בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן כז
ב"ה יום ד' מרחשוון שנת תרל"ח פה אזארקאוו:
אשד נחלי ברכה ונהרי שלום יזנקו באוהל כבוד אוהבי הרב הגאון המפורסם בקצוי תבל. סיני ועוקר הרים. שר התורה נזר הקודש. חסידא ופרישא נשיא בארה"ק. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה חיים אלעזר וואקס שליט"א אבד"ק קאליש והגליל בעהמ"ס נפש חיה:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. קבלתי את תשובת כ"ג ברוב רגש ששון. בין שורותיו יצהירו נגד עיני תשובות על השגותי על דברי כ"ג. ואמרותיו כתפוחי זהב במשכיות כסף. ואמרתי לשום עין עיוני עליהם ופלפלתי בהם. אשר הודות לד' עלה במצודתי היום לתרץ דברי קדשו אחרי אשר נתקשיתי בהם עוד הפעם. ועלה בידי כי יסודתם בהררי קודש ועל אדני האמת הטבעו רק במקום אשר נוגע להליץ בעד דברי האלשיך הקדוש אז חסתי על כבוד הראשונים ז"ל לתרץ השגות כ"ג:
א) הנה מה שכתב כ"ג (באות א' ב' ג') להשיג עלי מדברי הר"ן בפ"ג דר"ה דמספקא לי' אם יוכל להיות שופר מבהמה טמאה הא קרבן בוודאי צריך להיות מהמותר בפיך וע"כ דאין זה דומה לקרבן וממילא דה"ה שופר מכלאים כשר עכת"ד היקרים. ולפענ"ד אינו השגה. דהא כיון דהרמ"א (בסי' תקפ"ו) פוסק דשופר מבהמה טמאה פסול. א"כ קיי"ל להלכה כפשיטות לשון הש"ס בר"ה (דף כ"ו.) כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. ואין קושיא מדברי הר"ן כיון דמצינו דהר"ן עצמו פשיטא לי' במס' ע"ז (דף מ"ז ע"ב) דפסול דשופר דומה לחצוצרות למ"ד דעיקר שירה בכלי. הביאותיו לעיל בקונטרסי (סי' כ"ה אות צ"ט). א"כ מיושב קושית המג"א:
ב) אולם באמת צדקו גם דברי כ"ג בתירוצו על קושית המג"א לחלק ע"פ סברת הירושלמי בין לולב הגזול לשופר הגזול תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא. ואף שהבאתי ראי' דאין לחלק כן מר"ה (דף כ"ו.) ומע"ז (דף מ"ז) יש להשיג על ראייתי כמ"ש כ"ג בתשובתו לעיל (סי' כ"ו אות י"ט) דבר חדש ע"פ סברתי שם. דבע"ז אף שאינו יוצא בגוף השופר מ"מ כיון שהקול בא על ידו ונמצא שם אינו יוצא בו משום אין קטיגור נעשה סניגור וה"ה בחצוצרות הטעם כן. וא"כ א"ש תירץ של כ"ג על קושית המג"א על הלבוש. ואף שראיותי מר"ה ומע"ז נדחו כמ"ש כ"ג מ"מ גוף תירוצי על קושית המג"א בקונטרסי (אות צ"ז צ"ח) ג"כ א"ש דלסברת רמ"א שהעלה דשופר מבהמה טמאה פסול נראה דס"ל כטעם הא' של הירושלמי כשיטת הרא"ש והראב"ד שהשיג על הרמב"ם. ומיושב השגת מג"א על הלבוש בשני אופנים וצדקו דברי הלבוש לדינא דאתרוג המורכב פסול מטעם דנעבדה בו עבירה: ג) ומה שכתב כבוד גאונו (באות ד') דבאמת צ"ל דאין הלכה כעולא דאמר הטעם דקרן פרה לפסול משום דאין קנ"ס אך הטעם דפרה קרן אקרי ולא שופר וכ"כ המג"א (בסי' תקפ"ו סק"ב) טעם הזה. ותמה על הר"ן ז"ל שהביא ראי' מעולא דנראה שהוא דלא כהלכתא. עכת"ד הנעימים. ולפענ"ד נראה דהלכה כעולא דקרן פרה פסול משום אין קנ"ס. וליכא ראי' מדברי המג"א דלא ס"ל כעולא מדלא הביא רק טעם דפרה קרן אקרי. מ"מ י"ל דס"ל גם טעם דעולא. דאטו כי רוכלא לחשוב וליזול כל הטעמים. כגיטין (דף ל"ג). תדע דהא מבואר בר"ה (דף כ"ו.) עוד טעם דקרן פסול משום דקיימי גילדי גילדי וזה הטעם וודאי הלכה היא ואפ"ה לא הביאו המג"א. אע"כ לומר דאטו כי רוכלא. ועוד שמצאתי בב"ח באו"ח (סי' תקפ"ו) דחושב כל הג' טעמים הנ"ל. א"כ נראה מפורש שס"ל להלכה גם טעם של עולא. ומהי תיתי לנו לעשות פלוגתא בין הב"ח והמג"א. ועוד דאם איתא דהמג"א חולק עליו הי' לו להמג"א להביא דברי הב"ח ולחלוק עליו דלא קיי"ל כעולא. ובפרט דמבואר בר"ן כעולא. ועוד הא מבואר בירושלמי ר"ה (פ"ג ה"ב) וז"ל חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר התיבון הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר מה כדין כהיא דאמר רבי לוי שניא היא שאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל. ויעי' במראה הפנים שם שכ' וז"ל שניא היא כו' הכא משמע דהך טעמא הוא העיקר והתם מפרש חדא ועוד קאמר עכ"ל. א"כ עכ"פ מבואר בירושלמי דטעם דעולא עיקר. ויעי' כ"ג בס' יראים (מצוה קי"ז) שכ' וז"ל ושל פרה פסול [ונחלקו בטעמא] עולא אמר לפי שאין קנ"ס ומשום שהוא קרן כו' יע"ש. ויעי' בס' צדה לדרך (מאמר ד' פ"ג) וז"ל חוץ משל פרה שאין קנ"ס ואינו נקרא ג"כ שופר. וכ"ה בס' מצודת דוד להרדב"ז (מצוה קי"ב). וכ"ה בס' תניא רבתי ה' ר"ה (סי' ע"ו) ויעי' בהלכות גדולות ה' ר"ה וז"ל כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן א"ר יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן כו' אלא שאין קנ"ס פירוש משום עגל כו' עכ"ל. א"כ נראה מירושלמי ומיראים ומצדה לדרך ומר"ן ומתניא רבתי ומהלכות גדולות ומב"ח דטעם של עולא הוא להלכה: ד) אולם אף לפי שיטתי לא נסתר בזה תירץ של כ"ג על קושית המג"א על הלבוש כפי חילוקו שכ' כ"ג ע"פ דברי לחלק דבע"ז אף שאין יוצא בגוף השופר רק בקולו מ"מ כיון שהקול יוצא על ידו פסול משום אין קנ"ס. אבל דברים שלא במקום ע"ז לא אמרינן בכה"ג אקנ"ס בשופר. וגם תירוצי על קושית המג"א על הלבוש ג"כ א"ש כמו שכתבתי לעיל (אות ב'):
ה) ומה שכ' כ"ג באות ה' להשיג על הט"ז מתוס' ר"פ לוה"ג. יפה תמה חכה לכוין בזה לדברי הקרב נתנאל (פ' לוה"ג אות נ"ד) יע"ש. ומה שהוסיף כ"ג לחלק בין גזילה שאין העבירה על גוף הדבר בין להרכבה שגוף הדבר נוצר בעבירה. הוא דבר אמיתי ויש להביא ראי' לדבריו מירושלמי שבת פ' האורג במעביר מצה ד"א בר"ה וכי לא יצא י"ח בו וכי מה ענין עבירה זו למצוה זו וכן המקריב חטאתו בשבת כיפר יע"ש והטעם כיון דאין העבירה בגוף הדבר. א"כ סייעתא לחילוקו. דגזל יש לדמותו למעביר מצה ד"א בר"ה. משא"כ בהרכבה דגופו עבירה:
ו) אולם מה שכתב כ"ג וז"ל וא"כ שוב יוקשה למה לי קרא למעוטי כלאים דפסול לקרבן הא בלא"ה פסול משום מהב"ע עכ"ל. אינו קושיא כמו שהבאתי לתרץ בקונטרסי (סי' כ"ה אות קכ"א). יע"ש. ולפ"ז נדחה ג"כ מה שכתב כ"ג (באות ו') ואין מוכרח חילוקו שכ' דאינו דומה לאשרה כיון דמחויב בביעור. אבל בכלאים אף שבשעת גידולו מחויב לעקור מ"מ עתה הפרי מותר עכ"ל. ז"א כיון דגוף גידולו באיסור דאסור לקיים כלאים שוב דומה לאשרה. כיון שבעודו מחובר לאילן פסול משום מהב"ע איך יחזור להיות כשר בקצצו מאילן כמו שסיים כ"ג בעצמו. ואין קושיא מכלאי בהמה דצריך קרא למעוטי כלאים תיפוק לי' משום מהב"ע כמו שהעלתי בקונטרסי שם יע"ש:
ז) ומה שכתב כ"ג (באות ח' ט') לסתור ראייתי דשופר מכלאים פסול מע"ז (דף מ"ז.) מחצוצרות משום דמסופקים אם מותר להיות מטמא דאסור להדיוט [כוונתו להר"ן בפ"ג דר"ה הנ"ל] ובקרבן בוודאי פסול. וע"כ דיש חילוק בין מצוה לקרבן עכתד"ק. עיקר סברא זו כבר הבאתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות ק"ל) בשם מהר"א תאומים והשגתי עליו בטוב טעם וא"צ לכפול יע"ש גם (באות קל"א). אולם בתשובתו אלי (סי' כ"ו אות י"ח י"ט) יפה השיג כ"ג על ראייתי ע"פ חילוקי שהעלתי:
ח) ומה שכתב כ"ג (באות י"א) ורצה לחלק דשאני בקרבן דכתיב ותקעתם בחצוצרות וגו' דהחצוצרות מבואר מקרא והם מגוף המצוה. אבל בר"ה לא נאמר רק יום תרועה יהי' לכם והמצוה רק התרועה ואין גזל בקול. עכת"ד. הנה כבר הבאתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות צ"ט). בשם הר"ן בע"ז "ג דשופר דומה לחצוצרות למ"ד דעיקר שירה בכלי. ובאות י"ג כבוד גאונו בעצמו נראה שחזר מחילוקו וכ' דקשייתי עצומה מהך דר"ה ומהך דע"ז בחצוצרות. אולם בתשובתו אלי (באות י"ט) יפה השיג על ראיותי ומתורץ קושייתי ומה שכ' כ"ג (באות ט"ז) דאין נ"מ למהב"ע לנעבדה בו עבירה. יש לדון בו כמו שכ' בקונטרסי (סי' כ"ה אות קל"ג). יע"ש:
וכעת נלפע"ד לתרץ קושיית המג"א על הלבוש באופן אחר ע"פ מה דאמרינן בתענית (דף ב' ע"ב) ובזוהר הקדוש פ' נח דהארבעה מינים באין לרצות על המים. ויעי' בריטב"א סוכה (דף ל'.) שהעלה דכיון שהד' מינין באין לרצות דומי לענין קרבן למהב"ע. יע"ש. מ"ה א"ש דאתרוג המורכב פסול למצוה כמו כלאים לקרבן. כמ"ש הלבוש. אבל שופר אינו דומה לקרבן לפי שיטת כ"ג דלא קיי"ל כעולא בר"ה (דף כ"ו) דכלפנים דמי, מ"ה שופר של כלאים כשר דלא ילפינן מצוה מקרבן וא"כ ממנ"פ מתורץ קושית המג"א. אם קיי"ל כעולא כמו שהעלתי לעיל (באות ג') מתורץ כמו שכתבתי בקונטרסי. ואם נימא כמ"ש כ"ג דלא קיי"ל כעולא א"ש ע"פ דברי הריטב"א הנ"ל ויעי' קונטרסי (סי' א' אות קל"א):
ט) ומה שכתב כת"ר (באות כ"ב) לתרץ השגתי על שו"ת אלשיך. ולחלק יצא בין חייב היינו מתנות כהונה לבין מצוה דרמיא עלי' היינו אתרוג. דשאני במתנות כיון דחצי שיות פטור ממתנות אין כאן חיוב עליו עוד אבל כאן מה שהוא אתרוג של חבירו אינו פוסל המצוה וע"כ משום שצריך שיהי' כולו שלו ומכ"ש היכי שאין לו לגמרי רק חצי אתרוג עכ"ד היקרים: י) נלפע"ד לתרץ דברי דמצאתי מבואר גם במצוה כחילוקי דהנה אמרינן בגיטין (דף מ"ב.) המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו עכ"ל. וכ' הרשב"א ד"ה נותן חצי וז"ל ולא דמי לשור כו' דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דהכא שאני דכיון שאינו בן חורין אלא חציו וצד חירות שבו הוא שמשלם כופר שלם הוא אלא שכפרו פחות משאר עבדים משום עבדות שבו כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א שם יע"ש. וחילוק זה דומה למאי דאמרינן בגיטין (דף מ"ג.) כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת. א"ל ר"ח מי דמי התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו עכ"ל. וה"ה לענין כופר אף שכופר א' א"ר ולא חצי כופר דווקא בשייר החצי. אבל בחציו עבד וחציו בן חורין דצד חירות שבו הוא שמשלם כופר שלם. והנה כבר הבאתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות מ"ו) בשם התוס' בב"ק (דף מ'.) ד"ה כופר שלם א"ר ולא חצי כופר וז"ל דוקא לענין כופר דכפרה היא דמסתמא כפרה שלמה צריכה. אבל לענין תשלומין אמר לקמן ה' בקר ואפילו ה' חצאי בקר יע"ש. וא"כ מבואר דאף בכופר צריך כפרה שלמה וא"כ הוא דומה ממש למצוה דבעי כולה כסברת הריב"ש. ואפ"ה הבאתי מגיטין דנותן חצי כופר בחציו עבד וחציו בן חורין. דצד חירות שבו הוא שמשלם כופר שלם. א"כ מבואר החילוק שכתבתי בביאור דברי התוס' בחולין (דף קל"ב.) הוא אפילו בכפרה דדומה למצוה. וא"כ שוב ליכא ראי' על אתרוג המורכב מלכם דצריך שיהי' כולו שלו. לעולם דאתרוג המורכב דחציו אתרוג וחציו לימו"ן כשר כמו שה אפילו מקצת שה. וא"כ ה"ה אם שנים יקנו בשותפות אתרוג מורכב שגדול שני ביצים חצי לימו"ן וחצי אתרוג היינו שלראובן יהי' שייך החצי שהוא אתרוג ולשמעון החצי השנית שהוא לימו"ן. אז ראובן יכול לצאת עם אתרוג זה אף דהוי שותפות כיון דכל מה שהוא אתרוג הוא שלו לגמרי כשיעור ביצה ואין לחבירו חלק כלל בזה. [רק חלק הלימו"ן הוא של חבירו ובזה אינו יוצא] וזה מקרי ג"כ כולו לכם כסברת התוס' בחולין (דף קל"ב) דכיון דכל שיות שבו מחויב במתנות וה"ה בזה דכל מה שהוא אתרוג הוא שלו. ודוקא אם האתרוג אינו מורכב וכולו אתרוג אף דגדול כשני ביצים צריך שיהי' כולו שלו. דאל"ה נשאר חצי אתרוג שאינו שלו והתורה אמרה לכם דכל מה שהוא אתרוג יהי' לכם. אבל לעולם דאתרוג המורכב כשר דשה אפילו מקצת שה וה"ה אתרוג אפילו מקצת אתרוג כשר. ונסתר ראית האלשיך מלכם על אתרוג המורכב:
יא) לפ"ז נדחה ג"כ מה שכ' כ"ג בתשובתו אלי וז"ל. וגם מה שדחה מעכ"ת דברי וכן כתב הבית אפרים דבאתרוג המורכב אינו יוצא מטעם דאמרינן דשה אפילו מקצת שה דגם שם אינו חייב רק בחצי מתנות וגם כאן לא הוי לו רק חצי אתרוג. וכתב מעכ"ת לדחות ג"כ בסברא הנ"ל כיון דחלק אתרוג הוי כולו אתרוג. וגם זה אינו כנ"ל דהחצי אתרוג שפיר הוי אתרוג גמור אבל אין לו אלא חצי עכ"ל הזהב. אולם לפי מה שהצעתי גם זה נדחה דהא כמו בכפרה דצריך שיהי' כולו ואפ"ה בחציו עבד וחציו ב"ח שנותן רק חצי כופר ואפ"ה מקרי כופר שלם כיון דליכא רק חצי עבדות. א"כ ה"ה באתרוג המורכב דחציו אתרוג וחציו לימו"ן ג"כ מקרי אתרוג שלם כמו שה אפילו מקצת שה. אף דשם יתנו ג"כ רק חצי מתנות מ"מ מקרי כולו כנ"ל. א"כ ה"ה באתרוג. ודוקא אם יחתוך אתרוג לשנים מקרי חצי אתרוג. אבל כאן הוא שלם ומקרי אתרוג כמו בשה אפילו מקצת שה דלא אמרינן כיון דחציו צבי הוי רק חצי שה רק מקרי שה וה"ה באתרוג מורכב כה"ג:
יב) אולם אחר העיון נלפע"ד לתרץ דברי האלשיך הקדוש שכ' בתשובה (סי' ק"י) וז"ל ועוד דהא קיי"ל דאי חסר כל שהוא ליום ראשון פסול ובהאי מורכב החצי הוא לימו"ן הרי הוא כחסר מן האתרוג כו' ועוד שהרי שלהי פ' יש נוחלין גרסינן אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג כו' הנה דמאי דבעי משלכם לאפוקי משל אחרים פירשו אפילו מקצתו שלא יהא אלא שלו כולו לגמרי ומעתה ק"ו הדברים ומה אפילו מה שנאמר משלכם בעינן שיהא כולו שלו לגמרי כל שכן אתרוג עצמו דודאי בעינן שיהא כולו אתרוג ולא מקצתו אתרוג ומקצתו לימו"ן אלא וודאי שהמורכב פסול ואין יוצאין בו י"ח. עכ"ל. נלפע"ד דלא הספיק לו טעם זה דהרי הוא כחסר מן האתרוג. והוצרך להביא ראי' מפ' י"נ. מפני שהרגיש דיש להשיג על טעם דחסר במקום שהוא החלק לימו"ן. הלא אם האתרוג הוא גדול כשני ביצים. א"כ נשאר עכ"פ שיעור אתרוג כביצה. ומצד חסר לא נוכל לפסלו דאפשר דוקא אם יש נקב בתוך האתרוג או שחתך האתרוג לשנים אז מקרי חסר ולא הוי לקיחה תמה. אבל באתרוג המורכב דלא נמצא בו שום חסרון והוא תמה ואמאי פסול. מ"ה הביא ראי' מפרק י"נ דמה התם לענין לכם דכולו אתרוג ומשמע שם דאפילו האתרוג גדול כשני ביצים רק מפני שיש בו שותפות גם לאחיו פסול. קשה ג"כ ניהוי כמו שהי' רק כביצה וכולו שלו. ואי משום דאם נימא דהחצי השנית הוי כמאן דליתא לא יהי' תמים דיהי' חסר. הא חלק חבירו מועיל עכ"פ שיהי' מקרי תמים אע"כ דאם יהי' יוצא רק בהחצי לא מקרי תמים בשביל שמחובר בו עוד חצי אתרוג של חבירו. והוי חצי השנית כמאן דליתא מ"ה פסול. א"כ כש"כ בחצי לימו"ן וחצי אתרוג דאם נימא דיוצא רק בהחצי שהוא אתרוג שוב לא מקרי תמים. דהחצי השנית של לימו"ן בוודאי אין בכחו להשלים מה שחסר חצי אתרוג. דמה התם לענין לכם דכולו אתרוג ואפ"ה אין בכח החצי של חבירו להשלים שיהי' מקרי תמה. כש"כ בהחצי השנית הוא לימו"ן והוי ק"ו מעליא. ומיושב השגתי על האלשיך שהשגתי דשאני התם משום דחצי השנית ג"כ אתרוג גרע דלא אמרינן מקצתו ככולו. כמו בחצי שה של כהן וחצי של ישראל כמ"ש התוס' בחולין (דף קל"ב.) ז"א דהתם אינו מקצתו רק כולו. דהא מיירי אף בשהאתרוג גדול כשני ביצים וא"כ מגיע על חלקו כשיעור ביצה. ואפ"ה פסול. ואמאי הא כל שיעור אתרוג הוא רק כביצה. וע"כ לומר משום דלא הוי לקיחה תמה. כיון דלא נוכל לצרף חצי השנית שהוא של חבירו. הוי זה רק חצי אתרוג ובעינן לקיחה תמה. א"כ ק"ו בחצי אתרוג וחצי לימו"ן אף דחצי אתרוג הוי כביצה מ"מ פסול:
דהא אמרינן בסוכה (דף ל"א.) מ"ט דר' יהודה התם דקא סבר לולב צריך אגוד ואי מייתי מינא אחרינא הוי להו חמשה מינין עכ"ל. וכ' רש"י ד"ה אלא משום דקסבר לולב צריך אגוד הלכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ונמצא עובר בבל תוסיף אם יאגד למין חמישי עכ"ל רש"י. א"כ ה"ה באתרוג המורכב ג"כ אם נימא דהחצי לימו"ן הוא כמאן דליתא הוא פסול מטעם דלא הוי לקיחה תמה. ומפני מה תאמר דכשר משום דמחובר בו חצי לימו"ן מקרי תמה שוב הוי מין חמישי. אולם יש להשיג על זה דהא מבואר בא"ח (סי' תרנ"א ס"א) דיכול לאגדו במין אחר. ואף דשלא במינו חוצץ מ"מ לנאותו אינו חוצץ. וההרכבה עשויה לנאותו כידוע. אולם יש לתרץ דנ"ד דומה למ"ש שם (בסעיף ז') אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו לא יצא. ואם כרך עליו סודר ונטלו בו כו' דלא יצא יע"ש במג"א (ס"ק ט"ז) ובתוס' סוכה (דף ל"ו) ד"ה דבעינן לקיחה כו' וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר כו' עכ"ל. ועי' בשו"ת בית יעקב (סי' קע"ד). דכשאוחז הכוס של ברכה בדופני הכוס הוא איסור דהוי חציצה. רק שצריך לאחזו בשולי הכלי יע"ש. א"כ במורכב יש לחוש שמא הלימו"ן מכסה כל האתרוג או רובו והוי כנתנו בכלי או לכרך עליו סודר דפסול. א"כ מיושב השגתי על האלשיך הקדוש ודבריו צדקו לדינא: יג) לפ"ז מיושב ג"כ השגתי על דברי כבוד גאונו והרב בית אפרים מה שדחו דבאתרוג המורכב אינו יוצא מטעם דאמרינן דשה אפילו מקצת שה דגם שם אינו חייב רק בחצי מתנות וגם כאן לא הוי רק חצי אתרוג עכ"ד. והשגתי על זה דהא מבואר בתוס' וריטב"א דהא דמחייבו רבנן בחצי מתנות הוא משום דכל שיות שבו מחייב וא"כ הוי ככולו. וא"כ ה"ה באתרוג אפילו מקצת אתרוג נחשב ככולו. אולם באמת ז"א דלפי מה שהעליתי אין זה ענין לשה אפילו מקצת שה דהא מיירי באתרוג שגדול משני ביצים. דאז אם החצי הוא לימו"ן וחצי אתרוג הי' לו לצאת באתרוג שגדול כביצה והחסרון הוא רק מפני דלא הוי לקיחה תמה. מפני דהחצי לימו"ן הוי כמאן דליתא. ואם נאמר דע"י החצי לימו"ן שמחובר בו פועל דיהי' תמה שוב פסול מטעם דהוי חמשה מינים כנ"ל. או ע"פ הלכה דהוי חציה כנ"ל:
יד) ומה שכ' כ"ג (באות כ"ה) להשיג עלי דכוונת כת"ר דעכ"פ הוי באתרוג המורכב שיעור שני פלפלין דהוי ג"כ מנכר לקיחתו כסוכה (דף ל"ו ע"ב) דפסול משום דפרי אחד א"ר ולא שני פירות עכת"ד. ולפענ"ד אינו השגה. מש"ס שם נראה דצריך תלתא פלפלין דקאמר ננקוט תרי או תלתא [א"כ מספקא להש"ס אם סגי בתרי] וכשהם יבשים פשיטא דפסולים כמו אתרוג היבש דפסול. וע"כ כוונת הש"ס בעודם לחין ואז גדולים הרבה מיבשים כידוע. ונראה דכוונת הש"ס ננקוט תרי או תלתא דאז כשהם רטובים ועדיין גדולים הרבה אז יש להם ביחד שיעור אגוז או כביצה. [והיינו דשני פלפלין רטובים גדולים כאגוז. ושלשה כביצה]. תדע דהא אמרינן בעירובין (דף ד') שיעורין וחצוצין הלכה למ"ס. ויעי' בשו"ת חות יאיר (סי' קצ"ב) דשיעור אתרוג כאגוז או כביצה ג"כ הלמ"ס. א"כ קשה אמאי דאמרינן שם ננקוט תרי או תלתא דבזה מנכר לקיחתו דלפ"ז יקשה מה נעשה בהלכה למ"ס דצריך כאגוז או כביצה. דבשלמא אם כוונה התורה אתרוג צריך שיעור הנ"ל לגמר פרי. אבל פלפלין דאין גדולים בשום פעם כביצה גם בקטנים הוי גמר פרי. מה נעשה בהלכה למ"ס דאמרה שיעורו כביצה. אע"כ דהשיעור כביצה הוא גם לענין מנכר לקיחתו. א"כ גם בפלפלין צריך כשיעור ביצה. ואיך אמר בש"ס ננקוט תרי או תלתא דעדיין אין לו השיעור כביצה. ואף דבלא"ה קשית ואימא פלפלין הוי נגד הלמ"ס שהוא אתרוג. כבר הבאתי בקונטרסי (סי' כ"ה אות ו') בשם הרמב"ם בהקדמתו לזרעים שתירץ דחקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. יע"ש. אבל לא הי' להש"ס לומר דבר מה שהוא נגד הלמ"ס דכל השעורין הלמ"ס. מה שהי' יכול להסכים עם הלמ"ס דשיעורין. דהיינו שינקוט עשרה פלפלין וכדומה שבוודאי יהי' כשיעור אגוז או כביצה. אע"כ דכוונת הש"ס דתרי או תלתא כשהם רטובים גדולים כאגוז או כביצה. א"כ מיושב השגת כ"ג על האלשיך הקדוש:
טו) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות כ"ו כ"ז). לפענ"ד קשה להעמיס כן בדברי המג"א. דיסבור דאם כל האתרוג גדול כביצה מנכר לכל דהוי גמר פרי. ואם יחתוך מאתרוג גדול כשלשה ביצים חתיכה פחות מעט מביצה דאז ניכר לכל שהוא חתיכה מאתרוג של שלשה ביצים. לכל הפחות ניכר לכל שהאתרוג הי' גדול הרבה מביצה נימא דזה מקרי לא מנכר שהוא גמר פרי. אתמהה. אולם האמת דברי המג"א א"ש בפשיטות כמו שהוכחתי מש"ס דבפחות מביצה לא מנכר לקיחתו כנ"ל. ואף דהגרע"א בגליון תמה על המג"א ולא נחית לסברתי. משום תמיהתו לא נסתור דברי המג"א שברורים להלכה ויש להם יסוד בש"ס כנ"ל. וכעת מצאתי גם בס' באר יעקב בא"ח (סי' תרמ"ט) וז"ל י"ל דלהכי נקט כתותי מכתת שעורי' להורות בזה דאתרוג בעי שיעור וכמ"ש התוס' בסוכה (דף ל'.) יע"ש:
טז) ומה שהשיג כ"ג עלי (באות כ"ח כ"ט). אינו השגה דכוונתי היה כיון דהאתרוג גופיה הוי פחות מביצה רק שעל ידי הלימו"ן שממלא האתרוג עד כביצה הוי שיעור. א"כ אם נאמר דהלימו"ן כמאן דליתא שוב הוי אתרוג פחות מביצה. וכבר העלה כ"ג אף אם נגמר הפרי כל שלא הוי גדול כביצה לא מנכר דהוי גמר פרי. וא"כ פסול ועל כרחך לומר כיון דנצרף את הלימו"ן להאתרוג וכללות הפרי הוי כביצה מש"ה מנכר דגמר פרי. שוב פסול מטעם חמשה מינים כיון דצריכים לצרף את הלימו"ן ולא נוכל לומר דהלימו"ן כמאן דליתא כנ"ל (באות י"ב) ויעיין שו"ת מהרי"ק שורש ס"ב: יז) ומה שהשיג כ"ג (באות כ"ט) עלי דנראה בחוש דאתרוג גדל שלשה שנים ולימו"ן נגמר מקודם. אינו השגה דהא מבואר בשו"ת רמ"א (סי' קי"ז) דגם לימו"ן גדל שלשה שנים יע"ש. ושוב י"ל דלימו"ן דרכו שלא ליגמר כ"כ כמו אתרוג במעט. דדוקא באתרוג מצינו שאם גדל כביצה הוי גמר פרי: יח) ומה שפלפל כ"ג (באות כ"ט ל') על דברי החת"ס (חא"ח סי' קפ"א) ע"פ דברי שו"ת ח"צ (סי' קס"ה) יעי' בחת"ס שם בגוף התשובה שהביא דברי הח"צ והעלה דבוסר הוא באיכות ביצה בכמות והוא כעין שכ' כ"ג. ויעיי' בתוס' סוכה (דף ל"א ע"ב) ד"ה שיעור ובסמ"ג עשין הל' לולב ובתוס' הרא"ם שם ובב"י באו"ח (סי' תרמ"ח) ובקרבן נתנאל (אות פ"א). ומ"מ אין השגה לדברי דנראה בחוש דאתרוגים נגמרים טפי מלימו"ן:
יט) ומה שכ' כ"ג (באות ל') דדברי הח"צ ל"ש בנ"ד כיון שהוא ביחד כביצה לא הוי פחות משיעור. כבר הבאתי לעיל (באות י"ב) דלא נוכל לצרף הלימו"ן והוי כחציצה כמו נתנו בכלי ופסול. ומה שתמה כ"ג על הח"צ למה כ' דאית בפחות משיעור תרתי. יעי' כת"ר בגוף התשובה וימצא דבריו כנים. שהעלה שם דלא כסמ"ג לפי דעת הרא"ם שס"ל דגם דעת התוס' לפי תי' הב' כפירוש רש"י שאתרוג הבוסר הוא כפול פחות מכביצה ואפ"ה כשר לדעת חכמים דר"ע משום שעתיד ליגדל יותר. ע"ז חולק הח"צ דבעתיד ליגדל יותר בוודאי פסול כשהוא פחות מכביצה דאית ביה תרתי דאז הוי בוסר וגם פחות משיעור. אבל באין עתיד ליגדל יותר אז אינו משום בוסר רק דפסול משום פחות משיעור יע"ש. א"כ מבואר בח"צ דאתרוג בעי שיעור:
כ) ומה שכ' כ"ג (באות ל"ב ל"ג) לדחות הראיה שהבאתי משו"ת בית אפרים ע"פ סברת כת"ר דצריך שיהיה מינכר פרי נגמרת. אתמהה. למה לן להוציא דברי הבית אפרים מפשטן אם הדברים מוכרחים כפשוטן מש"ס כמו שכתבתי לעיל (באות י"ד) וכפי שמבואר בתוס' סוכה (ד' ל"א.) ד"ה מהב"ע. וא"כ דברי הב"א כפשטן וכמ"ש האלשיך:
כא) ומ"ש כ"ג (באות ל"ב ול"ג) דבאתרוג מורכב יש עכ"פ שיעור שני פלפלין דמנכר לקיחתו. כבר תרצתי זה לעיל (באות י"ד) ושדיתי בו נרגא. ומה שכתב כ"ג אך אם נימא דחלק האתרוג הוא המיעוט תלוי בשני הדיעות שהביא המג"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ"ז) ולדעת הר"ן בעינן שישתייר רובו עכ"ל. לא זכיתי להבין דהמג"א מיירי שם ביו"ט שני דחסר כשר. אבל בנ"ד דמיירי ביום טוב ראשון דחסר פסול א"כ לכ"ע פסול אתרוג המורכב אם יש לו דין חסר במקום הלימו"ן:
כב) ומה שכ' כ"ג (באות ל"ג) להשיג עלי דאין נ"מ במה דבעי שיעור באתרוג כיון דאיכא השיעור במורכב אינו השגה. לפי מה שהעלתי לעיל (אות י"ד) דשיעור מנכר לקיחתו הוא כביצה. אם כן כשכל אתרוג המורכב הוי רק כביצה במקום הלימו"ן חסר משיעור אתרוג ופסול ויפה כ' האלשיך דאתרוג המורכב פסול דבמקום הלימו"ן מקרי חסר. ונלפע"ד להביא ראיה דאתרוג בעי שיעור מסוכה (דף ל"ו ע"ב) כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות כו' וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז ר"י אומר כביצה. עכ"ל. ולשיטת כ"ג דבחתיכה מאתרוג גדול דהוי גמר פרי א"צ כאגוז או כביצה. אין הדמיון עולה יפה דבשבת השיעור אגוז או כביצה בדוקא. ובאתרוג משכחת לה דאינו צריך כאגוז או כביצה כגון בחתיכה מאתרוג גדול אע"כ דגם באתרוג השיעור בדוקא כמ"ש המג"א. וא"ש תירוצי על קושית הש"ך והט"ז משה אפילו מקצת שה:
אלה דברי אוהבו מוקירו ומכבדו כערכו הרב משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו דוש"ת באהבה רבה:
שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י. סימן כח: ב"ה י"א תשרי תרמ"ט לפ"ק פיעטרקוב. לכבוד ידידי ורב חביבי הרב הגדול החריף ויראת ד' עליו חופף מופלג בתורה ובמעשים טובים כש"ת מו"ח שלמה אברהם רזעכטע בהמופלג הגביר יר"א מו"ה דניאל זאב נ"י:
א) הנה בעת עברי על דברי הקונטרס פרי עץ הדר אשר שלח כבוד תורתו אלי הנני להעיר על איזה דברים בחפזי ולא אבין בספרים. על מה שכתבתי לכבוד תורתו בתשובתי שציין כת"ר עליו (אות כ"ט) על מה שהביא מעכת"ר בשם החתם סופר (חלק או"ח בסי' קפ"א) שמסתפק בכל לימני"ס דמדינתינו הוי בוסר אף שהוא כביצה. וכתבתי ע"ז הנה אם נימא כדברי הח"ס דאתרוג פחות מכביצה פסול משום בוסר א"כ ע"כ דאתרוג כביצה לא הוי בוסר אם כן מכ"ש לענין לימו"ן. כונתי היה דאתרוג כשיוגמר להיות פרי ממש הוא גדול מאד כמו ארבעים לימנע"ס ביחד ויותר והוא כמו באניע"ס שלנו הגדולים מאד ולימנ"ע היא קטנה כמו ביצה כמו הלימנע"ס שלנו ואפשר גדול יותר. ואם כן אם לימנ"ע כביצה הוי בוסר שבעת שהיא כביצה לא מוחסר ממנה רק מעט א"כ מכ"ש אתרוג שבעת שהוא כביצה חסר ממנו הרבה ולימנ"ע רק חלק ארבעים שבה בוודאי הוי בוסר ובזה יסתלקו איזה השגות מעכת"ר:
ב) מה שכ' כת"ר בתשובתו (סי' כ"ז אות י' י"א) על מה שתרצתי השגתו על האלשיך לחלק בין חיוב מתנות כהונה לדין מצוה דרמיא עליה דבשה אף דאמרינן שה אף מקצת שה היינו משום דכל צד שיות שבו חייב ואינו צריך ליתן רק חצי המתנות אבל באתרוג דמצוה דרמיא עליה הוא כיון דאין כאן רק חצי אתרוג איך יוכל לצאת כיון דלקח רק חצי אתרוג:
ג) וכ' כת"ר לתרץ על מה דאיתא בגיטין (בדף מ"ב.) המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי קנס ליורשיו. וכתב הרשב"א דהיה נותן חצי וז"ל ולא דמי לשור של שני שותפים בב"ק (דף מ') דאמרינן כופר ולא חצי כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דהכא שאני כיון דאינו בן חורין אלא חצי וצד חירות שבו ממש משלם כופר שלם הוא אלא שכופרו פחות משאר עבדים הוא וכ"כ הריטב"א שם יעו"ש. הרי מבואר ברשב"א דזה מיקרי כופר שלם ודומה הדבר למקדש חצי אשה דאינה מקודשת. והמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין מקודשת דכל צד חירות שבה מקדש והביא דברי התוס' בב"ק (דף מ') בד"ה כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר וז"ל דוקא לענין כופר דכפרה היא מסתמא כפרה שלימה צריכה. אבל לענין תשלומין אמר לקמן ה' בקר אפילו ה' חצאי בקר וא"כ מביא דאף בכופר בעינן כפרה שלמה. וא"כ הוא דומה ממש למצוה דבעי כולה ואפ"ה מבואר בגיטין בחצי עבד וחצי בן חורין נותן חצי כופר דצד חירות שבו הוא משלם כופר שלם:
ד) ולפענ"ד לא דמי דשם בכופר החיוב על האדם לשלם כופרו כופר שלם שיהי' לו כפרה שלימה ובשור של שני שותפים שמגיע כופר שלם ואם אינו משלם כולו אין לו כפרה. אבל חצי עבד וחצי בן חורין אינו מגיע רק חצי והוי זה החצי כופר שאינו מגיע רק החצי:
ה) אבל באתרוג שעליו חובת גברא ליקח אתרוג ומחויב ליקח אתרוג שלם ומה לנו בזה אם חלק האתרוג כולו אתרוג הא הוא מחויב ליקח פרי שלם שהוא כולו אתרוג ולא חצי הפרי אתרוג:
ו) ואף אם נימא דאין אנו צריכין דוקא ליטול כל הפרי אך אם אינה שלימה פסולה משום חסר וכאן פועל חלק הלימע"ן שלא יהיה חסר ושיהיה לקיחה תמה עכ"ז מכופר אין ראיה. דשם שפיר הוי כופר שלם שאינו מגיע יותר אבל כאן הוי רק חצי פרי אתרוג וחצי שני אינו אתרוג אך דנימא דחצי השני פועל שיהיה לקיחה תמה כיון שהי' פרי שלימה עם המין השני: ז) עכ"ז אפשר לומר לפי מאי דקאמר הגמרא (בדף ל"ה) ואימא פלפלין וקאמר בגמרא אי יקח חדא לא מנכרי לקיחתה ואם יקח שנים או שלשה פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג':
ח) ונלפע"ד כמו היכא דלוקח שני פירות ממין אחד קאמר בגמרא פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ה"ה בלוקח פרי אחד ובה שני מינים פרי עץ הדר ולימע"ן או תפוח ג"כ פסול דהתורה אמרה רק מין אחד פרי עץ הדר ולא פרי עץ הדר ומין אחר:
ט) אך הנה התוס' כתבו בסוטה (דף י"ח) דהיכא דנתן לאשה שני גיטין כשרים בכל אחד כשר לגרש בו והוא נותן שניהם פסול מטעם ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים והביאו ראיה ממאי דהגמ' קאמר כאן פרי אחד א"ר ולא ב' וג':
י) והטורי אבן חלק עליהם דרק בפלפלין כיון דמוכרח לקחת שנים או ג' דאחד לא מינכרי לקיחתה שפיר אמרינן אחד ולא שנים כיון דע"כ צריך להיות שניהם ויוצא בשניהם. אבל בגט דכל אחד כשר ויוכל לגרש בו לא איכפת לן מה שנתן לה שנים כיון דבכל אחד מתגרשת בלבדו וכן כתבתי בחידושי ושם חזון הרביתי:
יא) וא"כ באתרוג היכא דחצי אתרוג וחצי מין אחר דבאתרוג גופו לא היה יוצא דהרי אינו פרי שלימה ולא היה לקיחה תמה ואילו היה יקח מזה המין השני לא היה יוצא וע"כ צריך גם המין השני שיהיה לקיחה תמה ויוצא ביחד בפרי עץ הדר ומין אחר ושוב פסול מטעם מין אחד אמר רחמנא ולא ב' מינים. ועוד יש להעיר הרבה הערות אך כי עיף אנכי מחמת הצום יום הקדוש דאתמול:
עתה הנני להעתיק למר קונטרס אחד בענין אתרוגים מורכבים מה שחידשתי כעת בעזה"י בענין זה מה שלא נדפס עוד:
א) הנה על דבר אתרוג המורכב רוב הפוסקים ככולם מחמירים שפסול לברך עליו אך הבית אפרים (בחלק א"ח בסי' נ"ו) יצא ראשונה לדין להתיר אתרוגי קארפו וקולא דידיה דניהו דאתרוג המורכב פסול היינו רק הגדלים על אילן המורכב בעצמו היינו שלוקחין יחור של אתרוג ומרכיבין בעץ לימו"ן שאז יגדל אתרוגים כמבואר ברש"י בסוטה (דף מ"ג ע"ב) בד"ה מרכיב זה האתרוג הוא פסול אבל אם לקחו יחור מזה היחור שתחבו בעץ לימו"ן ונטעו אח"כ בארץ האתרוגים הגדלים עליו כשרים לברכה לא מיבעי אם לקח מיחור זה בעצמו שהוא כולו אתרוג רק שקלט הכח מעץ הלימו"ן להוציא פרי יותר טובה דבודאי כשר אך אף אם גדלו אח"כ ענפים רבים ע"ז היחור כטבעו והענפים הללו גדלו מיחור הזה בצירוף כח עץ הלימו"ן ולוקח אח"כ מאלו הענפים חדשים יחור ונטעו בארץ האתרוגים הגדלים עליו ג"כ כשרים לברכה:
ב) והתחיל לבאר הטעם דלשיטת הלבוש דטעם אתרוג המורכב משום שנעבד בו עבירה זה אין בו עבירה דאיתא בירושלמי בכלאים דהיכא דלקח אגוז ותחב במין אחר הנקרא פרסק לוקח ממנו יחור ונוטע בארץ וא"כ הוי הנטיעה הזאת נטיעה היתר ולא איסור ולא הוי בא בעבירה ואי משום שהיחור הראשון בא בעבירה והכל בא עי"ז משום זה לא הוי מהב"ע ולא ביאר הטעם בבירור מדוע זה לא הוי מצוה הבא בעבירה:
ג) ולפענ"ד דזה לא הוי שוב מהב"ע דהנה כבר הבאתי בחיבורי מה שהקשה הט"ז על שיטת הלבוש דאתרוג מורכב פסול משום שנעבדה בו עבירה. והקשה דהא איהו לא עביד עבירה רק העכו"ם עבד עבירה בהרכבה ולא חשוב אצלו מהב"ע כמו בגזל דהיכא דאחד גזל יוכל חבירו לצאת בו כדאיתא בגמרא גבי הני אוונכרי. ד) כתבתי בחיבורי דלשיטת הט"ז יוקשה דא"כ מאי הקשו בתוס' בריש לולב הגזול דלמה לי הטעם דאתרוג של אשירה פסול משום כתותי מכתת שיעורי' ולא משום דהוי מהב"ע וקשה דהא הוא ג"כ לא עשה עבירה רק הנכרי אשר נטעו לאשרה וע"כ צ"ל דשאני גזל דלא הוי עבירה בגוף הדבר דגוף האתרוג לא בא על ידי עבירה אך שהעבירה הוא מה שהאתרוג ברשותו בגזילה וכיון שבא האתרוג ליד אחר שלא גזלו ואצל האחר הוי יאוש וש"ר ובא לידו בהתירא כדברי הפוסקים דמש"ה יאוש לחודא לא קני כדאי' בב"ק (דף ס"ו) משום דבאיסור' אתי לידו אבל בש"ר לזה השני אתי לידו בהיתרא ונסתלק האיסור הראשון והשני לא עשה עבירה שפיר יוצא בו אבל באשירה שהאתרוג גדל בעבירה והאתרוג גופי' בא ע"י עבירה אף לגבי השני שלא עבד פסול וא"כ ה"ה בכלאים כיון שהאתרוג גדל בעבירה פסול לכל אף להשני שלא נטעו:
ה) ובזה תרצתי עוד שוב מאי דקשה על הלבוש דהרי התוס' כתבו שם בלוה"ג דכל היכא דנסתלק איסור הראשון לגמרי לא הוי מהב"ע אף לגבי הראשון כגון היכא דקאי ביאוש ובשינוי מעשה דעתה הוא שלו לגמרי ואינו צריך להחזירו לא הוי מהב"ע וא"כ ה"ה בכלאים דאיסור מהנטיעה הראשונה נסתלק לגמרי ולא הוי מהב"ע וכתבתי שם דע"כ אנו צריכין לחלק בחילוק הנ"ל בין היכא שהעבירה בא מצד אחר בין היכא שגוף הדבר בא בעבירה דא"כ קשה גם באשרה מאי הקשו בתוס' דהוי מהב"ע הא איסור הנטיעה לאשרה נסתלק לגמרי וע"כ ג"כ כיון דאתרוג בא לעולם בעבירה אף בזה פסול וה"ה בכלאים כן אמרתי שם:
ו) אך עתה שבתי ונחמתי דמאשרה אין ראיה דשם גם עתה האיסור עליה שהרי צריך לאבד האשרה ופירותיה והוי עוד העבירה בידו כמו שם בגזל דצריך להחזיר הגזל כן כאן באשרה צריך לאבדה ועדיין באיסור הוא בידו ועכ"פ גדל בעבירה כל זמן שהיה על האילן שהרי היה צריך לאבד האילן ולהכריתו משא"כ בכלאים שעתה אין עוד שום איסור:
אך יהיה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים בהרכבת האילן אם מותר לקיימו או אסור לקיימו ואנן קיי"ל דבהרכבת האילן אף דהפירות מותרין אבל האילן אסור לקיימו כמו מקיים כלאים בכרם וכיון דאסור לקיים הכרם שוב גדל האתרוג בעבירה ושפיר הוי מהב"ע:
ז) וזה הוא היכא דהיחור של אתרוג עדיין נטוע ותחוב באילן הלימו"ן אבל היכא דלקח יחור מיחור זה או מגידולין שלו ונטעו במקום אחר שוב עתה אין עליו איסור וא"צ לעקרו ומותר לקיימו כיון דאיתא בירושלמי דמותר לכתחלה לנטעו במקום אחר ועכ"פ מותר לקיימו וא"כ אין כאן עבירה עוד לא הוי מהב"ע ודוק:
והנה גוף דברי הירושלמי צ"ע אמאי מותר לנטוע היחור אשר גדל מכלאים מאגוז ואפרסק והא הירושלמי גופיה סובר דאסור לרכוב על פרדה הבא מסוס וחמור דכמו דאסור לעשות מלאכה בסוס וחמור יחד ה"ה בכלאים הבא משניהם יחד גם כן אסור לעשות מלאכה וא"כ ה"ה לעשות הרכבה כמו דאסור להרכיב מין אחד על גבי חבירו ה"ה דאסור לנטוע יחור הבא משני מינים ביחד. שבתי וראיתי בבית אפרים (בסי' נ"ו) הנ"ל (דף פ') בד"ה ועוד נר' לפענ"ד שהוקשה קושיא זו ותירץ בסברות שונות והביא בשם הלבוש תירץ ע"ז יע"ש שהשיג על תירץ הלבוש וגם תירוצו לא יתברר היטב:
ח) אך כפי אשר ביארתי בחיבורי על יו"ד (בסי' פ"ג) דסוגית הש"ס דילן דמותר לרכוב על פרדה והתוי"ט כתב הטעם דבירושלמי איתא הטעם דאסור לרכוב מל פרדה מק"ו דמה כלאי בגדים דמותר זה אצל זה בהתחברות אסור כלאי בהמה דאסור זה אצל זה מכ"ש דהתחברות אסור וכתב התוי"ט דסוגית הש"ס שלנו דק"ו פריכא הוא דגם שם בבהמה זה אצל זה אינו אסור רק במחובר. ואנכי הקשיתי ע"ז דא"כ לפי סוגיות הש"ס שלנו אף דזה אצל זה אסור במחובר מותר ממה דאיתא במכות (בדף כ"ב) המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה המנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה דגוף אחד הוא ועשאן הכתוב כשני גופים ואיתא שם פלוגתת רש"י ותוס' או משום דכתיב כצבי וכאיל או כעין טמא וטהור:
ט) וקשה לשיטת הש"ס דילן ניהו דהוי כשני מינים הא מחובר יחד מותר בכלאי בהמה וכתבנו שם דלא מהשם הוא זה דלשיטת הש"ס שלנו מותר דק"ו פריכא הוא אך כמו דאיתא ברש"י בחולין (בדף ע"ט) על מאי דאיתא שם דמרביעין כלאים הבא מסוס וחמור על כלאים כמותו וכתב רש"י דלא דמי למאי דאיתא בחגיגה דחצי עבד וחצי בן חורין אסור לישא שפחה חצי' שפחה וחצי' בת חורין משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות וא"כ הכי נמי נימא דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ותירץ רש"י דנולד משניהם מין חדש מעין שני המינים דמבלבל זרעו ואין מזכירין כלל צדדים לומר שיש בזה צד סוס וצד חמור אף דהכל מין אחד חדש ולא שייך לומר אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור יע"ש:
י) וא"כ מההוא טעמא מותר לרכוב על פרדה ולא שייך כלל האי ק"ו דמה זה אצל זה אסור מכ"ש במחובר דהא במחובר אין כאן כלאים כלל דנעשה מזה מין אחד ואין כאן צדדים כלל לומר שיש בזה צד סוס וצד חמור ואין כאן שני מינים כלל. ובתוספות חגיגה (בדף ב') כתבו כן בפירוש דכמו דמותר להרביע פרדה על פרדה כן מותר לרכוב על פרדה וכאשר ביארנו ניחא דזה תלוי בזה:
יא) וניחא ההוא דמכות דהמרביע שור פסולי המוקדשין לוקה וכן המנהיגו דשם שפיר כיון דהכתוב עשאו כשני גופים ושפיר יש כאן שני גופין שפיר אסור במחובר כהק"ו מהירושלמי:
יב) ועוד פלפלתי בזה בחולין (בדף ס') דבעי שם הגמרא בהרכיב שני דשאים זה על גב זה אם חייב ותמהו בתוס' דהא משנה מפורשת היא דאין מרכיבין ירק ע"ג ירק ותירצו דהמשנה מיירי בארץ ישראל כיון דכלאי זרעים אסור ממילא ה"ה הרכבה, אסור וגמרא דילן מיירי בחוץ לארץ דכלאי זרעים מותר:
יג) וקשה מאי דפשיטא להו דאם כלאי זרעים אסור ה"ה הרכבת אילן הא לשיטת הש"ס שלנו דכלאי בהמה אף בזה אצל זה אסור מ"מ בהתחברות מותר ולא הוי ק"ו ולשיטת התוספות יו"ט ק"ו פריכא הוא וא"כ אף דבא"י כלאי זרעים אסור מ"מ הרכבה מותרת ואין ראיה מזרעים דהוי זה אצל זה להרכבה דהוי מחובר יחד:
יד) אך לפי אשר ביארנו ניחא דבאמת שפיר הוי ק"ו גמור אך הטעם דמותר לרכוב על פרדה משום דאין כאן כלאים כלל דיצא מין חדש ואין מזכירין צדדים אבל תחילת הרכבה דהוי שני מינים שפיר אסור מטעם ק"ו ושפיר בארץ ישראל אסור הרכבה מירקות מק"ו דמהזרעים אסור שהוא זה אצל זה מכ"ש הרכבה דהוי חיבור וזה שפיר הוי שני מינים דרק היוצא מהן נעשה מין אחר אבל תחילת הרכבה הוי שני מינים ושפיר אסור מטעם ק"ו דירושלמי וז"ב:
טו) אך לפי זה מיושב כל עיקר קושית התוס' דהקשו דבמשנה מפורש דאין מרכיבין ירק בירק דשפיר אפשר לומר דמיירי הכל בא"י דכיון דכלאי זרעים אסור ה"ה בהרכבה אסור משום ק"ו ואעפ"כ בעי הכי הגמ' אם לוקה בהרכבת ירק כיון דהאיסור הוא רק משום ק"ו שוב אין עונשין מהדין ואינו מחויב מלקות אך הגמרא בעי כאן דאסכים הקב"ה על ידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו ממש וכאילו כתב בהם האיסור מפורש ודוק:
טז) והמהרש"א כתב דהוי ק"ו משום דנשאו דשאים ק"ו בעצמם אך זה אינו ענין להחיוב אך כפי אשר בארנו שפיר שייך להחיוב דהאיסור הוא משום ק"ו ודוק:
יז) נשובה להנ"ל דטעם סוגיות הש"ס דילן דמשו"ה מותר לרכוב על פרדה דלא הוי כלאים כלל דאין מזכירין צדדים כלל ולשיטת הירושלמי מזכירין כאן צדדים והוי חצי סוס וחצי חמור ואסור משום כלאים:
יח) ואפשר לומר דפליגי בשני הלשונות בגמרא נדה (בדף ל"א.) תנו רבנן שלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו העצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין כו' דרש ר' יוסי הגלילי מאי דכתיב אודך ד' על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד מדת בו"ד אדם נותן זרעונים בערוגה כל אחת ואחת עולה במינו ואילו הקב"ה צר העיבור במעי האשה וכולם עולין למין אחד. [פירש"י זרע האב והאם נעשין בריה אחת] ד"א צובע נותן סמנין ליורה כולן עולין לצבע אחד [פירש"י כמה סממנים צריך לצבוע שחור קליפת עץ וטחינת רחיים של נפחים וכמה דברים וכולן נעשים שחור ואינו יכול לצבוע ביורה משנים ושלשה גוונים בשנים ושלשה מקומות. יש כאן ט"ס ואולי צ"ל כי אם בשנים ושלשה מקומות] ואילו הקב"ה צר העיבור במעי האשה כל אחת ואחת עולה למינו. ופירש רש"י לובן מן האיש ושחור מן האשה:
ונראה דבשני לשונות הללו פליגי דללישנא קמא לא אמרינן דלובן מן האיש ושחור מן האשה ופליג ע הברייתא דאביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידין וצפרנים וכו' אך הרבותא הוא אצל הקב"ה שאם שאביו נותן זרע לובן ואמו מזרעת אודם מ"מ משניהם נעשה צבע אחת וזרע אחד וזה הרבותא לא כבשר ודם ששני זרעים כל אחד למינו וללישנא בתרא סבר כהברייתא דמזרע האב שהוא הלובן נעשה אברים מיוחדים ומזרע האם שהוא האודם נעשה אברים מיוחדים וזה הוא הרבותא אם שנתנו כמו ביורה אחת כל אחד נשאר בפ"ע לא כמו שנותנים צבעים ליורה:
יט) ונראה דבזה פליגי הגמרא דילן עם הירושלמי דגמרא דילן סובר כלישנא קמא דמזרע האב וזרע האם נעשה דבר אחד משו"ה אין מזכירין כאן צדדים כלל כאשר פירש רש"י בחולין (בדף ע"ט.) בד"ה מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קמ"ל שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין צדדים דהא מבלבל זרעו כו' יע"ש ומשו"ה הפרדה גופא לא הוי כלאים שאין כאן צדדים כאשר סיים שם רש"י דמין בפ"ע והירושלמי סובר כלישנא בתרא וכברייתא דכל אחד עולה בפ"ע מזרע האב נעשו אברים אחרים ומזרע האם נעשו אברים אחרים ושפיר יש כאן צדדים והוי כלאים וזה ניחא בבעל חי דיש כאן צדדים אבל באילן אף הירושלמי מודה דאין כאן שום צדדים לומר שזה הוא ממין זה וזה הוא ממין זה ושפיר אף הירושלמי מודה דאין מזכירין כלל צדדים ומשו"ה מותר לנטוע היחור שגדל משני מינים ביחד דאין זה כלאים רק מין בריה בפ"ע ולא הוי מהב"ע כנ"ל:
כ) עוד אפשר לומר דאם נטל היחור מענפים הגדילים מאתרוג ולימו"ן ביחד ונטעו בארץ אינו פסול משום מהב"ע דהוי זה וזה גורם היחור שנטע הוא גורם איסור והקרקע הוא גורם היתר דהיכא דהרכיב כלאים הכל הוא איסור דכל הגידול הזה הוא באיסור אבל בלקח יחור מאלו הגידולין ונטע בארץ הנטיעה של עתה הוא של היתר כדאיתא בירושלמי הנ"ל דמותר ליקח ענף מכלאים ולנטעו בארץ אך היחור הזה בא בעבירה שהוא בעצמו גדל מתחילה מעבירה וא"כ הוי זוז"ג היחור הוא הגורם איסור והקרקע הוא גורם ההיתר:
כא) אך זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בע"ז (בדף מ"ח ע"ב) דאיתא שם זורעין תחתי' היינו תחת אשירה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. רבי יוסי אומר אף אין נוטעין תחתי' ירקות ביה"ג מפני שהנובלות נושרות עליהן והוי לזבל. ומקשה בגמ' דר' יוסי אדר' יוסי דר' יוסי אומר אין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר אלמא זוז"ג מותר ובמשנה סבר זוז"ג אסור והקשו בתוס' שם בד"ה ורבנן סברי דמשמע דרבנן דמתירין בימות הגשמים סוברים זוז"ג מותר וא"כ אמאי אין נוטעין ירקות בימות החמה דהוי ג"כ זוז"ג. הצל והקרקע ותירצו בתוס' דזוז"ג לא הוי רק ששניהם בענין אחד כמו זבל וקרקע דשניהם הוי ענין אחד ממש אבל פעולת הצל שלא יכם השרב והשמש בזה הוא גורם לבדו לא הוי זוז"ג:
כב) אך שיטת רש"י אינו כן דאיתא אח"כ דר' יוסי אומר דאין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר ופירש רש"י דנטע אגוז של ערלה מותר משום דהוי זוז"ג האגוז של איסור וקרקע של היתר ואח"כ בהרכיב פירש רש"י שני לשונות. לשון אחד שהרכיב ילדה בזקנה דאמרינן זוז"ג מותר ועוד פירוש שנטע והרכיב דבר אחד שזה הנטיעה שבא מאגוז של ערלה הרכיב אח"כ באילן אחר והוי זוז"ג ודחה רש"י פירוש זה דאין אנו צריכין להיתר מטעם זוז"ג מה שהרכיב הנטיעה מאגוז באילן אחר דהנטיעה הראשונה תיכף הוי זוז"ג האגוז והקרקע ובתוס' דחו פירוש רש"י שפירש דהרכיב קאי על ילדה שהרכיב בזקנה פה אינו צריך לטעם זה וזה גורם אך ממילא בטל הילדה בזקנה כדאיתא בסוטה אך הפירוש הוי כפירוש האחר דנטע והרכיב הוי דבר אחד היינו הנטיעה שצמחה מהאגוז הרכיב באילן אחר דהוי זוז"ג ולא קשה דהנטיעה הראשונה מותר מטעם זוז"ג הנטיעה דאיסור והקרקע דהיתר כיון דזה הוי שני דברים הנטיעה והקרקע לא מקרי זה גורם רק אם שני הגורמים הוא בדבר אחד כשיטתם דלעיל וע"ש:
כג) הכלל דמחולקים בזה רש"י ותוס' אם הנטיעה של איסור וקרקע של היתר מיקרי זה וזה גורם לשיטת רש"י מיקרי זוז"ג ולשיטת התוס' לא מיקרי זאת זוז"ג:
כד) וא"כ ה"ה לענין מהב"ע שיצא באתרוג מיחור של כלאים שנטע אח"כ בארץ תלוי בשיטת רש"י ותוס' לשיטת רש"י הוי זוז"ג ומותר לענין מהב"ע דשני גורמים יש כאן שגורמים הגידול הנטוע שבא לעולם על ידי עבירה והקרקע דהיתר ואינו דומה לכלאים שגדל על כלאים ממש מה שהרכיב יחור של אתרוג בלימו"ן דשם הוי הכל באיסור דהנטיעה זו כולה של איסור וממילא כל הגידול באיסור הן מצד האילן הן מצד הקרקע והן מצד הזקנה כיון שכל הנטיעה זו באיסור אבל אם נטע יחור מאילן זה במקום אחר שהנטיעה של עתה הוא של היתר רק דנימא דהוי מהב"ע שהיחור בא ע"י עבירה בזה שפיר הוי זוז"ג היחור שבא ע"י עבירה והקרקע של היתר והוי לשיטת רש"י זוז"ג:
כה) אך פשיטת רש"י תמוה מאד קושית התוס' אם נימא דנטיעה של איסור וקרקע של היתר הוי זוז"ג אף דלא הוי שני הגורמים בדבר אחד אם כן קשה לרבנן דסוברים דזוז"ג מותר אמאי אין נוטעין תחתיה ירקות בימות החמה הא הוי זוז"ג צל דאשירה דאיסור וקרקע דהיתר:
:
ומה שנראה לי לתרץ דהנה הר"ן הביא להקשות בשם הרמב"ן מאי דמקשה הגמרא דר' יוסי אדרבי יוסי דבמתניתין סובר ר' יוסי דאין נוטעין תחתיה ירקות בימות הגשמים משום שהנובלות נושרות והוי זבל וסובר זה וזה גורם אסור ושם ר' יוסי סובר דאין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך מותר אלמא סבר זוז"ג אסור והקשה הר"ן בשם הרמב"ן דמאי קושיא הא גם שם סובר רבי יוסי דלכתחלה אין נוטעין אגוז של ערלה רק בדיעבד מותר ואם כן ניחא ג"כ במשנה מאי דסובר ר' יוסי דאין נוטעין תחתיה ירקות בימות הגשמים דהא לכתחלה עכ"פ אסור ותירץ הרמב"ן דטעמא דאסור שם בנטיעה אגוז של ערלה לכתחלה אף דהוי זוז"ג דהוי מבטל איסור לכתחלה אבל שם בנוטעין תחתיה ירקות בימות הגשמים זה הביטול בא ממילא ואין זה מבטל איסור והיה מותר אף לכתחלה:
כו) והנה לכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים דא"כ גם שם בנטע אגוז של ערלה נימא דהביטול הוי ממילא מה שגדל אח"כ וע"כ כיון דהוא עשה מעשה הנטיעה הוי אילו הוא ביטול בידים וא"כ ה"ה שם בזרע תחתי' ירקות. וצריך לחלק דשאני התם דבזריעה גופה לא יהי' שום ביטול אך משום דהנובלות נושרות ונעשה זבל זה נעשה אח"כ ממילא ולא הוי הביטול ע"י מעשה שלו רק ע"י מעשה שנעשה אח"כ ממילא ולא הוי הוא המבטל אבל התם בנטיעת אגוז של ערלה בנטיעה זו גופא הוי מבטל איסור ולא יהי' ג"כ מעשה אחרת. וא"כ ניחא קושית התוס' דלרבנן דסוברים דזוז"ג מותר אמאי אין נוטעין תחתי' ירקות בימות החמה מפני שהצל יפה להן הא הוי זוז"ג צל דאיסורא וקרקע דהיתר:
כז) ולפי הנ"ל ניחא דשם אף דהוי זוז"ג אסור משום דהוא הוי מבטל איסור בידים מה שזרע תחת האשירה שהצל יפה אם ושם ג"כ לא יהי' מעשה אחרת רק בנטיעה זו יבטל האיסור ומיושב תמיהת התוס' על שיטת רש"י ולעולם נוכל לומר דגם אף ששני הגורמים אינם מענין אחד ג"כ הוי זוז"ג:
כח) עוד אפשר לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל דמקשה על מאי דמקשה דר' יוסי אדר' יוסי דבמשנה סובר ר' יוסי דזוז"ג אסור ושם סובר ר' יוסי דאין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטעו והרכיב והבריך מותר אלמא דזוז"ג אסור וקשה מאי מקשה דהא המשנה מיירי ג"כ לענין לכתחלה דאין נוטעין תחתי' ירקות אף בימות הגשמים ולכתחלה שפיר אסור משום זוז"ג:
כט) דהנה התרומת הדשן כתב דמותר לטחון חיטין מתולעים שהתולעים נתרסקו ולא הוי ברי' ולא הוי מבטל איסור לכתחלה משום דאין כוונתו לרסק התולעים רק לטחון החיטים הביאו הש"ך (בסי' פ"ד סק"מ): ל) א"כ ראינו דלענין מבטל איסור דבר שאינו מתכוין מותר וכאן כתב הרמב"ן הטעם דמ"ה לכתחלה אין נוטעין משום דהוי מבטל איסור וא"כ שפיר ניחא דבשלמא שם לענין נטיעה אגוז של ערלה אסור לכתחלה דהוי מתכוין לבטל איסור דהרי נוטע האגוז של הערלה כדי שיצמח אילן והוי מבטל איסור בכוונה אבל במשנה דזורע ירקות בשדה שלו שהוא אצל אשירה ואין כוונתו לבטל האיסור אך לזרוע בשדה שלו ומה שהנובלות נושרין והוי לי' לזבל הוא אינו מתכוין לזה והוי דבר שאינו מתכוין וזה ברור: לא) אך הנה התרומת הדשן כתב עוד טעם דאינו ברור שנתרסקו התולעים מקול הטחינה דלמא יברחו מקול הטחינה ופרשתי דבריו דכיון דהוא דומה ביטול איסורים למלאכה בשבת דדבר שאינו מתכוין מותר ממילא דמי להתם כמו דשם בפסיק רישא ולא ימות אסור ה"ה בזה דביטל איסור היכא דהוי פסיק רישא אסור וא"כ אם הי' טוחן החטים והא בודאי שיתרסקו התולעים הי' אסור דהוי פסיק רישא ולכן סיים דאינו ודאי שיתרסקו שמא יברחו מקול הטחינה ולא הוי פסיק רישא:
לב) וא"כ שוב בנ"ד דזורעין תחת האשירה אסור אף דאינו מתכוין לבטל דהוי פסיק רישא אך הר"ן חידש לנו בפרק גיד הנשה דבמידי דלא הוי רק הנאה מותר פסיק רישא והביא ראי' ממוכרי כסות דמוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בצינה מפני הצינה וקשה דהוי פסיק רישא אך ע"כ דבהנאה מותר פסיק ריש:
והנה התוס' כתבו שם בע"ז (דף מ"ט) בד"ה שאם נטע וז"ל וא"ת מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומעשר שני שהן חולין ואפילו גידולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי"ח דבר וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאחור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו:
לג) וא"כ לענין ביטול גידולין כמו שם שזורעין תחת האשירה דהנביות נושרין ונעשה זבל ויגדל אח"כ וזה אין איסור רק משום הנאה מה שגדל באיסור ובאיסור הנאה מותר דבר שאינו מתכוין אף דהוי פסיק רישא ודוק: לד) והנה המג"א כתב הטעם דאתרוג המורכב פסול משום שאינו אתרוג שקצתו לימו"ן והבאתי בחיבורי דברי השבות יעקב שמר חמיו הגאון אבד"ק פראג אסר אתרוג המורכב לברך עליו והי' אז בפראג הרב ש"ך ז"ל ותקיפי העם הטו אותו בחלקלקות לשונם להתירו והתיר לברך עליו משום דגם אתרוג מורכב מקרי אתרוג כמו דאמרינן שה אפילו מקצת שה והי' האות כי טרם שרצה החזן לברך עליו נפל האתרוג מידו ונשבר הפיטום:
לה) ובארנו שם בחיבורינו דניהו דאמרינן שה אפילו מקצת שה מ"מ לא הוי רק חצי שה דאינו חייב רק בחצי המתנות וממילא לענין אתרוג הוי אתרוג חסר אך ביו"ט שני כשר דביו"ט שני אתרוג חסר כשר אך כפי המבואר בש"ע אין חסר כשר רק כשנשאר רוב אתרוג ובמורכב לא נודע אם נשאר רובו אם רוב הוא מהאתרוג אך כיון שראינו שהאתרוגים גדילים כמין היחור ולא כמין האילן כדאיתא ברש"י דסוטה וא"כ אתרוג המורכב ע"כ הוא שתחב יחור אתרוג בלימו"ן שאז גדל כמו אתרוג וא"כ הוי רובו אתרוג עכ"פ דהרי גדל כמין האתרוג:
לו) וגם הערה האלשיך דבהנשאר לא הוי כביצה דבחלק האתרוג לא הוי כביצה וכל אתרוג שאין בו כביצה פסולה. אך הנה התוס' כתבו בריש לולב הגזול דאין לפסול לולב של אשרה משום כתותי מכתת שיעורא ואין בו כביצה דבטעם דאין בו כביצה פסול משום דלא גמר פרי אבל זה גמר פרי יע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד אף דחלק האתרוג שיש בו אין בו כביצה מ"מ גמר פרי מקרי. אך דעת המג"א אינו כן דכתב דאף ביו"ט שני דחסר כשר מ"מ צריך להיות בהנשאר כביצה וקשה דהא מ"מ הוי גמר פרי כנ"ל דברי התוס': לז) אך הנה האלשיך הביא ראי' דאתרוג מורכב מאתרוג ולימו"ן שתחב יחור של אתרוג בלימו"ן פסול כולו ממאי דאיתא בסוטה שם (בדף מ"ג ע"ב) דמקשה בגמרא דתני חדא דהבריך והרכיב חוזר מעורכי המלחמה ובחדא תני דאינו חוזר ומתרץ דלא קשיא כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור ומקשה בגמרא האי הרכבת איסור היכי דמי אם הבריך ילדה בילדה בל"ה חוזר משום הילדה הראשונה ואם הבריך ילדה בזקנה האמר ר' אבוהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה ע"כ:
לח) הרי מבואר בפירוש דילדה בטלה בזקנה ואזלינן בתר הזקנה לגמרי וה"ה היכא שהרכיב יחור אתרוג בלימו"ן בטל האתרוג בלימו"ן ודינו כלימו"ן לגמרי עכ"ד האלשיך:
לט) אך לכאורה מצד הסברא לא מסתבר כן לומר דאם הרכיב אתרוג בלימו"ן יהי' דינו כלימו"ן לגמרי והכל הולך אחר הזקנה והלוא אנו רואין להיפך דהכל הולך אחר הילדה וגדל כמין הילדה היינו כמין היחור שתחב באילן כאשר פירוש שם רש"י בסוטה ד"ה מרכיב וא"כ אמאי יהי' הכל כמו הילדה: מ) והיה נלפע"ד דרק לענין ערלה אמרינן דבטל הילדה בזקנה שלא תחייב הילדה בערלה כיון דעיקר היניקה מארץ הולך דרך הזקנה ומשו"ה דינו לענין ערלה כמו הזקנה דבתורה כתוב כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל והנטיעה היא בארץ וא"כ אזלינן הכל בתר כח הצמיחה מארץ שהיא מהזקנה ובטלה לענין זה דהוי כאילן אחד לענין ערלה למנות מעת הנטיעה מהזקינה ולא מהילדה וזה הוי הביטול דנעשה הכל כאילן אחד לענין שנות ערלה ולא לענין דבר אחר שאם היחור הוא אתרוג והזקנה היא לימו"ן שפיר דינו כאתרוג מאחר שגדל בו אתרוג אך לענין הנטיעה בארץ חשבינן כמו הילדה ולענין זה בטל הילדה בזקנה:
מא) ובזה יתיישב קושית הר"ן בע"ז (בדף מ"ח.) הנ"ל דכתב שם הטעם בזוז"ג מותר הוא משום ביטול והקשה ממאי דמקשה כאן הגמרא דילדה בטלה בזקנה ומתרץ בנטע לסייג ולקורות והקשה כיון דזוז"ג בטל א"כ גם בנטע לסייג ולקורות בטל ותירץ כיון דבתר אמליכי הוא כמו דאמר בגמרא דאי הדר ואמליך שאכילה שוב אסורה משום ערלה לא שייך ביטול כדאיתא במנחות דשחיטה אינה בטלה בנבילה משום דאפשר למבטל להיות כבטל דאי מסרחי פקע לי' טומאה מינה וגם אנכי בעצמי אמרתי כן ואמרתי דכאן הוי רב חסדא וגם שם במנחות הוי רב חסדא ואזיל לשיטתי' אך עדיין קשה דשם הסוגיא במנחות אזלא למ"ד דמין במינו לא בטל ומשו"ה כל היכא דהמבטל יוכל להיות כבטל אינו בטל אבל למ"ד דמין במינו בטל. בטל בכל גוונא ולפי הנ"ל ניחא דהביטול הוא רק לענין שני ערלה שנחשוב מנטיעת הזקנה כנ"ל אבל לא לענין שהילדה תהי' לגמרי כהזקנה וא"כ בנטע לסייג ולקורות דגם האילן הוא עדיין ערלה בתוך שלש שנים אך כיון דנטע לסייג ולקורות הוא פטור מערלה ולענין זה אינו בטל היחור באילן אדרבה היחור הוא עיקר שהרי הפרי גדול כמינו ולא כמין האילן:
מב) וראי' לדברינו אלה דבירושלמי בערלה איתא בפרק ראשון גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה ערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו ר"ש בן לקיש אמר ובלבד דברים שהן באין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובי גדודי אבל ערבה כנטוע בארץ:
מג) והנה דברים שהן באין במחשבה היינו שאם מחשב עליהן לאכילה דינם כאילן מאכל ואם לא חישב עליהם לאכילה אין דינם כאילן מאכל ואין חייב בערלה עכ"ז היחור אשר הרכיב לאכילה יש בו דין ערלה והוא ממש הדין שנטע אילן מאכל באילן שנטוע לסייג ולקורות דאינו בטל היחור של מאכל וחייב בערלה ואעפ"כ הדין דאינו מונה רק משעת נטיעת האילן הראשון וקשה לפי שיטת הר"ן דאין מאכל באילן שנטוע לסייג ולקורות אינו בטל משום שהאילן יוכל להיות כמו היחור ע"י דממליך עלה וא"כ ה"ה שם בהרכבת היחור של אילן מאכל באילן סרק שפירותיו הוי לאכילה ע"י מחשבה דהוי ג"כ כמו ממליך עלי' דהדין ג"כ דהיחור הוי ערלה ואינה בטלה בהאילן א"כ יחשב ג"כ מעת ההרכבה כיון דאינה בטלה בהאילן דהרי כל עיקר הביטול הילדה בזקנה הוא רק לענין מנין השנים שיהי' נחשב מעת נטיעת הזקנה ולא מעת הרכבה וא"כ בילדה בילדה אך האילן הראשון הי' נטוע לסייג ולקורות או שהוא במיני פירות שכל שלא יחשב עליהן לאכילה הוי כמו אילן סרק דאינו בטל הילדה בילדה שוב נחשב מעת הרכבה כיון דאינו בטל הילדה בילדה כיון דכל עיקר הביטול הוא שנחשב מעת הנטיעה הראשונה וממילא היכא שאינו בטל נחשב מעת הרכבה. אך הוא הדבר שדברנו דכל ענין עיקר הביטול הוא רק לענין שנחשוב מעת הנטיעה מזקנה שאזלינן בתר נטיעת הזקנה ואך לזה מהני ביטול:
מד) ומשו"ה בילדה בילדה אך שהראשונה נטוע לסייג ולקורות לענין זה שפיר אינו בטל אבל לענין זמן הנטיעה באמת גם בזה בטל כדאיתא בירושלמי:
מה) והנה התוס' במנחות (בדף ס"ט ע"ב) כתבו וז"ל ונראה דילדה בילדה אם כלו שני ערלה דקמייתא מקמי בתרייתא בטלה לה בבתרייתא אע"ג דהיתה הרכבתה בתוך שני ערלה דאלת"ה הא דפריך בסוטה היכי דמי אילימא ילדה בילדה דמפיק לי' דבעי למיהדר משום ילדה הראשונה לוקמי כגון שכלו שני ערלה של ראשונה לפני שני השני' ע"כ. והנה דברים הללו פשוטים דילדה בילדה כששניהם נטועים למאכל דאזלינן בתר שני נטיעה הראשונה אך בירושלמי מבואר יותר דאף דהראשונה אינה למאכל ואינה בטילה השני בראשונה לענין ערלה דאף דהראשונה פטורה מערלה ההרכבה חייבת אעפ"כ מונין לה משעת נטיעה הראשונה אך לפי זה קשה למה זה קאמר בגמרא הטעם משום דאי בעי ממליך עלה לאכילה הוי שוב ערלה הא בלא"ה הביטול לא הוי רק לענין שנחשב מזמן הנטיעה הראשונה ולא לענין שיתבטל היחור בהזקנה כנ"ל:
מו) אך אפשר לומר דכמו דלענין הזמן בטל היחור בהאילן דחשבינן משעת נטיעת האילן דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל חשבינן משעת הנטיעה הראשונה. ה"ה לענין היכא שהאילן הראשון נטע לסייג ולקורות לענין זה ג"כ בטל היחור באילן ג"כ משום דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וכאן הנטיעה הראשונה לא הי' למאכל. ומשו"ה הוצרך הטעם משום דאי ממליך עלי' לאכילה הוי ערלה ולא קשה ג"כ קושית הר"ן דאעפ"כ לבטל היחור באילן. דהנה איכא פלוגתא בריש ערלה דאיתא שם הנוטע לסייג ולקורות פטור מהערלה ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור והביא שם הרמב"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי ונראה דעתו שם דלת"ק לא מצי לומר שיהי' חציו למאכל וחציו לסייג ולקורות. אך ר' יוסי סובר דיוכל לומר כן ואין הלכה כר' יוסי אבל בחיבורו פסק הרמב"ם כר' יוסי ובכסף משנה דגם הת"ק מודה לו:
מז) וא"כ אין מקום לקושית הר"ן דגם בנוטע לסייג ולקורות יתבטל העץ מאכל בו דמאי מהני שיתבטל היחור של מאכל בהאילן הנטוע לסייג ולקורות לא יהי' היחור של ערלה רק כאלו הוא מגופו של אילן דג"כ הדין דבאומר דענף זה יהי' למאכל זה הענף הוי ערלה וגם בזה היחור לא עדיף אם הי' מגופו של אילן דג"כ הדין כיון דחישב עליו לאכילה הוי ערלה. וכן נראה מפורש מלשון רש"י דכתב התם גבי זקנה לאו בת אמליכי הוא לחזור ולהיות ילדה על שום מחשבה אבל נטע לסייג אי ממליך עלה בתוך שני ערלה לקיימה לפירות חייבת בערלה הלכך ילדה דקא מרכב בגוה לאכילה חייבת בערלה אע"ג דלא אמליך אקמייתא הא מיהו לאכילה הוי ומהני מחשבה דעיקר דידה נמי אי הוי חישב עלה הוי מהני מחשבה אע"ג דבשעת נטיעה לאו להכי נטעה עכ"ד רש"י:
מח) הרי מבואר בפירוש רש"י כדברינו הנ"ל וסרה קושית הר"ן ובזה ג"כ ניחא דברי הירושלמי דמונין משעת נטיעה הראשונה דגם זה בטל היחור בהאילן ודינו כגוף האילן דהחלק שחשב עליו לאכילה אסור בערלה וא"כ שפיר מונים משעת נטיעה הראשונה אך לשיטת הר"ן ז"ל דהוא ס"ל כשיטת הר"מ דר' יוסי חלק על הת"ק והת"ק סובר דלא יוכל לחשב על חצי האילן לאכילה ועל חצי לסייג ולקורות או דהר"ן ס"ל דאף לר' יוסי דמצי לחשב על חצי האילן לאכילה וחצי לסייג ולקורות הוא רק בתחילת הנטיעה שכן נראה שם לשון המשנה דקאי רק על תחילת הנטיעה אבל אם בא לחשוב אח"כ לאכילה לא מהני רק אם חשב על כל האילן לאכילה לא על מקצתו: מט) ומשו"ה שפיר מקשה הר"ן דלבטל היחור בהאילן שהוא נוטע לסייג ולקורות ולא שייך לומר דניהו דהוא כגופו של אילן מ"מ היחור הזה חישב עליו לאכילה ואסור משום ערלה דלא מהני מחשבה רק על כל הנטיעה ולא על יחור אחד כנ"ל. אך לענין זה שפיר נוכל לומר דלענין זה לא בטל היחור בהאילן כאשר בארנו לעיל דלכל דבר אין ביטול היחור באילן רק לענין הנטיעה בערלה דחשיב כאילו יונק משל היתר כיון דהיניקה הולך דרך הזקנה שהוא יונק מהיחור וגם יניקת הילדה הוא של היתר אף דלענין כל דבר אינו בטל ועומד בפ"ע אבל יונק יניקה של היתר כיון דהיניקה הולך דרך הזקנה וזה הוא לענין ילדה בזקנה אב ילדה בילדה שגם הראשונה היא ילדה אך שהוא נטוע לסייג ולקורות היחור שהוא נטוע למאכל אסור ולא שייך לומר שהוא יונק יניקה של היתר שלדידי הוי יניקה של איסור כיון שהוא הורכב למאכל אף אם נימא דאין הלכה כר' יוסי ולא יוכל לחשב על חצי אילן למאכל וחצי לסייג ולקורות מ"מ המורכב שהוא לכל דבר אינו בטל בזקנה כנ"ל רק לענין היניקה אבל לשאר דברים עומד בפ"ע ושפיר הוי כאילו הוא נטוע למאכל בפ"ע ואסור ואצלו הוי יניקת איסור דאף לגבי האילן אם הי' חשב על כולו למאכל הי' אסור משום ערלה ולענין הרכבה זו הוי כאילו חשב על כולו למאכל ודוק:
נ) עוד נראה לי להביא ראי' דרק לענין ערלה בטלה הילדה בזקנה ולא לשאר דברים מע"ז (בדף מ"ז.) שהבאנו לעיל דאיתא שם ר' יוסי אומר אין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר ופירש רש"י שאם נטע מותר משום דהוי זוז"ג האגוז דאיסור דהיתר והרכיב פירש רש"י היינו שהרכיב ילדה בזקנה והיא מילתא אחריתא ועוד הביא לשון שני שהרכיב קאי על נטע שאותה נטועה שנטע מאגוז וגדל ענף זה הענף הרכיב באילן אחר והוי זוז"ג וכתב רש"י דלשון זה אינו דומה לו ההרכבה הנטיעה הראשונה מותרת משום דהוי זוז"ג. והתוס' כתבו דלא נוכל לומר דהפירוש שאם הרכיב היינו ילדה בזקנה דמותר מטעם גורם וגורם דזה בלא"ה מותר משום דבטל הילדה בזקנה כדאיתא בסוטה וא"צ לזוז"ג רק הפירוש כפירוש האחר דנטע והרכיב הוי הכל אחד שהנטיעה מאגוז של ערלה הרכיב אח"כ באילן אחר ולא קשה קושית רש"י דהנטיעה לחודא מותרת משום זוז"ג האגוז דאסורא וקרקע דהיתרא דזה לשיטתם לא הוי זוז"ג כיון דלא הוי שני הגורמים בדבר אחד:
נא) ותמוהים דבריהם דכתבו דלא נוכל לפרש שהרכיב ילדה ע"ג זקנה דא"צ לבוא משום זה וזה גורם אך בלא"ה בטלה הילדה בזקנה כדאיתא בסוטה וקשה גם לפי פרושם דמיירי דנטע אגוז של ערלה וצמח מזה יחור והרכיבו באילן אחר דהיחור לחודא אסור דלא הוי זוז"ג ומותר משום שהרכיבו באילן אחר: וקשה דעכ"פ מה שהרכיבו באילן אחר א"צ לטעם דזוז"ג אך ממילא בטל היחור באילן כמו דאיתא שם דבטלה הילדה בזקנה:
נב) ומכאן ראי' ברורה דלא אמרינן דבטלה הילדה בזקנה רק לענין ערלה כנ"ל דיונק מיניקה של היתר ולא לענין שאר דברים:
נג) ומשו"ה בנטע אגוז שהענף היוצא אסור בהנאה והרכיבו באילן אחר לא אמרינן דבטלה היחור באילן דרק לענין שני ערלה אמרינן ג"כ דלא נאסר משום ערלה שאיסור הערלה הוא רק ביונק יניקה של איסור תוך שלש שנים וזה יונק יניקה של היתר אבל בנטע אגוז של ערלה שהענף היוצא אסור בהנאה מצד עצמו אף בהרכיבו באילן אחר אסור ולא אמרינן דבטלה היחור באילן ומזה ראי' ברורה דרק לענין ערלה אמרינן דבטלה הילדה בזקנה ולא לענין דבר אחר:
נד) והנה בגוף קושית התוס' שהקשו דבהרכיב ילדה בזקנה אין אנו צריכין לבוא לטעם זוז"ג דבל"ה בטלה הילדה בזקנה. לפי דברי הר"ן בתשובותיו (סי' ע') לא קשה מידי דהוא כתב שם לענין עור שנצטבע באיסורי הנאה ובעפצים וכתב דאין להתיר מטעם זוז"ג. דכי שרינן זוז"ג היינו כשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם לבד אבל כל שנתערב גופו של איסור אי אפשר להתירו מטעם זוז"ג שהרי שנינו אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ואין תערובותם מותר מטעם זוז"ג ולא התירו זוז"ג אלא תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה שאין גוף האיסור בפת וזורעין תחת האשרה ירקות שאין גוף האיסור בירקות ושאור של חולין ושל תרומה נמי אע"פ שגוף השאור בעיסה גופו של איסור כבר נתבטל במאתים ואין כאן אלא חימוץ הבא בגרמתו של איסור אבל להתיר תערובות גוף האיסור כל שלא נתבטל מטעם זוז"ג אי אפשר יעו"ש:
נה) הכלל היוצא מדבריו דהא דאמרינן זוז"ג מותר היינו רק היכא שאין כאן גופא של איסור או שהאיסור כבר נתבטל ולא נשאר כאן רק גורם וא"כ שפיר ניחא דבסוטה קאמר בגמרא דילדה בטלה בזקנה ובע"ז קאמר הטעם משום זוז"ג דתרווייהו צריכא דאם לא הי' בטלה הילדה בזקנה לא הי' מותר מטעם זוז"ג אך מתחלה צריך הביטול כדאיתא בסוטה ואחר שנתבטל עדיין אסור משום הגורם דעדיין גורם איסור יש כאן וזה שוב מותר מטעם זוז"ג. ולמ"ד זוז"ג אסור בודאי יש כאן איסור אף דבטלה הילדה בזקנה מ"מ עדיין גורם יש כאן וכאשר כתב הר"ן דהאיסור דגורם הוא אחר שנתבטל ולא קשה קושית התוס':
נו) אך כפי אשר בארנו לעיל דהפירוש דהילדה בטלה בזקנה אינו ככל ביטול דעלמא דבטל זה בזה לענין כל דבר אך הפירוש דהילדה לא נאסרה משום ערלה כיון דהיניקה שלה מהזקנה וזה הוי יניקת היתר לא יניקת איסור ככל ערלה ובטל כח הצמיחה מהילדה אצל הזקנה כיון דעיקר כח הצמיחה הוא מהזקנה:
וא"כ שפיר הקשו בתוס' דלא שייך בזה עוד זוז"ג דאין כאן גורם דאיסורא כלל ואין בזה בתורת ביטול שהאיסור נתבטל אך שאין כאן איסור כלל דבטלה הילדה אצל הזקנה והוי כאילו הוא חלק מהזקנה ואין כאן איסור כלל ואין כאן גורם דאיסורא כלל:
נז) וניחא ג"כ דברי התוס' דלשיטתם דמיירי דנטע אגוז של ערלה וגדל ענף וחזר והרכיב זה הענף שפיר מותר מטעם זוז"ג. ולא קשה דאף בלא הטעם דזוז"ג ממילא מותר בתורת ביטול כדאיתא בסוטה דבזה דהילדה אסור בהנאה מצד עצמו כיון דגדל מפרי של ערלה אף אם נימא דנתבטל בהילדה מ"מ עדיין הוי גורם דאיסורא דהפרי גדל גם מכח הילדה ונצרך לומר דזה וזה גורם מותר:
נח) וגם בלא"ה נוכל לומר דלענין מה שבטלה הילדה בזקנה לענין ערלה שפיר הקשו בתוס' דאינו צריך עוד לבוא לטעם דזוז"ג. דהא דאמרינן דאף דבטל גוף האיסור אעפ"כ עדיין אסור משום זוז"ג הוא רק היכא שגוף הדבר אסור מצד עצמו אבל היכא דגוף הדבר מותר מצד עצמו אך היוצא ממנו אסור והיוצא ממנו נתבטל שוב לא שייך זוז"ג לומר דעדיין איכא כאן גורם דאיסורא שאין כאן גורם דאיסורא כלל שגוף הדבר מותר ומה שיוצא ממנו נתבטל:
נט) ומנא אמינא לה מדקאמר בגמרא בע"ז אליבא דר' אליעזר דסובר דזוז"ג אסור אעפ"כ אם סילק האיסור קודם שגרם האיסור מותר וא"כ הוי כ"ש אם בסילק את האיסור קודם שגרם איסור אחר מותר אף שכבר יצא ממנו דבר הגורם לחמץ מכ"ש אם גוף הדבר מותר לגמרי אך היוצא ממנו אסור דזה עדיף מקדים וסליק גוף האיסור דכאן ליכא כלל גופו של איסור דגוף הדבר מותר:
ס) וכיוצא בזה ראיתי אח"כ בחות דעת לענין כחל כיון דהחלב במקומו מותר לא יוכל לאסור היוצא ממנו וגם טעם האוסר הוא ג"כ משום גורם. וכדאיתא בפרי מגדים ומשו"ה היכא שהטעם הוא מאיסור והיתר יחד אינו אוסר כדאיתא בפרי מגדים בכמה מקומות ובפתיחה לתערובות דמשו"ה אם נפל חצי זית ש מן איסור וחצי זית שומן היתר לתוך נ"ט ירקות אינו אוסר אף שמרגיש הטעם ע"י האיסור כיון שהטעם הוא מאיסור והיתר יחד מותר מטעם זה גורם דזה שצריך ס' אף שנתבטל ברוב משום שנותן טעם הוי רק גורם כמו בשאור של תרומה ושל חולין שנפלו לעיסה של חולין ונתחמצה אך הרשב"א כתב הטעם משום דניכר האיסור ואין עת האסף להרחיב פה הדיבור בזה:
סא) נשובה להנ"ל כיון דסילק האיסור אף שגרם החימוץ בהיותו שם אינו אסור משום גורם כיון דהיוצא ממנו נתבטל מכ"ש היכא שגוף הגורם אינו אסור כלל רק היוצא ממנו וא"כ בילדה שסבכה בזקנה דהילדה אסור משום ערלה דאין גוף העץ אוסר רק הפרי הגדל ממנה כדאיתא ברש"י בע"ז (בדף מ"ח ע"ב) בד"ה ערלה דערלה אינו אסור רק הגדל ממנו ולא העץ יעו"ש וכדאיתא במהר"ם לובלין באורך:
סב) וא"כ שפיר כיון דהילדה בטלה בזקנה לא היינו עוד צריכין לומר דזוז"ג מותר דכיון דנתבטל הליחה היוצא ממנה אין כאן עוד מקום לאסור משום גורם דהילדה גרם הגידול כיון דהילדה בעצמה מותרת אך הגידול אסור והגידול נתבטל ושפיר מקשים בתוס' דכיון דילדה בטלה בזקנה אין אנו צריכין לבוא לזוז"ג:
סג) אבל שם בנטע אגוז של ערלה דהדין דבענף היוצא מן האגוז הוא גופא אסור בהנאה כאשר פירש שם רש"י בע"ז (בדף מ"ח ע"ב) בד"ה ערלה הנ"ל. שפיר נצרך לזוז"ג מותר דאל"ה אף דהילדה בטלה בזקנה עדיין אסור משום זוז"ג. והנה מהרי"ף נראה דפירש שם פירוש אחר בגמרא והוא המובחר שבפירושים דמה שנאמר שם ואם נטע והרכיב מותר האי הרכיב קאי על סיפא דמתני' דנאמר שם ר' יוסי אומר אין נוטעין ואין מרכיבין כפניות של ערלה היינו ענפים עם פירות קטנים מרכיבין באילן אחר ונגמרים שם בהאילן אחר:
סד) וע"ז קאמר אח"כ ואם נטע והרכיב מותר היינו אם נטע קאי על אילן נוטעין אגוז של ערלה והבריך קאי על מרכיבין כפניות של ערלה והרי"ף לא פירש כן בפירוש אך הוא מעתיק סיום המשנה דאין נוטעין אגוז של ערלה ואין מרכיבין כפניות של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר ונראה כן דעתו דהרכיב קאי על הסיפא דמרכיבין כפניות של ערלה. ונראה דמיירי דבטל במאתים כדאיתא במנחות (בדף ס"ט ע"ב) דאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אפילו הוסיף מאתים אסור וכתבו שם בתוס' בד"ה דאמר ר' אבוהו וז"ל והא דאמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן בסוטה (דף מ"ג.) ילדה שסבכה בזקינה בטלה התם בדליכא פירות בילדה והכא בדאיכא פירות:
סה) ולפי הנ"ל אפשר לומר מלתא בטעמא דאף דבטלה הילדה בזקנה מ"מ עדיין גורם הוא ולמ"ד זוז"ג אסור הוא עדיין אסור אך בערלה לא שייך זה כיון דגוף היחור אינו אסור אבל אם היו פירות על היחור שהמה ג"כ גורמים על המותר להתגדל עדיין אסור משום גורם למ"ד דזוז"ג אסור אך התם במנחות נראה דקאמר טעם אחר משום דאזלינן בתר העיקר ואפשר דמשום טעם זה אסור אף למ"ד זוז"ג מותר:
סו) ועכ"פ סוגיא דידן ניחא דהרכיב קאי על מרכיבין כפניות של ערלה וביטול כבר הוי ועדיין אנו צריכין לומר דזוז"ג מותר ודו"ק והר"ן פירוש ג"כ דהך להרכיב קאי על כפניות של ערלה אך באופן אחר יע"ש: נשובה להנ"ל דאפשר ליישב דברי התוס' באופן אחר אמאי לענין נטע אגוז של ערלה בעינן זוז"ג ובילדה שסבכה בזקינה אין אנו צריכין לזוז"ג כשיטת הר"ן בתשובה דאחר הביטול עדיין גורם הוי ובערלה לא שייך זה: אך פשוט דברי התוס' נראה דלא נחתו להכי לסברת הר"ן בתשובה דביטול וזוז"ג המה שני דברים ואחר הביטול הוא דאיכא איסור משום זוז"ג: סז) וגם הר"ן בעצמו בע"ז לא כתב כן ושם כתב איפכא דמאי דקאמר בסוטה דילדה בטלה בזקנה וכאן קאמר דזוז"ג מותר דא ודא אחת היא ותירץ בזה קושית התוס' על רש"י ולשיטת הר"ן בתשובותיו לא הוי דבר אחד ואפשר לפר שיטת הר"ן דלמ"ד זוז"ג מותר דא ודא אחת היא דכמו דגוף האיסור נתבטל ברוב או במאתים כל חד וחד כשיעורו ה"ה דגורם מתבטל בשיעור זה: סח) אך עדיין יוקשה מה יעשה היכא דאין כאן גופו של איסור דאינו צריך ביטול כלל רק כל שיש כאן גורם דהיתר ודאיסור יחד מותר דלא שייך בזה ביטול וצריך לומר דהכי הילכתא דכל שאין כאן גופו של איסור רק כח הגורם אם יש כאן גורם דהיתר וגורם דאיסור בטל האיסור בהיתר אף דהוי רק חד בחד בזה בטל אף חד בחד כל שלא הוי רק גרם איסור לחודא ועדיין צ"ע ליישב סתירת הר"ן:
סט) ועכ"פ שיטת התוס' נראה דלא ס"ל כשיטת הר"ן בתשובותיו אך כיון דנתבטל האיסור בהיתר לא שייך עוד גורם דאיסורא או כיון שנאמר שבטל הילדה בזקנה ע"כ דליכא עוד גורם דאיסורא דאם הוי עוד גורם דאיסורא לא הי' עדיין בטל כדברי הר"ן בפירושו דבטל וזוז"ג מותר חדא הוא כיון דתני דבטל ע"כ זוז"ג מותר או שאין כאן גורם. וא"כ שוב קשה כנ"ל גם לשיטתם דנטע והרכיב אחד הוא דזה הנטיעה שגדל מאגוז של ערלה הרכיב אח"כ באילן אחר דאמרינן בזה זוז"ג וקשה ג"כ כנ"ל כיון דבטלה הילדה בזקנה לא שייך זוז"ג וע"כ מכאן ראי' כנ"ל דלא אמרינן דבטלה הילדה בזקנה רק בענין ערלה ולא לשאר דברים ודוק:
ע) והנה בענין זוז"ג הואיל ואתי לידן וצריך לנו להרחיב הדיבור בזה וגם הבית אפרים (בסי' נ"ו בדף ע"ז) בד"ה ואתאן עלה נראה שם דעתו דאתרוג המורכב מאתרוג ולימו"ן יהי' תלוי ג"כ בזוז"ג דאם זוז"ג מותר הוא כשר לברכה אך יש בזה ארוכות דברים ודברים מוקשים וסותרים זא"ז אך במה שהבאתי לעיל תשובות הר"ן דלא שייך זוז"ג רק היכא שאין בתערובות גופו של איסור יתיישבו הענינים לפי ענ"ד והמעקשים יהיו למישור:
עא) הנה בחולין בפרק אלו טריפות (בדף נ"ח.) הנהו ביעי טרפה שחלא קמא אסורה מכאן ואילך הוי זה וזה גורם ומותר. וכתבו בתוס' ד"ה מכאן ואילך הוי לי' זוז"ג ומות. וז"ל אע"ג דבסוף כתובות פסקינן כר' יהודה בפרידות דמספקא לן בפרק אותו ואת בנו (בדף ע"ט) אי חוששין לזרע האב או לא היינו במלתא דשרי כל חד באפי נפשי' לא שייך זוז"ג אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי לי' זוז"ג עכ"ד:
עב) והנה אינו מבואר כונת קושיתם אם הקושיא היא רק על שם בחולין דמאי איכפת לן אם חוששין לזרע האב מ"מ לזרע האם בודאי חוששין הוי לי' זוז"ג ומותר כמו כאן או קושיתם הוא אמאי מותר כאן משום זח"ג הא שם מספקא לן אי חוששין לזרע האב או אין חוששין ואם אין חוששין לזרע האב לא הוי גורם כלל כאשר איתא בתוס' בבכורות (בדף ז) שנביא לקמן וכן נראה קצת מלשון התוס' דכן הוא כוונת קושיתם ואי דכתבו אע"ג דבסוף כתובות פסקינן כר' יהודה דמספקא אי חוששין לזרע האב אי לא ולמה זה כתב דפסקינן כר' יהודה אך נראה דהקושיא הוא כיון דהלכה דמספקינן אי חוששין לזרע האב אי לא וא"כ אמאי מותר משום זוז"ג כיון דהוי ספק אם חוששין כלל לזרע האב:
עג) אך אם יפרש כן לא יתורץ בתרוצם דלא שייך זוז"ג במילתא דשרי כל חד באפי נפשי' רק היכא דחד שרי וחד אסור דאם הי' קושיתם על פרדות אמאי אסור פרי עם האם כיון דחוששין לזרע האב ניחא שפיר תרוצם דשם לא שייך זוז"ג כיון דהאי לחוד' שרי אבל אם הקושיא הוא להיפך מדוע מותר כאן בביצים משום זוז"ג שמא אין חוששין לזרע האב ולא הוי גורם כלל לא תירצו כלל ואפשר לומר דהמה רצו להוכיח דהיכא דאין חוששין לזרע האב לא הוי גורם כלל דאל"כ יוקשה להיפך למ"ד דזוז"ג אסור אמאי מותר בפרדות משום דאין חוששין עכ"פ גורם הוי ועכ"פ הוי שם להגמרא לומר דתלוי הדבר בזוז"ג ולכן הוכיחו משם דאם אין חוששין לא הוי גורם כלל ושוב יוקשה כאן אמאי מותר משום זוז"ג דלמא אין חוששין לזרע האב ולא הוי גורם כלל. וע"ז תרצו דלעולם אף דאין חוששין לזרע האב מ"מ גורם הוי אך שם דהאי לחוד' שרי והאי לחוד' שרי אינו ענין לזוז"ג: עד) וכן משמע מלשונם בבכורות (בדף ז.) דשם איתא בולד טריפה דאיכא פלוגתא אם הוא אסור וקאמר דתלוי אם זוז"ג אסור וכתבו בתוס' בד"ה והא איפכא וז"ל מה שמזכיר כאן זוז"ג ובפרק אותו ואת בנו נקיט לישנא דחוששין לזרע האב משום דהכא מיירי בדבר הבא מאיסור והיתר שייך שפיר זוז"ג ומיהו קשה כיון דאין חוששין לזרע אב מאיזה טעם תחשב ולד טרפה זוז"ג כו' יע"ש עה) נראה שכן הוא קושיתם דשם תלינן הדבר בחוששין לזרע האב או לא דאין תלוי כלל בזוז"ג רק אי חוששין אסור בכל גוונא בין אם זוז"ג אסור בין אם זוז"ג מותר וכן אם אין חוששין לזרע האב מותר בכל גונא אף אם זוז"ג אסור וכאן שוב נראה דהכל תלוי בזוז"ג דאם זוז"ג אסור אסור בכל גוונא אף אם אין חוששין לזרע האב ואם זוז"ג מותר מותר בכל גוונא אף אם חוששין לזרע האב:
עו) ולזה תירצו דשם כיון דהאי לחודא שרי והאי לחוד' שרי אינו תלוי בזוז"ג רק אם חוששין לזרע האב וכאן בולד טרפה דחד אסור וחד שרי תלוי בזה וזה גורם ולמ"ד זוז"ג אסור בכאן אסור ולמ"ד זוז"ג מותר בכאן מותר ואף למ"ד אין חוששין דעכ"פ גורם הוי ומאי דשם מותר למ"ד אין חוששין דשם לא שייך גורם. ואח"כ חזרו והקשו דלא מסתבר להו סברא זאת דאם אין חוששין יהי' מותר מטעם זה וזה גורם. ובסנהדרין (בדף פ') איתא ולד הנגחת ולד הנרבעת אם משנגמר דינם עברו וילדו אסור הניחא למ"ד זוז"ג אסור אלא למ"ד זוז"ג מותר מאי איכא למימר: