בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן לג
הרים ישאו שלום וברכה וחיים ארוכים לכבוד יד"נ ה"ה הרב האי גאון המפורסם בקצוי ארץ חכם חרשים סיני ועוקר הרים הנשר הגדול גזר הקודש נ"י פ"ה עה"י שלשלת היוחסין צדיק ונשגב כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א אבד"ק שואוול בעהמ"ס זכר יהוסף כו':
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. א) ידיד ד'. מכתב כבוד גאונו קבלתי לנכון זה זמן כביר אולם מאשר מאז עד היום הייתי טרוד בפעלי לא יכולתי להאציל לי זמן להשיב מפני הכבוד אשר אקוה כי לזאת יסלח לי כ"ג. אולם לא יכלתי עוד להתאפק מלדרוש בשלומו הטוב ובשלום תורתו הטהורה וידעתי אשר כמים הפנים לפנים לזאת הנני לבשרו משלומי הטוב ומשלום תורתי בעזרת רוכב שמים ואני תפלה להקשיב מכ"ג כזאת וכזאת גם הנני להודיעהו אשר עשיתי כמצותו וכתבתי לחמיו הגאון שליט"א אבד"ק ראזינאי שישלח לי העתק מהלבנון וכתב לי תשובה אשר אין לו הלבנון רק מה שיש בזכרונו ע"ד הפלפול להלכה למעשה וגם הוסיף בזה הערה נכבדה אחרי אשר האריך למעניתו לאסור אתרוגי קארפו בטוב טעם ודעת וז"ל ורק מה שהנני נבוך בשנה הזאת שנת השמיטה ושנינו בפ"י מה' דשביעית אין מוציאין פירות שביעית מארץ לח"ל ולפ"ד המבי"ט ובנו מהרי"ט דשביעית נוהגת בשל גוי והגאון החסיד בעל השלה"ק החמיר מאוד בזה כדבריהם ראוי להתעורר בדבר הוצאתם מא"י לחו"ל ב' הולכתם ממקום למקום. ג' שביעית תופס דמיו ד' ואין עושין סחורה בפירות שביעית. ה' בשהקונה ינהג בהם כבכל שנה וירקחם ויעברו עליהם זמן הביעור. ו' שאין מוכרין פירות שביעית במנין וכדומה להמעיין בזה בסוגית הש"ס בפסחים ובסוכה. ואמנם כי רוב חכמי ארץ ישראל שבאותו הדור הסכימו לדעת מרן הב"י ובס' פאת השלחן האריך בזה כו' ע"כ לשונו הזהב. והאריך בזה בפלפול נחמד ונעים שאין בזה שום חשש שביעית ומפני האריכות לא העתקתיו ואני כשפניתי מעט מעסקי עניתיו כיד ד' הטובה עלי ולא השגתי עוד תשובתו בזה. ועתה הנני להעריך לפני כ"ג אשר בעזה"י עלה במצודת שכלי לפלפל בדברי כת"ר הקדושים ולהצדיק נפשי מהשגותיו הנכבדות כי אתענג לשעשע באהבת תורה עם כ"ג ואתו הסליחה אשר אטריחו עוד בענין זה כי הכרתי ענותו תרבני ואינו ח"ו לקנתר רק להשתעשע עמו:
ב) מה שכתב כבוד גאונו (באות א') להשיג עלי וז"ל במה שכתבתי לדקדק בלשונו שכתב דזה חששא רחוקה שהמוכר לישראל יהיה גזלן כו' וע"ז השיב דהרוב הוי דאבותיו או מוכריו גזלוהו דלגבי דידהו הוי ספק השקול והביא בשם הפ"י דהוי מיעוטא דמיעוטא גזלנין ועדיין לא ביאר שום סברא לחוש יותר על אבותיו שגזלוהו והניחו לו בירושה ממה שיש לחוש על העובד כוכבים המוכר לישראל כו' עכד"ק. לפע"ד הסברא פשוטה דכיון דיש ספק מי גזל אם המוכר הכותי בעצמו או אביו או זקנו עד אלף דור ונפל הספק בינו ובין אבותיו הרבים עד אלף א"כ הסברא יותר דהגזל נצמח מהרוב דהוא אבותיו והוי אצל המוכר רק ספק גזל משנאמר דהמוכר בעצמו גזלו והוי ודאי גזל אצלו. דהמוכר הוי רק מיעוטא דמיעוטא נגד אבותיו הרבים ולזה גם ר"מ לא חייש כדאמרינן בע"ז (דף ל"ד) ואף לשיטת המרדכי (בפ' הזרוע תשל"ז) שס"ל דלא מקרי מיעוטא דמיעוטא מה שהוא בתכלית המיעוט רק דומיא דגבינות בית אונקיא יע"ש. ה"ה בנ"ד ג"כ הרוב אין גזלנין ובהמיעוט גזלנין מסייע דהוי רק ספק גזל אצל המוכר וא"כ הוא דומה לגבינת בית אונקיא ולא חיישינן לי' כלל אליבא דכ"ע:
ג) ומה שהשיג כ"ג שם למה הוצרכתי לומר דהוי ספק השקול לגבי אבותיו לחוד כיון דעיקר תירוצי דלגבי האוונכרי לגזוז בעצמם לעשות הספק בידים אסור אבל לגבי העובד כוכבים המוכר הוי רק ספק גזל. כלומר וא"כ אף אם נימא דרובא גזלנין מ"מ לגבי המוכר הוי רק ספק גזל דמותר לעובד כוכבים ולדידן מותר כשגוזז המוכר הכותי כיון דלגבי הנכרי המוכר רק מיעוטא עכד"ק. נלפע"ד דהוכרחתי לומר דהוי ספק השקול אם הוא גזל כלל דאם נימא דהוי רובא גזל רק דלגבי המוכר הוי מיעוטא אז לגבי המוכר לא מקרי ספק גזל רק ודאי גזל משום הרוב ונעבדה בו עבירת הגזל בשביל שגזזו. ואף דהרב הפמ"ג בריש שער התערובות (חקירה ג') העלה דלא אזלינן בנכרי בתר רוב וכ"כ בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' קי"ט) וכבר קדמם בזה הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תקמ"ז) יע"ש. מ"מ בנ"ד כ"ע מודים דאזלינן בתר רוב כיון דהוא לחומרא וכמ"ש בנו"ב (מהד"ת חאה"ע סי' מ"ב) דהא דלא אזלינן בב"נ בתר רוב דוקא להקל אבל להחמיר בוודאי אזלינן בתר רוב דלא עדיפא מישראל יע"ש. ואף שכ"ג הביא (באות ו') דברי שו"ת ברית אברהם (חיו"ד רסי' כ"ד) שהעלה דלהחמיר לא מהני רובא אצל ב"נ אשתמטתי' להרב ברית אברהם במחכת"ר דברי הנוב"י שהבאתי ודבריו מוכרחים מסנהדרין (דף נ"ח) יע"ש וא"כ בנ"ד הוי אצל המוכר הכותי מצד הרוב וודאי גזל מ"ה הוכרחתי לומר דהוי ספק השקול אם הוא גזל כלל ולהצד דהוי גזל יש רוב דאבותיו גזלוהו ומ"ה לא חיישינן למיעוטא דשמא גזלו המוכר בעצמו והוי רק מיעוטא דמיעוטא ובפרט לשיטת הפ"י שהבאתי:
ד) ומה שהשיג כ"ג שם וז"ל ודהפ"י שאין לחוש רק משום חומרא בעלמא ע"כ דמיירי גם על השדות שיש להם בירושה מאבותיהם ע"כ לשונו הזהב. לא זכיתי להבין הלא הפ"י כ' זאת על אוונכרי דהוי רק מיעוטא דמיעוטא גזלנין ואני ג"כ מיירי מאוונכרי וא"ש סברתי:
ה) ומה שכתב כ"ג שם להשיג וז"ל ואולם בעיקר יסוד דבריו דלפמ"ש התיבת גומא (פ' נח) כו' וכ' דבס' גזל דמותר לישראל ואי הוה אסור לעובד כוכבים קשה מי איכא מידי דבזה לא שייך סברת הר"ן בסנהדרין דדין גזל ישנו גם בישראל ולא הבנתי דמ"ש ס' גזל מכל הספיקות דשרי מה"ת לישראל דלא שייך בס' מי איכא מידי כיון דמ"מ גוף האיסור נאמר לגבי' וכיון דודאי גזל ישנו גם בישראל דממילא בספק גזל לא גרע משאר ספיקות וכה"ג כתבו לענין שיעורין דלא ניתנו לב"נ דהיינו כיון דסתם אכילה בכ"ש רק הלמ"מ דלעונשין אין חייבין אלא בכזית וכמ"ש המל"מ בה' חמץ (פ"א ה"ז) כו' עכ"ל. ולפע"ד אינו השגה. דהנה בחולין (דף ל"ג) הקשו התוס' בד"ה אחד על הא דאמרינן שיעורין לב"י נאמר ולא לב"נ הא מי איכא מידי וכו'. ותירצו דאף דכותי אסור במשהו בשר וגיד ועצם וישראל לא מתסר אלא בכזית הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת עכ"ל. וכוונתם דכל דאסור עכ"פ אף דאינו לוקה לא שייך בי' מי איכא מידי דלישראל שרי. לפי"ז נלפע"ד לדחות מ"ש הפמ"ג ביו"ד (סי' ס"ב) בשם הרב מהר"ר יעקב דאבמה"מ ח"ש מותר משום דהטעם דח"ש אסור משום חזי לאצטרופי ואבמה"ח בחלקו בחוץ פטור לא שייך הטעם דח"ש יע"ש. ואף דדפח"ח אולם דבריו אינם להלכה דא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא מי איכא מידי ולדבריו לא שייך תירוץ התוס' דהא באמה"ח גם ח"ש מותר ויעי' ברמב"ם בה' מלכים (פרק ט') שכ' ג"כ דלא ניתנו שיעורין בב"נ. אע"כ דלא כדבריו. וגם באמה"ח ח"ש אסור מה"ת. לפי"ז א"ש בכל הספיקות אף דבישראל מותר מה"ת ובב"נ אסור מה"ת מ"מ כיון דעכ"פ ספיקא דאורייתא עכ"פ מדרבנן להחמיר שוב לא שייך בי' מי איכא מידי דלישראל שרי כיון דעכ"פ אסור מדרבנן כעין תירוץ התוס' הנ"ל. ואין לדחות דזה דוקא בח"ש שאסור מה"ת אבל באיסור דרבנן דקיל לא ז"א דמצינו דאיסור דרבנן חמיר מח"ש דשבועה חלה על ח"ש מדלא הוה מושבע ועומד מהר סיני עליו. אולם על איסור דרבנן אין שבועה חלה מדהוה מושבע ועומד עליו מלא תסור וכמ"ש ביו"ד (סי' רל"ט ס"ו) יע"ש בש"ך סק"ך בשם תשובת מהרלב"ח (סי' ק"ג) לדעת הר"ן יע"ש, וא"כ א"ש דבכל הספיקות אף דמותר מה"ת אצל ישראל מ"מ מדאסור עכ"פ מדרבנן לא שייך בי' מי איכא מידי דלישראל שרי והוא כ"ש מח"ש שאסור שכ' התוס' אבל לענין גזל דכבר העלו האחרונים דס' גזל התירה התורה מקרא דמי בעל דברים דיליף מיני' הממע"ה. וכמ"ש בקונטרסי (אות פ"ג) וגם מדרבנן מותר ס' גזל ולא החמירו בזה ואפשר שטעמו עפ"י מה שכייל בט"ז ביו"ד (סי' קי"ז) ובח"מ (סי' ב') דמה שהתירה התורה בפירוש לא יכלו חכמים לאסור והוא כעין מ"ש התוס' בב"מ (דף ס"ד ע"ב) וכיון דבס' גזל מותר גם מדרבנן הדרא הקושי' מי איכא מידי דלישראל שרי כו' דבזה לא שייך סברת הר"ן בסנהדרין דדין גזל ישנו בישראל דהא ס' גזל לא שייך כלל בישראל ושרי אף מדרבנן אע"כ דגם בב"נ מותר ס' גזל וא"ש תירוצי על קושית הט"ז על הלבוש מאונכרי וכעת מצאתי עוד כתירוצי דבאוונכרי הוה ס' גזל בנוב"י (מהד"ת חאו"ח סי' קל"ג):
ו) אולם לכאורה נוכל לשדות בו נרגא דהא כתבו התוס' בחולין שם לר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת כדי שלא יקשה עליו דלמא לית לי' ההוא כללא כו' יע"ש. ולפמ"ש למה הוצרכו התוס' לומר כן כיון דר"ל עכ"פ מודה דמדרבנן ח"ש אסור א"כ שוב נוכל לתרץ גם לר"ל קושי' זו דמי איכא מידי. משום דעכ"פ אסור מדרבנן כנ"ל. אולם דיחוי זה חוזר ונראה דלא יכלו התוס' לומר כן בדעת ר"ל דא"כ איך נפרנס סוגיא ערוכה ביומא (ע"ג ע"ב) מודה ר"ל שאסור מדרבנן אי הכי לא נחייב עלי' קרבן שבועה כו'. ור"ל אמר אי אתה מוצא כו' וכי תימא כיון דאית לי' היתר מן התורה [אין זה מושבע מסיני כו' רש"י] קא חייל קרבן שבועה כו' שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל עכ"ל א"כ נראה מתירוץ הש"ס דדחה דשאני התם דכיון דאמר קרא אם לא יגיד וכיון דאינו בר הגדה אף דהוא מדרבנן מ"מ לא חייל עלה קרבן שבועה אבל בשאר מקומות היכי דלא גלי קרא אמרינן באמת דלא מקרי מושבע ועומד מהר סיני בשביל הדרבנן וז"ב. לפי"ז א"ש דלא יכלו התוס' לומר בדעת ר"ל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור ל"ש בי' מי איכא מידי דדינו כדאורייתא משום ל"ת דא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא אי הכי לא נחייב עלי' קרבן שבועה. אבל לדידן דקיי"ל כר"י וכמ"ש בס' ראש יוסף בחולין (דף ל"ג) שפיר אמרינן דהיכי דאסור עכ"פ מדרבנן כ"ש דלא שייך בי' מי איכא מידי דשייך בי' לא תסור ור"י לשיטתי' א"ש כל הסוגיא ביומא שם כמובן וא"ש תירוצי כנ"ל:
ז) ומה שהאריך כ"ג שם בבקיאות נפלא אי שייך ביטול ברוב לגבי ב"נ הנה בקונטרסי פרי עץ הדר (אות קנ"א) דברתי ג"כ מזה וכעת הנני להוסיף דתמוה לי על כל האחרונים שחקרו בזה ולא הזכירו כלל שכבר ישבו על מדוכה זו הראשונים ז"ל הרשב"א בת"ה (בית ג' שער ו') והר"ן בע"ז (דף ל"ה) דבנכרי לא אזלינן בתר רוב ולא בתר נתינת טעם שמא יפרצו בדבר יע"ש. ומזה ראי' לסברת הנוב"י שהבאתי לעיל (באות ג') דלחומרא אזלינן בתר רוב דכפי הטעם של הראשונים משמע דוקא להקל אי אפשר להם מטעם רוב אבל להחמיר אזלינן ויעיין בס' חסד לאברהם חיו"ד (סי' י"ג) ובשו"ת יד אליהו (סי' מ"ה):
ח) ומה שהשיג כ"ג (באות ב') וז"ל ואמנם במה שכ' לבוא מצד ס"ס להקל לגבי עובד כוכבים המוכר לישראל ולא הוה משם אחד כיון דהספק הא' מתיר יותר כו' ורק להש"ך בסי' ק"י סי"א) דלעולם אנו צריכין להתחיל דלמא אין כאן איסור כלל כו' הלא יותר טוב להתחיל דאין כאן אפילו ס' איסור כו' ול"ד לעובדא דמהרא"י דהכא לא הוה הס' השני מתיר יותר דמוכרח לומר שגזל מאבותיו כו' עכת"ד. ולפע"ד אינו השגה. דמה לי אם הס' הראשון מתיר יותר מהשני או הס' השני מתיר יותר מהראשון עכ"פ לא מקרי משם אחד כיון דיש חילוק ביניהם והוא מבואר כן בדברי מהרא"י שהביא הש"ך וכ"נ בקונטרס תורת השלמים בכללי ס"ס (אות כ"א) יע"ש. ואין לומר דזה דוקא בס"ס המתהפכת אבל בס"ס שאינה מתהפכת ואז צריך להתחיל דוקא מספק דלמא ליכא ריעותא ואז צריך שיהי' הס' השני מתיר יותר מן הראשון כמ"ש כ"ג דאם נימא כן איך נפרנס מה שהביא הש"ך שם (באות י"ב) וז"ל והשתא ניחא דלא תיקשי ממאי דקיי"ל לקמן (סי' קכ"ב סעיף ו' ז') סתם כלים אינם בני יומן כו' משום דהוי ס"ס כו' עכ"ל. וקשה דהא הוה ס"ס שאינם מתהפכת דאם נתחיל בהס' שמא נשתמש בו היום דבר הפוגם שוב לא נוכל לומר את"ל נשתמש בו דבר שאינו פוגם שמא לא נשתמש בו היום כלל וצריכים לתרץ עפ"י דברי הש"ך דצריכים להתחיל אצל ס' שמא לא נשתמש בו כלל היום כנ"ל. וא"כ הדרא קושית הש"ך לדוכתא דהוה ס"ס משם אחד וצריכים לתרץ כהש"ך דהס' הראשון שמא לא נשתמש בו היום מתיר יותר והא לדברי כ"ג בכי הא צריך שהס' השני יתיר יותר מן הראשון. אע"כ דלא שני. שוב מצאתי מבואר כדברי בשו"ת נוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' מ"א אות ד') וכ"כ שם (בסי' נ"ז) ובסדרי טהרה (סי' קפ"ז סק"ט) בשם הגאון מהר"צ יע"ש. אף דהוא ג"כ ס"ס שאינה מתהפכת רק משום דנצריך להתחיל ס' מן הצדדים ספק מן המקור ואפ"ה כיון דהס' הראשון מתיר יותר מן האחרון לא מקרי ס"ס משם אחד. וא"כ ה"ה בנ"ד יפה כתבתי דהוה ס"ס ולא הוה משם אחד:
ט) ומה שהביא כ"ג שם בשם הח"ד בכללי ס"ס (אות י"א) דהיכי דיש לספוקי שמא אין כאן כלל איסור בכה"ג לא מקרי משם אחד ע"כ. כ"ג הי' יכול להביא דברי הדרכי משה (בא"ח סי' תל"ט) שקדמו בזה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד לא מקרי ס"ס משם אחד כיון דיש ס' אחד שמא אינו גזל כלל: י) וכעת נ"ל להסביר הס"ס שכתבתי באופן יותר נאות דלא הוי ס"ס משם אחד ע"פ מה שהעלה הר"ת בס' הישר דבשוגג לא שייך מהבב"ע יע"ש. ואף דשיטת הירושלמי בשבת (פרק י"ג) שכ' אם הביא קרבן בשבת כיפר וצריך להביא אחרת על חילול שבת. משמע דאשוגג קאי. וכ"כ החת"ס בחידושיו לפ' לולב הגזול דמזה מוכח דס"ל להירושלמי אפילו בשוגג מהבב"ע. דמפלפל שם אמאי כיפר הא הוא מהבב"ע. וע"ז מביא קרא דאלה המצות אם כמצותן. אולם העלה שם דהש"ס דילן ס"ל כשיטת הר"ת בס' הישר דבשוגג ליכא מהבב"ע וכללא בידן דקיי"ל כש"ס דילן ויעי' בט"ז בא"ח (סי' קצ"ו) שדימה שוגג לאונס דלא הוה מהבב"ע יע"ש. וא"כ בנ"ד דהעבירה אפשר דעשה המוכר הכותי בשוגג בהגזיזה כגון שלא ידע שהקרקע גזולה והמצוה עושה האוונכרי אפשר כם הירושלמי מודה כיון שלא עשה העבירה בעצמו וא"כ הוי ס"ס מעלייתא. שמא אינו גזל כלל וספק שני אף אם הוא גזל שמא אבותיו גזלוהו והמוכר הכותי הוא שוגג ושוב לא שייך בי' מהבב"ע כש"ס דילן. ור"ת בס' הישר. ולא הוי ס"ס משם אחד כיון דספק אחד מתיר משום דאינו גזל כלל וספק השני מתיר אף אם הוא גזל כיון דבשוגג ל"ש מהב"ע: יא) ומה שהשיג כ"ג שם וז"ל ותו לדידן רק במקום שהספק השני הי' מועיל לצרפו לרוב אבל הכא גם בשני הספיקות לא הוי רק בגדר ספק אחד השקול דאזלינן לחומרא וכמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ דס"ס לא מהני נגד רובא עכד"ק. לא זכיתי להבין דאטו בנ"ד הוי רובא לאיסורא אדרבה אמרתי דלהצד המחצה דהוא גזל הרוב מוכיח דאבותיו גזלוהו ואינו מהב"ע ורק מיעוט יש דבעצמו גזלו והא יש עוד מחצה דאינו גזל כלל. וא"כ אמרינן סמוך הרוב דאבותיו גזלוהו לפלגא דאינו גזל כלל והוי רובא מעלייתא והוא כ"ש מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ט) סמוך מיעוטא לפלגא יע"ש. וא"כ הספק שמא גזלו המוכר בעצמו מיעוטא דמיעוטא וא"כ גם התוס' בפ"פ מודים בנ"ד דמהני הס"ס כיון דאינו כלל נגד רובא רק אדרבה, הרוב מסייע לס"ס ובזה בוודאי לא חיישינן למיעוטא כנ"ל (באות א') ומ"ש כ"ג וז"ל ואולם להפנ"י בכתובות דמהני ס"ס אף במקום רובא דברצון למהוי פלגא ופלגא ע"כ. כ"ג הי' יכול להביא דברי התוס' בנדה (דף י"ח) גבי שליא ודברי שו"ת הריב"ש (סי' שע"ב) ודברי אסיפת זקנים בכתובות (דף ט') שהאריכו בזה:
ומה שכ' כ"ג שם בשם הפמ"ג (בש"ד סק"א) שנסתפק אי משם אחד לא הוי ס"ס מה"ת או מדרבנן ע"כ. ועי' בהרא"ה בבדק הבית (דף קט"ו) שכ' להדיא וז"ל אי נמי כלהו תרי ספיקי דעלמא בכל דוכתא וודאי איסורא דרבנן הוא ולאו דאורייתא יע"ש. אף דהתם אין הספיקות באות מכח תערובות. ויעי' בס' כנפי יונה שמצדד ג"כ דהוא מדרבנן:
יב) ומ"ש כ"ג (באות ג') להשיג וז"ל ובלא"ה הרי להרא"מ בפי' לסמ"ג ה' מגילה דס"ס בתרי גברי לא אמרינן ולכך טומטום אינו מוציא אפילו את מינו וה"נ הס' בתרי גופי אם אבותיו גזלוהו וגם על המוכר לישראל בעצמו עכד"ק. ולפענ"ד אינו השגה עפ"י מה שהעלה בשו"ת קול אליהו (סי' י"ט) שלא כ"כ הרא"מ דס"ס בתרי גופי לא אמרינן אלא כשהספק אחד כולו בחד גופא והב' בגוף אחר אבל בנדה (דף נ"ט ע"ב) מ"ד ה"מ דיעבד וכו' קמ"ל אפילו לכתחלה משום ס"ס שס' האחד מן האיש ס' מן האשה ואת"ל מן האשה יש ס' שני שמא אינו ממקורה אין כאן ב' גופים יע"ש. וכ"כ בס' מועדי ד' ה' מגילה. והוכיח כדבריו מס' שעה"מ ה' מקוואות (כלל ה') יע"ש. לפי"ז מיושב השגתו דבנ"ד ג"כ הס' הא' אם המוכר בעצמו גזלו או אבותיו גזלוהו והספק השני הוא שמא אינו גזל כלל זה לא מקרי ס"ס בתרי גופי. יג) ומ"ש כ"ג (באות ד') להשיג דאפילו ס"ס לחומרא לא מהני בברכות ע"כ. יעי' בס' בני חייא בא"ח (סי' שפ"ז) בשם כמה פוסקים דספק ברכות להקל היינו בדליכא אלא ספק אחד אבל היכי דאיכא תרי ספיקי לחומרא אזלינן בספיקו לחומרא ומברכין וכן העתיק בשמו בס' יד מלאכי בכללי הדינים (ערך ס') בלי חולק. וכ"נ מאו"ח (סי' תרפ"ט) ומס' ברכי יוסף שם (באות טו"ב) בשם הס' בית דוד (סי' רס"ח) יע"ש. ואף להפוסקים דלא מהני ס"ס בברכות מ"מ היכי דבלא"ה רבו הפוסקים לברך מודו דמברכין וכ"כ בס' ארצות החיים (סי' ז' סק"כ) יע"ש. וה"ה בנ"ד דבלא"ה הוכחתי דרוב אינם גזלנים ועוד דהרוב מורה דאבותיו גזלוהו והוי ס' גזל אצל המוכר ומותר בכגון זה כ"ע מודים דסמכינן על ס"ס אף לענין ברכה. ועוד דכבר העלה הרדב"ז (בסי' תרכ"ט) דלא אמרינן ספק ברכות להקל אלא כשהמחלוקת בברכה אבל כשהמחלוקת במצוה עצמה ואנן נקטינן כחד מינייהו מצינו לברך ע"כ. הביאו גם כ"ג. ונלפע"ד להביא ראיה לדבריו מדברי הראב"ד (בסוף ה' מילה) שצריך לברך על מילת אנדרוגינוס מפני שספק לחומרא מדאורייתא יע"ש בכסף משנה. א"כ חזינן דכיון דהיכי דספק על גוף המצוה יכולין לברך מספק וא"כ כש"כ בס"ס לחומרא. ועי' בשו"ת והשיב משה (חא"ח סי' כ') שכ' דאף אם היה חשש דאורייתא על האתרוגים המורכבים הלא כיון דאין מבורר פיסול האתרוגים המורכבים בודאי ויותר מסתבר להכשירן א"כ עכ"פ לא הוי רק כספיקא דדינא ואם כן בספק מורכב כגון אתרוגי קארפו הוי ס"ס עכ"ד. וקשה דאיך מהני ס"ס הא עכ"פ לא יוכל לברך עליהם. אע"כ כיון דהספק הוא על המצוה עצמה נוכל לברך וכן יש להוכיח משו"ת בית אפרים (חא"ח סי' נ"ו) באופן זה יע"ש. וכן יש להוכיח מס' בית לחם יהודה ביו"ד (סי' רע"ט) בס"ת שיש בו טעות ונתערב חיפש ולא מצא יש להתיר משום ס"ס יע"ש. ויעיין ביעיר אוזן (ערך ב' אות כ"ט) דהעלה דגם המבי"ט ס"ל כהרדב"ז וא"כ ה"ה בנ"ד מדהוי ס"ס בגוף המצוה ושוב מהני גם לענין הברכה:
יד) ומה שהעיר כ"ג שם וז"ל ובלא"ה היה לדון בסברת מעכת"ר משום ס"ס למ"ש בתשו' הרא"מ כו' אך להרא"מ בפי' לסמ"ג דלא אמרינן ספד"ר לקולא אלא בדיעבד וכן בס"ס דאורייתא לקולא עכ"ד. ומשמע שאפילו יהיה ס"ס המתהפך והגם שתמוה מסוגיות דעלמא שמתירין לכתחלה בס"ס איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן בס' אחד אפילו לכתחלה וכ"מ מתשו' הרשד"ם (סי' נ') ויעי' בשו"ת מוצל מאש (סי' י"ג) דכוונתו דדוקא לענין שהוא ל"ת שרינן ס"ס אפילו לכתחלה כו' אבל לענין קיום מצות ואפילו דרבנן לא שרינן אפילו באלף ספיקות כו' הרי החיוב מוטל עליו יעש"ב. והארכתי ע"ד הח"ד בפתיחה לס"ס ואכמ"ל. ועכ"פ בכאן לענין קיום המצוה דאתחזק חיובא לא מהני לצאת בס"ס עכ"ל הזהב. הנה דברי המוצל מאש הבאתי אני גם כן בקונטרסי פרי עץ הדר (אות קנ"ז) לסניף. אולם בנ"ד נלפע"ד גם הרב מוצל מאש מודה דמהני ס"ס דהנה לכאורה צריכים להבין סברת המוצל מאש דאמאי לא מהני ס"ס בעשה. ואף דכ' דאתחזק חיובא מ"ה לא מהני בס"ס. קשה לדעת הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דס"ס עדיף מרוב ועכ"פ לא גרע מרוב ורובא וחזקה רובא עדיף. א"כ עדיף מחזקת חיוב. אולם סברת המוצל מאש הוא כעין סברת הח"ד בפתיחה לס"ס. והרגיש בו כ"ג במ"ש הח"ד לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דבספק בעשה אף להרמב"ם יש להחמיר מדכתבה התורה תמים צריך שיהיה וודאי תמים. ומש"ה ס"ל להרב מוצל מאש דגם ס"ס לא מהני מדאינו וודאי. אולם עדיין אינו מובן דע"כ לא כתב הח"ד כן רק על ספק אחד דהוי לחומרא מדאורייתא ומש"ה מוכח שפיר רוב לדעת הרמב"ם דאינו מותר משום ספק רק משום רוב אבל בס"ס דהוא כמו רוב כהרשב"א הנ"ל ואמאי לא מהני ס"ס בעשה. ונלעפ"ד לתרץ דלכאורה קשיא דברוב טהור ברה"י כמבואר בתוספתא דטהרות ובנדה (דף י"ח.) דתשע צפרדעים ושרץ ביניהם דטהור יע"ש. והא בס"ס ברה"י מבואר בטהרות (פ"ו מ"ד) דכל הספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ספיקן טמא יע"ש. א"כ חזינן דס"ס גרע מרוב. ז"א קושיא דכבר עמד ע"ז הרב פ"י בק"א על הרשב"א. ומצאתי תירץ נכון ע"ז באחרונים דכל הענין דס"ס הוא משום דבחד ספק אף אם נימא דמדאורייתא אסור מ"מ אינו רק משום ספק והוי ספק השקול וא"כ הספק השני מכריע יותר להיתר מאיסור ועדיף מרוב עכ"פ ספק השקול. וודאי לא הוה ולכך מתירין בס"ס דכל ספק שאינו שקול לא מקרי ספק כלל. ולפ"ז בס' טומאה ברה"י דמסוטה גמרינן לעשות הספק כוודאי ואם כן פשיטא דבחד ספק לא שרינן ליה ולכך החמירו בס"ס ואף כל הספיקות שאתה יכול להרבות החמירו בכל הספיקות משום לא פלוג יע"ש. וא"כ זה דוקא בספק טומאה ברה"י מדספיקו טמא ועשאו כוודאי. אבל בנ"ד דנהי דגם בספק אחד מה"ת לחומרא מ"מ אינו בתורת וודאי רק משום ספק ושוב אם יש עוד ספק מצטרף לס"ס שהוא כרוב ואף דאיכא חזקת חיוב מ"מ ס"ס עדיף מרוב. וכמו שהביא בס' הפלאה ראיה דס"ס הוי כמו רובא דאיתא קמן דהרי ר"מ חייש למיעוטא וברובא דאיתא קמן גם ר"מ לא חייש למיעוטא. וכמ"ש המרדכי פ' הזרוע (רמז תשל"ז). ובס"ס גם ר"מ לא חייש למיעוטא. אולם צריכין לתרץ דברי המוצל מאש כיון דגם בספק אחד דהוא לחומרא בעשה מטעם דהתורה אמרה שיהיה בוודאי תמים וא"כ אם הוא ספק הוא אסור מצד וודאי מדאינו וודאי תמים. ושוב לא מצרף ס' השני שיהיה רוב כיון דספק הא' לא החליש הספק להקל בזה דכיון דאינו וודאי בוודאי אסור הוא מה"ת. וא"כ הוא דומה לספק טומאה ברה"י כנ"ל וא"ש דברי המוצל מאש. והנה הח"ד (בסי' ק"י) חידש לענין ס"ס במקום חזקה דכל שאין הס' במעשה המכשיר כל שעשה וודאי השחיטה רק שיש ספק אם היה נקב בוושט דאז לא מהני בה השחיטה מ"מ כיון דוודאי עשה בה המעשה המכשיר רק דאנו באין לומר שנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראיה שנעשה בה מעשה חדש האוסרה ובכה"ג מהני ס"ס אף במקום חזקת איסור יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דנוטל אתרוג זה לברך ועושה מעשה המכשיר רק דהספק הוא שמא גזל ונעבדה בו עבירה בכגון זה עליך הראיה שנעשה מעשה האוסרה. וא"כ א"ש דהיכי דאיכא ס"ס לא שייך לאוסרה מטעם דאיכא חזקת חיוב ומטעם דס' האחד הוא להחמיר והוי כוודאי דהא עליך להביא ראיה שנעשה מעשה האוסרה ושוב בזה אינו כוודאי ומהני ס"ס לצרפו לרוב דבנ"ד ב' הספיקות נגד החזקה וממילא מותר בנ"ד לברך עליו דהוי כרוב ומודה המוצל מאש בנ"ד דמהני ס"ס:
טו) באופן אחר נלפע"ד לומר דהרב מוצל מאש מודה בנ"ד דמהני ס"ס: דהנה סברתו פשוטה כמ"ש הח"ד בדעת הרמב"ם דעשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ותמים וודאי ולא תמים ספק וקשה כנ"ל דהא רוב עכ"פ מהני ואמאי לא מהני ס"ס ואפשר לומר דס"ל כסברת התוס' בב"ב (דף כ"ד.) ד"ה לימא דרוב או קרוב הוי וודאי וכ"כ התוס' בנדה [דלא כסברת הכרתי בבית הספק (בסי' ק"ט) שכ' בדעת הרמב"ם דס"ל כסברת הרא"ש מפליזא הובא באסיפת זקנים בב"מ (דף ו' ע"ב) דרוב לא הוי רק ספק והתורה התירה הספק] אבל ס"ס נהי דמהני מ"מ לא יצא מגדר ספק ואף דאינו ספק השקול עכ"פ וודאי בירור לא הוי ולא עדיף ס"ס מרוב לפי סברת הרא"ש מפליזא דאינו בירור ומש"ה במצות עשה לא מהני דצריך דוקא שיקיים העשה בוודאי. לפ"ז בנ"ד דנרצה לפסול האתרוג משום דנעבדה בו עבירת הגזל והא כל הוכחה דפסול גזל הוא משום דהבאתם גזול וגו' כסוכה (דף ל'.) א"כ מוכח דהתורה לא קפדה רק על וודאי גזל ולא על ספק גזל דהא חזינן דהתורה התירה ספק גזל כנ"ל וכיון דקפדה התורה רק על וודאי גזל לענין מהב"ע הוא דומה לל"ת ודוקא כשהספק בעיקר האתרוג אם הוא אתרוג או לימו"ן וכדומה אז צריך שיהיה וודאי אתרוג ולא ספק. אבל בנ"ד הוא וודאי אתרוג רק הספק הוא מטעם נעבדה בו עבירה והא מוכח דקפיד קרא רק על וודאי גזל ולא על ספק גזל:
טז) לכאורה יש להקשות על הרב מוצל מאש ועל הרב חו"ד דבספק עשה מה"ת אסור אף להרמב"ם ובקרבן צריך להיות וודאי ולא ספק איך נפרנס סוגיא דתמורה (דף כ"ט.) דאמרינן שם וכל היכי דאסור להדיוט לא בעי קרא והא טרפה דאסור להדיוט ומעטי' קרא מגבוה כו' אצטריך סד"א ה"מ דנטרפה ואח"כ הוקדשה כו' יע"ש. ואמאי לא מתרץ דאצטריך היכי דהוי ס' טריפות או ס"ס דאז אצל הדיוט מותר מה"ת ואצטריך קרא לאסור דלקרבן פסול דאי ממשקה ישראל הו"א כמו דלהדיוט מותר ספק טריפה מה"ת ה"ה דמותר לקרבן אצטריך קרא לאסור ואין לתרץ עפ"י מה דאמרינן בבכורות (דף מ"א ע"ב) איצטריך קרא למעוטי ספיקא ובפ"ק דחולין (דף כ"ב ע"ב) גבי תחילת הציהוב שבזה כו' יע"ש. ז"א יעי' בתוס' חולין שם ד"ה אצטריך וביומא (דף ע"ד.) מה שכתבו לחלק בענין זה ולפי חילוקם אצטריך קרא הכא למעוטי ספיקא. שבתי וראיתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע (סי' ב') שהביא בשם רבו לתרץ דעת הרמב"ם כמו שחידש הח"ד הנ"ל. והקשה עליו ממנחות (דף ה' ע"ב) מן הבקר ל"ל ות"ל מק"ו מבע"מ והא שפיר אצטריך קרא לספק טריפה יע"ש ונלפע"ד לכאורה לתרץ קושיתי מתמורה דמשו"ה לא משני דאצטריך קרא למעוטי ספיקא כיון דידע דבקרבן איכא חזקת חיוב וכבר הוכיח בש"ס חולין (דף י' ע"ב) דאזלינן בתר חזקה ושוב לא אצטריך קרא למעוטי ספק טריפה אולם עדיין קשה תינח בשאר קרבנות אבל בעולת נדבה באומר הרי זו עולה דליכא חזקת חיוב עדיין אצטריך קרא למעוטי ספק טריפה לכן נלפע"ד לתרץ דלא אצטריך קרא דמן הבקר על ספק טריפה דזה נלמד ממה דכתיב תמים דצריך שיהיה בוודאי תמים וכמש"ל הח"ד מש"ה אצטריך לחלק בין נטרפה ואח"כ נתקדשה וכו' [ולפ"ז נבין בטוב טעם ודעת מה שתי' בתמורה שם אח"כ סד"א ה"מ היכי דלא היתה לה שעת הכושר דנולדה טריפה ממעי אמה כו' קמ"ל ע"כ. דלכאורה אינו מובן החילוק בין אם נולדה היתה טריפה או אח"כ נטרפה. אולם לפי מה שהצעתי מובן החילוק דהוי אמינא דהא דס"ס אסור לקרבן דוקא בלא היתה לה שעת הכושר דאז עדיין לא אתחזק הרוב להיתר אז אסור לגבוה כיון דלא שייך בזה לאוקמא על החזקה דמעיקרא דהא נולדה כך אבל אם היה לה שעת הכושר הוה אמינא דלוקמי אותו על חזקה דמעיקרא משו"ה צריך קרא לפוסלו לפי זה מיושב קו' הב"א ממנחות הנ"ל] שוב ראיתי בשו"ת שו"מ (מהד"ת ח"ג סי' ל"ה) שהקשה על הח"ד ממנחות (דף ה' ע"ב) ולא הרגיש שכבר קדמו בזה בשו"ת בית אפרים. ותירץ אף דלהדיוט שרי ומן הבקר אתי על עולת חובה אינו יכול לפטור עצמו מה שחייב להביא קרבן יע"ש:
יז) אולם לכאורה יש להקשות לפי מה שהעלתי דבקרבן גם ספק וס"ס פסול בטריפות לקרבן א"כ לפי מה דאמרינן בסוכה (דף ל'.) והבאתם גזול ואת הפסח וגו' גזול דומיא דפסח כו' והנה בקרבן אף ס' בעל מום ג"כ פסול כיון דצריך שיהיה בוודאי תמים כנ"ל אם כן נימא גם גזול פסול בספק דומיא דפסח. אמנם באמת אינו קושיא דהא גדולה מזו מצינו במהב"ע דבשוגג לא שייך מהב"ע כמו שכתבתי לעיל (באות ט') בשם הר"ת בס' הישר וזה פשוט דאם הקריב קרבן שהוא טריפה בשוגג ג"כ פסול ואינו מכפר וא"כ חזינן דלא לכל מילי אתקש גזול לפסח וא"כ כש"כ ספק גזל שהתורה התירה בפירוש להדיוט דוודאי לא הוי מהב"ע ועדיף מעבירה בשוגג ויעי' בחת"ס בחי' לפ' לולב הגזול:
יח) ומ"ש כ"ג שם דאפילו באין לו רק של גזל לא ניתן לדחות אפילו בספק גזל משל חבירו כדי לקיים המצוה כו' עכד"ק. יעי' בספר עטרת חכמים שתירץ קושית התוס' בר"פ לולב הגזול כעין זה יע"ש. והיוצא לנו מדבריו דבכעין נ"ד ליכא חשש משום שאינו שלו כיון דהמוכר העובד כוכבים גזזו והאוונכרי מברך עליו הוי יאוש בידיהו וש"ר ביד דידן ורק החשש משום מהבב"ע שנעבדה העבירה על ידי המוכר העובד כוכבים הגזזו וכיון דנוגע רק לענין איסור שוב מהני ס"ס או רוב כמ"ש לעיל:
יט) ומ"ש כ"ג דיש לחקור אי שייך בהני אוונכרי איכא לברורי לגבי מי שמכר לו הקרקע להש"ך (בסי' ק"י בכללי ס"ס אות ל"ה) שהוכיח מזבחים (דף ע"ד.) דביש לברר על ידי בדיקה ס"ס אסור והפר"ח דחאו עכ"ד. הנה יפה כתב כ"ג ע"פ דברי הנוב"י (מהד"ק חיו"ד סי' ר"ה ונ"ז) דצריך שיתבררו שני הספיקות וכאן לא יצוייר להתברר ספק שמא אבותיו גזלוה ושוב א"צ לברר כלל. וכדברי הנו"ב מצאתי בשו"ת הגר"ע איגר (סי' ע"ז) ובח"ד (סי' ק"י) ובפרי תואר (סי' ט"ז סק"ז) ובביאורי מהרש"ל על הסמ"ג ה' נדה הובא בשו"ת בית יעקב (סי' פ"ד) ובישועות יעקב (א"ח סימן ח') וביו"ד (סי' א') יע"ש. אולם בנ"ד בלא"ה א"צ לברר כיון דאיכא רובא וס"ס דרוב מסייע דאבותיו גזלוהו והוי ס' גזל אצלו או דהוי שוגג וספק השני שמא אינו גזל כלל ובכה"ג לכ"ע א"צ לברר. וכן מצאתי בשו"ת חת"ס (חאו"ח בליקוטיו סי' י"א) שתירץ קושית הכ"מ בה' מעשר (פי"א ה"ג) דאה"נ כי היכי דהחמירו ברוב ה"נ החמירו בס"ס מיהו היינו בס' השקול אבל הכא הוי ס"ס וגם רובא דהא הספק שמא עישר הוי רובא דרוב ע"ה מעשרים והיכי דאיכא תרתי לא החמירו רבנן יע"ש. א"כ מוכח דבמקום רובא וס"ס א"צ לברר שישאלו עד שידעו בוודאי שעישרו. ואם כן ה"ה בנ"ד כיון דהוי רובא וס"ס ביחד לכן א"צ לברר. עוד נלפענ"ד דבאוונכרי א"צ לברר ע"פ מ"ש הרמ"א ביו"ד (סימן פ"ג) ואפילו בשאר דגים אין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים וע"ש בש"ך (ס"ק י"א) דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכי דאיכא לברורי יעי' בחולין (דף נ"ו ע"ב) ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן יע"ש ברש"י: כ) ומה שהעיר כ"ג (באות ה') על מה שכתבתי דלמ"ד ג"נ מדרבנן אסור לא שייך בזה שמא יתברר אח"כ שהיה אסור למפרע דכבר כיילו לן דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ולא ניחוש אף אם יתברר אח"כ שהיה אסור ע"כ דברי. והשיג כ"ג עלי מדברי הנו"ב (מהד"ת חאה"ע סי' ל"ה). לפע"ד אינו השגה. דהנה בעירובין (דף ס"ז ע"ב) כתב רש"י בד"ה בדאורייתא מותבינן תיובתא וז"ל באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא נעבור על ד"ת אבל בדרבנן כגון ע"ח שבקינן לחכם לעשות כהוראתו עכ"ל. א"כ שפתי רש"י ברור מללו מדכתב שלא נעבור על דברי תורה דבדאורייתא איכא למיחוש שמא על ידי קושית התלמיד יחזור החכם מהוראתו ואז אכל איסור דאורייתא למפרע מ"ה מותבינן תיובתא והדר עבדינן אבל בדרבנן דאף אם החכם יחזור מהוראתו ונתברר שאכל איסור דרבנן לית לן למיחש בזה. והסברא נראה לפע"ד ברור כשמש דבשלמא, בדאורייתא כשיתברר דהוא אסור הוי ספיקא דאורייתא אבל בדרבנן הוי רק ספק דרבנן ולקולא וא"כ לא אכל איסור כלל אף אם יתברר דהיה אסור ואף דבמקום שאפשר לברר גם ספק דרבנן להחמיר וכמ"ש החו"ד (סי' ק"י) מ"מ בזה יפה כ' הנוב"י דאביי תלמידו דרבה ולא בר פלוגתי' ולא בא רק לשמוע מה שישיב על הקושיא וסמכינן שבוודאי הרב יש לו טעם נכון ויעיין בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב סקי"ב) ומשום סברא זו הוי כמו ס"ס להקל בדרבנן דאז א"צ לברר בדרבנן דדוקא בדאורייתא אף דהוי כמו ס"ס מ"מ גם בס"ס היכי דאפשר לברר צריך לברר לכמה פוסקים ומ"ה מותבינן תיובתא והדר עבדינן עובדא אבל בדרבנן דנחית חד דרגא היכי דהוי ס"ס א"צ לברר ולמדתי זה ממה שכתבתי לעיל (באות י"ט) בשם החת"ס דאף בדאורייתא היכי דהוי רובא וס"ס א"צ לברר א"כ ה"ה בדרבנן דנחית חד דרגא דאף בס"ס גרידא א"צ לברר. לפי"ז בנ"ד שהעלתי במכתבי הראשון לפי סברת החק יעקב (סי' תנ"ד) דהחשש גזל באוונכרי הוא מיעוטא דמיעוטא וגזל עובד כוכבים הוא מדרבנן כמו שהעלתי שם לרב אשי א"כ הוא דומה ממש להא דעירובין בתלמיד עם רבו דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כיון דהוי כמו ס"ס להקל לכן בדרבנן א"צ לברר:
כא) לכאורה יש על דברי הנוב"י שהביא כ"ג שכ' דאביי תלמידו דרבה ולא בר פלוגתי' ולא בא רק לשמוע מה שישיב לו על הקושיא ע"כ. דאשתמטתי' במחכ"ת דברי הרא"ש בב"מ (פ"א סי' מ"ט) שכ' וז"ל דע"כ רבה הוא דפליג עליה כיון שנקבעו דבריו לפני אביי וקיי"ל מאביי ורבא ואילך אמרינן הלכתא כאמוראי בתראי אף כנגד רבותייהו. וכ"כ רב אלפס ז"ל בכמה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפ' הזהב (סי' י"ט) יע"ש. וא"כ היה לרבה לחוש לדברי אביי כיון דהלכה כאביי נגדו ואין לך בר פלוגתא גדול מזה. הן אמת דבפ' כיצד הרגל (סי' ה') ובפרק עושין פסין (סי' ד') ובפ' המדיר (סי' ג') כ' הרא"ש דפליגי אביי ורבה ולא הכריע כחד מינייהו ועמד על זה הקרבן נתנאל בה' מבוי (אות י"ב) ובפ' שואל (סי' א') והעלה דספיקא מספקא ליה יע"ש. אולם עכ"פ היה לרבה לחוש לסברת אביי כיון דאפשר דהלכה כאביי נגדו:
כב) ונלפע"ד לתרץ הן אמת אם אביי היה חולק על רבה אז אפשר דהלכה כאביי כיון שעמד על סברת רבו ודחאה וראה שאין בה ממש. אבל כל זמן שלא ידע סברת רבו אז ליכא למיחש שיחלוק על רבו כיון דאינו בר פלוגתיה ורק בא לשמוע מה שישיב לו על הקושיא וסמכינן שבוודאי הרב יש לו טעם וכמ"ש ביו"ד (סי' רמ"ב) בש"ך (סקי"ב). ואף אם יקרה פעם אחת מני אלף דאף ששומע הטעם מרבו אז הלכה כאביי. אבל חוש לזה דרובא דרובא כששומע טעם רבו מסכים לדבריו דהוא תלמידו ואינו בר פלוגתיה ומהי תיתי שתלמידו יסתור אותו בהוראה זו דהא ינק משדי חכמתו ומשו"ה קיי"ל ברב עם תלמידו בדרבנן עבדינן עובדא כו'. כיון דעפ"י רוב בא לשמוע מה שישיב לו רק על הקושיא ואין זה סותר לדברי הרא"ש שהבאתי ודברי הנוב"י כראי מוצקים ואפילו הכי לא קשה עלי מדבריו:
כג) ומה שהשיג כ"ג שם מדברי היום תרועה דכשנחלקו שני חכמים בדבר איסור דרבנן פשיטא שהאוסר מחויב למחות ביד המתיר עד שיעמדו למנין אם הם שוים בחכמה ושניהם הגיעו להוראה עכ"ל. לפע"ד אשתמטתיה להרב יום תרועה במחכ"ת מתני' דפ"ק דיבמות (דף י"ג.) גבי צרת ערוה פלוגתא דב"ש וב"ה צרת ערוה מותרת להתיבם לאחיו דלית ליה דרשה דלצרור. וב"ה אוסרין. חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה שחליצתה חליצה וב"ה מכשירין דהוי כחולצת מן הנכרי. נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ותנן בסיפא אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש אף ע"פ שבני הצרות שנתיבמו כב"ש ממזרים לדעת ב"ה לא היו נמנעים לישא נשים מב"ש לפי שהיו מודיעין להם אותם הבאים מן הצרות ופירש"י כו' ע"ש ויעי' בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' כ"א) שהוכיח מזה דהמחמירין בפירות שביעית מנכרים מותרים למכור להמקילים בפירות שביעית מנכרי עפ"י מורה שלהם שמיקל בזה יע"ש. וא"כ מוכח מזה דכ"ש באיסור דרבנן כל שמורה אחד מתיר ומורה אחד אוסר דאינו מחויב המחמיר למחות ביד המיקל: כד) ומה שהשיג כ"ג שם וז"ל וגם מ"ש דא"צ כפרה הוא נגד הדין יעי' בא"ח (סי' שמ"ג סע"א) בהג"ה בקטן שעבר עבירה בקטנותו שצריך תשובה כשיגדל וע"ש במג"א (סק"ד) מסנהדרין כו' עכד"ק. לא זכיתי להבין אף אי נימא דנ"ד דמי לקטן מ"מ מקור דברי הרמ"א מבעיה מפסקי מהרא"י (סי' ס"ב) דשם כתב להדיא דקטן שקלל אביו בקטנותו בהיותו בן י"א שנים עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב ורוצה לקבל תשובה. ע"ז השיב מהרא"י דבפרק חרש נמי מוכח דאפילו עונש כל דהוא ליכא עליו מ"מ טוב הוא שיקבל איזה כפרה יע"ש. א"כ מבואר דמיירי מאיסור דאורייתא וכ"נ מרמ"א שם. וא"כ בדרבנן אפשר דאף כפרה כל דהוא א"צ. ובפרט דבנ"ד דמיירי דרק מיעוטא דמיעוטא גזלנין לפי שיטת הח"י וכיון דהוכחתי שג"נ לר' אשי מדרבנן שוב א"צ כפרה אף אם יתברר שהיה גזל כנ"ל דהוא עשה כדין דהוי כמו ס"ס בדרבנן דא"צ לברר ושאני התם בעבר עבירה בקטנותו שבאמת הוא עבירה דאורייתא רק שאינו בר עונשין מ"ה צריך עכ"פ רה כל דהוא כיון דסימן רעה הוא לקטן שנעשה מכשלות מת"י כמ"ש בפסקי מהרא"י. אבל בנ"ד עשה רב אשי עפ"י חכמים דהוי רוב ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן וא"צ לברר. ויעי' במג"א (סי' רס"ט ב' הגמי"י פכ"ט) משבת. ובתה"ד (כי' קכ"ה) דאיסור עשה ספינן ליה לקטן בידים יע"ש:
כה) ומה שהשיג כ"ג שם ממה שהביא המג"א שם מסנהדרין דתקלה וקלון איכא גם בקטן ע"כ. לפע"ד אינו השגה דהא ס"ד דהש"ס דתקלה ליכא בקטן וכמ"ש רש"י שם תקלה ליכא דלאו בת עונשין היא והרי הם בכלל שוגג עכ"ל. ומתרץ הש"ס כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלוי' לדינו ומ"ה תקלה נמי איכא. ולפי"ז א"ש דטוב לכשיגדל לתשובה ולכפרה קצת. וא"כ מוכח משם דאם הי' שוגג לא מקרי תקלה ושוב ממילא לא הי' צריך כפרה כלל וא"כ מוכח דבשוגג גמור א"צ כפרה ובפרט דשם מיירי מאיסור ערוה דאורייתא. אבל בשוגג לגמרי באיסור דרבנן אפשר דא"צ כפרה כלל. רק אפילו נימא דבשוגג באיסור דרבנן נמי צריך כפרה כל דהוא. מ"מ בנ"ד דהרוב מכריע דאין בו איסור ורק מיעוטא דמיעוטא יש לחוש לגזל עובד כוכבים שהוא דרבנן לרב אשי לזה לא הי' צריך רב אשי לחוש כיון שעשה כדת:
כו) ומה שהשיג כ"ג וז"ל ויעי' בט"ז (סק"ב) ב' פירש"י דב"ק (דף צ"ח) דאכפי' לר' אשי ששרף שטר חבירו בילדותו יעי' בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קע"ז) בישוב הסתירה מח"מ (סי' שמ"ט) מ"מ פוסק דחייב לצי"ש עכד"ק. ולפענ"ד אינו השגה חדא מדחזינן דכפי' רפרם לר' אשי לשלם מוכח שר' אשי ס"ל דמה שהזיק בילדותו והי' שוגג פטור אף לצי"ש. דאל"ה אמאי רב אשי בעצמו לא רצה לקיים מילי דנזיקין לצי"ש. אע"כ דס"ל דבשוגג גם לצי"ש פטור דהוי כאונס. וכמ"ש הט"ז בא"ח (סי' קצ"ו) לענין אכילת איסור בשוגג דהוי כאונס ולא הוי מהב"ע יע"ש. ויעיין בשו"ת הגר"ע חיגר (ססי' קמ"ז). ומ"ה לא רצה רב אשי לשלם עד שכפאו רפרם. וחלילה לומר על רב אשי שלא רצה לצי"ש. וא"כ מתורץ קושית הח"י על הט"ז דאמאי רב אשי לא חשש שמא יתברר שהוא גזול. ז"א דרב אשי לשיטתי' דס"ל דאף בשוגג אינו חייב לצי"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דעשה כעת ע"פ היתר כדת כנ"ל וא"כ רב אשי לשיטתי' והט"ז לשיטתי':
כז) ומה שהשיג כ"ג מנזיר (דף כ"ג.) בנתכוין לאיסור ועלה בידו של היתר שצריך כפרה ע"כ. לפענ"ד אינו השגה. דשאני התם שנתכוין לעבור על איסור של תורה מ"ה צריך כפרה אף דאין הב"ד מעניש ע"ז כיון דעלתה בידו של היתר מ"מ כלפי שמיא גליא דכוונתו לאיסור דאורייתא מ"ה מענישין לו מן השמים וצריך כפרה. אבל בנ"ד אין כוונתו לאיסור רק דרב אשי סומך על הרוב ואינו חושש למיעוטא דמיעוטא בדרבנן שוב אין צריך כפרה. ויעי' בישועות יעקב (סוף ה' נדרים) מנכדו הגאון מהר"צ אורנשטיין זצ"ל על הא דסוקלין ושורפין על הרוב ואין חוששין למיעוט יע"ש:
כח) ומה שהשיג כ"ג מפסחים (דף ד'.) דגם בדרבנן באפשר לברר האיסור בלא טרחה מבררינן. ע"כ. לפענ"ד אינו השגה דהא לכאורה צריכין להבין דעת מהרי"א בפסקיו (סי' מ"ז) דסמכינן אס"ס אף היכי דאפשר לברורי ע"י טרחה. ואיך יפרנס ש"ס שהביא כ"ג שם. בשלמא לשיטת הרשב"א בחידושיו פ' אלו טריפות דס"ל דכל היכי דאיכא לברורי אף ע"י טרחה מבררינן ולא סמכינן אס"ס א"ש. אבל לדעת מהרא"י פשוט דה"ה דס"ל בס' דרבנן ואיכא לברורי דלא מטרחינן לי' וא"כ מאי מיבעי' לי'. אולם אדרבא מדברי הרא"ש שם משמע כדבריו מדכ' ולא איפשטא הך איבעי' ויראה שיכול לבטל והוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא יע"ש. וכן פוסק הרמב"ם להקל יע"ש. א"כ מוכח משם דא"צ לברר האיסור. ומה שהקשיתי מאי מיבעי' לי' להש"ס אי צריך לבדוק כיון דלדבריו גם בס' דרבנן א"צ לברר. נלפע"ד לתרץ דמספקא לי' להש"ס לפי דעת הב"י בא"ח (סי' תל"ח) דאינו יכול לבטל ולעשות איסור דרבנן כיון דבשעה שנולד הספק הי' ספק דאורייתא יע"ש. אבל לעולם היכי דבאמת היא תיכף איסור דרבנן גם להש"ס פשוט לי' דא"צ לברר. אולם להלכה ס"ל להרא"ש דגם באופן זה יכול לבטל ולעשות איסור דרבנן. אבל לעולם היכא דבשעה שנולד הספק הי' ספק דרבנן גם באפשר לברר ע"י אמירה א"צ לברר. דשאני התם שנולד הספק בדאורייתא ומיושב קשית כ"ג:
כט) באופן אחר נוכל לתרץ ע"פ דברי הרב המגיד בה חמץ (פרק ב') בשם הרא"ה דשאני בדיקת חמץ דתחלתה באה על ספק החמירו בספיקו יותר מבשאר ספיקות של דבריהם עכ"ד יע"ש. מ"ה מספקא לי' להש"ס אי המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדור או אין חזקתו בדוק. דאפשר לענין בדיקה אף בספיקא דרבנן החמירו לבדוק. אולם להלכה העלה הרא"ש דיבטל וא"צ לבדוק. אבל לעולם במקום שלא נתקנה על הספק אף במקום שיש לברר ע"י אמירה א"צ לברר. וא"כ ליכא השגה משם על דברי. ובפרט דבנ"ד ליכא ספק השקול כנ"ל. מדהוי רק מיעוטא דמיעוטא לכ"ע א"צ לברר:
ל) ומה שהשיג כ"ג משו"ת מנחת עני (חא"ח סי' ח') דבאוכל איסור דרבנן צריך כפרה ע"כ. הנה מלבד דהרב מנחת עני לא הביא שום מקור לזה מש"ס ופוסקים דיהי' קשה עלי מדבריו. אולם בלא"ה לא קשה עלי מדבריו דאני כתבתי דבאוונכרי לפי שיטת הח"י רק מיעוטא דמיעוטא גזל ומ"ה א"צ כפרה וה"ה במה דבדרבנן עבדינן עובד כו' מה"ט דלא שכיח כלל שיטעה: לא) ומה שהשיג כ"ג משו"ת פמ"א (ח"ב סי' מ"א וח"ג סי' י"ט) באוכל עוף ומצא בו א' מח"י טריפות דהוי אונס כיון דא"צ לבדוק כלל אפילו מדרבנן דסמכינן ארובא. ועכ"פ לא היקל רק מטעם דגם מדרבנן לא הי' לו לבדוק עכד"ק. ולפענ"ד אינו השגה דהנה אמרינן בשבועות (דף י"ח.) גבי אשה שאמרה נטמאתי דחייב חטאת. ופריך והא אנוס הוא ומשני בסמוך לוסתה. ע"ש. והא קיי"ל וסתות דרבנן אלא כיון דמדרבנן אסור תו לאו אנוס הוא וכ"כ בשב שמעתתא (ש"א פ"ג). וא"כ בעוף כיון דאם הי' צריך בדיקה מדרבנן כדי שלא יבא לאכול טריפות דאורייתא והוא לא בדק אף דעבר רק על הבדיקה שהוא מדרבנן מ"מ כיון דמדרבנן אסור לאכול בלא בדיקה תו לאו אנוס הוא ועבר על דאורייתא כמו התם דחייב חטאת משום סברא זו. וה"ה בנ"ד הוי צריך כפרה. מ"ה הוכרח הפמ"א לומר כיון דא"צ לבדוק אף מדרבנן דסמכינן ארובא מ"ה א"צ כפרה. אבל לעולם היכי דכל האיסור הוא רק דרבנן אפשר גם הפמ"א מודה דבאכל בשוגג א"צ כפרה. ובפרט בנ"ד דהוי רק מיעוטא דמיעוטא מ"ה בדרבנן א"צ לברר:
לב) אחר כתבי זה המכתב מצאתי להדיא בח"מ (סי' רל"ד סק"ג) וז"ל אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר כלום ויעי' בנתיבות המשפט בביאורים סק"ג שכ' וז"ל אפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין. מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאלו לא עבר דמי. תדע דהא אמרינן בעירובין (דף ס"ז ע"ב) בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ואילו הי' נענש על השוגג האיך היו מניחין לו לעבור ולקבל עונש. אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאלו אכל שוגג כשרה והרי נהנה כמו מן הכשירה. ומ"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כו' משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו עכ"ל הנתיבות בעיקר הדין דבדרבנן בשוגג א"צ כפרה. וגם כוונתי לדבריו בהראי' שהבאתי מהא דבדרבנן עבדינן עובדא כו'. ויעי' בשו"ת הרדב"ז (בח"ד סי' י"ט) מה שהעלה ביאור דבר זה דבדרבנן עבדינן עובדא וז"ל. אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפילו במלתא דרבנן ואע"ג דספיקא דרבנן לקולא הנ"מ בדבר שהספק בא מעצמו. אבל בספק שנפל מחסרון ידועה בהא לא אזלינן לקולא כלל כו' והא דאמרינן דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קשיות על המעשה אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן. ואם מדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין עכ"ל. נראה דהרדב"ז ס"ל ג"כ כהנוב"י דדוקא ברב עם תלמיד כיון דהדין ברור לו א"כ קרוב הוא שהרב לא טעה בדין ומ"ה אין לחוש אבל כשיש ספק להרב בעצמו אז ליכא היתר מטעם ספק כיון דאפשר לברר האיסור אז גם ספק דרבנן להחמיר וא"כ בנ"ד דהוי ס"ס להיתר ורק מיעוט לאיסור מ"ה א"צ כפרה:
דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב הדורש שלום שלום תורתו באהבה: שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י: