אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן מד

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן מד

שלמה אורח חיים סימן מג

בעזה"י יום ג' נח שנת תרנ"א לפ"ק אזארקאוו. אשד נחלי ברכה ונהרי שלום יזנקו לכבוד ידידי הרב האי גאון המובהק המפורסם בקצוי תבל איש האשכולות. חכם חרשים. צדיק ונשגב. פאר הדור. נ"י פ"ה עה"י. כו' כבוד קש"ת מוה' מרדכי גימפל יפה שליט"א אב"ד דק"ק ראזינאי וכעת איתן מושבו באה"ק במושב יאוד ת"ו:

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. קבלתי יקרת מכתבו רצוף אהבה חידושי תורה מה שהעיר על קונטרסי פע"ה. תשואות חן ואפריון נמטא למר אשר נשא פני לפלפל בדברי וידעתי מך ערכי ואיך ארהב בנפשי לבנות ולסתור בדבריו הקדושים הנאמרים על אדני האמת ושכל הזך. אולם רצונו של אדם גדול כי"ב זה כבודו אשר ענותו תרבני לבנות ולסתור בדבריו כדרך התורה. אמרתי להעיר ולהאיר בדבריו היקרים לתרץ השגותיו כפי שתעלה מצודת שכלי בעזה"י. וכ"ג ישים עליהם עינו הבדולח לנקותם בכור שכלו הטהור. זה החלי בעזר צורי וגואלי:

א) מה שכ' כ"ג וז"ל (באות צ"ו צ"ז צ"ח) דלד' הלבוש עז של כלאים יהי' פסול לשופר ל"י מנין לנו דכשר. וכמו שבאתרוג לא נתפרש פסולו ומ"מ הורו לאיסור. ואפשר שכן גם בשופר. עכ"ל הזהב. ולפענ"ד יש להעיר בדברי קדשו דנהי דבאתרוג אמרו כן דמורכבים פסולים אע"פ שלא קתני במתני' ובש"ס. מ"מ בשופר קשה לומר כן. מדקתני במתני' דר"ה (דף כ"ו.) דכל השופרות כשרים חוץ משל פרה עכ"ל. נראה מזה דדוקא של פרה פסולה אבל של כלאים כשר ואף שכבר מצינו בקידושין (דף ל"ד.) דאין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. וכן מייתי בעירובין (דף כ"ז.) יע"ש. מ"מ לא אמרו כן אלא היכא דמוכחא מילתא במתניתא או במתני' או בגמרא. אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לנו רבותינו שא"כ אין לדבר סוף ולא נסמך על התלמוד הערוך בידינו שהרי רובו כללות כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ובר"ן בחי' לשבועות פ' שבועות הדיינים והיד מלאכי אות כ"ד ויעי' שו"ת מהרי"ק (שורש י'). מ"ה מקשה המג"א שפיר דלדברי הלבוש עז של כלאים יהיה פסול לשופר. והא קשה לומר כן מפני הכלל שכתוב במתני' כנ"ל. אבל באתרוג דלא נכתב בכללות שפיר כ' הלבוש דמורכב ג"כ פסול. מ"ה הוכרחתי לתרץ דסמך על מה שכ' בשופר של בהמה טמאה פסול דבשביל טעם שפסול שם מפני שפוסק כטעם הא' של הירוש' דליכא קרא לפסול שופר גזול. ולא כטעם הב' של ירושל'. ומ"ה שופר של בהמה טמאה פסול כיון שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ואיכא קרא לפסול. ולפ"ז ה"ה שופר של כלאים פסול משום דאיכא ג"כ קרא לפסול משום שנעבדה בו עבירה כמו בקרבן דכלאים פסול ה"ה שופר. דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי כר"ה (דף כ"ו.) וכיון דחזינן דבלא"ה הוי לאו דוקא הלשון כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. הלא שייר של בהמה טמאה דפסול ג"כ. א"כ נוכל לומר דשייר גם כן של כלאים דפסול כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי. לפ"ז מתורץ ג"כ מה שכ' כ"ג וז"ל ומה שכ' כת"ר דרמ"א סמך בזה אמש"כ בשופר של בהמה טמאה רחוק הוא עכ"ל. אולם לפי מה שהעלתי קרוב הוא דמחד טעמא הוא וזה תלוי בזה אף דכ' בלשון חוץ כנ"ל ואין למידין מן הכללות כנ"ל:

ב) ומה שכ' כ"ג לתמוה על הגאון המנוח מפיעטרקאוו זצ"ל שכ' לחלק דקול שאני כמו שא' בירושלמי בשופר הגזול דלפי מאי דאסברה הרמב"ם דאין גזל בקול אין ללמוד מזה לענין אחר עכ"ל. כוונת כת"ר דמנין לנו בשופר בכלאים דאין יוצאין בו דלא שייך בזה סברת הרמב"ם ז"ל אולם באמת א"ש. לפי מה שראיתי מקדמון בס' המנוחה בה' שופר, שפירש דברי הרמב"ם וז"ל כ' הרב שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול כו'. ומה שכ' הרב שאין בקול דין גזל הטעם שהרי קול ודיבור דבר שאין בו ממש הוא כו'. ומאחר שאין בו ממש היכי שייך בו דין גזל כלל מיהו שורש דבר זה הוציא מירושלמי דאמרינן התם בפרק לולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שהוא פסול ומה בין שופר ללולב אמר רבי יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מאמר רבי אלעזר חמץ בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה. ע"כ מהירושלמי. ומשמע מהכא דשופר הגזול כשר מתרי טעמא חדא מיום תרועה וגו' ותו שאין בקול דין גזל ומאחר שאין בקול דין גזל אין כאן משום מהב"ע. וא"כ ל"ק ליה לרמב"ם מש"כ בה' חו"מ (פ"ו) דחיישינן למהב"ע. ומפני זה הניח הרב הטעם וכ' הא דאין בקול דין גזל כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה והראב"ד השיג ללא צורך עכ"ל. ובהגה שם תמה על הרב בית מנוחה על מה שכ' שכן מבואר בירושלמי פ' לה"ג. וז"ל ודבריו תמוהים דהירושלמי קאי שם אלולב ושופר של ע"ז ומחלק דבשופר אין איה"נ בקול ע"ש. אבל בשופר גזול נהי דאין גזל בקול אבל מהב"ע הוי דע"י שגזל השופר יוכל לקיים מ"ע דתק"ש ואם לא היה גוזל לא היה לו שופר לתקוע בו ובאה המצוה ע"י העבירה של הגזילה עכ"ל והניחו בקושיא יע"ש. אולם לפענ"ד כבר העלתי בתשובתי להגאון המובהק מוהר"ש ארינשטיין שליט"א אבד"ק קאליש. [והוא בחיבורי זה סי' י"ח] עמדתי על דברי הרמב"ם ז"ל אלו. וכוונתי בעזה"י לדעת הגאון מוה' מנוח ז"ל בפירושו דכוונת הרמב"ם משום דבגזל לא שייך מהב"ע. ואמרתי הסברא מתוך שיוצא בשופר שאול יוצא נמי בגזול ולא הוי מהב"ע. כיון דמשכחת לקיים המצוה אף בלי עבירת הגזל. דהרמב"ם לשיטתיה (בפ"ח מה' לולב ה"א) דבי"ט א' לא מופסל אלא משום לכם דפוסק כריב"נ אמר שמואל. וכמ"ש הפ"י ד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. פירושו כיון שיוצא בשאול ולא היה צריך לגזול שוב אף גזל לא הוי מהב"ע כיון דהעבירה לא מסייעה להמצוה וכסברת התוס' ריש פ' לה"ג. ד"ה משום. וזה כוונת הרמב"ם במה שכ' אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל כלומר כיון דא"צ לקנות גוף השופר דהא יוצא בשאול יוצא נמי בגזול. כיון דאין בקול דין גזל. ומה שהקש' הראב"ד למה כ' הרמב"ם הטעם דאין גזל בקול הא אף אם יש גזל בקול גם כן היה כשר משום דשופר א"צ שיהיה לכם. נלפע"ד לתרץ דקושטא דמילתא קאמר דאין גזל בקול כיון דיש נ"מ בין הטעמים לענין עולה. דאם הטעם דלא הוי מהב"ע משום דיוצא בשאול. א"כ בעולה היה אסור אם אין לו שופר אחר כיון דשם לא שייך לומר כן והוי מהב"ע אולם להטעם דאין גזל בקול א"כ ה"ה אין מעילה בקול דהא בהא תליא ומדויק לשון הרמב"ם וכן שופר של עולה עכת"ד בתשובתי יע"ש: ג) לפ"ז מיושב השגת כ"ג על הגאון דפיעטרקאוו זצ"ל. דלפי מאי דאסברה הרמב"ם דאין גזל בקול אין ללמוד מזה לענין אחר. ז"א. דהא מקור דברי הרמב"ם נובעי' מדברי הירוש' הנ"ל. והירוש' מיירי מלולב ושופר של ע"ז ומחלק דבשופר אין איה"נ בקול. א"כ מוכח דלאו דוקא בגזל כ' הרמב"ם סברתו רק אפילו בשופר של ע"ז ל"ש ביה מהב"ע. וכמ"ש הרמב"ם בשופר של עולה דאין מעילה בקול והטעם כמ"ש הר"ר מנוח שהרי קול ודבור דבר שאין בו ממש. ואם כן הוא הדין בשופר של כלאים דהוי גם כן רק משום שנעבדה בו עבירה י"ל דקול שאני כסברת הגאון מפיעטרקאוו זצ"ל:

ד) ומה שתמה כ"ג וז"ל דלפי הסבר הרמב"ם ז"ל אינו מובן שכמו שאין גזל בקול כן גם בלולב. וכי יש גזל בלקיחה או גם בנענוע עכ"ל. ולפענד"נ סברת הירושלמי דהנה מקודם הביא תני רב חייה ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול. א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול כו' אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו [וכמ"ש הפני משה דלר' חייא ביום ראשון תני ר"ח כשר תני רב הושעיא פסול] הכל מודין בלולב שהוא פסול. מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום עכ"ל. ולפ"ז אסור שופר עכו"ם ושל עיר הנדחת רק ביו"ט א' משום דכתיב לכם. ואיה"נ לא מקרי לכם. אבל ביו"ט שני כשר דזה הוא לשיטת ר' חייא דלא ס"ל מהב"ע רק מטעם לכם ואח"כ כתב בירושלמי [היינו לסברת לוי דס"ל מהב"ע] א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה עכ"ל כלומר דדוקא בלולב ודכתיב ולקחתם לכם דהמצוה הוא מה שאוחז בידו גופו של לולב. ולא משכחת לה שיהיה יוצא בלא אחוזת גוף הלולב בידו. מ"ה פסול משום מהב"ע ושייך בזה לומר אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו דבגוף הדבר שיוצא בו עשה עבירה. אבל בשופר בקולו הוא יוצא. וכמו שהסביר הרמב"ם דאף ע"פ שלא נגע בו אלא הגביהו השומע יצא. דעיקר המצוה בקול. ואין בקול איה"נ. כלומר מ"ה ל"ש בשופר מהב"ע דלא שייך בזה אקנ"ס כיון דהמצוה הוא רק השמיעה בקולו והעבירה הוא על השופר. וגדולה מזו מצינו בר"ה (דף כ"ו.) וז"ל ולא והא איכא דם פר הואיל ואשתני אשתני עכ"ל. וכ' רש"י הואיל ואשתני להיות דם אין מראית הפר ניכר עכ"ל. א"כ נראה דאף בגוף הדבר שעשה העבירה ואפ"ה אם נשתנה לא שייך בזה אקנ"ס. א"כ כש"כ כשהעבירה הוא בהשופר. והמצוה הוא הקול דלא שייך בזה אקנ"ס. זה סברת חילוקו של הירושל' לפי הסבר הרמב"ם ז"ל במה שכ' דבשופר אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו יצא. ולפ"ז א"ש סברת הגאון בעל נפש חיה זצ"ל. דלפ"ז גם בשופר של כלאים יש להקל. כיון דכל הפסול הוא בהשופר רק מדנעבד' בו עבירה והוא עיקר המצוה הוא רק בקול ואין העבירה בקול דאין גזל בקול מש"ה ל"ש בזה אקנ"ס:

ה) ומה שהעלה כ"ג בפירוש דברי הירוש' הם דפח"ח וכן מה שהעיר כ"ג על דברי הר"ן בע"ז שכתב דגם בשופר עיקר שירה בכלי ג"כ דבריו ברורים כשמש. רק מה שהעיר מעכתר"ה על דברי המג"א שציין בשופר הגזול (סימן תנ"ד) למצה גזולה. והשיג כת"ר דאין זה ענין להתם דאע"ג דגם במצה לא כתיב מצתכם כמ"ש בסוכה ובפסחים (ד' ל"ח). מ"מ כיון שעיקר מצותו הוי רק לאכלו ולכלותו עי"ז פשיטא דהוי גזל ואיי"ח בגזול משום מהב"ע בבלע ולא לעסו. דבל"ז בלע מצה יצא. והעיר עוד כ"ג דלמה כתב הריטב"א (בסוכה ל"ה) דבמצה ל"מ גזול או שאינו שלו רק במצה של מע"ש. והלא משכחנא גזול בבלע כנ"ל. משא"כ בשופר שאינו מכלהו וגזול כשר לכ"ע. עכת"ד היקרים:

ו) ולפענ"ד יש להעיר בדברי קדשו. דאם נימא בבלע מצה של גזל ולא לעסו איי"ח בגזל משום מהב"ע. אז שוב גם בלעסו ג"כ לא יקיים המצוה משום מהב"ע. דהנה במקור חיים (סי' תנ"ד) הקשה ג"כ קשיית הריטב"א דנימא דקניא בלעיסה. ותירץ דהלעיסה הוי צורך אכילה והוי מהב"ע. ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל דבאמת מההוא טעמא לא שייך לומר דלא הוי לכם. ולא מהב"ע. והטעם דאפשר לבלועה בלא לעיסה כדאיתא בכתובות (דף ל' ע"ב) דאפשר לאכילה בלא הגבהה. וא"כ לפי מה שהעלה כ"ג דבלע מצה גזולה הוי מהב"ע. א"כ שוב גם בלעס מצה גזולה ג"כ הוי מהב"ע. ולא שייך סברת הריטב"א מדלעסו קניא. דהא הלעיסה הוי צורך אכילה והוי מהב"ע ולא שייך לתרץ כסברת הריטב"א דאפשר לבלועה בלא לעיסה ז"א דאז בבלע גם כן לא יצא משום מהב"ע. ורק משום דלעסה קניא. א"כ שוב הוי הלעיסה צורך אכילה והוי מצוה הבאה בעבירה. אלא ע"כ דלפי סברת הריטב"א גם בבלע מצה יצא דכמו בלעסו בפומא קניא דלאו בר אהדורא הוא ואין לנגזל אלא דמים. אם כן הוא הדין בבלע מצה י"ל דבתחילת העיכול נשתנה ולאו בר אהדורא הוא ואחר כך בעת שנתעכל לגמרי מקיים המצוה. ולית ביה משום לכם ומשום מהב"ע. רק הריטב"א נקט קושטא דמילתא בלעסו דעפ"י רוב הדרך שלועס המצה. אבל באמת לפי סברתו ה"ה בבלע מצה הדין כן. לפ"ז מתורץ ג"כ השגת כבוד תר"ה על דברי הריטב"א שכ' דלא משכחת לה גזל או שאינו שלו רק במצה של מע"ש. והשיג והלא משכחנא גזל בבלע עכ"ד. אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י. גם בבלע מצה יצא כנ"ל:

ז) ומה שכ' כ"ג דבכלאים מקרי פסולו בגופו וא"כ לא מהני סברא דקול שאני. ואם שיש לחלק אבל עכ"פ כו' עכת"ד. כוונת כתר"ה דיש לחלק דשופר של קרן פרה מה שהתורה פסלה דאינו מין שופר דפסולו בגופו. אבל של כלאים באמת הוא ממין דכשר לשופר רק משום דנעבדה בה עבירה ומצד אחר בא האיסור זה לא מקרי פסולו בגופו. הנה זה באמת היא חילוק ברור. והוא מבואר בירוש' שרת (פי"ג) בין קורע בשבת למצה גזולה יע"ש. ומה שסיים כ"ג אבל טעמא דקול שאני אינו שייך להכשירו דבעינן קול שופר כשר עכ"ל. זה א"ש לפי פירוש שפירש כ"ג את דברי הירוש'. אולם לפי מה שהעלתי לעיל פירוש דברי הירושלמי והרמב"ם יש לחילוק זה של ר' לעזר בירוש' מקום להלכה אף לפי ש"ס דילן דקיי"ל כר"י:

ח) ומה שכ' כ"ג לתרץ קשיית הפמ"א על הלבוש מרובע ונרבע דשאני כלאים שגדלו מעבירה הם דפח"ח. ומה שכ' כ"ג על מה שכתבתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות קל"ד) ב' הבית אפרים. והשיג עליו מר דמה יאמר ברובע ונרבע שע"י האדם ואסרו הכ' לגבוה אע"פ שבא ע"י אדם. דבריו מתוקים ומזוקקים. ומה שכ' כ"ג להסכים למה שכתבתי (באות ד') שם ב' הרמב"ן דאתרוג מבורר בקרא ששמו אתרוג ולא ע"ש המקרה. ועפ"ז תירץ כ"ג דברי התוס' בסוכה (דף ל"ב א') בד"ה דרכיה דרכי נועם הוא כפתור ופרח:

ט) ומה שהשיג כ"ג (באות ד') על מה שכתבתי (באות י"ד י"ח) דהרכבת איסור המ"ל כגון שנטע בשל הקדש אבל הרכבת היתר לא מ"ל דהקדש מין במינו אפילו באלף ל"ב. והשיג על זה ממשנה מפורשת בפ"ט דתרומות. ומה שהבאתי ראיה מדברי הכסף משנה (ספ"ה מה' נדרים) אינו ראיה דקונמות הוי כמו קדושת הגוף. וע"כ אין סתירה להך דתרומות מפלוגתא דמועלין בגידולין אבל לענין ביטול בקדושת דמים פשיטא דבטל ובפסחים (דף כ"ז) מיירי מעצי שלמים דהוי קדושת הגוף ואין לדחוק בנ"ד דנטעו לעצי שלמים דבנטעו לעצים פטור מערלה עכת"ד קדשו. הנה מה גדולים חקרי לבו וזכה לכוין בקושייתו ותירוצו לדברי הרב חקרי לב (חיו"ד ה' נדרים סי' רי"ו) הובא בס' אוהל יהודה ערך ג'. [כי הס' חקרי לב לא זכיתי לראות] :

י) אולם לפענ"ד יש להעיר עוד בזה דלפ"ז דווקא בקדושת הגוף או בקונם דהוי כקדושת הגוף אז גידוליו מועלין בהן אבל בקדושת דמים דיש לו פדיון אז גידוליו חולין. איך נפרנס דברי הרמב"ם בה' מעילה (פ"ה ה"ו) ומקורו ממתני' דמעילה (דף י"ג ע"ב) גידולי הקדש מועלין בהן כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן עכ"ל. והוא בוודאי הוי רק קדושת דמים [ודוחק לומר דאילן שהקדיש לעצי הקדש לקדושת הגוף דהא הרמב"ם סותם והי' לו לפרש דדוקא לקדושת הגוף. ועוד בהקדיש שדה והוציאה עשבים לא שייך בזה קדושת הגוף] ולפי דברי הרב חקרי לב וכבוד גאונו אמאי מועלין בו. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים למ"ש שם בה' מעילה (פ"ה הי"א) דהזורע פירות הקדש אע"פ שלא נפדה הרי הגידולין חולין יע"ש:

יא) לכן נלפע"ד לתרץ ע"פ דברי הירוש' בכורים (פ"ב ה"ב) וז"ל והבכורים חולין תמן את אמר גידוליהן מותרין [פי' בתרומות פ"ט מ"ד שהביא כ"ג] והכא את אמר גידוליהן אסורים. א"ל הן דאת אמר גידוליהן מותרים בדבר שזרעו כלה. והן דתימר גידוליהן אסורים בדבר שאין זרעו כלה עכ"ל. ונלפע"ד הסברא דמקילין בדבר שזרעו כלה דהוי כאפרוח שנולד מביצת טריפה דלכ"ע שרי משום דמסרחא והוי כעפרא כדאיתא בתמורה סוף פ' כל האיסורין. יע"ש. ויעי' בנדרים (דף נ"ז.) דמבואר ג"כ חילוק זה בין דבר שזרעו כלה לאין זרעו כלה. יע"ש. לפ"ז מתורץ קשיית כ"ג מתרומות וגם קושייתו. מתורץ על הרמב"ם. דדוקא בתרומות (פ"ט מ"ד) אסרינן דהקדש ומע"ש גידוליהן חולין מפני דמיירי בדבר שזרעו כלה כמ"ש בירוש' דבכורים הנ"ל. וכיון דהאיסור כלה בארץ א"כ ליכא כלל גורם דאיסור. ושוב גם פרי של הקדש נתהפך להיתר בעפר. מ"ה גידוליו חולין. רק דצריך פדיון כדי שלא יגזול ממון הקדש. וכן בקונמות יפה כ' הרמב"ם בה' נדרים (פ"ה הט"ו) שאיני טועם שאיני אוכל אם היו פירות מעשה ידי' דבר שזרעו כלה מותר בחלופיהן ובגידוליהן ואם הי' דבר שאין זרעו כלה נתהפך גם הגורם דאיסור להיתר ומ"ה מותר בגידוליהן. אבל בדבר שאין זרעו כלה דהוי זוז"ג גידוליו איסורין משום דהוי דשיל"מ כמ"ש הרמב"ם והכ"מ:

יב) ולפ"ז א"ש גם דברי הרמב"ם בה' מעילה (פ"ה ה"ו) וז"ל גידולי הקדש מועלין בהן כיצד הקדיש שדה והוציאה עשבים אילן ועשה פירות מועלין בהן עכ"ל. דבשדה ליכא כלל גורם דהיתר רק גורם דאיסור לבד אלא באילן ועשה פירות אף דהארץ היתה של חולין והוי זוז"ג אפ"ה אסור. משום דבהקדש גם זוז"ג אסור. משום דהוי דשיל"מ ע"י פדיה או ע"י שאלה. ואין לדחות דזה לא מקרי זוז"ג לפמ"ש התוס' בע"ז (דף מ"ט.) ד"ה שאם. דאם נטע אגוז של ערלה דלא הוי זוז"ג רק כששניהם ענין אחד כמו זבל וקרקע. אבל פירות וקרקע המה שני ענינים יע"ש. א"כ באילן שהוציא פירות לא מקרי זוז"ג. ז"א. דהא לפ"ז אדרבה בוודאי יהי' אסור כיון שהוציא האילן של הקדש הפרי. והפעולה שעושה האילן אינו עושה הקרקע. א"כ נהנה רק מגורם האיסור בלבד. ובלא"ה מבואר בש"ע יו"ד (סי' רצ"ד סי"ב) ובש"ך שם (ס"ק כ"ד) דלא כשיטת התוס' הנ"ל יע"ש. ויעי' פמ"ג ביו"ד (ססי' ס') שעמד ג"כ על דברי התוס' בע"ז מפסחים (דף כ"ז) יע"ש. ונוכל לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י בע"ז דלא ס"ל סברת התוס' הנ"ל. היוצא לנו מזה דמוכח משם דזוז"ג אסור בהקדש היכא דגורם דאיסור אינו דבר שזרעו כלה וא"ש. אולם בהלכה י"א כ' הרמב"ם דהזורע פירות הקדש דגידוליו חולין דהא שם מיירי שהזרע כלה בארץ מ"ה גידוליו חולין דהא גורם של איסור ג"כ נתהפך להיתר:

יג) ואין להקשות לפ"ז דהא הרמב"ם והש"ע ביו"ד (סי' רצ"ד סי"ב) העלה וז"ל אסור ליטע פרי של ערלה ואם נטע הפירות שיוצאים ממנו מותר זוז"ג מותר עכ"ל. נראה מזה דההיתר הוא רק משום זוז"ג ובערלה מותר זוז"ג. וא"כ יקשה לפי מה שהעלתי דבהקדש דאפילו באלף ל"ב גם זוז"ג אסור. א"כ בכה"ג בנטע או זרע פירות של הקדש צריך להיות הגידולין אסור. כיון דזוז"ג אסור בהקדש. אולם באמת אינו קושיא. דהא התוס' כ' בע"ז (דף מ"ט.) ד"ה הא רבנן וז"ל והא דשרו לעיל נטע והבריך והרכיב לאו משום דאית להו זוז"ג מותר אלא משום דמה שגדל מן האגוז עצמו יהא מותר כו' עכ"ל. והסברא כמ"ש הר"ן שם וז"ל ומיהו בנטע לרבנן נמי מותר לפי שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח והכי איתא בירוש' עכ"ל. א"כ מבואר דבנטע אגוז או שאר דבר שזרעו כלה בארץ בדיעבד מותר לכ"ע. לר' יוסי מותר משום זוז"ג ולרבנן אף דס"ל זוז"ג אסור מ"מ מותר בזה משום דכלה בארץ. לפ"ז א"ש דמה דנקט בערלה דמותר משום זוז"ג היינו לאשמעינן דאפ"ה לכתחלה אסור ליטע אגוז של ערלה. משום דזוז"ג לכתחלה אסור אבל בדיעבד מותר לכ"ע לר' יוסי משום זוז"ג ולרבנן משום דזרעו כלה:

יד) לפ"ז הן נסתר מחמתו השגת כ"ג על דברי. דיפה כתבתי דלא משכחת לה הרכבה דהיתרא. דהא הקדש מין במינו אפילו באלף ל"ב. ואף דהוי הקדש בדק הבית. מ"מ לא בטל כל דאיסור דהקדש לא הוי זרעו כלה. והלא מבואר ברמב"ם בה' מעילה הנ"ל. דבאילן שהקדיש שהוציא פירות אף דהקרקע היא היתר אפ"ה מועלין בפירותיהם מפני דזוז"ג ג"כ אסור. א"כ ה"ה בנ"ד דמיירי ג"כ באילן שהקדיש אף שהרכיב ג"כ יחור ילדה והוא היתר בשנה הרביעית והוי זוז"ג גורם דאילן של הקדש וגורם של היתר היחור. מ"מ בהקדש אף בשל בדק הבית ג"כ לא מהני ביטול וגם זוז"ג אסור כסברת הרמב"ם והכ"מ בפ"ה מה' נדרים הנ"ל וא"ש מה שכתבתי בקונטרסי: טו) ובלא"ה יש להעיר במ"ש כ"ג וז"ל אבל לענין ביטול בקדושת דמים פשיטא דבטל עכ"ל והלא מבואר במס' מעילה (פרק ה') וכ"ה להלכה ברמב"ם ה'מעילה (פ"ז ה"ו) וז"ל וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס כו' לא מעל עד שיוציא את כל הכיס עכ"ל. ולפי שיטת כ"ג אמאי מעל נימא דבטל. דהאי פרוטה בוודאי לא הוי קדושת הגוף. אע"כ כתירץ התוס' דמעילה משום דהוי דשיל"מ [וכמ"ש הכ"מ] דיש לו מתירין ע"י פדיון. ואף שדחה התוס' דדשיל"מ רק מדרבנן ל"ב. אולם בכסף משנה כ' בדעת הרמב"ם דס"ל דדשיל"מ אפילו באלף ל"ב הוא מה"ת. לכאורה יש להעיר בזה לפמ"ש הר"ש פ"ב דמס' מעשר שני ב' הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לחולין לא מהני להו פדיון משום דאין חילול לדבר שאינו בעין. יע"ש. וא"כ ה"ה בפרוטה בכיס זה דהוי בתערובות ל"ש בהו דשיל"מ ע"י פדיון. אולם מהא לא תברא. דיש להוכיח מש"ס דילן דלא כירוש'. מב"מ (דף נ"ג.) מעשר שני בטיל ברובא ובאיזה מע"ש כו' שאין בו ש"פ כו'. ואם אי' לדחזקי' ליעבד לי' לדחזקי' וניחל לי' על מעות הראשונות יע"ש. וקשה לשיטת הירוש' הנ"ל כיון שנתערב ואינו בעין לא מהני לי' פדיון. אולם באמת כבר כ' באבני מלואים (בתשובותיו סי' ז') דביבש ביבש אם נתערב הוי כמו בעין ודברי הירוש' לא נאמרו רק לח בלח הוי כאלו אינו בעין ולא מהני בי' חילול. אבל יבש ביבש אפילו אם נתערב הוי כמו בעין ומהני בי' חילול. ומקשה הגמ' שפיר וניחול על המעות הראשונות כיון דמיירי בסתם אפילו יבש ביבש יע"ש. ויעי' בס' אבני שוהם (כלל כ"ח). אם כן ה"ה במעילה דמיירי מפרוטות דהוי יבש ביבש מקרי בעין ומהני בי' חילול והוי דשיל"מ. וא"כ איך כ' כ"ג דבקדושת דמים בטל והא עכ"פ הוי דשיל"מ ע"י פדיון ואפילו לשיטת התוס' עכ"פ מדרבנן לא בטל מצד דשיל"מ. אולם יש לתרץ ע"פ שאר תירוצים שכ' התוס' דמיירי חד בחד או מפני דמטבע חשוב ולא בטל וא"ש דברי כ"ג:

טז) אולם קשיא לי על דברי קדשו מה שדחה ראייתי מדברי הכ"מ ספ"ה דה' נדרים דשאני קונמות דהוי קדושת הגוף. ולפענ"ד ז"א. הלא אמרינן בנדרים (דף נ"ח) וז"ל כל דשל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש לא נתנו בה חכמים שיעור עכ"ל. וכ' שם רש"י דהקדש יש לו מתירין ע"י פדייה וכ"כ הר"ן והרא"ש והתוס' שם דהקדש הוי דשיל"מ ע"י פדייה יע"ש. וזה וודאי אינו קדושת הגוף (דהא קדושת הגוף אין לו פדיון] ואפ"ה מקרי דשיל"מ ואינו בטל. ועי' בר"ן שם (דף נ"ט.) ד"ה תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה כו' והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש בדק הבית עסקינן דע"כ לפדייה קאי עכ"ל. א"כ מבואר בר"ן דבהקדש בדק הבית ג"כ הוי דשיל"מ ולא בטל דלא כמ"ש הרב חקרי לב וכ"ג. וכן הוא מבואר בתוס' פסחים (דף כ"ז.) שם דהקדש אפילו באלף כו' דהקדש הוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל דיש לו מתירין ע"י חילול עכ"ל. וע"כ מיירי בהקדש בדק הבית. דהא קדושת הגוף אין לו פדיון וכ"ה בשו"ת מצל מאש (סי' י"ט) יע"ש. שוב מצאתי בשו"ת מצל מאש (סי' מ"ד) שהוכיח משו"ת הרשב"א (סי' תקס"ג) בהמקדיש שדהו מהיום ולאחר מיתה לא מהני משום דפי' הוא גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וגבי הקדש א"א לפי שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש. והקשה הרב מצל מאש דאמאי אסור יניקת הקדש הרי זוז"ג מותר ותירץ דלא אמרינן הכי גבי הקדש וכמ"ש מרן בכ"מ. בפ"ה מה' נדרים משם הר"ן יע"ש. והא התם בהמקדיש שדהו בוודאי הוי רק קדושת בדק הבית ואפ"ה כ' בזה דזוז"ג אסור ולא בטל וא"כ א"ש מה שכתבתי דלא משכחת לה הרכבה דהיתרא מפני דבהקדש גם בבדק הבית זוז"ג אסור. ויעי' ביו"ד (סי' רט"ז סק"ו) שהעלה ג"כ כסברת הכ"מ בפ"ה מה' נדרים יע"ש:

יז) ומה שכ' כ"ג וז"ל ובפסחים (דף כ"ז.) דאמר הקדש אפילו באלף לא בטל לא אמרה רק בעצי שלמים דהוי קדושתן קדושת הגוף עכד"ק. אתמהה הא מבואר שם ברש"י ד"ה בעצי שלמים וז"ל שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים כו' עכ"ל וכיון שהתפיסן לדמי שלמים הוי רק קדושת דמים. ואינו דומה לקדושת הגוף שאין לו פדיון. אבל עצים אלו כשימכרם ויקח במחירם שלמים. יצאו העצים לחולין. תדע דזה מקרי רק קדושת דמים. דהא מבואר במתני' דמעילה (פ"ה מ"ג) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כו' עכ"ל וכ' הברטנורה וז"ל בהמה תמימה בהמת קדשי מזבח תמימה דהני לאו לפדייה קיימו ולאו פגימה נינהו. שאפילו רכב אחר ע"ג בהמה והכחישה או תלש מן צמרה עדיין ראוי' היא לקרבן. ויש בה מועל אחר מועל כו' אבל קדשי בדק הבית כגון בהמת קדשי בדק הבית אין בהם מועל אחר מועל משום דבני פדייה נינהו וכיון שמעל בו אחר שהוציאו לחולין תו לית בי' מעילה. עכ"ל. נראה דהעיקר תלוי דדוקא כשאין לו פדייה. אז מקרי קדשי מזבח ויש בו חומרא דקדושת הגוף. אבל כשיש לו פדייה אז הוי רק קדשי בדק הבית. וא"כ ה"ה קדושת דמים דג"כ יש לו פדיון ג"כ יש לו דין בדק הבית ויעי' נדרים (דף כ"ט.) מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף יע"ש. וא"כ כפי מה שכ' רש"י בעצי שלמים שהתפיסן לדמי שלמים הוי ג"כ רק כקדשי בדק הבית מדיש להם פדייה. וא"כ לפי שיטת הרב חקרי לב וכ"ג גם בזה הי' צריך להיות בטל. והא אמרינן שם דאפילו באלף לא בטל:

יח) עוד קשיא לי על מה שכ' כ"ג וז"ל ולענין נטיעה דאא"ל גם כשנרצה לדחוק שנטעו לעצי שלמים דא"כ בלא"ה נטעו לעצים פטור מערלה ובנטעו לאכילה הוי רק קדושת דמים ובטל עכ"ל. וקשיא לי לפי מה שהעלתי ב' רש"י דהפי' שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים. א"כ גם בנ"ד לא מקרי נטעו לעצים רק נטעו לפירות שיקח מחיר הפירות שיגדלו על עץ הזה יקנה שלמים. ואי משום דנטעו למצוה יהי' פטור. הלא מבואר ביו"ד (סי' רצ"ד סכ"ד) וז"ל הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב עכ"ל. יע"ש. א"כ שפיר משכחת לה הרכבה דאיסור בכה"ג. אבל הרכבה דהיתר לא משכחת לה כיון דמין במינו לא בטל וגם זוז"ג אסור כנ"ל:

יט) ומה שכ' כ"ג וז"ל ורק בלא זה לא ידעתי יסוד דברי תשו' בית אפרים דמין בשא"מ ל"ב. דנהי דיחור של אתרוג לא בטל לאילן לימו"ן אבל מ"מ מאין לנו לומר גם להיפך דהאילן לימו"ן יהי' בטל ביחור של אתרוג עד שנאמר שהנהו אתרוג שלם. שעכ"נ דברי הגאונים בתשו' נפש חיה דמ"מ הוי עירוב אתרוג ולימו"ן עכ"ל הזהב. תמיהה זו יש לכ"ג לאשר לא נמצא תחת ידו גוף שו"ת אלשיך שכ' שם (בסי' ק"י) שני טעמים על אתרוגים מורכבים דפסולים. וכ' טעם הראשון משום דילדה שסבכה בזקנה בטלה. ואח"כ כ' טעם שני כמ"ש כ"ג דמ"מ הוי עירוב אתרוג ולימו"ן ונולד מהם טעם חדש. יע"ש. ופלפול של הרב בית אפרים שהעלה דמין בשא"מ ל"ב סובב הולך לפי טעם הראשון של האלשיך. וא"כ לפי טעם זה צדקו דבריו. דאכתי לא נחתינן לסברא השנית שכ' כ"ג. ובשו"ת נפש חיה שהביא כ"ג סובב הולך לטעם השני של האלשיך. ושפיר קאמר:

כ) ומה כ' כ"ג להעיר בדברי התוס' בזבחים (דף ע"ח.) דיש להביא ראי' לדבריהם ממשנה מפורשת בפרה (פ"ט מ"ז) דאין המיעוט שנתבטל ברוב משלים השיעור הזאה הם דברי פח"ח אולם לא ראה כ"ג בקונטרסי (סי' כ"ה אות ע"ח ע"ט פ') שגם אני העירותי על דברי תוס' אלו ממשנה זו באופן אחר קצת. ורואה אני את דבריו היקרים מדבריי:

כא) ומה שכ' כ"ג (באות ה') וז"ל דאתרוג בעי שיעור עכ"ל. שמחתי כי כוונתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות מ"ז) בעזה"י לדעתו הגדולה בזה. כי בזה הי' לי ויכוח עם הגאון בעל נפש חיה זצ"ל להשיג על האלשיך שכ' דכל שהוא מורכב שמא הוי פחות מכביצה וקיי"ל דאתרוג פחות מכביצה פסול. והשיג עליו הרב נפש חיה מדברי התוס' ריש פ' לולב הגזול שכ' דהא דבעי שיעור כביצה הוא רק משום דכל זמן שלא הגיע לזה השיעור לא הוי גמר פרי יע"ש ואני השגתי עליו והבאתי ראיות להיפך דגם אתרוג בעי שיעור כמ"ש האלשיך הקדוש וכמ"ש כ"ג בקיצור:

כב) ומה שהעלה כ"ג וז"ל גם לבד זה איך נאמר ענין ביטול שהוא כמי שאינו ונתבטל כמי שאינו בדבר שנעשה לתקן המראה שישיג מראית נויו מצד הלימו"ן ויופיו עכ"ל. דבריו ברורים כשמש. ומה שכ' כ"ג (באות ה') דבזה יומתקו לן ד"ק של הרמב"ם ז"ל (בפט"ו מהמ"א הי"ב) ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת ל"ת לפיכך החמירו בו כו' והעלה דכוונת הרמב"ם שכל האיסורים שנתערבו אין האיסור נקרא כלל בתערובתו. אבל בחב"פ אף בתערובתו ברוב קראה התורה כל התערובות על שמו. כו' עכתד"ק. דבריו מתוקים מדבש. ונלפע"ד להביא ראי' לדבריו בדעת הרמב"ם מדברי הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' אלף תקי"ד) (קמ"א) מה שהעלה שם בדברי הרמב"ם ז"ל והוא כמו שהסביר כ"ג סברת הרמב"ם:

כג) ומה שהעיר כ"ג בענין זוז"ג מדברי שו"ת הר"ן (סי' ע') יפה העיר וזכה לכוין בזה לדברי הגאון המנוח נפש חיה ז"ל מה שכתב לי בקונטרסו שלא נדפס עוד והעתקתיו בחיבורי זה (סי' כ"ח אות נ"ד) ופלפל הרבה בענין זה. וכ' דמדברי התוס' בע"ז (דף מ"ז) נראה דלא ס"ל כשיטת הר"ן בתשובה יע"ש. והנה בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' כ"ז) נראה ג"כ דס"ל דלא כשיטת הר"ן ז"ל:

כד) ומה שכ' כ"ג ואם גם לא נסכים למהר"ם אלשיך שהיחור בטל לגמרי אבל מ"מ הוי כתערובות שני מינים ואיך נוכל לומר שכולו אתרוג עכד"ק. הנה באמת האלשיך בתשובתו (סי' ק"י) מביא בעצמו גם טעם זה לפסול מורכב יע"ש. ומה שכ' כ"ג דרחוק לומר דמה שמעורב הלימו"ן הוא רק חסרון מבפנים שהרי ראינו שהלימו"ן פעל בחיצוניותו יפוי המראה ג"כ הם דברים ברורים. ונלפע"ד להוסיף דהא המורכבים ניכרים בסימניהם גם בחוץ שיש שני סימנים מבחוץ וכמ"ש הר"י פאדווא הובא בשו"ת הרמ"א (סי' קכ"ו) הביאם המג"א (סי' תרמ"ח ס"ק כ"ג) דאתרוג המורכב מלימו"ן ואתרוג חלק בלא בליטות והעוקץ בולט [חוץ הסימן הפנימי שהקליפה רחבה והתוך קצר. ועוד סימן שהגרעינים בשיפוע] יע"ש. וא"כ נראה דהרכבה תעשה פעולה ושינוי בגידול גם מבחוץ. ומה שכ' כ"ג דאם נאמר שפנימיותו נתערב לימו"ן מ"מ מפסיק בין חלקיו מזל"ז ושנינו בעוקצין (פ"ב מ"ג) נימוק מקצתו אינו מצטרף כו' עכ"ל. היא ראי' נפלאה. וזכה לכוין בזה להגאון מהר"י ענזיל (תלמידו של הקצה"ח] ז"ל בתשובתו (סי' י"ט) יע"ש. ומה שהאריך כ"ג אחר זה בענין אתרוגי ארץ הקדושה דבריו היקרים מלאים זיו ומפיקים נוגה. חוצבים להבות אש ללבב לבבות בני ישראל לחבב אה"ק לברך דוקא על אתרוגי א"י בדברים של טעם:

בזה אחתום מכתבי ואשים קנצי למילין ואומר שלום למר ולכל הנלוים אליו. ואבקש פני כתר"ה לשמחני פעם בפעם בבשורת שלומו הטוב ומשלום תורתו. דברי אוהבו מוקירו ומכבדו כערכו הרב משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו מצפה לתשובתו הרמתה. ומבקש שיזכרני בעת תפלתו לטובה ואם שגיתי בדברי יורני ומתורתו ילמדני נפש תדרשנו לטובה דו"ש באהבה:

שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה