אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן לה

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן לה

שלמה אורח חיים סימן לד

ב"ה יום ה' וישב שנת תרמ"ג לפ"ק אזארקאוו. אשד נחלי ברכה ונהרי שלום יזנקו לכבוד יד"נ ה"ה הרב האי גאון האמתי המפורסם בקצוי ארץ סיני ועוקר הרים. חכם חרשים צדיק ונשגב. איש אשכולות חו"פ. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף וכו':

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו:

מה רבה שמחתי בראותי מכתבו היקר לי מפז אשר שם עין בקורת על דברי ויצרכם בכור שכלו. תשואות חן לכ"ג בגלל דבר הזה. ודבריו היקרים האירו עיני ומבין שירותיו יצהירו מול פני. אולם תורה היא והרשות נתונה לבנות ולסתור על מנת לבנות ובפרט להצדיק דברי. ומחזקינא למר טיבותא שהביא הרבה ראיות לדברי בין השגותיו. ומני ומיני' תסתיים שמעתתא:

א) מה שהשיג כ"ג על מה שהבאתי ב' הנתיבות (סימן רל"ד) דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה. והקשה כ"ג עליו דדוקא לענין ספיקא דרבנן יש להקל ולומר דבספק הורשו ממתקני התקנות. ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת. אולם לענין כפרה בשוגג בדרבנן הוי כמו שוגג בדאורייתא דקרוב למזיד הוא דאדם מועד לעולם וא"כ ה"ה בדרבנן ועי' תוס' כתובות (דף ל"ז ע"ב) וסוטה (דף ח') עכת"ד:

ב) ולפענ"ד אינו השגה. ושוגג בדרבנן דומה לספיקא דרבנן דמבואר ברמב"ם ה' חובל ומזיק (פרק ו') דפוסק כר"י דהמטמא בשוגג פטור. במזיד חייב. דס"ל בפ' הנזקין לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והיינו בדרבנן אבל בדאורייתא קניס. והיינו שבה' שבת (פרק ו') פוסק הרמב"ם דהמבשל בשבת אפילו בשוגג אינו אוכל למוצאי שבת. ובפ' כ"ג מה' שבת פוסק דהמעשר בשבת בשוגג יאכל בו ביום במזיד לא יאכל עד מ"ש. והטעם פשוט דבהמבשל דאיכא איסורא דאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד. אבל במעשר דא"א משום שבות הוי מידי דרבנן ובדרבנן לא קנסינן וכדמוכח בסוגיא דהנזקין דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן יע"ש. ואם נימא כמ"ש כ"ג דלענין שוגג בדרבנן ג"כ צריך כפרה. אמאי בדאו' קנסינן שוגג אטו מזיד. ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. דג"כ צריך כפרה. אע"כ דבדרבנן כיון כיון שעשה בשוגג א"צ כפרה כלל. ומ"ה בכדי לא קנסינן ליה: ג) ומה שהראה כ"ג לתוס' כתובות (דף ל"ז) סוף ע"ב. כוונתו דלענין כפרה לא תלוי בחומר האיסור דחזינן דבמיתות חמורות שלא ניתנה שגגתו לכפרה. אבל במיתות קלות ניתנה שגגתן לכפרה.. אם כן מוכח דכל שהאיסור קל יותר צריך כפרה מאיסור חמור. ולפענ"ד אין זה השגה. דשאני התם במיתות חמורות דחומר האיסור לא ניתן לכפרה כלל וזה מפאת חומרו. דאין לו שום הצלה אף ע"י כפרה והוא דומה לעובר על עשה דג"כ לא היה עונש מלקות ואפ"ה כ' הרמב"ן בפ' יתרו דעשה חמור מלאו. ויעי' בס' גופי הלכות (כלל שי"ג) שכ' דהלאוין שלא היו לוקין עליהם הם חמורים מלאוין שלוקין עליהם וכ' שהתו' כתבו כן במכות (דף י"ג ע"ב) ד"ה ר' יצחק וכ"כ בהגהות מל"מ הל' יסודי תורה (פ"ח) וכ"כ התומים (סי' ל"ד סק"א) שכל לאוין שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיימא לן דאין לוקין עלי' מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק מחמת חומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה כו'. אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל אין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה פטרו התורה ממלקות יע"ש. א"כ נראה דיש ג' חילוקים. א) לאוין שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דלא היו לוקין עליהם והוא מחמת שחמורים מאד. ב) לאוין שיש בהן מעשה דאין חמורים כל כך שלוקין עליהם ויש להם כפרה. ג) לאוין שאין בהם מעשה שלא היו לוקין עליהם והוא לקלות הענין. ואם כן אטו נימא דאיסור דרבנן דג"כ אין לוקין עליו רק מכות מרדות יהיה חמור מלאוין שיש בהן מעשה דלוקין עליהם. אתמהה. הגע בעצמך דע"כ לא פליגי ביו"ד (סי' רל"ט) דדעת מהרלב"ח דעל דרבנן לא חל שבועה דהוי מושבע ועומד אף דעל ח"ש מה"ת לא הוי מושבע ועומד. ולדעת הש"ך גם על איסור דרבנן לא הוי מושבע ועומד. אבל על שיעור שלם מאיסור דאורייתא ליכא מאן דאמר דאינו מושבע ועומד מהר סיני א"כ מפורש דבדרבנן קיל מדאורייתא וא"צ להרבות בראיות על זה. אם כן צדקו דברי הנתיבות דבדרבנן א"צ כפרה. ומה שכ"ג הראה לתו' סוטה (דף ח' סוף ע"ב) כוונתו למ"ש התו' שם. וזה שהרג בשוגג עולה ונופל כו' א"כ חזינן דהכפרה לא תליא בחומר האיסור זה אינו השגה לדברי הנתיבות דשם הוי שוגג על איסור דאורייתא שהרג נפש. שוב מצאתי בשו"ת תשב"ץ (ח"א סי' קמ"א) וז"ל עוד אני מסייע על יד הרמב"ן במה שחולק על הרמב"ם והעלה בס' המצות שכלל איסור סופרים הן בכלל לא תסור והרמב"ן ז"ל סובר דאסמכתא דרבנן שאם איסורא דרבנן הוא נכלל בכלל לאו דלא תסור א"כ הנשבע לעבור על דבר מד"ס כגון לאכול בט"ב לא היתה השבועה ראוי לחול עליו כמו לעבור על ד"ת. והדבר ידוע שהשבועה חלה כדאיתא בהדיא בפרק שבועות שתים ובפ' יוה"כ עכ"ל:

ד) ומה שהשיג כ"ג על הנתיבות מחולין (דף ז'.) אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מלתא דר"א למיכל איסורא כו' יע"ש (ו' ע"ב) כה"ג בגזרה שגזרו עליהם דאפילו בישראל עומד ע"ג אסור ומפורש דגם באיסור דרבנן בשוגג מחשב תקלה עכ"ד. ולפע"ד אינו השגה. לעולם דבדרבנן בשוגג א"צ כפרה משום דלא ידע שהוא איסור הוי אצלו ספיקא דרבנן ומותר דבספק לא גזרו. א"כ שוב לא גזרו גם על השוגג מהאי טעמא דהוי אצלו ספק דרבנן. ושאני התם בדמאי דהא הרב כסף משנה בה' מעשר (פי"א הי"ב) העלה אהא דכ' הרמב"ם ז"ל דהטוחן כותי לא חיישינן שהחליף עם תבואת ע"ה דהוי ס"ס. וכ' הכ"מ כיון דרבנן אחמיר וחששו למעוטא דרוב ע"ה מעשרין הן החמירו דלא מהני ס"ס עכ"ל. והעלו הפוסקים בסברתו כיון דס"ס דשרי הוא מטעם רובא כמ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) וא"כ בדמאי דלא מהני רוב ה"ה ס"ס לא מהני יע"ש. לפ"ז א"ש דאמרינן שם בחולין אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דר"א למיכל איסור. ע"כ. פירוש אפילו נימא דמה דהיה שוגג הוי ליה כמו ספק. והוי ספיקא דרבנן ג"כ לא מהני בזה. דהא גם ס"ס לא מהני בדמאי דנתקנה על הספק. ומ"ה צריך כפרה ושוב הוי תקלה. אבל לעולם בשאר איסורי דרבנן היכא שהיה שוגג א"צ כפרה כיון דאצלו הוי סד"ר ולקולא. ומה שכ' כ"ג דאדם מועד לעולם יעי' בתו' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) דאף דאדם מועד לעולם אף בשוגג היינו באונס קרוב לאבידה. אבל באונס הקרוב לגניבה פטור. ויעי' תו' ב"ב (דף צ"ג ע"ב) וב"מ (ד' צ"ד ע"ב) וב"ק (דף ה'.) ועי' באסיפת זקנים שם וצ"ע קצת וה"ה באומר מותר שטועה בדין ג"כ דומה לאונס הקרוב לגניבה. ועי' בח"מ (סי' שע"ח ס"א) ובטור שם:

ה) ומה שהשיג כ"ג (באות ב') על דברי הנתיבות וז"ל כ"ג. אמנם בדברי הנתיבות מבואר כן בלי שום סברא ורק ממ"ש ותדע מהא דעירובין (דף ס"ז ע"ב) כו' ומלבד שזה נסתר מעיקרו ע"פ דברי הנוב"י שהזכרתי מכבר. ובלא"ה יש לדון בזה להט"ז ביו"ד (סי' צ"ט סק"ט) שה"ר מתו' בכורות (כ"ג א') ד"ה סבר דטועה בדין עדיף משוגג. עכ"ל. הנה השגתו מדברי הנוב"י תרצתי בעזה"י בתשובתי הקודמת (בסי' ל"ג אות כ'). ומה שהשיג כ"ג מדברי הט"ז אינו השגה. דכבר השיגו על הט"ז שם הפר"ח והכרו"פ והח"ד דהתו' בבכורות לא כתבו זה רק למאן דס"ל שוגג מותר. ויעי' בח"ד שם שהעלה דמ"מ לדידן דס"ל ג"כ דבשוגג מותר אומר מותר ג"כ מותר. א"כ אומר מותר לא עדיף משוגג. וצדקו דברי הנתיבות. שוב ראיתי שכ"ג בעצמו רמז לדבריהם:

ו) ומה שכ' כ"ג וז"ל והרי קיי"ל כרבא דאומר מותר אנוס הוא ובשבת (דף ע"ב ע"ב) שוגג בלא מתכוין דפטור אפילו בשבת. ואף דהתו' שם ובמכות (דף ז' ע"ב) דדוקא גבי גלות פטור מ"מ הא כ' שם דאומר מותר קרוב לאונס יותר משוגג עכ"ל כ"ג. מה דפשיטא לכ"ג דקיי"ל כרבא דאומר מותר אנוס הוא. ובאמת תלוי בפלוגתת הראשונים בגירסא בין אביי לרבא מהופכת בתו' שבת (דף ס"ח ע"ב) ד"ה אבל תינוק כו' כמ"ש מגיני שלמה שם שהיה להם גי' מהופכת. גם לא מצאתי בדברי התו' בשבת (דף ע"ב ע"ב) ובמכות (ז' ע"ב) דאומר מותר קרוב לאונס יותר משוגג דהא כתבו להדיא דדוקא גבי גלות ממעטינן משום דכתיב בשגגה טובא. יע"ש. ומה שרמז כ"ג לרש"י שבועות (דף י"ח.) ד"ה ואי בע"ה. כוונתו ג"כ למ"ש רש"י בד"ה אכל שני זיתי חלב כו' שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מן נשותיהם סמוך לווסתן ואין זה אונס אלא שוגג. כו' עכ"ל. א"כ כוונת כ"ג בזה לא היה השגה להנתיבות רק לראיה. דאומר מותר לא הוי כאונס רק כשוגג. ומה שכ' כ"ג מתו' זבחים (דף ק"ח ע"ב) ד"ה שוגג. ג"כ אינו השגה דאדרבה מזה מבואר דגרע משוגג. דאל"ה רק שדומה יותר לאונס כיון שמיעט שוגג א"כ כ"ש אומר מותר. אע"כ דאומר מותר די"א דקרוב למזיד מ"ה איצטרך למיעוטא. דדומה לשוגג. ומה שכ"ג רמז לרש"י כריתות (דף ב' סוף ע"ב) כוונתו על מה שכתב רש"י בד"ה ועל לא הודע כו' אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אונס הוא ופטור עכ"ל. לכאורה הוא השגה גדולה על הנתיבות. אולם לפענ"ד אינו השגה. כשנדקדק היטב בלשון רש"י, דכוונת רש"י לחלק דדוקא באם ידע גוף האיסור רק שלא ידע חילוקי הדין אז דוקא מקרי שוגג. למשל עכו"ם כסבור זבוח וקיטור אסרה תורה ול השתחואה וניסוך. וטעה בפרט אז מקרי שוגג אבל כשלא ידע כלל ואומר מותר לגמרי לעבוד ע"ז ועוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור עי' סנהדרין (דף ס"ב.) באומר מותר לגמרי ע"ש. וכעין חילוק זה מבואר בתה"ד (סי' רט"ז) הובא ברמ"א באה"ע (סי' י"ג) ובח"מ וב"ש יע"ש ורמזו גם כ"ג. ויעי' בדברי רש"י שם ויראה מדויק היטב חילוק זה. תדע דחילוק זה מוכרח דהא רש"י כ' בשבת (דף ה' ע"ב) ד"ה אינו חייב כו' ותורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת עכ"ל. ואם נימא דדעת רש"י דבכל מקום אומר מותר אנוס הוא א"כ בלא"ה פטור דאונס רחמנא פטריה. כקשית תו' זבחים (דף ק"ח ע"ב) ד"ה שוגג. אע"כ דרש"י ס"ל ג"כ דאומר מותר הוי כשוגג ולא כאונס. רק במקום שלא ידע כלל אז הוי כאנוס. וכמו שכ' רש"י בשבת (דף ס"ח ע"ב) ד"ה פטור. דאומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא. יע"ש דמיירי בתינוק שנשבה לבין העכו"ם דבזה הוי כאנוס דזה עוקר כל הגוף ולא ידע כלל מאיסור. שוב מצאתי חילוק זה בדעת רש"י בדברי שו"ת חת"ס חח"מ (סי' כ"ב) שהאריך בזה ומחלק כן. אך דאשתמיטתיה במחכת"ר דברי רש"י בשבת (דף ה' ע"ב) ולא הביא ראיה לחילוקו. גם לא הביא דברי התה"ד הנ"ל לחזק חילוקו ובאמת החילוק מוכרח. כנ"ל. א"כ צדקו דברי הנתיבות. ומה שרמז כ"ג מנחות (דף מ"ט גם כן אין כוונת כ"ג להשגה. דשם מבואר דאומר מותר שוגג הוא כמ"ש רש"י ד"ה ובאומר מותר לשנות דהיינו שוגגין עכ"ל. א"כ הוי סייעתא. ומה שיש להעיר מזה לענין הלכה אדבר עוד מזה. אי"ה: ז) ומה שרמז כ"ג לירושלמי גיטין (פ"ה ה"ה) בוודאי אין כוונתו להשגה רק לסייעתא. דתנן המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור כו' דר' יוחנן ס"ל דמזיד חייב משום קנס. ואמר התם עד כדין כסבור שהוא חולין היה יודע בה שהיא תרומה וכסבור שמותר לטמאותה נשמעינה מן הדא כו' ומסיק דאומר מותר דינו כשוגג ולא קנסו יע"ש. וזכה כ"ג לכוין בראיה זו לשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' כ"ח) מהגאון אבד"ק לובלין. והוא הוסיף להוכיח מדברי ירושלמי דתרומות אמתני' דהמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ר"ש בשם ר' אבהו בשוגג באיסור. ופי' המפרש דבשוגג באיסור שלא ידע שאסור לעשר בשבת לא קנסו אותו. יע"ש. א"כ מוכח דאומר מותר הוי כשוגג: ח) ונלפע"ד להביא ג"כ ראיה לנתיבות מדברי ירושלמי תרומות (פ"ח ה"א) וז"ל. מה בין סבר שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב מה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור [כצ"ל] שהוא פטור. לא אגיבו מה [פי' לא השיבו דבר מה על זה. פ"מ] אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא השב מידיעתו חייב על שגגתו. יצא זה שאפילו יודע אינו פורש עכ"ל. ואם נימא דדעת ירושלמי דאומר מותר הוי כאנוס למה ליה למיעטיה מקרא דאו הודע אליו. תיפוק ליה דאונס רחמנא פטריה כנ"ל. אע"כ דירושלמי ס"ל דאומר מותר הוי כשוגג מ"ה איצטרך קרא למעוטי. וז"ב בעזה"י: ט) ומה שהקשה כ"ג מדברי תו' ב"ק (דף צ"ה.) סוף ד"ה דאתי בעל ארעא כו'. וכן מה שהביא כ"ג משו"ת תרומת הדשן לחלק בין ע"ה לת"ח דבת"ח אומר מותר הוי כמזיד. הובא באה"ע (סי' י"ג). לפענ"ד אינו השגה. יעי' בשו"ת עדות ביעקב (סי' מ"א) שהקשה על הרב תה"ד הנ"ל מהאי שמעתא דהנהו קבוראי דאכשרינהו רב הונא אף דידעי איסור חילול יו"ט אלא דסברי דמצוה קעבדי וכו' וה"ה גבי מניקת אף דידע איסור מנקת וגם שהיא מנקת אלא דטעה דחודש העיבור בכלל מקרי שוגג. וכן הקשו הר מהר"ח אלפנדרי והרב מהר"א אלפנדרי בתשובה הנז' על תה"ד ומ"ה תירץ מהר"א הנ"ל דהרב תה"ד לא אמרה רק בנדונו אף דבעלמא כה"ג חשוב שוגג. ודייקא נמי דקאמר התה"ד וז"ל לאו שוגג מקרי לענין זה. יע"ש. וכן העלה בשו"ת משאת משה (בח"מ סי' ט"ז דף מ"ט ע"ד) וכ"כ בשו"ת מהר"ש הלוי (באה"ע סוף סי' י"ב) הובא בברכי יוסף בח"מ (סי' ל"ד ס"ק י"ד) ונראה דמסכים לדבריהם. ע"ש. א"כ א"ש מה שכ' הנוב"י. דאף בת"ח אומר מותר הוי רק שוגג ושאני התם בב"ק (דף צ"ה ע"ב) לענין קנס אמרינן דבת"ח שהי' לו ללמוד קנסינן לי'. אבל לעולם בשאר מקומות דינו רק כשוגג. דצריך כפרה. אף דהוי קרוב למזיד. וכמ"ש בשו"ת חת"ס (חח"מ סי' כ"ב) וז"ל. הנה אומר מותר אינו אונס ולא מזיד לכ"ע אך פליגי אביי ורבא פ"ק דמכות (ד' ז' ע"ב) כו'. מ"מ בין למר ובין למר אומר מותר חייב ומתכפר בכל חטאות שבעולם פי' בין שיהי' קרוב לאונס מ"מ לא הוי אונס דרחמנא פטריה ובין שיהיה קרוב למזיד איננו מזיד ממש שלא יתכפר לו בחטאות אלא צריך כפרה ויש לו כפרה. ורק בגלות דכתיב בשגגה טובא ממעטינן אומר מותר כמ"ש תו' במקומות הנ"ל כו' והאריך בזה יע"ש. א"כ א"ש דברי הנוב"י דבדרבנן עבדינן עובדא. והדר מתבינן תיובתא. כיון דאומר מותר הוי שוגג ובדרבנן א"צ כפרה:

י) ומה שרמז כ"ג ועי' בגיטין (דף נ"ג ב' ונ"ד ב') דלר"מ בדרבנן קניס אטו מזיד. וכוונתו דאם נימא דבדרבנן שוגג א"צ כפרה למה קניס ר"מ בדרבנן. הנה אדמותיב לי מדברי ר"מ למה לא הביא לי ראיה מדברי ר' יהודה שחולק עליו והעלה דבדאורייתא קנסינן ובדרבנן לא קנסינן. ור"מ ור"י הלכה כר"י. וכן פסק הרמב"ם כר"י בפ"ו מה' שבת (ה' כ"ג) ובא"ח (סי' שי"ח) ומה שרמז כ"ג לדברי בעה"מ ב"ק שם (לדף צ"ה) הנ"ל. הנה המלחמות ד' השיג עליו. ובלא"ה מתורץ השגה זו אף לדעת בעה"מ כפי שהעלתי בעזה"י לעיל (באות ט'). ומה שרמז כ"ג ובא"ז ובתה"ד כו': תרצתי ג"כ שם:

יא) ומה שכ' כ"ג עי' בשו"מ (תנינא ח"א סי' ד') בההיא סמיא. ע"ש כוונתו דכ' שם וז"ל מה שאמר לכ"ע שרי ולדידך אסור ודקדק מעלתו הא גם לכ"ע כשיהיו פושעים אסורין. ולפמ"ש א"ש דהנה הסמיא באמת טעה בדין ולא ידע הך דר"ש מבונבורג וחשיב ששמואל לא התיר רק לסמוך עליו. והנה מבואר בתה"ד דת"ח הטועה בדין לא חשיב שוגג. לפ"ז שפיר קא"ל לכ"ע מותר בשכח אב לדידך שאתה ת"ח חשיב שוגג שלך מזיד ואסור עכ"ל. ובמחכת"ר רק דרך פלפול אמרה. כי תירץ זה אינו מספיק לקשייתו. דהא גם לכ"ע למי שהוא ת"ח ויטעה בזה דהוי טעות בדין ג"כ יהיה כמזיד. ואטו ליכא בעולם ת"ח יותר. ולמה אמר לכ"ע שרי ולדידך אסור. ובלא"ה יסוד דבריו בנוים על התה"ד וכבר העלתי לעיל דגם התה"ד לא אמרו רק בנדון שלו:

יב) ומה שכ' כ"ג ועכ"פ בלא"ה נסתר דברי הנתיבות מעירובין כוונתו מה שהשיג בתשובתו הראשונה ע"פ דברי הנוב"י. אולם אני תרצתי בעזה"י השגתו בתשובתי הקודמת (סי' ל"ג אות כ'). ומ"ש כ"ג ורק דלמי שתלה בהוראתו להוציא ע"י עכו"ם לא גרע מתולה בהוראת ב"ד דפטור דהוי כאונס כריש הוריות. ובאשה שהותרה בהוראת ב"ד דפטורה מקרבן ומאשם תלוי עכ"ל. אינו השגה דנהי דתולה בהוראת ב"ד הוי כאונס. אבל בתולה בהוראת עצמו גרע דהוי כשוגג ולמדתי חילוק זה משו"ת הרד"ך (בית כ"ב חדר ה') וז"ל ואפילו לתוס' דס"ל בפ' כלל גדול אומר מותר אסור היינו טעמא כדאיתא בפ' ואלו הן הגולין אומר מותר קרוב למזיד הוא כי הי' לו ללמוד. אבל בנ"ד אף אם למד וכי הי' יודע יותר ממה שהי' יודע כ"ת [פי' וכ"ת טעה] לכן אונס גמור הוא עכ"ל הרד"ך יע"ש. א"כ מבואר דתולה בהוראת עצמו גרע מתולה בהוראת ב"ד:

יג) ומה שכ' כ"ג ועי' במנח"י כו' ובפר"ח כו' ובפלתי כו' וכ"כ המג"א כו' והא במנחות כו' התם בדרבנן עכ"ל. כל זה הביא כ"ג ראיות לסברת הנתיבות. וגם אני הבאתי לעיל שהכרו"פ והפר"ח והח"ד השיגו על הט"ז: ומה שכ' כ"ג אך תוס' סנהדרין (דף ל"ג.) ד"ה מה שעשה כיון דעשה עפ"י חכם כו' וא"כ מפורש כהט"ז לפירושו בהתוס' עכ"ל. אולם לפי מה שהעלתי לעיל (באות י"ב) ב' שו"ת הרד"ך אינו השג' דשאני התם דעש' ע"פ חכם דהוי כאונס. אבל לעולם בטועה בהוראתו הוי כשוגג וקנסינן שוגג אטו מזיד:

יד) ומה שכ' כ"ג ועי' במל"מ פט"ו ממא"ס שהניח בצ"ע על התוס' בכורות מהרמב"ם פ"ו דתרומות ועי' בח"ד (סי' צ"ט סק"ו) שהאריך לחלק דליכא למילף שאר איסורין מתרומה עכ"ל. יעי' בפמ"ג ביו"ד (סי' צ"ט בש"ד סוף ס"ק י"ב) ורמזו הגרע"א בתוס' רע"א בתרומות (פ"ב מ"ב) כעין זה. הנה תירץ של הח"ד מוכרח דאל"ה יסתרו דברי הרמב"ם עצמם. דבפ"ב מה' שגגות ה"ו פוסק דאומר מותר הוי שוגג. אע"כ כהח"ד. אולם יש לדחות דמ"ה פוסק בה' שגגות דהוי שוגג משום דמיירי בתינוק שנשבה בי העכו"ם דזה עדיף משאר אומר מותר וכמו שהבאתי לעיל (אות ו') ב' החת"ס יע"ש. אולם יש להכריח חילוקו של הח"ד דהנה בשו"ת תורת חסד (אות סי' כ"ח) הביא ראי' דאומר מותר הוי שוגג מדאיתא בתמורה (דף י"ז) דכשסבור שמותר להמיר מיחשב שוגג ויעי' ברמב"ם ריש תמורה ובפ"א מה' איסורי מזבח ה"ג ועוד הביא ראי' מדברי הרמב"ם בה' שבועות (סופ"ג) דכשדימה שמותר לעבור על שבועתו מפני הצער חשוב שוגג יע"ש. א"כ סותר הרמב"ם עצמו מפ"ו דתרומות אע"כ כחילוקו של הח"ד:

טו) ומה שרמז כ"ג לעיין בספרו זכר יהוסף בחי' לשבת (דף ס"ח ע"ב) ד"ה שוגג. הביא כת"ר שם בקיאות נפלא ורוב מזה העיר כאן במכתבו. ועיינתי בדברי קדשו שם בספרו על מה שלא העיר במכתבו אלי. הנה מה שרמז שם כ"ג לקידושין (דף מ"ג.) היינו הך דזבחים (דף ק"ח ע"ב) אך בקידושין הגירסא מהופכת הוא ולא אנוס הוא ולא שוגג כו' ג"כ יש להוכיח מזה דאומר מותר הוי שוגג דאל"ה יקשה קשיית התוס' בזבחים שם ד"ה שוגג דא"צ מיעט על אונס דאונס רחמנא פטרי'. אע"כ דקאי על אומר מותר. ומוכח דדומה לשוגג. ומה שהעיר מקידושין (דף נ"ו.). שם קניס בין שוגג בין מזיד ומה שהעיר שם מדברי הכסף משנה בה' יסודי תורה (פ"ה ה"ד) ב' הרמ"ך דפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ומפרש בגמרא אע"ג דמכוין לבזויי' והאי ודאי מוטעה הוא אע"פ שקבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ"ה חייב יע"ש. לפע"ד אינו השגה לדין זה דאמר מותר הוי שוגג. כמ"ש הכ"מ שם דההוא לענין שוגג דמביא קרבן על שגגתו יע"ש. וא"כ דינו כשוגג. ומה שרמז כ"ג שם לש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק ל"ז) ג"כ כיון כ"ג להביא ראי' לדין דאומר מותר הוי שוגג. ומה שרמז כ"ג לעי' בס' בית יצחק שער הקבוע. ראיתי שם מה שכ'. ובמה שכתבתי מיושב כל הערותיו למעיין:

טז) וראיתי בס' נועם ירושלמי בתרומות (פ"ח) שהוכיח מירושלמי דס"ל אומר מותר מביא חטאת דכ' בירושלמי פסחים (פ"ו ה"ה) מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה א"כ הא דתנן הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עלי' חטאת היינו באומר מותר וכמו שפירש רש"י בפסחים (דף ע"א) הפסח וכו' כסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו דאל"ה עקירה בטעות לא שמי' עקירה. וא"כ מוכח דאומר מותר הוי שוגג ומביא חטאת. וכן מוכח דאפילו רבה דס"ל במכות (דף ז') דאומר מותר קרוב למזיד [יע"ש דהגי' היא רבה] ואפ"ה סובר במנחות (דף מ"ט.) דעקירה בטעות לא שמי' עקירה ורבה גרסינן התם יע"ש. וכן מוכח מהא דמסיים שם רבה לטעמי' דאמר מחשבה דלא מינכרה פסול בה רחמנא ומחשבה דמינכרה לא פסל בה רחמנא. וזו היא סברת רבה במנחות (דף ב' ע"ב) דאלו רבא אמר התם (דף ג' ע"ב) לא קשיא כאן בקומץ מנחה כו' ולא ס"ל כרבה יע"ש וא"כ כיון דס"ל דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וא"כ צ"ל מתני' דפסחים (דף ע"א ע"ב) דהפסח ששחטו שלא לשמו היינו דסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו. וא"כ מוכח דס"ל לרבה דאומר מותר הוי לענין קרבן כשוגג. יע"ש. ויעי' בלבושי שרד (סי' ל"ט סק"ט) שכ' דטעה בדין שסבר שמותר להשליך הריאה לא קנסינן לי' והוי כשוגג:

יז) ונלפע"ד להביא עוד ראי' דאומר מותר הוי שוגג מדברי התוס' דשבת (דף ס"ט.) ד"ה עד שישגג כו' אלא שבשעת אכילה הי' סבור דמותר לעבור על שבועתו עכ"ל. יע"ש דזה נקרא שוגג וחייב קרבן. ועוד ראי' מדברי רש"י בפסחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו. וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו עכ"ל. וקתני במתני' בזה דחייב חטאת א"כ מבואר דטועה בדין מקרי שוגג וכ"ה המג"א (בסי' רמ"ח ס"ק י"ח) דאם הלך תוך ג' ימים לשבת מפני שסבר שמותר לילך תוך ג"י הו"ל שוגג ויש לו אלפים אמה לכל רוח. יע"ש. וכן מבואר בח"מ (סי' ל"ד סעיף י"ב) אם העידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל כו' או שהי' טועה וסבור שאין אסור בדרך ההוא עכ"ל. וע"כ דהטועה נקרא שוגג ויעי' בסמ"ע שם סק"ל. ויעי' בשו"ת הגרע"א (סי' ר"ה) שהעלה דטועה בדין לא עדיף משאר שוגג ועכ"פ לא גרע משוגג. היוצא לנו מכל זה דיפה כוונתי לדברי הנתיבות שהעלה דבדרבנן בשוגג לא בעי כפרה וראייתו ברורה ממה שאמרו בעירובין (דף ס"ז ע"ב) בדרבנן עבדינן עובדא כנ"ל דאומר מותר וטועה בדין דינו כשוגג גם מצאתי בס' נחלת יעקב (מהגאון מליסא זצ"ל) במס' ביצה תשובה לנכדו הגאון מוהר"א תאומים ז"ל אבד"ק זבארוב שהביא ג"כ דברי זקנו הנתיבות (סי' רל"ד) דמה"ט במוכר לחבירו דבר איסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים כשכבר אכלו משום דל"ש בזה שהוא קץ באכילתו דהא היתרא קאכיל דל"ג על השוגג. והסביר נכדו הגאון ז"ל הדבר דנראה ההבדל שבין איסור תורה לדרבנן דבאיסור ד"ת חל שם איסור על הדבר בעינן מלבד האיסור שחל על האדם לבלתי אכל ממנו הדבר הנאסר בעצמו סורו טמא יקרא לו דאף אם אכל בשוגג דלא פשע מאומה באכילתו צריך כפרה הואיל ודבר איסור קאכיל משא"כ באיסור דרבנן אין כאן שם איסור על הדבר החפץ בעצמו היתרא הוא רק מד"ס גזרו על האדם לבלתי אכל ממנו ואם שגג ואכל והוא לא ידע ואשם א"צ כפרה כלל דהתירא קאכיל והאריך בסברא זו בפלפול עצום ונפלא. יע"ש ויעי' בס' נועם ירושלמי במס' דמאי (פ"ג) שהעלה כהנתיבות בדעת ירושלמי יע"ש. א"כ מיושב השגת כ"ג על הרב הנתיבות ועל דברי:

יח) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות ג') ח"ל ולהפיק רצונו כו' וכ"ז [מה שכתב בסי' אות כ'] בלי יסוד ומה ענין זה לס"ס רק דלסברתו הוי מיעוטא דלא שכיח שיטעה הרב ומ"מ היכא דאיכא לברורי צריך לברר כשיתברר מעצמו כו' עכ"ל. הנה בעיקר דבריו שמוזר בעיניו מה שדמיתי מיעוטא דלא שכיח לס"ס אתמהה. יעי' בשו"ת הרשב"א (סי' ת"א) ובפ"י כתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב. וז"ל ולפ"ז צ"ל דהא דמקילין בס"ס לענין איסורא היינו כמ"ש הרשב"א דס"ס הוי כמו רוב. כו' יע"ש. ואף דמרשב"א בתשובה הנ"ל נראה דס"ל דס"ס עדיף מרוב מ"מ רוב פוסקים ס"ל דהוי רק דומה לרוב ויעי' בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' ז') שהעלה דגם לדעת הרמב"ם שס"ל סד"א מה"ת לקולא ג"כ מטעם רוב. ובפרט ברוב כזה שהמיעוט לא שכיח אפשר מודה הרשב"א בתשובה דדומה ממש לס"ס ויעי' בשו"ת שב יעקב (חיו"ד סי' מ"ח). א"כ יפה דמיתי זה לזה:

יט) ומה שתמה כ"ג (באות ג') עלי דבג"נ אף דהוי דרבנן מ"מ כיון שעומד להתברר מאליו בזה ספיקא להחמיר דבזה לכ"ע מבררינן ואפילו למ"ד דבס"ס לא מבררינן וכהא דריש כתובות דשמא יבואו עדים ויתברר האיסור למפרע עכ"ל. כוונת כ"ג כיון דבמתני' היתה התקנה לאו דוקא באשת כהן או פחותה מבת שלש. רק גם בשאר נשים דיש ס"ס כמ"ש התוס' ד"ה שאם. ואפ"ה חיישינן וע"כ הסברא משום דעתיד להתברר ממילא שמא יבואו עדים שזינתה. לפענ"ד אינו השגה דלשיטת רש"י שפי' שמתוך שיתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון. נראה דהתקנה היתה אף דהוי ס"ס כדי שיהי' לו קול ויבואו עדים ויתברר הדבר שזינתה ברצון. לא דחיישינן דאם לא נתקן כן יתברר ממילא ויביאו עדים אדרבה כיון שזינתה בעדים והתראה אם לא יבואו עדים לב"ד ידור עמה לעולם באיסור. אלא אדרבה התקנה היתה שיתברר בעדים ולא ידור עמה באיסור. ואף דהוי ס"ס להיתר איך חיישינן למיעוט. אינו קושיא. ונלפע"ד לתרץ דמצינו בריש גיטין (דף ב' ע"ב) סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. ורבנן הוא דאצריך. ונדחקו בטעם הדבר אמאי הוצרכו רבנן לומר בפני נכתב כיון דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי. וכ' הרמב"ן ז"ל וז"ל דבאמת כשאנו דנין על איש פרטי אמרינן שבוודאי הוא מן הרוב ולא חיישינן למיעוטא. אמנם כשחז"ל רוצים לתקן תקנה עבור כל העולם שפיר תקנו אף בשביל מיעוט העולם כיון דבכללות העולם יש מיעוטא. יע"ש. הובא בס' מפרשי הים לב"ק. א"כ ה"ה בזה עשו תקנה עבור העולם שבתולה נשאת ליום הרביעי:

אף דהוי ס"ס לא עדיף מרוב. ויש עכ"פ מיעוטא וחשו בשביל המיעוט כדי שיתברר הדבר בעדים ויצילו את המיעוט. וא"כ אינו ענין כלל לסברת כ"ג. ולשיטת התוס' ודאי ל"ש סברת כ"ת דהתקנה היתה בשביל אשת כהן או פחותה מבת שלש רק משום לא פלוג רבנן תקנו בכל הנשים. א"כ לא מוכח דינו של כ"ג מזה. באופן אחר יש לדחות ראי' זו מכתובות ע"פ דברי שו"ת טוב טעם ודעת (מהד"ג סי' רמ"ו) שאעתיק לקמן (אות נ"ז):

כ) ומה שכ' כ"ג שיש הרבה ראיות לזה. ואח"כ מצא בס' בית יצחק (שער הספיקות סי' ל"ו) דהיכי דיש לחוש שיתברר האיסור דהוי לחומרא בספד"ר כהא דקידושין (דף מ"ה ע"ב) כו' עכ"ל. הנה אני לא ראיתי יותר ראיות ממה שכ' כ"ג ומס' בית יצחק. ובא לידי ס' בית יצחק וראיתי שיסוד דינו למד מקידושין שם. נתקדשה לאבי' והלך אבי' למדה"י ועמדה ונשאת כו' רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אבי' וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע כו' עכ"ל. ע"ש. ולכאורה קשה הא ד"ת ארוסה אוכלת בתרומה רק משום גזרה אסורה. והוי רק סד"ר שמא ימחה וסד"ר לקולא. ומזה הוכיח דסד"ר לקולא דוקא בספק שלא יתברר לעולם כו'. משא"כ אם הדבר בעצמו יוכל להתברר שלא ע"י מעשה האדם איך מקילין עכשיו ולאח"כ אפשר שיתברר איסורא והוי כחוכא ולכן חיישינן הכא שמא יבוא אבי' וימחה כו' עכ"ל: כא) ולפענ"ד אין ראי' זו מכרעת ללמוד ממנו למקום אחר. דלכאורה קשה על רב אסי דמה בכך שיתברר אח"כ שזרה אכלה בתרומה ועברה על איסור דרבנן. מ"מ בעת האכילה הי' סד"ר לקולא. ואף דנראה אח"כ שהי' בטעות לא גרע מאומר מותר דהוי רק כשוגג כנ"ל ובשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה כמו שהעלה הנתיבות (סי' רל"ה) וא"כ שוב אף שיתברר אח"כ שימחה ג"כ לא עשתה איסור למפרע וא"צ כפרה. ושוב מותר לאכול ואין לחוש שיתברר ממילא:

כב) אולם באמת אינו קושיא. דהנה הפמ"ג ביו"ד (סי' צ"ט סוף ס"ק י"ב) כ' שם וז"ל. וא"כ לכאורה בטועה בדין קרוב למזיד הוא כו'. ואין ללמוד ממנו לשאר איסורים ותרומה עון מיתה החמירו בי' טפי עכ"ל. וכ"נ דמסכים לזה הגר"ע איגר בהגהותיו למשניות תרומות (פ"ב מ"ב) שרמזו. יע"ש. לפ"ז אפשר לומר דדוקא בתרומה דחמור משאר איסורים דאמרינן בי' אומר מותר קרוב למזיד. א"ש דברי רב אסי דאסורה לאכול שחשש שיתברר אח"כ דזרה אכלה תרומה למפרע דעכ"פ לא עדיף מאומר מותר וג"כ הוי אצל תרומה כמזיד וא"כ צריך כפרה מ"ה ס"ל דאינה אוכלת שמא יבוא אבי' וימחה. אבל לעולם בשאר איסורין דאומר מותר הוי רק כשוגג. ובדרבנן א"צ כפרה אז באמת גם בספק שיתברר אח"כ ממילא ג"כ מותר. כמו שהבאתי לעיל (סי' ל"ג אות כ') ראי' מעירובין (דף ס"ז) דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מתבינן תיובתא. ולא חיישינן שיתברר אח"כ דטעה. ונלפע"ד עוד ראי' דבשאר איסורים לא אמרינן סברא זו מא"ח (סי' תל"ט ס"ב) ב' צבורין אחד של חמץ כו' א"צ לחזור ולבדוק. וכ' המג"א סק"ה דמיירי שביטל וא"כ אינו אלא ספד"ר ע"ש:

וקשיא לי לפי סברתו של הבית יצחק הנ"ל ניחוש שיתברר אח"כ מאליו שנכנס חמץ לביתו ונמצא חמץ ועבר על איסור דרבנן למפרע. ואין לדחות כיון דברשות חכמים לא חזר ובדק א"כ לא עבר על איסור דרבנן. הכל קשה למה לא צוו חכמים לחזור ולבדוק דמיחזי כחוכא להקל משום ספק דרבנן מה שיתברר אח"כ שהי' בטעות. אע"כ דדוקא בתרומה דחמור אמרינן סברא זו. אבל בשאר איסורים לא. ומיושב השגתו. ועי' לקמן (אות נ"ז נ"ח): כג) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגתו. דהנה הבית יצחק כ' שם וז"ל. ואף דברובא כה"ג לא חיישינן דהא בכל יומא אנן אכלינן חלב וגבינו' מבהמה וביצים מתרנגולת ולא חיישינן שמא כששחט אותה אז ממילא תמצא טריפה ונמצא שאכלנו טריפות. לא דמיא להתם דהא אף אם תמצא טריפה נאמר השתא היא דנטרפה דהא קי"ל דהם כשירות למפרע ואף דבסירכא אוסרים מג"י מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא שיהי' דוקא סרכא וטריפה ודאית דרוב סרכות הם אסורות מספק עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד בתלמיד עם רבו ג"כ מילתא דלא שכיח שיטעה רבו. וכן בג"נ ג"כ מלתא דלא שכיח שיהי' גזל כמו שהבאתי ב' הפ"י. מ"ה לא חיישינן להמיעוט וסמכינן על הרוב. ושאני בקידושין שם דשכיח:

כד) אולם לכאורה יש להשיג על זה ע"פ תירץ השני שתירץ הרב בית יצחק וז"ל. ועוד דשם ג"כ מחוסר מעשה שחיטה וכל זמן שלא ישחטנה אינו עומד הדבר להתברר מעצמו משא"כ כאן דשמא יבא אבי' מעצמו ושכיח הדבר שיחזור ממדינת הים לכך חיישינן. עכ"ל. הנה לפי תירץ זה גם ברוב דוקא כשאין עומד להתברר ממילא רק ע"י מעשה לא חיישינן. אבל כשיתברר ממילא גם ברוב חיישינן. אולם לפי האמת תירץ השני אינו מחוור. שכ' דשם מחוסר מעשה שחיטה. הלא כיון דמצוה לשחוט כשרוצה לאכול בשר. הוי עומד לכך. כתוס' סוטה (דף כ"ה.) ד"ה לאו כגבוי. כו' דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק ולפדות ולשרוף] טעמא אחרינא אית בהו ולא אמר אלא במקום מצוה כו'. ועי' באה"ע (סי' קכ"ד) בגט שכתבו על איסור הנאה. וא"כ ה"ה שחיטה דהוי מ"ע להרמב"ם וסייעתי'. ועי' בשו"ת בית יעקב (סי' ק"ו) דדוקא נדר דאיכא מצוה לאתשילי בי' הוי דשיל"מ אבל לא בשבועה משום דליכא מצוה לאתשולי ממילא מקרי מחוסר מעשה. ולא הוי דשיל"מ רק בביצה שנולדה בי"ט. דמותר אחר יו"ט ממילא. רק בנדר דהוי מצוה לאתשולי לא מקרי מחוסר מעשה. והיינו מפני דעומד לכך כתוס' סוטה הנ"ל. ועי' נדרים (דף נ"ט) וא"כ ה"ה בנ"ד מותר לאכול הבצים ולשתות החלב מפני שעומד לשחיטה דמצוה לא מקרי מחוסר מעשה:

כה) ובלא"ה יש לדחות תירץ השני. דאין לך מעשה גדול מזה שיחזור אבי' ממדה"י הלום. עי' בנזיר (דף מ"ה.) יצא זה שמחוסר הבאה ע"ש. אלא לפי שאנחנו א צריכים לעשות המעשה מקרי ממילא. וא"כ ה"ה לענין שחיטה א"צ שהוא בעצמו ישחוט רק אחר יוכל לשחוט מקרי ג"כ שיתברר ממילא. ואפ"ה מותר לאכול חלב וגבינות ובהמה. א"כ מוכח דברוב ל"ש סברא זו שיתברר ממילא. ח"כ ה"ה בנ"ד ברב עם תלמידו דהוי רובא דאינו טועה. וכן בג"נ דגם כן יש מיעוט דלא שכיח שיהי' גזלן לא שייך בזה סברת כ"ג לחוש שמא יתברר ממילא. דברוב לא אמרינן כן. גם ראי' זו טובה מה שהביא הבית יצחק דברוב לא שייך סברא זו שמא יתברר ממילא ממה שכ' הש"ך (ריש סי' מ"ב סק"ה) שמותר לטעום הכבד אם יש בה, טעם מר אף דשמא לא יטעום טעם מר ונמצא דעבר על איסור דרבנן. ותירץ דעל הרוב טועמים טעם מר יע"ש א"כ מבואר מש"ך דעכ"פ ברוב בדרבנן לא שייך סברא זו דשמא יתברר ממילא. אך מדברי הפמ"ג דשם שכ' עוד משום ספיקא דרבנן יע"ש נראה דלא ס"ל סברא זו אף בספק השקול. וכן נראה מט"ז ריש (סי' צ"ח סק"ב) שמותר לטעום בשר אם נמלח דהוי סד"ר ולקולא אף שעומד להתברר מעצמו כשיטעום ושמא ירגש טעם דם. יעי' בבית יצחק שהוכיח כן מט"ז. וכ"נ מכרו"פ שלא ס"ל כלל הזה מפני שכ' דהרש"ל אסור לטעום בשר אם מלות היינו משום חזקת איסור שלא נמלח. ולא אמר מפני שיתברר בעצמו. ובלא"ה הבית יצחק סיים וז"ל ואפשר לומר עוד דדוקא בטעימת איסורים הקילו חכמים דלא אפשר בלא"ה וחששו לפסידא. וכה"ג מצינו בחולין (דף י"א ע"ב) אבל בהך דקידושין שאני דהא אפשר לה לאכול חולין עכ"ל. לפ"ז בנ"ד בהני אוונכרי דזבני אסא מכותים דלא אפשר בלא"ה שלא לקנות אצלם. דאצל ישראל לבד לא יספיקו לכל ישראל. בזה ל"ש סברא זו דשמא יתברר ממילא. ועי' בשו"ת ח"צ (סי' מ"ו) שהשיג על הב"ח שהעלה בענין כתמים ממראה טהור להמתין מלהורות בם עד שיתייבשו שמא יחזרו למראה טמא והח"צ דחה זה מהלכה וכן פוסק בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' י"ב) אף שיוכל להתברר ממילא אח"כ כשיתיבש שהוא טמא. מפני שהוא כעת ספיקא דרבנן:

:

כו) ומה שכ' כ"ג (באות ג') וז"ל וע"ז כ' דהא בדרבנן עבדינן עובדא כו' וכ"ז בלי יסוד ומה ענין זה לס"ס רק דלסברתו הוי מיעוטא דלא שכיח שיטעה הרב ומ"מ היכא דאיכא לברור צריך לברר כשיתברר מעצמו. כו'. עכ"ל הזהב. נוראות נפלאתי. וכי כעורה זו מה ששנה הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דס"ס מטעם רוב. יע"ש א"כ הדמיון רוב לס"ס עולה יפה. אף שנראה שם מרשב"א דס"ס עדיף מרוב. יעי' בפ"י בכתובות (דף ט ע"ב) ד"ה אי למיתב. דלרשב"א ס"ס מטעם רוב. ויעי' בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' ז') שהעלה דגם לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ג"כ ס"ס מטעם רוב. ובפרט בנ"ד דהוי מיעוט דלא שכיח מודה הרשב"א בתשובה דדמי לס"ס. וא"כ מיושב השגתו. ומה שהעיר דיש להחמיר שיתברר מאליו כבר השיבותי על זה לעיל:

כז) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות ד') וז"ל ובפרט במידי דהרחקה שהחמירו יותר בדרבנן כו' ומכ"ש באיכא לברורי בלא טרחה לידע אם יש לחוש לדברי השואל שהי' לחוש יותר עכ"ל. לפענ"ד אינו השגה דכבר האריך הרב ארעא דרבנן בהקדמתו בבקיאות נפלא מה שמצינו בש"ס ופוסקים דדרבנן קיל מדאורייתא. ומ"ה בנה ספרו על זה לידע איזה דבר מה"ת ואיזה דרבנן כדי שנדע להקל בדרבנן יע"ש. וא"צ להעתיק דבריו ואינו לפני כעת. ולפי דברי כ"ג יקשה הלא חכמים עשו חיזוק לדבריהם כו'. אע"כ לאו בכל מקומות עשו חיזוק. יעי' כ"ג בתוס' ב"ב (דף מ"ט ע"ב) ד"ה וכדרב כהנא. דדבר שאין לו שורש מה"ת אין לחכמים לעשות חיזוק. ואף שתוס' מתרצים שם גם בענין אחר מ"מ כלל הזה נאמן הוא דכן מצינו בגיטין (דף ס"ה.) בהא דאמרינן כל תיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון דוקא במילתא דאית לי' עיקר בדאורייתא יע"ש. גם אשתמיטתי' לכ"ג במחכת"ר דברי שו"ת חוט השני (דף פ"א.) דהא דאמרינן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם דהיכא דלא מפורש כן בדברי הגמ' אנן מעצמנו לא אמרינן יע"ש. וכ"ה בשו"ת מקור ברוך (סי' נ"ח) הובא בקהלת יעקב (סי' ק"ל) ובשו"ת חות יאיר (סי' ט'). ומ"ה א"ש דרוב מקומות בש"ס לא אמרו כלל הזה דעשו חיזוק. ומ"ה גם בנ"ד לענין בדרבנן עבדינן עובדא ג"כ לא נמצא מפורש בש"ס שיעשו חיזוק רק מפורש להקל בוודאי א"ש דאזלינן להקל. ויעי' בתוס' יבמות (דף ל"ו ע"ב) דהא דס"ל לר' יהודה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה היינו דוקא במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא עשו חיזוק. והנה העלתי ב' הנוב"י דזה מילתא דלא שכיח שיטעה הרב. א"כ א"ש דבדרבנן עבדינן עובדא כו' ולא עשו חיזוק. ויעי' בתוס' שבת (דף כ"ד ע"א.) דאין להשוות גזירות חכמים זה לזה יע"ש. ויעי' ברש"י ריש ביצה דנפקא לי' מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת כלומר גזרה למשמרתי כלומר לתורתי לא משמרת למשמרת שלא יעשו גזרה לגזרה. ויעי' בתוס' חולין (דף מ"א סוף ע"א) ובכתובות (דף ס') בהא דאמרינן בכמה דוכתי כל מקום שאסרו חכמי' מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור. דהיינו דוקא היכא דמראית העין הוא משום איסור דאורייתא אבל היכא דאין המ"ע אלא משום איסור דרבנן לא אסרו בח"ח יע"ש ויעי' בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב) כל היכא דאיכא ספיקא בהוראות איסור והיתר והוא דבר דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל יע"ש. היוצא לנו מכל זה דכל דלא מפורש בש"ס דעשו בזה הדרבנן חיזוק לא עשו חיזוק ואזלינן להקל גם במילתא דל"ש אזלינן להקל. א"כ מיושב השגתו. דלענין בדרבנן עבדינן עובדא וגם לענין ג"נ לחוש שאסא הוא גזול לא מצינו בש"ס מפורש שיעשו חיזוק לכן אזלינן להקל. ומה שהקשה כ"ג ומכ"ש באיכא לברורי בלא טרחה לידע אם יש לחוש לדברי השואל שהי' לחוש יותר. אינו השגה. כמו שתרצתי בתשובתי הקודמת (סי' ל"ג אות כ') ע"פ דברי החת"ס חא"ח בלקוטיו (סי' י"א) דבדאורייתא היכא שיש ס"ס ורובא א"צ לברר. א"כ ה"ה בדרבנן כשיש רוב או ס"ס ג"כ א"צ לברר כמו בתלמיד עם רבו דיש מיעוט דל"ש שיטעה א"צ לברר בדרבנן וסמכינן על הרוב. וכ"ש באוונכרי דהוי ג"נ דרבנן ושם איכא רוב להיתר שאינם גזלנים. וגם ס"ס דוודאי א"צ לברר. וכעת נ"ל להוסיף ראי' מיו"ד (סי' א' ס"א) אבל א"צ לשאלו אם נתעלף. וכ' בשמלה חדשה הטעם (בסי' א' סעיף ג') דאיכא תרי רובא יע"ש. נראה אף דברוב אחד בדאורייתא אם אפשר לברר בקל מבררינן. אבל כשיש עוד רובא להיתר א"צ לברר אף דאפשר לברר בקל עם שאלה יע"ש א"כ ה"ה בנ"ד באוונכרי דהוי דרבנן ויש רובא וס"ס דהוי ג"כ כמו תרי רובא. וברב עם תלמידו ג"כ כיון דהוי דרבנן עם חד רובא ג"כ א"צ לברר. דנחית חד דרגא מדאורייתא. ויעי' בב"י בא"ח (סי' תל"ז) ובמג"א שם. ויעי' בפמ"ג א"ח סדר והנהגת השואל (אות י"ב):

כח) ובלא"ה י"ל דזה לא מקרי אפשר לברורי בקל מה שהתלמיד ישאל מיד לרבו. כיון דמיירי דרבו הורה הלכה למעשה והרבה פעמים התשובה נחוצה עבור חולה וכדומה. או שאר דבר נחוץ ואם ישאל לו מיד טרם שיגיד תשובה להשואל יוכל לשהות זמן רב עד שיתרץ לו דמשכה שמעתתא כא"ח (סי' תל"א) בפרט לאסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. ויכול להגיע עי"ז נזק להשואל. מ"ה בדרבנן הקילו. כיון דזה חששא רחוקה שיהי' טעות. ואף אם יהי' טעות יהי' שוגג בדרבנן דא"צ כפרה. אבל בדאורייתא אף אם יהי' שוגג מ"מ יצרוך כפרה מ"ה מותבינן תיובתא מקודם. וכ"ג הביא דברי שו"ת שיבת ציון (סי' כ"ט) דבשוחט איכא קצת טרחה לבדקו אם יודע ה' שחיטה. משא"כ בשואל אם בדק. וה"ה בשאלת תלמיד לרב אם הורה יפה מקרי טרחה. דפעמים נחוץ המעשה להלכה. ואם ישאל מיד יתעכב הדבר בדבר שיכול להיות נזק: כט) באופן אחר נלפע"ד לתרץ השגתו דבמידי דהרחקה חמור מדרבנן. דהנה הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ח סל"ג ובסי' רי"ח סק"ד) העלה דתקנה שתקנוהו משום סייג הוי כאיסור דאורייתא וכ"ה בשמו בשו"ת פרי תבואה (ח"ב סי' א'). א"כ איך יפרנס הט"ז סוגית הש"ס בעירובין (דף ס"ז ע"ב) דבדרבנן עבדינן עובדא כו' ובדאורייתא מותבינן תיובתא כו'. הלא בדבר שהוא משום סייג דינו כדאורייתא. ולא עלי תלונתו. אע"כ דס"ל דכיון דדבר שהוא משום סייג אינו בסוג דרבנן רק בסוג דאורייתא. מותבינן בי' תיובתא והדר עבדינן עובדא. ומה שאמר בש"ס בדרבנן עבדינן עובדא לא נכלל בו מה שהוא משום סייג. וכן למה שהעלה כ"ג מש"ס ופוסקים דבמידי דהרחקה החמירו יותר מבדרבנן. איכא סתירה מהם לש"ס דעירובין הנ"ל. אע"כ ג"כ לומר דבמידי דהרחקה לא נכנס בסוג דרבנן רק בסוג דאורייתא. וא"ש. וכן למה דאמרינן בביצה (דף ג' ע"ב) דספיקא דרבנן לקולא ובדאורייתא להחמיר ואיך יעשו במידי דהרחקה. אע"כ דכוונת הש"ס במידי דהרחקה דנכנס בסוג דאורייתא. וליכא סתירה. ומיושב השגתו עלי: ל) ומה שהשיג כ"ת מדברי הסמ"ע (סי' ר"ח) למ"ד כו' בכתובות (דף פ"א) א"כ גם בדרבנן אעל"מ עכ"ל. אינו השגה. דא תמיטתי' לכ"ת דברי הרדב"ז (ח"ה סי' ב"א ס"ח) שכ' וז"ל. ובאמת י"ל דוקא באיסור תורה לא מהני אבל בדרבנן מהני והא דכתובות (דף פ"א.) י"ל דשאני התם דעביד רבנן אחראין לשומרת יבם הוי כמוכר דבר שאינו שלו. א"נ משום פסידא לאחרינא שאני ולא מהני אפילו בדיעבד יע"ש. וכ"ה הט"ז בא"ח (סי' תקכ"ד סק"א) דבדרבנן אי עביד מהני די"ל מהא דכתובות פ"א דהרי הואיל ואמר רבנן לא ליזבין אי עבר וזבין לא הוי זביני' זביני היינו משום דליכא איסור בדבר וכ"א יעבור על התקנה ולכן אלמוה למלתא. אבל בדאיכא איסור דרבנן דלא חשידי לעבור עליו בדיעבד מהני ע"ש. ויעי' בר"ן סוכה (פ' לולב הגזול) בההוא דאשה מברכת לבעלה דאף שעבר אדרבנן דשנים מצוה לחלוק ותבא מארה מ"מ יוצא י"ח באופן דמשום שעבר אגזרה דרבנן לא אמרינן דלא יצא. ויעי' בס' שונה הלכות ברכות (דף ל"ג ע"ב) ויעי' בנוב"י (חח"מ סי' ל' אות כ"ח) שהעלה דבדרבנן ודאי אע"מ. וכ"ה בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ו'). וכ' דאין ראי' מהא דכתובות פ"א הנ"ל משום דבממון הפקר ב"ד הפקר וכן נראה דעת הרי"ף פ' משילין שכ' דאי עבר ואקני בשבת דמהני והביא ראי' מהירושלמי על המשנה התם דוכולן מה שעשה עשה והש"ג מאריך בדברי הרי"ף והירושלמי. ע"ש. ועי' בנ"י בכתובות (דף פ"א) שנסתפק בזה. ועי' בשו"ת הגר"ע איגר (סי' קכ"ט) ובפמ"ג א"ח (סי' שס"ו מ"ז סק"ה). היוצא לנו מזה דדעת רוב פוסקים דאע"מ בדרבנן דלא כסמ"ע. וה"ה דמקלינן דבדרבנן עבדינן עובדא כנ"ל. ויש ראי' מזה לדברי. ומיושב השגתו:

לא) ומה שכ' כ"ג וע"כ שהוא כפשוטו כדברי הנוב"י דמסתמא אמרינן שהתלמיד אינו רוצה רק לשאול הטעם של רבו ולסמוך שבוודאי יודע הטעם משא"כ באיסור דאורייתא שמחויב לשאול מקודם למדתני רבינו עכ"ל. אינו השגה. דז"ל הנוב"י שם. דהאי דעירובין אביי לאו בר פלוגתא דרבה הי' רק תלמידו ולא לחלוק עליו בא רק לאותובי ולשמוע ממנו מה שישיב על הקושיא ולכן עבדינן עובדא וסמכינן שבוודאי הרב יש לו טעם נכון ועי' ביו"ד (סי' רמ"ב) בש"ך (ס"ק מ"ב) עכ"ל. נראה שהי' קשה להתלמיד קושיא על פסק של רבו שהורה בטעות. רק דרוצה לשמוע מה שישיב על הקושיא דאולי הצדק אתו. רק אנן סמכינן שבוודאי הרב יש לו טעם. תדע שכוונתו כך. דרמז לדברי הש"ך שם. וראיתי בש"ך דמוכרח דלתלמיד הוא ספק אם לא טעה רבו. דאל"ה מאי מקשה הש"ך מפ' הדר דשם התלמיד אינו מסופק כלל רק שואל טעמו. ולמה לו לחלק בין רואהו עושה איסור בין כשהורה הלכה למעשה. אע"כ דתלמיד מסתפק אולי יחזור רבו כשישמע קושיתו. רק כיון דהוא מיעוט דלא שכיח שיטעה הרב. ולכן בדרבנן עבדינן עובדא. ועוד דאי נימא דלתלמיד ליכא ספק כלל רק שואל טעמו אמאי בדאורייתא מותבינן תיובתא כיון דליכא ספק כלל. בפרט דלשון תיובתא פירושו קושיא ולא שאלה כמ"ש הר' שמואל הנגיד בכללי הש"ס סוף ברכות. וכן מפורש בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' י"ט) וז"ל והא דאמרינן בדרבנן עבדינן כו' בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה וא' מן התלמידים יש לו ספק כו' עכ"ל. וכן מבואר בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ה') יע"ש. ובפרט דמקור דין זה טבע משו"ת תרומת הדשן ושם מפורש דמקרי ספק אצל התלמיד רק דהוי מיעוט דלא שכיח שיטעה הרב. ומ"ה בדרבנן עבדינן כו'. ומיושב השגתו: לב) ומה שכ' כ"ג וז"ל ויותר הי' לכת"ר להביא ממ"ש בתורת השלמים ה' נדה דאפילו בחזקה מהני ס"ס ואפילו לענין שאלה דא"צ לשאול רק באמירה לחוד. אלא שהפמ"ג (דיני ס"ס בש"ד ס"ק ל"ה) כ' ומיהו שם י"ל דרכה לטבול וצ"ע עכ"ל. אבל באמת אין זה נוגע כלל לכאן עכ"ל כ"ת. ויותר הי' לכ"ג להשיג עלי מדוע לא הבאתי ראי' לדברי מדברי תוה"ש שהובא בפמ"ג ביו"ד (סי' א' בש"ד סק"ד) וז"ל וכפי הנראה דא"צ לשואלו לבודק דהאיכא רוב בהמות אין טריפות ורוב מצוין מומחין הם הוי אידך מיעוטא דמיעוטא עי' בה' נדה (סי' קפ"ד וקפ"ה) ובמנ"י שם דס"ס וחזקה א"צ לשואלו דהוי כמו מיעוטא דמעוטא וה"נ כן הוא. עכ"ל א"כ מסכים לכלל הזה והעלה דגם ברוב הוי כמו חזקה. אבל דברי הפמ"ג שהביא כ"ג תברא בצדו שמשיג על תוה"ש דשאני התם די"ל דרכה לטבול. ומיירי רק מחזקה. ובנ"ד מיירי מרוב. ויעי' בפמ"ג א"ח (הנהגת שואל אות כ"ד) אחר שהביא דברי תוה"ש הנ"ל. וי"ל דהתם קרוב לוודאי שדרכה לטבול והואיל וספק הוא א"צ לשאול. משא"כ במק"א אין ללמוד הימנו עכ"ל. הנה אף אם נימא כדחיית הפמ"ג דכלל הזה לא נאמר רק בספק הרגיל כמו התם. ג"כ יש סייעתא מזה לנ"ד. דג"כ קרוב לודאי שהרב לא יטעה. והוי ספק הרגיל. וא"צ לברר אף בשאלה. אולם לדינא נלפע"ד דכלל של תוה"ש אמת אף באינו ספק הרגיל. ובכל מקום דאיכא ס"ס וחזקה או ס"ס ורובא. מהני דא"צ לברר אף בשאלה. דהנה בס' בית יצחק (שער הספיקות סי' ס"א) אחר שהביא דברי תוה"ש הנ"ל דבס"ס וחזקה א"צ לברר. הקשה עליו דהא החזקה הוא רק נגד ספק הראשון שמא לא ראתה. אבל ספק השני שמא טבלה הוא להיפך. נגד חזקה דלא טבלה. והניחו בקושיא. ולפענ"ד אינו קושיא. דבתוה"ש אחר שהביא דהוי ס"ס וחזקה. הוסיף וגם מסתמא דרכה לטבול עכ"ל. לאיזה צורך הוסיף זה. ואמינא דכ' זה לתרץ קשית הבית יצחק. דלא נימא דספק השני הוא נגד חזקה שלא טבלה. מ"ה אמר אדרבה הוי ספק הרגיל שטבלה דדרכה לטבול. והוי ספק השקול אם טבלה דסמוך מיעוט שלא טבלה לחזקה שלא טבלה והוי כמחצה על מחצה כיבמות (דף קי"ט ע"ב). ושוב הוי ס"ס מעליא וחזקה. דא"צ לברר אף בשאלה. ונדחה ממילא השגת הפמ"ג על תוה"ש. נהי דדרכה לטבול ואפ"ה הוי ספק השקול מדהוי נגד חזקה שלא עשתה מעשה הטבילה. כנ"ל. וא"כ בכל מקום דהוי ס"ס וחזקה או רוב א"צ לברר אף בשאלה. וכ"ש בנ"ד דהוי רק מיעוטא דמיעוטא שיטעה הרב ובדרבנן הוי כמו ס"ס ורובא בדאורייתא דא"צ לברר אף בשאלה. ויעי' בס' ראש יוסף מהרב פמ"ג מגילה (דף כ"ג ע"ב) ד"ה משנה אין פורסין שהביא ג"כ כלל הזה מתוה"ש. ולא השיג עליו דשאני התם דדרכה לטבול. רק שכ' דכלל הזה צ"ע מפסחים (דף ד.) לישיילי. אולם באמת אינו השגה כמו שאבאר אי"ה (באות נ"ז). וה"ה בנ"ד בדרבנן עבדינן עובדא כו'. כיון דהוי רוב מעליא בדרבנן הוי כמו רוב וס"ס בדאורייתא דספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא שוין כמ"ש בשו"ת הרשב"א (סי' ת"א). וה"ה באוונכרי דג"כ הוי רובא וס"ס בדרבנן בוודאי א"צ לברר אף בשאלה כנ"ל ומיושב השגתו:

לג) וכן יש להוכיח מהפמ"ג בא"ח בהנהגת השואל שם. אחר שהביא דברי תוה"ש הנ"ל וכ' דשאני התם דדרכה לטבול. כ' וז"ל ועיו"ד (סי' קכ"ב) סתם כלי ישראל אב"י ומ"מ צריך לשאול אותו כשהוא לפנינו אע"ג דיש ס"ס וחזקה י"ל דחזקה דתבשיל איתרע הואיל ובשלו בקדרה בשר או להיפך. ועי' רלב"ח (סי' קכ"א) עכ"ל. [הפמ"ג תמוה מאד דהא בש"ע (סי' קכ"ב) מבואר להיפך דא"צ לשאול אף כשהוא לפנינו. וצריכים לדחוק דכ' כן לתרץ דברי הרלב"ח שס"ל דצריך לשאול. וצ"ע דמלשונו לא נראה כן. וגם בתורת חטאת ומהרש"ל מבואר כש"ע] והנה הפמ"ג בפשיטות הי' יכול לתרץ דברי מהרלב"ח שס"ל ג"כ דלא נוכל ללמוד (מסי' קפ"ה) דדרכה לטבול. כנ"ל. אע"כ דהפמ"ג אין כוונתו לדחות כלל הזה במקום אחר. מ"ה הוכרח לתרץ כיון דחזקה איתרע ובגוף דברי הפמ"ג שכ' דהחזקה איתרע יעי' בנוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' נ"ז) שכ' בסתם כלים של נכרים דא"צ לברר ע"י קפילא משום דהתבשיל יש לו חזקת היתר דאנו דנים על התבשיל ולכן בצירף חזקת היתר עם ס"ס א"צ לברר [ופלא דבשו"ת שיבת ציון (סי' ל"ב) כ' בפשיטות בספק אם נ"ט בתבשיל ל"ש לאוקמי התבשיל בחזקת היתר ולא הזכיר דברי אביו הנוב"י שכ' להיפך ויעי' במעדני יו"ט פ"ק דחולין (סי' ט"ז סק"ח): לד) ומה שכ' כ"ג באות ה' ומ"ש על הנוב"י כו'. לא השיג עלי רק תנא דמסייע לי ומ"ש הרי דבסתמא היכי דשתיק ג"כ אמרינן דלא חש להשיבו. עכ"ל. יעי' בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ה') שהאריך בזה ורמז ג"כ לשו"ת הח"צ (סי' קכ"ד). ומה שהביא כ"ג להשיג עלי מדברי הרב המגיד בה' שבת (פ"ב ה' ט"ז) דאין הלכה כתלמיד כשחולק פא"פ אבל בחולק בעלמא הלכה כבתראי וכ"ד הרא"ש סו"פ תולין עכ"ל כ"ת. לפענ"ד יש להעיר בזה דדברי ההמ"ג קשה להולמם. איך כ' כן בדעת הרמב"ם הא מבואר מדברי הרמב"ם בה' שבת (פי"ו) דדעתו לפסוק כרבה נגד רבא תלמידו אף כשחולקים כשני חולקים דעלמא. יעי' בעירובין (דף כ"ה.) דפליגי רבה ורבא בטחו בטיט ואינו יכול לעמוד בפ"ע כ' הרא"ש וז"ל ר"מ וראב"ד והר"ז פסקו כרבא. והרמב"ם בפי"ו משבת פוסק כרבה וכן נראה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ומאביי ורבא ואילך הוא דקיי"ל הלכה כבתראי ולא כאביי ורבא נגד רבן עכ"ל הרא"ש. א"כ מבואר דדעת הרמב"ם והרא"ש לפסוק כרבה נגד אביי ורבא אף כשחולקים כשנים חולקים דעלמא. וצ"ע. ויעי' בשו"ת רמ"א (סי' ק"ב) ובמג"א (סי' ש"מ ס"ק ט"ו) דפשיטא להו דהלכה כאביי נגד רבה והמג"א כ"כ בדעת הרמב"ם. ואשתמיטתייהו במחכת"ר דברי הרא"ש הנ"ל. ועי' בתוס' ב"מ (דף ל"ה ע"ב) ד"ה רבא אמר דקי"ל כרבה לגבי אביי. ויעי' בהרא"ש פ' יש בכור שכ' בשם הרמב"ן ועוד דרב פפא תלמיד הוא לגבי אביי ורבא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ע"ש: לה) ויעי' ברמב"ם בה' ברכות (פ"ו ה"ח) שכ' ואם הפסיק כו'. ועי' בכ"מ שהוא כרב ששת בברכות (דף מ'.) דהוא בתרא דלא כרב ור"י שם. ובצל"ח תמה שם הכ"מ דכלל הזה הוא רק מאביי ורבא ואילך ולא באמוראי קמאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב יע"ש. אולם אשתמיטתי' במחכת"ר דברי הר"ן בגיטין ריש פ' המגרש שהעלה דהלכה כבתראי אמרינן אף באמורא קדמאי קודם אביי ורבא רק אז דוקא אם אינו חולק עמו פא"פ יע"ש. וא"כ י"ל דכאן אינו חולק עמו פא"פ לכן הלכה כבתראי. וכן מצינו עוד בהרבה מקומות. היוצא לנו מכל זה דאין השגה מדברי ההמ"ג שהביא כ"ג: לו) ומה שכ' כ"ג (באות ו') וז"ל ומ"ש באות כ"ג מהנוב"י דכשנחלקו שני חכמים באיסור דרבנן דמחויב למחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוין בחכמה ושניהם הגיעו להוראה [מה שכ' כ"ג במאמר המוסגר שיש ט"ס בנוב"י וחסר תיבת אבל. אמת הוא. ולזאת חשבתי שזה מדברי הכפות תמרים. כי לא הי' לפני הכ"ת] ותמה ממתני' דיבמות (דף י"ג.) שלא נמנעו לישא כו' שהיו מודיעים להם ופרש"י כו' וכ"ש באיסור דרבנן שאין המחמיר מחויב למחות ביד המיקל. עכ"ל. והשיג כ"ג דבוודאי מחויב לקיים מצות תוכחה למחות ביד המיקל היכי שהב"ד יטעה בהוראתו ואף חכם שאסר כו' מ"מ צריך לשאול לו הטעם מהוראתו כו' עכ"ל הזהב. ונלפע"ד לתרץ דאני השגתי על דברי הנוב"י [כפי מה שהעתיק כ"ג בשמו] דמלשון דכשנחלקו שני חכמים באיסור דרבנן נראה דמיירי שמחולקים פא"פ ולא יכלו להכריע זה את זה. ואפ"ה כ' דמחויב למחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין. כלומר עד שהמתיר יהי' גדול במנין. אז דוקא לא יוכל למחות עוד להמתיר. אבל כל זמן ששוין במנין ובחכמה ובהגיע להוראה אז יוכל למחות ביד המתיר. מלבד מה שיש להשיג עליו מדברי הרמ"א בח"מ (סי' כ"ה) וז"ל ואם הוא בהוראות או"ה והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המקיל ודוקא אם ב' החולקים הם שוין כו' עכ"ל וכ"ה הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ב) א"כ מבואר דבדרבנן א"צ שיהי' המתיר גדול במנין. רק אפילו אוסר והמתיר שניהם שוין בחכמה ובמנין הלכה כהמיקל. וכ"ש שאין ביד האוסר למחות ביד המיקל)]:

לז) השגתי על הנוב"י מיבמות (דף י"ד ע"ב) ת"ש אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירים לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש. אא"ב לא עשו מ"ה לא נמנעו אא"א עשו אמאי לא נמנעו כו' ומשני דמודעי להו ופי' רש"י כו' ומזה הוכיח בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' כ"א) דהמחמירין בפירות שביעית מנכרים מותרים למכור להמקילים בפירות שביעית מנכרי ע"פ מורה שלהם שמיקל בזה יע"ש. וא"כ כ"ש דאינו מחויב המחמיר למחות ביד המיקל. כן הי השגת בפשיטות ע"פ מה שסמכתי על כ"ת בהעתקת דברי הנוב"י. וכעת ראיתי בנוב"י שכ' וז"ל. היכי שנחלקו שני חכמים באיסור דרבנן פשיטא שהאוסר לא יבלום פיו מלאסור ולמחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה עכ"ל. מלשון זה שהאוסר לא יבלום פיו מלאסור נראה לכאורה דכוונתו כמ"ש כ"ג. שהאוסר לא גלה דעתו עוד להמתיר. מ"ה אומר דמחויב לגלות דעתו לאסור ולמחות ביד המתיר אף בדרבנן. אולם נלפע"ד דלא נוכל לפרש כן בכוונת הנוב"י. דאם נפרש כן דבריו. יקשה לפ"ז יותר הלשון עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה כו' עכ"ל. דהא אפילו אם המתיר יותר גדול בחכמה ובמנין ג"כ אסור לבלום פיו מלאסור ומחויב לגלות דעתו לאסור אולי יחזור חבירו כשישמע שטעה. והא אפילו נגד רבו מחויב לגלות דעתו אף בדרבנן ואסור לו לשתוק. וכמו שכ' בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ה' אות ו') וז"ל אבל כשהטעות ברור קרוב לומר דגם בדרבנן לא שבקינן למיעבד עובדא ומותבינן ברישא ולא חיישינן לכסופא עכ"ל. וא"כ כ"ש כשאינו רבו אף דגדול ממנו כשחכם זה חולק ואוסר בוודאי אומר שחבירו טעה בודאי צריך לגלות דעתו וטעמו לאסור אולי יחזור חבירו מטעותו. ואף שחכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור כיו"ד (סי' רמ"ב). היינו כשכבר חלה הוראתו יע"ש. ועוד שעכ"פ צריך לשאול לו טעם מהוראתו אולי כשיראה לו טעותו יחזור בו. וגם הלשון כשנחלקו שני חכמים. מורה באצבע דכבר נחלקו וכ"א הגיד דעתו לחבירו דאם הכי' כמ"ש כ"ג הי' לו להנוב"י לומר כשחכם שומע דחבירו מתיר ולו נראה לאסור אסור לבלום פיו מלאסור. אע"כ דהנוב"י כיון כמו שכתבתי בפירושו. שכבר גלה דעתו ולא יכלו להכריע זא"ז. וע"ז אמר דאסור לבלום פיו מלאסור ולמחות ביד המתיר. פי' דלא סני בגילוי דעת שאוסר לבד. רק שצריך למחות ביד המתיר אם הם שוים בחכמה. ועל זה יפה השגתי מיבמות ומדברי המבי"ט הנ"ל. [וגם מרמ"א בח"מ סי' כ"ה הנ"ל] באופן דדברי הנוב"י קשים להולמם ממנ"פ ומתורץ השגתו עלי:

מ) ומה שהביא כבוד תורתו משו"ת הרלב"ח (סי' קכ"א) בשני ת"ח מחולקין דאין המאכיל רשאי להאכילו לאוסר משום לפ"ע כמו בכוס יין לנזיר. והפר"ח באו"ח (סי' תצ"ו במנהגים) חולק עליו דגבי הנזיר המושיט יוד שהיין אסור לו וה"ר מיבמות (דף י"ד ע"ב) ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זב"ז וע"כ דמדינא ל"צ לאודיעו עכ"ד. ולפענ"ד אשתמיטתייהו במחכת"ר דברי הריטב"א בסוכה (דף י') וז"ל רב חסדא ורבה בר ר"ה אקלעי לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה שנויה מופלגין ממנה ד' כו' יש אומר דמהא שמעינן. שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו ומאכיל אין בזה משום לפ"ע. אף ע"פ שיודע בחבירו שהוא אסור לו לפי דעתו כו'. וצ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחבירו ואי לא ס"ל לא ליכול הא בשאינו ניכר לחבירו לא אמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דלספי ליה מידי דלא ס"ל בפ' כל הבשר וכן הורה לי מורי הרב עכ"ל. הנה היש אומר שהביא הריטב"א מבואר דלא כהרלב"ח שכ' דיש בזה לפ"ע. רק כהפר"ח דליכא לפ"ע כיון שלדידיה הוא היתר ואף דסיים הריטב"א וצ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר כו'. חס ליה לזרעיה דאבא כו' עכ"ל. זה אינו סתירה לדברי הפר"ח דהפר"ח כתב שם להדיא דמודה אף דמדינא ליכא לפ"ע. אפ"ה מדת חסידות היא דלא ליספי מידי דלא ס"ל. והיינו דקאמר חס ליה לזרעיה דאבא כו' יע"ש. והוא מכוון לדברי הריטב"א ואילו ראה הפר"ח דברי הריטב"א שהבאתי היה שמח:

מא) ויותר אתפלא דאשתמיטתיה לכ"ג במחכת"ר דברי הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ט ס"ז) וז"ל מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי או מכח חומרא שהחמיר על עצמו מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי) עכ"ל. וכ' הש"ך סק"כ וז"ל שם מפרש הטעם דודאי אלפ"ע לת"מ לא עברו. מיהו היינו דוקא כשאחרים יודעים שהוא נוהג בו איסור כו' ובתשובות מהרלב"ח (סימן קכ"א) כו' עכ"ל. אם כן מבואר מרמ"א וש"ך דאיכא לפ"ע כשיטת מהרלב"ח. א"כ יותר היה לו להשיג עלי מדברי הרמ"א והש"ך. אולם באמת מדברי הרמ"א אינו מוכרח דס"ל דאיכא לפ"ע. די"ל דס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א והפר"ח הנ"ל. דליכא לפ"ע כיון דלדידיה שרי. רק דאפ"ה אסור ממדת חסידות. דלא להאכיל לחבירו דבר האסור לו לפי דעתו. וזה כוונת הרמ"א דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור. היינו ממדת חסידות. או מפני דלאו כ"ע דינא גמירי שידעו דבזה ליכא לפ"ע. ובפשיטות יסברו דאיכא לפ"ע כיון שלחבירו אסור מ"ה מותר לאכול אצלו. ואף דבש"ך מבואר דאיכא לפ"ע. משום דס"ל כהרלב"ח שהביאו שם בלי חולק. אולם אשתמיטתייהו דברי הריטב"א הנ"ל דליכא בזה לפ"ע ויעי' בהלק"ט (סי' ק"ג). וצדקו דברי הפר"ח שמכוונים לדברי הריטב"א ז"ל:

מב) ומה שהשיג כ"ג משו"ת הרמ"א (סי' קכ"ד) דהיכי שסוברים שמותרים הם אינם חשודים להאכיל לאחרים הנוהגין איסור וכמ"ש בצרות הבת שהיו מודיעים אותם כו'. ג"כ אינו השגה להרב פר"ח. דהא הפר"ח מודה נהי דלפ"ע ליכא עכ"פ מדת חסידות הוא דלא ליספי לחבירו מאי דלא ס"ל ולא חשידי גם על זה. או מפני דלאו כ"ע דיני גמירי דלא ידעו דבזה ליכא לפ"ע. מ"ה אינם חשודים להאכיל לאחרים הנוהגין איסור. אבל עכ"פ ליכא חיוב להאוסר למחות ביד המתיר. ומיושב השגתו:

מג) לכאורה יש השגה על דברי מדברי השעה"מ הל' אישות (פ"ט הי"ו) שנסתפק בשויא אנפשיה חד"א אם מותר להאכיל לחבירו ופשט לו מתוס' סוף נדרים מתירץ הר"א ממי"ץ הנ"ל דהוא מוזהר והיא אינה מוזהרת. ואכתי איכא לפ"ע אע"כ כיון דלדידה ליכא איסורא ליכא לפ"ע. ואח"כ כ' וז"ל ומתוך האמור [בשיטה מקובצת] נראה שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפ"ע כיון דלידיה שרי וע' בס' משאת משה חיו"ד סי' ד' הובא בפ"ת יו"ד סי' צ"ב סק"ז] ומתוך דברי השיטה נראה דאע"ג דלאחר שרי אפ"ה כיון דלגבי דידיה איסורא קא עביד עבר אלפ"ע. עכ"ל. נראה לכאורה דלא כדברי. אולם באמת אינו השגה. דעד כאן לא קאמר השעה"מ רק דאסור למי שנוהג איסור לתת להמתיר והיינו לספות בידים. אבל מעולם לא עלה על דעתו שהאוסר יהיה מצווה להפרישו למי שמתיר. והיינו למחות אינו מחויב. וגם מה שאמר דאסור להאוסר לספות בידים להמתיר ג"כ אינו ברור בעיניו להלכה. תדע דהשעה"מ בעצמו בה' לולב (פרק ז') העלה דמי שנזהר שלא לשאוב טאבאק ביו"ט מ"מ מותר לטלטל הכלי כיון דדרך שמכבדים למכובדים ולא הקצה מדעתו ע"ש. ולפי הנ"ל למי שנוהג איסור ביו"ט יהיה אסור ליתן למי שנוהג היתר מצד לפ"ע. אע"כ דליכא לפ"ע בזה. א"כ כ"ש שאין מחויב האוסר למחות ביד המתיר דלא כהרב נוב"י:

מד) ומה שהשיג כ"ג (באות ז') עלי וז"ל ומ"ש במה שהבאתי מא"ח (סי' שמ"ג) בקטן דצריך כפרה לכשיגדל אף שהוא ג"כ רק דרבנן מצד החינוך ומכ"ש דיותר יש להצריך כפרה היכי שעיקר החיוב עליו מדרבנן אם היה נודע שיש בזה איסור דכיון שאפשר שיתברר מעצמו לכ"ע מבררינן כו' עכ"ל. ולפענ"ד אינו השגה. דברמ"א כתב שם וז"ל וקטן שהכה אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שאינו צריך תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין. פסקי מהרא"י (סי' ס"ב). עכ"ל. וע' במג"א (סק"ד). ובתשובתי הקודמת (סי' ל"ג אות כ"ד) העתקתי מקור דברי הרמ"א שנובע מפסקי מהרא"י שכ' דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליו. מ"מ טוב שיקבל איזה כפרה עכ"ל. א"כ נראה בעליל דמצד הדין א"צ כפרה כיון דליכא עליו אפילו עונש כל דהוא. רק מצד מדת חסידות מחויב לקבל עליו קצת כפרה. גם אשתמיטתיה לכ"ג דברי שו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב"א שי"ד) וז"ל שאלת מי שעשה עבירות בקטנותו אם חייב לקבל תשובה. תשובה פטור הוא מן הדין. ואע"ג דכ' בה"ג דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדל לא הסכימו עמו שאר הפוסקים כו' ומשמע לי דאפילו בה"ג לא אמרו אלא בנזקי ממון שלא יהא חבירו נפסד. אבל בעבירות שבין אדם למקום מודה הוא שא"צ תשובה דאין מעשה קטן כלום. ומכל מקום ראיתי בס' חסידים שצריך להתוודות כשיגדל על מה שעשה בקטנותו ונראה דטעמו דסימן הוא לקטן שעושה עבירות שהשטן מרקד בין קרניו ולכן טוב שיכניע את לבו ויתודה על מה שעשה בקטנותו כדי שלא יבקש יצרו את למודו. ע"כ לשונו הזהב. א"כ מבואר בדברי הרדב"ז דמצד הדין א"צ שום תשובה וכפרה רק מצד חסידות. א"כ ליכא שום השגה עלי מא"ח (סי' שמ"ג) דשם רק מצד מדת חסידות צריך קצת תשובה. אבל לעולם בעבירה דרבנן בשוגג א"צ שום כפר ומה שכתב כת"ר דכיון שיתברר מעצמו לכ"ע מבררינן. כבר השגתי עליו לעיל (אות כ"ד):

מה) ומה שהשיג כבוד גאונו עלי (באות ז') וז"ל ומ"ש דהתם מיירי שעשה הקטן איסור דאורייתא. והא מ"מ החיוב בדאורייתא על הקטן מדרבנן עכ"ל. אינו השגה. דהא כתב רש"י בנדה (דף מ"ו ע"ב) ד"ה איסורא נמי ליכא עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תיקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן אע"כ דעבר על איסור דאורייתא במזיד רק דמזיד שלו הוי כשוגג כיון שאין לו דעת והוי כעבר עבירה דאורייתא בשוגג מ"ה טוב שיקבל עליו קצת תשובה אבל לעולם עבר על איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה. ובפרט לפמ"ש בפמ"ג א"ח במש"ז בפתיחה כוללת (ח"ב אות ג') שרוצה לחדש כן בדעת הש"ך די"ל דרק מ"ע דקום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן משא"כ ל"ת קטן חייב אלא דלאו בר דיעה הוא יע"ש. הובא בהגהות מ' ברוך פרענקל ז"ל על הנוב"י (מהד"ת חא"ח סי' א') יע"ש. א"כ א"ש דכיון שעבר הקטן על הלאוין שהוא איסור דאורייתא רק דמקרי שוגג מ"ה צריך לקבל קצת תשובה. אבל לעולם בגדול שעובר על איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה: מו) שוב ראיתי שכ"ג כ'. לבסוף וז"ל. ובלא"ה דהתם בחינוך הקטן לא הוי גם כן בעצמו בר חינוך גם מדרבנן. דאיהו לא עביד איסורא מידי רק דעל אביו מוטל לחנכו בדאורייתא מדרבנן כנזיר (דף כ"ט) עכ"ל. והנה לא מבואר שם דעל הקטן עצמו ליכא חיוב בחינוך. דאפשר המצוה גם על הקטן רק הטילו חיוב גם על האב להזהירו. אולם מדברי רש"י בנדה שהבאתי מבואר הדבר דעל הקטן ליכא שום חיוב. דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הואי. לכאורה נוכל להשיג דליכא ראיה מדברי רש"י הנ"ל. דשם מיירי במופלא סמוך לאיש דלאו דאורייתא רק תקנתא דרבנן. בזה שייך לומר דבקטנותו לא באו לאסור עליו. אבל לעולם באיסור דאורייתא אפשר דעכ"פ יש איסור על הקטן מדרבנן. אולם מדברי רש"י שכ' דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא נראה דאין לחלק בזה., דמ"מ גם באיסור דאורייתא ליכא על הקטן איסור דאורייתא רק תקנת חכמים. שוב לא אמרינן ביה כיון דלאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא. אפילו לדעת הרשב"א ביבמות (דף קי"ד) דאיסור דאורייתא אסור למיספי לקטן אבל איסור דרבנן מותר למיספי בידים לקטן. נראה לכאורה דבאיסור דאורייתא יש איסור גם על הקטן. ז"א דאם היה האיסור רביע גם על הקטן בדאורייתא היינו מצווים להפרישו ג"כ בדאורייתא והא הרשב"א כתב להדיא שם דאף בשל תורה אין מצווים להפרישו. אע"כ דהוי רק מצד דאנו מחוייבים להזהירו ולחנכו ולשיטת הרמב"ם בסוף ה' מ"א אפילו איסור דרבנן אסור להאכילו בידים. יע"ש. וודאי ליכא חילוק בין דאורייתא לדרבנן שיהיה האיסור על הקטן ומוכח שפיר מרש"י נדה הנ"ל:

מז) ומה שכ' כ"ג וז"ל אלא דמ"מ איכא תקלה גם בקטן כמ"ש המג"א מסנהדרין (דף נ"ה ע"ב) כיון דבמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עילוי' כיון דלאו בר עונשין כו' ורק היכי שהוא מזיד דבגדול איכא תקלה ורק בקטן לא נצטוה ע"ז ולא הוזהר משום שהתורה חסה עליו שלא לענשו כיון שאינו בר דעת ואלו היה נזהר היה ממילא גם בר עונשין ומ"מ מחשב תקלה כשעשה כו' אם הי' מוזהר ע"ז עכ"ל. לענ"ד אינו השגה כלל. ולא נוכל להוכיח מכאן דבשוגג בגדול באיסור דרבנן דיצרוך כפרה דשאני שוגג דקטן שבא ממזיד מחשב תקלה. תדע דשוגג דעלמא אף בגדול לא מקרי תקלה כמ"ש בש"ס שם. ואמאי מחשב לגבי קטן תקלה דמזיד שלו הוי ג"כ שוגג. ולמה גרע משוגג דגדול אע"כ דגרע משוגג דעלמא כיון שבא ממזיד. והוי שוגג קרוב למזיד. וכמו שכ' כ"ג דלא מענשין אותו כיון דהתורה חסה עליו אבל מ"מ עבר עבירה. או כמו שכתבתי דדומה לקלב"מ אף דפטור חייב עכ"פ לצאת י"ש. דעכ"פ עבר על איסור דאורייתא במזיד רק דלא מענשין אותו. לכן אף דמחשב שוגג גרע משאר שוגג וצריך כפרה ומחשב תקלה. אבל לעולם בשוגג בגדול באיסור דרבנן א"צ כפרה. אולם כ"ז כתבתי לשיטת כ"ג דקטן צריך כפרה אולם כבר העליתי לעיל (אות מ"ד) דגם קטן א"צ כפרה רק מצד מדת חסידות צריך קצת תשובה ומיושב השגתו:

מח) ומה שכ' כ"ג וז"ל ובאמת בשו"ת משכנות יעקב והבית מאיר באה"ע ובחת"ס הביאו מסוגיא זו ראיה דהרמב"ם שפוסק דפיתוי קטנה רצון שהוציא מכאן שזה היה דעת הס"ד דפיתוי קטנה אונס ונדחה זו כו' עכת"ד. דעת כת"ר בזה. דאם נימא כן בוודאי ליכא השגה עלי מסוגיא זו דסנהדרין. דמ"ה מחשב שם תקלה דפיתוי קטנה רצון הוא והוי מזיד. אבל לעולם שוגג בדרבנן א"צ כפרה. וכ"ג רמז לעיין בספרו זכר יהוסף ביבמות (דף ס"ו ע"ב) דשם העלה בשם כמה תשובות דמוכח מסוגיא זו דסנהדרין כרמב"ם וסיים וז"ל וע' מג"א (סי' שמ"ג) דלענין איסור קטנים מזידין איקרי מש"ס הנ"ל. ובת"ש יו"ד (סי' א' ס"ק מ"ט) דבני דעה ומצוה הוי וכ"כ בחומות ירושלים (ססי' רע"ג) עכ"ל. וא"כ אין כאן השגה מסנהדרין שם ומדברי הש"ע ומג"א (בסי' שמ"ג) הנ"ל דלעולם שוגג בדרבנן א"צ כפרה: מט) ומה שהאריך כ"ג (באות ח') וז"ל וע"ע בס' מאורי אור כו' וע"כ ממעטינהו מקרא דאיש ואשה שלא להזהיר עליהן ומ"מ במזיד הוי בר תקלה כמו בגדול בכה"ג וכו' שדשו רבים עכ"ל. דבריו מיוסדים על אדני האמת. ובכל זאת ליכא שום השגה מסוגיא דסנהדרין כנ"ל. דממנ"פ אם נימא כהרב משכנות יעקב דמכאן מוכח כהרמב"ם דפיתוי קטנה רצון דהוי מזיד. בוודאי לא קשה עלי מסוגיא זו וא"ש מה שכ' בנתיבות דבשוגג בדרבנן א"צ כפרה. רק אפילו אם הפי' כמ"ש כ"ג דהוי רק כשוגג רק מפני שבמזיד בגדול הוי תקלה לכן בקטן במזיד אף דהוי כשוגג מקרי תקלה. ג"כ ליכא השגה מכאן על שוגג דעלמא בגדול בדרבנן דא"צ כפרה. דשאני בקטן דשוגג שבא ממזיד גרע משוגג לחוד כנ"ל. אבל לעולם שוגג לחוד בדרבנן א"צ כפרה כנ"ל. וכל זה כתבתי לשיטת כ"ג לפי מה שרצה בתחלה לומר דבקטן אף אם עבר על דאורייתא מחשב רק כאיסור דרבנן. אולם כפי מה שהעלתי ב' רש"י וכ"ה כ"ג דל"ש כלל בקטן איסור מדרבנן. אם כן מחשב דעבר על איסור דאורייתא בשוגג. או דלא עבר כלל וג"כ ליכא השגה עלי על שוגג בדרבנן. ובלא"ה העלתי לעיל (אות מ"ד) דמצד הדין א"צ כפרה רק מצד חסידות כנ"ל. ומיושב השגתו:

נ) ומה שהשיג כ"ג (באות ט') לדחות תירוצי על השגתו מהא דכפאו רפרם לרב אשי דכפיה היינו בדברים כו' כדאשכחן בסוף האומנין לפנים משוה"ד עכ"ל. אמת שהט"ז בארא (סי' שמ"ג סק"ב) פירש כן. ואפ"ה ליכא השגה מזה עלי. שב' שם הט"ז וז"ל נלפע"ד דרב אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין כדאשכחן בסוף האומנין כו' עכ"ל. א"כ מבואר דמצד הדין ליכא שום חיוב. ונראה מדבריו דגם לצי"ש אינו חייב רק אכפי' בדברים לעשות לפנים משוה"ד. דזה כייפינן דוקא לת"ח אבל לע"ה לא. אבל לצי"ש גם ע"ה מחויב. א"כ אתי שפיר דשוגג בדרבנן א"צ כפרה. ובלא"ה הוי שם איסור גזל מצד מזיק דהוי איסור דאורייתא כנ"ל. ובלא"ה לפי מה שהבאתי לעיל (באות מ"ד) בשם שו"ת הרדב"ז ליכא ראיה מרב אשי דשאני התם בדבר שבממון שמפסיד לחבירו דוקא צריך כפרה וצריך לתקן העוות. אבל מה שבין אדם למקום לא. גם במחכ"ג אשתמיטתיה לכ"ת דברי הט"ז בח"מ (סי' שמ"ט) על מה שכ' בש"ע ס"ג קטן שגנב מחזירין קרן לבעלים כו' יע"ש בט"ז דלפי פי' הראשון שכ' שלא היה קטן אלא ילד בשנים [פי' י"ג שנים] א"כ מחויב מצד הדין לשלם וליכא השגה עלי. וכ"ש לפי פי' הב' ע"פ דברי רש"י בכתובות (דף פ"ו.) בוודאי ליכא השגה דלא מיירי כלל מקטן ויעי' בשו"ת בית יעקב (סי' ג'):

נא) ומה שכ' כ"ג (באות ט') וז"ל במה שכתבתי מנזיר (דף כ"ג) בנתכוין לאיסור וע"ז כתב דהתם איסורא דאורייתא וזה ג"כ למה שכתבתי דבאיסור דרבנן כשיתברר מעצמו צריך לחוש לכתחלה ומכ"ש כשסמך על הרוב והיה ג"כ איסור עכ"ל. הנה אני הוכחתי לעיל (אות כ"ז) דכלל הזה דכשיתברר מעצמו ליתא וא"צ לכפול הדברים. ואף דמבואר בפסחים (דף ד'.) דהיכי דאפשר לברר בקל צריך לברר מ"מ בנ"ד א"צ לברר כאשר הבאתי בתשובתי הראשונה ב' הח"י דהוי רק מיעוטא דמיעוטא לחוש שהמוכר הזה גזלו. וגם הוי ס"ס ודאי א"צ לברר כמו שהבאתי ב' החת"ס וכן מבואר מתורת השלמים שהביא כ"ג. וכן הבאתי ראיה מתבואות שור (סי' א') דלעילוף לא חיישינן כיון דאיכא תרי רובא א"צ לברר אף בשאלה. וא"כ ה"ה חד רובא בדרבנן. וגם הא דעירובין (דף ס"ז ע"ב) דבדרבנן עבדינן עובדא כיון דהוי רק מיעוט דלא שכיח שיטעה הרב. אף דבדאורייתא צריך לברר אם אפשר בקל. אבל בדרבנן ברובא או בס"ס נחית חד דרגא דא"צ לברר. ושוב אף דנמצא אח"כ שהיה איסור כיון דסמך על הרוב ולא היה צריך לברר כנ"ל א"צ כפרה: נב) ומה שכ' כ"ג וז"ל וכן במה שהזכרתי מהספר מנחת עני לא היה כוונתי לסייע כל דהוא רק כיון שבספרו לא הזכיר שום ראיה לדבריו. רק להראות שאין זה פשוט כ"כ בעיני כל. דלהמחבר הנ"ל פשוט דצריך כפרה כו' עכ"ל. ולפענ"ד אשתמיטתיה להרב מנ"ע ז"ל דברי הנתיבות דשוגג בדרבנן א"צ כפרה. דאל"ה אין זה דבר פשוט לפסוק נגד הנתיבות בלי ראיה כלל. והיה לו להביאו ולהשיג עליו ולהביא ראיות בהיפך מדבריו. ולעיל הבאתי דגם נכדו הגאון מהר"א תאומים בתשובה שבספר נחלת יעקב העלה ג"כ כהנתיבות בפלפול נעים יע"ש. שוב עיינתי בשו"ת מנחת עני (חא"ח סי' ח') שהביא כ"ג וראיתי דכתב שם באכל חמץ שע"ע הפסח בלא ביטול וז"ל באכל בשוגג צריך תשובה וכפרה דעבר אאיסור דרבנן ואמטי ליה הנאה מעבירה דאורייתא כו' אך עכ"פ השוגג באכילתו א"צ תשובה כיון דעיקר משום מיגדר מילתא הוא עכ"ל. נראה מדבריו דאם לא אמטי לי' הנאה מעבירה דאורייתא הי' מודה להנתיבות:

נג) ומה שכ' כ"ג (באות י') וז"ל ועל מ"ש מפמ"א במצא אחד מח"י טריפות דאי לאו דא"צ לברר היה מחויב כפרה שהשיב משבועות (דף י"ח.) כיון דמדרבנן אסור לאו אנוס הוא. ועדיין ואף שלא היה אונס כיון דהוא רק מיעוטא אינו אסור רק מדרבנן וע"כ דגם בדרבנן צריך כפרה עכ"ל. לא זכיתי להבין השגתו הלא ביארתי היטב כוונתי בתשובתי הקודמת (סי' ל"ג באות ל') דרמו התם בשבועות אף דקיי"ל וסתות דרבנן אלא כיון דמדרבנן אסור תו לאו אנוס הוא וא"כ בעוף אף דעבר רק על הבדיקה שהוא דרבנן ונמצא אח"כ שאכל טריפות דאורייתא עבר בשוגג על דאורייתא וצריך כפרה. באופן אחר נוכל לתרץ השגתו בפשיטות. כיון דאם מדרבנן היה צריך בדיקה אחר י"ח טריפות והוא לא בדק במזיד א"כ עבר על דרבנן במזיד ובמזיד ודאי צריך כפרה אף בדרבנן. לכן הוצרך הפמ"א לומר כיון דא"צ בדיקת ח"י טריפות אף מדרבנן מ"ה א"צ כפרה. ומיושב השגתו. ויעי' בס' נחלת יעקב בתשובה מנכדו מהר"א תאומים (סימן ד') בסופו:

נד) ומה שכ' כ"ג ח"ל ולפי דרכו הו"ל להעיר גם מתוס' שבת (דף ד'.) בהא דהתירו לו לרדות דכיון דמניח משום דאנוס מאיסורא דחכמים לא מחייב ג"כ סקילה. ופשיטא דאם אסור מדרבנן לא מחשב אונס. עכ"ל. לפענ"ד אינו ענין למה שכתבתי. דמכאן מוכח רק דאם חכמים אסרו לרדותו וכיון שרוצה לרדות רק אנוס הוא ע"פ חכמים שאסרו אז ליכא חיוב סקילה. דמה לי אונס בגופו או ע"י תקנת חז"ל. אבל עדיין לא מוכח היכי שעובר על איסור דרבנן יהיה נחשב כעובר על איסור דאורייתא ויהיה חייב חטאת. וזה מוכח רק משבועות. ויותר היה לכ"ג להשיג עלי למה לא הבאתי לי ראיה מדברי התוס' בברכות (דף י"א. ד"ה תני) ובסוכה (ד' ג'.) גבי הנך דגזרו רבנן שאינו יוצא י"ח סוכה או ק"ש מה"ת לא יצא. ובריש ברכות ברבינו יונה. יע"ש. וכ"כ הפמ"ג בא"ח (סי' תרכ"ט) יע"ש. ויעי' בכסף משנה חמץ ומצה (פ"ג ה"ח) ויע"ש בהגהות יד איתן שכ' שם בזה פלפל נחמד. אולם היה הדבר פשוט אצלי שלא הצרכתי להרבות בראיות וכבר אמרו חז"ל בגיטין (דף ל"ג) אטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזול:

נה) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות י"א) וז"ל ומה שכתב במה שכתבתי מפסחים (דף ד'.) דגם בדרבנן שאפשר לברר האיסור בלא טרחה מבררינן דא"כ תקשי לדעת פסקי מהרא"י דסמכינן אס"ס אף היכי דאפשר לברורי ע"י טרחה. וממילא ה"ה בסד"ר דלא מטרחינן ליה וא"כ אמאי מבעי' ליה עכ"ל. וע"ז השיג כ"ג וז"ל אבל לא ידעתי על מה סובב התחלת קושייתו דהא מהרא"י בפסקיו מיירי ע"י טרחה כו' אבל שאלה בעלמא צריך כמו בריש פסחים לישיילי כו' עכ"ל הזהב. ואח"כ הביא כ"ג (באות י"א י"ב י"ג י"ד) חבילות ראיות מראשונים ואחרונים בבקיאות נפלא דיש חילוק בין בירור ע"י טרחה בין בירור ע"י אמירה. עכת"ד:

נו) אמנם כל פלפול הזה אינו השגה על דברי. ולא זכיתי להבין דברי קדשו שהבין בדברי שנעלם ממני בקושייתי על מהרא"י חילוק בין בירור ע"י טרחה בין בירור ע"י אמירה. עד שהוצרך להביא כמה ראיות לחילוק הזה. ובאמת לא נעלם ממני חילוק הזה. דבתשובתי הקודמת (סי' ל"ג אות י"ט) הבאתי דברי החת"ס שהעלה דאף דבס"ס כשאפשר לברר בקל צריך לברר מ"מ בס"ס וחזקה א"צ לברר א"כ מבואר חילוק הזה דבמקום דליכא רק ס"ס בדאורייתא צריך לברר אם אפשר בקל. ולא ידעתי איך חשב כ"ג שהקשיתי על מהרא"י מבירור ע"י אמירה. וכי האיבעיא שם הי' על האמירה. דזה פשוט הי' להש"ס דאם איתא קמן נישיילי'. והא אף לפי האמת דקיי"ל דא"צ לבדוק ג"כ פשוט להש"ס דאם איתא קמן צריכים לשאול כמ"ש גם כ"ג רק איבעית הש"ס הי' על הבדיקה. ועל זה הקשיתי לפי שיטת מהרא"י שהעלה דסמכינן אס"ס אף היכי דאפשר לברורי ע"י טרחה. וא"כ לשיטתו גם בספק דרבנן א"צ לברר כשצריך טרחה. דס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן שוין כמ"ש השעה"מ בה' מקוואות (פ"י כלל ג') ב' שו"ת הרשב"א יע"ש. וא"כ מאי מבעיא לי' לר"נ אי חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק. הלא פשיטא דא"צ לחזור ולבדוק ולברר דזה טרחה. ובספיקא דרבנן א"צ לברר כשיש טרחה [אבל מה דצריכים לשואלו אם איתא קמן גם מהרא"י מודה כיון דאינו טרחה] ועל זה תרצתי דמדברי הרא"ש שם משמע דפסקינן לקולא דא"צ לחזור ולבדוק:

וה"ט כיון דהוי טרחה וכמו שפסק מהרא"י. אבל מודה מהרא"י דאף לפי הלכה דא"צ לבדוק. מ"מ אם איתא קמן צריך לישיילי'. וע"ז הקשיתי מאי ס"ד דבעל איבעי' דיצרוך לחזור ולבדוק הא מדרבנן א"צ לברר כשיש טרחה. ע"ז תרצתי שני תירוצים. חדא משום דעדיין לא ביטל ונולד הספק בדאורייתא. רק כיון שמבטל אח"כ נעשה ספיקא דרבנן. ס"ד דחמור דיצרוך לברר אף ע"י טרחה. ותירץ השני תרצתי. כיון דהבדיקה ניתקנה על הספק אפשר דחמור כסברת הרב המגיד. ולפ"ז יצרוך לברר בדרבנן אף ע"י טרחה. אולם לדינא קיי"ל דגם בזה א"צ לברר ולבדוק כיון דהוי טרחה. אבל אם איתא קמן צריך לשאול כיון דליכא טרחה. אבל לעולם היכי דהספק נולד תיכף בדרבנן. וגם לא נתקנה על הספק בזה אפשר דא"צ לברר אף ע"י שאלה. אף דאפשר בקל. וא"כ נסתר ראייתו מפסחים. ויעי' בביאור הגר"א מווילנא ביו"ד (סי' א' סק"ד) ובמעדני יו"ט פ"ק דחולין סק"ח ובזה נסתרו כל השגותיו עלי. שוב מצאתי בס' קובץ הגהות לרמב"ם בה' חמץ (פ"ב הי"ז) שהעלה בדעת הרמב"ם אף לפי האמת דחזקתו בדוק גם באיתא קמן א"צ לשואלו ולברר יע"ש. וכן מצאתי בחידושי הרז"ה על א"ח (סי' ח') שהשיג על המג"א שם סקי"א. והעלה דבחזקה א"צ לברר אף באפשר לברר ודוקא ברוב צריך לברר אם אפשר יע"ש. ואף דהבדיקה בציצית הוא דבר קל לברר. אפ"ה א"צ לברר. א"כ יש ראי' לדברי. ואולי הי' חסר איזה תיבות בהעתקת תשובתי לכ"ג שעי"ז נשתנה כוונתי ועי"ז בא להשיג עלי]:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה