היה יוצא גם בבלע. ורק צורך הקנין וכמו שהיה עושה הקנין קודם הכנסה לתוך פיו עכ"ל הזהב. ונלפע"ד לתרץ השגת כ"ג על תירוצי על קשייתו דמר על הריטב"א ועל המג"א. ע"פ דברי הגאון ר' מנוח ז"ל בספרו בית מנוחה ה' חו"מ (פ"ו ה"ב) וז"ל כתב הרב בלע מצה יצא כו' ודוקא דיעבד אבל לכתחלה בעינן טעם מצה עכ"ל. אולם בכל זאת צדקו דברי הריטב"א דבלעסו קניא אין בו משום לכם ומשום מהב"ע. ואין הלעיסה צורך אכילה. אף דלכתחלה צריך לעיסה. מ"מ כיון דבלע מצה יצא בדיעבד. וכאן גם במצה גזולה יצא בדיעבד משום סברא שכתבתי בדעת הריטב"א דכיון דבלע מצה תיכף כשבא לתוך מעיו נמאס וקנאו. ואח"כ כשנתעכל מקיים המצוה. א"כ אין הלעיסה צורך האכילה. כיון דאם היה בלע מצה גזולה ג"כ היה יוצא בו ולא היה מהב"ע ואף דלכתחלה צריך ללעוס. מ"מ כיון דבדיעבד מקיים המצוה בלא הלעיסה לא מקרי בשביל זה הכשר מצוה שיהיה כגוף המצוה דיהיה שייך ביה מהב"ע. אבל אם נימא בדעת הריטב"א דדוקא בלעסו קניא לא הוי מהב"ע. אבל בבלע מצה גזולה הוי מהב"ע. אז הדרא קשייתי לדוכתא דאז שוב גם בלעסו ג"כ הוי מהב"ע כיון דהלעיסה היא לצורך המצו'. ואף דהלעיסה אינו רק צורך קנין. מ"מ אם לא ילעוס רק יבלע המצה גזולה אז יהיה מהב"ע א"כ לא יוכל לקיים המצוה בלא הלעיסה א"כ שוב הוי הלעיסה הכשר מצוה. ואז גם ההכשר מצוה כגוף המצוה כמ"ש בשו"ת תרומת הדשן (סי' ק"ב) הובא להלכה בש"ע או"ח (סי' תרע"ט)] וז"ל אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה ואע"ג דאכתי ליכא מצוה ע"כ היינו טעמא דמשום דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה כדפירשו התוס' הכשר מצוה דכיבוד אב ואם בשמעתא דעלי' ברי' יבמות שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי לא תעשה שיש בו כרת הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה ולכך מברכינן עליה עכ"ל התרומת הדשן. יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ מקרי ההכשר מצוה היינו הלעיסה כגוף המצוה כיון דא"א לקיים גוף המצו' בלא הלעיסה כנ"ל. שוב שייך גם אצל ההכשר מצוה מהב"ע כמו בגוף המצוה. ואמאי כתב הריטב"א דבלעיסה לא שייך מהב"ע. אע"כ דסברת הריטב"א כמו שהעלתי בעזהי"ת דגם בבלע מצה גזולה לא הוי מהב"ע. ואז שוב אפשר לקיים המצוה בלא הלעיסה. ואז שוב אינו כגוף המצוה. מ"ה לא שייך ביה מהב"ע. ומיושב קשית כ"ג על הריטב"א ועל המג"א. שוב מצאתי במק"ח ה' פסח (סי' תנ"ד) שכ' וז"ל ואף אם נאמר בדוחק דבבלע מצה גזולה איירי יש לפקפק דתיכף כשהגיע למקום שנמאס ונפסד מאוכל אדם קנאו מטעם שינוי וכדמשמע מכתובות (דף ל' ע"ב) וקיום המצוה הוא בהנאת מעיו. ואפשר דהנאת גרונו ג"כ בעינן שיהיה משלו. עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל באמת דס"ל להריטב"א כסברא זו כמו שהעלתי בדעתו דלאו דוקא בלעסו דאפילו בבלע שייך סברתו. ומה שסיים המק"ח ואפשר דהנאת גרונו ג"כ בעינן שיהיה משלו. זה היה נראה להריטב"א לדוחק. כיון דקיי"ל בלע מצה יצא א"כ עיקר מצותו בהנאת מעיו ולא בהנאת גרונו כלל. וא"כ א"ש דברי הריטב"א כמו שהעלתח בדעתו. גם דברי המג"א א"ש:
ב) באופן אחר נלפע"ד לתרץ קשיית כ"ג על הריטב"א והמג"א. דממנ"פ אם אין לו מצה אחרת כשרה משלו. רק מצה גזולה זו. בוודאי לא שייך בזה מהב"ע בבלע. דאז העשה דוחה הל"ת כיבמות (דף ד' ע"ב) כיון דהוי בעידנא דמקיים העשה עובר על הלאו לא תגזול. ואין לדחות לפי מה שהעלו האחרונים ב' הרשב"א דעשה אינו דוחה לאו דלא תגזול. דאין עשה דבין אדם למקום דוחה לאו דלא תגזול דהוא בין אדם לחבירו. ז"א. זיל בתר טעמא דאינו דוחה כיון דאין העשה דבין אדם למקום יכול לדחות ממון חבירו דצריך להחזירו. זה אתי שפיר בגזל לולב של חבירו דהוא בעין וחל עליו העשה דהשבה בזה לא שייך עדונ"ת. אבל בנ"ד דבלע המצה הגזולה ואי אפשר לאהדורי אז דמים הוא חייב לו להשיב ולא גוף המצה. ואז שוב דומה לשאר ל"ת שבין אדם למקום דעדל"ת. ואם מיירי שיש לו מצה אחרת כשרה דאז שוב לא שייך עדול"ת כיון דאפשר לקיים שניהם. כיבמות (דף כ') ומנחות (דף מ'). מ"מ כיון דאפשר לו לקיים העשה במצה שלו. שוב ג"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה ע"פ סברת התוס' בסוכה (דף ל"ה) באשרה. וע"פ סברת הפ"י בסוכה (דף ל'.) מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול יע"ש כיון דאפשר לקיים המצוה בלי עבירה דהיינו לאכול מצה שלו הכשרה שוב לא הוי מהב"ע. וכעין זה תירץ השעה"מ ה' לולב (פ"ז ה"ה) ליישב קושיית המרדכי הא דתנינן אין ממעטין ביו"ט ואם מיעטו כשר נימא מהב"ע. תירץ דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענא אחריתא אף ע"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מהב"ע יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד א"ש לפי סברת הריטב"א שחידש דבלועסו אין בו משום לכם ומהב"ע שוב אף בלא לועסו גם כן לא הוי מהב"ע. כיון דמשכחת לקיים המצוה בלעסו דאז לא הוי מהב"ע. וא"כ שוב בבלע ג"כ יוצא ולא הוי מהב"ע:
ג) באופן שלישי נלפע"ד לתרץ קשיית כ"ג על הריטב"א והמג"א ע"פ דברי המרדכי ר"פ לולב הגזול הנ"ל שהקשה על הא דאין ממעטין ביו"ט ואם מיעטו כש הא הוי מהב"ע. ותירץ דלא הוי מהב"ע. כיון דבעת שעשה המצוה. העבירה כבר נעשתה ואח"כ עושה המצוה ל"ש בזה מהב"ע יע"ש. והנה בהא דלולב הגזול נהי דכבר נעשתה העבירה בעת הגזילה. אך עכ"פ בכל רגע שאינו משיב הגזילה עובר על מ"ע דוהשיב את הגזילה כמ"ש בשו"ת בית שלמה (חא"ח סי' נ"ז) בהג"ה. יע"ש. אם כן בבלע מצה גזולה דאז הגזילה כבר נעשית. ובזה לא שייך לומר דעובר בכל רגע שאינו משיב המצה הגזולה דהא אינו יכול לאהדורי כיון דבלע. ורק דמים הוא חייב לו. א"כ שוב לא הוי מצוה הבאה בעבירה. וא"ש דברי הריטב"א לפי סברתו דבלועסו לא הוי מהב"ע. א"כ שוב גם בלא לועסו לא הוי מהב"ע. כיון דהעבירה כבר נעשית. ומתורץ קשיית כ"ג על הריטב"א ועל המג"א. ויאבה נא להעתיק לי תירוצו על קושייתי מרמב"ם בגידולי הקדש:
ד) ומה שכ' כ"ג וז"ל ורק מש"כ באורך לה"ר דקדושת דמים יש בו מעילה בוודאי כן הוא דהרי כל הקדש בדק הבית הוי קדושת דמים עכ"ל. הנה אני לא הבאתי ראי' דקדושת דמים יש בו מעילה דזה וודאי פשוט וא"צ לראי'. רק הבאתי ראי' דעצי שלמים שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים. דאינו קדושת הגוף רק קדושת דמים כיון שיש לו פדיון ע"ז הבאתי ראי' דמה שיש לו פדיון אינו קדושת הגוף. וא"ש:
ה) ומה שהעלה כ"ג לתרץ השגתו עלי דיש לחלק בין הך דתרומות פ"ט גדולי הקדש. ובין הך דמעילה דמועלין בפירות שדה הקדש ע"פ דברי הרמב"ן ב"ב (דף ע"ט) דבריו ראויים למי שאמרם. והמה אמיתים ודפח"ח:
ו) ומה שכ' כ"ג וז"ל אבל מ"מ לא ידעתי מאי קאמר שם דהול"ל הרכבת איסור בזורע בשל הקדש דא"כ מאי איצטרך למימר דאינו חוזר מעורכי המלחמה והלא אינו שלו כו'. ומחמת שאין קונטרסו תח"י וע"כ לא אוכל לדון בזה הרבה עכ"ל הטהור. הנה אמת בפי מעכת"ר דמפני שלא נמצא כעת קונטרסי תחת ידו משום זה תמה עלי כזאת. אולם באמת דברי צדקו מאד בקונטרסי (סי' כ"ה אות י"ד) לסתור ראית הבית אפרים (סי' נ"ו) נגד האלשיך דאף שילדה שסבכה בזקנה בטלה. אבל הרכבת איסור דהוי אינו מינו לא בטלה. והעלתי דמ"ה לא מקשה הרכבת איסור ה"ד. דהא משכחת לה דהי' לו אילן של הקדש שהקדיש ואח"כ נטע והרכיב אילן זה באינו מינו א"כ משום האילן שהקדיש ואח"כ נטע לא הי' חוזר דהוא פטור מן הערלה כרמב"ם ה' מע"ש (פ"י ה"ז) ובמל"מ ה' שמיטה (פ"א) כ' הטעם פשוט דכתיב לכם יצא הקדש שאינו לכם. יע"ש. אבל כאן שהרכיבו היחור חייב בערלה דהיחור אינו של הקדש ול"ש בזה לומר דילדה שסבכה בזקנה בטלה לגבי הזקנה. דזיל בתר טעמא דבטל הוא משום דאיסור דרכו להתבטל לא היתר. אבל כאן דגוף האילן הוא ג"כ איסור שוב לא אמרינן בי' ביטול. דהא איסור באיסור לא בטל כר"ן נדרים (דף נ"ט) וא"כ כיון דאין היחור של ערלה בטל בהזקנה של הקדש ונוהג בו איסור ערלה ממילא הי' חוזר עליו מעורכי מלחמה משום היחור לולי איסור הרכבה. ובשנה הרביעית הוי זוז"ג דמצד גורם של הקדש הוי איסור ומצד גורם של היחור הוי היתר בשנה הרביעית. ורק משום דהוי הרכבה של איסור כלאים מ"ה אינו חוזר עליו. והארכתי בקונטרס שם (אות ט"ו) לתרץ שלא יכול הש"ס לתרץ כן בקושייתם הרכבה של היתר ה"ד יע"ש:
ז) ומה שכ' כ"ג שמאז תמה על דברי התוס' במעילה (דף כ"א ע"ב) בד"ה פרוטה ומל"מ בה' מעילה (פ"ז ה"ו) דגמ' ערוכה בביצה (דל"ח ע"ב) איסורא בטל ממונא ל"ב. ולא יהא כח הקדש קל מהדיוט כו' עכתד"ק. הנה לכאורה יש תרץ בפשיטות דיהי' מזה ראי' למ"ש בשב שמעתתא (ש"ו פ"ד) דנסתפק בזה אם הקדש יש לו דין ממון של חבירו והוכיח באמת מדברי תוס' אלו דלא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא מתורת איסור. אולם באמת הדרא קשיית כ"ג לדוכתא דהגאון בעל נפש חיה (בדין עדל"ת) השיג עליו בטוב טעם והביא ראי' דלא כדברי הש"ש ממעילה (דף י"ח ע"ב) על ממונא לא מכפר. ומתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר והביא דברי הירושלמי דערלה (פ"ג ה"ב) וברמב"ם בפי' המשניות שם דבמה דאין לו פדיון בעי מלא סיט אלמא דלא אמרינן בקדשים יש בו דין ממונא ל"ב. והעלה שם לחלק בענין זה דבזה"ז הקדש אין לו דין ממון יע"ש. ולפ"ז א"ש דברי התוס' והמל"מ וגם דברי ויעי' לקמן סוף אות י"א:
ח) ומה שהעיר כ"ג על הרב נועם ירושלמי שרצה ליישב דברי התוס' מצד ספק מעילות כו' דזה רק לר"ע אבל לרבנן דהחיוב עד שיוציא כל הכיס אין ספק בדבר אם ממון לא בטל עכ"ל. לפענ"ד כוונתו לתרץ דקשיית התוס' הוא רק אליבא דר"ע דלדידי' לא הוי ממון רק איסורא ואמאי לא בטל. אבל לרבנן באמת לא מקשים התוס' משום דיש לתרץ דבממון לא שייך ביטול וא"ש:
ט) ומה שכ' כ"ג וז"ל ומה שהקשה על תירוצי מה' נדרים (ספ"ה) על הכ"מ דקונמות הוי קדושת הגוף והקשה הרי הקדש יש לו מתירין ע"י פדייה. הוא פלא דמפורש בנדרים (דף ל"ה.) דקונמות הרי עלי הקדש אין לו פדיון עכ"ל הזהב. אולם באמת אינו השגה. דכ"ג הבין במה שהקשיתי על מה שכ' כ"ג דקונמות הוי קדושת הגוף ואין לו פדיון מהקדש דהוי דשיל"מ ע"י פדיי'. ולפ"ז יפה השיג כ"ג דשאני קונם פרטי דהוי קדושת הגוף ואין לו פדיון. וכמ"ש הקצה"ח (בסי' קי"ז). וכדמבואר בכתובות (דף נ"ט.) ובנדרים (דף פ"ו.) ברש"י והר"ן והרא"ש דמ"ה קונמות הוי כקדושת הגוף לפי שאין לו פדיון יע"ש. אולם כוונתי היתה להשיג על שדחה כ"ג ראייתי מדברי כ"מ מפ"ה דנדרים מקונמות. דשאני התם דהוי קדושת הגוף דאינו בטל אבל קדושת דמים דיש לה פדיון בטל. ובנ"ד בסוטה (דף מ"ג ע"ב) דאמרתי שמשכחת לה באילן שהקדיש ואח"כ נטעו כו'. א"כ הוי רק קדושת דמים וא"כ בטל אף במין במינו. ע"ז השגתי מנדרים (דף נ"ח.) דמבואר דגם בקדושת דמים דיש לה פדיון ואפ"ה אינו בטל מדהוי דשיל"מ ע"י חילול כמ"ש שם רש"י והר"ן והתוס' ז"ל. א"כ דומה לקונם פרטי דג"כ אינו בטל. ולא מהני בי' זוז"ג דמותר מצד ביטול. וכיון דלא מהני בזה ביטול גם זוז"ג אסור בי'. וא"כ ה"ה בקדושת דמים דג"כ אינו בטיל אפילו באלף שוב לא מהני בי' זוז"ג. וא"כ א"ש מ"ש בקונטרסי פע"ה (אות י"ג עד אות ט"ז) דפריך שפיר הרכבה של היתר היכי משכחת לה דהיינו מין במינו דאז לא משכחת כנ"ל דהא מין במינו הקדש אפילו באלף ל"ב מדהוי דשיל"מ. וא"כ שוב גם זוז"ג לא מהני:
י) ונלפע"ד להביא ראי' לדברי מדברי הירושלמי בנדרים (פ"ו ה"ד) וז"ל זה הכלל שהי' ר"ש אומר משם ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש והחדש לא נתנו להן חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנ"ט. עכ"ל. א"כ מבואר דגם קדושת דמים ל"ב משום דהוי דשיל"מ. ואין לדחות דכוונת הירושלמי רק על קדושת הגוף משום דהוי דשיל"מ ע"י שאלה. חדא דהמעיין בירושלמי שם יראה דמיירי מגידולי הקדש דע"כ מיירי מקדושת דמים. ועוד דהלא מטעם זה גם קדושת דמים הוי דשיל"מ ע"י שאלה. ולא בטל. ואם כוונת הירושלמי דהוי דשיל"מ ע"י פדיון וכמ"ש התוס' והרא"ש בנדרים (דף נ"ח.) שוב בוודאי כוונת הירושלמי בהקדש קדושת דמים דיש לו פדיון. אבל קדושת הגוף אין לו פדיון. ולא הוי דשיל"מ. א"כ נסתר השגת כ"ג. דהא באילן מיירי בקדושת דמים פשוט דלא בטל משום דהוי דשיל"מ:
יא) באופן שני נלפע"ד לתרץ השגתו דמר מנדרים (דף ל"ה.) שדחה ראייתי מכ"מ בפ"ה מה' נדרים דקונמות שאני דקונם פרטי הוי קדושת הגוף מ"ה לא בטל אבל קדושת דמים בטל. ולפענ"ד הסברא בהיפך. דהנה התוס' העלו בכתובות (דף ל' ע"ב) דתשלומין דהקדש לאו משום כפרה רק משום שישלם גזל הקדש. ויעי' בנתיבות (סי' כ"ח סק"ב) שהעלה בדעת התוס' דזה דוקא בקדושת דמים. אבל קדושת הגוף התשלומין הוי משום כפרה ולא משום תשלומין גזל הקדש והביא ראי' מנותר דלאו בר דמים הוא ומ"מ יש בו דין מעילה משום דבקדושת הגוף לא תליא המעילה בדמים כלל יע"ש. ולפ"ז י"ל הסברא בהיפך דדוקא בקדושת דמים לא שייך ביטול משום דהוי גזל הקדש ומ"ה לא בטל. כביצה (דף ל"ח.) וכמו שהעלה באמת בשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' ל"א ענף ב') יע"ש. ולפ"ז ממילא בקדושת הגוף דאין לו דין גזל הקדש הי' צריך להיות בטל כמו כל האיסורים. ואם בזה קיי"ל דהקדש לא בטל. א"כ כ"ש קדושת דמים דאינו בטל משום דיש להקדש דין ממון ולא שייך בי' ביטול. ומתורץ השגת כ"ג. [והנה מה שחידש הנתיבות קושיתו ותירוצו מבואר הוא בתוס' ישנים בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה ואשם אחד והרגיש בזה בהגהות אמרי ברוך שם ועי' בשו"ת עין יצחק (חיו"ד סי' י"ד ובאה"ע סי' פ"א) שהשיג על הנתיבות מרש"י כריתות (כ"ג.) ד"ה בגסה. וצ"ע]:
יב) באופן שלישי נלפע"ד לתרץ השגתו דמר מנדרים (דף ל"ה.) ע"פ דברי אסיפת זקנים בכתובות (פ' אע"פ) בשם הרשב"א ז"ל גבי הא דקונמות קדושת הגוף נינהו וז"ל וטעמא דת"ק דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין א"נ דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינם מפקיעין מד"ש וזה עיקר ע"כ וכ"כ שם ב' הרמב"ן. עוד הביא שם משם רש"י במהדורא קמא וז"ל ות"ק דאמר גבי קונם א"צ להפר משום דמעשה ידי' משועבד לבעל קסבר קונמות לא הוי כקדושת הגוף דלפקעו שעבוד דס"ל כמ"ד בשבועות יש מעילה בקונמות וכיון דאית בהו מעילה נפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין לא הוי כקדושת הגוף. ורב אשי דאמר אליבא דר"י בן נורי קונמות כקדושת הגוף ס"ל אין מעילה בקונמות עכ"ל. ומפורש יוצא מדברי רש"י והרמב"ן והרשב"א דלמאן דאמר יש מעילה בקונמות משתרי ההוא קונם לבתר דמעל בהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה. והר"ן בנדרים (דף ל"ה.) עלה ונסתפק בזה יע"ש. ולפי סברת רש"י והרמב"ן והרשב"א הנז' בהא דאמר רב אשי קונמות מפקיע מד"ש. הוא למ"ד אין מעילה בקונמות אבל לדידן דקיי"ל כר"מ דאמר יש מעילה בקונמות למאי דפריך הש"ס בפ' שבועות שתים דרבנן הוא דס"ל דיש מעילה בקונמות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' מעילה וכ"כ הר"ן שם בפ' אין בין המודר. א"כ גם קונם פרטי כיון דיש מעילה ויוצא לחולין ע"י מעילה הוי ג"כ רק כקדושת דמים וכ"כ מהרי"ט אלגזי בספרו קהלת יעקב ערך הקדש יע"ש. לפ"ז מתורץ היטב השגת כ"ג על דברי. דליכא קושיא מנדרים (דף ל"ה.) דאמרינן דקונם פרטי הוי כקדושת הגוף ואין לו פדיון. דזה דוקא למ"ד אין מעילה בקונמות. אבל למאי דקיי"ל דיש מעילה בקונמות אף דאין לו פדיון הוי רק כקדושת דמים. שיוצא לחולין ע"י מעילה. וא"ש ראייתי מדברי הכ"מ בפ"ה מה' נדרים מקונמות להקדש. ומתורץ השגתו דמר גאונו:
יג) באופן רביעי יש לתרץ לפי שיטת ר"ת הובא בר"ן נדרים (דף מ"ו ע"ב) דס"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד דוקא בקונם כללי כעין הקדש שאסרו לכל העולם. אבל בקונם פרטי שלא אסרו כ"א על אדם אחד אלמוהו רבנן לשעבודיה דלא לאפקעוהו קונם מידי שעבוד יע"ש. בוודאי מתורץ השגתו דמר אולם הר"ן השיג עליו והעלה כשיטת רש"י בכתובות (דף נ"ט ע"ב) ובראשם בפרק השולח ובתו' ב"ק (ד' ל"ג ע"ב) ד"ה משום הביאו ב' ר"ת באופן אחר דדוקא במטלטלין אפילו בקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. אבל בקרקע אינו מפקיע מד"ש דכגבוי דמי יע"ש. ולפ"ז חמור קדושת הגוף דמפקיע אף במקרקע והדרא קושייתו דמר לדוכתא. אולם לשיטת הרמב"ם בה' ערכין (פ"ז הי"ד) דבהקדש מפקיע מידי שעבוד אפילו קדשי ב"ה ואפילו בקרקעות דלא כרש"י ור"ת יע"ש. לפ"ז מתורץ השגתו דמר גאונו עלי. כיון דלהלכה קיי"ל דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים. וא"ש ראייתי מדברי הכ"מ בפ"ה מהלכות נדרים. וכן לפי מה שהעלה הרב האי גאון ז"ל הובא בס' בעה"ת דלא מפלגינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא בכולהו אמר רבא הקדש מפקיע מד"ש יע"ש. וכיון דשניהם שוים לשיטתו מתורץ שפיר השגת כ"ג עלי מנדרי' (דף ל"ה):
יד) באופן חמישי נלפע"ד לתרץ השגת כ"ג עלי מנדרי' (דף ל"ה.) דקונמות הרי עלי הקדש אין לו פדיון וס"ל לכ"ג דמפני שאין לו פדיון הוי כקדושת הגוף מצד חומר האיסור דקונם פרטי חמור איסורא מקונם כללי ומ"ה ס"ל דגם לענין ביטול קונם פרטי דהוי כקדושת הגוף לא בטל. אבל בקונם כללי דהוי רק קדושת דמים בטל אולם י"ל דזה אינו מצד חומר רק אדרבא מצד דקליש איסורא דקונם פרטי ומ"ה אין לו פדיון וכמ"ש בפי' הרא"ש בנדרים (דף פ"ו.) ד"ה שאני קונמות כו' כך קונמות אין להם פדיון להתירן למי שנאסרו עליו דלא אלים אסורים לתפוס פדיונה כיון שלא נאסר כי אם על אדם אחד עכ"ל. א"כ מבואר דמה דאין לו פדיון הוא רק מצד דקליש איסורו. וכן כתב הרא"ש בפירושו בנדרים (דף ל"ה.) ד"ה אין לה פדיון וכן כתב הר"ן שם. ויעי' בר"ן נדרים (דף כ"ט.) ד"ה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה כו' וא"ת כו'. כך הקשה, ר' יונה ז"ל ותירץ דה"מ בקונם פרטי כי התם שאינו חל אלא על אשתו ומ"ה קליש איסורא ופקע בכדי אבל קונם כללי כי האי דמתני' דנטיעות הללו אסר להו אכ"ע כי היכי דאלים דתפיס פדיונו כהקדש ה"נ סבירא לן דחמירי ולא פקע בכדי עכ"ל. יע"ש. א"כ מבואר שיטת הרא"ש והר"ן והר' יונה דמה דקונם פרטי אין לו פדיון אינו משום חומר איסורא רק מצד דקליש איסורא לא אלים למתפוס פדיונו כהקדש. ומ"ה לא פקע קדושתו בכדי. ומטעם זה אמר רבא הקדש מפקיע מידי שיעבוד. וכמ"ש הרא"ש בפירושו דרבא לטעמיה דס"ל בע"ח גובה מכאן ולהבא וברשות הלוה הוא עד שיטרפנו בע"ח הלכך חל ההקדש ולא פקע ע"י טריפת בע"ח כי היכא דלא פקעה ע"י פדייה ודוקא הקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים פקע על ידי טריפה כי היכא דפקע על ידי פדייה כו' עכ"ל וכ"כ התוס' בגיטין (דף מ' ע"ב) ד"ה הקדש יע"ש. וא"כ לאביי דאמר למפרע הוא גובה אפי' קדושת הגוף אין מפקיע מידי שעבוד. ויעי' בלחם משנה ה' נדרים (פי"ב) דאין שורש לסברא זו לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם והגר"א מווילנא זצ"ל (ביו"ד סי' רל"ד) הסכים להרב לח"מ בסברא זו בדעת הרמב"ם יע"ש. ולפ"ז י"ל דאין חילוק ג"כ לענין ביטול בין קדושת הגוף לקדושת דמים. לפ"ז בקונם פרטי דנהי מדאין לו פדיון חמור לענין למפקע שעבודיה דב"ח כסברת הרא"ש ותוס' הנ"ל. אבל לעולם לענין ביטול איכא סברא להיפך דקונם כללי דאלים איסורא לא יהיה בטל אבל קונם פרטי דקליש איסורא כסברת הרא"ש והתו' והר"ן יהיה בטל. ובפרט כיון דאין לו פדיון לא הוי דשיל"מ. וא"כ כיון דקיי"ל דקונם פרטי אפילו באלף ל"ב. אם כן כ"ש בקונם כללי דיש לו פדיון וחמור איסורא דאסור אכ"ע כהקדש דוודאי אינו בטל. ויעי' בתוס' פסחים (דף כ"ז ע"ב) ד"ה הקדש. ומתורץ השגת כ"ג עלי. [ועי' ברש"י יבמות (דף פ"ח.) ד"ה אי קסבר יש מעילה בקונמות וכו'. יע"ש. וצ"ע מנדרים (דף ל"ה.) דביבמות כ' רש"י באומר קונם דבר זה עלי דהוי רק קונם פרטי ואפ"ה הוי רק קדושת דמים ויעי' בח"מ (סי' קי"ז ס"ז) ברמ"א ובקצה"ח שם סק"ה ובנתיבות שם שתירץ קשית הקצה"ח. ויעי' בקצה"ח (סי' ע"ב וסי' תע"א). ומזה יש לדון בתירץ זה החמישי ולא נפניתי כעת להאריך בזה עוד]:
טו) ומה שתירץ כ"ג השגתי על מה שכ' כ"ג לפ' הך דפסחים הקדש אפילו באלף ל"ב דעצי שלמים הוי קה"ג ואין לו פדיון. ותירץ כ"ג דהגמרא דייק הלשון "ואפר" הקדש לעולם אסור והיינו בעצי שלמים שנשרפו וכיון שאינו בעין והיה לאפר א"א לחללם. ורמז לביאור הגר"א באו"ח (סי' תמ"ה) וזה היה כוונתו דמר גאונו דהוי כקדושת הגוף. ולפענ"ד יש להעיר עוד בזה. דהנה מקור דבר זה דכל דאינו בעין א"א לחלל היא מה שהבאתי בתשובתי הראשונה למר שהוא בר"ש מעשר שני (פ"ב) משם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין דלא מהני פדיון בדבר שאינו בעין וצריך לאכול דוקא בירושלים יע"ש. אולם כבר העלו האחרונים דזה דוקא במע"ש דצריך לחלל בכדי דמיו והפודה ביותר מדמיו לא נתפסה התוספת למעשר כמבואר ברמב"ם ה' מע"ש (פ"ה ה"ו) א"כ צריך לחלל רק טעם התבלין המעורב וא"י לחלל ע"ז כל התבשיל רק לתפוס למעשר בכדי דמיו של הטעם והטעם אינו בעין לא יכול לחלל. אבל במסיק בעצי הקדש דבהקדש יכול להתפיס דמיו בעד כל התבשיל ושוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל א"כ יכול לחלל על כל הפת והא דאין פדיון לדבר שאינו בעין היינו לחלל השבח עצים או התבלין אבל לחלל הכל ודאי יכול לחלל וכן מוכח ממתני' דע"ז (דף מ"ט) דאמרו לו חכמים לר"א אין פדיון לע"ז הא אם היה לו פדיון היה יכול להוליך הנאה לים המלח אף דאין בהפת רק שבח עצים וכרכר בהבגד וכיצד יחול הפדיון א"ו כיון דמוליך כל דמי הפת והבגד שנתערב מהני הפדיון. וכ"כ בספר מחנה אפרים ה' מא"ס (פט"ז) לענין פת שנאפה בעצי אשרה יע"ש. וכ"ה בספר אמרי בינה (חיו"ד ה' בב"ח סי' ט') לענין הקדש יע"ש. אם כן הדרא קשייתי לדוכתא. דאף דאינו בעין מהני הפדיון דמי כל הפת או דמי כל התבשיל. ודוקא לפדות השבח עצים לחוד לא מהני כיון דאינו בעין:
טז) ומה שכ' כ"ג שבענין הראיה מעוקצין (פ"ב מ"ג) יש מקום לבע"ד לחלוק דע"כ אמרינן שם דאינו חיבור רק בנימוק באמצע דהדבק רפה. אבל כאן שחלקי הלימו"ן שבו חזקים כמו חלקי האתרוג אפשר דלא הוי הפסק דחיבור ע"י ד"א ביד"ש הוי חיבור. כו' עכד"ק. חילוקו ברור כשמש. ונלפענ"ד להביא ראיה לחילוקו מתוספתא דכלים (הובא בב"מ פ"א) וז"ל עשאו בבעץ ובקסטרין חיבור לטומאה ולהזאה תקעו [פי' בחוזק אבל לא מחוברין ממש כבבעץ ובקסטרין] חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה. נוטל ונותן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה. עכ"ל יע"ש. א"כ מבואר דלענין חיבור צריך שיהיה בחוזק אז הוי חיבור כעין חילוקו של כ"ג:
יז) לכאורה יש להשיג על זה מתוספתא דטהרות (פ"ז) הובא בזבחים (דף ק"ה ע"ב) חיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה כו' עכ"ל. אם כן נראה אף דמשקין גרועים מנימוק דהדבק רפה ואפ"ה הוי חיבור. אילם באמת אינו השגה. מדחזינן דאמרינן שם בתוספתא דאינו חובר לטומאה חמורה. ואם כן עכ"פ אין להוכיח ממתני' דעוקצין דקתני התם דנימוק באמצע דאינו מצטרף כיון דהסברא נותן כיון דהדבק רפה אינו מצטרף. אבל בדיבוק חזק מצטרף. וכמו שהבאתי ראיה לחילוקו מתוספתא דכלים: יח) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לחילוקו של כ"ג מדברי הש"ס בפסחי' (דף פ"ה.) וחולין (דף ע"ג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי עכ"ל. וכתב רש"י וז"ל חבורי אוכלין שהם רכין אינו חשיב חיבור וכמאן דמיפרתי דמי יע"ש. אם כן מבואר שם כחילוקו של כ"ג. ונסתר הראיה מעוקצין: יט) מעכתר"ה הביא דברי השו"ת בית יעקב (סימן קמ"ב) שרוצה להכשיר אתרוג שחברו בקיסם. ואף שהשיגו בא"ר (סי' תרמ"ה) היינו דאין ראיה מעירובין (פ"א) דשם הוי רק משום מראית עין. עכד"ק. הנה יפה השיג הא"ר ב' שו"ת שבו"י (ח"א סי' ל"ה). ואני מצאתי שהסכים לזה הקרבן נתנאל בפ' לולב הגזול (אות נ"ח). יע"ש:
כ) ומה שכ' כ"ג וז"ל ולהיפך אין להביא ראיה מתוספתא דאהלות הובא בתוס' זבחים (דף ק"ה ע"ב) דאתרוג שנפרץ ותחבו בכוש דאינו חובר. דשם איירי רק לענין טבו"י ולא לענין מצות אתרוג כמו שיבין המעיין בתוספתא עכ"ל מעכ"ת. ונלפע"ד להביא ראיה לדברי קדשו מדברי הירושלמי דחלה (פ"ד ה"א) וז"ל יש דברים שהן חיבור בחלה ואין חיבור בטבול יום כו' עכ"ל. אם כן י"ל גם באתרוג שנפרץ העוקץ ותחבו בקיסם דנהי דלא הוי חיבור בטבול יום. מכל מקום י"ל דהוי חיבור לענין מצות אתרוג. וליכא קושיא מזה על הרב בית יעקב כמ"ש כ"ג:
כא) אולם קשיא לי דהרי כ' הרא"ש בברכות פרק כיצד מברכין וז"ל ורבא אמר מברך ואח"כ בוצע שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה ויש אינם רוצים לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה משום דחשוב הפסקה כו' ויראה לי שצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה שיעלה ככר עמו דאל"כ חשוב כפרוסה וכן שנינו בפ"ג דטבו"י רמ"א אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו רי"א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר"י עכ"ל הרא"ש. וכ"כ הטור באו"ח (סי' קס"ז) והגמיי' בשם הר"ם ז"ל יע"ש. וכן הוכיח מזה בשו"ת שער אפרים (סי' א') לענין לחם משנה יע"ש. אם כן נראה מזה דלמדין מטבול יום לענין לחם משנה. א"כ נוכל ללמוד מטבו"י גם למצות אתרוג דלא הוי חיבור בתחבו בכוש. והדרא קשייתו דמר לדוכתא למה לא למד הרב בית יעקב דינו מתוספתא דאהלות מטבו"י (שוב ראיתי דהר"ש פ"ג דאהלות כתב להדיא באתרוג שנפרץ דאינו חובר היינו לצאת ידי חובתו למצוה ע"ש]:
כב) ומזה ג"כ השגה למ"ש בשו"ת שבו"י שם באתרוג שנשבר פטמתו עם דדו והוא העץ אך עדיין הוא מחובר ודבוק בו והעלה שם דמותר לברך עליו והביא ראיה מחולין (דף י"א ע"ב) היכא דלייף לית לן בה יע"ש. והלא כפי מה שהעלתי ב' המתני' דטבול יום (פ"ג) והש"ס דחולין (דף קכ"ח.) דוקא אם יאחוז בפיטום יעלה האתרוג עמו אז מקרי חיבור ושלם. אבל אם יאחוז בפיטום לא יעלה האתרוג עמו לא הוי חיבור. והיה לו להשבו"י לחלק כן וצ"ע לפענ"ד:
כג) לכאורה יש להביא ראי' לדברי הרב בית יעקב מדברי הירושלמי הובא בתוס' יומא (דף מ"ד ע"ב) ד"ה בכל יום שכ' וז"ל ונראה לריב"א דכעין נרתק של עור הי' עשוי סביב ידו של מתכות לאחוז בה כדי שלא יכוה. ופריך בירושלמי וזה אינו חוצץ. ומשני. קובעו במסמור כלומר ע"י מסמרים הי' נקבע אותו נרתק לבית היד שיהא בטלה ויהא חשוב כגופא של מחתא עכ"ל. א"כ מבואר שם שכל שנקבע הטפל בגוף הדבר העיקרי בטל הוא לגביה גוף הדבר ואינו חוצץ ומקרי הכל גוף אחד. א"כ ה"ה בנידון הבית יעקב באתרוג שחיברו בקיסם דהוי כמו קובעו במסמר הקיסם שהוא טפל בטל לגבי האתרוג העיקרי ואינו חוצץ. ומקרי הכל גוף אחד ואין בו משום חציצה. אולם באמת אינו ראי' דשם מוכח רק דהטפל בטל לגבי העיקר דהוי כגוף אחד ואינו חציצה. אבל אינו מוכח מזה דע"י החיבור יהי' מקרי תם אף דנשבר לשנים רק תחבו בכוש. וא"ש:
כד) ומה שכ' כ"ג וז"ל ורק לפ"ד אם רק נימא כסברא זו דמקרי מין אחר שהוא בינתים ורק ע"י מה שמחבר חלקי האתרוג זב"ז ועכ"פ אם היו מופרדין ולא נצרף מין האחר הי' פסול. א"כ פסול מצד בל תוסף וכמ"ש בסוכה (דף ל"א.) לר"י כו' עכתד"ק. הנה שמחתי כמוצא שלל שמצאתי תנא דמסייע לי. שכוונתי בזה בעזה"י לדעת כ"ג שכתבתי ג"כ כן להגאון בעל נפש חיה זצ"ל (בשנת תרל"ח) והוא בחיבורי זה (סי' כ"ז אות י"ב) ומר לא ראה תשובה זו. אך הוספתי שם על זה וז"ל. אולם לכאורה יש להשיג על זה דהא מבואר בא"ח (סי' תרנ"א ס"א) דיכול לאגדו במין אחר ואף דשלא במינו חוצץ מ"מ לנאותו אינו חוצץ. א"כ ההרכבה הוא לנאותו כידוע א"כ אינו חוצץ. אולם יש לתרץ דנ"ד דומה למ"ש בש"ע שם (בסעיף ז') אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו לא יצא. ואם כרך עליו סודר ונטלו בו דלא יצא יעי' בסוכה (דף ל"ו.) בתוס' ד"ה בעינן לקיחה כו' ובשו"ת בית יעקב (סי' קע"ד) ובמג"א ס"ק ט"ז. א"כ במורכב יש לחוש שמא הלימו"ן מכסה כל האתרוג או רובו והוי כנתנו בכלי או לכרך עליו סודר דפסול ע"כ לשוני בתשובתי שם וא"כ א"ש דברי כ"ג:
אלה דברי אוהבו מלב ונפש מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו הרמתה. ומייחל לשמוע ממר בשורות טובות: פי המדבר:
שלמה אברהם:
בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י: