אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן לד

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן לד

שלמה אורח חיים סימן לג

ב"ה אור ליום ועש"ק וישלח תרמ"ג שאוול. החוה"ש לכבוד הה"ג החריף ובקי בחדרי תורה צנא מלא ספרי קנקן חדש מלא ישן החכם השלם מוהרש"א רזעכטע נ"י ולכא"ל שלום וברכה:

א) מכתבו הנחמד הגיעני ואין ערוך לרוב טרדותי כעת ובכל זה אצלתי לי כעת רגעים אחדים להשיב על מכתבו בקצרה. הנה מ"ש לענין איסור דרבנן בשוגג אי צריך כפרה. שכ' הנתיבות (בסי' רל"ד) דאפשר דא"צ שום כפרה כעירובין (דף ס"ז ע"ב) בדרבנן עבדינן עובדא כו' כבר נתעוררתי ג"כ על דבריו שהובא ג"כ בשו"ת הרמ"ץ (חא"ח סי' ח') בתענית בס"ת שנפל דבזיון מלתא דאיסורא ד"ת שלא יהיו מצות בזוין עליו כשבת (כ"ב.) וכפשטות הש"ס מגילה (דף כ"ו) דבאיסור דרבנן הי' מקום לומר דבשוגג א"צ כפרה. ועשיתי סמוכין מהא דבמכר איסור דרבנן א"צ להחזיר הדמים דאכילתו לא נחשב הנאה. והביא ג"כ דברי הנתיבות. אלא שקיצר בדבריו והוא הוסיף עפ"ד הרמב"ם בסהמ"צ דמילי דרבנן כד"ת מקרא דלא תסור ופירשו דבריו דה"ט דספיקו מותר דגזירתם הי' רק על הודאי וכיון דלא גזרו על הספק דאיכא ריעותא לפנינו מכש"כ בשוגג שלא ידע משום איסור. ומה שיש להעיר מיו"ד (ססי' קכ"ג) בשתה יי"נ בשוגג דצריך כפרה כתבתי במק"א עכ"ל. וזה יש לדחות דמשיעור לשון הש"ע בהג"ה ותשובת הרא"ש (כלל י"ט סי' ט"ז) נראה לענין יין נסך ממש ובידוע שנתנסך לע"ז דהוי דאורייתא ולא איירי לענין סתם יינם בזה"ז. וגם דהא להט"ז יו"ד (סי' רי"ח סק"ד ורכ"ח סקמ"ב) דתקנה במקום סייג הוי דאורייתא ועי' בשו"ת פרי תבואה (סי' א') באורך ואכמ"ל. ורק בעיקר סברתו דכיון שלא נאמרו דבריהם על הספק מכש"כ בשוגג. הגם שכן דעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע והמגלת אסתר בשורש הראשון להסיר השגת הרמב"ן שחשב לעקשת לומר בדעת הרמב"ם כי כל מ"ש להקל בד"ס שהם התנו כן בסייגים שעשו ושכך הורשו ממתקני התקנות וגוזרי הגזירות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לד"ת יעש"ב מכמה ראיות לסברא זו שדחה ותמהני שמפורש כן להדיא גם בפירש"י (ברכות י"ט ב') בד"ה כל מילי כו' רבנן אחלוהו ליקריהו עבור על דבריהם היכי דאיכא כבוד הבריות והיינו שהתורה מסרה לחכמים לעשות סייגים כפי שיצטרכו לשמירת הד"ת. ולכן במקום שלא ראו בזה חיזוק לד"ת לא גזרו כמו שלא גזרו גזרה לגזרה ולא החמירו בספיקו והתירו משום כבוד הבריות והימנוהו רבנן בדרבנן לנשים וקטנים בבדיקת חמץ וכה"ג כיון דתקנתם הי' רק לחזק ד"ת שע"ז הרשתם התורה ולא במה שהוא סייג לתקנתם. אבל לענין כפרה בשוגג בדרבנן הוי כמו שוגג בדאורייתא שהחמירו לענין כפרה אף דבאונס פטור. וע"כ משום דהוי כקרוב למזיד דאדם מועד לעולם. וממילא ה"ה בדרבנן שאינו מצד גזרה רק מצד הפעולה בעצמה דהא לענין כפרה לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד דקמי שמיא גליא ולא דמי לספד"ר בדליכא לברורי שלא חלה גזירתם מתחלה משא"כ בשוגג דלא שייך בזה אזהרה רק מצד האיסור שאינה לידו שודאי החיוב עליו להיות נזהר כפי האפשרי שלא יבוא לידי שוגג בדרבנן ואף שבא מצד חבירו שהאכילו דבר איסור מ"מ צריך כפרה שבא לידי תקלה ומכשול ולא שייך לחלק בזה מצד חומר העון לענין כפרה יעי' תוס' כתובות ל"ז סוף ע"ב וסוטה ח' סוע"ב ואכמ"ל. ותמהני איך עלה בדעתם להסתפק בזה שהרי מפורש בחולין ז' א' אפשר גזרו על תערובת דמאי ומסתייע מלתא דר"א למיכל איסורא כו' יע"ש ו' ע"ב כה"ג בגזירה שגזרו עליהם דאפילו בישראל עומד ע"ג אסור ומפורש דגם באיסור דרבנן בשוגג מיחשב תקלה:

ב) ואמנם בדברי הנתיבות מבואר כן בלי שום סברא ורק ממ"ש ותדע מהא דעירובין כו'. ומלבד שזה נסתר מעיקרו עפ"י דברי הנוב"י שהזכרתי מכבר ובלא"ה יש לדון בזה להט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט שה"ר מתוס' בכורות כג"א ד"ה סבר אבטלינהו ברובא דטועה בדין עדיף משוגג והרי קיי"ל כרבא דאומר מותר אנוס הוא ובשבת ע"ב ב' שוגג בלא מתכוון דפטור אפילו בשבת. ואף דהתוס' שם ובמכות ז"ב דדוקא גבי גלות פטור. מ"מ הא כ' שם דאומר מותר קרוב לאונס יותר משוגג. וע' רש"י שבועות (י"ח א') ד"ה אי בע"ה כו' ותוס' זבחים (ק"ח ב') ד"ה שוגג ורש"י כריתות ב' סע"א ובמנחות (מ"ט א') וירו' גיטין פ"ה ה"ה ועי' בתוס' ב"ק צ"ה סוה"ד דאתי בעל ארעא כו' א"נ דהתם בלא ידע דגזולה דבשוגג כהאי לא קניס הרי דלאותו תי' חילקו בין שוגג ממש ובין ע"ה דלא ידע דקרקע אינה נגזלת דאפ"ת דבשוגג דאומר מותר קניס אטו מזיד בשוגג ממש לא קנסינן ומדרש"י שם בד"ה בשוגג ולא ידע שהיא גזולה משמע דלא נחית לחלק בזה ומיהו למסקנא משמע גם באומר מותר לא קניס ר"מ אטו מזיד וכפרש"י ד"ה צבעו. דלא ידעו דאסור לשנות. ועי' בגיטין נג"ב ונ"ד ב' דלר"מ בדרבנן קניס אטו מזיד ועי' בעה"מ ב"ק שם. ובא"ז ותה"ד שהובא בח"מ וב"ש אה"ע (סי' י"ג) דת"ח הטועה בדין חשוב מזיד וכהא דב"ק צ"ה ועי' בשו"מ תנינא ח"א סו"ס ד' בההיא סמיא יעש"ב ועכ"פ בלא"ה נסתר דברי הנתיבות מעירובין ורק דלמי שתלה בהוראתו להוציא ע"י עכו"ם לא גרע מתולה בהוראת ב"ד דפטור דהוי כאונס כריש הוריות ובאשה שהותרה בהוראת ב"ד דפטורה מקרבן ומאשם תלוי. ועי' במנח"י שהשיג על הט"ז בראייתו מתו' בכורות שלא כתבו רק בדרך שמא דהוי כשוגג דלא קנסינן לי' או דהוי כמזיד וכמשמעות הטור שהביא בט"ז יע"ש בפר"ח סקי"ב. דאדרבא הך שוגג גרע טפי כו' יעש"ב וע"ש בפלתי סק"ו שהשיג דהא מוסב אהאי תי' דאיכא למ"ד דשוגג מותר ואי דזה מתכוון לבטל לז"כ דהואיל דחושב דמותר לעשותו מקרי שוגג. וכ"כ המ"א ר"ס שי"ח ס"ק ג' דאפילו בהוראת חכם שטעה מקרי שוגג. ועי' בתוס' גיטין נג"ב ד"ה בדאורייתא מכהנים שפגלו במקדש והא במנחות מ"ט מוקי רבא דסבר דמותר וי"ל משום דלר' יהודה לא קנוס אטו מזיד התם בדרבנן. אך בתוס' סנהדרין לג"א ד"ה מה שעשה כיון דעשה עפ"י חכם כו' וא"כ מפורש כהט"ז לפירושו בהתוס'. ועי' במל"מ פט"ו ממא"ס דין כ"ה שהניח בצ"ע על התוס' בכורות מהרמב"ם פ"ה דתרומות ועי' בחו"ד שהאריך לחלק דליכא למילף שאר איסורין מתרומה ועי' בספרי זכ"י בחי' לשבת סח"ב תוס' ד"ה אבל ועי' בשו"ת ברכת יוסף (חחו"מ סי' ב') ויש עוד אריכת דברים ואין רצוני לכנוס בפלפולים:

ג) ולהפיק רצונו אשיב לו בקצרה גם על דברי מעלתו הנוגע לזה במ"ש באית (כ') על מה שכתבתי דלמ"ד ג"נ אסור מדרבנן יש לחוש שמא יתברר מעצמו שהי' אסור למפרע דבכה"ג לכ"ע מבררינן ואפילו למ"ד דבס"ס לא מבררינן וכהא דריש כתובות דשמא יבואו עדים ויתברר האיסור למפרע ויש עוד הרבה ראיות לזה. ואח"כ ראיתי גם בס' בית יצחק בשער הספיקות סל"ו דהיכי דיש לחוש שיתברר האיסור דהוי לחומרא בספד"ר כהא דקידושין מ"ה ב' שמא יבוא אבי' ואף לש"ך בדיני ס"ס מה דצריך טרחה לברר מותר. משא"כ אם יוכל להתברר מעצמו שלא ע"י מעשה יע"ש שהאריך לבאר זה. וע"ז כ' דהא בדרבנן עבדינן עובדא כו' והשבתי שאינו ענין לזה מדהנוב"י במ"ת חאה"ע (סי' ל"ה). וכבודו האריך למצוא דאף דגם בספד"ר צריך לברר לכתחלה מ"מ התלמיד לגבי רבו כיון דוודאי הרב יש לו טעם נכון וכמ"ש הנוב"י והוי כמו ס"ס להקל דא"צ לברר בדרבנן כמו ברוב וס"ס. ובח"ס בלקוטיו (סי' י"א) דיש לדחות קושית הכ"מ דבתרתי לא החמירו רבנן בדמאי. וכ"ז בלי יסוד ומה ענין זה לס"ס רק דלסברתו הוי מיעוטא דלא שכיחא שיטעה הרב ומ"מ היכי דאיכא לברורי צריך לברר כשיתברר מעצמו כמו שהעלתי בזה גם להסוברים דבס"ס א"צ לברר גם בדאורייתא מ"מ כשיתברר מעצמו מבררינן:

ד) ובפרט במידי דהרחקה שהחמירו יותר בדרבנן כעירובין (ג' א') מבוי דרבנן בעי חיזוק כו' ובתענית (י"ז ב') וע' עירובין (ע"ז א' ופ"ה ב') ויבמות (ל"ו ב') וש"נ וכמו שהחמירו בכ"ד דקולי טפי ואתיא לזלזולי כסוטה ז"א היא הנותנת סוטה דבלאו לא חמירא לי' כו' ועי' מל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז ועי' שו"ת שמן רוקח ח"ב (סי' ח') בישוב קו' התה"ד סר"נ בסתירת דרש"י יבמות קיט"א מדלעיל (פ"ב א') ואכמ"ל. ועי' בשו"מ תנינא (ח"א ס"ס ל"ז) להמגא"ס דחז"ל בעצמם התירו הספק שלהם שיהי' הבדל בין דאורייתא לדרבנן משא"כ מה שגזרו שלא לבוא לידי מכשול חמורין ד"ס לאסור אף בדיעבד. ועי' כ"מ פ"ב מנדרים הי"ז ועי' במחא"פ הל' נדרים פ"ה שסותר למ"ש הה"מ ספ"ו דשבת שהחמירו יותר בתחומין מד' אמות דרה"ר ועי' תו"י יומא ע"ד ב' ד"ה ואמינא ושם ע"א ד"ה איפכא ועי' ר"ן נדרים (ע"ג ב') סוה"ד ב"ד ומכש"כ באיכא לברורי בלא טרחה לידע אם יש לחוש לדברי השואל שהי' לחוש יותר ועי' סמ"ע (סי' ר"ח) למ"ד כו' בכתובות פ"א א"כ גם בדרבנן אעל"מ וע"כ שהוא כפשוטו כדברי הנוב"י דמסתמא אמרינן שהתלמיד אינו רוצה רק לשאול לידע הטעם של רבו. והיינו דבדרבנן אין התלמיד מחויב לשאול הטעם מרבו עד לאחר מעשה ולסמוך שבוודאי יודע הטעם. משא"כ באיסור דאורייתא שמחויב לשאול מקודם למדתנו רבינו כו'. ויותר הי' לכת"ר להביא ממ"ש בתורת השלמים ה' נדה דאפילו בחזקה מהני ס"ס ואפילו לענין שא"צ שאלה רק באמירה לחוד. אלא שהפמ"ג בדיני ס"ס בש"ד סקל"ה כ' ומיהו שם י"ל דרכה לטבול וצ"ע עכ"ל. אבל באמת אין זה נוגע כלל לכאן ואין כדאי להאריך עוד בדברים פשוטים: ה) ומ"ש על הנוב"י דאשתמטתי' דהרא"ש דמאביי ורבא הלכה כבתראי והביא מסתירת דהרא"ש שהובא בק"נ ובהגהות הרי"ב. ושוב דחה בעצמו דכל שלא ידע סברת רבו ליכא למיחש שיחלוק. ובוודאי דאינו ענין לזה דהא הטעם דהלכה כבתראי שידע סברת רבו וחולק עמו ועי' תוס' ב"ב ס"ב א' ועי' בשו"ת ח"צ סקכ"ד ודברי הש"י שדחאו ומחלק כמ"ש התוס' ב"ב דבפני רבו מובהק אמרינן דלא חש הרי דבסתמא היכי דשתיק ג"כ אמרינן דלא חש להשיבו. ועי' בהה"מ פ"ב משבת הט"ז דאין הלכה כתלמיד כשחילק פא"פ אבל בחילק בעלמא הלכה כבתראי וכ"ד הרא"ש סו"פ תולין וגם בסתירת דהרא"ש למ"ש הר"ן פ' כיצד הרגל בשם רבו דהא דאין הלכה כתלמיד בשלא האריך ימים אחר רבו ע"ש בנמ"י גבי אכלה משלם מה שנהנית בשם הרא"ה ועי' בכ"מ הל' מילה פי"א ה"ז ד"ה וכ' הר"צ כו' ויש לכוון כן גם דהרא"ש דההיא דעירובין נחלק רבא עם רבה בחייו ובההיא דאדרכתא ס"ל שנחלק אביי לאחר מיתתו וכן ההיא דהזהב נ"ב. ועי' בשל"ה שדחה דהרא"ש כתב כן לפי סברת הרי"ף ולדידי' ס"ל כרבה נגד אביי תלמידו ועי' בשו"ת מים רבים חחו"מ (סי' נ"ב) שהאריך הרבה ועי' בירושלמי ב"ק פ"ב ה"ב ובכ"מ סוף ה' ח' שסותר למ"ש בעצמו בפ' עושין פסין ועי' במה"פ ב"ק פ"ט ה"ג וב"מ פ"ק ה"ז בד"ה אדם מצוי ויש אתי אריכת דברים בכ"ז ואכמ"ל:

ו) ומ"ש באות כ"ג מהנוב"י דכשנחלקו שנים באיסור דרבנן דמחויב למחות ביד המתיר עד שיעמדו נמנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה. [ובמכתב כת"ר הזכיר זאת בשמי שהבאתי מהיום תרועה וכ' דאשתמטתי' להיום תרועה. אבל בדברי לא נזכר רק העתקת לשון הנוב"י שהביא מר"פ דר"ה שהשיב ריב"ז נתקע והדר נידון ואף שהיו חבירו של ריב"ז מ"מ הם לא ידעו טעם לאיסור עדיין אלא שרצו לדון אם יש בזה איסור כו' ועי' בס' יום תרועה דהיכי דנחלקו שני חכמים באד"ר דמחויב כו' ויש כאן חסרון תיבה אחת בהנוב"י וכצ"ל אבל היכי כו' שזה סיום דברי הנוב"י שמובן ממילא מהקודם כי ביום תרועה נזכר רק דבריו הקודמים בהא דאמר אין משיבין לאחר מעשה והא בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא י"ל דהיינו דיש תיובתא וודאית ומותבינן לדעת התירוץ של תיובתא אבל הכא לא הי' האיסור ברור מכח גזירת הראשונים אלא הספק שלהם הי' אם יש לגזור אף במקום ב"ד הגדול שמא יש לנו כו' ועי' תשו' הרדב"ז (סי' י"ט) עכ"ל בקצרה] ותמה ממתני' דיבמות י"ג שלא נמנעו ישא כו' שהיו מודיעים להם ופרש"י וכש"כ באיסד"ר שאין המחמיר מחויב למחות ביד המיקל וז"ב עכ"ל. לא ידעתי מה ענינו לכאן ומה כוונתו בזה דלדבריו בטל מצות תוכחה כלל היכי שהב"ד טעה בהוראתו ואף שחכם שאסר כו' מ"מ צריך לשאול לו הטעם מהוראתו ולא אסרו רק לענין שמחויב לבטל דעתו בפני הב"ד שבימיו שלא להרהר אחריו וכדין ז"מ החולק על הוראת סנהדרין וכמו שדרשו אפילו יאמרו לך על שמא שהיא ימין. וכהא דר"ה כ"ה א' במתני' בהא דא"ל לר' יהושע שאם באנו לדון אחר ב"ד של ר"ג כו' לפי שהוא הי' הנשיא ובגמ' מייתי הא דר"ע אתם אפילו מוטעים דזה ג"כ רק לענין קביעת החודש ובהא דיבמות דהתם היו שני ב"ד ולא הכריעו זא"ז משום דב"ש הוי מחדדי טפי דהוי ס"ל דעדיף מרוב כיבמות (י"ד א') וע"ש בתוס' ד"ה ר"י וברכות בד' נ"ב וכמ"ש וכעירובין י"ג הללו אומרים הלכה כמותנו כו'. שפי' שנחלקו בזה גופא אי מחדדי עדיף מרובא ופשיטא דעמדו ג"כ למנין ולא הכריעו זא"ז לשיטתם דמחדדי עדיף. ורק בי"ח גזירות שנמנו ורבו ב"ש כפ"ק דשבת (י"ג ב') ובשו"ת רלב"ח סקכ"ח בשני ת"ח מחולקין דאין המאכיל רשאי להאכילו לאוסר משום לפני עור כמו בכוס יין לנזיר והפ"ח חולק דגבי הנזיר המושיט יודע שהיין אסור לו וה"ר מיבמות י"ד הא קמ"ל דאהבה וריעות נוהגין זב"ז וע"כ דמדינא לא צריך לאודיעו. ואין זה מוכרח דמשכחת בגוונא דליכא משום לפ"ע דהא לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין. ועי' שו"ת א"ז רמ"א (סי' קכ"ד) דהיכי שסוברים שמותרים הם אינם חשודים הם להאכיל לאחרים הנוהגין איסור וכמ"ש בצרות הבת שהיו מודיעים אותם כו' והארכתי בכ"ז במק"א:

ז) ומ"ש במה שהבאתי מא"ח סשמ"ג בקטן דצריך כפרה לכשיגדל אף שהוא ג"כ רק דרבנן מצד החינוך ומכש"כ דיותר יש להצריך כפרה היכי שעיקר החיוב עליו מדרבנן אם הי' נודע שיש בזה איסור דכיון דאפשר שיתברר מעצמו לכ"ע מבררינן גם בספד"ר דעדיף יותר מס"ס בדאורייתא לענין החיוב לברר כ"ע וכמש"ל. ומ"ש דהתם מיירי שעשה הקטן איסור דאורייתא. והא מ"מ החיוב בדאורייתא על הקטן מדרבנן ולא הוצרך לזה שום ראי' דמיירי רק בעבר עבירה דאורייתא ממ"ש מהרא"י דהא מבואר להדיא בחגיגה (ו' א') דכל היכי דגדול פטור מדאורייתא קטן לא מחנכינן לי' ורק יש לדחות למ"ש בזכ"י בחגיגה כ"ו תוס' ד"ה איזהו יע"ש ובלא"ה דהתם בחינוך הקטן לא הוה ג"כ בעצמו בר חינוך גם מדרבנן דאיהו לא עביד איסורא מידי רק דעל אביו מוטל לחנכו בדאורייתא מדרבנן כנזיר (כ"ט.) ולהתוס' שם הוי החינוך רק לקיים המצוה ולא להזהיר מלעבור דהא קטן או"נ איך ב"ד מצוין להפרישו. אלא דמ"מ איכא תקלה גם בקטן כמש"ש המ"א מסנהדרין נ"ה ב' כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנ' דחס עילוי' כיון דלאו בר עונשין. והיינו דאף דהוי בכלל שוגג משום שהוא קטן והוה מזיד דילי' כשוגג משום דלאו בני דיעה נינהו כשבת קנ"ג סוף ע"א ובפרש"י ריש ע"ב ובמתני' דריש חגיגה ד"ה חוץ מחש"ו וכדאמר בגמ' לקמן ב' ע"ב וכן לשון הרמב"ם (סוף המ"א הכ"ז) קטן שאכל כו' אין הב"ד מצוין להפרישו לפי שאינו בן דעת. ולכן גם מזיד שלו הוא שוגג משום דלאו בני דיעה נינהו ומחשב תקלה אף דלא הוי בר חיובא עד שנעשה ג"כ בר עונשין לי"ג שנה כדילפינן מקרא דאיש כי יעשה כו' ולא קטן כו' כרע"ב ותוי"ט סופ"ה דאבות ולהרא"ש בתשובה כלל (ט"ז סי' א') ובתשו' מוהרי"ל סנ"א דהוי הלמ"מ בכלל שיעורין כו' ולכן מ"מ צריך כפרה מצד דיש חיוב ע"ז לגבי גדול ואף שהקטן בעצמו לא נצטוה ע"ז היינו רק משום דהוא לאו בר דעה שאין לענשו ע"ז וממילא לא שייך עליו ג"כ הציווי ועדיף נמי משוגג דהרי פיתוי קטנה אונס הוא. אלא דאם הי' הקטן שוגג דגם בגדול לא הי' שייך תקלה בכה"ג לא מחשב תקלה גבי קטן ורק היכי שהוא מזיד דבגדול איכא תקלה ורק בקטן לא נצטוה ע"ז ולא הוזהר משום שהתורה חסה עליו שלא לענשו כיון שאינו בר דעת ואילו הי' נזהר הי' ממילא גם בר עונשין ומ"מ מחשב תקלה כשעשה. והכ"נ אמרינן כה"ג לר"נ בר"פ מי שהי' טמא במי שהי' בדרך רחוקה מיחס הוא דחייס עלי' רחמנא ואי עביד תבוא עליו ברכה. ור' ששת ס"ל מדחה דחיי' כטמא ומבואר בזה גם דעת הרמב"ם (סק"פ פ"ה ה"ז) בקטן שהגדיל בין שני פסחים שאם שחטו עליו בראשון פטור שתמה עליו הכ"מ הא קטן לאו בר חיובא הוא ולפי"ז ניחא לסוגיא דהכא דהוי בר מצות רק שלא נצטוה ע"ז דרחמנא חס עלוי' שלא להזהירו כדי שלא יהי' נענש ובאמת בשו"ת משכנות יעקב בסוף חלק אה"ע (סי' מ"ג) ושארי האחרונים הביאו מזה ראי' לדהרמב"ם שפוסק דפיתוי קטנה רצון שהוציא מכאן שזה הי' דעת הס"ד דפיתוי קטנה אונס ונדחה זה. וכן העלה ג"כ הבית מאיר באה"ע (סי' קע"ח ס"א) דרבא לשיטתי' דשוגגים הן משא"כ לדידן דהאיבעי' לא נפשטה כו' וע"ע בשו"ת חת"ס חאה"ע (ח"ב סי' קע"ב) שהרגיש ג"כ מסוגיא זו יע"ש לפי דרכו משש"ב. וע' לקמן סו"ב רש"י ד"ה ונימא כו' ועי' בספרי זכ"י יבמות (ס"א ע"ב) ובסוף הספר בחי' לכתובות (כ"ב א') ועי' ירו' יבמות (פב"ש ה"ב) מהו שתמאן ותיטול קנס בשפיתה אותה מקודם ואח"כ כינסה והרי באונס לא מפטר אם כונסה ע' כתובות ל"ט וע"ע בס' נחל איתן פ"כ מה' נערה הי"א ואכמ"ל:

ח) וע"ע בס' מאורי אור בחלק בן נון בחי' כתובות ט' שהעיר ג"כ בישוב שיטת הרמב"ם מסנהדרין נ"ה דמשמע דגם לאיסורא דעתם שלמה והתם נקט פיתוי ושמא תתפתה דסתם שהיא רודפת לא שייך בקטנה רק שנוחה להתפתות טפי מגדולה כו' יעש"ב. וע"ש במשכנות יעקב הנ"ל שהאריך ואף שהרגיש בעצמו לפי דרכו דלמסקנא דסנהדרין לא ממעט קרא רק מעונשין שזה סותר כמה סוגיות כיבמות ל"ג דאייתי שתי שערות בשבת דהו"ל זרות ושבת בהדדי דמפורש דאינו במל"ת מה"ת דאי רק משום דאינו בר עונשין אכתי איסור דאורייתא איכא וזרות קדים. וכ"כ התוס' ד"ה אלא מליקה כו' ושם ל"ד בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג דכולהו בהדי הדדי קאתי. וכן בהא דקטן דאו"נ דלמ"ד אין ב"ד מצוין להפרישו דכיון שמוזהר מה"ת נהי דחס רחמנא לענשו למה יניחוהו בתחלה לעבור עבירה יעש"ב. שצידד לתלות בפלוגתא דהני תנאי והניח בצע"ג. ואף שיסתרו פסקי הלכות זא"ז וע' בתוס' נזיר (כ"ח ב') שכ' דעל האב ליכא חיוב לחנכו בל"ת מהא דאין ב"ד מצוין להפרישו ול"כ שזה תלוי בפלוגתא דתנאי וע' תוס' שבועות (ג'.) ונזיר (נ"ז ב') דלר"ה דלא מקיש מקיף לניקף כו' ובר"נ פ"ג דמכות דמדמה קטן לעכו"ם. ובכריתות (ט"ז א') במשנה ואלו היו מחויבים בל"ת מדאורייתא רק מדאינו בר עונשין למה לא יתחייב בחינוך גם במידי דרבנן כחגיגה (ו'.) ואף שזה יש לדחות וכמ"ש בזכ"י במתני' ד"ה איזהו יעש"ב. וכן מהא דפטורין מראי' להתוס' דמיירי בקרבן ואף דאיכא נמי ל"ת דלא יראו פני ריקם. ואף דאין מזה הכרח דהיכי דליכא עשה ליכא לחייבינהו משום הלאו כמ"ש במקא"ח מכ"מ. אבל למש"ל בכוונת הש"ס אין הכרח כלל מזה ורק כיון דלאו בני דיעה נינהו דע"כ לממעטינהו מקרא דאיש ואשה שלא להזהיר עליהן ומ"מ במזיד הוי בר תקלה כמו בגדול בכה"ג וכנ"ל באורך. ואולם באלי' רבא להגר"א על משניות בנדה פ"ה מ"ה לפי דרכו אדרבה מסוגיא דשם להיפוך דפיתוי קטנה אונס הוא שהקשה דמאחר דמשני ר' יוסף בקטנה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מה הדר ופשיט רבא מקטן וניחא לי' דרבא סידר האי שינויא דקטנה דיחוי בעלמא הוא די"ל ואם בא עלי' א' מכל עריות דקתני היינו חוץ מבהמה דקטנה לאו מזידה היא כדאמרינן בעלמא פיתוי קטנה אונס הוא וא"נ מדעתה עשתה היא כמפותה והוי אונס והיינו דפשיט מקטן דקתני בהדיא ונסקלת על ידו כו' יעש"ב בדבריו. ואין להאריך כאן יותר בפרט זה שדשו רבים:

ט) ובמה שכתבתי מר' אשי דאכפי' לרפרם לשלם לפרש"י ששרף שטר בילדותו וכ' דהוא להיפוך מדאכפי' לרפרם. וז"א דהאי כפי' היינו בדברים כתו' (ב"ב ח' ב') וע"ש ומסתמא הודה לו ג"כ ר"א דאל"כ תקשי' ארפרם כיון דאינו מחויב אפילו לצי"ש מצד כפרה איך הי' שייך לכופו וע"ש בשמ"ק שכ' באופן אחר יע"ש ומיהו אינו מוכרח כ"כ כדמצינו בב"מ (פג.) דינא הכי א"ל ארחות צדיקים תשמור לפמה"ד יע"ש:

י) ובמה שכתבתי מנזיר כ"ג בנתכוון לאיסור וע"ז כתב דהתם איסורא דאורייתא. וזה ג"כ למה שכתבתי דבאיסור דרבנן כשיתברר מעצמו צריך לחוש לכתחלה ומכש"כ כשסמך על הרוב והי' ג"כ איסור. וכן במה שהזכרתי מהס' מנחת עני לא הי' כוונתי לסייע כל דהוא כיון שבספרו לא הזכיר שום ראי' לדבריו רק להראות שאין זה פשוט כ"כ בעיני כל דלהמחבר הנ"ל פשוט דצריך כפרה והיינו ג"כ בנ"ד דצריך לברר באיסור דרבנן. גם במיעוט היכי שיתברר מעצמו:

יא) ועל מ"ש מפמ"א במצא אחד מח"י טריפות דאי לאו דא"צ לברר הי' מחויב כפרה שהשיב משבועות י"ח כיון דמדרבנן אסור לאו אונס הוא. ועדיין אף שלא הי' אונס כיון דהוא רק מיעוטא אינו אסור רק מדרבנן וע"כ מוכרח דגם בדרבנן צריך כפרה. ולפי דרכו הי"ל להעיר גם מתוס' שבת (ד' א') בהא דהתירו לו לרדות דכיון דמניח משום דאנוס מאיסורא דחכמים לא מחייב ג"כ סקילה. ופשיטא דאם אסור מדרבנן לא מחשב אונס: יב) ומה שכתב במה שכתבתי מפסחים ד' דגם בדרבנן שאפשר לברר האיסור בלא טרחה מבררינן דא"כ תיקשי לדעת פסקי מהרא"י דסמכינן אס"ס אף היכי דאפשר לברורי ע"י טרחה וממילא ה"ה בספד"ר ואיכא לברורי דלא מטרחינן לי' וא"כ מה מיבעי' לי' עכ"ל. ובאמת מבואר גם בלשון השואל בתשו' הרשב"א (סי' ת"א) וכ"כ הפר"ח בקו' הספיקות דחד ספק בדרבנן וס"ס בדאורייתא דין אחד להם ובפרט להרמב"ם דס"ס לקולא דספק הראשון רק מדרבנן וא"כ הוה ספד"ר. אבל לא ידעתי על מה סובב התחלת דהא המהרא"י בפסקיו וכן דעת הרב בסוף דיני ס"ס וכמו שהביא בד"מ מספקי מהרא"י וכמ"ש בש"ך מיירי ע"י טרחה דדמי ממש להא דפסחים. ויעי' בפמ"ג בדיני ס"ס בש"ד על הש"ך אות ל"ה. ומיהו בדיקה שע"י טורח כי הכא הרב מיקל אבל שאלה בעלמא צריך כמו בריש פסחים לישיילי' כו' יע"ש. ובחו"ד בבית הספק וע' בתיבת גומא מהפמ"ג בפרשת מסעי בספק דרבנן שיש לברורי ע"י טורח יש בו מהספק כי היכי דאיכא לברורי בקל פשיטא דמבררינן בספד"ר כו' יע"ש באורך ובכ"מ בספרו ובסוף הס' בחקירה ד' בד"ה ואפילו כו' באיכא לברורי בקל ע"י דיבור מבררינן שכ' בפ"מ שיש לספק אי מה"ת צריך או מדרבנן ומ"ש שמשמע מדהרא"ש כדברי מהרא"י מדכתב ולא איפשטא הך איבעי' ויראה שיכול לבטל והוה ספד"ר ואזלינן לקולא וכן פוסק הרמב"ם להקל א"כ מוכח משם דא"צ לברר האיסור עכ"ל. ואין זה ענין לדברי דעכ"פ להרא"ש דמספקא לי' אי חזקתו בדוק והוה ספיקא דדינא פשיטא שצריך לשאלו ולא היקל היכי דביטלו רק בבדיקה דהוה טרחה. ומלשון הרי"צ גיאות שחזקתו בדוק ולא כתב שהשוכר יבטלנו נראה דאף למאי דאיפשט דחזקתו בדוק צריך לשאלו והרי הרא"ש מסייע להדיא ומתוך דברי הר"י משמע אפילו חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשואלו וכ"כ הרי"צ גיאות בא"י אם הוא בדוק צריך לשאלו כו'. ועי' בשו"ת שב יעקב חא"ח (סי' ה') שה"ר מסוגיא דהכא שכ' הרא"ש ולא איפשטא האיבעי' והוה ספד"ר וכן פוסק בטור ובשו"ע וא"כ סמכינן לכתחלה אספד"ר אף דיכול לבדוק ויצא מס' אפ"ה כדי שלא להטריח כמבואר באיבעי' סמכינן אספד"ר ומקילין כו' עכ"ל. וע' בחי' מהר"מ חלואה לפסחים דאפילו ביטול דהוה דרבנן כיון דאפשר למיבדקי' בדקינן לי' דוודאי ליכא למ"ד דבית בי"ד בחזקת שאינו בדוק אלא דמיבעי' לי' אי חזקתו בדוק כו' ומאי קא מיבעי' לי' כיון דספד"ר לקולא אלא ש"מ כיון דאפשר למיקם עלה דמילתא כו' בספיקא צריך בדיקה וכן בכל ספד"ר או ס"ס בדאורייתא כל שאפשר לעמוד על בוריו ש"ד אין מתירין עד שיעמדו עליו עכ"ל:

יג) ועי' בשו"ת מנחת עני חאו"ח (סי' י"ט) שתמה על הרא"ש שכ' ומתוך דהר"י שהרי זה מוכרח גם מסוגית הש"ס דאמר למאי נ"מ לשיילי' ולא מיבעי' לי' אם צריך לשאלו וע"כ דאף אי חזקתו בדוק צריך שאלה בדאיתי' קמן ומכ"ש כיון דלא איפשטא האיבעי' דמיקל בביטול משום ספד"ר ודאי דצריך שאלה כיון דאיכא לברורי. וע"ש (באות ב') שתמה על פי' הר"ן להתוס' ע"ב בד"ה לאו משום דחזקתו בדוק דנהי דבעי שאלה מ"מ סגי בעדות אשה או קטן או נימא דחזקתו בדוק וא"כ אכתי הומ"ל הנ"מ אי נשים וקטנים אומרים דבדק אימא דמבע"ל אי חזקתו בדוק וסגי בקטן ואשה ועבד דשוב א"צ לשיילי' או אין חזקתו בדוק ובעי שאלה לגדול ומזה כ' דהתוס' ס"ל בפי' הקושי' מאי נ"מ בהאיבעי' אי חזקתו בדוק כיון שיוכל לתקן בקל לשאול לגדול. וכבר הקדימו האו"ח לפסחים להקשות על שיטת הר"נ והפר"ח ושהב"ח כ' לפרש בענין אחר הא דקאמר למאי נ"מ ויתיישב קו' הנ"ל ודבריו דחוקים. וע"ש שכ' על הר"נ שאין פירושו מכריח שכן הדין די"ל דה"ד מנ"מ לישיילי' הכ"פ מנ"מ בבעי' זו דמספקא לך הלא כיון דספק הוא נשיילי' להוציא מידי ספק. גם ראייתו מפ"ק דחולין יל"ד דדוקא שחיטה דאורייתא צריך למשיילי' ולא בבדיקה דרבנן. אכן מדהתוס' מוכח דכן הדין אף למאי דפשיט תניתוה הכל נאמנין כו' ואור"י דמיירי כשהבעה"ב בעיר אף דחזקתו בדוק כיון דאיתי' בעיר צריך לישאל הימינו כו' וכ"ה הרא"ש ומתוך דהר"י משמע כו' אבל ממאי דקאמר תלמודא למנ"מ לישיילי' איכא לדחויי כו' יע"ש עוד על קושית הב"י מבהמה כו' דהתם חזקת כשרותה ממילא משא"כ בבית בדוק דאפשר ע"י סיבה שלא בדקו לכך צריך לשאול ומטע"ז בשוחט דחזקת מומחין ע"י לימוד יעש"ב. ודהב"ח בכוונת הגמ' למנ"מ לישיילי' קשה לכוין דהרי זה בעצמו להר"י הבריי' באה לאשמעינן דא"צ לשאלו ומה מתמה על בעל האיבעי' וכבר דחה הפר"ח דהב"ח שאין זו שיטת התלמוד. ויש לבאר דהרא"ש בדרך יותר מרוח ואכמ"ל. ועכ"פ כבר נכלל כל דברי המנחת עני בדהב"ח ורק מה שהוסיף ליישב בזה שיטת הרמב"ם בדברים דחוקין ודחויין מעצמן במה שלא הביא דין זה דשמעתין דמוכח דבדאיתא קמן צריך לשאלנו וכמו שהוכיח הר"נ מה"ד למנ"מ לישיילי' ואימא דהיא גופי' קמבעי' לי' אי צריך לשאלו א"ו דאף אי נימא חזקתו בדוק צריך לשאלו כיון דאפשר לברורי' יעש"ב. ואף שאין זה שאלה מה שלא הזכירו שסובר כיון דהוא פשוט ג"כ לבעל האיבעי' דגם בחזקתו בדוק צריך לשאלו והאיבעי' קאי בליתי' קמן לישיילי' וכדמשני נמי בחולין (ב' ע"ב) כה"ג ושם (ג' ע"ב) ולא הוצרך לבאר זה דהא בכ"מ דאיכא לברורי מבררינן ואפילו ברוב' דעדיף מחזקה ברמ"א שמ"ה וע' בספרי זכ"י בפסחים ט"ב בדפי הס' (כ"ט ע"ג) מש"ש ע"ד הפוסקים ובחי' לברכות כז"א משש"ב. ועכ"פ לדהב"ח גם להרא"ש הוא כפשטות הסוגיא רק שהביא דהתוס' שמפורש יותר דצריך לשאלו ואפילו באיכא חזקה דהוה דאורייתא וכמ"ש ג"כ במנ"ע הנ"ל דמכש"כ בספד"ר בלא חזקה שהוא רק משום דתולין בצד הקל כמ"ד בב' קופות כו' שאני אומר כו' יעש"ב בדברים הנאמרים לפלפולא בעלמא בטעם ספד"ר לקולא ומ"מ מסיק דצריך שאלה משום דאפשר בשאלה הוי חזקה כמאן דליתא והדר הו"ל ספד"ר באתחזק דל"א ספד"ר להקל יעש"ב ובסו"ס מ"ה מ"ש לחלק לענין ס' ערלה ואין כדאי להאריך בכאלה בלי יסוד. ובאמת הר"נ כ' דאי איתא למשכיר קמן שיילינן לי' כדכתיבנא (והיינו במש"ל דלא נפק"ל מידי דאפילו חזקתו בדוק כל היכי דאפשר לברורי מבררינן) וכן פסק הרמב"ם פ"ב מחומ"צ ונראה שהבין דגם בהא דשיילינן לי' מבואר כן ברמב"ם ואף להסברא דחזקתו בדוק ממ"ש המשכיר בית לחבירו בי"ד ה"ז בחזקת בדוק וא"צ לבדוק דמשמע דאף דחזקתו בדוק ולאו משום ספק מ"מ רק בדיקה א"צ ומ"מ צריך למשיילי' וקו' הב"י הנ"ל מבהמה דסמכינן אחזקה לענין ח"י טריפות אינו מובן דהא לא מיבעי' לי' רק על אמירה ולא שיהי' צריך לחזור ולבדוק דאיכא טרחה וכמו שמחלק הפר"ח לאו"ח סתל"ז וכן פסק לדינא במנח"י כלל נ"ט סק"ח וע' בשו"ת ברית אברהם חאו"ח סל"ד (אות ג') דבדאיכא טרחה לא מקרי איכא לברורי יע"ש בחאה"ע (סי' כ"ב אות ה') ועכ"פ אין מקום לסברת הב"ח בין רובא דתלוי במעשה כיון דהוא רוב גמור מדאורייתא:

ועי' בשו"ת שיבת ציון (סי' כ"ט) שהאריך לבאר דהב"י או"ח (סי' תל"ז) בהשוכר בית בי"ד חזרתו בדוק ומ"מ אם המשכיר בעיר צריך לשאלו כפסחים ד"א דמ"ש מבהמה דלא בדקינן אחר ח"י טריפות וכ' לבאר באורך דבשניהם הוי חזקה מכח רובא אלא דמ"מ איך מדמה בירור דשוכר בית בי"ד שאין בו טרחה רק דיבור בעלמא לבדיקת ח"י טריפות וכ"מ מהראב"ן שהביא הב"ח דאף לדידן אם השוחט לפנינו צריך לבדוק אם יודע ה' שחיטה וכשאינו לפנינו אוכלין משחיטתו בלי בדיקה ולא מטרחינן למרדף אחריו ומתרץ ג"כ קושית המלחמות ור"נ נגד שיטת הרז"ה דאף אי השוחט לפנינו א"צ לבודקו וסמכינן ארמ"א שמ"ה מה"ד למנ"מ לשייליה דהשוכר א"צ לשאול רק אם בדק ליל י"ד אבל בשוחט דיש קצת טרחה לבודקו אם יודע כל הלכות שחיטה ועי"ש (בסי' ל') משש"ב. ועי' במל"מ בפ"ד מבכורות בהא דעירובין לא"ב ודלמא לא שקיל מיניה דאף דספד"ר לקולא ביכול להתברר לא חשיב ספק כמ"ש הראשונים כו' יעש"ב. והיינו בדלא צריך רק לשייליה דליכא טרחה וכהא דהתם בעירובין. ועי' בשעה"מ ה' מקוואות (כלל ג') שהאריך על המל"מ דהא לענין ס"ס בדאורייתא סמכינן אפילו היכי דא"א שיתברר וה"ה בספד"ר וגם דספק חסרון ידיעה גרע טפי דנא חשיב נמי ס"ס. ומיהו בעיקר דינו דהיכא דהשליח כאן שיילינן ליה ולכ"ע ל"א ספד"ר להקל וכהא דפסחים במשכיר בית בי"ד ותמה ג"כ על הב"י וב"ח שהקשו מבהמה וכמ"ש הפ"ח דבהמה איכא טרחה ומסיק באריכות דספדרל"ק ובס"ס דהיכי דאפשר שיתברר ע"י טרחה אזלינן לקולא דא"צ לברר לכ"ע ועי' בשו"ת מוצל מאש (סי' י"ג) ואולם בתוס' עירובין ה"ב ד"ה וספק דבריהם ואמאי הא ספק דבריהם לקולא הא אפשר לצמצם ולברר דהתם תרי צדדים להקל יש כו' וא"כ כבר הוי כס"ס להקל כו' ועי' תוס' חולין (כ"ח ע"ב) ד"ה לפי דלעולם אפשר לברר ולמדוד בצמצום על ידי טורח אבל לא הטריחוהו חכמים למדוד מספק כו' ומבואר יותר בתו' בכורות (י"ז ב') ד"ה אפשר לצמצם כו': יד) שוב ראיתי בהגהות שבסוף ס' יד מלאכי שהביא התוס' דעירובין דהיכי דליכא ס"ס אפי בדרבנן צריך לברר אף דאיכא טרחה וגם מתשו' תשב"ץ ח"א (סימן קס"ה) שלא הקילו בדבר שהוא מדרבנן אלא בספיקות דאזלינן בהו לקולא כיון שא"א לעמוד על בוריו הלכו א בו לקולא אבל מה שאפשר לעמוד על בוריו וכש"כ שבשעורין בדבר שאפשר למדוד ולעמוד על שיעורו אפילו בדבר שהוא מד"ס לא הקילו ובפירוש אמרו בפגה"נ לא תזלזל בשיעורין דרבנן עכ"ל. ותמהני על הגהות שבסו"ס י"מ שלא הזכיר מסוגיא דפסחים דביש טרחה אפילו בספק דדבריהם א"צ לברר והתו' דנקטו ס"ס הוא לרווחא דמלתא ועי' בחי' מהר"מ חלואה פסחים (ק"ח.) השתא דאתמר הכי כו' כלהו בעי היסבה ואף ע"ג דבדרבנן הוא והולל"מ ספיקא לקולא כיון דאפשר בלא טרחה ובלא הוצאה ש"ד דמהיות טוב א"ת רע עכ"ל ובר"נ פ"ה דפסחים (סוף רנ"א ע"ב) בענין הסיבה אע"ג דבעלמא ספד"ר להקל הכא כיון דלאו מלתא דטרחה הוא עבדינן לרווחא דמלתא. וכן פרש"י. וע' בס' פחד יצחק בערך ספיקא (בדף ס"ו ע"ב) משש"ב וע' בבינת אדם בשער רוב וחזקה (אות ט') שהאריך לחלק והעלה דבדבר שראינו בעינינו שהוא כך לעולם הוא בחזקתו ולא חיישינן כלל למקרה שמא נשתנה ולכך לא צריך שום בדיקה אפילו בלא טורח כלל. אבל בדבר שאנו סומכין על רוח"ז שמסתמא הוא כך צריך בדיקה לכתחלה אם אין בו טורח כו' יעש"ב. ועי' בשו"מ תלתאה (ח"א סי' י"ג) שכתב בפשיטות על מ"ש הב"י בהא דאבוה דשמואל עביד לברתיה מקוואות כו' ובלא"ה ל"ק דנהי דבסד"ר להקל אבל עכ"פ אי יכול לתקן בודאי מתקנינן כו' יע"ש. ובשו"ת מהר"ש שפירא להלכות פסח (סו"ס ג') במה שהאריך ובמ"ש וגם דגבי בדיקה דמורה היתר כמ"ש התוס' בסוגיין דבלא"ה אין סברא להחמיר טפי מבטבל דאורייתא אבל בשאר אסד"ר בכל גווני שיש בו צד היתר עפ"י הדין לא מצינו בכל הש"ס שיהיה צריך לברר ולשאול והעלה להקל נגד האחרונים יעש"ב שלא זכר מכל הסוגיות הנ"ל. וע"ש בחי' לפסחים בד"ה בעי מיני' כו' וגם נ' דבכה"ג הו"ל תרי דרבנן למ"ש התוס' פסחים (ל') ד"ה לישהינהו כו' דהרי הכא האיסור דרבנן ומה שצריך לברר איסורו הוא ג"כ דרבנן כדמוכח בתוס' בסוגיין ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק כו' דלהכי מהני אמירתו כו' וביו"ד (סי' א') בהא דלא סמכינן אחזקה באיכא לברורי הוא מדרבנן גרידא אבל מדאורייתא סמכינן אחזקה לעולם. ומאי קאמר למנ"מ לישייליה אימא דבדיקת חמץ א"צ לשאליה גם כשהוא לפנינו ועב"ח (סתל"ז) ורק לר"ן ז"ל לשיטתו הוי בדיקת חמץ דאורייתא כשיטת רש"י והארכתי לפלפל בחי' ואכמ"ל בכ"ז ועי' בשו"ת ברית אברהם חא"ח (סי' כ"ב וכ"ג) שהאריך לפלפל והאריך להלכה דבחזקתו בדוק א"צ לשואלי'. וע' בס' ברכת אברהם בחי' לפסחים מ"ש ע"ד הר"נ להוכיח בדרך פלפול דמוכרח דע"כ צריך לשאול לבעליו גם אם הוא חזקת בדוק והרבה יש להאריך ואין רצוני להכנס בזה בפלפולים:

טו) ומ"ש כ"ת דאין ראיה מבדיקת חמץ מהא דמספק"ל אי צריך לברר להה"מ פ"ב מחמץ בשם הרא"ה דבדיקת חמץ שתחלתה באה על הספק החמירו בספיקה יותר מבשאר ספיקות דבריהם. ועי' בשו"ת תפארת צבי חיו"ד (סו"ס ס"ח) בספד"ר היכי דאיכא לברורי דלא מקלינן ובסוף תשו' מים עמוקים האריך עשיית מעשה או בירור בעלמא (ולא מצאתי מקומו) ובמ"א (סי' תל"ז) משום דיש חז"א שואלין דהתם יש חזקת בדוק לכן ס"ד להקל אבל לא משום ספד"ר וגם מש"כ הואיל ונתקן על הספק מחמירין לאו כללא הוא בכ"מ דהא בדמאי שנתקן ג"כ על הספק וע' בלח"מ ה' חמץ דאף שם אין מחמירין רק בקביעות וע"ע בס' אמרי צרופה לפסחים (ט') סוה"ד טעמא דחזינא כו' דיל"ד להה"מ לפ"ז לא מקשי ממגורה דספק מוציא מידי ודאי דשאני חמץ דהחמירו אף בספיקא מכ"ש בוודאי. ועי' בספרי זכ"י לפסחים (ט"ו ע"ב) בד"ה והנה שיטת רש"י כו' שהארכתי בדהה"מ וע"ש בסוף מכתבי שהערותי מזה ועי' בשו"ת מוהר"נ יפה (סט"ו) בחאו"ח והמעיין בספרי בזה ימצא סתירת הרבה דבריו מעצמן ואכ"מ ועכ"פ אין זה נוגע לענין שאלה ורק לענין האיבעי' בבדיקה דהיא טרחה. וע' בשעה"מ ה' מקוואות (כלל א') כיון דבדיקת חמץ מדרבנן אף אי אין חזקתו בדוק מ"מ הו"ל ספדרל"ק בשלמא להה"מ פ"ב מחומ"צ כיון דתחילתה ספק החמירו יותר משאר ספיקות ניחא. אך לראב"ד ומאור והטור ושאר פוסקים החולקים קשה. וע"כ כש"ך דבאתחזק איסורא ל"א ספדרל"ק (וע"ש במ"א שהכריע בסתל"ז מתשו' ריב"ש דבית שמשתמשין בו חמץ הוי אתחזק ועי' אחרונים). וגם להמ"מ והמל"מ פ"ד מבכורות דל"א ספדרל"ק אלא בנעשה כבר המתירו ובספק לא בדק הוה כספק אם הונח העירוב כו' (וע' בכורות כ' ע"א ברוב התלוי במעשה ובאה"ע סל"ח). וכ"ז לענין בדיקה דל"א ספד"ר בכה"ג אבל באמירה דליכא טרחה אין לחלק דבכ"מ צריך לברר. וע' בשו"ת נחלה לישראל (סי' ח') משש"ב מדר"נ ורמב"ן פ"ק דחולין דצריך לבדוק להשוחט דהוי מיעוט המצוי או חז"א מוכח דבלא"ה א"צ לברר ברובא אף בקל וכן בס"ס או בסד"ר והא דריש פסחים דגם שם איכא חזקת חמץ ולהסוברים דספדרל"ק אף באתחזק י"ל דע"י הגלגול נעשה לדרבנן כש"ך בדיני ס"ס (אות י"ט) או להה"מ דעיקר נתקן על הספק יע"ש שדבריו נסתרים לכל מעיין. וגם בעיקר דבריו שה"ר מר"ן ורמב"ן בשוחט שצריך לבדקו כבר הבאתי דברי השיבת ציון שדחה דל"ד דשם איכא טרחה לשאול לו כל דיני שו"ב יע"ש. והנה כבר הארכתי ביותר לכ"ת להזכיר כל דברי האחרונים המדברים בזה אשר יראה כל מעיין מה שיש לדון בסתירת דבריהם מכ"מ שהזכרנו למעלה ומה שיש לחלק בכ"ז. ובזה אחתום את מכתבי. ואו"ש לו ולכל אשר אתו ממני הכותב בטרדה רבה הדו"ש ושלום תורתו אוהבו באמת המכבדו ומוקירו כערכו הרב:

יוסף זכרי' שטערן החופ"ק שאוול מחבר ס' זכר יהוסף וכו':

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה