אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן לז

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן לז

שלמה אורח חיים סימן לו

שיל"ת א' וילך שנת תרמ"ב לפ"ק פה אזארקאוו. הרים ישאו שלום וברכה ושפע חיים טובים וארוכים לכבוד אוהבי הרב הגאון האמיתי המפורסם בקצוי ארץ. סיני ועוקר הרים. חכם חרשים. שר התורה. נזר הקודש. פאר הדור. נ"י פ"ה עה"י כקש"ת מו"ה מרדכי גימפל שליט"א. אבד"ק ראזינאי. [ומנוחתו כבוד בארץ הקדושה במושב יאוד סמוך ליפו]:

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. יקרת מכתב כ"ג השגתי ברוב רגש ששון זה זמן כביר אולם מאשר בעתים האלה הייתי טרוד בפעלי ושבתי הבית מעט לזאת לא יכלתי להשיבו על אתר. ולאשר ראיתי במכתבו היקר כי ענותו תרביני. לזאת הרהבתי בנפשי לערוך לפני כס כבודו הערותי אשר עלתה במצודת שכלי הדל היום בעזרת החונן לאדם דעת:

הנה בגוף הדבר מחשש אתרוגי קארפו לא אדבר בזה הגליון כי כבר הארכתי בענין זה בקונטרסי פרי עץ הדר. [והוא בחיבורי זה סי' כ"ה] ואי"ה כאשר אזכה להוציאו לאורה תחזינה עיניו. רק אדבר דבר הערתו הנכבדה אשר העיר כ"ג דבר אתרוגי ארץ הקדושה בשנה זו שנת השמיטה:

א) לפענ"ד נראה להקל בשנה זו דליכא שום חשש שביעית במכירת אתרוגי א"י דהא אמרינן בר"ה (דף ט"ו.) אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור. יע"ש. דפטורה מן המעשר משום דיד הכל ממשמשין בה יע"ש ברש"י ד"ה יד הכל. וא"כ ליכא שום חשש שביעית דמסתמא האתרוג החנטה שלו קודם ט"ו בשבט. וכמו דאמרינן בסוכה (דף ל"ה.) אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה. יע"ש ברש"י ד"ה ה"ק עד שבאים קטנים כו' אלא גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים כו' יע"ש. וכ"כ בתוס' ר"ה דף י"ד.) ד"ה ולשביעית וז"ל. ושמא אתרוג חלוק משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדול בכל שנה ושנה יע"ש. וא"כ כיון דהקליטה של האתרוג בשביעית בוודאי החנטה בשנה חמישית או עכ"פ בת ששית. ומ"ה ליכא למיחש בשנה זו אם לא דידענו בבירור דהחנטה והלקיטה היתה בשביעית. וזה לא שכיח כלל. ולמיעוטא דמיעוטא אף ר"מ לא חייש כדמוכח בגיטין (דף ב' ע"ב) בתוס' ד"ה סתם ספרי. ובע"ז (דף ל"ד ע"ב). ואף דדעת הרמב"ם בה' שמיטה (פ"ד הי"ב) דבאתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית דחייבת במעשר וחייב בשביעית מספק. מ"מ הא דעת הראב"ד בה' מעשר שני (פ"א ה"ה) דבאתרוג אזלינן בתר חנטה דששית ואינו כפירות שביעית דפסק כר"ג דר"י ור"ל ורבה ור' אבטולמוס כולהו ס"ל כוותי' יע"ש ובכ"מ. ויעי' במס' ביכורים (פ"ב ה"ו) דכן גם דעת הר"ש משאנץ ודעת הרא"ש כהראב"ד. ויעי' בכנה"ג א"ח (סי' ק"ס) שכ' בשם רשד"ם דיש לפסוק כהראב"ד נגד הרמב"ם. ואף דהכנה"ג כ' דזה דוקא לחומרא יע"ש. מ"מ נלפע"ד דבנ"ד מודה הכנה"ג דהעיקר כהראב"ד. חדא כיון דהרמב"ם ז"ל בעצמו מסופק ומ"ה ס"ל דחייב במעשר מספק וחייב בביעור מספק יעי' בס' פאת השלחן ה' מעשר עני (סי' י"ג אות י"ב) ולהראב"ד פשיטא לי' דדינו כבת ששית לענין שביעית כגון דא וודאי קיי"ל כהראב"ד דאין ספק מוציא מידי וד כפסחים (דף ט'.) וכלל זה מוסכם בפוסקים. ועוד דהראב"ד בתרא הוא יעי' בכנה"ג ח"מ (סי' שפ"ו אות י"ח). ועוד יש טעם לפסוק בנ"ד כהראב"ד ז"ל. דהנה רוב פוסקים ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן אף בארץ הקדושה. כמ"ש הרמב"ם ה' שמיטה (פ"י ה"ט). ואף דבכסף משנה (בפ"ד ה' כ"ה) העלה בדעת הרמב"ם דהוא דאורייתא יע"ש במל"מ שהשיג עליו והעלה דהוא דרבנן. והביא ראי' לזה ממועד קטן (דף ב'.) דהוא דרבנן. יע"ש. אולם כבר קדמו הרב גד"ת (שער מ"ה ח"א אות ד') בראי' זו יע"ש. ואני מצאתי שחזר הרב כסף משנה מדבריו בפרק ההוא (הלכה כ"ט). וז"ל ומ"ש הכפתור ופרח] אבל מה שהוא אסור מה"ת מפני שבח הארץ וקדושתה כו' דבהדיא כ' רבינו בפ"ט ובפ"ו [צ"ל ובפ"י] דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם כו' עכ"ל. וא"כ מוכרח דס"ל להרמב"ם דהוא דרבנן דאל"ה הדרא קשית הכפתור ופרח לדוכתא. ויעי' בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ג) שהעלה ג"כ שהוא דרבנן א"כ חזר מדבריו. ויעי' בתוס' קידושין (דף ל"ח ע"ב) ד"ה השמטת כספים שהעלו בהדיא דשמיטת קרקע בזה"ז דרבנן יע"ש. ויעי' בסנהדרין (דף כ"ו.) ברש"י ד"ה ארנונא ובתוס' ד"ה משרבו האונסין שכתבו להדיא דהוא דרבנן. וכ"ה בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' קצ"ט וסי' ר'). ויעי' בתוס' יבמות (דף פ"א.) ד"ה מאי דמ"ד כו' בטל גם לענין כלאים שגם בא"י רק דרבנן וכל המצות התלויות בארץ יע"ש. וא"כ ה"ה שביעית דתלוי' בארץ ג"כ בזה"ז רק דרבנן וכן העלה בס' יראים (סי' רע"ח) ובס' בעל התרומות (שער מ"ה ח"א אות ד') נראה שכן דעת רוב פוסקים. וא"כ כיון דקיי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ כברכות (דף ל"ו.) וכ' שם רש"י ד"ה כל המיקל מפני שהוא רק ספק דרבנן יע"ש. וא"כ שוב גם בארץ ישראל דבזה"ז הוי רק דרבנן לדעת רוב פוסקים קיי"ל להקל בספיקא דרבנן וא"כ פשוט בנ"ד דבת ששית בשביעית דינו כששית כמו שפסק הראב"ד. ובפרט לפי מה שהעלתי דגם דעת הר"ש משאנץ ודעת הרא"ש כהראב"ד ז"ל בוודאי נקטינן כוותי'. וכיון שהוכחתי דרוב האתרוגים החנטה שלו בשנה הקודמת וא"כ הוי בת ששית שנכנס לשביעית דדינו לענין שביעית כבת ששית כמ"ש הראב"ד. ומ"ה מותר לסחור עם אתרוגי ארץ הקדושה בשנה זו. שוב נזכרתי מדברי הירושלמי שביעית (סוף פ"ט] חלתה מד"ת שביעית דרבנן וכ"מ מדהתוס' בע"ז (דף מ"ג ע"ב) ד"ה אין. יע"ש:

ב) לכאורה יש להעיר על זה ממה שכ' תלמידי ר' יונה בר"פ כיצד מברכין דלא איתמר כל המיקל בארץ וכו' אלא בערלה ומעשר ולא בכלאים יע"ש. א"כ לכאורה בשביעית ג"כ לא נאמר כלל הזה. אולם באמת אינו קושיא דדברי תלמידי רבינו יונה צ"ע משבת (דף קל"ט.) דאמרינן שם גם בכלאי כרם כל המיקל בארץ כו' יע"ש ומצאתי שכוונתי בזה לשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' רפ"ה) שעמד בזה על תלמידי ר"י. יע"ש. ואף דכ' התוס' שם סוף ד"ה ולישלח דל"ש לומר כל המיקל כו' אלא במין של איסור דהמתירין חשבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעת חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמר הלכה כמותו בחו"ל יע"ש. ויעי' בחת"ס שם שרצה לומר בשביל זה בחדש שנוהג מה"ת בזמן הבית בין בארץ בין בחו"ל רק בזה"ז יש סוברים שהוא דרבנן בזה לא מצינו כל המיקל בזמן הבית הלכה כמותו בזה"ז. כיון דכלל הזה דכל המיקל בארץ לא אמרינן רק במקום שמצינו בש"ס ולא במקום אחר כעין סברת תלמידי ר"י הנ"ל. ויעי' בחת"ס (חיו"ד סי' רפ"ח) שכ' דראה למי שנשתבש לומר בהרכבה כל המיקל בארץ כו' ובאמת דוקא היכא דאיתמר אמרינן דוקא כלל הזה יע"ש. אולם במחכת"ר אשתמיטתי' דברי הרא"ש הובא בשעה"מ ה' מעשר שני (פ"ט ה"א) וז"ל ולשינויא דפ' משוח מלחמה לראב"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נטע א"כ אין ערלה נוהגת בחו"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוס' שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל כמאן דתני כרם דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל א"כ בחו"ל נאמר כו' כראב"י עכ"ל. וכן איתא בשו"ת הריב"ש (סי' רפ"ג) שהעלה ג"כ כלל זה דכל המיקל בארץ בהרכבה אף שלא נזכר בש"ס יע"ש. ויע"ש בשעה"מ שהאריך בכלל הזה דגם בדבר דלא נאמר בש"ס ג"כ אמרינן כל המיקל כו'. רק דאשתמיטתי' במחכת"ר הראי' משבת (דף קל"ט.) הנ"ל ודברי הריב"ש שהבאתי. ולכן העלתי בהגהותי על הש"ס בברכות (דף ל"ו.) שמכלל זה יצא לנו היתר לחדש בחו"ל ולא אתי בעלי התוס' לאפוקי רק מחלוקת התלוי בזריעה אבל לעולם ה"ה בכל גוונא אמרינן כל המיקל בחו"ל. דהא הטעם מפורש שם ברש"י ד"ה דכל המיקל כו' דכיון דאין מה"ת הלך אחר המיקל. פי' דהוי רק מד"ס כמ"ש רש"י בד"ה ערלה. בחו"ל מדברי סופרים הוא. יע"ש ולפ"ז אף דבא"י ערלה אסור מה"ת מ"מ מדחו"ל הוי רק מדרבנן הלכה כהמיקל אף שיש לו שורש בדאורייתא א"כ כ"ש היכא דגם בא"י הוא רק דרבנן כגון שביעית בזה"ז ואין לו שורש בדאורייתא כעת פשיטא דיש להקל כיון דהוי ספק דרבנן: ג) לכאורה יש להעיר עוד בזה דאף להפוסקים דס"ל שביעית בזה"ז לאו דאורייתא מ"מ אסור מדברי קבלה דמבואר בס' נחמי' (קפיטל י') דקבלו עליהם בתחלת בית שני השמטת קרקע ושמיטת כספים ודברי קבלה לאו גריעי מדבר שעיקרו מה"ת ובס' טורי אבן נסתפק בספק דברי קבלה אי ספיקו להחמיר כיון דנזכר בדברי הנביאים יע"ש א"כ בנ"ד יש להחמיר דהוי ספק בדברי קבלה. אולם ז"א. דאשתמיטתי' במחכת"ר להרב טורי אבן דברי הש"ס בפסחים (דף ט"ז.) גבי ספק משקין דמ"ד טומאת משקין דרבנן אזלינן בספיקו להקל. אף דנזכר בספר חגי (קפיטל ב') וכן בהא דתרומות פירות וספק חלה הקילו אע"ג דכתיב להדיא בס' נחמי' (קפיטל י') וא"כ מוכח שגם ספיקו דדברי קבלה יש להקל כספק דרבנן. וא"כ א"ש דאמרינן בנ"ד כל המיקל בארץ כו' אף דהוי ספק מד"ק. שוב מצאתי בס' ישועות ישראל (סי' ס"ז) שהשיג ג"כ על הרב טורי אבן מש"ס הנ"ל. ושמחתי א"כ פשוט בנ"ד להקל. ועי' בכ"מ פ"ג מה' עדות ה"ד:

ד) אולם לכאורה יש להעיר בזה כיון דאיכא ג"כ מיעוט אתרוגים שהחנטה שלהם היתה ג"כ בשביעית והם בקדושת שביעית ונהי דאזלינן בתר רוב מ"מ הוי ס"ס לאיסור. ספק שמא כדעת הרמב"ם דאף בת ששית שנכנס לשביעית אסור. ואף אם הלכה כהראב"ד מ"מ ספק שמא אתרוג זה היתה החנטה שלו ג"כ בשביעית ואסור לכ"ע. וא"כ נימא סמוך מיעוט לפלגא. מיעוט דהחנטה היתה ג"כ בשביעית למחצה דשמא הלכה כהרמב"ם ז"ל וכיבמות (דף קי"ט.) דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות והו"ל זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן יע"ש. ואף דאמרינן כל המיקל בארץ כו' וכיון דשביעית בזה"ז לדעת רוב פוסקים הוי דרבנן א"כ הלכה כהראב"ד כיון דספיקא דרבנן להקל. ז"א נהי דספק דרבנן להקל. זה דווקא בספק השקול. והא מבואר במל"מ ה' שאה"ט (פרק ח') דבס"ס לאיסורא אף בדרבנן להחמיר יע"ש. והטעם דס"ס הוי כמו רוב כשו"ת הרשב"א (סי' ת"א) וברוב גם ספק דרבנן להחמיר דהמיעוט כמאן דליתא. וא"כ גם בנ"ד יש לומר סמוך מיעוטא לפלגא ושוב הוי כמו רוב דגם בדרבנן להחמיר. וכעין זה הקשה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ב) על מה שכ' התוס' בכתובות (דף ט'.) בד"ה ואב"ע. שהקשו אכתי נוקמה בחזקת היתר ונימא באונס. ותירצו דאונס קלא אית לה ורובא ברצון. והקשו דא"כ בס"ס נמי תיאסור דספק אונס כמאן דליתא. ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן והקשה הריב"ש דאדרבה אית לן למימר סמוך מיעוט דאונס למחצה דאין תחתיו והו"ל תחתיו ברצון מיעוטא כו' יע"ש. וכה"ג הקשו התוס' בנדה (דף י"ח.) ד"ה שליא יע"ש. וא"כ בנ"ד ג"כ נימא סמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא. ויהי' אסור למכור האתרוגים בשנה זו שנת השמיטה:

ה) אמנם באמת ז"א מכמה טעמים. חדא ע"פ מה שתירץ הריב"ש שם דהא דאמרינן דאפילו אם הצדדים אינן שקולים אמרינן סמוך מיעוט למחצה והו"ל רובא היינו דוקא היכא דידוע בטבעו של עולם מחצה על מחצה כי כן יסד המלך מלכו של עולם לקיום המין. וא"כ ע"כ הזכרים הנולדים מן העוברות מיעוטא נינהו. שהרי מיעוט מפילות ואין להמלט מזה בשום פנים. מ"ה מצטרף גם המיעוט דלהוי רובא. והיכי דאינו בטבעו של עולם אלא אפשר זה כמו זה אזי בתורת ס"ס אנו דנין ובעינן שיהי' הספיקות שניהן שוין ושקולין יע"ש. וא"כ בנ"ד דהמחצה שמא כהרמב"ם או כהראב"ד אינו מחצה על מחצה. דהרמב"ם מספקא לי' ולהראב"ד. פשיטא לי' ועוד דגם דעת הר"ש משאנץ ודעת הרא"ש כהראב"ד א"כ לא הוי מחצה על מחצה ושוב לא שייך בי' לומר סמוך מיעוטא למחצה והמיעוט כמאן דליתא:

ו) שנית יש לתרץ ע"פ דברי האסיפת זקנים בכתובות (דף ט') בשם גליון תוס' לתרץ קשית הריב"ש וז"ל דבשלמא הא דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצית דנקיבות. והו"ל זכרים מיעוטא ניחא דתרווייהו המפילות והנקיבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוי זכרים מיעוטא. ולמיעוטא לא חיישינן. אבל מיעוט דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוי מחד טעמא וכל א' עומד בפ"ע כו' עכ"ל. ויעי' בישועות יעקב אה"ע (סי' מ"ג סק"א) שכתב כן מדעתא דנפשי' ואשתמיטתי' במחכת"ר דברי האסיפת זקנים אלו. וא"כ ה"ה בנ"ד איך נוכל לצרף מיעוט האתרוגים דהחנטה היתה ג"כ בשביעית בהדי מחצה דקיי"ל כהרמב"ם דאינם מענין אחד וכל אחד עומד בפ"ע כמובן. ושוב לא נוכל לצרף המיעוט האתרוגים למחצה. וא"כ המיעוט כמאן דליתא ומותר למכור אתרוגים בשנה זו:

ז) שלישית יש לתרץ אף דהוי כעין ספק ספיקא לאיסור מכל מקום נלפע"ד דאזלינן להקל בנ"ד כיון דספק אחד הוא דרבוותא וספק אחד דמעשה נראה דגם המל"מ מודה דיש להקל בדרבנן. וחילי דילי מדברי הרב המגיד בה' שבת (פ' כ"ז ה"ג) שכ' ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ספק בשל דבריהם וכן התיר רבינו בתשובה עכ"ל. א"כ מבואר דאף דהוי ס"ס לאיסור חדא שמא יש תחומין למעלה מעשרה וספק השני שמא הוא למטה מעשרה. אפ"ה מותר. ומה יענה המל"מ לזה. אע"כ דגם המל"מ מודה בזה בספק אחד דרבוותא ואחד דמעשה בדרבנן להקל כיון דספק דרבוותא קיל כמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) בכללי ס"ס דאף בדשיל"מ דספיקא דרבנן ג"כ להחמיר. מ"מ בספק דרבוותא יש להקל אף בדשיל"מ. יע"ש וכ"כ הגר"ע איגר בחי' לברכות (דף ב'.) בשמו יע"ש. א"כ ה"ה לענין ס"ס לאיסור בדרבנן בספיקא דדינא יש להקל וז"ב. שבתי וראיתי בשעה"מ ה' מקוואות (כלל ה') שהאריך להשיג על המל"מ והעלה דאף בס"ס לאיסור אזלינן להקל בדרבנן. ואחד מהשגותיו על המל"מ הוא מדברי הרב המגיד שהבאתי יע"ש. אולם לפענ"ד נראה ברור דאין כאן השגה דבזה מודה המל"מ דאף בס"ס יש להקל כיון דהוי ספיקא דדינא. וא"כ ה"ה בנ"ד דהספק שמא הלכה כהרמב"ם או כהראב"ד הוי ג"כ ספיקא דדינא ובפרט דהרמב"ם בעצמו מסופק כנ"ל. ובזה מודה המל"מ דאף בס"ס לאיסור בדרבנן יש להקל. וא"כ שוב לא שייך לומר בנ"ד סמוך מיעוטא לפלגא דהא אף שני ספיקות שקולות לאיסור ג"כ בדרבנן להקל בנ"ד כנ"ל:

ח) עוד יש לצדד בנ"ד להקל משום דיש פלוגתא דרבוותא בשנת השמיטה. דלדעת רש"י והרא"ש שנת השמיטה בתרמ"א ולדעת רבינו חננאל והרבינו יצחק והרמב"ם הוי שנת השמיטה בשנה זו שנת תרמ"ב. וכמ"ש בשו"ת רלב"ח (סי'. קמ"ג) והאריך בזה בס' הדרישה בח"מ (סי' ס"ז) וא"כ כיון דקיי"ל דשביעית בזה"ז דרבנן הוי ספיקא דרבנן ולהקל. בפרט שיש ס"ס שמא בבת ששית שנכנסה לשביעית הלכה כהראב"ד וסייעתי'. אולם אני חוכך בזה לעשות מזה סניף באשר בח"מ (סי' ס"ז ס"א) הכריע רמ"א וז"ל ובחשבון שנת השמיטה נפל מחלוקת והעיקר ששנת ש"ך ושנת שכ"ז היתה שמיטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמיטה כו' עכ"ל. וא"כ לפי הכרעת רמ"א כדעת הרמב"ם שנת השמיטה בשנה זו תרמ"ב. וכ"כ הלכה וכמ"ש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פ"ה) ויעי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ר"ב) דשנת השמיטה היתה שנת קפ"ז. אולם יעי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' צ"ט) שכ' דנולד לו ספק אחר דשנת השמיטה היתה בשנת ר"ב. ויעי' בבעל התרומות (שער מ"ה ח"א אות ד') שהאריך בזה וסיים וז"ל שנת השמיטה נבער כל אדם ושבו כל החכמים כיונה פותה או נפל בבירא פיתא כי כלם מגששים כעורים קיר בפי' שמעתתא דרב הונא ברי' דרב יהושע היא כמאן דלא ידע כמה שני בשבוע ואין לכל המפרשים שנה שביעית שתעלה כאחת לזה ולזה מפני שרבו בה הספיקות והמחלוקת כו' עכ"ל. ומאן ספין ומאן רקיע להכריע בזה. וכן מצאתי בשו"ת הרמב"ם (סי' קע"ב) וז"ל ובשנת השמיטה כמה פירושים יש לנו בדברים אלו בחבורים שחברנו ועדיין הדבר אצלינו ספק בשמיטה. וחוששין אנו לדברי הגאון ז"ל שאמר שחשבון זה ירושה בידיהם עד שיתברר לנו יפה היאך הם הדברים ויסתלק ספק זה ואשלח ואודיע אתכם בעזה"י עכ"ל. א"כ מבואר דתשובה זו נכתבה אחר שעשה חבוריו והכריע שנת השמיטה. הי' עדיין הרמב"ם מסופק בשנת השמיטה. ואולי אם הגדולים שהכריעו כהרמב"ם בחבורו ראו מה שכ' הרמב"ם בעצמו אח"כ בתשובה לא הכריעו בזה. ויעי' בס' החינוך פ' בהר (סי' ש"ל) ח"ל ושנת השמיטה אי זה היא הכי אסיקנא במס' ע"ז במימרא דרב הונא ברי' דרב יהושע בפ"ד שהיא שנת י"ז לפרט לדעת רש"י ז"ל ושנת י"ח לדעת רבינו חננאל עכ"ל. נראה ג"כ שלא רצה החינוך להכריע איזה שנה שמיטה. היוצא לנו מזה דאין לנו הכרעה על שנת השמיטה. אע"פ דהכלל אצלינו בכל מקום שדברי הרא"ש מתחלפים מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר וא"כ גם בדברי הרמב"ם יש לומר כן. ז"א הא מבואר בכנסת הגדולה (ח"מ סי' רפ"ג הגב"י אות ב') דמ"מ היכא שהחזרה היא מתוך דברי תשובה שראה אח"כ דברי התשובה עיקר. יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דמבואר בתשובה דחזר מדבריו שבחבוריו. א"כ היא נשאר בספק בלא הכרעה. וכמ"ש מהרי"ק דאלו האחרונים ראו תשובה זו היו מודים. אז אין הלכה כהאחרונים. והוי ספיקא דרבנן כנ"ל. והלכה כדברי המיקל דבת ששית שנכנסה לשביעית דאינו כפירות שביעית. ואף דהוי ספק חסרון חכמה. דלא הוי ספק כיו"ד (סי' צ"ח ס"ג) ז"א דכאן מקרי חסרון ידיעה לכל העולם. דבזה מקרי ספק כמ"ש הט"ז שם סק"ו. ועוד דבנ"ד הוי ס"ס. חדא שמא הלכה כהראב"ד הנ"ל. ואף אם הלכה כהרמב"ם שמא כדעת הגדולים שאין שנה זו שמיטה. מ"ה איצטרך ספק זה שאין אנו יכולים להכריע לס"ס. וראי' לדברי ממ"ש באסיפת זקנים בכתובות (דף ט'.) דמ"ש התוס' דרוב רצון אינו רוב גמור רק מדרבנן וכן מוכת עץ אף שכתבו התוס' דהוא שכיח מ"מ רוב אינה מוכת עץ רק דלא הוי רוב גמור. ופירש כוונתם דזה הוא ג"כ ספק אם הוא רוב או לא וא"כ עדיין הוא ספק ספיקא שמא אינו רוב והוא מוכת עץ או באונס דאף דהוא ספק בחסרון ידועה אעפ"כ הוי ספק ספיקא עכ"ל. יע"ש. א"כ מבואר דספק חסרון חכמה מצטרף עכ"פ לס"ס וכ"ה ביו"ד (סי' ק"י ס"ט) ובשו"ת משאת בנימין (סי' מ"א) דמצטרף עכ"פ לס"ס ואף דהש"ך שם העלה דאינו מצטרף אף לס"ס. מ"מ הש"ך בעצמו ביו"ד (סי' נ"ג ס"ק ט"ו) העלה דבהפ"מ יש להקל דמצטרף ויע"ש בט"ז. ואשתמיטתי' להאחרונים במחכת"ר דברי האסיפת זקנים שהבאתי דמבואר דס"ל כהמ"ב ועכ"פ בהפ"מ יש לצרפו לס"ס אף להש"ך. וא"כ ה"ה בנ"ד מהני הס"ס דליכא חשש שביעית דאין לך הפ"מ גדול מזה לפרנס עניי ארץ הקדושה העטופים ברעב ר"ל ואם נחמיר יהי' ההפסד גדול מאד. לכן יש להקל בפשיטות:

ט) לכאורה יש להקשות על זה דאיך נוכל להקל מטעם שיש ספק בשנת השמיטה. דא"כ גם בשנה השמינית ג"כ יש ספק שמא היא שמיטה ונקל ג"כ מטעם זה שהוא ספק דרבנן. אולם היא תרתי דסתרי אהדדי. ובזה גם בספיקא דרבנן יש להחמיר. כמ"ש הר"ן בפ' ערבי פסחים עלה דההוא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כ' דאע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא. מ"מ הכא בעי למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרווייהו הא מעיקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. וא"כ בנ"ד ג"כ לכאורה צריכים להחמיר בתרווייהו. אמנם ז"א קושיא. דדוקא היכא דאי אמרת לקולא בשניהם מעקר תקנת חכמים לגמרי. אבל בנ"ד דתקנת חכמים לא מעקרא לגמרי. דעכ"פ נוהגת שמיטה בפירות שהחנטה היתה ג"כ בשנה השביעית וגם הלקיטה. ורק בבת ששית שנכנסה לשביעית מקילין. וכן בבת שביעית שנכנסה לשמינית דמקילין בשביל הפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד כנ"ל. בזה ל"ש תרי קולא דסתרי אהדדי כיון דלא מעקרא לגמרי תקנת חכמים. שוב מצאתי כעין חילוקי במל"מ ה' מגילה (פ"א הי"א) וסיים ועי' בתשובת מבי"ט (ח"א סי' כ"א) שכ' וז"ל ואחר מיעוט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו הוא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן. והוי ספיקא דרבנן איזה שנה היא ולקולא עכ"ל יע"ש. ושמחתי שכוונתי בעזה"י לדבריו הקדושים. וא"כ בנ"ד ג"כ יש להקל אף דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי. ויש להביא ראי' לזה לפמ"ש בש"ע א"ח (סי' רל"ג) דבשעת הדחק מקילין אף בשני קולא דסתרי אהדדי יע"ש. לפ"ז א"ש דגם בשנה השמינית אף דהחנטה היתה בשנה השביעית. וא"כ לדעת הראב"ד היינו צריכים לאסור. בכל זאת אנו מקילין מטעם ספק שמא כהרמב"ם דלא אזלינן בתר חנטה. ועוד ספק אף אם הלכה כהפוסקים דאזלינן בתר החנטה שמא שנה השביעית אינה שמיטה. כנ"ל. ויש ס"ס לקולא. ובפרט בשנה השמינית יש ג"כ להקל כנ"ל מטעם ס"ס. אף דהוי תרתי דסתרי מפני דלא מעקרא תקנת חכמים לגמרי כנ"ל. ויעי' בס' קהלת יעקב (ממהרי"ט אלגזי. אות ס' סי' רי"ט) דיש ללמוד משבת (דף ל"ד.) א"ל ב' צא וערב עלינו לא עירב מבע"י ולאחד ערב עליו בה"ש זה שערב עליו מבע"י נאכל עירובו בה"ש וזה שעירב בה"ש תאכל עירובו משחשיכה ב' קנו עירוב ופריך ממ"נ כו' ומשני בה"ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא כלומר זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא וכמ"ש הרמב"ן שם אף דסתרי אהדדי ועי' בתוס' ב"ק (דף י"א.) וע"ע בס' קהלת יעקב (סי' רכ"ט) מה שהביא ב' השלטי גבורים אשר סביב המרדכי פ' האשה רבה יע"ש. ועי' בשו"ת זכרון יוסף (חא"ח סי' י') ובס' זכר יהוסף מחתנו הגאון שליט"א סוף יבמות (דף צ"ז ע"א) השמטה שהעיר ג"כ מעירובין הנ"ל יע"ש. ונלפע"ד להביא עוד ראי' לזה. ממ"ש הרי"ף (פ"ג דמ"ק) באיבעי' דמנודה דבדרבנן לקולא ומותר ברחיצה ובנעילת הסנדל הא מתני' דקתני וכן אתה מוצא במנודה מוכח דקאי עכ"פ על חד מינייהו. אי אנעילת הסנדל אי ארחיצה וחד מינייהו ודאי אסור. א"כ איך אפשר להקל בשניהן. והרא"ש שם כתב על הרי"ף. כיון דאחדא ודאי קא שדיי' אנעילת הסנדל כדתני' בתוספתא ובירושלמי. והב"י ביו"ד (סי' של"ד) כתב עלה כיון דלא פשט הגמרא מתוספתא איך נפשוט אנן והלכך לקולא עי"ש. ויעי' בס' דרו"ח מהגר"ע איגר בתשובות שבסופו. א"כ מצינו דמקילין בתרתי דסתרי ועי' בכתובות (דף כ"ז) גבי עיר שכבשוה כרכום דכיון שיש עוד צד להקל דשמא לא ניטמאת לא חשיב תרתי דסתרי אהדדי יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דבלא"ה יש צד להקל לא חשיב תרתי דסתרי אהדדי:

י) ולהלכה נלפע"ד לפמ"ש כ"ג דלפ"ד המבי"ט ובנו מהרי"ט והשל"ה דשביעית נוהגת בשל עכו"ם. אולם רוב חכמי ארץ ישראל הסכימו כלם פה אחד כדעת מרן הב"י דבשל עכו"ם אינו נוהג שביעית. וכ"ג מצא סייע לדברי מר"ן הב"י מדברי רמב"ן על התורה ופלפל בחכמה. והנה דברי כ"ג א"צ חיזוק בפרט ביסוד הזה אשר שביעית אינו נוהגת בשל עכו"ם דכבר האריך בזה בס' פאת השלחן בה' שביעית (סי' כ"ד אות כ"ט) בפלפול עצום ונורא בחריפות ובקיאות נפלא להשיג על כל ראיות המבי"ט והביא ראיות כדעת מרן והביא כן הברכי יוסף (סי' של"א) שכן נהג מרן עד עלייתו למרום יגזרו בחומר שיפרישו תו"מ בפירות עובד כוכבים בשביעית. וכ' שכ"כ הרב המגן והרלנ"ח והלבוש והפרישה והרב מהריק"ש וכ"ד מהר"ם חביב (סי' ל"ה) וכ"ה בשו"ת רדב"ז החדשות (ח"ה סי' ב"א רכ"א) ומי לנו גדול כמו הגאון הרדב"ז שהי' בימי מרן והמבי"ט והכריע כפסק מרן יע"ש. וא"כ צדקו דברי כ"ג להקל בשביעית בשל עובד כוכבים:

יא) ואין להקשות דבנ"ד לא מהני ס"ס דשביעית הוי דשיל"מ כנדרים (דף נ"ח.) ובדשיל"מ לא מהני ס"ס כיו"ד (סי' ק"י). ז"א קושיא. חדא יש לתרץ ע"פ דברי שו"ת הרא"ש (כלל ב' סי' א') שהעלה דהא דדשיל"מ לא מהני ס"ס דוקא ס"ס ע"י תערובות דודאי הוי איסור רק דנתבטל. בזה החמירו כיון דבלא"ה יש לו היתר. אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואפילו את"ל שהוא חדש שמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא מחמרינן בס"ס יע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד דג"כ הס"ס אינו ע"י תערובות רק ספק שמא בשל עובד כוכבים ליכא איסור שביעית ואת"ל דנוהג בשל עכו"ם יש ספק בשנת השמיטה כנ"ל בס"ס כזה גם בדשיל"מ אזלינן לקולא:

יב) ועוד יש לתרץ דשביעית לא מקרי דשיל"מ. ואף שכ' כ"ג דיש להעיר בנ"ד מדשיל"מ דנדרים (דף נ"ח.). אולם באמת ז"א. דלא נזכר בגמרא שם ובפרש"י שם כלל. רק הר"ן דס"ל דשביעית הוי דשיל"מ כיון שיכול לאכלו עתה. יע"ש. וכן העיר בזה בנוב"י (מ"ת חיו"ד סי' נ"ג) והאריך בזה דשביעית לרוב פוסקים לא הוי דשיל"מ רק לדעת הר"ן ז"ל יע"ש. ונלפע"ד דגם לדעת הר"ן ז"ל בנ"ד לא מקרי דשיל"מ לפי מ"ש ביו"ד (סי' ק"ב) דבדבר שצריך להוציא עליו הוצאות לא מקרי דשיל"מ כיון דיפסיד ע"י ההיתר. וא"כ ה"ה באתרוג דמקרי דשיל"מ משום שיכול לאכלו עתה. והא אם יאכלו יהי' לו עבורו דרך משל שני זהובים בעד אתרוג או פחות. ובאם ימכור אותו למצוה ישיג עבורו איזה סלעים ועמ"ש בתוס' סוכה (דף ל"ט.) ד"ה יותר. וא"כ לא מקרי דבר שיל"מ ושוב מהני בי' ס"ס:

יג) לכאורה יש לצדד בנ"ד היתר מחשש שביעית ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (דף כ"ו.) כדמכריז ר' ינאי פיקו וזרעו בשביעית משום ארנונא יע"ש ברש"י ד"ה ארנונא ובתוס' ד"ה בשרבו האנסין שכתבו והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש יע"ש. וכ"פ הרמב"ם בה' שמיטה (פ"א הי"א) ואף דמראב"ד לא נראה כן מ"מ כיון דהרמב"ם ורש"י ותוס' ס"ל כן דלא כהראב"ד נקטינן כהרמב"ם. וא"כ כיון דבארץ ישראל יש כעת מסים וארנוניות גדולות מאד. ועוד דהריוח הוא להחיות נפשות עניי ארץ הקדושה אין לך חיי נפש גדול מזה. וכיון דשביעית בזה"ז הוא דרבנן לדעת רוב פוסקים כנ"ל לא גזרו בזה משום חיי נפש האביונים. אולם צ"ע בזה דנראה דלא התירו משום חיי נפש רק בחרישה וזריעה אבל לא בסחורה כירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב):

יד) אולם יש לצדד בנ"ד היתר מחשש שביעית ע"פ מה דאמרינן בב"ק (דף פ' ע"ב) והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת כו' שבת היא. משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בי' רבנן יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דשביעית בזה"ז דרבנן כנ"ל. כיון דע"י מסחר האתרוגים יוכלו להתפרנס עניי ארץ הקדושה שיושבים שם ולא יצטרכו לעקור דירתם משם לחו"ל. לא גזרו בזה משום שביעית משום ישוב ארץ ישראל. ואין לדחות דדוקא בשבות הקילו דקיל משאר איסור דרבנן. ז"א. דידוע מ"ש הרמב"ן בפ' אמור בשם המכילתא בפסוק יהי' לכם שבתון להביא דברים שהם משום שבות יע"ש. ומבואר בנחמי' (קפיטל י"א) דמקח וממכר אסור בשבת. והא כל זמן שלא נכתב בערכאות לא נגמר המקח ואפ"ה התירו לכתוב אונו אף דהוי מו"מ. וא"כ ה"ה בנ"ד דמותר ולא גזרו בזה משום שביעית. ואף דבא"ח (סי' ש"ו סי"א) כ' הרמ"א בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו עכ"ל. נראה לכאורה דדוקא בכתב שלהם מותר מדהוי תרי דרבנן. ז"א. חדא דהא"ר (ס"ק כ"ד) כ' שם רק מדרבנן כו' פירוש אמירה לכותים לכתוב אבל ישראל הכותב בכתב שלהן הא תנן בפ' הבונה בכל לשון חייב ופירש"י כתב של כל אומה וכמ"ש בתוס' גיטין (דף ח.) וחי' הרשב"א שם ור"י בתוס' מרובה (דף פ') וריב"ש (סי' שפ"ו) והבית שמואל באה"ע (סי' קכ"ו) יע"ש. והמג"א (בסי' ש"מ סק"י) מביא בשם הרמב"ם דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב והרב ב"י באה"ע כ' ג"כ כן. ויעי' בפמ"ג שם בא"א סק"כ שם דלהמחבר דכ' דמותר לקנות בשבת הוי שבות לחודי' ושרי משום ישוב א"י לא גזרו בדבר זה אף דהאידנא שאנו בין האומות וליכא לא תחנם לעכו"ם כ"א ישוב א"י לבד התירו שבות לדבר זה כ"ש לכתוב אמירה לעכו"ם אף כתב שלנו יע"ש. א"כ חזינן דסגי בחד דרבנן וה"ה בנ"ד. אולם גם לפי דעת האחרונים דצריך תרי דרבנן. מ"מ בנ"ד ג"כ הוי כמו תרי דרבנן. חדא דפירות א"י של עובד כוכבים מותרים לדעת רוב פוסקים כנ"ל. וקיל היא משבות. ושנית דיש ספק בשנת השמיטה. ובפרט בפירות ששית שנכנסה לשביעית דיש צד להקל בלא"ה. לכן יש מקום להקל דלא גזרו בזה משום שביעית:

טו) עוד יש לצדד בנ"ד להתיר מחשש שביעית ע"פ מה דאמרינן ביו"ד (סי' ק"ס סי"ח) כל רבית דרבנן מותר במעות של הקדש עניים. וכ' הרמ"א וכן נוהגין ואף דכ' בש"ך שם שלא ראה נוהגין כן. אולם בחבורי ברית אברהם על יו"ד (סי' ק"ס) העלתי דדעת רמ"א עיקר דרוב פוסקים ס"ל כוותי'. וכ"ה בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' קי"ו) ובשו"ת פני משה (ח"ב סי' קל"ב) ובשו"ת מהר"י בי רב (סי' י') ובשו"ת מהר"א ששון (סי' קס"ב). ויעי' בשו"ת בנימין זאב (סי' ש"ס) שס"ל דמותר להלוות מעות של הקדש עניים אפילו ברבית דאורייתא ואף דהיש"ש בב"ק (פ' החובל סי' ע"ב) משיג עליו בקול רעש. מ"מ בשו"ת מהרי"ט (חיו"ד סי' מ"ה) העלה כהרב בנימין זאב. וכ"ה בשו"ת תשב"ץ (ח"ד סי' ל"ד) ובשו"ת פני משה (ח"א סי' צ"ד) יע"ש בחבורי הנ"ל שהארכתי בזה. וא"כ בשביעית בזה"ז דלדעת רוב פוסקים הוא מדרבנן. מותר לסחור במעות הקדש עניים שיהי' הריוח שלהם ולא גזרו רבנן בזה משום שביעית כמו דלא גזרו בא"ר:

טז) ומה שחקר כ"ג לענין איסור סחורה בפירות שביעית. נלפע"ד דליכא חשש בנ"ד מזה. ע"פ המבואר בירושלמי שביעית (פ"ז ה"ג) האחין מלקטין כו', מוכר על ידיהן דע"י הבלעה מוכר שלו ושל חבירו. הובא בתוס' סוכה (דף ל"ט.) ד"ה וליתיב. וא"כ כ"ש בנ"ד דהגבאים מוכרים האתרוגים והריוח מגיע לעניי ארץ הקדושה ולא עבור עצמם א"כ עדיף הוא ממוכר שלו ושל חבירו. דכאן מוכר רק של חבירו. ובוודאי מותר. ואף לפי מ"ש התוס' שם וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה יע"ש. מ"מ בנ"ד דהגבאים אינם מרויחים בזה עבורם פשוט דליכא איסור סחורה. ויעי' שביעית (פ"ז מ"ד). ואף דהגבאים הממונים על זה יש מהם שמשיגים שכר עבור טרחתם שכר לשבוע וכדומה. נלפע"ד דלא שייך בהם איסור סחורה בפירות שביעית. דהגבאים דינם כפועל ובפועל לא שייך איסור סחורה יע"ש בשביעית (פ"ח מ"ז) דהאומר לפועל הא לך איסר זה ולקוט לי ירק היום שכרו מותר יע"ש. וא"כ ה"ה אצל הגבאים ל"ש איסור סחורה:

יז) גם יש עצה בנ"ד למכור אתרוגי ארץ הקדושה ע"פ הנאמר בסוכה (דף ל"ט.) במתני' דהלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לאו שאינו רשאי ללקחו בשביעית וכ' בש"ס שם לא רצה ליתן כי מבליע לי' דמי אתרוג בלולב כו' יע"ש. א"כ איכא גם היום עצה זו דימכור הגבאי גם לולבין או ציצית וכדומה ויבליע דמי האתרוג בלולבין ויהי' מותר: יח) עוד נלפע"ד דאף בלא הבלעה מותר ולא חיישינן למה דאמרינן שם בסוכה דאסור לקנות שביעית אצל ע"ה דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה. יע"ש ברש"י ד"ה אין מוסרין משום דחיישינן שמא לא ינהג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור יע"ש. וא"כ אולי נמצאים גבאים ע"ה ויעברו אלפ"ע דהגבאים ישתמשו בזה המעות ויתנו להרב הגאון אבד"ק פיעטרקאוו שלי"ט מעות אחרים. זה אינו חשש דאין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מה"ת אבל באיסור דרבנן לית לן בה דלא שייך בי' לפ"ע. וא"כ בנ"ד דשביעית בזה"ז הוא דרבנן כנ"ל. ל"ש בי' לפ"ע. ואף לפמ"ש התוס' בע"ז (דף כ"ב) ד"ה תיפוק דבאיסור דרבנן ג"כ עובר משום לפ"ע. ויעי' בשו"ת רבינו בצלאל אשכנזי. (סי' ג') וכ"כ בכנה"ג ביו"ד (סי' נ"ה הגב"י אות פ"ט) לדעת הרשב"א והר"ן וכ"כ בשו"ת משפטי שמואל (סי' קל"ד) ובשו"ת חות יאיר (סי' קפ"ה) דשייך לפ"ע גם בדרבנן יע"ש. מ"מ יש לומר דזה בדספי לי' ודאי איסורא. אבל הכא בנ"ד דאין כאן ודאי איסור אלא מספק שמא כהרמב"ם או כהראב"ד או דיש ספק בשנת השמיטה או כשנעשה עצה למכור לעובד כוכבים כנ"ל. איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישינן ללפ"ע בספק איסור. וכ"נ מדברי הריטב"א בע"ז (דף ט"ו ע"ב) דבספק ל"ש לפ"ע וכ"כ להדיא בתבואת שור (סי' ט"ז) וכ"כ בש"ג פ"ק דע"ז. וכעין זה כ' השעה"מ ה' מעשר שני (פ"א ה"ה) מדעתא דנפשי' ואשתמיטתי' במחכת"ר דברי כל הפוסקים שהבאתי שקדמוהו בזה. וא"כ בנ"ד ליכא איסור לקנות אצל ע"ה: יט) ומה שחקר כ"ג לחוש באתרוגי ארץ הקדושה בשנה זו דצריכים ביעור ושמא יעשו מהם מרקחת וישארו על חצי שנה או שנה. לכאורה רציתי לתרץ דכיון דכל ענין ביעור של פירות שביעית הוא כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית כמ"ש הרמב"ם בה' שמיטה (פ"ז ה"א) וכיון דאתרוג דר באילן משנה לשנה כסוכה (דף ל"ה.) א"כ נשארו תמיד אתרוגים שלא נגמרו עדיין על האילן שנשארים לשנה השנית. וא"כ לא מקרי כלה לחי' מן השדה מ"ה א"צ ביעור. ואין לדחות כיון דעדיין לא נגמרו עדיין על האילן לא מקרי בשבילם מה שנשארו על האילן לא כלה לחי' מן השדה. ז"א. דכבר כ' הרמב"ם שם (בפ"ז ה"ד) וז"ל אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאין נגמרין אלא בסוף השנה הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דלא יתלשו כל האתרוגים מן האילן ועכ"פ יש עצה להשאיר על האילן מהפירות לשנה השנית. א"כ ליכא חיוב ביעור כל השנה. אולם באמת ז"א. דהא מבואר ברמב"ם ה' שמיטה (פ"ז הי"ב) המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו. או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער עכ"ל. א"כ בנ"ד שמוציאים האתרוגים מא"י לחו"ל. ובחו"ל לא נמצא בשדה אתרוגים. והא שלש ארצות לביעור אולם היינו יכולים לגזור שלא לעשות מהם מרקחת רק לבערם אחר הסוכות. אמנם באמת א"צ ביעור כמו שכתבתי לעיל:

כ) ומה שחקר כ"ג דאין מוציאין פירות שביעית מארץ לחו"ל. לפענ"ד ליכא חשש בנ"ד מזה ע"פ מ"ש התו' בפסחים (דף נ"ב ע"ב) ד"ה רב ספרא וז"ל הקשה ריב"א דתנן בפ"ו דשביעית מ"ה אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחו"ל. ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת. אי נמי בשוגג הוציאו עכ"ל. ויעי' בכללי הפוסקים כלל י"ט בכנה"ג בשם משפטי שמואל ומהרי"ק ומהר"י הלוי דתירץ הראשון שעושה התוס' פשט הוא העיקר יע"ש. וא"כ העיקר כתירץ הראשון של התוס' דלסחורה באופן דמותר כגון בהבלעה וכדומה מותר להוציא פירות שביעית מארץ לחו"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דמוציאין העיקר למסחר באופן המותר ולא לאכילה. דלמסחר שוין הרבה יותר כמובן וכתוס' סוכה (דף ל"ט.) ד"ה יותר. א"כ ליכא איסור ומותר להוציא האתרוגים למסחר:

כא) באופן אחר נוכל לתרץ דליכא חשש בנ"ד ע"פ מ"ש הרב תפארת ישראל במשניות בהלכתא גבורתא בשביעית (פ"ו מ"ה) דהא דאין מוציאין פירות שביעית מארץ לחו"ל הוא דוקא אחר זמן הביעור יע"ש דנראה דקודם זמן הביעור מותר להוציא יע"ש. וא"כ בימי חג הסוכות עדיין ליכא זמן הביעור ומותר להוציא. אולם מדברי ר"ש שם לא נראה כן. ורק להיפך: כב) ומה שכ' כ"ג בפירוש דאין מוציאין פירות שביעית מא"י לחו"ל זכה לכוין לדברי הרב פאת השלחן. ומ"ש כ"ג דהא דשביעית תופס דמי אכילתם אבל הדמים ששוים יותר מצד תוארם וצביונם למצוה מהיכי תיתי לומר שיקדשו קדושי שביעית בשגם הנאה דמצוה מ"מ נימא דמצללה"נ עכ"ל. לפענ"ד תלוי בפלוגתא דמהר"ם מינץ והח"צ בסי' ק"ך ושבו"י שהובא בבאר היטב בא"ח (סי' תרנ"ו) במי שפוסל אתרוג של חבירו יע"ש. ויעי' בפתחי תשובה אה"ע (סי' ל"א סק"א) מה שהביא כעין זה לענין קידושין: כג) ומה שכ' כ"ג דיש להעיר ע"פ דברי המרדכי דדבר שלא הוכר מעולם לא בטל. וא"כ ל"ש ביטול בשביעית עכ"ד. נלפע"ד לתרץ ע"פ דברי הישועות יעקב ביו"ד (סי' י"ד) שחידש דדברי המרדכי שייכים דוקא באיסור דאורייתא יע"ש. א"כ שביעית דהוי בזה"ז דרבנן גם להמרדכי שייך ביטול. היוצא לנו מכל זה דיש להקל בשנה השביעית בבת ששית שנכנסה לשביעית. וגם יש להקל בבת שביעית שנכנסה לשמינית:

כד) אחר כתבי כל פלפול הזה מצאתי בס' ידי אליהו (סי' ק"י) שהעלה בדעת הרמב"ם דשביעית בזה"ז הוא דאורייתא. וגם בס' אהלי יהודה (דף קל"ג) העלה בפלפול עצום ונורא דשביעית בזה"ז הוי דאורייתא. והוכיח כן מכמה ראיות מש"ס ופוסקים. א"כ לשיטתם נסתרו רוב דברי תשובתי. גם נסתר מה שכתבתי באות ח' דיש להקל בתרתי דסתרי, זהו דוקא בדרבנן. אבל בדאורייתא לא. ועוד שצדקו דברי כ"ג דגם להסוברים דהוי רק דרבנן בזה"ז הוי דברי קבלה ודברי קבלה כדאורייתא דמי. וכן העלתי בתשובה. ובגוף דבר זה אם שביעית בזה"ז דאורייתא או רק דרבנן אין דעתי להכריע בזה ולהכניס ראשי בפלוגתא זו. כי תלוי באשלי רברבא. ואין להוכיח מכל דברי בזה אף דבר אחד להקל בענין עבודה בקרקע בשנת השמיטה בזה"ז. ולא אגיד בזה דעתי לא להקל ולא להחמיר. כי זה שייך לגדולי הדור להכריע בזה. אבל עכ"פ א"ש להקל באתרוגים שקנו בא"י מעובדי כוכבים דאין בו חשש שביעית. וכמו שהעלה כ"ג וכמו שהוספתי ראיות לדברי קדשו: אלה דברי מוקירו ומכבדו כערכו הרם משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו: שלמה אברהם בלא"א המופלג יר"א כש"מ דניאל זאב נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה