אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן מ

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן מ

שלמה אורח חיים סימן לח

ב"ה יום ה' בחודש אייר שנת תרל"ח לפ"ק אזארקאוו. הרים ישאו שלום לכבוד יד"נ ומחו' ה"ה הרב הגאון המפורסם. גביר נכבד. נודע לשם ולתהלה מגזע הקדושים. איש האשכולות. צדיק ונשגב. נ"י פ"ח עה"י כו' כקש"ת מו"ח מרדכי צבי הלוי איש הורוויטץ. שליט"א. לפני שמש ינון שמו:

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. קבלתי יקרת מכתבו היקר לי מפז רב. שמחתי לראות משלומו הטוב ומשלום תורתו בעזה"י. והנני נותן למר תשואות חן אשר שם עינו הבדולח עין בקורת על קונטרסי פע"ה. ושמחני בפלפולו הנחמד. והנני להשתעשע עם מעכת"ר בשעשועי אהבת תורה: א) מה שכ' כ"ג להשיג על מה שכתבתי בקונטרסי (אות ק"ג) ראיה לחילוקי מדברי הפרישה (בסי' י"א) ועל זה השיג מר דשאני בפשתן תלוש דפסולין לציצית משום דבע"ז אסור כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו וכיון דנאסר הפשתן שוב אין לו היתר כיון דחל עליו שם ע"ז תו לא פקע מיניה עכ"ד. אולם לפענ"ד אינו השגה. דראייתי מדברי הפרישה הוא רק למה שהעלתי דמה שכתב הרמב"ם דהמשתחוה לקמת חטים מותרים למנחות ורק דאסור לגבוה משום דמאוס דכיון דהוא מחובר מותר להדיוט. מ"ה מהני ביה נשתנה. אבל במקום דהאיסור הוא בעצם ולא מצד מאוס אז לא מהני נשתנה. וע"ז הבאתי ראיה מדברי הפרישה דהא דמהני נשתנה הוא מצד שהוא מחובר דוקא. דהא כ' הפרישה דהמשתחוה לפשתן תלוש פסול לציצית. ולולי דברי הפרישה היינו יכולים לטעות דאין החילוק כלל בין מחובר לתלוש. רק אפילו המשתחוה לחטים או פשתן תלושים גם כן הדין דמותר להדיוט כיון דהוי שינוי גמור מקמח לחטים. והוא מין אחר לגמרי. ולא דמי להמשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת ולציצית משום דלא הוי שינוי גמור. דחזותא דצמר עדיין על החוטין וכמ"ש המג"א שם (בסי' י"א) לחלק כן או מדזה הוי רק שינוי החוזר. דיכולים לעשות מהחוטין צמר כמ"ש המפרשים. אבל לעולם אין החילוק אם הוא מחובר או תלוש. והיינו יכולים לטעות דמיירי מע"ז של נכרי דמהני ביה ביטול. וכמו דאמרינן בע"ז (דף מ"ז) בעי ר"ל המשתחוה לדקל כו' באשרה שביטלה כו' למצוה מהו כו' עכ"ל. ואז אינו עומד לשרפה ולא שייך ביה כתיתי מכתת שעוריה. והיינו אומרים דמה שכ' בש"ע המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית לאו דוקא פשתן נטוע דה"ה בתלוש כיון דמיירי מע"ז שבטלה. אבל ע"ז שלא בטלה היינו יכולים לטעות דאף בנטוע פסול. מ"ה הבאתי דברי הפרישה שכתב דבפשתן נטוע דוקא אבל בתלוש פסול א"כ מוכח דמיירי אף בע"ז שלא בטלה ואפ"ה במחובר כשר וע"כ הסברא כיון דבמחובר אינו נאסר להדיוט ורק מצד דמאוס הוא אסור ואין איסורו בעצם מ"ה נשתנה. וממילא מוכח היכא דאיסורו בעצם לא מהני נשתנה. ומיושב השגתו:

ב) ומה שכ' כ"ג בתירוצו על הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ד ה"ז). והעלה דעבודת המנחה אינה מתחלת משעת טחינתה רק מעת נתינתה לכלי שרת ואז כבר נשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבד עכ"ל הזהב. לכאורה יש להעיר בזה מדברי התוספתא דטהרות (פ"א) וז"ל ומנחות שלא קדשו בכלי אינם לא כקודש ולא כחולין אלא כתרומה. הובא להלכה ברמב"ם ה' אבות הטומאה (פי"א הי"ג). רק שבתוספתא הגירסא משובשת יע"ש בכ"מ. א"כ במנחות י"ל דאף דהשינוי בא קודם זמן שנתקדש בכלי מ"מ יש לו עכ"פ קדושת תרומה כנ"ל וי"ל דג"כ נפסלה משום מהב"ע. דדנין עליו בעוד שלא נטחן וכמו שהיה בשעה שנעבד. אולם צדקו דברי מעכת"ר. דלמנחה א"צ הטחינה לשמה ורק אחר שנעשה סולת לוקחו למנחה כמ"ש הרמב"ם בה' מעה"ק (פי"ב הכ"ג) כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ כו' יע"ש. נראה מזה דבשעת הטחינה עדיין חול הן. לזאת פשוט דמה דקתני בתוספתא הנ"ל דמנחות שלא קדשו בכלי הם כתרומה. היינו עכ"פ אחר הטחינה שהם סולת שאז ראוי למנחה וכמ"ש הרמב"ם בהל' מעה"ק (פי"ג הי"ב). סדר הבאת מנחה כיצד מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף כו' שהוא ראוי לכלי שרת כו' עכ"ל. נראה דדוקא כל זמן שהיא ראוי' למנחה דהיינו שכבר היא סולת רק מפני שלא קדשו עוד בכלי מ"ה עכ"פ יש לו קדושת תרומה דומיא מה שכ' שם דחלות תודה ונזיר שלא נשחט עליהן את הזבח דהוי כתרומה. וג"כ היא דחלות תודה ונזיר שג"כ הם ראוים למנחה רק שמחוסר שלא נשחט עוד עליהן את הזבח. וצדקו דברי מעכת"ר אשר עבודת המנחה אינה מתחלת משעת טחינתה. ויעי' במג"א (סי' תס"ט) משבועות (דף י"א) ובחת"ס (חא"ח סי' קמ"ג) שביאר דבריו שרוצה לומר שם מבואר שאפילו הקדיש סלת למנחה ממש עדיין לא קדש קדושת הגוף עד דקדש בכלי שרת יע"ש שהאריך בזה: ג) הנה בשו"ת בשמים ראש (סי' רמ"ג) העלה בנידון דידיה בסחורה שנשתמש ממנה לע"ז ונשתנה ועשה ממנו פרוכת לארון הקודש. וז"ל חדא דאף שלא אסרה התורה מאוס לגבוה וגרע מהא דקמה דאף שאין מחובר נאסר מ"מ מאוס. ואף שטחנן ועשה בהן שינוי הרבה יותר מתקון למדת פרוכת כו' עכ"ל. ונפלאתי הלא מבואר ברמב"ם הל' איסורי מזבח הנ"ל דהמשתחוה לקמה חיטין מותרין למנחות כיון דנשתנה. אלא היה יכול להביא ראיה ממשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת אף שנשתנה וצ"ע:

ד) ומה שכ' מעכת"ר וז"ל אבל בהא דהמשתחוה לבהמה צמרו פסול לתכלת דל"ש בזה שינוי כיון דבגדי כהונה מצות עשה בעשייתן כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש וצריך עשייה לשמה וצביעה נמי צריכה להיות לשמה כמנחות (דף מ"ב ע"ב) דאפילו בציצית בעינן צביעה לשמה דילפינן מבגדי כהונה וכיון דאנו באנו לדון לענין בגדי כהונה על הצמר בעוד שלא נשתנה ואז הוא בפסולו ל"ש שינוי כלל כו' עכ"ל דמר. הנה דבריו מיוסדים על אדני פז ושפתים יושק. אולם בכל זאת יש להעיר בו. אף דפשוט למר דדעת הרמב"ם ז"ל דבגדי כהונה מ"ע בעשייתן וצריכים לשמה. ולדידי לכאורה צ"ע. אף שברמב"ם ה' כלי המקדש (פ"י ה"ד) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן שנאמר ועשית בגדי קודש ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות עכ"ל. ומזה דן כתר"ה שגם העשייה היא המצוה כמו בציצית שצריך לעשות לשמה. אולם נראה עיקר כוונת הרמב"ם דהמצוה היא הלבושה אבל לא העשייה. תדע דבספר המצות לרמב"ם כ' וז"ל מצוה ל"ג היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש כו' וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מ"ע. כו' עכ"ל. יע"ש שמאריך בזה ולא הביא כלל עיקר גדול דגם עשיית הבגדי כהונה צריכה לשמה. והיא מ"ע. ויעי' ברמב"ם בחלק א' בחשבון המצות (מצוה ל"ג) ובריש הלכות כלי מקדש שהעלה דהמצוה היא להלביש הכהנים לעבודה ולא הזכיר כלל דעשייה היא ג"כ מ"ע. אע"כ דגם בספרו יד החזקה ג"כ כוונתו רק מה שכ' מ"ע הוא על הלבושה לחוד. וחילי דילי בטעמו של הרמב"ם ז"ל. ע"פ המבואר בירושלמי יומא (פ"ג ה"ו) וז"ל עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר א"ר יוסה הוינן סברין מימר מה פליגין להדיוט הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו. בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו. וא"ר חנינה בשם רבי יסא במחלוקת היא הדא אמרה אף לגבוה פליגין כו' עכ"ל. ופירשו המפרשים דתולה פלוגתא זו דבגדי כהונה אם צריך עשויה אריגה לשמה בפלוגתא דמזוזה וכן פירש הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה יע"ש. לפ"ז הא מבואר ברמב"ם ה' תפילין (פ"א) דמזוזה א"צ עיבוד לשמה. וכ' בשיורי קרבן דמקורו של הרמב"ם מדברי הירושלמי אלו שפוסק כת"ק של רשב"ג. יע"ש בכסף משנה שנשאל הרמב"ם על זה מחכמי לוניל והשיב דס"ת ותפילין חובת הגוף התדירה. אבל מזוזה אם אין בית אין מזוזה. יע"ש. אם כן הרמב"ם לשיטתיה דפוסק דמזוזה א"צ עיבוד לשמה א"כ ממילא גם בגדי כהונה א"צ לשמה כמו שכתוב בירושלמי דתלי זה בזה [והסברא דגם בגדי כהונה גם כן החיוב רק בעת שיעבוד העבודה. אבל שלא בעידן העבודה ליכא חיוב להלביש בגדי כהונה. כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש (פ"י ה"ד) אדרבה אמרינן בערכין (דף ג' ע"ב) נהי דאישתרי בעידן עבודה כו' יע"ש וברמב"ם סוף ה' כלאים ובהרז"ה ובהר"ן ספ"ק דביצה יע"ש] א"כ בגדי כהונה דומה למזוזה. א"כ י"ל דליכא מצוה בעשיית הבגדי כהונה כמו בעיבוד העור למזוזה וכמו שנראה ברמב"ם בס' המצות. שוב ראיתי שזכיתי לכוין בהערתי מירושלמי הנ"ל לדברי המנ"ח (מצוה צ"ט) והעלה בדעתו דא"צ עשייה לשמה. יע"ש. וא"כ דברי כ"ג צ"ע:

ה) ומה שהביא כ"ג ראיה לדבריו ממנחות (דף מ"ב ע"ב) דצביעה נמי צריכה להיות לשמה בבגדי כהונה דאפילו בציצית בעינן צביעה לשמה דילפינן מבגדי כהונה עכ"ד. כוונת מעכת"ר במה דאמרינן שם דיליף מכליל תכלת דטעמה פסלה. ולפענ"ד יש להעיר בו. דזה א"ש דוקא לשיטת התוס' שם ד"ה משום. אולם לפי שיטת רש"י שם ד"ה משום שנאמר כליל תכלת וז"ל כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהיה דבר אחר צבוע בה מתחילתה עכ"ל. וכמ"ש התוס' שם בדעת רש"י וז"ל משמע דאם צבע בה שני פעמים זה אחר זה פסול אפילו לשמו עכ"ל. א"כ מבואר מרש"י דהא דטעמה פסלה משום מראה שני דבגדי כהונה צריך שיהיה כליל תכלת ולא אם כבר נצבע בו צמר אחר. ואין הטעם כלל משום שלא לשמו וא"כ מנין לנו בבגדי כהונה דצריך שיהיה לשמה. ושאני בציצית דצריך שיהיה לשמה דגלי קרא כסוכה (דף ט'.) דא"ק גדילים תעשה לך לשם חובך. ולא מצינו מפורש בהל' כלי המקדש דצריך צביעה לשמה לבגדי כהונה. וכפי' רש"י מצאתי ג"כ בחי' הרשב"א הנדפס מחדש. ובנ"י בהלק"ט בה' ציצית יע"ש. וכן מורה פשיטת הסוגיא כפי' רש"י דלא כפי' התוס' יע"ש בצאן קדשים. וא"כ כיון דעכ"פ אינו מוכרח מש"ס דבגדי כהונה צריכים עשייה לשמה. ומדברי הירושלמי מבואר לשיטת הרמב"ם דבגדי כהונה דומה למזוזה דא"צ עיבוד לשמה וכבר כייל לן בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סוסי' נ"ט) דכל דבר הנזכר בתלמוד בבלי שסובל שני פירושים ויתברר האחד ע"פ הירושלמי מיניה לא נזיע ומצוה מן המובחר הוא. יע"ש. ויעי' בב"י ביו"ד (סי' ר"א וסי' רי"ז) דכל טצדקי דאפשר לן למעבד דלא לשווי פלוגתא בין הגמרא דידן לירושלמי עבדינן. וא"כ בנ"ד כיון דאפשר להשוות דתלמוד בבלי אינו מחולק עם הירושלמי דהיינו שנפרש בפי' הש"ש כמו שפירש רש"י והרשב"א והנ"י דאז בבגדי כהונה א"צ עשייה לשמה. א"כ העיקר כפירש"י דלא כתוס'. ונסתר ראייתו של כ"ג ממנחות. ויש ראיה מירושלמי הנ"ל בהיפך: ו) ונלפע"ד לתרץ דברי קדשו בדעת הרמב"ם ז"ל דהנה בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) אמרינן. אתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא דגמר לה שם שם מעגלה ערופה מה ע"ע בהזמנה מיתסר [דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת. רש"י] האי נמי בהזמנה מיתסרה. ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא כו' ורבא מ"ט לא יליף מע"ע משמשים ממשמשים יליף לאפוקי ע"ע דהוא גופיה קדושה כו' יע"ש. היוצא לנו מזה דאף דרבא ס"ל הזמנה לאו מלתא היא מ"מ בע"ע משום דהוי גוף קדושה מודה דהזמנה מלתא היא. וכן העלה הרשב"א בחי' לפ"ק דסוכה דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא היא. יע"ש. והנה במנחות (דף מ"ב ע"ב) אמרינן דפלוגתא דרשב"ג ורבנן אי בעי עיבוד לשמה תליא אי הזמנה מלתא הוא או לאו מלתא. ופי' רש"י דמאן דס"ל הזמנה לאו מלתא א"צ עיבוד לשמה דעיבוד אינו רק הזמנה. ומאן דס"ל הזמנה מילתא בעינן עיבוד לשמה דלא כפי' התוס' ב' ר"ת שכ' בהיפך דאי הזמנה מלתא היא א"כ די במה שמזמינים לשם מצוה וא"צ עיבוד לשמה ואי הזמנה לאו מלתא בעינן עיבוד לשמה. ועי' בהרז"ה ובמלחמות פ"ק דסוכה שהאריכו בזה]:

ז) והנה ידוע דמחבר הירושלמי הוא ר' יוחנן כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לס' יד החזקה. והנה ר' יוחנן לשיטתיה דס"ל בחולין (דף פ"ב.) דעגלה ערופה לאחר ערופה נאסרת. יע"ש. א"כ מבואר דעתו דס"ל לר' יוחנן דאף בגוף קדושה ג"כ הזמנה לאו מלתא היא. לפ"ז א"ש מה שכ' בירושלמי דיומא שם דתלי לה אם בגדי כהונה צריכים אריגתן לשמה בהא דאם מזוזה צריכה עיבוד לשמה. דאם מזוזה א"צ עיבוד לשמה ה"ה בגדי כהונה א"צ עשייתן לשמה. ואף דלכאורה יש לדחות דשאני מזוזה דהוי רק תשמיש קדושה מ"ה הזמנה לאו מלתא היא. אבל בגדי כהונה הם גוף קדושה. [כיון דלבישת בגדי כהנים היא מ"ע בפ"ע מלבד העבודה רק שזמן הלבישה היא בשעת עבודה ודומה לציצית דהוי גוף קדושה. ובפרט שיש חיוב להקריב בכל יום תמידין וכשמקריב הוא מ"ע להלביש בגדי כהונה א"כ הוי חובת הגוף כמו תפילין ומודה ר' יוחנן דהזמנה מילתא היא. ז"א. דהא ר' יוחנן לשיטתיה ס"ל דגם בגוף קדושה כמו בעגלה ערופה ג"כ הזמנה לאו מלתא היא. ומשעת עריפתה נאסרת. ואם כן ה"ה בבגדי כהונה א"צ עשייתן לשמה כמו במזוזה. אולם הרמב"ם לשיטתיה בה' רוצח (פ"י ה"י) שפוסק דירידתה לנחל איתן אוסרתה. וממילא מוכח דס"ל דבגוף הקדושה כ"ע מודים דהזמנה מלתא היא. לפ"ז א"ש דנהי דהרמב"ם פוסק בזה כהירושלמי דמזוזה א"צ עיבוד לשמה. כיון דהוי רק תשמיש קדושה. כסברת הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל כנ"ל דמזוזה אינה חובת הגוף התדירה. אפ"ה פוסק בבגדי כהונה דצריכים עשיי' לשמה כיון דהם גוף קדושה והוי ג"כ חובת הגוף התדירה. דצריכים בכל יום להקריב תמידין ושילבוש הכהן המקריב בגדי כהונה. והיא מ"ע בפ"ע. וכיון דהוי גוף קדושה כ"ע מודים בזה דהזמנה מלתא היא וכפירש רש"י דעיבוד הוי הזמנה. וא"כ בזה עשייתן לשמה הזמנה היא אבל בתפילין בעור הטלאי ס"ל להרמב"ם דא"צ עיבוד לשמה דזה הוי רק תשמישי קדושה (ודומה למזוזה] וכמ"ש בעה"מ בפ"ק דסוכה. דלא פליגי רשב"ג ות"ק רק בעור הטלאי. ובזה פוסק כת"ק. אבל בקלף הכתובה דהוי גוף הקדושה לכ"ע צריך עיבוד לשמה וכן ברצועות הוי גוף קדושה. כמ"ש בעה"מ ע"ש. ואם כן ה"ה בבגדי כהונה דהוי גוף הקדושה צריך עשייתן לשמה. ומתורץ השגתי על דברי כ"ג. [ולא נעלם ממני מ"ש מהרש"א בקידושין (ד' נ"ז.) דר' יוחנן ס"ל דע"ע מחיים אסורה יע"ש אולם הפ"י השיג עליו דנעלם ממנו ש"ס מפורש חולין (דף פ"ב.) דמפורש שם שס"ל דלאחר ערופה נאסרה. וצ"ע מדברי המקנה שם]:

ח) ומה שהבאתי ראיה מס' המצות להרמב"ם דס"ל דאין המצוה רק הלבישה ולא העשויה. אינו ראיה. דכבר כ' בס' קנאת סופרים דבס' המצות הביא רק מה שמתייחס לענין המצות אבל במתייחס לדעת תלמוד המצות ודיניהם לא דק בהם כל כך. כי בספר היד הוא מקום תחנותן ודקדוקן הובא ביד מלאכי בכללי הרמב"ם. ועוד כ' די"ל דחזר הרמב"ם ממה שכ' בס' המצות. יע"ש. לפ"ז י"ל גם בנ"ד דהעיקר כמ"ש בס' יד החזקה דהוי מ"ע בעשיית בגדי כהונה:

ט) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לכ"ג בדעת הרמב"ם שצריך לעשות בג"כ לשמה. דהא מבואר ברמב"ם ה' בית הבחירה (פ"א ה"כ) וז"ל אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאין להשתמש בו הדיוט עכ"ל. ומקורו מתוספתא (פ"ב) דמגילה כמ"ש הכ"מ שם. והנה בירושלמי דיומא הנ"ל דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש. כו'. עכ"ל. והגאונים בעלי מפרשי ים ז"ל ציינו בעין משפט בירושלמי (אות ד' ה' ו') מיימן פ"א ה"כ מבית הבחירה הנ"ל. א"כ מבואר שס"ל דבגדי כהונה הם בכלל מה שכתב הרמב"ם אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש. וסברתם אמיתית. דהא דיני בגדי כהונה כתובים בה' כלי המקדש אם כן מבואר שב"כ נקראים כלים וכמו שנמצא בש"ס הרבה כלי פשתן. דהפי' בגדי פשתן. א"כ מבואר ברמב"ם שס"ל דבגדי כהונה צריכים עשייתן לשמה:

י) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לדברי כתר"ה מדברי הרמב"ם בה' כלי המקדש (פ"ז ה"כ) וז"ל זה הממונה על מעשה בגדי כהונה עוסק בהכנת בגדי כהנים הדיוטים ובגדי כ"ג ובאריגתן ומתחת ידו נעשה הכל ולשכה היתה לו במקדש עכ"ל. ואם נימא דעשיית בגדי כהונה א"צ לשמה למה נעשו במקדש. דהא מבואר בה' מעה"ק (פי"ב הכ"ג) כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים כו' עכ"ל. נראה מזה דכיון דהטחינה והרקדה א"צ לשמה כנ"ל מ"ה נעשה בחוץ אבל לישתן ועריכתן ואפייתן דצריך לשמה צריכה להיות בפנים. וא"כ כיון דעשיית בגדי כהונה נעשה במקדש מזה ראיה דעשיית בגדי כהונה צריך להיות לשמה:

יא) גם הרמב"ן בפ' תצוה (פסוק ב') כ' וז"ל היו הבגדים צריכין עשייה לשמן ויתכן שיהיו צריכין כוונה ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה שיבינו מה שיעשו כו' עכ"ל הובא במנ"ח. ויעי' בספורנו שם (פסוק ג') וז"ל לקדשו לשם כך יעשו הבגדים יע"ש. ויעי' בפנים יפות שם בפסוק ועשו את בגדי וגו' לקדשו לכהנו לי כו' ונראה דהכא עיקר קרא לאשמעינן שיעשה לשם קדושת כהונה דאל"ה ה"א שיעשה בתחלה ואח"כ יקדשו כמו שמצינו שהיו בונים ואח"כ מקדישין כדי שלא יבואו לידי מעילה בשעת מלאכה וקמ"ל קראי דבעינן עשויה לשמה כו' עכ"ל. וכ"כ בס' אור החיים שם בפסוק ואלה הבגדים וז"ל עוד נראה טעם עשייתו ככה שנתכוין לומר שצריך לעשות בגדי כהונה לשמן לזה פרט בפסוק ועשו בגדי קודש שפירשנוה במכנסים ואמר לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי פירוש שצריך לעשותם לשם אהרן לשרת לפני ד'. כו' עכ"ל. והנה כל גאונים האלה בכל בית הרמב"ם נאמנים הם. ולא הזכיר אחד מהם דדעת הרמב"ם דעשיית בגדי כהונה א"צ לשמה. אע"כ דברור להם בדעת הרמב"ם ג"כ דס"ל דצריך עשייתן לשמה. עוד אפשר לומר דסמך הרמב"ם עצמו ולא כ' בהל' כלי מקדש דעשייתן צריך להיות לשמה להדיא [חוץ מזה דסגי במה שכ' מ"ע לעשות בגדים אלו כו'] י"ל ג"כ דסמך על מה שכ' בהל' ציצית (פ"ב) דתכלת צריך הצביעה לשמה וכמ"ש שם המל"מ בהל' כלי המקדש (פ"ח הי"ג) לענין דצריך שיהיה צבוע התכלת מדם חלזון דסמך על מה שכ' בה' ציצית. ע"ש:

יב) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגתי על דברי כ"ג אף אם נימא דבגדי כהונה לא מקרי גוף הקדושה אפ"ה א"ש דצריכים עשייה לשמה. דהא אמרינן במנחות (דף מ"ב ע"ב) ש"מ תלת ש"מ טעימה פסולה וש"מ דבעינן צביעה לשמה וש"מ טעימה פסלה. היינו טעימה פסולה היינו צביעה נשמה אמר רב אשי מה טעם קאמר מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה. כתנאי טעימה פסולה משום שנאמר (שמות כ"ח) כליל תכלת דברי ר' חנינא בן גמליאל. ר' יוחנן בן דהבאי אומר אפי' מראה שני שבה כשר משום שנאמר ושני תולעת עכ"ל. אם כן מוכח דציצית נלמד בג"ש מבגדי כהונה. מתיבת תכלת. והנה כבר כיילו לנו חז"ל דאין ג"ש למחצה. ויעי' בספר הליכות עולם (ש"ד פ"ב) וז"ל וכן בכולא גמרא אמרינן אין ג"ש למחצה פי' ילמוד זה מזה וזה מזה וכן פי' לקמן בפירוש אין היקש למחצה וכ"כ הכנה"ג בכללי היקש וג"ש ב' הגהות הרי"ף וכ"ה הרב קרבן אהרן בס' מדות אהרן (דף י"ח סע"ב) יע"ש. ואם כן ה"ה בנ"ד כיון דהש"ס דילן יליף ציצית דצריך שיהיה כלי דמראה שני פסולה מג"ש דבגדי כהונה. א"צ שוב למידן גם להיפך. דהיינו בגדי כהונה מציצית דכמו בציצית צריך שיהיה הטויה והצביעה לשמה כמו כן בתכלת לכהנים גם כן צריך שיהיה העשייה והצביעה לשמה. וא"כ א"ש שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' דמ"ע לעשות בגדים אלו כו'. מפני דדומה לציצית מג"ש. ויעי' בתוס' פ' המביא אשם (דף כ"ה.) ד"ה תנאי ובמל"מ ה' איסורי מזבח (פ"ג ה"ו):

יג) תדע דיליף זה מזה גם להיפך לפי שיטת הרמב"ם. דהנה הרמב"ם בה' ציצית (פ"ב ה"א) העלה דרחל בת עז צמרה פסול לציצית. ובבכורות (דף י"ז.) יליף לה רב פפא מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. ואם נימא דלענין בגדי כהונה אינו פסול ולא יליף מציצית איך נפרנס הסוגיא במנחות (דף ו'.) גבי כלאים דבגדי כהונה שמצותו בכך ע"ש. פי' שאי אפשר בהיתר ומ"ה אין ללמוד מזה להתיר לגבוה שאר איסור שאפשר בהיתר כגון טריפה. ואם נימא דצמר של רחל בת עז כשר לבגדי כהונה. אם כן משכחת לה לעשיית בגדי כהונה בהיתר שלא באיסור כלאים. ואע"ג דשש היא כיתנא ותכלת הוא עמרא מצי למיתי מצמר רחל בת עז דליכא בה משום כלאים וכדכ' הרמב"ם בה' כלאים (רפ"י) וכיון דמשכחת בצמר כה"ג בלא איסור כלאים ואפ"ה קאמר דלא שרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה אלא משום דא"א בשש וצמר בלא כלאים. א"כ מוכח מכאן דצמר כזה שאין בו איסור כלאים פסול לבגדי כהונה ויעי' בס' נחל איתן בה"צ (פ"ב ה"א) שהעיר מזה אולם לא כ' שום סברא איך יליף זה מזה. אולם הסברא היא כמו שהעלתי בעזה"י משום דאין ג"ש למחצה:

יד) ואף שהרב יד מלאכי ב' החות יאיר (סי' רנ"ג) כתב פירוש אחר בענין אין ג"ש למחצה. דהפי' הוא דדבר הלמד מחבירו ע"י ג"ש או היקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאות במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט הצריך לו בלחוד כמ"ש רש"י בזבחים (דף מ"ח.) ועוד הרבה ראיות על זה. אולם בגליון שם כ' בשם הגאון מוה' צבי ז"ל אבד"ק ברלין. שנעלם מהרב חות יאיר והיד מלאכי סוגיא דב"ב (דף ק"כ ע"ב) דמוכח בהדיא כהרב מדות אהרן יע"ש ברשב"ם ד"ה האי זה. וכ"כ הרא"ש בנדרים (דף ע"ח.) ובנזיר (דף מ"ח.) בתוס' ד"ה ה"ג יע"ש. וכ"ה האחרונים מקידושין (דף ה'.) ומפסחים (דף כ"ה) יע"ש. אם כן א"ש בנ"ד דילפי זה מזה וזה מזה. מ"ה פוסק הרמב"ם דבגדי כהונה צריך עשייתן לשמה כציצית. אולם הירושלמי י"ל דס"ל כפי' הרב חות יאיר והי"מ בפירוש אין ג"ש למחצה. א"כ לא נוכל למילף בגדי כהונה מציצית. מ"ה ס"ל להירושלמי דבגדי כהונה תלוי במזוזה אם צריכה עיבוד לשמה. אבל ש"ס דילן ס"ל כשיטת הרב מדות אהרן וסייעתיה מ"ה פוסק כש"ס דילן דצריך עשייה לשמה כציצית וצדקו דברי כ"ג:

טו) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לזה דהרמב"ם ס"ל בפי' דאין ג"ש למחצה כמ"ש הרב קרבן אהרן דלא כחות יאיר הנ"ל. ממה שכ' בס' יראים (סי' י"ח) דילפינן בג"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן דקדוק חסר ויתיר יע"ש. ואם הרמב"ם יהיה סובר ג"כ כפירוש הרב חו"י והי"מ איך פוסק הרמב"ם בפ"א מה' תפילין דמזוזה א"צ עיבוד לשמה לילף בג"ש מכתיבה כתיבה כמו דיליף מזוזה מס"ת לענין חסר ויתיר אע"כ דהרמב"ם ס"ל דלא כפירוש החו"י רק כפי' הקרבן אהרן ומ"ה לא יליף מזוזה מס"ת לכל הפרטים שנמצא בס"ת:

טז) אמנם לכאורה יש לשדות נרגא בתירץ זה על הרמב"ם דלפי מה שהעלתי בעניי דיליף בגדי כהונה דצריך לשמה מציצית מג"ש דתכלת. א"כ עכ"פ היה צריך להיות להם דין אחד לענין לשמה. דנהי דלא ס"ל כסברת הרב חו"י ללמוד כל הפרטים זה מזה. אבל בפרט הזה דיליף ממנו עכ"פ צריך שיהיה בדומה לו. ודי לבא מן הדין להיות כנדון. והלא הרמב"ם פוסק בה' ציצית (פ"א) דדוקא הטויה צריך להיות לשמה. אבל תליית הציצית בבגד א"צ לשמה יע"ש. וא"כ גם בבגדי כהונה היה צריך להיות הדין רק דהטויה צריך להיות לשמה. אבל מהטויה ואילך א"צ להיות לשמה. ולפי מה שהעלתי כל עשיית בגדי כהונה צריך להיות לשמה:

יז) ונלפע"ד לתרץ דהנה לכאורה סברת הרמב"ם צ"ע דהא יליף בפ"ק דסוכה דעשיית ציצית צריך לשמה. ומ"ה ס"ל דהטויה צריך לשמה. ומהי תיתי תלייתם בבגד א"צ לשמה. וכ' הב"י בא"ח (סי' י"א) דנפקא ליה להרמב"ם מדאיצטרך למעט נכרי ש"מ דל"ב עשיי' לשמה. אולם הוא היפך מן המושכל דיותר סברא דצריך עשייה לשמה מטויה לשמה. וראיתי בשו"ת כתב סופר (חא"ח סי' ב') שמתרץ זה דס"ל להרמב"ם דבעשיית ציצית סתמא לשמה דניכר מתוך המעשה שעושה שתולה הציצית בבגד כי למצוה הוא עושה דאין עשייה כזו לרשות ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אבל הטויה סתמא לא לשמה קיימא דאין בטויה הכירא לשם מצוה ועי' תוס' גיטין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה עיבוד לשמן דמחלק בין כתיבה י"ל דסתמא לשמה לעיבוד דלאו סתמא לשמה. ועי' בתוס' מנחות (דף מ"ב.) שכתב דסתם עשיי' ציצית לשמה, וס"ל להרמב"ם מדמצריך קרא לפסול נכרי ש"מ דל"ב עשייה לשמה. היינו משום דסגי בסתמא לשמה. ויש להוסיף הא דמהני סתמא דעשייה בציצית היינו לאחר דבעי טויה לשמה וכבר עשה הכנה דרבה וטרח לטוות לשמה כשעושה ציצית מאותן החוטין ותול' אותן על הבגד סתמא לשמה קיימא ועי' סוגיא ריש מסכת זבחים דמשום הכי קדשים סתמא לשמה עכ"ד. וכן מצאתי סברא זו בישועות יעקב או"ח (סי' י"ד סק"ד) ותירץ בזה מה שהקשה הב"י על הרמב"ם מהא דקאמר הש"ס בסוכה (דף ט'.) עשאה מן הקוצים וכו' דבעינן תליה לשמה ולפ"ז א"ש דשם רב קאמר להך מילתא ורב ס"ל דלא בעינן טויה לשמה ולכך בעינן עשייה לשמה ולזה עשה מן הגרדין וכו' פסולה יע"ש ודפח"ח. היוצא לנו מזה דנהי דהטויה דוקא צריך לשמה משום דבשעת הטויה לא ניכר עוד שהיא לשם ציצית. מ"מ העשייה הוי סתמא לשמה. כיון שטוה מקודם לשם מצוה. ומה שתולה הציצית בבגד זה עצמו מעיד שהיא לשם מצות ציצית מ"ה אמרינן ביה סתמא לשמה. לפ"ז י"ל דבגדי כהונה דדוקא הטויה והאריגה שלא ניכר עוד אם הם לבגדי כהונה דטוה ואורג סחורה לבגדים יכול להיות שטוה ואורג למלבושי חול מ"ה צריך דוקא שיארוג בקודש שיהיה בפירוש לשמה כמו בטויה בציצית. [והטויה בבגדי כהונה גם כן בכלל אריגה. וזה פשוט כ' דנלמד מציצית צריך גם הטויה לשמה. רק דבזה גם האריגה צריך בפי' לשמה כיון דבשעת אריגה גם כן לא ניכר עוד שהוא לבגדי כהונה] אולם אחר האריגה כשעושה מהם מלבושים דאז מצורת הבגדים ניכר דהם לבגדי כהונה כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש (פרק ח') נראה שם דצורת הבגדים משונים מבגדי חול. ויעי"ש (הי"ט) דבגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג. יע"ש א"כ בזה י"ל דגם סתמא לשמה [ורק אם חשב בפירוש להדיוט פסול] ובזה מדוקדק היטב לשון הירושלמי דיומא שהבאתי לעיל (באות ד') בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו עכ"ל. ולמה הזכיר רק האריגה ולא עשייתן. וגם קשה כפל הל' אריגתן בקודש ובקודש יארגו. [ובפני משה נדחק על כפל הלשון אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י א"ש. והיא הדבר אשר דברתי דדוקא האריגה צריך להיות בפירוש לשמה ולא סגי בסתמא. ולא היה די במה שאמר אריגתן בקודש דהוי אמינא דגם סתמא לשמה. [והכוונה רק שלא יהיה כוונתו להדיוט] מ"ה הוסיף בירו' ובקודש יארגו. דצריך להיות האריגה בפירוש לשמה. אבל אח"כ עשיית הבגדים א"צ בפירוש לשמה. וסגי בסתמא. ודומה לתליית הציצית בבגד דסגי בסתמא מדניכר מהמעשה עצמה שהיא לשם מצוה כיון דהטויה היה מקודם בפירוש לשמה. וא"כ ה"ה לבגדי כהונה שנלמד מציצית דצריך עשייתן לשמה גם כן דומה לו. דדוקא הטויה והאריגה צריך להיות בפירוש לשמה וגוף עשייתן סגי בסתמא. וז"ב. ובזה מדוקדק היטב לשון הרמב"ם בה' בית הבחירה (פ"א ה"כ) שכ' ח"ל אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש. כו' עכ"ל. לכאורה הלשון מתחלתן אין לו ביאור. אולם כוונת הרמב"ם ולשונו זהב מזוקק. דכוונתו דאזיל לשיטתיה בציצית דהעיקר דהטויה צריך בפירוש לשמה ותלייתן סגי בסתמא. וה"ה לבגדי כהונה דהיא בכלל כל הכלים כמו שהעלתי לעיל (אות ט') גם כן העיקר בתחלתן דהיינו הטויה והאריגה אז צריך לשמה בפירוש:

אולם אח"כ גם סתמא לשמה קאי. לפ"ז נבין היטב כוונת הרמב"ן בפ' תצוה שהבאתי (לעיל אות י"א) שכ' והיו הבגדים צריכין לשמן ויתכן שיהיו צריכין כוונה עכ"ל. שאינו מובן לכאורה כיון שכ' דצריכין עשייה לשמן בוודאי צריכין כוונה. אולם לפי מה שהעלתי א"ש. דהיינו יכולים לטעות דאף דצריכין עשייה לשמה סגי בסתמא כמו בקדשים. לכן הוסיף דיתכן דצריכין כוונה. דהיינו בפירוש לשמה. ומסתמא ס"ל להרמב"ן כדעת רוב פוסקים דתליית ציצית צריך ג"כ לשמה בפירוש. מש"ה ס"ל דגם בבגדי כהונה צריך כוונה בפירוש:

יח) אולם לכאורה יש להקשות על תירץ של הרב ישועות יעקב וכתב סופר הנ"ל דלפי דבריהם למה צריך גם בתכלת שיהיה הטויה לשמה. ומרמב"ם נראה דגם בתכלת צריך הטויה לשמה. ולמה כיון שצבע הצמר לשם תכלת לציצית בפירוש למצוה שוב יש לומר דגם הטויה בסתמא לשמה. אולם באמת אינו קושיא דנהי דהצביעה היה לשמה בתכלת למצוה. מ"מ הטויה אינו דומה לתליית הציצית בבגד דנהי דצבעו לשמה מ"מ מהטויה לא ניכר עוד שטווה לשם מצות ציצית דיכול להיות דהטויה הוא לצורך תכלת לבגדי כהונה ולא לשם ציצית. ואין לומר דבזה אין חשש כלל כיון דעכ"פ ידעינן דהוי לצורך מצוה. ז"א אדרבה זה גרע מאם לא כיון לשם מצוה כלל. כמו דאמרינן בריש זבחים בת מינו מחריב אינו בת מינה לא מחריב. וכמ"ש הר"ן במס' ר"ה דאם בין התקיעות תקע תקיעה כמתעסק בעלמא לא הוי הפסק אף דאם תקע התרועה קודם השברים הוי הפסק. מטעם הנ"ל יע"ש. וה"ה בנ"ד מ"ה צריך גם הטויה לשם ציצית בפירוש. כיון דלא ניכר עוד מהטויה שהיא לשם מצות ציצית. אבל תלייתן בבגד ניכר היטב ממעשה עצמית שהיא לשם מצות ציצית. מ"ה גם סתמא לשמה. וה"ה בבגדי כהונה צריך רק הטויה והאריגה בפירוש לשמה מדלא ניכר עוד שהיא לבגדי כהונה. אבל עשייתן אחר האריגה גם סתמא לשמה. וא"ש דברי הרמב"ם לפי שיטת כ"ג:

יט) ובלא"ה י"ל שלא כ' הרמב"ם להדיא בהל' כלי המקדש דצריך עשייתן והצביעה לשמה. משום דסמך עצמו על מה שכ' בה' ציצית (פ"ב) דטעימה פסלה בתכלת בציצית. והא מבואר בש"ס דציצית יליף מבגדי כהונה ובבגדי כהונה לא כ' כלום מזה אע"כ דסמך עצמו כאן על מה שכ' בה' ציצית. וכמו שכ' המל"מ בהל' כלי המקדש (פ"ח הי"ג) לענין חלזון יע"ש. וכ"כ בס' מנ"ח שם. יע"ש:

כ) ואיידי דאתי לידן ענין טעימה נימא בה מילתא, דלכאורה קשה למה תגרע זאת הטעימה מכל האיסורין שבתורה דקיי"ל דבטיל ברובא. ומצאתי שבשו"ת מהר"י כהן (מהד"ת) בה' ציצית שתמה בזה והביא דברי החות יאיר (סי' ק"ז) שהקשה על יי"נ שנפל לקנקן יין דבטל בששים מאי שנא ממכות (דף ד'.) חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לג' לוגין מים שאובין במקום אחד ולמה לא ניחוש ג"כ באיסור לח שנפל. והנה לפי דברי הרמב"ן שהביא ב' הראב"ד דטבע של ים המלח הוא שלא יתן להתערב בו שאר משקים לא דמי לשאר איסורים. אולם מדברי הרמב"ם בה' מקוואות לא ירד לטעם הזה הדרא הקושיא לדוכתא. ותירץ ע"פ דברי התוס' בבכורות (דף כ"ג.) ד"ה נבילה בטילה דיש חילוק דטומאת משא לא בטל ברוב משום דסוף סוף נושא כזית נבלה. אבל לענין אכילה הוי כנגע וחזר ונגע באכילה משא"כ בטבילה מחמרינן בספיקו כודאי שעכ"פ יש ספק שמא טבל במקום הזה שנעשה שאובין. ולפי"ז הכא בטעימה שנתערבה ביורה של תכלת הנה כל הצבע יבא על הצמר וזה החלק של הטעימה יהיה על שטח הצמר ול"ש ביה ביטול דבכ"מ שהוא הנה הוא פסול ול"ש לומר שנתבטל ביורה דכיון שעמד לבוא על הצמר צריכין אנחנו לדון אותו כאלו כבר בא על הצמר ואם אמרינן כן להקל כמ"ש הר"ן ב' הרמב"ן בע"ז פ' השוכר את הפועל. עכת"ד הנעימי':

כא) ונחזי אנן דלפי דברי מהר"י כהן דטעימה פסולה מטעם דהוי כטומאת משא דל"ב הוי רק דרבנן כמ"ש התוס' בבכורות דטומאת משא דרבנן. ונ"מ לענין ספיקו אם נפל הטעימה ליורה יהיה מותר דספיקא דרבנן לקולא. אולם לדעת הרמב"ם ז"ל טומאת משא מה"ת לא בטל כמ"ש המל"מ בה' מטמאי מו"מ (סוף פ"א) יע"ש. א"כ לפ"ז מה"ת לא בטל טעימה וגם ספיקו להחמיר: כב) אולם לכאורה יש לשדות נרגא בתירוצו. תינח דאם היה עושה מכל הצמר שביורה רק בגד אחת ואז בוודאי נמצא על בגד הזה הטעימה אז הוא דומה לטומאת משא שנושא הכל ביחד. ונושא הטומאה בוודאי. אולם אם עושה מצמר זו הרבה בגדים. או צבע צמר הרבה לתכלת לציצית הרבה. א"כ הוא דומה ממש לביטול איסורי אכילה דבטל חד בתרי. וה"ה בנ"ד. דעל כל בגד נוכל לומר דזה הבגד מהרוב דכשרים שהם לשמה. דמכאן משמע דאף אם נפל להיורה טפה אחת מהטעימה ג"כ פוסלה כיון דלא הגיד שיעור גודל היורה וא"כ כשיש יורה גדולה ונפל טפה אחת ביורה דא"א שטפה זו יהיה נמצא ממנו קצת בכל בגד. וא"כ עכ"פ רוב איכא דכשרים ונימא דהמיעוט בגדים שיהיו נפסלים בטלים ברוב בגדים כדין יבש ביבש:

כג) ונלפע"ד לתרץ דברי מהר"י כהן הנ"ל ע"פ דברי הרמ"א בא"ח (סי' תרע"ג) בשם התרומת הדשן (סי' ק"ג) דאם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות אפילו אחד באלף לא בטל. וכ' שם בתה"ד הובא בט"ז שם דאע"ג דכשמוכרין אותו מוכרין במשקל אלא דלמצוה הוא דבר שבמנין יע"ש בט"ז ובהגרע"א ובשו"ת חת"ס (חא"ח סי' קע"ח) שכ' דגם דעת התה"ד דכל שהוא חשוב בין קודם הביטול בין לאחר הביטול לעולם לא בטל. יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד בטעימה שצבע תכלת לציצית למצוה. ובפרט בגדי כהונה בוודאי יש להם חשיבות שכתוב בהם בתורה לכבוד ולתפארת [ובפרט שמעתי ב' הגאון אדומו"ר הצדיק מאור הגולה בעל חידושי הרי"ם זצ"ל שחידש דהיכא דמבואר בתורה דיש לו חשיבות אז מה"ת לא בטל. ותירץ בזה קשיית התוס' בב"מ (דף ו' ע"ב) בקפץ אחד לתוך המנוין שהקשו דיהיה בטל ברוב ותירץ הגאון הנ"ל דכיון דבמעשר צותה התורה למנות יש לו חשיבות מה"ת. ואז מן התורה לא בטל] בוודאי יש לו חשיבות ולא בטל:

כד) לכאורה יש להקשות על זה מדברי שו"ת יד אליהו (סי' פ"ח) נשאל בס"ת שיש בו טעות שנתערב אם מותר לקרות באחד מהם. והעלה דחד בתרי בטל דהטעות לא הוי דבר חשוב והס"ת עצמו לא נפסל, רק מכח הטעות שבו והו"ל כחתיכה הראויה להתכבד שנאסר מבליעת איסור דבטל דהבלוע אינו חשוב יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד דומה לטעות בס"ת כיון דעיקר פסול הבגד רק מחמת מעט הצבע שלא נצבע לשמה או משום מראה שני. וזה אין לו חשיבות שוב הוי כמו דאסור משום בליעת איסור. אולם ז"א דכבר השיג עליו הרב חת"ס (חיו"ד סי' רע"ז) דלמה זה דומה לחהר"ל שבלע טיפת חלב דלא בטל אע"ג דאיסורו מחמת החלב מ"מ כיון שהחתיכה עצמה נאסרת ונעשה נבלה הו"ל חהר"ל והכא ע"י הטעות נפסל הספר או לכל הפחות החומש כולו מלקרות בו בציבור והוי דבר חשוב דלא בטל יע"ש. הבאתיו בקונטרסי פע"ה (סי' כ"ה אות קמ"ה) וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ לא שייך ביטול כיון דהוי דבר חשוב וע"י שנצבע שלא לשמה או משום מראה שני פסול כל הבגד א"כ שוב לא שייך ביה ביטול חד בתרי. ומ"ה טעימה פוסלת כל היורה כיון דדנין כאלו היה בא על הבגד כנ"ל. ומתורץ קשייתי על מהר"י כהן ז"ל:

כה) ולפענ"ד נראה לתרץ קשית מהר"י כהן הנ"ל באופן אחר אף אם נימא דלא דנין כאלו הי' בא על הבגד. דהנה הגאון בעל נפש חיה זצ"ל (חא"ח סי' א') חקר באם נתערב מועט מדבר שאינו ראוי לצאת בו י"ח מצה ברוב שראוי לצאת בו אם בטל ברוב שיצא ממנו ושיש בו תערובות מיעט שאינו ראוי לצאת בו. והעלה שאינו בטל ברוב לענין שישלים זה שאינו ראוי לשיעורא כאשר נסתפק במל"מ בפ"ז מ"ה מעילה אם מיעוט היתר נתערב ברוב איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות וכו' זה לא שמענו. וגאון הנ"ל מצא הדבר מפורש בתוס' זבחים (דף ע"ח) בד"ה הפיגול דאין מיעוט ההיתר מצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור יע"ש. ולפענ"ד נראה להביא ראי' מהימנא לעיקר חקירתו. מדברי רש"י סוכה (דף מ"ח ע"ב) במשנה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי המזבח ופירש"י הטעם דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב בהן נמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי המים משלים לשיערן עכ"ל. וזה דומה ממש לחקירתו. ומוכח משם דמיעוט שאינו ראוי לנסכים אינו משלים לרוב שראוי לנסכים. וא"כ ה"ה בנ"ד נהי דלא קתני שיעור שיהיה הצבע על התכלת. מ"מ עכ"פ צריך שיהי' הבגד כולו מכוסה בצבע התכלת הכשרה כמו שנאמר כליל תכלת. וא"כ במקום שיגיע הטעימה על הבגד. ולא תכלת יהי' פסול מצד מראה שני. רק מצד ביטול נימא כיון דהוי מיעוט יהי' בטל להרוב והוי כמאן דליתא. ז"א. כיון דעל מקום הזה ליכא צבע התכלת כליל צריך להשלים השיעור דהא כל הבגד צריך להיות צבוע מתכלת. מ"ה ל"ש בי' ביטול ולא שייך בזה לומר רובו ככולו עי' נזיר (דף מ"ב.) ש"מ רובו ככולו מדאורייתא דקרא יתרה כ' בנזיר ביום הז' יגלחנו דאפילו ב' שערות מעכבות הא בעלמא רובו ככולו וכ' רש"י הא דלא גמרינן מיני' דהו"ל נזיר ומצורע בכהבכ"א כו' יע"ש. ועי' בערובין (דף ד' ע"ב) כל גופו צריך לטבול כאחת. ועי' פסחים (דף ק"ט ובהוריות (דף ג' ע"ב) ובספרי כל זקני העיר אפילו הן מאה. וברמב"ם פ"ד דסנהדרין לענין סמיכה עד שיסכימו כל החכמים. ויעי' ברדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' ס"ב) משמע היכא דכ' כל לא אמרינן רובו ככולו. וא"כ ה"ה בנ"ד דהתורה כתבה להדיא כליל תכלת. עדיפא ממה שכ' תיבת כל. דהפי' שיהי' תכלת נקיה בלי שום תערובות מין אחר כגון מראה שני או שלא לשמה. ויעי' בס' האשכול בה' תפילין בפירוש נחל אשכול (אות ה') שהאריך בזה והביא ראי' דבתפילין אם חסר קיצו של יו"ד אחת או שכ' קיצו של יו"ד אחת שלא לשמה דפסול אף דהרוב נכתב כדין. יע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד:

כו) באופן אחר נלפע"ד לתרץ ע"פ מה דאמרינן במתני' דפרה (פ"ט מ"א) צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא ר"א אומר יזה שתי הזאות וחכמים פוסלין. ויעי' בזבחים (דף פ'.) דאמרינן בשלמא רבנן סברי יש בילה והזאה צריכה שיעור עכ"ל וכ' רש"י בד"ה בשלמא כדתנן במתני' אם לא נמלך ונתן כשר אלמא סמכינן אבילה ואמר לח המתערב בלח מתערב בכולו ואין לך טיפה מזה שלא יהא בה מחבירו קצת והכא נמי נהי דיש בילה ויש בכל הזאה מן המים הכשרים. קסברי הזאה צריכה שיעור. ואין כאן שיעור שהרי יש בה מן הפוסלת אי משום דמזה שתי הזאות קאי סברי אין מצטרפין אותו למלאות השנייה שיעור החסר בראשונה עכ"ל ויע"ש בתוס' ד"ה תנן התם כו' חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא ברובא בטל. עכ"ל התוס'. ויעי' בקרן אורה בזבחים שם שכ' על דברי תוס' אלו. וז"ל למאי דמסיק טעמא דרבנן דהזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות הי' נראה דלא מהני ביטול הכא כיון דבכל הזאה מעורב מעט מים דיש בילה וליכא שיעור הזאה ואפילו אי בטיל לא מהני להשלים שיעור הזאה דמ"מ אותו המעט לאו מי חטאת הם עכ"ל וכ"כ הרב נפש חיה ז"ל לתרץ כן בתשובה הנ"ל. לפ"ז נלפע"ד בנ"ד נמי כיון דקיי"ל יש בילה א"כ הטעימה נבללת גם ביורה גדולה עם הצבע של התכלת מ"ה ל"ש בי' ביטול דשוב לא הוי כליל תכלת. דהא העלה הש"ך בנקה"כ כיון דכח אחר מעורב במשהו לא הוי מין במינו ולמדה מדברי הר"ן סוף פ' יד הנשה שכ' שם וז"ל דאע"ג דאמר ר' יהודה מין במינו א בטיל לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו יע"ש. היוצא לנו מזה דאף דהטיפה היא מין של החתיכה שיצאה ממנה וגם מין החתיכה שנבלעה בתוכה אפ"ה כיון דהטיפה מעורב איסור בהיתר זה מקרי כח אחר א"כ לא מבעיא לשיטת רש"י במנחות (דף מ"ב ע"ב) דטעם דהטעימה פסולה משום מראה שני דהיא מראה פסולה וכפי אשר הבאתי מזבחים (דף פ'.) דקיי"ל יש בילה דטיפה זו מעורב בכולו. א"כ בוודאי מקרי אינו מינו. אלא אפילו לשיטת התוס' דהטעם דטעימה פסולה מפני שהיא שלא לשמה רק לשם נסיון. א"כ כפי מה שהעלתי ב' הר"ן ונקה"כ ג"כ מקרי מין בשאינו מינו כיון דבהטיפה מעורב איסור בהיתר שוב הוי אינו מינו אף שהיא מינו ומקרי כח אחר מעורב בו. לכן בנ"ד דהתורה קפדה שיהי' כליל תכלת. קפדה התורה שיהי' כולו תכלת ולא יהי' בו שום כח אחר. אף שהוא המיעוט ג"כ קפדה התורה כיון דע"י המיעוט לא נקרא כליל תכלת. דומה לזה עי' ב"מ (דף ז' ע"ב) עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ועי' אסיפת זקנים ב' הרא"ש מפליזא דלא מהני בזה גם רוב יע"ש. וכן בתכלת מדכתבה התורה כליל תכלת כוונה התורה שיהי' מנוקה בלא שום תערובות מין אחר שיהי' כולו תכלת ולא רובו. וז"ב:

כז) אולם יש להעיר בדברי קדשו שהעלה בהא דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה דל"ש בזה שינוי כיון דבגדי כהונה מ"ע בעשייתן וכיון דאנו באין לדון על הצמר בעוד שלא נשתנה ואז הוא בפסולו ואז ל"ש שינוי כלל עכת"ד. ולכאורה יש להביא ראי' לדבריו מאו"ח (סי' תרמ"ט) שכ' שם גזל ד' מינים שבלולב דאם קנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה וא"כ משמע דאילו קנאו ע"י סיוע דמצוה פסול דהוי מהב"ע וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' י"א) בהדיא. לדעת הרמב"ם דס"ל כמ"ש בב"ק (דף ס"ז.) בשם ר"ת לעולא דסבר דיאוש בכל מקום קני לבר מהקרבה משום דמהב"ע היא ובר"פ לולב הגזול כ' התוס' דכל מצוה דאורייתא הוי כקרבן ומ"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה. וכ"כ בס' נזירות שמשון ובאלי' זוטא יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד לענין תכלת לבגדי כהונה דהוי מ"ע לרמב"ם בעשייתו דאין לנו להכשיר גבי משתחוה לבהמה צמרה לתכלת שעשאו חוטין דהטוי' מהני לקנין מפני השינוי והן הן המצוה:

כח) אולם ראיתי בס' נחל איתן ה' ציצית (פ"א הי"א) דאשתמיטתי' לגאונים הנ"ל במחכת"ר דברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה כו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ע"כ. וכ' הלח"מ טעמו בפי"ח מה' מעה"ק הי"ד דגבי קרבן איכא יאוש עם שינוי השם. הרי דאפילו גבי קרבן מהני יאוש עם שינוי השם מחולין לקודש ואע"פ שהשינוי הוא מהמצוה ובאין בבת אחת. וא"כ ק"ו לציצית ושאר מצות דמהני וכשר בכה"ג ואידחו דברי הט"ז והנז"ש והא"ז. עכ"ד הנחל איתן. ואני מצאתי ג"כ להרב ברכת הזבח בסופו בחי' לרמב"ם ה' איסורי מזבח שהעלה ג"כ כפירוש הלח"מ מדעתא דנפשי'. וכ' דכן כ' הרמב"ן במלחמות ס"פ בתרא דב"ק יע"ש. גם מצאתי כן דעת הרשב"א בחידושיו לפ' מרובה (דף ס"ז.) יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד לענין משתחוה לבהמה צמרה לתכלת שע"י הטוי' והצביעה נעשה שינוי ובאין בבת אחת ג"כ מהני מק"ו דהוי רק מכשירי קרבן כמו דאמרינן בע"ז שם ולא חמירי מקרבן גופי' דמהני בכה"ג ונסתר סברת כ"ג:

כט) הן אמת דהרב ים של שלמה בב"ק (פ"י סי' כ"ז) העלה בדעת הרמב"ם דס"ל דיאוש לחוד קני וכמ"ש בה' כלים (פכ"ד ה"ז) בברייתא דגנב וגזלן השנוי' במרובה ובפ' הגוזל ובעולא בהגוזל דיאוש בידוע קני אלא דס"ל דקני מדרבנן כיון דמספקא לרבה בפ' מרובה. אבל לוקח קני מדאורייתא ע"ש באורך ובמרובה (סי' י"ז) ע"כ. ולפ"ז א"ש דברי מעכת"ר דשאני התם בה' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) דכיון דיאוש כדי קני הוי שלו קודם שנעשה קרבן מ"ה לא הוי מהב"ע אבל לעולם אם השינוי בא בשעת שעודנו באיסורו י"ל דפסול לקרבן. אולם הרב ברכת הזבח כ' שם דדוחק לומר כיש"ש דבקרבנות משמע דס"ל כרב יודא דיאוש קני דאורייתא להקריב קרבן. ולכן העלה דיותר נראה כפירושו הנ"ל. דיאוש לחוד לא קני כלל אלא בקרבן ס"ל דהוי יאוש ושינוי השם כנ"ל. ויעי' בשעה"מ ה' לולב שהשיג על היש"ש והעלה דהרמב"ם ס"ל אפילו מדרבנן אינו קונה יע"ש. והדרא קשייתי לדוכתא על דברי מעכתר"ה:

ל) ונלפע"ד לתרץ דבריו ואקדים לתרץ שיטת היש"ש הנ"ל דהרמב"ם ס"ל דיאוש כדי קני מדרבנן שכתב הרב ברכת הזבח דדוחק לומר כיש"ש דבקרבנות משמע דס"ל כרב יודא דיאוש קני מדאורייתא להקריבו קרבן. זה אינו השגה. דשאני גבי קרבן דאיכא ג"כ שינוי השם ואז הוי יאוש ושינוי השם וקנה מדאורייתא. ואל תקשה דלפ"ז גם אם יאוש כדי גם מדרבנן אינו קונה. מ"מ בשינוי השם ביחד קונה מדאורייתא ז"א. דזה הי' להרמב"ם לדוחק לומר דבאין בבת אחת. כיון דההקדש מסייע להקנין הוי מהב"ע וכמ"ש התוס' בפ' מרובה ובפ' לולב הגזול. אולם כיון דיאוש עכ"פ קני מדרבנן א"כ ע"י הקנין דרבנן הוי כהפקר וזכה מהפקר ונעשה הקדש ואז שוב בצירוף השינוי שם קונה מדאורייתא ויעי' בקצה"ח (סי' שנ"ג סק"א): לא) לפ"ז מתורץ קשייתי על כ"ג מדברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח דשאני התם כיון דקודם ההקדש הי' שלו מדרבנן. מ"ה מהני ההקדש דיהי' שינוי השם. בהדי יאוש שקונה מדאורייתא וכשר לקרבן. אולם בנ"ד בהמשתחוה לבהמה צמרה פסול. דכיון דבעת שרוצה לעשות מהצמר תכלת או ציצית אז הוא פסול מה"ת. ורק דנימא דע"י השינוי שיעשהו למצוה יהי' כשר ובאין בבת אחת. י"ל דזה אינו דהוא מאוס לגבוה דבשעה שאנו מתחילים לדון על הצמר קודם השינוי עדיין בפסולו מה"ת. אולם בהמשתחוה לקמה חיטין כשרים למנחות דאז אנו דנין עליו למנחות אחר הטחינה ואז כבר נשתנה מ"ה חיטין מותרין למנחות. וא"ש חילוקו של כ"ג:

לב) לפ"ז יהי' מתורץ ג"כ קשית ס' אהלי יהודה בענין מהב"ע שהקשה וז"ל ושוב האיר ד' את עיני וראיתי מקרא וגמרא דשינוי זה דמעיקרא חולין והשתא הקדש אין זה שינוי דיכול להקריב והוא ממאי דאמרינן שם בב"ק (דף ס"ה ע"ב) דתניא נתן לה באתננה חיטין ועשאן סולת זתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין תנא חדא אסור ותנא חדא מותר כו' וב"ש אוסרין וב"ה מתירין מ"ט דב"ש גם לרבות שינויהם וב"ה הם ולא שינויהם וכו' וכיון דס' לב"ה דשינוי מותר א"כ כשנתן סולת באתננה והביאה למנחות למה אסרו הכתוב להביא אותו למנחות שנאמר לא תביא אתנן זונה וכו' שהרי כשנתן לה סולת באתננה הם חולין ואח"כ הקדיש אותם למנחות הרי יש כאן שינוי כמו שאמרינן דמעיקרא חולין והדר קודש ולב"ה דסברי דשינוי מהני להתירו לקרבן והרי יש כאן שינוי דמעיקרא חולין והדר קודש ולמה אסרו הכתוב. יע"ש שמחלק דדוקא בשינוי מעשה מהני להחזירו לקרבן אבל בשינוי השם לחוד מחולין להקדש לא מהני להחזירו לקרבן כיון דבעודו חולין לא הי' ראוי לקרבן ואפילו כי הקדישו דאיכא שינוי השם לא מהני יע"ש. ולפי דבריו קשה על הרמב"ם בה' איסורי מזבח שהעלה בגזל בהמה והי' יאוש שראוי להקריבו קרבן. אולם לפי מה שהעלתי א"ש דדוקא באתנן דמיירי שנתן לה חיטין ואז אינו ראוי עוד למנחה. ורק אחר שנעשה סולת ראוי למנחה. וא"כ בא השינוי בטרם שראוי למנחה מ"ה אינו מאוס לגבוה לב"ה ומותר לקרבן. אבל כשנתן סולת לאתנן ואז תיכף ראוי למנחה והוא עוד בפיסולו מ"ה לא מהני השינוי שם לחוד והוי מאוס לגבוה. דאף דבמנחה לא נתקדש עד שנתקדש בכלי מ"מ כבר העלתי ב' התוספתא דטהרות דעכ"פ קודם שנתקדש בכלי יש לו קדושת תרומה וברגע זו עודנו בפסולו מ"ה מאוס לגבוה. אולם בגזל בהמה ונתייאש דשם הוי יאוש דקנה עכ"פ מדרבנן ונעשה קרבן. מ"ה מהני השינוי שם דיהי' ראוי להקריבו:

לג) לפ"ז מתורץ ג"כ קשיית ס' אהלי יהודה מה שהקשה עוד שם וז"ל הרי מפורש דגם בקרבנו שאל לחכם על נדרו ואין כאן הקדש וכאלו לא הי'. א"כ דון מינה הכא בגנב והקדיש דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש כנראה דאין זה השינוי מועיל לקנותו בקנין גמור להיות הקרבן ראוי להקריב כיון דבזה השינוי שהוא קונה אותו הוא שינוי דאפשר דחוזר לברייתו דשינוי החוזר לברייתא אמרינן שם במרובה דלא הוי שינוי ואינו קונה והכא איכא מצוה לאיתשולי עלה כי היכי דלקיים מצות השבת גזילה בעצמו וגם דלא לאתויי קרבן דשורשו הוא גזול כנדרים (דף נ"ט.) ויש ראי' דכל שינוי החוזר לא קני ממאי דאמרינן בב"ק (דף צ"ג). אלא דלפ"ז קשה טובא מה דאמרינן שם בפ' מרובה כו' התם איכא שינוי השם מעיקרא טבלא והשתא תרומה הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש. הרי דחשיב הקדש שינוי השם כי היכי דליקני. וכבר נרגשו התוס' שם ד"ה מעיקרא טבל ואע"ג דשינוי החוזר לברייתא ע"י שאלה כיבמות (דף פ"ח.) ותירצו מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיחא יע"ש. ולכאורה תירוצם נמי נראה היפך הגמ' שם. ריש פ' הגוזל עצים דאמרינן שאני צבע הואיל ויכול להעבירו ע"י צפון. וזה דיכול להעבירו ע"י צפון לא שכיח יותר ויותר מע"י שאלה דאין דרך כלל לצבע שצבעו להעבירו ע"י צפון ואפ"ה אמרינן דהוי שינוי החוזר דלא קני כ"ש הכא דע"י שאלה דשכיח יותר דהוי שינוי החוזר דלא קני יע"ש שתירץ בדוחק בס' אהלי יהודה. אולם לפי שהעלתי בעזה"י א"ש. דהא התוס' העלו בסוכה (דף ל' ע"ב) דבשינוי השם שנשתנה שמו ע"י הגזלן אף בשינוי החוזר עם יאוש ביחד מהני לקנות. וכן דעת הרא"ש והש"ע דלא כרמב"ן ובעה"מ. א"כ א"ש דברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח שם. דאף דהוי שינוי החוזר ע"י שאלה. מ"מ כיון דנתייאש ג"כ בצירוף שניהם קנה לגמרי וא"ש. ומתורץ קושית הס' אהלי יהודה שהיא קושית התוס'. היוצא לנו מכל זה דדברי כ"ג בדעת הרמב"ם דעשיית בגדי כהונה צריך לשמה הוא אמת וגם תירוצו לחלק בין המשתחוה לקמה לבין המשתחוה לבהמה הוא חילוק נכון וישר ובנוי על אדני האמת. ואחתום בברכה ש"ד יגדיל כסא כבודו ויתענג על רוב שלום לנצח. ואצפה לשמוע מכת"ר כל טוב סלה:

דברי ידידו מחו' אשר נפשו קשורה בנפשו בעבותות האהבה:

שלמה אברהם בלא"א מורי המופלג יר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה