אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן מב

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן מב

שלמה אורח חיים סימן מא

ב"ה יום ח' אייר שנת תר"ן לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה לכבוד אוהבי ה"ה הרב הגאון הגדול. סיני ועוקר הרים. אפרתי. החסיד המפורסם. נ"י פ"ה עה"י. פאר הדור. נשיא בארץ הקדושה כקש"ת מו"ה שמשון ארינשטיין שליט"א אבד"ק קאליש. יע"א. לפני שמש ינון שמו: אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:

יקרת מכתב כ"ג רצוף אהבה בלוית קונטרסו הערות על קונטרסי פע"ה ועל חיבורי בכורי שלמה קבלתי ברוב רגש ששון מצאתי דבריו ואוכלם והיו בפי לשד השמן ושמחתי לראות משלומו הטוב בעזה"י ומשלו' תורתו. יגדיל ד' כסאו לנצח. ועתה הנני להשתעשע בדברי קדשו כדרך התורה וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

א) הנה כ"ג כ' לתרץ קשיית האחרונים דמנ"ל דנעקר שם הפרי היוצא מהיחור בדומה לו. ע"פ דברי הט"ז והנקה"כ ביו"ד (סי' צ"ב ס"ק ט"ז) ולפ"ז לפמ"ש הפמ"ג במ"ז שם דלר' אפרים לית לי' הך סברא הדרא קשיית האחרונים לדוכתא. עכת"ד. ולפענ"ד יש להעיר בו דבנ"ד גם רבינו אפרים מודה דנתקלקל שם אתרוג. דשאני התם דמיירי ממין במינו. ורק משום דכח היתר מעורב בו. מ"ה תלי זה בפלוגתא זו של ר"א. אולם בנ"ד דהרכיב יחור של אתרוג בלימו"ן בוודאי נשתנה טעמו וממשו ומקרי מין אחר לכ"ע: ב) ומה שהביא כ"ג במה שכ' כבוד אביו הרה"ג המנוח זצ"ל במה דנסתפקו האחרונים בהא דאמרינן בחולין (דף צ"ח ע"ב) בהא דרבא ל"נ אלא לטע"כ. דטע"כ לאו דאורייתא אם הוא מטעם ביטול או מצד כל שנתערב לא אסרתה התורה והוכיח מהר"ן דאינו משום ביטול דאי מדין ביטול גם אם טע"כ אינו מה"ת מהדין דאסור וכן מצא אח"כ ראי' זו בשו"ת הגרע"א (סי' קס"ו). וע"ז השיג כתר"ה דגם אם נימא דהיא מדין ביטול יש מקום דמ"מ גם לר"י בטל דכיון דלא גלי קרא היותו כעיקר שוב מתבטל דאינו כמו דם הפר ודם השעיר. עכת"ד היקרים. ולפענ"ד יש לתרץ דברי הגרע"א ודברי אביו הרב המנוח ז"ל. דהנה המר"ם ברבי (בדרשותיו לשבת הג') בפתיחה הקשה האיך אפשר דס"ל לרבא מב"מ במשהו כר' יהודה הא עיקר טעמי' דר"י משום דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודם הפר מרובה ולא בטל. וזהו למ"ד דמערבין לקרנות ורבא ס"ל כמ"ד דא"ר ל"ת אעל"מ. וע"כ דס"ל דאין מערבין לקרנות כתמורה (דף ד'). וא"כ ליכא למילף מדם הפר כיון דלא הי' מעורב. והמציא ראי' נכונה לרבא דמב"מ לא בטל ול"צ למילף מולקח מדם הפר דיכולים למילף מהגעלת כלי מדין ביורות גדולות. דלר' יהודה דמב"מ ל"ב י"ל דטע"כ דרבנן אף בכלי מדין. והא דבעי הגעלה שמא ישתמש בו במינו דבמשהו אסור ואז טכ"ע דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ושפיר היו מגעילין היורות גדולות כתירץ הב' של הריטב"א על קשיית ראשונים איך הגעילו יורה גדולה. ומתורץ קשיית הכרו"פ (בסי' צ"ח) עכ"ד מהר"ם ברבי יע"ש. לפ"ז א"ש דברי הגרע"א ודברי אביו הרה"ג זצ"ל. במה שהוכיחו מהר"ן ז"ל דטע"כ לאו דאורייתא אינו מדין ביטול דאי משום ביטול לא הי' בטל לר"י אף דאינו דומה לדם הפר. אולם יש לתרץ דברי כתר"ה לפי מה שתירצו האחרונים קשיית מהר"ם ברבי והעלו דאף מאן דס"ל אעל"מ י"ל דס"ל מערבין לקרנות. וא"כ שוב איכא למילף מדם הפר. ויש מקום לדברי כתר"ה:

ג) ומה שהעלה כ"ג דגם אם נימא דריחא מלתא אסור מה"ת מ"מ אינו דומה לדם הפר היותו אוסר משום מב"מ. והתוס' דע"ז דכ' דאוסר בחמץ היא דגם באינו מינו חמץ במשהו משא"כ בריח אם בא"מ אינו אסור גם במינו אינו אוסר גם לרב כנ"ל עכתד"ק. נלפע"ד ראי' ברורה לדבריו ממשנה מפורשת תרומות (פ"י מ"ג) הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר כו' יע"ש בברטנורה. ואמרינן על זה בפסחים (דף ע"ו) מאי לאו תנאי הוא דמר סבר ריחא לאו מילתא היא ומר סבר ריחא מילתא היא ללוי ודאי תנאי היא עכ"ל. ויע"ש ברש"י דלוי ס"ל כר' יהודה דריחא לאו מילתא היא. ויע"ש ברש"י דקיי"ל כלוי ויעי' ברא"ש סוף פ' בתרא דע"ז (סי' ח'). ולכאורה הי' קשה לי לפי מה שהעלה הרי"ף בחולין בסוגיא דריחא מילתא בטעמא דרב דמ"ה סובר ריחא מילתא משום דלטעמי' אזיל דסובר מב"מ במשהו וריחא הוי משהו עכ"פ יע"ש. א"כ איך ר' יהודה מתיר במתני' דתרומו' הא ר' יהודא לשיטתי' במנחות (דף כ"ב.) דס"ל מין במינו לא בטיל וכיון דריחא לא נפיק ממשהו עכ"פ איך יכול לסבור ריחא לאו מילתא היא. בשלמא לאביי בזבחים (דף ע"ט.) דאמר הא דידי' הא דרבה א"כ ס"ל לר' יהודא דמב"מ בטל א"ש. אבל לרבא שם דס"ל דר' יהודא ס"ל מב"מ לא בטל הדרא קושייתי לדוכתא. אולם לפי מה שהעלה כת"ר א"ש. דנהי דר' יהודא ס"ל דמב"מ ל"ב. לטעמי' אזיל דס"ל דילפינן מדם הפר. א"כ בריחא דלא דמי לדם הפר שוב מקרי אינו מינו מ"ה מודה ר"י דריחא בטיל וא"ש דברי לוי שס"ל דריחא לאו מילתא היא אף דעכ"פ משהו איכא: ד) לכאורה יש לדחות ראי' זו די"ל דס"ל ללוי דריחא לאו מילתא היינו דגם משהו ליכא. ומ"ה א"ש גם לר' יהודא דס"ל דמותר אף דס"ל מב"מ ל"ב. די"ל דגם ר' יהודא ס"ל דריחא גם משהו ליכא. אולם ז"א. חדא דרחוק לומר דר' מאיר יסבור ריחא מילתא היינו דחשוב טעם. [כי ר"מ ס"ל מין במינו בטל וע"כ דס"ל דהוי טעם גמור ולא משהו] ור' יהודא יסבור דריחא גם משהו אינו. זה הוי פלוגתא רחוקה. וכלל בידן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן. אע"כ דר' יהודא מודה דעכ"פ ריחא משהו איכא. ולכתחלה אסור משום אין מבטלין איסור לכתחלה ובדיעבד מותר דבטל כמו שהעלה מעכתר"ה וקשיא לר' יהודא דס"ל מב"מ ל"ב. אלא מוכרח לומר כמו שהעלה מר דאם בא"מ אינו אסור גם במינו אינו אוסר כיון שאינו דומה לדם הפר ודם השעיר וא"כ יש ראי' מהימנא לדברי כתר"ה:

ה) הנה כ"ג העלה דהרי"ף ורש"י ס"ל דמה"ת אסור לבטל איסור ומ"ה גם בריח אסור דס"ל כריטב"א בהלכותיו דהוא איסור חפצא ומ"ה אסור. לבטל מה"ת. ונלפע"ד להביא ראי' לדבריו דרש"י לשיטתי' במס' כריתות (דף י"ד.) ד"ה איסור הנאה שס"ל דאיסור מאכלות הוי איסור חפצא יע"ש. [אולם צ"ע דהריטב"א סותר עצמו דבחי' הריטב"א נדרים (דף כ' ע"ב) ד"ה ג"ה העלה דכל איסור מאכלות לאו איסור חפצא הוא אלא איסור גברא]: ו) ומה שחידש כ"ג דגם להריטב"א שס"ל דכל איסור הוא איסור חפצא דוקא האיסור שהוא שוה בכל. אבל באיסור שאינו שוה בכל מודה להר"ן דהוי רק איסור גברא. וחידש דבזה לכ"ע רק מדרבנן אסור לבטלו. וממילא במקום שא"א לבוא לידי נתינת טעם לא גזרו עכת"ד. דבריו ברורים כשמש וא"צ חיזוק. ונלפע"ד לתרץ ע"פ דבריו קשיית האחרונים שהשיגו על הנוב"י (מהד"ת חיו"ד סי' מ"ה) שהעלה דדוקא לבטל טעם הוא די"א דביטול איסור לכתחלה הוא דרבנן. אבל ביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין מה"ת יע"ש. והקשו דלפי דבריו הדרא קושיית הפר"ח (בס' צ"ט סק"ח) ממשנה דמס' תרומות מגורה שפינה ממנו תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו נותן לתוכה חולין והקשה לדעת הסוברים דביטול איסורין אסור מה"ת היכא מקילין כולי האי. אלא מוכח כדעת התוס' והר"ן דביטול איסור מותר מה"ת. אלו דברי הפר"ח. ולהנוב"י דיבש ביבש לכ"ע אסור לבטל מה"ת. א"כ קשה טובא ממשנה דתרומות דבמגורה הוא חטים ושעורים דהוא יבש ביבש והאיך מקילין לכתחלה לערב עכ"ד. אולם לפי מה שהעלה כתר"ה א"ש דברי הנוב"י. דהא תרומה ג"כ הוא איסור שאינו שוה בכל דלכהנים הוא היתר ומצוה ולא הוי איסור חפצא א"כ מבטלין מה"ת. וכיון דמכבד כדרכו מקרי א"א לבוא לידי נתינת טעם מ"ה לא גזרו בזה אף מדרבנן וא"ש דברי הנוב"י [באופן אחר נוכל לתרץ קשיית האחרונים על הנוב"י ע"פ מה שכ' בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רכ"ג) דאינך מפרשי דמתני' דמגורה מיירי בתרומה דרבנן יע"ש. וא"ש דברי הנוב"י. אולם לפי מה שפירש הרשב"א דהרמב"ם פירש המתני' דמיירי בתרומה דאורייתא הדרא קושיית הפר"ח לדוכתא. ומוכרח לתרץ כתירוצי הראשון ע"פ מה שהעלה כתר"ה וא"ש דברי הנוב"י]:

ז) אולם לכאורה קשיא על דברי כתר"ה. דלפי דבריו איך נפרנס מתני' דתרומות (פ"י מ"ג) הנ"ל דקתני הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית כו' ר"י מתיר. משמע דדוקא בדיעבד מתיר אף דס"ל ריחא לאו מילתא היא. לשיטת התוס' וסייעתי' הי' לו לומר יותר רבותא דאף לכתחלה מותר לרדות הפת וליתנה ע"פ חבית יין של תרומה. כיון דתרומה אינו איסור שוה בכל ואינו איסור חפצא ומותר מה"ת לבטל והא בזה לא הוי רק ריחא דהוי רק משהו ואינו יכול לבוא לידי נתינת טעם. א"כ שוב מותר אף לכתחלה לבטל לפי סברת כת"ר. ואפילו לשיטת רש"י והרי"ף ז"ל שס"ל דלמ"ד ריחא לאו מילתא עכ"פ לכתחלה אסור. ג"כ קשה לפי מה שהעלה כת"ר דסברת הרי"ף ורש"י דלכתחלה אסור מטעם אין מבטלין איסור לכתחלה. וא"כ באיסור שאינו שוה בכל ובמקום דלא יבוא לנתינת טעם מודו דגם לכתחלה מבטלין. א"כ הדרא קושייתי לדוכתא. דהי' לו לר' יהודה לאשמעינן דאף לכתחלה מותר ואין לתרץ דאתי לאשמעינן רבותא לר"מ דגם בדיעבד אסור ז"א דהא אמרינן בעירובין (דף ע"ב ע"ב) כחא דהתירא עדיף [ויעי' בריש ביצה כחא דהתירא עדיף ובתוס' שם:

ח) ונלפע"ד לתרץ ע"פ מה שחידש הצל"ח בביצה (דף ב' ע"ב) ד"ה כחא דהתירא עדיף דדוקא בדאורייתא כחא דהתירא עדיף אבל בדרבנן כחא דאיסורא עדיף דהא מספיקא אזלינן להקל וכח האוסרים עדיפא. ובמוקצה ונולד שאני דחמיר כמ"ש התוי"ט או משום דשיל"מ ספיקו להחמיר יע"ש. ודברי פח"ח. לפ"ז א"ש דברי כתר"ה. ע"פ מה שהעלה כבודו דהיכא דהאיסור אינו שוה בכל רק מדרבנן אסור לבטל לכתחלה. א"כ בנ"ד במתני' דתרומות דתרומה אין איסורו שוה בכל רק מדרבנן אסור לבטלו לכתחלה. שוב בזה כחא דאיסורא עדיף לאשמעינן דלר"מ אפילו בדיעבד אסור. ומתורץ קשייתי על דברי כת"ר. [אולם יש להעיר על דברי הצל"ח מדברי הש"ס בברכות (דף ס'.) דמבואר שם לענין ברכה דרבנן כחא דהתירא עדיף והרגיש בזה בשו"ת כתב סופר (חא"ח סי' ס"ג) ויש ליישב]:

ט) ומה שהעיר כ"ג על דברי הריטב"א חולין (דף צ"ז.) בקדרה שבישל בשר לא יבשל חלב דאיירי אף באב"י וס"ל נטל"פ אסור. וע"ז העיר דהו"ל סרוח מעיקרא דלכ"ע מותר עכ"ד והניחו בקושיא בכאן. ונלפע"ד לתרץ לפי מה שהעלה הרשב"א בתה"ב (בית ד' ש"ד) וז"ל וכן הדין לקדרה שבישל בה בשר אסור לאכול בה חלב אע"פ שאינה בת יומא ואע"פ כשבלעה התירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב דכל שבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם בתוך דופני הכלי רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחלה מיהא עכ"ל. ומקורו מע"ז (דף ס"ח.) יע"ש. א"כ מתורץ קושית כתר"ה. דנהי דסרוחה מעיקרא מותר לכ"ע. מ"מ בזה דבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם בתוך דופני הכלי רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו. ואינו דומה לסרוחה מעיקרא לפי מה שהעלה הר"ן בסוף ע"ז כיון דהבליעה מצד עצמה היא ראוי' לאכילה ורק התערובות אינה אוסרת. ולכן חל עלי' האיסור נותר. ובעי שבירה במקום שריפה ע"ש. א"כ פשוט דאינו דומה לסרוחה מעיקרא דכבר כ' הרשב"א והר"ן ז"ל דבסרוחה מעיקרא בעינן דוקא שיהי' נסרחת עד שלא יהי' ראוי' לאכילה. והבליעה בקדרה ראוי' לאכילה היא. והאריך בזה רבו של כ"ג הוא הגאון בעל ס' שער שמחה (בשער א' בענין נוטל"פ) יע"ש. לפ"ז מתורץ היטב קושייתו דמר על הריטב"א ז"ל. דדוקא בסרוחה מעיקרא דהוי כעפרא בעלמא ואינו ראוי לאכילה כלל מ"ה גם למ"ד דנטל"פ אסור מודה דבזה מותר. אבל בבלועה בקדרה דהבלועה בעצמה ראוי' לאכילה רק בתערובות פוגם למ"ד דס"ל נוטל"פ אסור אוסר התערובות. וא"ש דברי הריטב"א דאינו רשאי לבשל חלב בכלי בשר אף באב"י כיון דהבלועה עודה ראוי' לאכילה יכול לחול על טעם הבשר הבלוע שם בשר בחלב (ולפ"ז א"ש דברי הרא"ה שם שחולק על הרשב"א וס"ל דמותר מפני כשבלעה התירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בב"ח. דהרא"ה לשיטתי' דס"ל דקדרה שאב"י נפגם לגמרי והוי כנבלה שאינה ראוי' לגר וכ"כ בחינוך פ' ראה (מצוה תס"ז). ומזה ניכר בעליל שהחינוך הוא הרא"ה כמ"ש בס' דברי שאול ביו"ד (סי' ק"ג ס"ה) יע"ש. א"כ שוב דומה לסרוחה מעיקרא דבזה לכ"ע מותר אף למ"ד נוטל"פ אסור כמ"ש כתר"ה. אולם הריטב"א י"ל דס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל וא"ש.] ומתורץ קושייתו דמר בטוב טעם:

י) ומה שתמה כ"ג באות ז' וז"ל אמנם במ"ש דגם כל דפריש ל"א בזה לדעתי אינו כו' דניהו דאינו מתבטל ברובא מ"מ נימא כל דפריש דמרובא הוא כמו בכל קבוע כו' עכת"ד. הנה לא עלי תלונתו כי הבאתי זה בשם הס' שושנת עמקים (כלל י"ד) יע"ש. לכאורה נוכל להביא ראי' לדברי כת"ר מדברי הר"ן בביצה (דף ז') ז"ל ומהא משמע דאפילו בדשיל"מ אזלינן בתר רובא משום דלא איתחזק איסורא כו' יע"ש. וכ"כ הר"ן בסוף פ' אין צדין וז"ל ואע"ג דקיי"ל דדשיל"מ אפילו באלף ל"ב היינו דוקא בביטול משים דודאי נתערב שם איסור ואיתחזק בוודאי שם איסור אבל היכא דאנו דנין אם יש שם איסור כלל זה מהני אפילו בדשיל"מ. ומ"ה אזלינן בתר רוב דרובן של ביצים לאו בני יומן נינהו כו' אבל למיזל לביתא דידהו דהו"ל מקום קביעתן אסור דלמא איכא חד דמזבן בני יומן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש. וכ"כ המל"מ בה' מעילה (פ"ז ה"ו) יע"ש. א"כ מוכח לכאורה כדברי כת"ר דאף דלא שייך ביטול והוי קבוע מ"מ אמרינן בי' כל דפריש ויעי' בסידורו של שבת ח"ב בשו"ת בפתיחה. אולם באמת אינו ראי' לפי מה שהעלה ביש"ש פא"ט סי' ו') דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע בדבר שיש היתר למחר דאינו להוט כ"כ לקחת אותו באיסור כיון דיש לו היתר למחרתו. וכ"כ הפר"ח (בסי' ק"י) ליישב סתירת הש"ע (מסי' ט"ו) באותו ואת בנו דלא גזרינן התם שמא יקח מן הקבוע משום שלמחר מותר בלא"ה יע"ש. ונראה שכן הוא גם דעת הר"ן הנ"ל. דאל"ה אפילו הנכרי הביא לבית ישראל נגזור שמא ילך לביתו ויקח מן הקבוע אע"כ דס"ל דכיון דהוי דשיל"מ דלמחר יהי' מותר לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע. אבל לעולם כשהאיסור אין לו מתירין בקבוע שאינו ניכר גם פירש ממילא שלא בפנינו אסור גזרה שמא יקח מן הקבוע [יעי' במג"א סי' תקנ"ג ס"ק י"ג שהעלה דאף דרוב מוכרי ביצים ביו"ט הם מאותן שנולדו כבר לא שרי מטעם רובא משום דהוי דשיל"מ אף דלא איתחזק איסורא יע"ש. א"כ יש לכאורה ראי' לדברי שושנת העמקים דכיון דאינו בטל ברובא גם כל דפריש לא מהני כיון דהוי קבוע שאינו ניכר אולם יש לדחות דאינו ראי' דשאני התם כיון דהוי דשיל"מ מחמרינן בזה דעד שיאכלנו בספק יאכלנו בוודאי היתר והא כל דפריש הוי רק ספק כמ"ש באספ"ז בב"מ (דף ט' ע"ב). אבל בשאר איסורים אמרינן כל דפריש]:

יא) לכאורה יש להביא ראי' לדברי כתר"ה מדברי התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"ב) ד"ה הנסקלין בנשרפין וכו' ניזל בתר רובא. ותירצו התוס' דהו"ל קבוע כו' יע"ש. ויש להעיר בדברי התוס' למה לא כתבו התוס' לבטל ברובא. אע"כ כסברת כת"ר דכיון דהיתר באיסור ל"ש ביטול מ"ה מקשים התוס' רק דניזל בתר רובא פי' משום כל דפריש מרובא קפריש. וכעין זה הוכיח הפלתי (בסי' ק"י ס"ק י"א) מדברי תוס' אלו דאדם באדם לא בטיל. מ"ה דקדקו התוס' שלא כתבו דלבטל ברובא. רק דניזל בתר רובא. רק שהשיג הפלתי על זה דמדברי התוס' בנזיר (דף י"ב.) לא נראה דאדם באדם ל"ש ביטול. יע"ש. אולם לפי מה שהעלה כת"ר א"ש גם בנזיר. דשם מקרי איסור בהיתר כמובן. וא"כ יש השגה על דברי השושנת עמקים כמ"ש כ"ג באות ז': יב) אולם נלפע"ד דבאמת אינו השגה דהשושנת העמקים העלה רק דהיכא דל"ש ביטול בתערובות מקרי קבוע. וא"כ כל זמן שלא נפרש ממילא שלא בפנינו מקרי קבוע. ולכן אם לקח מן הקביעות או אפילו פירש לפנינו לא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש. ומ"ה א"ש מה שכ' המל"מ והמנחת כהן דאם נתערב חתיכת שחוטה בין שני חתיכות נבלה ולא ניכר. ואכל אחד מהתערובות דאינו לוקה אף דהרוב נבילות לא אמרינן בזה כל דפריש כיון דפירש לפנינו או כיון דלקח מהקביעות. אבל לעולם אם פירש חתיכה אחת ממילא שלא בפנינו ואכל אותו חתיכה בזה מודה המל"מ והמ"כ והשושנת עמקים דלוקה. דבזה בוודאי אמרינן כל דפריש ורובא נבילה ולא גרע מקביעות חניות דג"כ מהני אם פירש ממילא שלא בפנינו. ואף דתלוי בפלוגתא דהרשב"א והש"ע והרא"ש והטור והש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק ל"ו) בקבוע שאינו ניכר אם מהני פירש ממילא שלא בפנינו. אולם בנ"ד גם לשיטת הרא"ש וסייעתי' אמרינן כל דפריש. כיון דמה"ת אמרינן בזה כל דפריש מרובא דנבלה פריש ולוקה עליו איך שייך בזה לומר גזרה שמא יקח מן הקבוע. דגזרה זו שייך להחמיר במקום שהרוב היתר. ואז מותר מה"ת מטעם כל דפריש מרובא דהיתר פריש. בזה שייך לומר דרבנן החמירו בזה מצד גזרה שמא יקח מן הקבוע. אבל במקום דהרוב הוא נבילות ומה"ת כל דפריש מרובא דנבלות פריש ולוקה עליו. איך נימא בזה גזרה שמא יקח מהקבוע להקל ע"י הגזרה דנימא שיהיה רק כמחצה על מחצה. ויעי' בר"ן סוף פ"ב דפסחים וז"ל דכיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל, עליו אלא להחמיר עליו כ"כ ב' הרמב"ן. וא"כ ה"ה בנ"ד. ואפילו למה שהשיג הר"ן על הרמב"ן שם וז"ל לא נהירא לי שאילו הי' מה שאנו אומרים אפילו באלף ל"ב מדאורייתא יפה הם אומרים כו' יע"ש. והא בנ"ד מה"ת היכא דאיכא רובא להיתר אמרינן בי' כל דפריש מרובא פריש ומותר מה"ת ובאו חז"ל בגזרה זו להחמיר על התורה. אבל ברוב דאיסור דמה"ת אסור ולוקה עליו איך יעשו גזרה להקל על ידה וזה פשוט וא"צ לפנים. וכ"נ במנחות (דף כ"ג.) למ"ד דשחוטה אינה בטלה בנבילה דמיירי בזה האופן שעדיין התערובות קיימת יע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה השחוטה. ולא מיירי כשפירש ממילא חתיכה אחת שלא בפנינו. ומ"ה א"ש דכיון דס"ל דשחוטה אינה בטלה בנבילה מ"מ הוי קבוע כמחצה על מחצה ובר"ה ספיקו טהור. ולא אמרינן בזה כל דפריש מרובא דנבילות קפריש כיון דמיירי שלא נפרש מן התערובות רק טהרות נגעו בחתיכה אחת מהתערובות הזה. אבל לעולם אם פירש מזה התערובות ממילא שלא בפניו. אז באמת אמרינן כל דפריש מרובא דנבלות קפריש ומטמא הטהרות. וה"ה לענין איסור. וא"כ קשה שפיר קושיית הגאון מנאשעלסק שליט"א על התוס' בזבחים (דף ע"ח.) והמל"מ והמ"כ. וצריכים לתרץ כמו שתרצתי שם בקונטרסי פרי עץ הדר (סי' כ"ה אות ס"ג) יע"ש. ומתורץ השגת כ"ג באות ז' מה שהבאתי לעיל באות י':

יג) ומה שתירץ כ"ג דברי האלשיך ע"פ דברי המרדכי חולין ביבמה שרקקה דם כיון דתחלת ביאתן ע"י תערובות לא בטל הוא דבר נחמד. [וגם הגאון המנוח בעל נפש חיה בקונטרסו (סי' א') תירץ כן דמ"ה ל"ש בזה ביטול] ויעי' במל"מ בפ"א מה' מו"מ וביו"ד (סי' י"ד) ובנוב"י (מ"ת חיו"ד סי' נ"ד נ"ה) ובכרו"פ (סי' י"ד ובסי' ק"ב) ובח"ד (סי' ק"ו) לענין אפשר לסוחטו שהעלו לסברת המרדכי דמה אם באו שניהם כ"א עי"ת א"מ מכ"ש היכא דהאיסור עמד בפ"ע דיפה כחו וההיתר בא עי"ת ודאי אינו מבטל האיסור רק דאם ההיתר עמד בפ"ע והאיסור נולד בתערובות אז בטל אפילו בדשיל"מ כיו"ד (סי' ק"ב) יע"ש. אולם לפי מה שהעלו האחרונים בדעת המרדכי. פלא הוא איך יפרנס המרדכי סוגיא מפורשת בנדרים (דף נ"ח ונ"ט) דאמרינן שם דגידולי היתר מבטלים האיסור אף שהאיסור עמד בפ"ע מקודם יע"ש. ומצאתי את שאהבה נפשי בס' מנחת חינוך (מצוה ג' גה"נ) שעמד בזה. וחולק על האחרונים הנ"ל ותירץ דסברת המרדכי דוקא שבאו שניהם עי"ת. אבל אם בא אחד קודם חבירו אפילו אם הנתבטל בא קודם כיון דלא בא עי"ת בטל דכן היא גזה"כ גבי רוב דילפינן מסנהדרין. ובעי שיהי' דומה להם. ושם לא משכחת לה שיאמרו כולם בב"א רק בזא"ז ואז דוקא בטל ברוב. ומ"ה בבא לעולם עי"ת בבת אחת דאינו דומה לסנהדרין לא בטיל יע"ש. והנה לפענ"ד תירוצו דחוק ואתי מרחוק. אולם הקושיא שלו עצומה ופלא על כל האחרונים הנ"ל שלא הרגישו בזה:

יד) ונלפע"ד לתרץ קושית המנחת חינוך על המרדכי מנדרים שם. ע"פ מ"ש הרא"ש שם (בדף נ"ז ע"ב) ד"ה גידוליו היתר ועיקרו אסור וז"ל פשיטא לי דגידוליו מותרין אפילו לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. אלמא אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וה"ה נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטל. כי קא מבעי לי אם רבו גידולי היתר על העיקר אם מבטלין אותו ברוב ואע"ג דעיקר לא מבטל גידולין היינו משום שגידולין חשיבי שתמיד גדלין והולכין. או דילמא כי היכא דלא מבטלי עיקר לגידולין הכי נמי לא מבטלין גידולין לעיקר ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא ניתוספו גידולין על העיקר עכ"ל. ופשט לי' מבצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. אלמא גידולין מבטלין לעיקר יע"ש. וא"כ ע"כ הסברא דמ"ה גידולין מבטל לעיקר כיון דחשיבי גידולין מן העיקר. אבל העיקר אינו יכו לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין כמ"ש הרא"ש הנ"ל. לפ"ז מתורץ בטוב טעם קשיית המנחת חינוך דהא כל הסברא של רבינו משולם שבמרדכי והאחרונים היא דדוקא כשההיתר קודם אז חשוב ויכול לבטל את האיסור. אבל אם האיסור וההיתר באו יחד וכ"ש כשהאיסור קודם אז האיסור חשוב טפי מההיתר מ"ה לא בטל האיסור בההיתר. הנה סברת האחרונים א"ש בשאר איסורים. אבל בגידולין דמוכח מקרא דהעיקר אינו יכול לבטל הגידולין. והסברא דהגידולין חשיבי יותר כיון שתמיד גדילים והולכין. כמ"ש הרא"ש. בזה מודה רבינו משולם דאף שהאיסור קודם אפ"ה בטל בגידולין וז"ב בעזה"י ומתורץ קשית המנחת חינוך על האחרונים. וצדקו דבריהם לדינא. אולם בנ"ד גם לדעתם לא בטל האתרוג בלימו"ן כיון דהפרי גדל משניהם יחד ובא לעולם ע"י תערובות. וכן א"ש גם לדעת המנחת חינוך. כיון שבאין ביחד:

טו) מדי דברי בדברי המרדכי אזכיר מה שכ' בש"ע יו"ד (סי' י"ד ס"ה) עובר שהוציא אבר ונאסר ואח"כ נשחטה האם והוציאו העובר והרי היא נקיבה חלבה אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האברים כו' וה"ז כחלב טריפה שנתערב בחלב כשרה. וכ' שם הש"ך והט"ז לדון דיתבטל ברוב ואם נראה בבהמה ס' כנגד האבר מותר. ובמל"מ ה' מו"מ פ"א תמה א"כ למה פסק הרמב"ם האיבעי' לחומרא א"ו היכא דבא ההיתר תיכף מעורב עם האיסור ל"ש בו ביטול וכמ"ש המרדכי סוף חולין ביבמה שרקקה דם וכאן נמי בהוית החלב איסור והיתר מעורבין. ודעת מהר"י אלפאנדרי שם שהחלב עומד תחלה בפ"ע בתוך כל אבר ואבר ואח"כ כולם יורדים לתוך הדד. ובכרו"פ שם הוכיח כדעתו. דאל"כ אם מן כל האברים באים יחד לתוך הדד ושם נעשה חלב א"כ הו"ל זוז"ג אבר הכשר ואבר טריפה. א"ו דהחלב הי' עומד בפ"ע באבר האסור ואח"כ ירד לתוך הדד והוי איסור והיתר שנתערבו. ובס' אמרי בינה (ח"א חיו"ד ה' שחיטה סי' ט"ז) השיג על הכרו"פ דאף אם נאמר דבא מכל האברים יחד לתוך דד הבהמה ושם נעשה חלב מ"מ כיון דנתערב ממשות ותמצית הליחות ל"ש בי' זוז"ג כמ"ש הר"ן בתשובה (סי' ע"ז) דלא התירו זוז"ג אלא כשאין שם גופו של איסור אלא גורם בלבד יע"ש וה"נ כיון דמגוף הליחות ותמצית נתהוה החלב אף שהולכים יחד להדד ושם נעשה חלב מ"מ הוי כתערובות גוף האיסור א"ש בזה להתיר מטעם זוז"ג רק מטעם ביטול האיסור יע"ש. ולפענ"ד אינו השגה על הכרו"פ כיון דהר"ן בעצמו בפירושו להרי"ף בע"ז בפ' כל הצלמים נראה שלא ס"ל כן. ועכ"פ מדברי התוס' בע"ז (דף מ"ח) נראה בוודאי דלא ס"ל כשיטת הר"ן בתשובותיו יע"ש. וכן העלתי לעיל (בסי' כ"ח אות ס"ז) ב' הגאון בעל נפש חיה זצ"ל יע"ש. א"כ א"ש דברי הכרו"פ מה שהוכיח כדברי מהר"י אלפנדרי כנ"ל. ומתורץ השגת הרב אמרי בינה. על הכרו"פ:

טו) עוד הכרו"פ להוכיח דע"כ נתבטל דהא בגמ' בכורות (דף ו'.) חקרו מנ"ל דחלב שרי דבא מאבר מה"ח והביא הש"ס פוסקים מחיר יין וחלב וכדומה וקשה למה לא קאמר הטעם דיונק מן חֵלב כמו כאן דאסור מטעם דיונק מאבר היוצא ומן הפוסקים אינו ראי' דדלמא בחלב חיה דלית בי' איסור חֵלב א"ו דבטל ברוב. ולכך שאלו על אבמה"ח דכולו אסור ואין כאן ביטול עכ"ד והשיג על זה הרב אמרי בינה שם דא"כ תיהדר הקושיא לר' יהודה דסובר מב"מ לא בטל מנ"ל דחלב מותר דלמא הפסוקים איירי בחלב מן החיה דלית בהו איסור חֵלב א"ו דמן חלב חיה דל"ש כ"כ לא איירי הנך קראי ומסתמא איירי בכל מיני חלב בהמה טהורה יע"ש. ולפענ"ד אינו השגה על הכרו"פ. דהחָלב היונק מן החֵלב בוודאי מקרי אינו מינו עם שאר החלב. ולא חמור היוצא מהטמא מן הטמא עצמו וכמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ח ע"ב) ד"ה אמאי מותר חלב נבילה היא כו'. וז"ל וה"נ רוטב הנפלט מן הנבילה אין לו דין מים אסורין שלא להתבטל במים אחרים אלא יש לו דין בשר נבילה שמתבטל שפיר במים שבקדרה כו' יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד החָלב היוצא מהחלב אין לו דין חָלב שליא להתבטל אחרת. אלא יש לה דין חֵלב בחלב שמתבטל שפיר אף לר' יהודה דהא הוי אינו מינו. ואטו נימא דאם יכול חתיכת נבלה לדבש ויהי' בו ששים ויהפך כולו לדבש נימא לר"י דס"ל מב"מ ל"ב דזה ג"כ אינו בטל אתמהה. ומיושב השגת אמרי בינה על הכרו"פ. ויעי' בשו"ת עין יצחק (חא"ח סי' כ"ו) מהגאון המובהק מקאוונא שליט"א שהביא דבר נחמד ב' המקנה בקידושין (דף ס"ד) שכ' גבי קידש א' מבנותיו דאמאי אסור בכל הבנות [מה"ת[והא י"ל כל דפריש מרובא פריש והעלה להוכיח דבכה"ג לא שייך ביטול ברוב וכמ"ש המרדכי גבי יבמה שרקקה דם כו'. הרי דס"ל להמרדכי דבדבר שנאסר א' מהם בתערובות לאחר שנתערב כמן דלא הי' ההיתר ניכר בפ"ע והי' ראוי לכ"א מהם לאיסור כמו בחבירו לא אזלינן בזה בתר רוב. ובזה ניחא מה שהקשו המפרשים ביו"ד (סי' ק"ב ס"ד) וש"ך ס"ק י"ב גבי גיגית כו' דאם אין האיסור ניכר בתחלה בטל אף בדשיל"מ. והקשו מהך דסוף מעילה דתנן או שאמר פרוטה בכיס, זה הקדש דמעל ולא אזלינן בתר רוב דהא התם לא הי' האיסור ניכר ובזה בטל אף בדשיל"מ [ועי' בתוס' ובתי"ט שם] ולפי מש"כ אתי שפיר דלא שייך למיזל התם בתר רוב כיון שהיתר לא הי' ניכר מקודם התערובות דכ"א ראוי להיות הקדש כו' עכ"ל המקנה. ובאמת הכרו"פ בסי' ק"ב הקשה מן התוס' בסוף מעילה ולא נחית לזה אבל המקנה לא כתב כן ויעי' בדורש לציון דרוש י"ג שכ' ג"כ כדברי המקנה ובהגה שם ביאר כן בכוונת אביו הגאון נוב"י כעין זה והגאון מקאוונא כיון לסברא זו מדעתא דנפשי' ואח"כ מצאו בס' המקנה ודפח"ח. וא"כ גם בנ"ד ג"כ א"ש כמ"ש כ"ג לתרץ קושית האחרונים על האלשיך ע"פ דברי המרדכי. ומה שכ' כ"ג לפלפל באות י' י"א המה דברים נחמדים. ומפני יראת אריכות אין רצוני עוד להאריך בזה:

ואחתום מכתבי בברכת שלום שד' ינהגו על מי מנוחות ויתענג על רוב שלום נצח. וישבע נחת מצאצאיו ויזכה להפיץ רובי תורתו על פני תבל. כחפצו וחפץ אוהבו מקרב לב עמוק דו"ש באהבה עזה מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. פי המדבר:

שלמה אברהם בלא"א אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה