אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן מג

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן מג

שלמה אורח חיים סימן מב

בעזהית"ש יום ועש"ק לסדר פרי האדמה אשר תביא מארצך מאתרו"ג לפ"ק אה"ק במושב יאוד ת"ו סמוך ליפו:

כבוד ידידי הרב הג' הגדול בתורה. ויראה טהורה. תפארת חכמים. ונזר השלמים. חו"ב צמ"ס כש"ת מ' שלמה אברהם רזעכטע נ"י שלום וברכה. שמורה וערוכה. לאיש שלו ככה. מאלקי המערכה. שלום עד העולם:

קונטרסו אשר הגיעני. היה למראה עיני. ועברתי ע"פ כולו. ואולם כמה הרפתקאי דעדו עלי בהעדר בריאת גופי. ואור עיני. אשר גם עתה אינו אתי בשלימות בצירוף מחלת ב"ב ל"ע. היו נסבות שלא השבתיו עד כה. וגם עתה נקיטנא נפשאי בקצרה. כי אמנם חכם לבב כי"ב מעצמו יבין שדבריו נאמרו רק לקרות ולא לכתוב ולהשיב על כל פרטיו. ואם באנו לכתוב א"א מספיקים על דברי פלפולים. וביחוד חסר לי כמה ספרים שהזכיר. ובהם גם ס' בית אפרים חלק או"ח. וכן שו"ת חמדת שלמה. לא נמצא אתי. ורק בדברים כלליים הנוגעים לדינא. עוררתי מעט. אף דלא נפ"מ כ"כ בעיקר דין מורכבים. שכבר יצא לאיסור מגדולי הדורות הקודמים. וגם האחרונים המקילים לא התירו המורכבים בבירור. ורק לעורר מדי עברי. ציינתי בזה. וכת"ר שיחי' אם ימצאם נכונים הלא לבבו מצרף לכסף לבחנם ולצרפם כרצונו. כי כן דרכה של תורה וביחוד כתבתי במהירות נמרץ:

א) בקונטרסו (סי' כ"ה באות צ"ו צ"ז צ"ח). דלד' הלבוש עז של כלאים יהיה פסול לשופר. בעניי ל"י מנין לנו דכשר. וכמו שבאתרוג לא נתפרש פסולו ומ"מ הורו לאיסור. ואפשר שכן גם בשופר כן. ומ"ש כת"ר דרמ"א סמך בזה אמש"כ בשופר של בהמה טמאה רחוק לענ"ד. ומש"כ הגאון דפיעטרקוב ז"ל לחלק דקול שאני כמו שא' בירושלמי בשופר הגזול. לע"ד לפי מה דאסברה הרמב"ם דאין גזל בקול. אין ללמוד מזה לענין אחר. ולפענד"נ גם בלא זה בשנרצה להבין ד' הירוש' (בסוכ' פ"ג) תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו. ולפי הסבר הרמב"ם ז"ל אינו מובן שכמו שאין גזל בקול. כן גם בלולב. וכי יש גזל בלקיחה או גם בנענוע. ורק שהוא נמשך למש"ש מקודם מה בין שופר ללולב אר"י בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל אי' הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם. ובמה"פ שם הקשה מיבמות (פ' י"ב) בירוש' דיליף גם לחלוץ הנעל מזה עש"ב. ולפענד"נ דלא נחית לפשטיה. ורק דירוש' קשיתי' מ"ש דבלולב דכתיב לכם מעכב גזל. והרי גם בשופר כתיב לכם ולמה כשר בשופר הגזול (ובזה א"ש דלא נקיט בירוש' קרא דזכרון תרועה מ"מ דקדים בתורה בפ' אמור ונקט קרא דפנחס. ורק דקשיתי' לשון לכם) ועז"א דבלולב שהמצוה שהלולב יהיה שלו. ואם הוא גזול החסרון בגוף החפץ דלא חזי למילתיה. דאם יקחו ע"מ להחזירו אף ע"פ שאין בזה גזל. אבל כיון שנוטלו בלא רצון בעליו אינו שלו רק לרגע ולא עדיף משאול. ול"ד למתנה ע"מ להחזיר. ואם ע"מ שלא להחזירו לעולם הוי גזול. והלולב פסול באיסור חפצא. משא"כ בשופר אין המצוה על החפץ שיהיה שלו. רק החיוב אגברא כ' לכם. וכ' שהתרועה יהיה שלו בר חיובא. ולא חשו"ק ואשה וכדומה. והמצוה רק על הקול שתוקע האד ובקול לא שייך גזל וזש"ש גם ר"א בירוש' תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא דאף דכתיב בשופר לכם. ל"ק רק אקול. ובקול לא שייך גזל ולא מעילה. וע"כ לק"מ מנעל של עיר הנדחת דבחליצה דאמרינן ביבמות (ק"ג ב') אין לי אלא נעלו של כל האדם מנין ת"ל נעל מ"מ. וזש"ש בירוש' חלוץ הנעל מ"מ והוא כדיליף בבבלי ג"כ מחלוץ הנעל שיוצאין בנעל שאינו שלו [ועפ"ז יש לדון בד"ק של רבינו הר"ן ז"ל בע"ז שדן דאין לומר דשופר שאני שאינו אלא בקול מבעי' דגמ' שם (מ"ז א'). קרנה מהו לחצוצרות במקדש דא' דאליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי ל"ת לך דמכשירי קרבן נינהו. וכיון דגם בשופר עיקר שירה בכלי עכד"ק של הר"ן ז"ל. ועכצ"ל מזה דהבבלי פליג אסברא דקול שאני. מה שלכאו' שהבבלי ידחה ד' הירוש' בפשיטות דלמדס"ל עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך כלל. ואין סברא לחלק בין קול לדבר אחר. דאם לא כן אכתי תיבעי לך מטעם דקול שאני. ולענד"נ פשוט דהרי אם נימא דעיקר שירה בכלי במקדש עכצ"ל דחצוצרות הו"ל כלי שרת. וצריכים להיות של הקדש ועשויים לשמה כמ"ש הרמב"ן. וע"כ א"א להיותם של הקדש מאחר שהיו של ע"ז. וכמש"ש הר"ן עצמו לענין לולב ביוט"ר דא"א למיבעי כלל בשל ע"ז כיון שצריך להיות שלו דוקא. משא"כ בשופר של הדיוט דיי"ח גם בשופר של אחרים. וכן גם א"נ דעיקר שירה בפה א"צ שיהיו החצוצרות של הקדש איכא למיבעיא גם במקדש דאפשר דכשר אם ל"נ משום דמאוס כמו בשופר דהוי קול בעלמא. כן גם מש"ש הר"ן משא"כ לולב דבגופו הוא יוצא לפמש"ל בעצמו דלולב איירי ביו"ט שני לא שייך כ"כ לומר בזה בגופו רק בלקיחתו או בנענועו. כן גם ד' המג"א שציין בשופר הגזול (לסי' תנ"ד) למצה גזולה. לענד"נ אין זה ענין להתם. דאע"ג דגם במצה לא כתיב מצתכם כמ"ש בסוכה ובפסחים (ל"ח) מ"מ כיון שעיקר מצותו הוי רק לאכלו ולכלותו עי"ז פשיטא דהוי גזל ואיי"ח בגזול משום מצוה הבאה בעבירה בבלע ולא לעסו. דבל"ז בלע מצה יצא כמ"ש בפע"פ. (ול"י למה כ' הריטב"א (בסוכה ל"ה) דבמצה ל"מ גזול או שאינו שלו רק במצה של מע"ש. והלא משכחנא גזול בבלע כנ"ל) משא"כ בשופר שאינו מכלהו וגזול כשר לכ"ע. ורק לשון הרמב"ם ה' שופר שכ' שע"כ יי"ח בשופר שא"צ ליגע. דמשמע דגם האחיזה בגופו הוא קרוי גופו כד' הר"ן ז"ל צריך ביאור ויישוב ואכ"מ לע"ע] וע"פ סברא זו עיקר החילוק דירוש' בין לולב לשופר. דלולב ביוט"ר הוי מה שאינו שלו פסול חפצא. משא"כ בשופר דהמצוה אגברא יום תרועה יהיה לכם וא"צ שיהיה שלו ע"כ הוא כשר ולא הוי מצהב"ע דאין גזל בקול. ואין הנאה בע"ז או בהקדש בקול. אבל כל זה רק אם המניעה והעבירה רק מצד אחר. גזל או הקדש. או ע"ז. אבל אם הפסול בשופר כמו בקרן של פרה. פשיטא דאין להכשיר מצד שינוי דהוי רק קול. כיון דהתורה אמרה קול שופר. שופר תרועה. וזה אינו שופר כלל. דפסולו בגופו וע"כ א"נ לדון דכלאים פסול באתרוג. כן גם בשופר יש לדון לפסול מטעם הלבוש. ואם שיש לחלק. אבל עכ"פ טעמא דקול שאני אינו שייך לע"ד. להכשירו דהא בעינן קול שופר כשר:

ב) מן אות ק"ו ולהלן בד' הט"ז שנשתנה. לא רציתי להאריך מאחר שד' הט"ז אינם מובנים. שהרי השינוי היה מכח האיסור שנתגדל מזה. וגם כלאי הכרם נשתנו הגידולין והפירות מהעץ. וזה עיקר האיסור. ואין זה ענין לנשתנה מאיסור הבא מצד אחר כמו גזל וע"ז. וראיתי שהרגישו בזה רבים באות ק"ך. ובזה יש לחלק גם מקושי' פמ"א מרובע ונרבע ונעבד שהמין כשר ודבר אחר גרם לפוסלו. ולא מכח העבירה נתגדל ונתרבה. כן ראיתי (באות קכ"ח) קושי' הפמ"א הנ"ל על הלבוש מרובע ונרבע. ומש"כ ע"ז בתשו' ב"א לא ידעתי. ורק גם כן לפמש"כ בשם כמה מחברים לחלק בין כלאים שגדלו מעבירה. כמו מורכב. ובזה נופלות הרבה קושיות שהקשה על הלבוש. ומש"כ בשמו (באות קל"ד) דלמא איצטרך למיסר לגבוה בלא נעשה ע"י אדם ובזה להדיוט שרי. אבל בנעשה ע"י אדם גם להדיוט אסור כו'. לא ידעתי מה יאמר ברובע ונרבע שע"י אדם. ואסרו הכ' לגבוה אע"פ שבא ע"י אדם. ומחמת שאיננו תח"י ול"י כל דבריו לא ראיתי להאריך בכל אלה. ובשגם שהם דברים פשוטים:

ג) באות ד'. מש"כ בשם הראשונים הרמב"ן ז"ל וסייעתו דאתרוג מבורר בקרא ששמו אתרוג. ולא ע"ש המקרה שהוא הדר. וז"ב. [ועפ"ז יישבתי בסוכה (ל"ב א') בתוד"ה דרכיה דרכי נועם. רבא לא היה שם מש"ה ל"מ קרא דהאמת והשלום כדלק'. והוא דחוק לכאו'. ולענד"נ דלקמן ע"ב בהדס לא כתבה תורה עיקר שמו. רק סימניו שהוא ענף עץ עבות. וכמ"ש בתוד"ה ואימא הכי נמי כו'. (בדל"ג א') מידי הדס כתיב כו'. וע"כ כל שיש בו סימנים אלו יש להכשירו גם הירדוף. ואביי א' שאינו דרכי נועם. ורבא א' שמ"מ כיון שהדס שנקרא כן בשמו בוודאי כשר. ואם נאמר שגם הירדוף כשר והתוה"ק כוונה לב' המינים מ"מ לא יהי' זה אמת ושלום. וכמ"ש פ"ק דיבמות שפלג עושין כד' ב"ה ופלג כב"ש כו' וע"כ אמרינן בוודאי שכיוונה למין זה שנקרא הדס סתם. ובלולב לא שייך לומר כן. שהרי התורה פירשה המין ומה שיקחו ממנו. ואם היינו אומרים כופרא היה רק זה כשר. שהרי רק מין א' הכשירה כפות תמרים. ואם חרותא היא כפות. אין זולתו כשר. וכולם יוכרחו ליטול מין זה. ול"ש טעמא דרבא]. ובל"ז עיין במג"א (סי' תע"ג) דגם לענין מרור אף דכתיב על מרורים ל' רבים. ובהם כמה מינים כשר כמו ששנינו במתני' מ"מ אין יי"ח רק באותן שנקראו מרור בשעת מ"ת. וכ"ש פרי עץ הדר. שהתורה א' לשון יחיד ומתרגמי' אתרוגין. דאותו הנקרא בשם אחר פסול ול"מ מה שנקרא כעת אתרוג. אחר שנהגו בהרכבה. ומראהו כמראה אתרוג. שאין זה שמו שניתן לו ע"פ התורה. וכמו במרור לד' המג"א:

ד) מאות י"ד י"ח. מה שרצה כ"ת לחדש. דהרכבת איסור המ"ל כגון שנטע בשל הקדש. אבל הרכבת היתר לא מ"ל דהקדש מין במינו אפילו באלף לא בטל. לענד"נ דאאל"כ. שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ט דתרומות מעשר שני והקדש גידוליהן חולין. דהקדש באילן אינו אלא קדושת דמים. ובזה הוי גידוליו חולין דומיא דמע"ש דאיירי שם במשנה תרומות שם. שעומד לפדיון. וכן כל גדולי הקדש שאינם קה"ג עומדים רק לפדיון. ומה שה"ר מד' הכ"מ (ספ"ה מה' נדרים) ליישב קו' הראב"ד שם מזה וזה גורם. דקונמות ל"ב. צדק בזה דקונמות הוי כמו קדושת הגוף וכמ"ש (בכתובות נ"ט). וע"כ אין סתירה להך דתרומות מפלוגתא דמועלין בגידולין ואכמ"ל. אבל לענין ביטול בקדושת דמים פשיטא דבטל. (ובפסחים כ"ז) דאמר הקדש אפי' באלף ל"ב לא אמרה רק בעצי שלמים דהוי קדושתן קדושת הגוף. ולענין נטיעה דאא"ל גם כשנרצה לדחוק שנטעו לעצי שלמים. דא"כ בלא"ה נטעו לעצים פטור מערלה ובנטעו לאכילה הוי רק קדושת דמים ובטל: ה) ורק בלא זה לא ידעתי יסוד דברי תשו' בית אפרים דמין בשא"מ ל"ב. דנהי דיחור של אתרוג לא בטל לאילן לימו"ן אבל מ"מ מאין לנו לומר גם להיפך דהאילן לימו"ן יהיה בטל ביחור של אתרוג. עד שנאמר שהנהו אתרוג שלם. שעכ"נ דברי הגאונים בתשו' נפש חיה דמ"מ הוי עירוב אתרוג ולימו"ן. ולא ארצה ליכנס בדבריהם במה שפלפלו בתוס' דזבחים. ורק מצינו בפרה (פ"ט) במשנה ז' דאפר פרה כשר שנתערב באפר מקלה. הולכין אחר הרוב ליטמא. ומ"מ אין מקדשין בו לרבנן דס"ל הזאה צריכה שיעור. ואין המיעוט שנתבטל משלים השיעור הזאה אף ע"פ שנתבטל ברוב. וגם אתרוג בעי שיעור. וגם בלא זה איך שייך ביטול בזה. לבד הפשוט דבדבר הניכר ל"ש ביטול. גם לבד זה איך נאמר ענין ביטול. שהוא כמי שאינו ונתבטל כמי שאינו. בדבר שנעשה לתקן המראה. שישיג מראית נויו מצד הלימו"ן ויופיו. וכמ"ד מידי דעביד לטעמא ל"ב. כיון שניכר טעמו וניתן בתוכו שיועיל תערובתו על ידו. וכמו שהרעיש הרשב"א ח"ג (סי' רי"ד). גם בעירוב סתם יינם בדבש אף ליתנו לחולה שאב"ס. וזה עיקר טעם כל דברים החשובים חהר"ל. ודבר שבמנין. שאא"ל שהדבר בטל וכמי שאינו כיון שיש לו חשיבות. ואף שהתו' בע"ז (ל"ג א') וסוד"ה האי התירו המלח שמערבין בו דם ללבנו ע"ש. היינו דלא עביד לטעמא רק לחזותא ולא מלתא היא ליתן טעם. אבל בעביד לטעמא כל דבר המעמיד ל"ב אף באלף. דבאיסורי אכילה אטעמא הוא דקפדי'. וז"ע דבר שיש לו מתירין דלא בטל רק במין במינו אבל בשא"מ בטל. וכמ"ש בתורת חטאת (כלל מ' סעיף ו') דאין נקרא ע"ש המתבטל. וע"כ בטל ואין הדשיל"מ ניכר ונקרא שמו כלל. דאינו קרוי ע"ש המתבטל רק על שם המבטלו. וע"ש (כלל ע"ד ס"ב) דגם במין בשאינו מינו בכל דבר שנותנים לתקן זה את זה לא בטל אפילו מין בשא"מ. דהרי ס"ס נודע שיש בו דבר שיל"מ ונקרא שמו עליו בתערובות. ובזה א"ש ד' התוד"ה הו"ל דשיל"מ בביצה (ל"ט א') בשני התירוצים. דגם תי' דממון אינו בעל. ג"כ הכוונה דכיון שנודע שיש למי שנתן המים ומלח חלק בעיסה ותבשיל. כבר נקרא שם בעל המים ומלח ג"כ עליו. והוי דשיל"מ ובזה יומתקו לן ד"ק של רבינו הרמב"ם (פט"ו מהמא"ס הי"ב). "יראה לי דאפילו דשיל"מ שנתערב מבשא"מ מותר כו' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה א' כל מחמצת ל"ת לפיכך החמירו בו" והש"ך וכו"פ כתבו לפרש כוונתו דמשום חומרא דחמץ החמירו ודוחק לפענ"ד לפרש כן. דאם כן למה הזכיר קרא דכל מחמצת לא תאכלו, דלשונות אלו נאמר בכל האיסורין חלב ודם. והול"ל להזכיר קרא דחיוב כרת או איסור בל יראה וכי"ב. וגם שבגוף הדין שכתב הרמב"ם שם (הלכה ט') לא הזכיר זה. ובתו"ח (כלל ע"ד) פסק דלא כהרטב"ם. והמנח"י שם הקשה גם דאיך נוכל לומר דהוי דשיל"מ כיון דאסור להשהותו ועש"ב. ולענד"נ פשוט דלפמש"כ בתו"ח בעצמו להמתיק טעם דדשיל"מ ל"ב במינו מצד שנקרא שמו עליו ובשלא במינו כבר בטל הוא ושמו. וזה עצמו כוונת הרמב"ם לחלק בין חמץ, לשאר איסורים שכל האיסורים שנתערבו אין האיסור נקרא כלל בתערובתו. אבל בחב"פ אף בתערובתו ברוב קראה התורה כל התערובות על שמו כמ"ש בפסחים (מ"ג א') על עירובו בלאו ויליף לה במ"ש תורה כל מחמצת. ומזה יליף עירובו וע"כ עירובו חשבו שלא יבטל שמו. גם בכותח הבבלי וכו' אף שיש רוב כנגדו או טעם לבד. כיון שכבר נודע שמו ונקרא שמו בהתירו. וכ"ז פשוט. וכה"ג גם שנניח סברת הב"א דיחור ילדה שנטעה בזקנה בטל היינו דוקא במב"מ. מצד שרוצה הנוטעה לבטלה ושתהיה כמותה של הזקנה. אבל בשלא במינה דחזינן שאינו רוצה שיגדל כהזקינה דא"כ למה הרכיב יחור שא"מ לא בטל. אבל דון מינה גם להיפך שאין לומר דהזקנה בטל ביחור דהרי נוטעה בכוון בזקנה שאינו מינו שיהיה לו תיקון בטעמו או בצביונו ומראהו שיתראה בגוון הזקנה ובאתרוג חזותא מלתא היא שהתורה קפדה בו על הידור מראה של האתרוג. ואיך נאמר שהלימו"ן בטל והוא כמו שאינו. ואף ע"פ שכל זה דברים פשוטים הארכתי מצד באין דבריו מובנים אלי והספר אינו תח"י. ואולי יש טעם וסברא. ע"כ פירשתי שיחתי:

ו) וגם במה שראיתי שהביא בשם התשו' דיש להקל בזה מצד דזוז"ג. לענד"נ דאין זה. ולולא יראתי מכמה סברות ראשונים ואיזה גאונים אחרונים הייתי אומר. דנתערב להם. תערובות מינים. עם זוז"ג. וכבר כתב הר"ן (בתשובה ע') דודאי כי שרינן זוז"ג היינו כשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם לבד. אבל כל שנתערב שם גופו א"א להתירו כו'. ולא התירו זוז"ג אלא בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה שאין גוף האיסור ע"ש כה"ע וסיים שם "והכא אי אמרינן חזותא מלתא היא הרי הוא כאלו גוף האיסור שם". ומדבריו למדנו דל"א זוז"ג רק היכא דאין הגידול מעיקר האיסור ג"כ. ומש"א שם "דא"נ יש שבח עצים בפת הוי כעירובו ול"א ביה זוז"ג, וגם ממ"ש הר"ן בע"ז פ"ג למדנו דרק אחר הביטול דאין חשש מצד תערובתו שכבר בטל כמו מחמץ דתרומה שזכר שם בתשובה או בנמי' וצ"ל שכולו אינו אלא גורם ולא עירובו. בזה איננו נכנס לאיסור מצד גרמתו כיון שיש גורם אחר. ונשאר כמו שהיה בחזקת היתר וע"כ ל"א (בחולין פ') לענין חוששין לזרע האב דפליגי בזוז"ג ולא הזכירו כלל מזה [ואף שהתוד"ה מכאן כו' נ"ח א' שם נתעוררו בזה. דבריי לסברת הר"ן ז"ל] רק לענין טריפה ששם לא חזינן שום ריעותא בוולד ורק דנינן בגורמים. והולד חזינן שהוא כשאר ולדות ורק שא' ממולידיו יש בהם איסור ובזה אמרי' זוז"ג. אבל כשאנו דנין על מהות הנולד שנולד משני מינים זהו תערובות ולא זוז"ג. וידעתי שיש להאריך ולברר בזה מכל המקומות הנוגעים בזה. אבל אני לא באתי עתה למדה זו. רק מה שעוררני רעיוני מידי עברי בתשובתו. בשגם התאחרו דבריי עד כה. אשר הנני כותב בחפזון גדול לא ישוער. הצעתי רק הרעיון בכללו. אשר לפ"ז בנדון האתרוגים שיש כאן תערובות מינים. אתרוג ולימו"ן. וחזינן דלענין איסור והיתר אזלינן בתר אילן שמרכיבין בו ולא אחר היחור. בין לקולא בין לחומרא ואם גם לא נסכים למהר"ם אלשיך שהיחור בטל לגמרי. אבל מכל מקום הוי כתערובות שני מינים ואיך נוכל לומר שכולו אתרוג. ורחוק בעיני לומר דאף שנאמר שבהם מעורב חלק לימו"ן היינו רק מה שהמיץ רבה בהם כמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל. וא"כ הוי רק חסרון בפנים. דמלבד דמי יחליט שכן הוא שחצוניותו כולו אתרוג ובא מהיחור. והמיץ כולו רק מבפנים. מה שזה נגד הסברא גם נגד החוש. שהרי ראינו שהלימו"ן פעל בחצוניותו יפוי המראה גם כן. וגם אם נאמר שפנימיותי נתערב לימו"ן. מכל מקום מפסיק בין חלקיו מזל"ז. ושנינו בעוקצין (פ"ב מ"ג) הרמון כו' נימוק מקצתו אינו מצטרף שלם מכאן ומכאן ונימוק באמצע אינו מצטרף. וכמו כן כיון שבל"ס חלקי הלימו"ן אינם מצטרפים. כשהם באמצע חוצצים שלא יצטרפו חלקי האתרוג זל"ז. וגם מי יוכל לשער אם נשאר בחלק האתרוג שיעורו בשלימות. וידעתי בטח כי בל"ס דברו בכל זה בד' החשובות. אבל אינני מופנה לעיין בם. רק פעמים עיינתי בתשו' שציין במה שישנם תח"י ואכמ"ל עוד:

ז) והנה אחר אשר עברתי יותר ממחצה תשובתו. ולקצר אני צריך. ע"כ הנני חותם בקצרה. ולא לדינא צריך לדידי ומטלעתי שכבר דשו בו גאוני קדמאי ובתראי. ירק אומר בענין אתרוגי קארפו ודאי דהגאונים הג' מדורות שעברו ויי"ח בהם כתורה עשו. ואף שגם מאז היה ערעור על הרכבתם. מכל מקום ראיתי באיזה תשובות מאותו זמן שהאריכו ואף שהעלו לאיסור מ"מ חתמו שבא להם גב"ע מהגאון אבד"ק טריעסט. בתו"ע שאין בהם מורכבים. וע"כ צדיקי עולם לעולם נשמרו מאז מן המכשול והטעות ח"ו. ולא יאונה לצדיק כו'. אבל לא ידעתי אם נוכל לסמוך ע"ז בדורינו זה כנודע ומפורסם מרבנים אותם מחוזות ועדותם והשגחתם בכאלה:

ח) ובענין אתרוגי אה"ק גם לבד המסורה מדורות קדומים. ואשר נראה מהמהר"ם אלשיך ז"ל שהיו נזהרים מהמורכבים גם דורות הקדומים וכן חכמי צפת רבני' ושופטי' היו מרחיקים האיסור עד מאד ולא כמו שראיתי למי שכתב שרק הר"מ אלשיך והרמ"א ולבוש. הם שחדשו האיסור מורכבים]. ועם כל זה היו יוצאים חובתם באתרוגי אה"ק שגדלו שם. וכנראה מתשו' מבי"ט. ואין מסורה יותר טובה מזאת. שהרמא"ל והמבי"ט היו באותו הדור ועדותם נאמנה ונאמרה זה שלש מאות שנה. והעידו על איסור המורכבים מקדם. ועל היתר אתרוגים הנטועים וידועים באה"ק שמשתמשים בהן מאז. ושמעתי כעת בבואי לאה"ק. שבשנים מקרוב נתעוררו רבני ירוש'. ושלחו שני ת"ח המפו' בתוי"ר ובקיאים במטעים. לבדוק באילני אתרוג אם לא נתערב בהם מורכבים. וא' מהם סיפר לי סימנים להכיר המורכבים. וידעתי גם מסוחרי אתרוגים שבירוש' א' גדול בתורה ויראה טהורה. שבמסחרו לקנות האתרוגים. חוקר ודורש. ובודק באילנות אם נתערב בהם ממטעי מורכבים. ואם ימצא רק חשש וחשד. לא יביט אל נויים ויופיים. אשר ע"כ בטח לבי. אשר כל החיל אשר נגע יר"א בלבם יבחרו לקחת למצוה מפירות הארץ הקדושה. וזה רבות בשנים שמעתי מידידי הרב המאוה"ג מ' משה נ"י אבד"ק יעדוואבנא. אשר כ' אביו הרב הגאון הג' וציס"ע מוהר"י אייזק חבר זצ"ל [הוא הגאון בעהמ"ס בית יצחק על קבוע וס"ס. וס' פתחי שערים על קבלה] שבשנה האחרונה לחייו הובא לפניו אתרוג מאה"ק ושמח מאד עליו ואשרי יבחר ויקרב להעלות זכרון קדושת האדמה וגידולי' בימי שמחתינו. ובכלל מחזיקנא ליה טיבותא שירד להציל ולהצדיק הצדיק דמעיקרא אא"ז הגאון הלבוש ז"ל ולפתוח בזכות אה"ק ויושביה. ומי יתן ויהי' שומע לו. והסכמתי שלוחה בזה ג"כ:

והנה הוכרחתי להפסיק באשר ארכו הימים. וביחוד בהגיע אלי מכתבו מירח העבר אשר מתפלא על העדר תשובתי עד הנה. ומה גם אשר הגיעו ימי הפקודה. והנני חושש ביותר לעבור על בל תאחר עוד. והתאמצתי בכתיבה זו המעט וגם זה בכמה פעמים. כי קשה עלי הכתיבה עתה ל"ע. והנני חותם בברכה שים שלום. וברכת השנים יכוי"ח בסשצ"ג לאלתר לחיים טובים ארוכים וברוכים. מתוקים ומתוקנים. כנפשו היקרה ונפש ידידו דו"ש ומכבדו כערכו הרב. ביום ועש"ק לסדר פרי האדמה אשר תביא מארצך מאתרו"ג (לפ"ק) אה"ק במושב יאוד ת"ו:

מרדכי גימפל:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה