בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן לו
בעזהית"ש א' נצבים יתברך כברכ"ת השנה ראזינאי. שלום וכט"ס לכבוד הרב הג' המפורסם. נודע לתהלה ולשם. חריף ובקי. אור הברקי. גדול בתורה. ויראה טהורה. תפארת חכמים כש"ת מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י. שלום לו ולתורתו ולכאל"ש:
א) אחדשה"ט. הגיעני מכתבו היקר בו דרשני להעתיק לו מדבריי שבאו במכ"ע הלבנון זה שנים עברו בדבר אתרוגי קארפו עם הוספת ח"ת בפלפלת מעט עכד"ק. הנה לדעתי פלפלת כל שהוא למאי חזי בדבר שפלפלו גאונים רו"א ואם באנו לכתוב באורך אין אנו מספיקין וידע כת"ר שיחי' כי גם מאז באתי הלבנונה גם מאז לא הלך לבי בגדולות בחקר הלכה זאת בדרך הרבים שכבשוהו גדולי הדורות שלפנינו ורק כאשר יצא אז הגאון האבדק"ק קאוונא שיחי' באיסור אתרוגי קארפו עד יצא כנוגה משפט היתרם וכו"כ רבנים הסכימו עמו בזה ובתוכם גם חתני הגאון שיחי' האבדק"ק שאוויל. אף אנא מצטרפינא ואמינא לפעלא טבא יישר חילי' ות"ל כי בהרבה מקומות נתקבלו דברינו ועתה הלבנון מאותו השנה איננו תח"י ופרטי דבריי לא אזכרם עוד. ורק תו"ד הי'. זכרתי מאשר ידעתי עוד מימי חורפי שהיו אתרוגי קארפו מוחזקים לאיסור. ורובם ככולם החזיקו קארסיקאנר והמהדרים השיגו אתרוגי יעניווער. וזה מקרוב. נדפס ס' בית מאיר חא"ח (ביוזעפאף תרל"ו). ובסופו תשובה להוראדנא באותו הפרק כתב שם שאחר החקירה והדרישה נודע לו שאתרוגי קארפו היו מוחזקים לאיסור יע"ש באורך. וגם נראה כי כן ממה שהתעורר באותו זמן הגאון רא"ז מרגליות בס' בית אפרים חא"ח להכשירם ואחר כל הפלפולים ע"ד הר"ם אלשיך והלבוש ועוד. עכ"ז לא הכשיר רק מצד שהם בלתי מורכבים ע"פ עדותן וכפה"נ שכוון על האתרוגים הגדלים בגינת פארגו שעליהם נאמר שאינם מורכבים. ולא על הנותרים שנקראים בשם אתרוגי קארפו ומ"מ היו מוחזקים לאיסור במדינותנו ומדינת אשכנז כעדותו של הגאון בית מאיר הנ"ל. ואף שהגאון בעל ב"מ לא ידע טעם המנהג לאיסור בקבלה ורק מעצמו התבונן שהוא מחשש הרכבה ועוד מטעם שם לווי הנראה לע"ד שהיא מטעם הסימן שנתן מהר"ם אלשיך ז"ל שהמוץ מועט והקליפה עבה מאד ובתשו' רמ"א ומהר"י מינץ הובא גם במג"א הוסיף עוד שני סימנים. והשבו"י (סי' ל"ו) העיר ע"ז וכתב כי סימן עובי הקליפה הוא הסימן והעקר. ובאמת שהכפות תמרים אסמכי' אקרא בפי' עצו ופריו שוה. הביאו החת"ס חאו"ח (סי' ר"ז). וכתב עליו שדבריו דברי א"ח. וכל אתרוג שקליפתו דקה הוא פסול לגמרי כי אך זה הסימן הברור. ומאשר ראו ובחנו אז באתרוגים אלו הבאים מקארפו שהם מכוסים בקליפה דקה נהגו באיסורן. ולפלא בעיני שלא מצאתי בכל תשובות המתירין שישיבו טענה על זה. ולפ"ד זה הטעם האמור בעק"ד שהמנהג פשוט דאין קונים אתרוגי קארפו אפילו מישראל בלי הכשר בחותם נאמן ממו"צ ורב מפני שמוחזקין למורכבין שלא יספיק מ"ש הגאון ר"ש קלוגר ז"ל במחברת "פרי עץ הדר" שאין לסמוך על סימנים. ושאין עד אחד נאמן נגד חזקת חיובא שמוטל על כל אחד למצוה. שע"ז ערערו שם באותו חוברת כמה גאונים וכן הגאון ר"א תאומים בסוף ספר נחלת יעקב. ואכמ"ל. ורק עיקר טעם המנהג לפי שעדותו נגד סימן המובהק. ובזה בעי שני עדים דעדיפי גם מסימנים מובהקים. וע"כ החמיר בשו"ת "יד אליעזר" שפירושו בההכשרים שנלקטו ע"י שני ישראלים כשרים מאילנות המבוררים לבלתי מורכבים. והנה נודע כי גני פארגו לא יספיקו רק חלק עשירית מהנמכרים אתרוגי קארפו ואחר שנת ת"ר בערך הוציא הרב הגדול החריף ר' זיסקינד מינץ מחברת "פרי עץ הדר" לפרסם איסור אתרוגים הנלקטים זולת גני פארגו ועמו הסכימו כמה גאונים (תר"ו לעמבערג) ועבר שו"ת הרבה באותו הפרק לעזרו גם לנגדו עשו"ת הר המור ומהר"מ רוט"ב החדש וכדומה. והמכשירים טענו לסמוך על היתרו של הרב הגדול הרב דקארפו. ועכ"פ מדברי כלם שמענו יוצא מפורש. גם מהמתירים שאינם כשרים רק ע"פ הכשר גמור ועדות מבורר מהרה"ג דקארפו. ומ"מ במדינותינו לא הובאו גם אז הרבה כי חזקת כשרותם שנתפשטו במדינותינו שטענו המכשירים הוא אמנם חזקה שאין עמה טענה לומר שהותר במנין בהוראה (ומה שהעידו בשם הגאון החסיד מוהר"ח ז"ל מוולאזין שהחזיקם למצוה לבד ההכחשה מצד תלמידו ותלמיד תלמידו שהחמירו וערערו על לקיחתם. הענין מוכחש מעצמו גם מצד הזמן שבחיי הגה"ר הר"ח זצ"ל עוד לא התפשט היתר אתרוג קארפו גם באשכנז ופולין כנראה מתשו' הגאון ב"מ ותשו' בית אפרים הנ"ל] רק שלא אמר אדם איסור עליהם. ובאמת הטעם כי התפשטו מעט מעט מבלי משים מחמת גודל הדחק שהיו לפנים באתרוגים למצוה (וכבר יש מי שהתיר בשעת הדחק גם מורכבים] ובאין משים לב נמשכו אחרי הידורם וייפויים ולא הרגישו שכפי חיבתן מצד הידורן פסולין מצד הרכבתן כנזכר גם בתשו' ב"א. ובמחברת פע"ה הנ"ל שהידורם נעשה ע"י הרכבה. ומה גם באותו הדור שהי' גם באיטליא רבנים גדולים בתוי"ר. והיו יכולים לסמוך על עדותם. ומ"מ ערער כבר הגאון מוהר"צ חיות ז"ל במחברת פע"ה הנ"ל על שסומכים על עדות הרב דקארפו שסומך עצמו על עדות הנוגעים בדבר ואף כי בדורותינו אלה אשר בעוה"ר התוה"ק ירדה פלאים ובאותן מדינות החדשים יכהנו שם פאר בשם "רב ומורה" גם הם בעצמם לא יביטו על האילנות ולא על הלקיטה. ובחותמיהם זכו לשמשיהם החותמים כרצון איש ואיש ובאים בשכרם. ונגד זה באתרוגי אה"ק ראיתי בס' תבואות הארץ להרב הח' ר"י שווארץ ז"ל שבא"י לא נמצא אתרוגי מורכבים ועדותו נאמנה מאד בעיני באשר כתב לתומו זה כארבעים שנה לפנים. ואף שהתחכמו מקרוב להוציא דיבת ארץ לומר שגם באה"ק יש הרבה להנאתם מי יחוש להם וד' יכפר בעד ובשגם עתה ההשגחה מעולה מסורה ביד יראי ד' הרבים והמומחים באה"ק. וע"כ יהי' חלקי ממי שנמנה להדר על אתרוגי אה"ק הבאים בתעודות להכשירם והפרשת תו"מ. והמונעים מלקיחת אתרוגי קארפו באפשרות עכ"פ שלא בשעת הדחק תע"ב. ואין לנו לחדול מלנהוג בם איסור באפשרות מפני היתר הנהוג עד כה בלי יסוד שאם הסימן שהעידו עלין בעובי הקליפה הוא רק על דרך הרוב. נדון כי ליראים וחרדים וכו' ההולכים אז לתומם באין חשש גם אז לא אונה להם כל מכשול שבלי ספק נזדמן להם הכשירם ובלתי מורכבים בצירוף סמיכתם על ההכשרים הנאמנים. ואם הסימן הלז ענין מקובל בהחלט בפי' התורה כמ"ש הכפות תמרים הוי כסימן הדריסה המסור בעופות שמצינו בתרנגולתא דאגמא דהוי אכלו לי' וכדחזינהו דדרסה אסרוה כמ"ש בחולין ס"ב ובזה וכיו"ב אמרו בר"ה (דף ט"ו.) ובמקום איסורא כי נהגו שבקינן להו. ומה שחששו לכבודן של הראשונים היינו במחלוקת הדינים שאם נהגו כדעת המקילין ונרצה אנו לחוש לחומרא ובכה"ג אמרינן ביבמות ק"ב אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם. שבהוראה אין אליהו מכריע נגד סוגיא דעלמא כחד. וכמו כן אם הי' טעמן של הראשונים לפסוק כהמכשירים מורכבים ואנחנו רצוננו להחמיר. אבל בנ"ד רובם ככולם הלא אסרו המורכבים הר"ם אלשיך והרמ"א והר"י מינ"ץ והשבו"י והב"ח והסמ"ע העידו גם כן בשם זקני וחכמי דורם. ועי' בשו"ת פני ארי' ע"ד הט"ז. ואף דנחלקו בטעמיהם אם מטעם נעבדה בו עבירה ואם מטעם שאינו אתרוג שלם ואם מטעם שם לווי. וגם האחרונים שעוררו ע"ז לא מלאם לבם להכשיר מורכב ורק שסמכו בזמניהם על עדות ההכשירים שאינם מורכבים. ואף אם היינו אומרים שטעו אין זה נגד הראשונים וכמ"ש ביבמות צ"ב הורו ב"ד ששקעה חמה ואח"כ זרחה אין זו הוראה אלא טעות. וזה לי כארבע שנים שהייתי על נשואי בני הרה"ג שיחי' בבריסק שמה הי' למראה עיני חיבורו של הרב הגאון מקאליש שיחי'. ואף שהייתי כאורח נטה ללון שם הי' בצל קורתי לעיין בו ובמצאי בו שנמנו על אתרוגי קארפו לאסרם שלא בשעת הדחק הי' בעיני כמוצא שלל. וגם עתה הנני עונה אמן בכל כחי ע"ד הגדולים וצדיקים והנני שמח אם מצד המצוה בעצמותה שתהי' שלימה ומהודרת ואם מצד כי נזכיר את ארצינו הקדושה בזמן שמחתינו. ואם מצד כי נייחל עי"ז גם להיות לעזר מעט ליושבי הארץ ודרי' החוננים עפרה:
ב) ורק מה שהנני נבוך בשנה הזאת שנת השמיטה ושנינו בפ"ו מ"ה דשביעית אין מוציאין פירות שביעית מארץ לחו"ל. ולפ"ד המבי"ט ובנו מהרי"ט דשביעית נוהגת בשל גוי. והגאון החסיד בעל השלה"ק החמיר מאד בזה כדבריהם. ראוי להתעורר בדבר הוצאתם מא"י לחו"ל. ב' הולכתם ממקום למקום. ג' שביעית תופס דמיו. ד' אין עושין סחורה בפירות שביעית. ה' בשהקונה ינהג בהם כבכל השנים וירקחם ויעברו עליהם זמן הביעור. ו' שאין מוכרין פ"ש במנין. וכדומה להמעיין בזה בסוגיות הש"ס בפסחים ובסוכה. ואמנם כי רוב חכמי א"י שבאותו הדור הסכימו לדעת מרן הב"י ובס' פאת השלחן האריך בזה. ואנכי מצאתי בס"ד סייע לד' מרן הב"י מד' הרמב"ן בפי' התורה שמפרש דעת רש"י של עזיקה הן שהם מכרם מסוייג וחוששין שהם משל ישראל כו' הרי דבשל גוי בידוע לא חששו. מ"מ להכניס א"ע בפלוגתא בהובלתם לחו"ל לכתחלה לא ידעתי ההכרעה. וגם אם נפסול אתרוגי קארפו נשאר לנו מינים כשרים זולתם מחו"ל. ורק המעיין בשיטת המחמירים בשל גוי מקילים לענין ביעור והתירו סחורה ובדבר שהלכה רופפת הלך אחר המנהג[אחר זמן רב כשנסע הגאון הצדיק מו"ה מרדכי גימפל שליט"א לארץ הקדושה. כתב לי וז"ל. כשהייתי בקיץ העבר בירושלים עה"ק תוב"ב ושאלתי ליד"נ הגאון ר"ש סלאנט נ"י מאתרוגים דשנה הזאת שנת השמיטה והגיד לי שהזהיר לקנות ולמכור רק של גוים באמת ובזה הכריעו רובם ככולם ואחרון הגאונים בזמן וראשון במעלה הגר"א ז"ל דיש קנין לגוי בזה"ז להפקיע מחיוב ודעת השלה"ק שהחמיר בשל גוי לית מאן דחש לה. גם המבי"ט וסייעתו דאין קנין מ"מ הורה דלענין ביעור לא נהגו בשל גוי ורק שפטרם מתו"מ. עכ"ל הזהב. המחבר]:
ג) ולולי ד"ק של רבינו הר"ש ז"ל שפירש טעמא דאין מוציאין מא"י לחו"ל משום ביעור בא"י בעינן דומיא דשמן שריפה. עלה ע"ד לומר דלרבותא דשביעית נקט. דהא בל"ז אמרינן בב"ב צ' ב' דאין מוציאין דברים שיש בהן חיי נפש מא"י לחו"ל. ואין לומר דהרי זה דוקא על יינות שמנים וסלתות דמה יענו על שמן שריפה האמור שם. ע"כ אולי ניתן לומר דהפי' שאפילו בשביעית שהוא הפקר מ"מ להוציאם לחו"ל אסור. וכן שמן שריפה אף דאין בהם חיי נפש דלשריפה קאי וכה"ג בשביעית בעומד להוותר לאחר זמן הביעור ואז יתבערו ואין בהם חיי נפש. מ"מ אסור משום דביעור במקומן בעי'. ורק הר"ש לטעמי' א"א לפרש כן דמפרש ביעור שיהי' הפקר ולא שיבערם מן העולם. וזה שיטת רש"י והרמב"ן. וא"כ אכתי יש בהן חיי נפש. אבל לשיטת הרמב"ם שמפרש ביעור מן העולם א"ש דקמ"ל דאף בשביעית אין מוציאין מא"י לחו"ל שמא יוותרו וביעור במקומן בעינן ועכ"פ ממנ"פ אין בהם רק חשש ביעור במקומם. וביעור בשל נכרי מקילין לכ"ע. וע"כ אפ"ל דשביעית אין בו חשש נוסף משאר שנים. ואף דאמרינן אין מוציאין דברים שיש בהן חיי נפש מא"י לחו"ל. מ"מ לסחורה לטובת א"י שרי ערמב"ם ה' תענית וברמב"ן עה"ת פ' עקב ובפ' זאת הברכה שהי' מוציאין מא"י יין ושמן לסחורה. וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ מוציאין לסחורה לטובת א"י שרי: ד) ובדבר איסור סחורה בפירות שביעית עודני מסתפק דלכאורה הא דשביעית תופס דמיו היינו דמי אכילתם. אבל הדמים ששוים יותר מצד תוארם וצביונם למצוה. מהיכי תיתי לומר שיקדשו קדושת שביעית בשגם הנאה דמצוה דאף דנאסר הנאה כצביעה מ"מ נימא מצות לאו לה"נ. מה איסור יש למכור אתרוג שביעית ושיהיה שלו לצי"ח בהם שיחזירו אח"כ בשלימות שיאכלם המוכר. ואם יש לחקור לענין המצוה ביוט"ר שאין לו דין ממון שאינו רשאי למכרו לאחרים ורק זה נכנס בגדר מש"כ התוס' בענין מתנה עמ"ל ורוב תי' שלהם יספיק בנד"ד אם שיש לחלק וכעובדא דראב"ע ור"ע ור"י שנתנו זל"ז. ואולי קרוי זה גם דין ממון שיוכל ליקח עבור זה ואכמ"ל בד"ז שאינו נוגע לנו אבל לענין קדושת שביעית שאינו אסור אלא סחורה שיצא מתח"י דומי' דלאכלה וא"ל מצד שמתקלקל ע"י משמוש ידים דהא אמרינן בר"ה ט"ו אתרוג יד הכל ממשמשין בו בשביעית ואם זה הי' נחשב הפסד הי' אסור. ובאמת לפמ"ש רש"י סוכה (ל"ה ב') שמפסידה שקליפתה החיצונה נמאסת במשמוש ואיכא הפסד תרומה למה שרי ליטול של שביעית ואף דבדיעבד כשר גם בתרומה מ"מ דאו' לכתחלה הי' ראוי לאסור. ורק כיון דכל אתרוגי שביעית כן הם לא חשיב הפסד ורק לפמש"ל כיון דלענין אכילה אין הלכלוך מזיק רק לסחורה ליפות המקח. ותרומה אנו מצווין לשמור משא"כ שביעית ההיפך דאסור לשומרו רק שיהי' כהפקר. ואיך נוכל למחות מצד המשמוש. ורק לכאו' דהתוס' בסוכה (ל"ט א') ד"ה יותר כו' שאתרוג למצוה יקר הרבה ובל"ז הוא בזול עומד לנגדו לכאו'. דפשוט להם דגם היוקר שבשביל המצוה חל עלייהו איסור שביעית. ושמחתי עתה לראות שגם הפ"י עומד ע"ד התוס' דמנ"ל. ומה שתי' בס' ערוך לנר דמ"מ הצריך לאכילה לא יוזילו לו זה המהודר בשביל שהוא א"צ אלא לאכילה דבריו ל"נ דהרי אמרינן דזה החפץ לאכילה לא ירצה לקנות כלל המהודר מאחר שלאכילה מצויין בזול והוא א"צ להידורו:
ה) ולולי ד"ק של תוס' הי' אפ"ל דל"ד אתרוג א' רק כמה וכמה אתרוגים כמ"ש הפריש ז' אתרוגים כו' בדמ"ו ב' או מצד גודל האתרוג כמ"ש בר"ה (ט"ו ב') כזית ונעשה ככר וכר' יוסי דאמר לעיל אפילו א' בשתי ידיו ל"ד ב' ואתרוגו על כתיפו דרע"ק. שהיה מנהגם להדר על הגדולים והם יקרים. ולדידן שדמי אתרוג לאכילה שויו מעט בעינינו ונותנים הרבה עבור הידורו סך מסוים וע"כ אפ"ל שבטל הדמים משויו לאכילה בריבוי הדמים שויו למצוה. ואף דכ' התוס' בשלהי מעילה דמטבע לא בטל מ"מ כבר נתקשה המל"מ ע"ד התוס' דהרי הא דדבר חשוב לא בטל הוא רק דרבנן. ובעניי פי' כוונת התוס' מצד דממונא לא בטל כמ"ש בביצה (ל"ח ב'). וע"כ מטבע של הקדש או של אחרים ל"ב שהוא צריך לסלק הכסף או שויו משום מעילה או גזל משא"כ שביעית דהוא הפקר ורק משום איסור נגעו בה שחייבו לבער במקומו ולנהוג בו קדושת שביעית בא"י דאור' ובכה"ג בטל ברוב ויש לי הרהורי דברים עפ"ד המרדכי דדבר שלא הוכר מעולם ל"ב. בזה נ"ל דדמי לחלב ב"פ דבטל כמ"ש הנוב"י מ"ת חיו"ד סנ"ד נ"ה. וכן יש לדון מדין דשיל"מ לענין ביעור דבאלף ל"ב כמ"ש בנדרים נ"ח. ורק עתו' רע"ק איגר בשביעית (פ"ט מ"ה) בתבשיל שיש בו עירוב טעם שביעית דבטל מצד דכיון שאינו נראה ונרגש ה"ה כמבוער לענין ביעור ובטל וכמ"ש התו' פסחים (נ"ב) ד"ה הכובש וכה"ג י"ל לענין עירוב הדמים. וגם אם שביעית הי' מוסכם שהוא דאורייתא היה מקום לדון לענין ביעור וערמב"ן עה"ת שכתב דאפשר דהביעור כולו דרבנן. וגם יש דעות דגם שביעית דרבנן בזה"ז. ועכ"פ בשל גוים למה לנו לחפש ולגבב חומרות להפסיד ממונם ש"י ולמסרם ביד א"י. אבל לענין שביעית בזה"ז בעתים אלו שרבו שדות של ישראל חלילה לפקפק באיזה קולות מצד שנאמר שהם דרבנן וכו' שראינו במשנה וגמ' שהחמירו בזה בלי חילוק וע"י מכירה בזה א"א מצד חני' בקרקע וגם בהערמה בזה הוה כחה"ש דלא דמי לחמץ ובכור שהם מטלטלין העומדים למכירה. משא"כ קרקע ושדות של ישראל. מה גם דאף א"נ דהוי דרבנן הוי דברי קבלה שכד"ת דמי לענין ספיקות. וכבר העירותי כי הראשונים בימי עזרא קבלו המעשרות ע"ע והסכים הקב"ה ואנו נרצה לפרוק מעלינו המצוה הזאת המפורשת בתורה הכתובה והמסורה. והי' זה שלום כנפשו ונפש הדו"ש ומכבדו כערכו הרב והרם באהבה:
מרדכי גימפל:
אם יצא לאור מחברתו פרי עץ הדר הנני דורש לשלחהו לי. הנ"ל: