בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן לח
ב"ה יום א' תבא שנת תרמ"ב שאוול. ישגא שלום בביתו ורענן בהיכלו כבוד הרה"ג החריף ובקי בח"ת צמ"ס תורה וגדולה בסק"א. איש חמודות ויקר רוח. כש"ת מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י:
א) ע"ד מכתבו בענין אתרוגי קארפו אשר חפצו להוציא לאור עולם קונטרס אחד בלוית מכתבים רבים מהמחזיקים על ידו באיסורם. אף אמנם כי ישנו אתי קונטרס ארוך בזה בחידושי תורה. ואולם אין רצוני לבוא באריכות דברים להעלות על מזבח הדפוס במה שדשו בהם רבים והלכו בהם הנמושות. ומה גם שקשה עלי לבתר לגזרים את תשובתי בזה אשר להעתיקו בשלימות בלתי אפשר. אפס להפיס דעתו אעתיק לו גרגיר אחד מה שכתבתי בזה. הנה בעיקר השאלה בדין פסול המורכבים אין דעתי נוחה לבוא במו"מ באתרא דמרי ביתא תלי זייני' א"ז הרש"א והלבוש וסייעתם וגדולי האחרונים והטיב אשר דיבר בזה בשו"ת מוהריא"ז ענזיל (סי' י"ז) כו'. ובמה שפלפלו במ"ש בתשובת מהר"ם אלשיך (סי' ק"י) דיחור אתרוג בטל באילן לימנ"ש כדין ילדה שסבכה בזקינה ואף דאינו ענין למה שדימו לבגד שאבד בו כלאים דלענין ערלה וכן בהכשר מצוה דאתרוג אין האיסור תלוי בתערובות הרכבה אלא דהאחד איסור והשני היתר. ורק דמ"מ לא שייך שבטל האתרוג שהרי הוא קיים לפנינו והאיסור ניכר. והא דילדה שסיבכה בזקינה מיירי בהרכבת היתר מב"מ דבטל ברובא שאין האיסור ניכר כלל. ומ"מ הטעם השני שכתב הוא נכון לפוסלו מדאורייתא מצד חסר שעכ"פ יש בו חלקי לימנו"ש וע"ש עוד (בסי' י"ח) שהוא פסול גמור לדעתו גם בשאר הימים כיון שחלקי לימונו"ס מפסיקים בין חלקי האתרוג ואין בו שיעור שלם ביחד וכתשו' תשב"ץ (ח"ב סי' ד') דכל הרכבה מזגית אין בו חלק אחד נפרד ממין אחר ובפ"ב דעוקצין מ"ג דנימוק באמצע אין מצטרף יעש"ב. ואמנם מ"ש השבו"י (ח"א סי' ל"ו). לדחות ראיית האלשיך דהרי גזה"כ הוא פרט למבריך ומרכיב וליכא למילף מינה דהוי שני כתובים הבכ"א דגבי חוזרי מעורכי המלחמה תניא ולא חללו פרט למבריך ומרכיב וע"פ הנחה זו האריך מעלתו לפלפל בהא דשני כתובים אין מלמדין ויעי' בנוב"י (מ"ת חא"ח סי' קכ"ה) בשם הגרי"ב שרצה להמציא דהוא פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ ס"ל דאין מלמדין וקיי"ל כר"י לגבי ר"מ [וכעירובין מ"ו ב'] וע"ש שדחה דבריו דאדרבא לר"מ אין הכרח בזה והא דפריך בכ"מ דשני כתובים אין מלמדין הוא מסוגיא דעלמא וע"ע בספרי זכ"י בתשובה לסוכה ט' בד"ה ומה שהעיר כו':
ב) אולם בעיקר הקושיא כבר האריכו האחרונים להקשות בסוגיא דל"ל מיעוטא דולא חיללו דממילא מנטע שמעינן דלא קאי אמרכיב וכמו בערלה דהספרא ממעט למו"מ מונטעתם לחוד וגם דלאו בר חילול הוא כיון דלא מיחייב בערלה. וע' בקו"א לט"א ר"ה ט' ע"ב ד"ה אחד המבריך דע"כ הא דנקט נטע כמשמעו היינו לבתר דגלי קרא דלא חללו א"כ י"ל כסברת רמב"ן וה"ד ונטעתם דגבי ערלה פרט למו"מ היינו לבתר דגלי ולא חיללו למעט מו"מ וע"כ דנטע דגבי עורכי המלחמה דוקא הוא וש"מ דלא נהיג ערלה במו"מ. וע"ע בשו"ת שאג"א החדשות שאלה י"ד בקו' חובת קרקע (סי' א') משש"ב. ואולם דהש"י אינו ענין לכאן ומאי שיאטי' דשני כתובים להא דמייתי מערלה שסיבכה בזקינה. דלא ממעט כלל ברבעי בקרא דלא חללו דאינו חוזר רק משום הרכבת איסור מבשא"מ וכפרש"י בד"ה כאן כו' ומעטי' קרא כדמעט ולא חנכו גבי בית פרט לגזלן יע"ש ברש"י ד"ה ר"נ אמר וע' בכ"מ פ"ז מה' מלכים דלרמב"ם דמתני' בהרכבה דשייך בה איסור והלח"מ תמה דבגמ' ל"מ הכי יעש"ב ובש"א החדשות. ובבאר שבע הקשה הא דלא ממעט ולא חיללו לגזלן כמו בבית ושמא דהכ"ק מלבד דאית לן למעוטי גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב עכ"ל. וע' רש"א קידושין נ"ח למ"ד שני כתובים אין מלמדין תרי מיעוטי ל"ל דידע תלמודא לדרשא אחרינא וע' בספרי זכ"י לשבת קל"א משש"ב וע' רש"י יומא (פ' ע"ב) ד"ה אלא אסמכת' בעלמא ועיקר קרא דרשינן כו'. ואף שבכ"מ מפרש להיפך דלגזלן לא איצטרך דכבר שמעינן לה מבית. ולפ"ד הבא"ש י"ל דשפיר מוכח מפשטי' דקרא ולא חללו למעוטי גזיל כמו דמיעט ולא חנכו דמשמע שהי' של ולא היכי דבאיסורא אתיא לידי' בתורת גזילה וממילא הכ"נ ידעינן מה"ט להרכבת איסור גם לרבנן דריה"ג. וע' בט"א מגילה י"ג ד"ה ועל הכלאים שה"ר מזה דלרבנן דפליגי אר"ע ל"ל כלל איסור של תורה במקיים כלאים לגמ' דידן ודלא כהירו' דאי לר"ע מקיים אסור מה"ת ולא פליגי אלא אי לוקין א"כ אמאי לא דייק הכ"נ גבי לא חיללו לימא דלא כריה"ג דא"כ גבי הרכבת איסור ל"ל דעביד תשובה יעש"ב:
ג) ולפי דבריו נסתר ג"כ תי' א"ז רש"א בסוגיין שנדחק דאיירי שהאריס עשה כן שלא מדעתו. והא מ"מ איכא משום מקיים. ובתוספת הרא"ש לסוטה הרגיש ג"כ בקושיתו וכ' דגבי גזלן פריך שפיר דס"ד דלא עשה תשובה לפי שתלוי במעשה אבל הכא אין התשובה תלוי' במעשה לפי שא"צ לעיקר האילן. והא דתנן בשקלים יוצאין על הכלאים ואף דליכא מעשה בתחלה ובסוף מ"מ חששו משום מראית עין שאמרו מותר לזרוע כלאים כו' וע' בגדולי טהרה בשו"ת (סי' ל"ה) בדה"ס (נ"ג רע"ב) לדחות דאיירי דאותה נטיעה של הרכבת איסור מעורבת בשאר נטיעות של היתר ואינה ניכרת ומה"ת בטילה ברוב דהא הוי קבוע שאינו ניכר וע"ש עוד ליישב לפי דרכו והארכתי במק"א בישוב דהרמב"ם ריש הלכות כלאים מקושית המל"מ והעלתי כמה מילי מעליותא ואין רצוני להאריך מענין לענין:
ד) ועי' שו"ת בית אפרים (חא"ח סי' נ"ז) על קושית רש"א ומה שהאריך בשיטת הרמב"ם שלא העתיק הא דעביד תשובה ובישוב הקושיא הא דדחיק היכי משכחת ילדה בילדה ולא מוקי דהראשונה גזולה ויהיב דמי וכדמוקי לעיל כיון דבגזילה אתיא לידי' לא מיהדר מ"מ חוזר עמו מחמת ההרכבה יעש"ב והשו"מ (תליתאה ח"ב סט"ו) שהאריך ליישב פי דרכו:
ה) וע' בשאג"א החדשות שאלה י"ד בסו"ס ב' שהאריך ג"כ בהא דממעט ולא חיללו להרכבת איסור דכיון דקיי"ל כר"ע אפילו במקיים שלא ע"י מעשה איסורא דאורייתא איכא ובהא קיי"ל כריה"ג ור"י דהמתירא מעבירות שבידו. וע"כ דולא חיללו פרט לגזלן כדדרשי' גבי ולא חנכו ולכן השמיט הרמב"ם הא דהרכבת איסור והכניס במקומה לגוזל כרם שאינו חוזר עליו וסיים אבל מה אעשה שהרמב"ם פ"ז ממלכים פוסק הירא ורך הלבב כמשמעו ודלא כריה"ג ור' יוסי ובאמת הא גופא קשיא דאין הלכה כר"ע מחביריו. ובכ"מ דפוסק כר"ע ואמרינן נמי בגמ' דמודה ריה"ג לר"ע בהא משום דכתיב ולא ימס לבב אחיו כלבבו אלא דס"ל דהירא מעבירות שבידו. ולא אמר כלום דאפ"ה ראוי לפסוק כריה"ג ור"י דמפרשי הירא מעבירות שבידו כאלו כמשמעו מקרא אחר נפק"ל מקרא ולא ימס ודהרמב"ם צ"ע עכ"ל. והבין דה"ד משום ולא ימס הוא אזהרה אחרת דקאי על הירא לעמוד בקשרי המלחמה דמודה לר"ע בהא דחוזר מה"ט. אבל אין לכוון כן בפשטי' דקרא ולמיפסקי' בסכינא חריפא דהירא קאי על עבירות שבידו וקרא דלא ימס קאי לאזהרה מיוחדת במי שירא לעמוד בקשרי מלחמה. אבל האמת שגם לדידהו מפרשי כפשטי' דקרא הירא שאין בו כח לעמוד במלחמה כדי שלא ימס כו' דע"כ לא קאי לנתינת טעם רק על מי שאין בו כח לעמוד מצד שהוא רך הלבב ולא על מי שירא מעבירות שבידו שמ"מ אינו מפחד בשעת מלחמה. וכהוראת הלשון בכ"מ כה"ג שהוי"ו במקום למען כמו בסוטה (מ"ד א') מ"ש לא יקח משום ולא יחלל וע' בספרי זכ"י בשבת (נ"ז א') וכה"ג בכ"מ בתנ"ך ובש"ס וע' בשל"ה בתורה שבע"פ (דף ו' ע"א) בד"ה מצינו כו' וע' ב"מ קט"ו לא ירבה לו נשים משום שלא יסור. וע' בגליון הש"ס מרע"א ביומא (ע"ב א') מי כתיב שלא יקרע כו' מי כתיב שלא יזיח שהביא להקשות מסוגיא זו מי כתיב שלא יסור. וכבר הקדימו רמב"ן בשורש החמישי מסהמ"צ להקשות על הרמב"ם במ"ש שאין ראוי למנות טעם המצוה בפ"ע. ואף שמתחלת הסוגיא לא יקרע אין קושיא כלל דשם כתוב בלא וי"ו והארכתי במק"א בישוב זה ואכמ"ל. ועכ"פ ממילא אימעט נמי הירא מעבירות שבידו ואף שאינו רך הלבב דל"ש הטעם שלא ימס מ"מ הוא בכלל השבים מהמלחמה מה"ט שלא יהי' נענש בשעת הסכנה ושלא יה"ל זכות להתגבר נגד האויב. וע' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש שני. ומאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולא אמרו אלא כפשוטו אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ויסבלו שניהם וכ"כ התשבי שורש פשט. וע' בהקדמת באורי לשה"ש בדה"ס (ה' ע"א). וע' תו' יומא (ס"ב ע"ב) ד"ה מוספין ויבמות (ר"ד ג' א') ד"ה בתו וסנהדרין (נ"ג סע"ב) וע' רש"י חולין (צ"א ב') ד"ה ויפגע ובח"א ברכות (כ"ו ע"ב) ד"ה ואין שיחה ובפסיקתא זוטרתא דר"ט בראשית (סכ"ט ב' וסל"ה ח' וסמ"א ב' וסמ"ט ד') ושמות (סי' ב' ה') וע' ברא"מ שמות (סי' י"ד בפ' בא) שאע"פ שמלת החדש הזה דרז"ל ע"פ קבלתם לחדושה של לבנה גם הפשט עומד במקומו שיהי' ראש לכל החדשים כו' וע' ראב"ד פ"ט מגניבה ה"ט והה"מ ובמ"נ ח"ג פמ"א ובשם טוב אות ג' ובשו"ת פמ"א (ח"א סכ"ז) ובשו"מ תליתאה ח"ב (סי' קע"ו) ואכמ"ל:
ו) ובעיקר קושית השאג"א ממה דקיי"ל כר"ע מחבירו ע' במה"פ על הירו' פ"ח מסוטה הלכה ט' שתמה ג"כ בזה על הרמב"ם וכ' ושמא הואיל ור' יוסי תלמידו הוא הו"ל מחבירו לגבי ריה"ג וע"ש מהתוספתא פ"ז ומש"ש. ובלא"ה י"ל כמ"ש בס' נר תמיד לכריתות פרק ו' בדה"ס (נ"ב ע"א) דבמסתבר טעמי' דר"ע קיי"ל כותי' אפי' נגד רבים וכ"כ רש"ל ב"ב (קכ"ד ב') בתוס' ד"ה מספקא כר' מחבירו. וכ"מ בכ"מ בש"ס דהיכי דמסתבר טעמי' לפעמים פסקינן כיחיד נגד רבים ובפרט דפשטי' דקרא מסייע לר"ע וע' ביומא (ל"ו ב'). וע' בט"ז א"ח (סי' תצ"ח סק"ה) דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו כלו' אפילו היכא שרבים חולקים עליו וע"ש בא"ר ובאר יעקב ושאר מפרשים שהשיגו מהא דעירובין (מ"ו ב') ובשו"ת גור ארי' יהודה (חא"ח סי' קמ"ג) העיר מפסחים דקט"ז ברשב"ם וכ"כ בס' כריתות בימות עולם שער (כ"ג סעיף ד'). ולא הזכיר מסתמא דגמ' דעירובין די"ל מחבירו ולא מרבו וע' בכתובות (פ"ד ב') וע' בתשו' הרשב"א (סי' שכ"ד) דהלכה כר"ע נגד ר"ט והארכתי במק"א. וע"ע בט"ז או"ח (סי' קס"ז סק"ד) וכן בפר"ח יו"ד (סי' ס"ז ס"ג) שכ' בפשיטות דהלכה כר"ע מחביריו. ובפ"י ברכות (ל"ז ב') בתו' ד"ה והלכתא שהזכיר כמה פעמים דקיי"ל כר"ע מחביריו לעיל ע"א סוה"ד מאי דעתך כר"ע. ואף ששם לא הוכרח לזה דהוי לגבי ר"א ואף דהי' רבו כיון דשמותי הוא. ומש"ש דלא שייך האי כללא דכל המקיל בא"י כו' אלא היכי דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ע' בש"א החדשות (בסי' י"ד) שהאריך בזה וע' בשו"ת שמן דוקא (ח"א חא"ח סי'ד') שהאריך בישוב הט"ז (סתצ"ח) שהקשה. על הרמב"ם בפ"ח מתמידין הט"ו וע"ש בכ"מ דהוא כר"ע במנחות מ"ה ושם חולקים ר"ש ב"ר ור' שמעון ב"נ וע"ש שהוכיח עוד מדבריו בפ"ח מתמידין ומוספין ה"ב במה שהקשו עליו הראב"ד וכ"מ לח"מ וע"כ דסובר כר"ע דברי' במנחות ע"ג ואף דסתם מתני' דלא כוותי' וכן בשביעית (פ"א מ"ח) שפסקו הרמב"ם ורע"ב כר"ע נגד ראב"ע וכו' וע"ש בתויו"ט ואולי משום דהלכה כר"ע קאמר מסייע לי' ואף דהוי נגד רבים דבהא ליכא מחלוקת ביניהם וערש"י ד"ה למרק וד"ה לאיים. עכ"ד. ואין זה ענין למ"ש בכ"מ בפ"ח מתמידין ומוספין הט"ו כיון שכ"א בא עליו בטעם אחר. וע' בס' אמרי צרופה ביומא (ר"ד ב') שהקדימו בראייתו מתוס' וגם מרמב"ם פ"ח מתמידין וכנ"ל וע' בספרי זכ"י לשבת נ"ט והארכתי עוד במק"א ואכמ"ל יותר בפרט זה:
ז) ובעיקר קושית האחרונים דלמה אצטריך מיעוטא דולא חללו לראב"י דנטע כמשמעו ובפרט מ"ש השבו"י לדמות לשני כתובים היכא דמיותר קרא. וע' בפסיקתא זוטרתא דר' טובי' בפרשה שופטים בפ' מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו פרט למרכיב שאינו טעין חילול שנא' ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. ונראה דנקיט משמעותי' דקרא בסוף הענין דקאי בהכי משום דלא קאי רק אנטע דמיירי בי' כמו בערלה דל"כ בי' מיעוטא אחרינא. ונראה שדעתו ג"כ מדלא כתיב ולא יחלל לרבות ממילא ממעטינן נטע כמו במבריך ומרכיב. דהרי אדרבא אורחי' דקרא הכי הוא לפרש משום דקאי אמאי דסליק מיני' וכמו בדברים (סי' כ"ח ל') בתוכחה כרם תטע ולא תחללנו דהא לא שייך לכתוב מיעוטא. והכ"נ דאי הוי משנה קרא לכתוב ולא תחלל אז הוי ריבוי גם למרכיב והוה מפיק ממשמעות הקרא דנטע דמיירי בי'. ומדכתיב ולא יחללנו ע"כ דקאי אדלעיל מיני' דכתיב ונטעת שיהי' ג"כ החילול מהנטועה דמיירי בי' ולא שמעינן לרבות ג"כ מה שאינו בכלל נטע. ואדרבא אי לאו דנטע ממעט למבריך ומרכיב לא הוי משמע גם מדכתיב ולא יחללו רק מה שהוא בלשון נטע ואפילו מבריך ומרכיב נמי. ודומיא דלעיל מ"ג סע"א לראב"י דאי כתיב ולא חינך הוי משמע ריבוי ולומר דלא קאי רק על ביתו בלחוד ולהכי איצטרך ולא חנכו דמשמעותו דקאי רק על ביתו פרט לגזול והא דפריך לעיל לימא דלא כריה"ג מעבירות שבידו היינו דלמה איצטרך לדידי' למינקט דמפיק גזלן משום דלא הוי ביתו והא אף כתיב לא חינך ליכא לרבויי גזלן דמאי גריעותא דגזל יותר משאר עבירות דחוזר דבעי שלא יהי' ירא מעבירות שבידו אי לאו דאתיא למילף שקנאו אח"כ כיון דמ"מ באיסורא אתיא לידי'. משא"כ לר"ע אף דהבית ברשות בעלים קאי מ"מ הו"א דחנך בית מרבה גם בכה"ג דחוזר. ובלח"מ נדחק ג"כ דלא אצטרך לאוקמי הכי הא דעביד תשובה אלא לריה"ג דלכ"ע אי יהיב דמי הוי כלוקח ולכן לא הביא הרמב"ם הא דעביד תשובה ואכתי הרי הרמב"ם נקט למעוטי בגזל כרם והא קרקע אינה נגזלת. ולקמן מ"ד א' אשר ארש אשה ולא לקחה דדריש ולקח ולקחה למעוטי לקיחת איסור. והיינו נמי דאי כתיב ולקח הוי משמע ריבוי גם על לקיחת איסור ולכן כתב ולקחה דמשמע רק אפילו דסליק מיני' ואף דבאמת אשכחן כה"ג בכ"מ דפליגי תנאי בהאי דרשה דה' ואף דבהכרח לכתוב לשימוש הלשון לכינוי כמו בקידושין (מ"ג א') ואידך הוא ההוא ואידך ההוא לא דרש. ושם (ט"ו א') ואידך עבר העבר לא דרש. ובהוריות (ח' א') קהל הקהל לא דריש וברפ"ב דברכות דפליגי ר' ורבנן בדרש דהדברים וע' בט"א מגילה רפ"ב ד"ה ורבנן שהאריך ע"פ התו' סוטה כ"ג דדרשה שאינה פשוטה כ"כ ולא מסתבר למדרשה ממשמעות הקרא דרשינן לי' ואמרינן יותר ד"ת כלשון ב"א והכ"נ גבי יתורא דקראי דר"מ ור"י לא דרשו דברים הדברים משום דרשא דשמע ומ"מ ר' לא חייש דדריש ה' אפילו היכא דמעקר פשטא דקרא יעש"ב. וכה"ג בשבת (צ"ז ב') דריש נמי ר' דרשה דאלה הדברים על ל"ט מלאכות וכה"ג בכ"מ לאין מספר דדרשו ה' אף היכי דהוי אורחי' דקרא. ומלבד מ"ש התוס' בכ"מ שאין לדמות דרשות הש"ס אלא במקומות שהש"ס מדמה. והכ"נ אשכחן שהש"ס מרבה מכינוי המיוחס לפעולה הקודמת ואף שאינו מיותר לפי סגנון הלשון וכדריש מגילה א"כ לכתוב בזמנם ואף דכינוי הרבים בזמניהם קאי על הקודם שקיים ימי הפורים האלה והתם נמי קאמר דרשב"נ זמן זמנם זמניהם לא משמע לי' וע"כ דלא דריש כלל מצד הריבוי. ויש לחלק להיכי שמדבר מפעולה מתחלפת מהחילול שבזה מוכרח לדבר בכינוי להורות דקאי רק על הפעולה הראשונה משא"כ היכי שקאי רק על הפעולה שיהי' בזמנם שאין לו מובן אחר גם בזולת כינוי הרבים מהזמנים שלא יהא שום פעולה מתחלפת בזמן אחר. ובירו' פ"ק דמגילה סוף הלכה א' ולא עזרא תיקן שיהי' קורין בב' וה' וכי מרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין ומשני מי שסידר המשנה סמכה אקרא דמשפחה ומשפחה. ולהמאירי בחי' ריש מגילה שהבין בכוונת הירו' דהוא אסמכתא בעלמא. מ"מ לש"ס דילן דחשוב לי' לדבר שבמנין שאין לבטלו ע"נ דחשב האי דקאמר הכא במגילה היכי רמיזא לדרש גמור שהי' כן דעת מתקני המגילה [וכהא דריש מכות ב' ע"ב רמז לעד"ז שלוקין מה"ת. וכיון שנסתייע מזה במגלת אסתר לסהמ"צ שורש ראשון דלשון רמז משמע אף בהיות המצוה דאורייתא וע' רדב"ז (סי' תש"פ) ובהגהות הרא"י יעיין במצוה רל"א שלא הזכיר מרש"ל ואכמ"ל] ולא חש להאי קושיא דירו' דקאי לשיטתו בפ"ד דמגילה דפשטות לשונו דהקריאה לגמרי מתקנת עזרא אבל להבבלי ב"ק פ"ב שמימות משה תיקנו שיהי' קורין בב' וה' ובשבת יע"ש ובשיורי קרבן והארכתי שם בחי' בכונת הירו' ואכמ"ל בפרט הזה:
ח) ובהיות שהענין סובל אריכות רב להרחיב הדברים מכל המקומות מדרשות הש"ס הנראה כסותר להנחה זו שחידש מהכינוי למעט אשר המעיין המבין ימצא דברינו נכונים ועכ"פ אין מקום לדהשבו"י לחשבו בגדר שני כתובים במה דנקיט הכינוי מהפעולה כיון דליכא יתורא כלל וכנ"ל. ובהיות הכתיבה עלי לטורח הנני מפסיק בין הפרקים ובפרט שהאריכות ללא תועלת כי מאן ספין ומאן רקיע לחלוק על גדולי הפוסקים באיסור מורכבים אשר אתרוגי קארפו הוחזקו מעולם למורכבים ואשר גם בדור הקודם שהוכרחו בעת הדחק ליוקר מציאת מיני אתרוגים להמציא היתר לאתרוגי פארגו אשר יבואו גם המה בקהל לא יצאו להתיר רק ע"י הכשרים אשר עתה נודע לכל שאין שום ממש בהכשרים שלהם ואשר אין שום ישראל שישגיח במקום גידולם אשר מפ"ז נתרבה ההרכבה בהם ביותר כאשר מראיתם וחזותם מוכיח עליהם. ואשר כבר נתפרסם זה איזה שנים איסורם ברוב המקומות אשר לא יביטו עוד על מראיתם אשר לא בהם בחר ד' לאתרוג של מצוה ובהיות שאחרי שנודע לי מזיוף הכשרים שלהם שהי' התחלת ההודעה בזה ע"י מכ"ע אשר חקרתי אח"כ אצל העוסקים במסחר זה וראיתי כי כנים הדברים אשר מצאתי אז עלי חובה לפרסם איסורם אשר התחלות התגלגלות הענין מפורסם איסורם בימינו נתהוה אז על ידי אשר עוררתי אז לבב גדולי רבנים להמנות בזה:
ט) ולזאת אודיענו בקצרה דברים כהוויתן. ואכסה על פרטי הדברים. לבלי לנגוע בכבוד שום אדם. בהיות כי כאשר נתפשט המסחר מאתרוגי קארפו אשר מעט מעט החלו לבוא בקהל ע"י סוחרי אתרוגים שסמכו על המקילים באתרוגים הגדלים בגן פארגו ע"י כתב הכשר. ובלי שום לב ממרחק המקום ביד מי ניתנו ההכשרים. והמון העם לתומם סמכו לקחת גם שאר אתרוגי קארפו עד אשר נשתקע הלעז שהי' עליהם וגם הרבה מהחרדים נתנו אומן בהכשרים שלהם שאין בהם הרכבה. ובראות סוחרי פארגו וקארפו אשר מרבים העם לקחת מאתרוגיהם המורכבים אשר יתנו להם היתרון על שאר האתרוגים מצד הידור החיצוני הבא מהרכבתם ולכן הגדילו משנה לשנה במחירם אשר הוקירו השער עד אשר נוסדו יחד להוסיף מכדי דמיהן אשר כמעט הי' למניעה לקיים המצוה כתקונה באשר קוני אתרוגים הורגלו לקחת רק אתרוגי קארפו מפאת הידורם החיצוני. לולא הרימו אז כשופר קולם במכ"ע מדוע לא ישימו הרבנים לזה להראות כי עוד רוח החיים באומה להיות כאיש אחד חבירים בענין כללי ומועיל לדאוג בעבור כמה עניים שיחסרו מלחמם בחג ליתן כפלי כפלים בעבור קיום המצוה בשעתה ואשר באמת לא יחסרו אתרוגים זולת אתרוגי קארפו אשר זה שנים לא כבירות החלו לבוא בקהל וגם עד כה רבו עוד המונעים מהם במקומות שונות ואשר בחסרון אתרוגי קארפו יתאמצו הרבה סוחרים להביאם משאר ארצות כאשר יתרבו עתה הלוקחים מהם ואשר לא הוחזקו מעולם במורכבים ואשר כדי בזיון בהיותינו ביניהם כעם לא בינות אשר קפאו רגשותינו בבלע זרים את חיל ישראל בכמה מאות אלפים רו"כ לשנה בעבור פרי השוה מצד עצמו כאגורת כסף:
י) אך מה מאד נשתוממתי לשמוע מפי המכ"ע בהודיעו אותנו חדשות אשר לא ידענו מקודם [ואשר לא הודיע זאת עד כה רק בבואו לדבר מיוקר השער באשר מובן כי חשב זאת לדבר שאינו נשמע. ואולי דימה שהוא דבר הנודע לכ"א כמו שנודע במדינתם] בגלותי כעת את המסכה הנסוכה ועל מי יסמכו אחב"י בכתב ההכשר הבא מקארפו אשר החותמות הנדפסים לאלפים משנה על חברתה מצויים ביד השמשים וביד כל אדם אשר ינתן ליד היוונים המוכרים אשר שקדו עתה לרגלי המסחר והיוקר שנתרבה למשוך עיני הרואים בהרכבת נטיעתם. וכאשר מילא הדברים בכמה ענינים שנתברר מחדש וכאשר נמצא ביד אחד ממוכרי האתרוגים בעיר ראזינאי שהניח ברכה אחריו את חותם ההכשר על אתרוגי קארפו אשר נמצא ביד בנו כאשר ראו אח"כ שהניח החותמות מהכשר אתרוגי פארגו על המשניות מבהמ"ד. וצדקו דברי המו"ל שאחרי הודאת בע"ד ניתן ההכשרים שהוחזקו אתרוגי קארפו למורכבים זולת אלה שניתן להם ההכשר ושבלתי אפשרי להבדיל ביניהם בהיות ההבדל כמלא נימא. ואחרי שלא יוכל להכחיש שגם אותם הגדלים בגן פארגו אין יודע עד מה בעת שינשאו התיבות מהאתרוגים ויביאו אותם מלאות לשמש הקהל והרוב הנוטלים פרס הקצוב להקהל בעבור חתימתם. ובמה יוכלו נוטלי המס להעיד שלא עירבו בהם בעת שימלאו התיבות משאר אתרוגי קארפו המורכבים ומלבד שגם אתרוגי פארגו נתברר בכמה מהם שאין בהם סימני אתרוג הכשרים וכמובא בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ל"ו) דעיקר הסימן המובהק הוא מבפנים בהקליפה ומיץ שבתוכו אלא דמהכ"ת לחתכו ולבדקו מבפנים ולפסול האתרוג בידים לכן ניתן עוד שני סימנין מבחוץ וכמובא ג"כ בחת"ס (חא"ח סר"ז) דברי הכפ"ת שכל אלו הפירות הקליפה קצרה ודקה כו' וא"כ אין טעם עצו שוה לפריו שהוא התוך כו' יעש"ב ואכ"מ והארכתי בתשובה בפרט זה. ואשר למה לא ישתדלו ליפות סחורתם בהרכבה הנהוגה ולחזקם לבל יתקלקלו מהדרך ברקבון כאשר אין משגיח בשום פעם בעת נטיעת היוגבים מחדש ואשר מיני החותמות למגן להם בפני הלוקחים במה שא"א לברר בנקל במרחקים ואין עוד משים על לב. וידוע דברי תשו' בית אפרים מה שהאריך בזה ובמה שיצא לדון בדבר החדש דאף להפוסלין מורכב י"ל דהיינו דוקא הפרי היוצא מן היחור של אתרוג המורכב בלימונ"א אבל אם לאחר שהרכיב יחור אתרוג בלימונ"א ואח"כ חתך היחור ונטעה בארץ כו' ואפילו היחורין שנתוספו אח"כ על היחור הראשון וחתך אח"כ היחורים ונטעו בארץ י"ל דהיחורים לא קיבלו שינוי ותורת אתרוג עליהם. ואולם כבר סתר דבריו בשו"ת חמדת שלמה חא"ח (סי' ל"ז). ודחה ראייתו יע"ש באורך וגם אני הארכתי לסתור דבריו מכ"מ אשר אכמ"ל. ועכ"פ אין כל צדדי ההיתרים שייכים בזמנינו שנוטעים שם כמה אילנות מחדש ויש בהם הרכבת מין פרי אחר והוחזקו להרכיב כל האילנות לייפות האתרוגים בהרכבתם ולשמרם מהרקבון כנודע וכפי שהעיד הרב מקארפו בעצמו כפי הודעתו שנדפסה במכ"ע שהוחזקו אתרוגי קארפו למורכבים זולת אלה שנותן להם ההכשר כשבלתי אפשרי להבדיל ביניהם בהיות ההבדל כמלא נימא. ואחרי שנתברר שאין ממש בהכשרים שלהם ורובא דרובא מהאתרוגים המהודרים שלהם מורכבים מי יוכל להכניס עצמו בפרצות דחוקות כאלו. ואשר כעת נתרבו בל"ס הנטיעות מחדש ממורכבים ממש באשר אין שום משגיח עליהם כלל ובמה נוכל לסמוך עתה לצדד בהכשירם במקום המוחזק במורכבים ואשר חזותם וגידולם וסימניהם מעידים על הרכבתם ובמקום אשר אין שום משגיח כלל ושום ידיעה ברורה מפי הבלתי נוגעים בדבר מאופני הכשירם:
יא) והנה לקיים הדברים מזויף ההכשרים עד כמה נוכל ליתן אומן בהם אזכיר בזה מה שסיפר אחד מהמו"ץ מה שנודע לו בעצמו בעת היותו בטריעסט שראה למראה עיניו שהתיבה חתומה רק מצד אחד וכל הצדדין מהתיבה יכול כ"א לפותחם ואמר המו"ץ להרב מטריעסט הלא יוכל כ"א לפותחם ולהניח בתוכם ולמלאותם בציטראני"ן ואפלעצינע"ס השיב לו הרב ומה בכך אם יניחו פאמראנצע"ן ואפלאצינע"ס המהודרים והראה לו בכתב תשובה הנדפסת גם בלקוטי יש"ר איך שמכשיר אפלעצינע"ס לאתרוגים ואשר כותב כי זאת היא עיקר מצות פרי עץ הדר. וסיפר ממנו עוד דברים שונים כאלה בענין ההכשרים שלו. עוד סיפר לי רב אחד מתגרי אתרוגים שהי' סוחר כל ימיו באתרוגי קארפו ופעם א' ביקש מסוחר ידוע שיביא לו תיבה אחת מאתרוגי גן פארגו בעבור המהדרים. ולבסוף כשהביאו לו ההכשרים נתן לו את כל ההכשרים רק על אתרוגי פארגו ושאל אותו הלא אנכי לא בקשתי רק תיבה אחת מאתרוגי פארגו והמותר משאר אתרוגי קארפו כי לא רבים המה המהדרים רק באתרוגי פארגו. השיב לו מה בכך וכי אני מבקש מחיר יותר בעבורם. ורק כי כן ניתנו לי ההכשרים למאות בלי מספר אשר אוכל ליתן לכם גם על כל אשר תחפצו. ומאז ידע הרב כי אין אומן בהכשרים ואשר התגרים הגדולים ידעו זאת כולם מכבר. ואחרי הדברים האלה האם נשאר עוד מה לדבר בזה ולהכניס בפלפולים אשר מהעדר הידיעה עד כה הי' לכולם בשגגה. ואלה שידעו כמה יש לסמוך על ההכשרים לא הודיעו למי שיש בידם למחות: יב) וכבר השבתי בזה לשואלי כפי המסופר בענין עגונה שהעלו הרבנים להתירה וכאשר הובאו תשובותיהם לפני הגאון ר' חיים מוולאזין זצ"ל השיב בנחת אמנם הפליאו לעשות לבנות מגדל הפורח באויר על יסוד קושיא אחת אבל בעבור קושיא אחת לא ימות בן אדם. ובימים מועטים בא הבעל המעגן לביתו ואמר בבדיחותא הפלפולים היו טובים אבל הדיוט אחד הוא הבעל הרס והפיל את כל הפלפולים. וכן אומר אני כי מה יועילו כל צדדי היתר שבתשובות האחרונים ע"י הכשר על קצת אתרוגי קארפו בעוד שלא הי' הגן פארגו מוחזק כ"כ במורכבים כשאר אתרוגי קארפו אחרי שהיונים הפסידו כל הפלפולים בנטיעתם ובליקוטתם מבלי שיהי' לכה"פ השמש הנוטל הפרס בשומם אותם בתיבה ובשעת נטיעתם אשר נמצאו כמה זיופים ממורכבים גם בין מוכרים ישראלים כמו שנודע מכ"מ. אשר אם היו נועדים כל גדולי דורינו בהסכמה אחת אז היו מוכרחים סוחרי קארפו לבא בעצה אחת למלאות ידי התגרים שיבחרו גדולי דורנו איש נאמן להשגיח בעת לקיטת האתרוגים ולברר הכשר נטועתם להבא:
יג) עוד אחת היא אשר יבאו מוכרי האתרוגים לרפאות את כל המורכבים ולהעיד על כל אתרוגי קארפו שהיו ושעתידים להתחדש. מבלי שיצטרכו שום הכשר ממה שאמרו בתערובות דמאי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים וכתיב לא יאונה לצדיק כל און. אף כי אין ספק שלא היו סומכים בזה אם נתודע איזה טריפות לאחר שאכלו ממנו. ולהתוס' דדוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים שגנאי לצדיק שיאכל דבר איסור ולא בדבר שהיום גורם האיסור וכר' ישמעאל שקרא והטה כו' ומכש"כ שבזה לא עברו רק בשב ואל תעשה בביטול המצוה ולקצת פוסקים אם מברך מספק אינו עובר בלא תשא עי' מג"א (סי' רט"ו) והלא גם השני גרדיים הכריעו בעדותן כל חכמי ישראל ואמרו אפשר בא אסא ויהושפט ולא ביערו. אלא בקעה הניחו לו להתגדר. ובפרט למה שגילה לי אחד הרבנים מתגרי אתרוגי קארפו והודיע לי רז אחד ושכן עשו כמה רבנים גדולים שלא לברך בשום פעם על אתרוגי קארפו שהיא עכ"פ ספק ברכות [וכפי שהסכים הט"ז בסי' תרמ"ט סק"ד בסוף דבריו שהקיל ליטלו כל ז' בלא ברכה] אמרתי לו הלא החוטף ברכה מחבירו אחז"ל שמשלם עשרה זהובים ואתה איבדת את הברכות מיד לוקחי האתרוגים וגם גרמת להם ברכה לבטלה ועוד תבקש ליטול שכר משלם. והנני להודיע דבר יקר בענין זה מה שכתוב עדות נאמנה בספר ברכת משה שהעיד שבשנת תקס"ט לא היו נמצאים בריוח אתרוגים אחרים זולת אתרוגי קארפו והגאון בעל חמודי דניאל ז"ל לא מצא רק אתרוג מקארפו. ובעיר הוראדנא לא נמצאו אז אתרוגים אחרים. ותיקן הוא ז"ל שמצד ספק ברכות יברכו שלא כמטבע הברכה הנהוגה רק ברוך רחמנא כו' אשר קב"ו על נטילת לולב. ובקרוא הגאון מהר"ם סופר בעל חת"ס ז"ל את דברי קונטרסו וטעמו של הגר"ד ז"ל הוטבו דבריו מאד בעיניו ובמכתב כתוב בחודש סיון שנת תקפ"ו כתב שכן עשה גם הוא ז"ל הלכה למעשה כ"כ שם צד כ"ח עכ"ל. מזה נראה שגאוני ארץ עשו הלכה למעשה שאתרוגי קארפו חשבו לברכה לבטלה ושהמה ספק מורכבים:
יד) ואמנם כנודע אשר הי' כבד להביא ענין כללי כזה שיתעוררו כולם יחד במה שנתחזק בהיתר ע"י סוחרי אתרוגי קארפו המצויים בכל מקום ובפרט לפירוד הדיעות אשר כל רב בעיר השורר בביתו ישאל גם הוא כשאלת בני אפרים למה הלכת ולנו לא קראת. אשר הענין הי' נדרש עבודה רבה לבוא עם כל חכמי דורינו בעצה אחת ולערוך מכתבים ביחוד לגדולי הרבנים להתיעץ אתם. אשר אז הוא תתקיים. ובפרט שהיה כמעט בלתי אפשרי להוציא מכח אל הפועל ע"י מכתבים שיסכימו כולם כאחד ושיתעוררו לחקור על תוכן ההכשירים אשר זה נודע כעת לכל ועל דוב ההרכבה שנתרבה ביחוד בדורינו ובפרט מעת שניתן ההכשירים רק ביד היוונים וכנזכר. ולזאת אמרתי אשר באיזה אופן שיהיה אין אנו בני חורין להשמיט לגמרי מזה ואחרי אשר עלתה בידי לחזק לבב איזה מגדולי הרבנים להיותם הראשונים לאסור בעירם ואשר פירסמו בעלי מכ"ע העבריים את דעתם ואם כי לא הפיקו רצון מאתי להתיצב בכ"ע בדברים הנוגעים להלכה אבל לבסוף הוכרחתי לבטל דעתי אשר חשבו עלי לחובה לגלות דעתי בפרסום באשר אנכי בעצמי הסיבותי לחזק את לבבם לעשות את המוטל עליהם ובהבטיחי אותם אשר לא יהיו בודדים במועדם. ואם היות כי לא נתפשט אז האיסור מאתרוגי קארפו בכל המדינות עכ"פ הגיע דבר האיסור בכל מקום אשר רבים משכו את ידם מהם על ידי מה שנתרבה הבאת האתרוגים ממקומות הרחוקות אשר התאמצו להרבות מסחרים ובהמשך הזמן נתן ד' בלב רבים בארץ ליטא יאמץ חילם אשר נדברו איש אל רעהו וגם המה נתנו את ידם להמנות לדבר מצוה למשוך ידם מאתרוגי קארפו ד' יגמור בעדם. ומהראוי לכל ירא וחרד לדבר ד' להיות נזהר מאתרוגי קארפו כל עוד שלא יעמידו בהסכמת חכמי הדור אנשים נאמנים להשגיח בעת לקיטת האתרוגים וכאשר ישימו אותם בתיבה ולברר הכשר נטיעתם להבא ואדמה כי יספיקו אמרי המעטים האלה אשר כתבתי לו כפי מה שנודע לי בזה ואחתום ואו"ש ממני הדו"ש ולכל למודי ד' ותורתו:
נאום יוסף זכרי' בלאאמ"ו הרב מוהר"ר נתן שטערן זלה"ה אבד"ק שוואל מחבר ספר זכר יהוסף כו'. סימן לט:
ב"ה יום א' דר"ח אייר שנת תרל"ח לפ"ק פיעטרקוב. החיים והשלום לכבוד. מחו' ה"ה הרב כו' מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י:
אחדשה"ט כמשפט. מכתבו השגתי במוש"ק. והקונטרס שלו בחידושי תורה הגיע לביתי בהיותי בדרך אשר התמהמהתי בערך ארבעה שבועות. וכבואי לביתי מצאתי קונטרסו פרי עץ הדר. ושמחתי מאד בפלפולו בראותי כי העמיק הרחיב הדבר. יברך ד' ית' חילו ותחזקנה ידיו כפלים לתושיה להרים קרן מעלה מעלה. והנני להעיר מעט בדבריו היקרים:
כת"ר הביא קושית הכ"מ על הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ"ה ה"ז) דפסק המשתחווה לקמת חטים מותרים למנחות. היאך פסק המשתחוה לבהמה צמרו פסול לתכלת כהנים. הא בגמרא קאמר היינו בעי' דרמב"ח ותליא זה בזה. ותירץ כת"ר (באות ק') ע"פ דברי הלחם סתרים בע"ז (דף מ"ז ע"ב) ד"ה בעי רמי בר חמא וז"ל בעיקר הקושיא דדברי הרמב"ם סתרי י"ל דהמשתחוה לקמה שהוא מחובר דלא ידעינן איסור מחובר לגבוה אלא מק"ו דאתנן ואיכא למימר דיו כמו באתנן דשנויו מותר כדכתבו התוס' לכך פסק להתירא אע"ג דדחי בגמרא הכי השתא משום דסבר רבינו דהבעיא דמשתחוה לקמה מדרבנן כדכתבו התוס' בד"ה יש שינוי בנעבד וספיקא דרבנן לקולא אבל בדין המשתחוה לבהמה דנעבד דבע"ח גופיה מדאורייתא מדכתיב מן הבקר אם כן בעינן צמרה מה לתכלת במידי דאורייתא וכיון דאית לן ספיקא פסק לחומרא. וכת"ר פלפל בדבריו והעלה לחלק דדוקא היכא דאיסורו בעצם לא מהני נשתנה אבל היכא דאין איסורו בעצם כגון מחובר אז בנשתנה מותר. והביא ראיה לחילוקו מדברי הפרישה בא"ח (סי' י"א) דבהשתחוה לפשתן תלוש פסולין לציצית. עכ"ד. וקשה דהא התם מפורש בדברי הפרישה משום דבע"ז אסור כל מה שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו וכיון דנאסר הפשתן שוב אין לו היתר כיון דחל עליו שם ע"ז תו לא פקע מיניה וגם מחוייב בשריפה ופסול לציצית משום כתותי מיכתת שיעוריה. א"כ אין ראיה מדברי הפרישה:
ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם דדוקא בהשתחוה לקמה ועשאן חטים מבעי' להו בגמ' אם יש שינוי בנעבד אצל גבוה למנחה. דעבודת המנחה אינה מתחלת משעת טחינתה רק מעת נתינתה לכלי שרת ואז כשאנו באנו לדון על הקמח הזה לענין קרבן כבר נשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבדה אבל בהא דהשתחוה לבהמה צמרו פסול לתכלת לא מבעיא בגמ' אלא משום אי מכשירי קרבן כקרבן הוי אבל לענין שינוי לא מבעיא כלל דלא שייך בזה שינוי כיון דבגדי כהונה מצות עשה בעשייתן כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש וצריך עשייה לשמה. וצביעה נמי צריכה להיות לשמה כמ"ש בש"ס מנחות (דף מ"ב ע"ב) דאפילו בציצית בעינן צביעה לשמה דילפינן מבגדי כהונה וכיון דאנו באנו לדון לענין בגדי כהונה על הצמר בעוד שלא נשתנה ואז הוא בפסולו כמות שהוא ואז לא שייך שינוי כלל. והא דקאמר בש"ס בהך בעיא דהמשתחוה לבהמה היינו בעיא דרמב"ח צריכין אנו עכ"פ לומר כמ"ש הכ"מ בעצמו דאין כוונת הש"ס דוקא להך בעיא דהרמב"ח דהמשתחוה לקמה וכו' אלא להך בעיא דרמב"ח לתחלת הסוגיא אי מכשירי קרבן כקרבן הוי. והא דפשוט לי' להרמב"ם בעיא רמב"ח אי יש שינוי בנעבד דיש שינוי בנעבד אצל גבוה. משום דהגמרא במסקנא מסקי הכא מעיקרא חטי והשתא קמחי נראה ליה להרמב"ם דהש"ס מפשט פשיטא לי' דשינוי מועיל בנעבד. וראיה קצת לדברי שלמעלה אשר חלקתי בין צמר לתכלת לבין קמה למנחות מדברי הגמרא דאיבעיא ליהלרמב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות למה נקט דווקא קמת חטים הא שעורים נמי כשר למנחת העומר ולימא המשתחוה לקמה סתם ותהוי שעורים נמי בכלל למנחת העומר ולפי דברי דייקא דווקא קמח חטים דשעורים לעומר הוי מצוותה משעת קצירה ואז אם באנו לדון עליה קודם שנשתנה ל"ש כאן שינוי כלל ע"כ מדייק הש"ס קמת חטים מהו למנחות דבסתם מנחה דנין רק משעת נתינה לכלי שרת ואז אשתני. ואף דבשעורים נמי הוי מנחת סוטה דהוי רק משעת נתינתה לכלי שרת כמו בסתם מנחה מ"מ נקיט הש"ס מלתא דפסיקא קמת חטים כדי שלא תהוי בכלל שעורים למנחת העומר: דברי ידידו דו"ש וחפץ הצלחתו ומברך אותו ואת כב"ב שיחיו. הקטן מרדכי צבי הלוי איש הורוויטץ: